עולים במשורה- אבי פיקאר

עמוד 1 מתוך 3123

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013

מבואעולים במשורה

הסוגיה העדתית, קרי המתח בין שתי קבוצות המוצא הגדולות של היהודים בישראל, יוצאי אירופה ויוצאי ארצות האסלאם, מאפיינת את החברה הישראלית זה זמן רב ומתח זה מזין את אחד השסעים החברתיים הבולטים בה. בשיח הפופולרי כמו במחקרים רבים נודעת לעלייה ההמונית' לישראל של יהודי ארצות האסלאם בעשור הראשון של מדינת ישראל משמעות מרכזית. זו הייתה תקופה פורמטיבית, שנוצרו בה דפוסים רבים, והם המשיכו ללוות את החברה בישראל. הדיון הביקורתי והפתוח בסוגיה זו יש בו כדי לשפוך אור על פרשה היסטורית מכוננת, אך לא זו בלבד. לעתים קרובות הוא גם נתפס כדרך לסילוקם של משקעים חברתיים מטרידים. ספר זה דן בזיקה שבין הסוגיה העדתית למדיניות העלייה של ישראל בשנות החמישים ומציג את המדיניות כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1956-1951 כמקרה מבחן לשאלת היחסים הבין־עדתיים.

הערת המחבר : שני חלקיו של הביטוי ׳עלייה המונית׳, שמשמש בספר זה, זקוקים להבהרה. המונח ׳עלייה׳ להגדרת הגירתם של יהודים לארז ישראל הוא בעל משמעות ערכית. עם זאת גם השימוש במונח ׳הגירה׳ מעיד על עמדה ערכית, השוללת את משמעותה הייחודית של הגעת יהודים לארץ ישראל, ועל כן גם הוא איננו ניטרלי. התייחסות אל העלייה כאל הגירה מקשה את הבנת מניעיהם של העולים ושל הממסד שעסק בהעלאתם. מכיוון שמרבית הקוראים והכותבים משתמשים במונח ׳עלייה׳ והוא אשר מופיע בכל המסמכים בעברית, השתמשתי בו בכל הספר. ראו גם חלמיש, עלייה סלקטיבית, עמי 185 והערה 1 שם. על הבחנות אחרות שבין עלייה להגירה ראו דומיניץ, עלייה והגירה, עמי 14-13. המילה ׳המונית׳ לתיאורה של אותה עלייה נתונה גם היא במחלוקת. ישנם חוקרים המכנים את העלייה בשלוש השנים הראשונות של המדינה בשם ׳העלייה הגדולה׳(הכהן, עולים בסערה; עופר, בין עולים לוותיקים; ליסק, העלייה הגדולה ועוד). אולם המונח ׳עלייה המונית׳ מתאר היטב את יחסם של הקולטים אל אותה עלייה. ׳המון׳ הוא לא רק אנשים רבים אלא גם אנשים פשוטים, לעתים גסים ובורים. כך נתפסו לעתים קרובות העולים בעיני הממסד הקולט, והשימוש במונח ׳עלייה המונית׳ ממחיש זאת.

דיון על העלייה ההמונית, ובייחוד על הגבלתה, מבהיר גם את העקרונות העומדים מאחורי מדיניות העלייה בכלל ואת המתח שבין עקרונות שונים שהנחו את קובעי מדיניות העלייה בהנהלת התנועה הציונית ובממשלת ישראל.

העלייה ההמונית והסוגיה העדתית : היסטוגרפיה

הסוגיה העדתית זכתה להתייחסות, בעיקר של אנשי מדעי החברה, כבר משנותיה הראשונות של המדינה. אל העלייה ההמונית התייחס המחקר ההיסטורי באופן מקיף ומעמיק רק מראשית שנות התשעים של המאה העשרים.

חשוב לציין את הגישות המלוות את המחקר בסוגיה טעונה זו. על פי האחת, ׳גישת המודרניזציה שהייתה מקובלת בסוציולוגיה העולמית משנות החמישים עד שנות השבעים (ועל כן מכונה לעתים ׳הגישה ההגמונית׳) ונקראת כאן ׳הגישה השוויונית־ניטרלית לא ייחסה מדיניות העלייה והקליטה חשיבות למוצא העולים ותהליכי הקליטה היו ניטרליים וחסרי פניות עדתיות, כלומר היחס לעולים יוצאי אירופה ולעולים יוצאי ארצות האסלאם היה שווה ותהליכי קליטתם של אלה ושל אלה היו שווים אף הם. תכונותיהם של העולים, שהיו תלויות במידה רבה בארצות מוצאם ובזמני עלייתם, הן שיצרו את הפערים בחברה הישראלית. אנשי מדעי החברה הניחו שהעולים שבאו מחברות לא־מודרניות ירכשו בהדרגה את החינוך ואת הכלים של התרבות המערבית, ייעשו חברים שווים בחברה והפערים ייעלמו. הם הניחו את קיומו של אתוס לאומי שגרם שוויון בין בני האומה (ואף היו בעצמם חלק ממנו), אך התעלמו מהשפעת יחסי הכוח ומתחושת העליונות שאפיינו את יחסם של בני אירופה לילידי ארצות אסיה ואפריקה.

גישה אחרת, שבגרסתה המשוכללת יש המכנים אותה ׳הגישה הפוסט־קולוניאלית׳, רואה במצוקות ובפערים הקיימים בחברה חלק מתכנית שנועדה למקם את המזרחיים (יהודי ארצות האסלאם וצאצאיהם החיים בישראל) ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית. גרסה מוקדמת של גישה זו נשענה על קווים

מרקסיסטיים והתייחסה ליחסים הבין־עדתיים בעיקר מן ההיבט של אי־שוויון כלכלי. על פיה, התרחבותה ותיעושה של החברה הישראלית התחוללו על גבם של העולים מארצות האסלאם שעברו תהליכי פרולטריזציה והיו לפועלים בחקלאות ובתעשייה. מאוחר יותר נפוצה גם גישה המבוססת על תפיסתו של אדוארד סעיד, שתלה את היחסים ההיררכיים בין יהודי אירופה ליהודי ארצות האסלאם גם בסוגיות תרבותיות. הגישה הפוסט־קולוניאלית כרכה את הציונות באימפריאליזם האירופי וראתה את יחסם של הציונים האשכנזים כלפי יהודי המזרח כנובע כולו מהתנשאות, ובמידה מסוימת אפילו מגזענות, בלוויית חשש מהשפעתם על צביונה של החברה הישראלית. המסקנה אם כך היא שהממסד הקולט לא רצה כלל בעולים המזרחיים, והבאתם נבעה מהצורך בידיים עובדות ולוחמות.

גישה שלישית, שאפשר לקרוא לה ׳הסולידריות המתנשאת׳, אינה רואה זדון בתהליך הקליטה. על פי גישה זו יחסו של הממסד הקולט כלפי יהודים מארצות האסלאם נבע בראש ובראשונה מתחושת סולידריות יהודית. הקולטים ברובם ראו את העולים כבני עמם. עם זאת הייתה קיימת מידה רבה של התנשאות תרבותית וחברתית. מגמות הרחקה ומגמות שילוב התקיימו אפוא במקביל, אלה לצד אלה.

בכל הגישות יש תרומה חשובה למחקר, אך הגישה השלישית, מעבר להיותה מתאימה יותר לתיאור המציאות המורכבת, גם מאפשרת לחוקר שלא לפסול את תרומתן של הגישות האחרות. מטרתו של ספר זה לברר מה היו הגורמים שעיצבו את היחסים הבין־עדתיים ולהביא את העלייה מצפון אפריקה כמקרה מבחן לטיבם של יחסים אלה. בהקשר זה מתעוררת השאלה אם אכן היו התנשאות על יהודי ארצות האסלאם והסתייגות מהם, ואם היו – מה היה משקלן במדיניות העלייה. בד בבד, מה היה משקלה של הסולידריות היהודית בעת קביעת עיצוב מדיניות זו ובעת יישומה.

עולים במשורה- אבי פיקאר

 

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956עולים במשורה

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

מעבר להיבט העדתי הספר מבקש לבחון את מדיניות העלייה מצפון אפריקה על רקע הדילמה שליוותה את מדיניות העלייה של היישוב היהודי מראשית הציונות ועד קום המדינה: הדילמה בין בניין ארץ ישראל לבין הצלת יהודים.

העלייה לישראל נבחנת גם בהשוואה למדיניות ההגירה של מדינות אחרות. האם היא בגדר הגירה לחברת מהגרים, כמו בארצות הברית, בארגנטינה ובמדינות נוספות, או שהיא דומה יותר לשיבה (רפטריאציה) שמתקיימת במדינות לאום. בהקשר זה עולה לדיון השאלה אם כאשר נשקלו שיקולי העלות והתועלת בעניין עלייתם של יהודי צפון אפריקה לארץ עדיין נשמרו עקרונותיה של מדיניות שיבה או שהייתה חריגה לכיוון מדיניות הגירה תועלתנית.

מצב המחקר

הדיון בקשר בין הגירה להיווצרותם של מתחים אתניים הוא רחב ביותר ומוכר בספרות המחקר העוסקת בסוגיות של הגירה במקומות שונים בעולם. קסטלס ומילר סוקרים את ממדיה של ההגירה הבין-לאומית במאה העשרים תוך דגש על המחצית השנייה של המאה. הם מדגישים את הקשר בין הגירה לבין עליית השאלה האתנית והזהות האתנית בשיח הציבורי עם היווצרותם של מיעוטים אתניים וקונפליקטים אתניים במקומות שונים בעולם. למרות ההבדלים הרבים בין תופעת ההגירה שקסטלם ומילר מדברים עליה לבין העלייה לישראל (שמבחינות רבות נתפסת כרפטריאציה ־ שיבה למולדת – יותר מהגירה), גם בישראל נוצר קשר בין הגירה לבין היווצרות זהות אתנית שנקראה בישראל ׳השאלה העדתית׳. המחקר של השאלה העדתית בישראל במדעי החברה הוא כאמור מקיף ורחב. ניצנים ראשונים שלו התקיימו עוד לפני קום המדינה." כללית אפשר לומר שהמחקר על הסוגיה העדתית מיעט להתייחם אל מדיניות העלייה והקליטה ועסק בעיקר בהיווצרות הפער בארץ.

עבודת המחקר ההיסטורי הראשונה שעסקה בעלייה ההמונית מארצות האסלאם, ספרו של יוסף שכטמן, שלא זכה לתרגום לעברית, הסתמכה בעיקרעל מקורות עיתונאיים ועל מקורות גלויים אחרים. על התקופה הנסקרת נכתבו גם ספרי זיכרונות וביוגרפיות לא־מחקריות של שליחים וחברי הנהלת הסוכנות. מחקרים מקיפים שמסתמכים גם על חומר ארכיוני על העלייה הגדולה לישראל הם מחקריה של דבורה הכהן. מחקרים אלה מאפיינים במידה רבה את הגישה השוויונית־ניטרלית. הכהן ממעטת להתייחס לסוגיה העדתית ולהשפעתה על קובעי מדיניות. מחקרים אחרים שדנו בעלייה מצפון אפריקה הציגו תמונה מקיפה ומפורטת אך מיעטו להתייחס להשפעת הסוגיה העדתית על קובעי המדיניות בישראל. עמדות מורכבות יותר, שיש בהן נגיעה לנושא העדתי, אפשר למצוא אצל ארנסט סטוק ואצל חיים סעדון.

הערת המחבר :

העלייה מצפון אפריקה עומדת במוקדיהם של סיפור מסעו של יהודה ברגינסקי, איש הקיבוץ המאוחד ומראשי מחלקת הקליטה בסוכנות (ברגינסקי, גולה במצוקתה) ושל סיפור שליחותו של יהודה גרינקר, נציג תנועת המושבים (גרינקר, יהודי האטלס). העלייה מצפון אפריקה מוזכרת גם בספר זיכרונותיו של יצחק רפאל, שעמד בראש מחלקת העלייה בשנים 1953-1948 (רפאל, לא זכיתי), בביוגרפיה של גיורא יוספטל, מנהל מחלקת הקליטה (לופבן, איש יוצא), בקובצי מאמרים של משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער (קול, עליית הנועד) ועוד.

הערה שלי אלי פילו….ספרם של יהודה ברגינסקי ושל יהודה גרינקר מופיעים באתר שלי…הגולשים מוזמנים לעיין בשתי קטגוריות אלו……

המחקר שערך חיים מלכה"  – מלכה, הסלקציה…גם נושא זה מופיע באתר מורשת מרוקו – עוסק באופן ספציפי במדיניות העלייה מצפון אפריקה בשנים הנידונות במחקר הנוכחי. מחקרו של מלכה יוצא מנקודת המבטהרואה במדיניות העלייה מזימה שמקורה ברצון להרחקה תרבותית של יהודי מרוקו. היבטים אחרים שמאזנים את נקודת המבט ה׳קונספירטיבית׳ כמעט אינם קיימים במחקר זה.

בחלק מהמחקר קיימת התייחסות למורכבות העדתית, לדימוי הקולקטיבי ולמעמד הנמוך שיוחסו לעולים מארצות האסלאם. בספרו קהילה קרועה דן ירון צור ביחסן של תנועות לאומיות שונות אל יהודי מרוקו. המחקר עוסק בהרחבה גם בעלייה ומציג את מורכבותם של היחס המסתייג והיחס המקרב כלפי יהודי צפון אפריקה."

המחקר העומד מאחורי ספר זה פוסע במידה רבה בעקבות קהילה קרועה של צור ומרחיב את היריעה גם אל שנים שהוא לא עסק בהן. כמו כן מעמיד ספר זה את הדיון בעלייה במוקד העניין, כמקרה מבחן של הסוגיה העדתית.

הערת המחבר : משה ליסק למשל סוקר את מדיניות העלייה והקליטה ואת דפוסי היחסים שהתפתחו במרוצת השנים בין ותיקים לעולים ובין מזרחים לאשכנזים. מחקרו מתייחם לשאלה העדתית ודן בהרחבה בסוגיית הסטראוטיפים והדעות הקדומות, אם כי הוא אינו מתמקד במדיניות העלייה. ראו ליסק, העלייה הגדולה. צבי צמרת עוסק בוויכוח מסוים על הגבלת העלייה. ביחסה של הציונות לעולי ארצות האסלאם כפי שהוא מציגו היה שילוב של הסתייגות וסולידריות. ראו צמרת, בו־גוריון ולבון.

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקארעולים במשורה

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

היחס ליהודי ארצות האסלאם.

השסע העדתי הוא אחד הביטויים של מערכת יחסים ודרכי חשיבה שאינם ייחודיים לחברה הישראלית ושלא נוצרו בשנות החמישים. זהו הלך רוח שקדם להקמת המדינה והתקיים עוד בטרם נוסדה התנועה הציונית ומקורו ביחסים לא־שוויוניים שהתקיימו בעולם בין בני אירופה וצאצאיהם לבין ילידי הארצות שבני אירופה השתלטו עליהן בעת החדשה – ׳ילידים׳ במינוח שרווח בתקופת השלטון הקולוניאלי. מבנה יחסים זה הוליד הלך מחשבה ותפיסת עולם בדבר חלוקה דיכוטומית של האנושות ל׳אירופאים׳(ולצורך העניין מדובר כמובן גם בלבנים באמריקה ובאוסטרליה) ול׳ילידים׳(אינדיאנים, אפריקנים, אסיאתים).

החשיבה הקולוניאלית טיפחה הבחנה משפטית, חברתית ותודעתית, כמו גם עליונות תרבותית (ובניסוחים מסוימים אף גנטית) של האירופאים וסרטטה קו חיץ ברור שסטראוטיפים שליליים חיזקו אותו. המורשת הקולוניאלית והיחס הקולוניאלי הגדירו הבדלים בין אירופאים ל׳ילידים׳ כהבדלים ׳טבעיים׳ ועודדו את כינונו של סדר היררכי מוגדר וברור. יש המכנים את היחס הזה ׳אוריינטליזם׳ בעקבות אדוארד סעיד,אולם מונח זה ממקד את נקודת המבט ביחסם של אירופאים למזרח התיכון, בעוד המונח ׳מורשת קולוניאלית׳ מציג יחס זה באופן רחב יותר ומאפשר להכניס לשיח גם את תיאור היחסים בין סוגים שונים של תושבי אירופה ובין סוגים שונים של ׳ילידים׳. אכן, בהקשר זה חשוב לציין שההיררכיה התקיימה לא רק בין אירופאים ל׳ילידים׳. גם בתוך כל קבוצה התקיימה היררכיה פנימית על בסיס אותו קריטריון – קרבה ושייכות לתרבות האירופאית, ל׳נאורות׳. אפשר למשל לאתר בשיח המסתייג על יהודים באירופה התבססות על הטיעון שהיהודים הם אוריינטלים ואינם שייכים לאירופה. השיח המסתייג של יהודי מרכז אירופה על יהודי מזרח אירופה התבסס גם הוא על דימויים דומים. גם בקרב הנתינים הקולוניאלים, ה׳ילידים/ התקיימה היררכיה. חלקים לא מבוטלים של ה׳ילידים׳, בעיקר אלה שנחשפו לתרבות המערב, הפנימו את נחיתותה של ה׳ילידיות׳ ושאפו לעבור טרנספורמציה ולהגיע ל׳נאורות׳. לאחר שעברו או הניחו שעברו טרנספורמציה כזו הם אימצו את דפוס היחסים ההיררכיים כלפי אחיהם שנותרו לדעתם במצב ה׳ילידי׳. היררכיה, שהציבה את האירופאים בראש ואת ה׳ילידים׳ בתחתית, הייתה קשיחה ביותר ועוגנה לא רק בדימויים אלא גם במציאות משפטית.

בשונה מעימותים היסטוריים אחרים (כמו למשל העימות הממושך בין מוסלמים לנוצרים בימי הביניים) שכל צד בהם היה משוכנע בעליונותו שלו, בעידן הקולוניאליזם הצליחו בני אירופה לנטוע את ערכיהם ואת תפיסת העולם שלהם גם בקרב אלה שהוצבו בתחתית הסולם ההיררכי. העדיפות הטכנולוגית והצבאית של האירופאים הייתה כה ברורה וחד־משמעית שבעימות שנוצר הייתה תבוסתם של ה׳ילידים׳ בלתי נמנעת, ובמהרה התקבעה ההיררכיה. העדיפות האירופית הביאה ׳ילידים׳ ששאפו לטפס בהיררכיה לאמץ תרבות זו לפחות בחלקה ובכך להודות בעליונותה. לא רק יחידים עברו תהליך זה אלא גם משטרים. היפנים למשל אימצו את הטכנולוגיה המערבית והאימפריה העות׳מאנית ניסתה במהלך המאה התשע עשרה לאמץ שיטות ארגון וממשל אירופיים.

יחסם של יהודים אירופאים לבני אסיה ואפריקה, גם אם מדובר באחיהם לאמונה, לא היה מנותק מצורת החשיבה של המורשת הקולוניאלית ומהשפעתה. התנועה הציונית הורתה ולידתה באירופה של המאה התשע עשרה. כמו יהודים אירופאים אחרים גם הציונים האירופאים הושפעו מהמורשת הקולוניאלית. השפעה זו באה להם לא מתוקף היותם ציונים אלא מתוקף היותם אירופאים. הרכיב האירופי בזהותם גרם להסתייגות מיהודי אסיה ואפריקה, קרי היהודים ה׳ילידים׳, ואילו הרכיב הציוני בזהותם קירב אותם אל מי שנתפסו כבניה של אותה אומה, שכן למרות השפעתה הרבה של המורשת הקולוניאלית היה גורם נוסף בעל השפעה רבה על תודעתם של בני התקופה ובייחוד על היהודים הציונים: הלאומיות המודרנית והלך החשיבה שהיא יצרה – האתוס הלאומי. אתוס זה הוביל ודחף לשוויון או לפחות לשיח של שוויון בין קבוצות שונות המשתייכות לאותה אומה. הכוונה איננה לשוויון אוניברסלי בגרסה הסוציאליסטית אלא לשוויון בין בני האומה.

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקארעולים במשורה

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת. לאומיות אתנית, ובייחוד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, תתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם היררכיה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות המורשת הקולוניאלית השפיעה על היחסים החיצוניים והאתוס הלאומי – על היחסים הפנימיים. התנועה הציונית מתייחדת בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים בה. זו הייתה תנועה לאומית שכללה בתוכה רכיבים משני עברי המתרס הקולוניאלי. אשר על כן הייתה למורשת הקולוניאלית השפעה מפלגת, והיא יצרה פירוד בין קבוצות של יהודים על בסיס המתרס הקולוניאלי. לעומת זאת היה האתוס הלאומי בעל השפעה מלכדת, והוא הציב את הקבוצות השונות על אותו מצע של דרישות לאומיות.

בעת הקמתה של התנועה הציונית היה העם היהודי עם אירופי ברובו. ב־1900 היו 83 אחוזים מכלל עשרת מיליוני היהודים בעולם תושבי אירופה ועשרה אחוזים – אירופאים שהיגרו לאמריקה. יהודי אסיה ואפריקה היו שבעה אחוזים בלבד מכלל היהודים. עד 1939 נשמרו יחסים אלו, אם כי אירופאים רבים יותר התגוררו מחוץ לאירופה – באמריקה ובארץ ישראל. לאחר השואה וההשמדה באירופה גדל שיעורם של יהודי אסיה ואפריקה, אולם גם בתום המאה העשרים הוא לא עלה על רבע מכלל העם היהודי. הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם בלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה נציגת כלל היהודים ודרישותיה הלאומיות העיקריות באו גם בשמם של יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה אירופאים ו׳ילידים׳. האתוס הלאומי והשיח הלאומי היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שרוב אנשיו ומנהיגיו היו יהודים אירופאים, לבין התפוצות היילידיות׳ לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופאים באשר ל׳ילידים׳.

במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם ׳המיליון הנשכח׳. לעתים קרובות היה יחסם של היהודים הציונים אנשי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה מזלזל ומתנשא,אולם כאמור הוא לא נבע מן הרכיב הציוני בזהותם אלא דווקא מהאירופיות שלהם. הגישה הציונית פעלה למיתון היחס המסתייג ליהודי אסיה ואפריקה, פרי המורשת הקולוניאלית. יחם זה עמד בניגוד לשיח השוויוני של האתוס הלאומי ולא עלה בקנה אחד עם הראייה ביהודים אלו כמועמדים להצטרפות לתנועה הלאומית ולהשתלבות בבניית האומה בארץ ישראל. יהודים אירופאים שלא היו שותפים לתפיסה לאומית אינטגרלית(חרדים, בונדיסטים) היו בעלי גישה מסויגת הרבה יותר כלפי יהודי ארצות האסלאם.

מתוך תפיסות עולם אלו, הלאומיות והקולוניאליזם, עלו אפוא שתי עמדות סותרות ביחס ליהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל; מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מאותם יהודים.

גישתה האמביוולנטית של התנועה הציונית כלפי יהודים לא־אירופאים באה לידי ביטוי כבר בראשית ימיה של התנועה. בתחילת המאה התשע עשרה היו יהודי ׳עדות המזרח׳ והספרדים (ילידי ארצות אסיה ואפריקה ואזורים שהיו תחת שליטתה של האימפריה העות׳מאנית כמו הבלקן ויוון, הם וצאצאיהם) רוב בקרב יהודי ארץ ישראל. במהלך המאה, עוד לפני העליות הציוניות, נעשו היהודים ממוצא אירופי לרוב מתון, רוב שהלך וגדל עם העליות הציוניות שהחלו בשנות השמונים של אותה מאה. עם זאת, עד כינונו של המנדט הבריטי ומוסדות היישוב היהודי המאורגן היו הספרדים העדה הדומיננטית וההגמונית, בוודאי בכל הקשור ליחסים עם השלטונות העות׳מאניים. הגמוניה זו נותרה על כנה על אף השינויים בהרכב היישוב בשל התפיסה שהלגיטימציה להנהגה נובעת מחזקה מסורתית על תפקידים אלו ולא מבחירת הציבור.

עם הכיבוש הבריטי עברה ההגמוניה לידי ההנהגה הציונית של יהודי ארץ ישראל, הנהגה שהתבססה בעיקר על יוצאי אירופה, ומכמה סיבות. מעבר לעלייה בשיעורם של האשכנזים, יוצאי אירופה וצאצאיהם, ביישוב היהודי בארץ החל עוד בשלהי המאה התשע עשרה תהליך של התפוררות והיחלשות של ועד העדה הספרדית. גם הנורמות החדשות שהביאו העולים הציונים כמו הנהגה נבחרת והעמדת הלאומיות במרכז שבו את לבם של רבים מבין צעירי הספרדים. במצוקה שהיישוב היהודי נקלע אליה במלחמת העולם הראשונה התבלטו הארגונים הציוניים והמודרניים, ואילו הארגונים המזוהים עם היישוב הישן התגלו במלוא חולשתם. השלטון הבריטי, שהכיר עוד בהצהרת בלפור במרכזיותה של התנועה הציונית בהקמת ׳הבית הלאומי׳ בארץ ישראל, החיש את תהליך מעבר ההגמוניה. בגוף החדש של יהודי ארץ ישראל, ׳כנסת ישראל׳, הייתה ההתמודדות על ההנהגה באמצעות מפלגות ובחירות דמוקרטיות. הדבר חשף את חולשתה של ההנהגה הספרדית, שנעשתה עם הזמן לגורם שולי. הספרדים, ששיעורם ביישוב היהודי הלך וירד, לא יכלו לעמוד אל מול הנורמות שהביאו אתם העולים הציונים ועם התארגנותם במפלגות על פי קווים אידאולוגיים ונחלו כישלון בהתמודדויות על הנהגה, שמכאן ואילך נבחרה באורח דמוקרטי.

יחסה של ההנהגה הציונית לספרדים ול׳עדות המזרח׳ היה בין פטרונות לבין הסתייגות תרבותית וחברתית. רק בודדים מקרב ראשי היישוב והתנועה הציונית ראו בספרדים שותפים שווים. אך העקרונות שעלו מן האתוס הלאומי באו לידי ביטוי בכך שכמעט כל המפלגות הציוניות, בוודאי בשנים הראשונות של היישוב, ראו בהשתתפות הספרדים והתנועות הספרדיות בפוליטיקה היישובית הענקת לגיטימציה לממשל העצמי היהודי. עד כדי כך, שהייתה נכונות לאפשר יום כחירות נפרד לספרדים ולשריין להם מקומות באספה הלאומית.

קבוצה אחרת של יהודים ׳ילידים׳ שחוותה מפגש ראשוני עם הציונות הייתה יהודי תימן. המגע של יהודים בתימן עם התרבות האירופית היה מצומצם ביותר. העולים הראשונים מתימן, שהגיעו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, זכו ליחס מתנשא גם מצד היהודים הספרדים הוותיקים בארץ ישראל. גל העלייה מתימן בראשית המאה העשרים, הגל הידוע כ׳עליית יבניאלי׳, הביא למפגש אינטנסיבי יותר בין מוסדות ציוניים ופעילים ציונים לבין יהודים מתימן. ראשיתו של גל זה בעלייתם של יהודים מאזורים כפריים בתימן עוד ב־1907 ובהשתלבות חלקם בעבודה החקלאית במושבות. באותה תקופה ניסו צעירים סוציאליסטים ממזרח אירופה להיות פועלים חקלאיים במושבות, אך לא נחלו הצלחה מרובה. המאבק בין הפועלים לאיכרים על ׳עבודה עברית׳ הביא להפניית תשומת הלב ליהודי תימן, שנתפסו כ׳פועלים טבעיים׳. פועלים שיעבדו את האדמה טוב יותר ובשכר נמוך יותר בהיותם ׳מסתפקים במועט׳, ויוכלו, כך קיוו, להתחרות בפועלים הערבים על מקומות עבודה במושבות. המשרד הארץ ישראלי של התנועה הציונית בשיתוף מפלגת הפועל הצעיר יזם את שליחותו של שמואל יבניאלי לתימן על מנת לעודד עלייה נוספת של תימנים מאזורים כפריים. בעקבות שליחות זו עלו כ־1,100 עולים בשנים 1914-1911.

הביטויים המסתייגים מן התימנים, פרי המורשת הקולוניאלית, היו רבים. למשל ב׳האחדות׳, עיתונם של פועלי ציון, נכתב ש׳התימנים עומדים על מדרגה תרבותית נמוכה מאד ואין להשוותה כלל בנידון זה עם הפועל האשכנזי […] אפשר כמעט להגיד כי הם הנם אותם ערבים רק מבני דת משה. ואולי יהיה בכוח האלמנט הזה לעמוד בפני התחרות עם אותם הערבים. הוא יסתפק באותו שכר שמקבל הפועל הערבי, והאכר מצידו יתנהג איתו כמו עם הערבי׳. מצד אחר רבו גם הביטויים וההתייחסויות ששיקפו את העמדה המשלבת, בעיקר בקרב הפועלים הציונים ממזרח אירופה, אם כי הדיבור השוויוני והסולידרי לא תמיד תאם את המעשה המתנשא והמתנכר.

גם קבוצות יהודים אחרות בארצות האסלאם זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות. למשל בחינת יחסם של שליחי התנועה הציונית שפעלו בקרב יהודי עיראק בשנות הארבעים מגלה שלתחושת העליונות האירופית הייתה השפעה רבה על יחסם ועל צורת התבטאותם כלפי הקהילה שהגיעו אליה. מאידך גיסא עצם השליחות, השקעת המשאבים והקמת המסגרות הארגוניות להגנה ולעלייה העידו על מגמה שילובית ועל רצון להעלות את יהודי ארצות האסלאם לארץ ישראל.

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקארעולים במשורה

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

יהדות צפון אפריקה

כדי לדון ביחסה של התנועה הציונית ליהודי צפון אפריקה יש לבחון תחילה את הרקע להיווצרות הקהילה שם ואת השפעתו של הקולוניאליזם הצרפתי על החברה היהודית.

הערת המחבר :   על ההיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה נכתבו ספרים אחדים. החיבורים הקלסיים הם של הירשברג, תולדות היהודים; שוראקי, קורות היהודים. ספרים העוסקים בעיקר בעת החדשה: אביטבול, יהדות צפון אפריקה; לסקר, יהדות צפון אפריקה, ובגרסה מורחבת: הנ״ל, ישראל והעלייה; בשן, יהדות מרוקו; צור, קהילה קרועה; סעדון, מרוקו; הנ״ל: תוניסיה. ספרים אלו, שניים מתוך הסדרה קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים בעריכתו של חיים סעדון, מכנסים מחקרים על יהדות מרוקו ותוניסיה בתקופה המודרנית.

ראשיתו של היישוב היהודי בצפון אפריקה בימי דוד ושלמה לפי מסורות אחדות, ובימי התיישבות הפניקים וייסוד קרת חדשה(קרתגו) לפי מסורות אחרות. סביר להניח שמרבית יהודי צפון אפריקה הגיעו לשם בתקופת השלטון הרומי. לאחר הכיבוש הערבי קיבלו על עצמם הברברים, תושביה המקוריים של צפון אפריקה, את האסלאם ואילו היהודים, בתור בני עם הספר, זכו למעמד של בני חסות על פי אמנת עומר, שקבעה שעל היהודים ועל הנוצרים (שהיו גם הם בני חסות) לשלם מס גולגולת ומס קרקע ולהכיר בעליונות האסלאם. האמנה כפתה על בני החסות מעמד נחות אך הכירה בזכותם להתקיים ואסרה על פגיעה בהם, בין בנפשם ובין ברכושם. הלכה למעשה לא תמיד הקפידו על אכיפת התקנות ומעבר השלטון משושלת מוסלמית אחת לאחרת השפיע על מצב היהודים. למשל במרוקו, שנותרה עצמאית ולא הייתה תחת הכיבוש העות׳מאני (בניגוד לתוניסיה ולאלג׳יריה) היו המאות השבע עשרה והשמונה עשרה תקופת פריחה בחיי היהודים, אך בראשית המאה התשע עשרה הוכנסו יהודי מרוקו לשכונות מיוחדות להם – המלאח.

המעורבות האירופית בצפון אפריקה בעת החדשה הביאה לשינוי במצב היהודים. עוד לפני ההשתלטות הקולוניאלית נהרו יהודים רבים לערי החוף והחלו לעסוק במסחר עם מעצמות אירופה.43 הכיבוש הקולוניאלי הראשון בצפון אפריקה, כיבוש אלג׳יריה ב־1830, קשור באופן הדוק לחובותיה של ממשלת צרפת לסוחרים יהודים. לאחר הכיבוש חלה התקרבות רבה בין היהודים לבין השליטים הצרפתים באלג׳יריה וב־1870 זכו כל היהודים שם לאזרחות צרפתית מתוקף ׳פקודת כרמיה׳. התקרבות כזאת התרחשה גם בתוניסיה ובמרוקו, שהיו נתונות עדיין תחת שלטון מוסלמי. האירופאים הביאו אתם רווחה כלכלית ורעיונות של שוויון וחירות. יחסם אל היהודים היה בדרך כלל טוב לאין שיעור מזה של המוסלמים וחילץ אותם מן המעמד המשפיל של בני חסות. יהודים רבים החלו לספוג את תרבות אירופה ובעלי הקשרים שבהם אף זכו לחסות הקונסולים והיו לנתינים אירופאים. הקרבה בין היהודים לשליטים האירופאים עוררה את זעם האוכלוסייה המוסלמית, שחששה מהשתלטות אירופית וראתה ביהודים גיס חמישי.

הערת המחבר :   צור, קהילה קרועה, עמי 50; לואיס, שמים ואנטישמים, עמי 135-117. ראו למשל האיסור שהטיל סולטאן מרוקו עבד א־רחמאן השני ב־1836 על העסקת יהודים בתור סוכנים קונסולריים בטענה שבתפקידים אלה הם מתנהגים בגסות כלפי המוסלמים (בשן, יהדות מרוקו, עמי 42).

האירופאים ניצלו את ההתנכלויות ליהודים להגברת מעורבותם עד להשתלטותם הסופית על תוניסיה ב־1881 ועל מרוקו ב־.1912 בהכללה אפשר לומר שהמוסלמים ראו בצרפתים כובשים ואילו היהודים ראו בהם משחררים. אך בניגוד לאלג׳יריה לא נעשו תוניסיה ומרוקו מושבות אלא משטר חסות (פרוטקטורט) ולשליטים המקומיים – הביי בתוניסיה והסולטאן במרוקו – נותרו סמכויות מסוימות בעיקר בתחומי הפנים. היהודים לא היו לנתינים אירופאים ונשארו כפופים למערכת המנהל והמשפט של השליט המקומי. בודדים זכו לאזרחות. מדיניות צרפת בתוניסיה ובמרוקו(על אף ההבדלים בין שתי הארצות) הייתה לשמור על איזון חברתי ולא לתת ליהודים מעמד מועדף על זה של המוסלמים, אדוניהם בעבר. במרוקו הוגבל מאוד מתן האזרחות האירופית אולם בתוניסיה יצא ב־1923 חוק מרינו, שהסדיר את התנאים שיאפשרו קבלת אזרחות צרפתית על פי קריטריונים של השכלה ומתן שירותים לצרפת. הכיבוש האירופי אמנם לא שינה רשמית את מצבם המשפטי של רוב היהודים, אך הייתה לו השפעה ניכרת עליהם מבחינה תרבותית וכלכלית.

החלוקה החדה בין אירופאים לילידים, שיצרה בארצות תחת שלטון קולוניאלי שתי קטגוריות מובחנות, הייתה בעיקר בעלת משמעות משפטית. בתחומי הכלכלה והתרבות הייתה החלוקה מורכבת יותר. את המצב בצפון אפריקה אפשר להגדיר ׳חברת מגזרים׳."" בצד המגזר ה׳ילידי׳ והמגזר האירופי גרמה החדירה התרבותית והשלטונית של אירופה לצמיחתו של מגזר ביניים, המגזר ה׳מתמערב׳, שהורכב מ׳ילידים׳ (מבחינה משפטית) שאימצו רכיבים של התרבות האירופית והיו מעורבים במידה זו או אחרת בחיי הכלכלה האירופיים. בקרב יהדות מרוקו ותוניסיה של המחצית הראשונה של המאה העשרים היו למעשה שלושה מגזרים: אירופאים, מתמערבים ו׳ילידים׳.

האירופאים היו בדרך כלל יהודים צרפתים, שהתיישבו במרוקו או בתוניסיה במסגרת ההתיישבות הקולוניאלית, או יהודים אלג׳ירים (בעלי אזרחות צרפתית כבר מ־1870), שעברו להתגורר בארצות השכנות ונותרו במעמדם האירופי. בתוניסיה הייתה גם קבוצה גדולה של יוצאי ליוורנו שבאיטליה (שכונו ׳גראנה׳ בגלל שמה הערבי של ליוורנו – אלגורן), שגם לפני הכיבוש הצרפתי היה מעמדם המדיני שונה. היו גם מעט יהודים מרוקנים ותוניסאים שבגלל קשריהם הכלכליים וקרבתם לקונסולים קיבלו במהלך הזמן חסות ונתינות אירופיות. עם תום השלטון הצרפתי היו כחמישית מיהודי תוניסיה וכשישה אחוזים מיהודי מרוקו בעלי נתינות אירופית.

1        המגזר המתמערב הורכב מיהודים בעלי דריסת רגל תרבותית וכלכלית גם במגזר ה׳ילידי׳ וגם במגזר האירופי, בדרך כלל עקב חינוך במוסדות אירופאים. יהודים אלה התערו חלקית בתרבות הצרפתית והדבר התבטא על פי רוב בקבלת אחת השפות האירופיות, צרפתית בדרך כלל, כשפת התרבות הגבוהה שלהם. עם זאת מעמדם המשפטי נשאר כשל ׳ילידים׳. בני שכבה זו יצאו מהשכונות הנפרדות, רכשו השכלה פורמלית, שינו את לבושם, את שפתם ואת אורח חייהם. בתוך מגזר זה הייתה שונות רבה. היו מתמערבים שרק החלו את מגעם עם התרבות האירופית ומבחינות רבות היו קרובים למגזר ה׳ילידי׳. מנגד היו יהודים שהדבר היחיד שהפריד בינם לבין בעלי הנתינות האירופית היה מעמדם המשפטי. שפת אמם הייתה צרפתית ואורח חייהם אירופי.

המגזר ה׳ילידי׳ הורכב בראש ובראשונה מיהודים תושבי כפרים ועיירות בפנים הארץ שנותרו ׳ילידים׳, משפטית ותרבותית. בתקופת השלטון הקולוניאלי נהרו רבים מהם לערים המתפתחות במהירות. בדרך כלל הם התיישבו בשכונות היהודיות, במלאח (במרוקו) ובחארה (בתוניסיה). כך התפתח בערים מגזר ׳ילידי׳ שהדור השני שלו החל תהליכי התמערבות בתקופה הנסקרת כאן. אולם תהליכים אלה היו בדרך כלל שטחיים, ואותם צעירים דרי המלאח והחארה קלטו בעיקר את הסממנים החיצוניים של התרבות האירופית. מעמדם הכלכלי של ה׳ילידים׳ תושבי הערים הלך והידרדר במהלך התקופה הקולוניאלית עקב אי־התאמתם לשינויים ולמודרניזציה בכלכלה. לעומת זאת התפתחה בקרבם עילית דתית ומסורתית שעברה תהליכי מודרניזציה באמצעות המפגש עם התרבות העברית המודרנית ולא עם תרבותם של השליטים הקולוניאלים.

בתקופה הנסקרת היה שיעור היהודים האירופאים והמגזר המתמערב יחד  20-25 אחוזים מכלל יהדות מרוקו. בתוניסיה היה שיעורו של המגזר המתמערב גדול יותר, כ־35 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בצפון אפריקה כ־480,000 יהודים, מתוכם 130.000 באלג׳יריה, כ־100,000 יהודים בתוניסיה וכ־250,000 במרוקו. 65,000 מיהודי תוניסיה חיו בעיר הבירה תוניס. קהילות גדולות נוספות ובהן כמה אלפי יהודים היו בערי החוף גאבם, ספקם, סוס ונאבל ובאי ג׳רבה בדרום תוניסיה. 6000-10000 יהודים התגוררו בכפרים רבים בפנים הארץ בקהילות קטנות של כמה עשרות יהודים, שהיו מיעוט קטן במקומותיהם. במרוקו הייתה האוכלוסייה מפוזרת יותר. בקזבלנקה, העיר הגדולה בתקופה הקולוניאלית, חיו כ־80,000 יהודים, 50.000, מתוכם במלאה. ריכוזים גדולים נוספים היו בערים פאס, מרקש, רבאט, מקנם וטנג׳יר (כ־15,000 יהודים בכל אחת). ב־15 קהילות נוספות חיו כ־1,000 עד 5,000 יהודים בכל אחת. כ־40,000 יהודים חיו בכ־120 כפרים בדרום מרוקו ובמזרחה בקהילות שהקטנות שבהן מנו כמה עשרות יהודים והגדולות – עד 1,000 איש."

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקארעולים במשורה

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

יהודי צפון אפריקה, ארץ ישראל והתנועה הציונית

הקשר בין יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל היה רצוף ולא ניתק מעולם. עוד בימי הביניים צוין שבירושלים הייתה קהילה של ׳מערביים׳ (מוגרבים) ולפני גירוש ספרד היו בעיר כ־300 משפחות. במאה השבע עשרה הצמיחה קהילה זו מתוכה את אחד הידועים שבחכמי הארץ – החיד׳׳א (ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי). ר׳ חיים בן עטר עלה ממרוקו באמצע המאה השמונה עשרה וכונן ישיבה בירושלים. חוסר היציבות ששרר מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים וכיבוש ארץ ישראל בידי שליטי מצרים מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשה הביא ב־1830 גל עלייה מצפון אפריקה. בשנות החמישים והשישים של המאה התשע עשרה היו גלי עלייה נוספים. היהודים העולים הצטרפו בדרך כלל לקהילות ׳היישוב הישן׳ בירושלים, בצפת ובטבריה, אך את חידוש היישוב היהודי ביפו יש לזקוף לזכותם של יהודי צפון אפריקה. בשנות החמישים של המאה התשע עשרה עלה לארץ הרב דוד בן שמעון(הצוף דב״ש). רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו וקהילת המערבים (המוגרבים) בירושלים הייתה לאחת הקהילות הספרדיות החשובות. טענות על קיפוח בכספי החלוקה גרמו למערכים לפרוש מוועד העדה הספרדית. המערבים גם נטו להתפרנס מעבודתם, שלא כאנשי היישוב הישן, והיו הראשונים מבני היישוב הישן שייסדו שכונה מחוץ לחומות.

העליות הציוניות מ־1882 ומראשית המאה העשרים העמידו בצל את העלייה מצפון אפריקה, אם כי זו לא פסקה, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט, חלה בה ירידה ניכרת. בראשית התקופה, בעקבות הצהרת בלפור, היה ניסיון התיישבות של מאות משפחות מקהילות פאס וצפרו שעלו ארצה ב־1921/2. הניסיון, שכונה ׳האקסודוס מפאס׳, נכשל. התנאים הקשים וחוסר היכולת של היישוב המשתקם בארץ לסייע להם אכזבו ורבים חזרו למרוקו עם רושם שלילי ביותר על המיזם המתרקם בארץ ישראל. חשוב גם לציין שמשלב מסוים הייתה העלייה לארץ מותנית בקבלת סרטיפיקטים שחלוקתם נמסרה לתנועה הציונית, ויש שהעריכו שיהודי המזרח קופחו בעניין זה וקיבלו פחות מהמגיע להם.

בהתאם לאתוס הלאומי ראתה התנועה הציונית עצמה את יהודי צפון אפריקה כחלק מקהל היעד של פעילותה. ערב הקונגרס הציוני הראשון הזמין הרצל גם את יהודי אפריקה ואסיה להשתתף בו. בקונגרס הראשון השתתף נציג מקונסטנטין שבאלג׳יריה. ב־1900, לקראת הקונגרס הרביעי, יצא הרצל בקריאה מיוחדת ליהודי צפון אפריקה להצטרף לתנועה הציונית. מנוסח דבריו בולטות יצירת קישור בין הציונות לאהבת ציון המסורתית (׳התעוררה בלב עמנו האהבה הישנה לארץ אבותינו הקדושה וכי האהבה הזאת קבלה בימים האחרונים פנים חדשים ותהי לתנועה גדולה׳) וראיית הצטרפותם של נציגי כל התפוצות, כלומר שאיפה לשלב גם את היהודים ה׳ילידים׳ בעשייה הציונית כתנאי להצלחת הציונות: ׳עבודתנו הכי נכבדה לעת כזאת היא להשתדל בדבר אחדות היהודים בכל מקום שהם […] ורק אחרי אשר יבואו אלינו אחינו מכל ארצות פזוריהם נוכל להשיג המטרה הגדולה והקדושה אשר הצבנו לנו להציל את כל עמנו מיד נוגשיו׳.

כבר בשלביה הראשונים שבתה הציונות את לבם של חוגים בצפון אפריקה ששמעה הגיע אליהם. להבדיל מהיחס לציונות באירופה, בתוניסיה ובמרוקו סייעו השמרנות הדתית והשאיפה להשתלב בתרבות המערבית להתפשטות הציונות ולא בלמו אותה. נטייה זו כלפי תרבות המערב, מלבד היותה גורם המעודד התבדלות מחברת הרוב המוסלמית, חשפה את היהודים להלכי רוח לאומיים מודרניים, ובוגרי החינוך הצרפתי היו קרקע נוחה לקליטת רעיונות ציוניים. השמרנות הדתית, הן המסורתית והן זו שהובילו ארגונים חדשים, הייתה פתוחה לרוח המודרנית, והזהות היהודית המסורתית, בזכות היסוד הלאומי שבה (גם אם לא כונה כך וגם אם הדבר קדם להופעת הלאומיות המודרנית), יצרה כר קליטה נוח לציונות. במקומות רבים שימשו רבנים עם צעירים מתמערבים יחד בתפקיד ראשי האגודות הציוניות.

אולם למרות האהדה לרעיונות שהתגלמו בציונות לא הצליחה התנועה הציונית כארגון פוליטי לגייס חברים רבים כפי שאפשר היה לצפות. אגודות ציוניות אמנם הוקמו במקומות רבים בצפון אפריקה אך פעילות דיפלומטית למען המטרה הפוליטית – שיבת היהודים לארצם – לא הייתה בראש מעייניהם של היהודים בצפון אפריקה. רבים רצו לעלות לארץ הקודש ולהשתחרר מ׳שעבוד מלכויות׳, אך מעטים בלבד חשבו שתנאי לעלייתם הוא הצטרפות לתנועה שתעבירם הכשרה רעיונית וגופנית לחיים חקלאיים בארץ ישראל.

התנועה הציונית, שנמנעה מלעודד עלייה מצפון אפריקה לפני מלחמת העולם השנייה, מיקדה את עיקר העשייה הציונית שם בגיוס כספים, וכך הוגבלה הפעילות הציונית בעיקר לבעלי היכולת. בקרב אלה הייתה התרומה לקרנות הלאומיות אחד מהחובות הרבים שרבצו לפתחם, נוסף על תמיכה בעניי קהילתם תרומה לקרנות פילנתרופיות, שגם הן עסקו במגביות למען ארץ ישראל. בעלי היכולת התקשו להבחין בין קרן קיימת לישראל למשל לבין קרנות אחרות, שהיו מפעלים פילנתרופיים, כמו קופת רבי מאיר בעל הנס. הדרישות התכופות של מרכזי התנועה הציונית להגביר את מכירת השקל (בעוד הבקשות להסבר על מהות הציונות זוכות לתשובות לקוניות) הביאו את ראש אגודת אהבת ציון בסאפי שבמרוקו לתהות ׳אם רק להשמיע על השקלים נבראה הציונות ורק על ידי השקל אשר ישקול אחת לשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני׳. בעיה אחרת של הציונות בצפון אפריקה הייתה ההסברה. התנועה הציונית – שנולדה באירופה והפנתה את עיקר מרצה ליהודי אירופה – לא נערכה להסביר את עצמה כראוי בצפון אפריקה ולדוגמה, לאגודות נשלחו מכתבים ביידיש ובגרמנית.

הלך הרוח הקולוניאלי השפיע לא רק על יחסם של הציונים האירופאים ליהודי צפון אפריקה אלא גם על היחס של יהודים אלה לציונות ועל נכונותם להצטרף לתנועה הציונית. השפעה זו פעלה בשני כיוונים מנוגדים. מן העבר האחד לא היה הלך הרוח הקולוניאלי מצע נוח לקליטת הרעיון של התארגנות יהודית עצמאית. הציונות המדינית הייתה פתרון שהוצע ליהודים על רקע כישלון האמנציפציה. זה היה בעיקרו משבר אירופי שיהודים מחוץ לאירופה, כמו למשל בארצות הברית, לא התמודדו עמו. גם רובם המכריע של יהודי צפון אפריקה בראשית התגבשותה של הציונות לא חוו תהליכי אמנציפציה, ועבור אלה שראו את ניצניה היא לא הייתה כרוכה באבדן הזהות היהודית אלא דווקא בהדגשתה ובהתרחקות מחברת הרוב המוסלמית. כלומר האכזבה מהאמנציפציה כתנאי להתעוררות ציונית לא התקיימה בצפון אפריקה, ויש הטוענים שמשום כך לא הצליחה הציונות המאורגנת לגייס חברים.

מן העבר השני, בגלל המצב הקולוניאלי היה לציונות תפקיד חשוב בציבוריות היהודית בצפון אפריקה. מבחינה זו יש להבדיל בין מיעוט החברים הרשומים, ואולי אף המיעוט היחסי של תרומות, לבין האהדה הרחבה שהציונות זכתה לה בקרב יהודי צפון אפריקה, ולא רק מסיבות משיחיות. חלק מהקהילה היהודית עבר תהליכי התמערבות וחלקה נותר במצבו ה"ילידי׳, והאופציה הציונית הייתה נתיב שאפשר התארגנות ופעילות מודרנית תוך שמירת הזיקה לערכים מרכזיים של החררה המסורתית. משום כך היא דיברה כאמור אל לב הרבנים, כמו גם אל לבם של חלק מהמתמערבים, ורכשה לה אוהדים רבים. בהקשר זה חשוב לציין שהלאומיות הערבית מילאה תפקיד דומה, שיתוף פעולה ומפגש בין מסורתיים למתמערבים, גם בחברת הרוב המוסלמית.״״

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה גל התלהבות ראשוני מהצהרת בלפור, התלהבות שהביאה כאמור לאקסודוס מפאס. ב-1926 ייסד פעיל ציוני, יונתן טורש, עיתון,  'Avenir lllustre״ וכעבור זמן הוא היה לעיתון מרכזי של יהדות מרוקו ואחת הבמות החשובות לקריאה למודרניזציה של יהדות מרוקו.",׳ במחצית השנייה של שנות השלושים, לאחר שהשלטונות התירו את הפעילות הציונית, התכנסו ועידות ארציות של ציוני מרוקו והתמיכה של ראשי הקהילות הגדולות בציונות הלכה וגברה. בתוניסיה הוקמה פדרציה ציונית והיא זכתה להכרת השלטונות. תוניסיה גם הייתה זירה שכוחות רדיקליים בציונות נאבקו בה על ההנהגה, ומ־1927 אף הייתה התנועה הרוויזיוניסטית לתנועה המרכזית בפדרציה המקומית.

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקארעולים במשורה

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

על אף הצלחותיה של הציונות נטו הרוחות באותן שנים לרעתה. בקרב המתמערבים הייתה הנטייה לבחור בכיוון הלאומי תולדה של שתי תופעות: השפה והשיח המודרניים, שהלאומיות הפוליטית הייתה חלק מהם, וחוסר היכולת להשתלב בחברת המתיישבים האירופאים ולהיות חלק ממנה. כאשר הורחבה בתוניסיה האפשרות לבעלי השכלה צרפתית לקבל אזרחות אירופאית (חוק מרינו מ־1923) ובמרוקו הלך והתבסס השלטון הצרפתי, קיוו רבים מהמתמערבים שיצליחו לשפר את מעמדם ולהתערות בחברת המתיישבים האירופאים. בד בבד התמתנה אצלם הנטייה לפעילות ציונית. במרוקו נוסף עוד קושי והוא האיסור שהטיל הנציב הצרפתי, מרשל ליוטה (Lyautey), על הפעילות הציונית. באין לגיטימציה מצד השלטונות הצרפתיים הסתייגה שכבה שלמה של מתמערבים מן הפעילות הציונית מחשש שהזדהות גלויה כציונים תסכן את מעמדם בעיני השלטונות הצרפתיים, שאליהם הם רצו להתקרב ולהסתפח. נוספה על כך האכזבה של חלק מן הפעילים בקרב המתמערבים מחוסר יכולתן של האגודות הציוניות להעלות את חבריהן לארץ.

לאחר השואה חל שינוי והן ביחס התנועה הציונית ליהודי ארצות האסלאם הן ביחס של יהודי צפון אפריקה לצרפת ולנטייה להסתפח לחברת המתיישבים הצרפתים. האכזבה מצרפת ומניסיונות ההשתלבות בתרבותה נתנה את אותותיה כבר במהלך מלחמת העולם השנייה. בעקבות תבוסת צרפת במלחמה והאנטישמיות של משטר וישי ושל המתיישבים הצרפתים בתום המלחמה התחולל בקרב יהודי צפון אפריקה, כמו גם בקרב סוכן הסוציאליזציה המרכזי לצרפתיות בצפון אפריקה – ארגון כי״ח, שינוי עמדות ביחס לציונות. ראשיו של הארגון, שעד אז לחמו בציונות, החלו להתייחם אל הלאומיות היהודית בחיוב. כך גם המתמערבים בצפון אפריקה, לאחר שהתקוות שתלו בצרפת נכזבו. ארגונים יהודיים מוכרים (כמו למשל אגודות הבוגרים של כי״ח ותנועת הנוער שרל נטר) עברו תהליך ׳ציוניזציה׳. שיעור החברים הרשמיים בתנועה הציונית, שוקלי השקל, עלה משמעותית.

סיבה אחרת לעלייה בכוחה של הציונות בצפון אפריקה לאחר השואה היא התפתחותה של ׳אוריינטציה מזרחית׳ בתנועה הציונית. עוד במהלך המלחמה, בעקבות ידיעות ראשונות על השואה, הלכה וגברה תשומת לב העולם היהודי למיליון הנשכח של יהדות ארצות האסלאם, בכללן מדינות צפון אפריקה, ורבים החלו לראות בו מקור אפשרי לאוכלוסייתה של המדינה העתידה לקום. הגישה המשלבת, שהעדיפה את האתוס הלאומי על המורשת הקולוניאלית, התקבלה במידה רבה ויהודי ארצות האסלאם נתפסו כשותפים וכמועמדים להשתתפות במפעל הציוני על אף הדעות הקדומות שאישים ציונים מרכזיים החזיקו בהן. החיילים הארץ ישראלים ששירתו בצבא הבריטי וחנו בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה החלו להכיר את יהודי המקום ולראות בהם מועמדים ראויים לעלייה. שליחים ציונים ראשונים הגיעו לצפון אפריקה בעת המלחמה ואלה הופתעו לגלות בתוניסיה ובמרוקו פעילות ציונית תוססת. ב־1947 הוחלט על ארגון עלייה בלתי לגלית גם מצפון אפריקה. את הפעילות עצמה ארגנו השליחים מארץ ישראל עם פעילים מקומיים, בעיקר מתוניסיה. מרבית העולים היו ממרוקו. מניעיהם היו שילוב של תקוות משיחיות ורצון להיחלץ ממצוקה חומרית, ובקרב :מיעוט, חניכי תנועות הנוער, גם חינוך ציוני. אף על פי כן רובם הגדול של בני המגזר הילידי, אנשי שכבות המצוקה בערים הגדולות, לא היו בדיוק בני דמותם של הצעירים החלוצים ששליחי העלייה רצו להביא לישראל.

שלוש אניות מעפילים הפליגו מאלג׳יריה ב־1947 כשעל סיפונן כ־850 איש. רק 44 מתוכם, שעלו בספינה ׳הפורצים׳, הצליחו להגיע לחופי ארץ ישראל. שתי האניות ישיבת ציון׳ וייהודה הלוי׳, שהפליגו בקיץ 1947, נתפסו. את 800 העולים שעל סיפונן הגלו הבריטים כפי שהגלו מעפילים אחרים, לקפריסין. המעפילים היו הסנונית הראשונה של גל גדול יותר שהחל עם היוודע הבשורה על הקמתה של מדינת היהודים. הקמת המדינה יצרה ׳קדחת מיסטית׳ שהביאה לנהירה של יהודים רבים אליה, בעיקר ממרוקו.

הקמתה של מדינת ישראל ופנייתה גם אל יהודי ארצות האסלאם והתחזקותה של האוריינטציה הלאומית בקרב יהודי צפון אפריקה, כל אלה היו אמורות להביא לעלייה מסיבית מתוניסיה וממרוקו לישראל,"׳ אך המציאות הייתה מורכבת יותר. עלייתם של יהודי צפון אפריקה נתקלה במכשולים רבים, שהם עניינו המרכזי של ספר זה, לא רק, השיח המסתייג, פרי המורשת הקולוניאלית, העיב עליה. על אף העמדות המוצהרות, שהעמידו את מדיניות העלייה החופשית כעיקרון הראשון במגילת העצמאות, התקיים בתודעה ובהיסטוריה הציונית מתח בין ערך העלייה לבין ערכים ציוניים אחרים.

המכשולים שהציבה ישראל בדרכם של יהודי מרוקו ותוניסיה לעלייה היו תוצאה של מתחים פנימיים במערכת הערכים הציוניים. כבר הוזכרה לעיל גישתם של יהודי אירופה ושל הציונות ליהודי ארצות אסיה ואפריקה על רקע המצב הקולוניאלי, גישה שיצרה מתח בין היחס המסתייג, פרי המורשת הקולוניאלית, ליחס המשלב פרי האתוס הלאומי. מקור אחר למתח היה הדילמה שבין בניין בית לאומי וחברה יציבה בארץ ישראל ובין הצורך החיוני בהצלת יהודים.

הגבלת הגירה במדינות אחרות.

ככלל העלייה לישראל אינה תופעה ייחודית. מדינות נוספות בעולם קלטו מהגרים בתקופות מסוימות. ניתוח מדיניות ההגירה, ובעיקר מדיניות הגבלת ההגירה של מדינות שונות, מציגה את מדיניות העלייה של ישראל בהקשר בין־לאומי.

תחילה יש להבחין בין שני סוגים של מדינות הגירה. מדינות שקיבלו מהגרים בשל הצורך שלהן להגדיל את אוכלוסייתן(למשל ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה ואוסטרליה), ומדינות שקיבלו מהגרים שנחשבו שייכים לקבוצת הלאום שהמדינה היא הביטוי הריבוני שלו(למשל גרמניה, יוון, פינלנד וארמניה). ממדיה של ההגירה הבינלאומית נעשו משמעותיים בעיקר מאז המאה התשע עשרה. עד אמצע המאה העשרים נעשתה רוב ההגירה מאירופה בעקבות הגידול המהיר של האוכלוסייה בה, המהפכה התעשייתית ושיפור דרכי התחבורה הבין־לאומיות. בזכות השליטה האירופית על שטחים נרחבים בעולם היגרו מאירופה שישים עד שבעים מיליונים מבני היבשת והם שהרכיבו את רוב אוכלוסייתן של ארצות הברית (בין 1840 ל־1940 היגרו אליה כ־35 מיליוני אירופאים), אוסטרליה, ארגנטינה, קנדה ועוד. המניע העיקרי של מרבית המהגרים הללו היה כלכלי. הם הניחו שב׳עולם החדש׳ צפונות הזדמנויות רבות יותר מבארצות מוצאם.במחצית השנייה של המאה העשרים היו מרבית המהגרים ילידי ארצות מתפתחות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית, שחיפשו עתיד כלכלי טוב יותר במדינות מפותחות.

מדינות רבות ראו בהגירה תופעה רצויה. אלו מדינות החייבות למהגרים את אכלוסן ואת בנייתן. המהגרים יישבו אזורים שוממים והיו כוח עבודה חיוני, ובכל זאת, על אף מדיניות השערים הפתוחים, משגברו גלי ההגירה הוגדרו כללי כניסה. כללים אלה נועדו לפקח על הרכב המהגרים על מנת שהגירתם תמלא את ייעודה, כלומר תספק כוח עבודה ומתיישבים, והטילו הגבלות שהיו אמורות למנוע את כניסתם של אלה שאינם מסוגלים לעבודה פיזית, חולים וקבצנים. כך בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה ובארגנטינה, המדינה שקיבלה את מספר המהגרים הגדול ביותר באמריקה הלטינית.

הערות המחבר : מ־1882 אסרה ארצות הברית כניסה של בעלי עבר פלילי, של חולים, של קבצנים ושל אנשים שהיגרו בעזרת כספי צדקה. מאוחר יותר נאסרה הגירתם של פוליגמים ושל ׳אנרכיסטים׳. בראשית המאה העשרים הוחמר הפיקוח הרפואי משהוקמה תחנת הבקרה והפיקוח על כניסת מהגרים בנמל ניו יורק (Ellis Island), ומהגרים נדרשו להראות שיש ברשותם סכום של 25 דולרים כדי שתותר כניסתם. ראו אואדה, ארץ הגירה, עמי 48-40. על מאפייניה הייחודיים של ההגירה היהודית ראו גרטנר, ההגירה ההמונית. Hi על מדיניות ההגירה של קנדה ראו גרין וגרין, המטרות הכלכליות, עמי 430-427; גרטנר,

ההגירה ההמונית, עמי 359. HI כבר ב־1901, עם ייסודה של הפדרציה של אוסטרליה, נחקק חוק שמנע את כניסתם של מהגרים בלתי רצויים מסיבות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות. חוק זה נועד בין השאר למנוע את הצפתה של הפדרציה בכוח עבודה זול ולפגוע במעמד הפועלים, שאוסטרליה נחשבה לגן עדן עבורו בזכות החקיקה הסוציאלית המתקדמת. ראו גרינווד, אוסטרליה, עמי 212-211. !״ חוק ההגירה וההתישבות של ארגנטינה מ־1876 התבסס על עקרונות של תועלתנות. המהגרים היו אמורים לתרום לרווחתה, לכלכלתה ולימוסריותה, של ארגנטינה. המהגריםהרצויים היו צריכים להיות מתחת לגיל שישים, בעלי מלאכה, פועלים ובעלי מקצועות חופשיים. הם נדרשו להוכיח את מוסריותם באמצעות תעודות יושר ממשטרת ארצם. תיקון של סדרת תקנות בשנות העשרים והשלושים הביא לסגירה למעשה של שערי ארגנטינה. ראו סולברג, הגירה ולאומיות. על ההגירה היהודית ראו אבני, מביטול האינקוויזיציה.

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

בצד שיקולים שנגעו לבריאותם, לגילם ולכושר עבודתם של המהגרים החדשים היה מקום, כמעט בכל מדינות ההגירה, לשיקולים של שיווי משקל אתני ושמירת צביונה התרבותי, הלאומי ולעתים גם דתי של החברה הקולטת. ב־1882 נאסרה בארצות הברית כניסתם של פועלים סיניים, ומאוחר יותר הורחב האיסור גם לבני אומות אסיאתיות אחרות. הכניסה הותנתה בידיעת אחת השפות האירופיות.

הערת המחבר : החוק התקבל בתמיכה רחבה שהצליחה לגבור על הווטו הנשיאותי שהטיל וודרו וילסון. ראו אואדה, ארץ הגירה, עמי 44; אריאלי, המחשבה המדינית, ב, עמי 309.

ב־1921 נחקקו החוקים הראשונים שהגבילו את כניסתם של מהגרים מדרום אירופה וממזרחה ובהמשך נוספו עליהם תיקונים והגבלות.״"

הערת המחבר : ב־1921 חוקק הקונגרס את חוק ההגירה שקבע מכסות הגירה כלליות בשנה וחילק אותן על פי העדפות לאומיות וגזעיות. החוק התיר כניסתם של מהגרים בני מדינת מוצא אחת לארצות הברית כל עוד לא עלה שיעורם על שלושה אחוזים מאזרחי אותה המדינה שהתגוררו בארצות הברית ב־1910. המטרה הייתה להגביל את כניסתם של מהגרים מדרום אירופה וממזרחה. החוק לא חל על מהגרים אסיאתים. הגירתם של אלה הייתה כאמור אסורה לחלוטין. ב־1924, לאחר שהתברר שאין די בחוק הקיים, הוא תוקן כדי להגביל עוד יותר את הגירתם של בני קבוצות בלתי רצויות. מכסות ההגירה השנתיות לכל ארץ מוצא עמדו עתה על שני אחוזים ממספר אזרחי המדינה שחיו בארצות הברית ב־1890, בראשיתה של ההגירה הגדולה מארצות לא־פרוטסטנטיות. ב־1929, עם המשבר הכלכלי, הוגבלה מכסת המהגרים השנתית הכללית ל־150,000 בלבד. הגבלות אלה הוגמשו לאחר מלחמת העולם השנייה, וב־1965 בוטלה ההעדפה הלאומית להגירה ומכסות ההגירה חולקו באופן שוויוני יותר (אואדה, ארץ הגירה, עמי 45).

חוקי ההגירה של ארצות הברית סגרו את שעריה של ׳ארץ החופש " בפני אנשים שנזקקו להגירה יותר מכול והותירו אותם פתוחים בפני אלה שנזקקו לה פחות. אוסטרליה מנעה את הגירתם של לא־אירופאים, קנדה העדיפה מהגרים מצפון מערב אירופה, וגם מדיניותה של ארגנטינה, שצמצמה את ממדי ההגירה אליה בשנות השלושים, התבססה על חשש משינויים במבנה האתני של אוכלוסייתה עקב גל הגירה של יהודים מגרמניה.

מדינות שקיבלו מהגרים מסיבות כלכליות וראו בהם מנוף לפיתוח המדינה והחברה התנו את כניסתם בבדיקת יכולתם לתרום לכלכלה ובהקפדה על שמירת הצביון האתני של המדינה. הסיבה למדיניות פתיחת השערים, התועלת למדינה הקולטת, הכשירה את סגירתם מסיבות כלכליות ואתניות, מדיניות שנקטו רבות ממדינות ההגירה בשנות השלושים של המאה העשרים. סקירת מדיניות קבלת זרים של מדינות הגירה חשובה להבנת השוני שבין מדיניות זו לבין מדיניות של ׳שיבה׳ שנוקטות מדינות בעלות ׳זכות שיבה ׳(רפטריאציה).

מדיניות הגירה של לאומיות של פזורה

מדינות הגירה ביססו את מדיניות כניסת המהגרים על תועלתה של המדינה. פתיחת שערי הארץ להגירה הייתה הכרעה פנימית של המדינה הקולטת וכמוה ההכרעה בדבר צמצום ההגירה והגבלתה. המהגרים עצמם לא השתתפו בדיון הפנימי על כללי הגירה. שונה היא מדיניות ההגירה בקרב מדינות של ׳לאומיות של פזורה׳, מדינות בעלות תפוצה מחוץ לגבולות המדינה.

ארנסט גלנר, חוקר הלאומיות, הגדיר תנועות לאומיות שונות ׳לאומיות של פזורה׳. סוג זה של לאומיות מאפיין לדעתו קבוצות מיעוט משכילות יחסית לסביבתן אולם חסרות כוח פוליטי ושלטוני. בתקופה האגררית היו קבוצות מיעוט כאלה ל׳קהילות מתמחות׳ בעלות תפקיד חברתי וכלכלי חשוב. המעבר לתקופההמודרנית אפשר לרבים מבני קבוצת הרוב לרכוש לעצמם אותן התמחויות וכך נותרו בני המיעוט בלא תפקיד חברתי וכלכלי ועקב זאת גם בלא הגנה שלטונית. השלטונות יכלו לספק את רצונותיה של קבוצת הרוב באמצעות נישול המיעוט המתמחה ורדיפתו. אחת האפשרויות שעמדה לפני מיעוט כזה, בצד הניסיון להיטמע בחברת הרוב, הייתה לחדול להיות מיעוט, הווה אומר להקים מדינה משל עצמו. לעתים קרובות היה לקבוצות כאלו בסיס טריטוריאלי, תחום שהן היו בו חלק ניכר מהתושבים. התנועה הפוליטית של לאומיות הפזורה שאפה אם כן להשיג ריבונות ועצמאות בטריטוריה זו, ולאחר השגת הריבונות לדאוג לבני הפזורה הנרדפים, לספק להם מקלט פיזי ולפעול פוליטית למענם.

הערת המחבר :   גלנר, לאומים ולאומיות, עמי 143-134. בצד היהודים מכניס גלנר לקטגוריה זו גם את היוונים ואת הארמנים. לכל אחת משתי הקבוצות האחרונות, למרות פיזורן הרב, היה בסים טריטוריאלי שרבים מאנשיה היו מרוכזים בו והוא המקום שהמיעוט הקים בו לבסוף את מדינתו. ליהודים לא היה שום בסיס טריטוריאלי ממשי והמבנה החברתי שלהם לא היה מאוזן. גלנר רואה במפעל הציוני ׳טרנספורמציה מדהימה׳ שהצליחה ליצור ריכוז טריטוריאלי ולייצר שכבות חברתיות שהיו חסרות במדרג החברתי של העם היהודי. הוא אינו מתייחס למתח, שאמור ללוות כל לאומיות של פזורה, בין צורכי המרכז הלאומי בבסיס הטריטוריאלי לבין צורכי הנותרים בפזורה, מתח שאינו קיים בתנועות לאומיות המייצגות קבוצות המרוכזות בבסיס טריטוריאלי, שצורכי המרכז הלאומי שלהן תואמים את צורכי בני האומה. בהקשר הציוני דובר רבות על המתח שבין הצלה לבניין ועל התייחסותה של התנועה הציונית למצוקת יהודי אירופה נוכח השואה או התעלמותה ממנה. ראו צור, לאומיות פזורה, עמי 183-180.

כדי למלא משימה זו מחוקקות מדינות שמייצגות לאומיות פזורה חוקי הגירה המסייעים לבני הלאום. בישראל בא הדבר לידי ביטוי בחוק השבות. אולם ישראל איננה יחידה. כך גם המצב במדינות נוספות שמחוץ לגבולותיהן יש קבוצות המזוהות אתן מבחינה לאומית כמו למשל ארמניה, גרמניה, יוון ופינלנד. חלקן מדינות לאום טריטוריאליות שהימצאותם של בני הלאום מחוץ לגבולותיהן היא תוצאה של סרטוט מחדש של הגבולות (כמו אחרי התפרקות ברית המועצות או יוגוסלביה) או תוצאה של נדידה, שאירעה לעתים מאות שנים לפני כינונה של מדינת הלאום המודרנית. חלק מן המדינות האלה הוקמו בזכות פעולתן של תנועות של לאומיות של פזורה.

בשונה ממדינות ההגירה, במדינות שמייצגות לאומיות שנמצאת מעבר לגבולות המדינה הלגיטימציה להגירה של בני הלאום אינה נובעת מסיבות כלכליות או מחישוב התועלת שיביאו המהגרים למדינה הקולטת אלא מהעובדה שהיא נתפסת כמדינתם של אותם מהגרים באופן מוחשי או סמלי. הם אינם עוברים למדינה אחרת אלא ׳שבים לביתם׳. גרמניה למשל הגבילה את כניסתם של מהגרים זרים וראתה בהם רק עובדים אורחים ,(guest worker' אך ראתה בחיוב את הגירתם של  ׳גרמנים אתנים׳(Aussiedler). קטגוריה זו מתייחסת לצאצאיהם של תושבי האזורים שהיו מאוחר יותר בשטחן של גרמניה ואוסטריה. מאז המאה השתים עשרה החלו דוברי גרמנית לנדוד מזרחה ודרומה למקומות שהשליטים ראו בהם גורם :־בלי מועיל: להונגריה, לאזור ווהלין שבפולין, לחצי האי קרים ולאזור הוולגה. משנות החמישים של המאה העשרים החלו גרמנים אתנים ממזרח אירופה ׳לשוב למולדת אבותיהם׳, כפי שמגדירה זאת המדיניות הגרמנית הרשמית.

־וון המודרנית רואה בצאצאיהם של דוברי היוונית את בני הלאום היווני. למהגרים ממוצא יווני מוענקת אוטומטית אזרחות והגירתם מוגדרת ׳שיבה למולדת׳ אף שלרבים מהם אין שום קשר ליוון המודרנית (הם באים ממקומות שנמצאים כיום ברוסיה, ברומניה או בטורקיה) והיוונית שבפיהם שונה מאוד מהיוונית המדוברת ביוון.

הערות המחבר :  אף שגרמניה היא אחת המדינות שזרים היגרו אליה בהיקף המשתווה רק לארצות הברית ושיעורם של הללו הוא 8.6 אחוזים מאוכלוסייתה אין היא רואה את עצמה מדינת הגירה. ראו בייד וויינר, ׳הקדמה׳, בתוך: הנ׳׳ל, הגירה, עמי vii; בייד, מהגירה, עמי 31-12.

שם, בוולגה, הוקמה ב־1924 הרפובליקה האוטונומית סובייטית של גרמני הוולגה. עם פלישת הנאצים לברית המועצות ב־1941 החריב סטלין את הרפובליקה, טבח חלק מתושביה והגלה את האחרים.

1       בייד, מהגירה, עמי 4; הופמן, גרמנים אתנים, עמי 15-12. הגל הגדול של גרמנים ׳אתנים׳ הגיע למערב גרמניה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. חלק גדול מישיבה׳ זו נבע מגירוש, יישוב מחדש וטיהור אתני של אזורים שמיעוט גרמני התגורר בהם או של אזורים שהיו שייכים לגרמניה וסופחו למדינות מזרח אירופה. לאחר מכן המשיך גל השיבה, אולם מניעיו היו בעיקר מצוקה פוליטית וחברתית. הגירה מסיבות כלכליות בלבד הייתה נדירה. ראו מינץ ואולריך, דפוסים משתנים, עמי 69. עד תום המלחמה הקרה ב־1989 לא הגבילו השלטונות הגרמניים את הגעתם של גרמנים אתנים למערב גרמניה. הם רק נדרשו להוכיח את שורשיהם הגרמניים וזכו לקבל אזרחות מיד גם אם נכנסו שלא כחוק(שם, עמי 72-71; יעקובסון ורובינשטיין, ישראל והעמים, עמי 227). עם נפילת מסך הברזל הקשיחה גרמניה במקצת את התנאים להתאזרחותם של גרמנים אתנים בה, אך גם היום זו עדיין מדיניותה הרשמית בכל הנוגע למתגוררים בשטחי ברית המועצות לשעבר. ראו טרואן ובייד, ׳הקדמה׳, חוזרים הביתה, עמי xv.

עולים במשורה- אבי פיקאר

חוק השבותעולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

פינלנד מעניקה זכות שיבה (רפטריאציה) ל־ jngrian Finns שהם צאצאיהם של פינים שהיגרו מן המאה השבע עשרה ואילך לרוסיה. ׳פיני אתני׳ הוא מי שאחד מהוריו או שניים מסביו הם בעלי שורשים פיניים או שיש לו קשר אחר לפינלנד או לפיניות. ארמניה מעניקה אזרחות ארמנית בנוהל מקוצר לכל אדם ממוצא ארמני. רבים מהארמנים בתפוצות אינם צאצאים של אנשים שהתגוררו בטריטוריה של הרפובליקה הארמנית המודרנית אלא, כמו היוונים, צאצאים של קבוצה שהתגוררה במרחב טריטוריאלי גדול. הם קשורים לארמניה ולארמניות באופן לאומי תרבותי. בטורקיה, על פי חוק מ־1934, רשאים פליטים ממוצא אתני טורקי ובעלי זהות תרבותית טורקית להגר לטורקיה ולהתאזרח בה. ב־1992 חוקקה טורקיה חוק שאפשר את התאזרחותם של בני ה־Ahisha Turks, קבוצה אתנית טורקית שבניה הוגלו מגאורגיה ולא מטורקיה עצמה.

העלייה לישראל אם כך איננה תופעה ייחודית. ישראל, כמו הארצות שהוזכרו לעיל, רואה במהגרים יהודים אנשים השבים למולדתם, וכמימים ימימה מכנה את ההגירה לישראל ׳עלייה׳, מונח המדבר בעד עצמו, ויהודים אינם מהגרים לישראל אלא ׳עולים׳. מבין המדינות המקיימות מדיניות שיבה זוכות כניסתם של יהודים למדינת ישראל והתאזרחותם בה ליחס האוהד ביותר, בין השאר משום שההגירה נותנת מענה לא רק לצורך של ה׳עולים׳ עצמם אלא גם של המדינה, השואפת לרכז בתחומה יהודים רבים ככל האפשר. עם ראשית פעילותה של התנועה הלאומית היה שיעור היהודים החיים במה שהיה לימים המרכז הלאומי ־ארץ ישראל, חצי אחוז בלבד מהעם היהודי כולו. גם בהשוואה ללאומי פזורה אחרים היה הלאום היהודי בעל קשר פיזי רופף לטריטוריה שהוא רצה לכונן בה את מדינתו. הלאומיות היהודית הייתה אפוא תנועת הגירה לא פחות, ואולי אפילו יותר, משהייתה תנועה שלחמה למען ריבונות.

ייעודה של מדינת ישראל, כפי שנוסחו הדברים במגילת העצמאות, להיות מקלט ליהודים. ייעוד זה הוגדר בחוק מיוחד – חוק השבות, שנחקק ב־1950, שנתיים לאחר קום המדינה. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה באותם ימים, הצהיר שהחוק הוא ׳יעוד מרכזי של מדינתנו […]. לא המדינה מקנה ליהודי חוץ לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי [״.]. זכות זו קדמה למדינת ישראל והיא היא שבנתה אותה׳. חוק השבות היה למעשה עיגון חוקי של מדיניות שננקטה מיד עם תום המנדט הבריטי וצוינה במגילת ־עצמאות." החוק מבטא במידה רבה את היותה של ישראל מדינתה של לאומיות של פזורה ואת אחריותה של המדינה לפזורה. הדיון בהיבטים שונים של החוק, כמו למשל בשאלה ׳מיהו יהודי?׳, מתנהל בזיקה לעמדתם של יהודים בתפוצות בעניינה.

כאמור לעיל שורשיהם האתניים והלאומיים של המהגרים מקבלים במדינות של מהגרים שבים משמעות מנוגדת לזו שניתנת להם במדינות הגירה. במדינות הגירה ניתנת עדיפות לקבוצות אתניות מסוימות בגלל עניינה של המדינה הקולטת, המבקשת לשמור על צביונה של החברה הקולטת. ההעדפה האתנית היא זכות של המדינה הקולטת. במדינות שיבה העדיפות של בני קבוצה אתנית מסוימת היא זכות של המהגרים בני הקבוצה האתנית ולא של המדינה הקולטת. בשונה מתנועות אחרות של לאומיות של פזורה, ליהודים לא היה בסיס טריטוריאלי שהם היו בו רוב. לפני הקמתה של התנועה הלאומית היהודית – הציונות – היו היהודים מיעוט קטן בארץ ישראל, מולדתם ההיסטורית. התנועה הציונית והמדינה שתנועה זו הקימה חרתו על דגלן את כינוסם מחדש של יהודים בישראל וכאמור ראו בו אחת מסיבות היסוד להקמתה. מאז הקמתן עסקו במרץ התנועה הציונית ומדינת ישראל בהבאתם של יהודים לארץ ישראל – בעלייה. תנועת המונים זו, שהתקיימה בהנהגת התנועה הלאומית היהודית, חוללה מהפך מרשים, טריטוריאלי וחברתי, שהוא הדוגמה המרשימה ביותר של לאומיות של פזורה שנחלה הצלחה.

העובדה שמדובר בבנים השבים למולדתם אמורה לכאורה למנוע הסתייגות ממהגרים־עולים יהודים על רקע אתני. ההשתייכות האתנית לעם היהודי היא הקריטריון לעלייה. אולם במקרה הציוני הישראלי הייתה משמעות לשונות האתנית בתוך הלאומיות של הפזורה. היחס ליהודי אסיה ואפריקה, או השאלה העדתית, נובע מייחודה של הציונות כתנועה לאומית המאחדת בתוכה קבוצות ויחידים שנמצאים משני צדי המתרס הקולוניאלי. לא רק השונות האתנית הציבה מכשולים בפני עלייתם של יהודי צפון אפריקה. במדיניותה של מדינת ישראל ובמדיניות הציונית שקדמה לה התקיים קונפליקט מובנה בין ערכים שונים.

בין הצלה לבניין

מראשיתה הציבה הציונות לעצמה שני יעדים: הצלת היהודים ממצוקה ובניית מרכז טריטוריאלי לעם היהודי בארצו העתיקה. המתח בין הצלת העם לבניין הארץ ליווה את המפעל הציוני זמן רב. אמנם רבים ראו את שתי המשימות האלו משתלבות זו בזו: הצלת העם תבוא לידי ביטוי בדרך של עלייה ובניין הארץ. אפשר היה לראות את שני היעדים כשני שלבים שונים: העלייה היא אמצעי להקמת מדינה, והמדינה, במדינתה של לאומיות של פזורה, תהיה אמצעי להצלת היהודים ולקיבוץ גלויות. סדר הקדימויות של שני היעדים לא היה ברור ומוחלט. היה מי שראה בעלייה אמצעי לבניין הארץ והיה מי שראה בה מטרה בפני עצמה – הצלת היהודים. אולם לעתים קרובות היה צורך להכריע בין מטרות סותרות אלו, הצלה ובניין. בניין הארץ דרש כוחות מובחרים, צעירים וחלוציים, שהיו נכונים להקריב את עצמם למען המטרה. ההצלה חייבה לקבל את כל הרוצים לעלות. לא רק הצורך בפיתוח כלכלי וחקלאי של היישוב היהודי בארץ ישראל היה סיבה לעלייה מבוקרת. גם התפיסה של חוגים נרחבים בציונות שהציונות היא מהפכה אנטי־גלותית הביאה להסתייגות מעלייתם של יהודים שיביאו ארצה את המנטליות הגלותית ואת העיירה היהודית ממזרח אירופה.

הציונות המדינית, מייסודו של הרצל, באה לפתור את שאלת היהודים או את ׳צרת היהודים׳. על פי הרצל הקמת מדינה ליהודים נועדה לפתור את בעיית האנטישמיות ומטרתה של הציונות הייתה הצלת העם. מבחינה זו עיקרה של הציונות היה האקסודוס ־יציאת היהודים מאירופה. בימיו של הרצל ואף לפניו קמו הוגים שראו את בניין ארץ ישראל כמטרת התנועה הלאומית היהודית. המחלוקת בין הרצל לאחד העם נסבה במידה מסוימת על השאלה מי צריך לעלות לארץ. אחד העם, שראה בארץ ישראל מקום למרכז רוחני ולא מקלט לכל היהודים, הועיד את הארץ למעטים. לדעתו הייתה הציונות צריכה לשמש פתרון לצרת היהדות ולא לצרת היהודים. הציונות המעשית מייסודם של חובבי ציון ראתה צורך בעלייה אטית וסלקטיבית מסיבה אחרת, בגלל הצורך בפיתוח כלכלי והיעדר היכולת של ארץ ישראל לקלוט מיליוני יהודים מיד. בפולמוס אוגנדה הכריעה למעשה התנועה הציונית בעד בניין הארץ ונגד הצלת העם. יחיאל צ׳לנוב, אחד מראש ׳ציוני ציון, קבע שאין התנועה הציונית מסוגלת לפתור את בעיית המוני היהודים הלחוצים. לשם כך קיימת אמריקה."," עם מותו של הרצל ועליית האוריינטציה ה׳מעשית׳ בתנועה הציונית, קיבלה מגמה זו תאוצה. עדיין דובר על פתרון בעיית היהודים בעלייה לארץ ישראל אך הוא נחשב לפתרון תאורטי בלבד. כאמור שני נימוקים היו למצדדים בעלייה האטית והסלקטיבית. הצורך המעשי של פיתוח הארץ והרצון שהעולים יהיו בעלי ׳מדרגה תרבותית ורוחנית׳. אשר על כן לא הייתה רצויה למשל עלייה המונית של יהודים עניים במיוחד או יהודים מחלק מארצות האסלאם. ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, כתב ברוח אחד העם ש׳יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית והתרבותית שהיהודים הללו עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית גדולה מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ, ולפיכך עדיין צריך עיון גדול אם כניסה כזו רצויה׳.באמירה זו יש הסתייגות מיהודי המזרח הנובעת מהצבת בניין הארץ כערך עליון ומהשפעת המורשת הקולוניאלית על היחס ליהודים ׳ילידים׳. פניית המוני המהגרים היהודים הנואשים לארצות הברית מיתנה את הדילמה בין בניין להצלה והציונות הציבה לעצמה מטרות אחרות כמו הקמת מרכז רוחני או יצירת חברה חדשה ומתוקנת.

גם לאחר הצהרת בלפור, כאשר הושגה לכאורה מטרתו של הרצל וניתן צ׳רטר על הארץ, נמנעה התנועה הציונית מלקרוא להמוני היהודים לעלות על אף המצוקה שיהודים שישבו באזורי המריבה בין לבנים לאדומים ברוסיה היו נתונים בה. מבחינה זו הייתה תמימות דעים בין הנהגת התנועה הציונית לממשלת המנדט הבריטי ולנציב העליון הרברט סמואל. הכול דרשו שהעלייה תהיה סלקטיבית ולא חופשית. ההסתדרות הציונית, שעד יוני 1921 הפקידה ממשלת המנדט בידה במידה רבה את הטיפול בעלייה היהודית, דרשה שהעולים יהיו בעיקר בעלי הון שישקיעו בארץ או מומחים במקצועות מסוימים. משהתברר שגם לבעלי מקצוע יהיה קשה להתקיים הוחמרו ההגבלות והדרישה הייתה שכל העולים יהיו רווקים, מכיוון שבתנאי המחיה בארץ יקשה עליהם לפרנס משפחות. המוסדות הציוניים חששו מעלייה המונית בטרם הוכשרו התנאים לקליטתה ודחו אפילו את בקשותיהם של חלוצים צעירים. אמנם כלפי חוץ קראה התנועה הציונית לבריטים לאפשר עליית רבבות לארץ, אך למעשה היה חשש כבד שהארץ תוצף ביהודים חסרי כול וישתרר מצב של חוסר דיור וחוסר תעסוקה. החוגים האזרחיים בארץ, כמו ההנהגה הציונית, ראו בחיוב בעיקר את עלייתם של בעלי הון שאין צורך לדאוג להם, והיה מי שכינה את העולים החלוצים ׳קעסטקינדער׳ – אוכלי לחם חסד.

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

 

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מקם נורדאו, שקרא באותה תקופה לעלייה המונית, היה קול קורא במדבר. הוא אמנם קשר בין הקריאה לעלייה המונית למצוקה במזרח אירופה אולם קריאתו ב־1920 לעליית חצי מיליון עולים לאלתר לא הייתה קריאה לעליית ההצלה. היא נועדה ליצור עובדות דמוגרפיות בארץ כאמצעי להגשמת בניין המדינה היהודית. " למעשה היה נורדאו מבשרה של עמדה שבשלבים מתקדמים של המאבק המדיני להקמתה ולביסוסה של מדינה יהודית נעשתה פופולרית ביותר: עלייה המונית היוצרת עובדות דמוגרפיות במהירות היא כלי לבניין הארץ. עמדה זו נבדלת עקרונית מן העמדה המצדדת בעלייה ההמונית לצורך הצלת יהודים ממצוקה. הבחנה זו חשובה לעיקרו של הדיון על מדיניות העלייה בשנות החמישים.

תנועת הפועלים, שמלכתחילה הביעה התנגדות לגישת ההנהלה הציונית בדבר העדפת בעלי הון ויצירת תנאים מתאימים לפני פתיחת שערי הארץ, שינתה את עמדתה ב־1923 עם משבר העלייה השלישית. למעט בודדים, כמו שמואל יבניאלי, דרשו מנהיגי פועלים רבים עלייה סלקטיבית, והקריטריון לסלקציה לא היה בעלות על הון או מומחיות במקצועות מסוימים אלא חלוציותו של העולה ורצונו להיות שותף ליצירת חברת מופת אליטיסטית. רק עלייתם של חלוצים סוציאליסטים, כך האמינו, תביא לבניית חברת המופת היהודית שראו בחזונם. מכאן ואילך הייתה למעשה ברית בין תנועות הפועלים להנהגה הציונית. כולן תמכו בעלייה הסלקטיבית, אם כי כל אחת מסיבותיה שלה. "

בראשית שנות העשרים, בעקבות חקיקת חוקי ההגירה החדשים בארצות הברית" ומדיניות לאומנית וכלכלית בפולין החדשה נעשתה ארץ ישראל בפעם הראשונה מאז ייסוד הציונות לארץ המקלט ליהודים. מחד גיסא היו יהודים במצוקה שסבלו מאנטישמיות ומהגבלת צעדיהם הכלכליים, ומאידך גיסא עמדה ארץ ישראל, שהחוקים הבריטיים אמנם הגבילו במקצת את העלייה אליה, אך הגבלה זו חלה בעיקר על אנשים חסרי אמצעים כספיים. בני המעמד הבינוני בפולין לא נכללו בקטגוריה זו. העלייה ההמונית הראשונה, העלייה הרביעית, לא זכתה לעידוד ניכר של התנועה הציונית ורוב העולים הגיעו ארצה באופן פרטי. העלייה נתקלה בהסתייגות משתי הסיבות שצוינו – הרצון לייסד חברה חדשה והצורך בפיתוח הדרגתי. בתחילה הסתייגו מהעולים שלא היו מוכנים לוותר על אורח חייהם ה׳גלותי,. " לאחר שנתיים, בעקבות המשבר הכלכלי שהתחולל כתוצאה מהעלייה הרביעית, ראו במצב הוכחה לכך שעלייה בלתי מבוקרת, אפילו של בעלי הון, מזיקה לבניין הארץ. המשבר הכלכלי והביטחוני(פרעות תרפ״ט) בארץ והתייצבות מסוימת במצב באירופה החלישו לזמן מה את הרצון לעלייה ודחו את הדיון בשאלת מדיניות העלייה בכמה שנים. באותן שנים, לעתים בגלל החשש מקשיי קליטה, לא נוצלה עד תום מכסת העולים שהקציבו שלטונות המנדט.

בראשית שנות השלושים, כאשר ארצות המזרח התיכון התקדמו לקראת עצמאות, נראה היה שגם תורה של ארץ ישראל יגיע ונוצר אינטרס ציוני מובהק ליצור רוב יהודי בארץ מהר ככל האפשר. אולם גם פתיחת פתח רחב זה לא הושפעה מצורכי ההצלה. שכבות רחבות בציבור היהודי במזרח אירופה גילו עניין גובר והולך בעלייה והתנועה הציונית גדלה באותן שנים, וכך נעשה הרכב העלייה אליטיסטי ונבחר פחות. זו הייתה עלייה שבמסגרת המגבלות הבריטיות מימשה את קריאתו של נורדאו שהושמעה עשור קודם לכן. עלייה לא־סלקטיבית שנועדה לצורכי בניין, ליצירת רוב יהודי בארץ.

הדילמה בין בניין להצלה, שהייתה תאורטית עד 1933, החריפה עם עלייתו של היטלר לשלטון והפכה לשאלה מעשית הדורשת הכרעה ונקיטת יזמה. בשנים אלה הכתיבו הבריטים את ממדי העלייה ולא היה בידי התנועה הציונית להחליט על עליית הצלה. אולם בחירת הארצות שהעולים יבואו מהן, בחירה שהייתה נתונה במידה רבה בידי ההנהלה הציונית, הייתה בה משום הכרעה בין בניין להצלה. הבריטים דרשו שחלק ניכר מרישיונות העלייה יינתנו ליהודים מגרמניה, אך ההנהלה הציונית שאפה להקטין את חלקם של עולי גרמניה בכלל העלייה מכיוון שלא היו בהם די חלוצים. למרות הדימוי של ׳עליית .יקים׳ שהוקנה לעלייה החמישית הגיעו מרבית העולים בה ממזרח אירופה. המפלגות השולטות בהנהלת הסוכנות בחרו עולים על פי השתייכות לתנועות הפוליטיות ועל פי מידת קרבתן של תנועות אלו לקואליציה השלטת בתנועה הציונית. המצוקה שהמועמדים היו נתונים בה לא עמדה בראש הקריטריונים לקדימות בעלייה.

בעיני הציונים בני התקופה ההסתייגות מהעדפתם של עולי גרמניה נבעה לא רק מסיבות פוליטיות. עד ליל הבדולח העריכו מנהיגי הציונות שמצבם של יהודי פולין קשה יותר. זאב ז׳בוטינסקי, שהגה תכנית של ׳אווקואציה׳(פינוי) שהתבססה על עקרון ההצלה, כיוון גם הוא את תכניתו ליהודי פולין לא פחות מליהודי גרמניה. יתר על כן, מהשוואת שיעור מקבלי הסרטיפיקטים בכל ארץ מכלל מספר היהודים בה עולה כי שיעורם בגרמניה, שב־1936 היו בה 400,000 יהודים, היה באותה שנה גדול פי 5.5 משיעורם בפולין, שהיו בה מעל שלושה מיליוני יהודים. לכאורה מעידה הדרישה המוגברת של ההנהלה הציונית לסרטיפיקטים (דרישה שהבריטים לא נענו לה) על בחירה במדיניות שעיקרה הצלת יהודים ולא בניין הארץ. אך למעשה המספרים שננקבו בדרישות הפומביות לעלייה של התנועה הציונית נועדו ליצור רוב יהודי בארץ ככלי לבניין הארץ והיו קטנים בהרבה ממספר היהודים שהיו זקוקים להצלה.

עולים במשורה , אבי פיקאר

עולים במשורה

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

ככל שהתחזק הבית הלאומי בארץ ישראל עד שהיה לעובדה קיימת, כדברי הספר הלבן של 1939, נראה היה שהצורך בסלקטיביות יפחת ושיקולי ההצלה יגברו על שיקולי הבניין. מנהיגי היישוב ראו את היישוב היהודי חזק דיו להושיט סיוע בקליטת יהודים ולא רק להזדקק לתמיכה בכוח אדם. הגבלת העלייה שכפו הבריטים מ־1937 ובייחוד ב־1939 העמידה את הרצון לנהל עלייה חופשית כאחת הסיבות המרכזיות לדרישה להקמת מדינה יהודית עצמאית. עד תום המנדט הייתה העלייה לסוגיה עיקרית במאבק הלאומי בארץ ישראל. זה היה למעשה היפוך היוצרות. עד 1937 רצו מנהיגי היישוב בעלייה על מנת ליצור רוב שיביא להקמת מדינה, ומ־1937 הם רצו מדינה שתהיה בית להמוני הנרדפים.126 מכאן קצרה הדרך להבנה שתפקידה המרכזי של העלייה הוא הצלה ולא בניין הארץ.

בשנות הארבעים חל מפנה במדיניות העלייה. בעקבות מאורעות השואה באירופה היה ברור שההצלה היא הסוגיה החדה והנוקבת העומדת על הפרק, והתחזקה העמדה שגרסה שרק מדינה יהודית בארץ ישראל יכולה להיות מקלט ליהודים הנרדפים בעולם. בשנות התרחשותה של השואה היו שהדגישו שכל מהותה של הציונות היא הדאגה להצלת חמישה מיליוני יהודים. בשנים שלאחר מכן, בעת המאבק להקמת המדינה, רתמה ההנהגה הציונית את מצוקת שארית הפלטה למאמץ להקמת המדינה, ולעלייה הבלתי לגלית של העקורים היה בהקשר זה תפקיד הסברתי חשוב. עלייה המונית גם נתפסה משיקולי בניין כפתרון לבעיה הערבית בארץ ישראל, ובן־גוריון הניח שבזכות העולים הרבים יהיו היהודים לרוב, שייתן לגיטימציה לשלטון יהודי. ׳אם תקום עובדה, שיביאו לארץ מיליון יהודים – הסכסוך עם הערבים יגמד, אמר בן־גוריון ביוני 1944.

יש מקום להתמקד בעמדתו של בן־גוריון, שמעמדו הלך והתבצר באותן שנים כמנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל וכיו״ר הנהלת הסוכנות. כמו רבים בתנועת הפועלים ראה בן־גוריון בתחילת דרכו את העלייה הסלקטיבית באור חיובי. עוד ב־1933 התבטא בגנותה של עלייה המונית ודרש שלארץ יבואו בעיקר חלוצים. אולם האירועים באירופה וההתפתחויות בארץ ישראל הביאו אותו לשנות את עמדתו. בעקבות ליל הבדולח החל לדרוש עלייה המונית. במהלך השואה התחזקה הדרישה לעלייה המונית ובן־גוריון דרש שיעלו לארץ מיליון יהודים (לעתים דיבר על שני מיליונים), מספר הפליטים המוערך באותה תקופה, אפילו אם יצטרכו לפתוח עבורם בתי תמחוי. לצורך העניין אף הוקמה ועדת תכנון מיוחדת. הלך רוח זה, שהביא בחשבון אפשרות לעלייה המונית, נסמך על הערכה של השינויים הפוליטיים הצפויים. בן־גוריון ורבים אחרים הניחו שלאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה יקום סדר עולמי חדש, בדומה לשלום ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה. בהנחה שבעלות הברית תהיינה מחויבות פוליטית ומוסרית ליהודים ואילו כוח המיקוח של הערבים יהיה דל, הניח בן־גוריון שבסדר החדש יש סיכוי לתמיכה פוליטית, לוגיסטית וכספית ב׳טרנספר של יהודים לארץ ישראל׳.

העלייה נועדה ליצור רוב יהודי מכריע בארץ שיאפשר קבלת עצמאות והקמתה של מדינה דמוקרטית בשלטון יהודי. לאחר המלחמה התברר שבטווח הקרוב אין בסדר העולמי החדש מפנה לטובת הציונות. ממשלת הלייבור החדשה בבריטניה אישררה את מדיניות הספר הלבן מ־1939 וגם הממשל האמריקני, שדרש מהבריטים להתיר הכנסת פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל, נטה לדחות את התביעה הציונית למדינה. תכנית המיליון נגנזה בשלב זה והדרישה לעליית המיליון הומרה בדרישה צנועה הרבה יותר – עליית 100,000 יהודים.

אף שהנסיבות הפוליטיות לא אפשרו את יישומה של הגישה הציונית החדשה לעלייה, המדיניות שראתה בחיוב עלייה המונית נתנה את אותותיה בהרכב האנושי של העולים בשנים שאחרי המלחמה. ממדי העלייה נשארו מצומצמים בגלל מגבלות הספר הלבן ומגבלות שנבעו מאופייה הבלתי לגלי של ההעפלה, אולם אוכלוסיית העולים בשנים 1948-1945 כללה חולים ונכים פליטי שואה, משפחות שלמות וקשישים בודדים, לא רק חלוצים וצעירים בגיל העבודה, אוכלוסייה שאפיינה עלייה סלקטיבית.

הקמת מדינה יהודית בגישה של הצלה ומקלט ליהודים נרדפים לא הייתה רק עמדתם של מנהיגים ציונים. גם נשיא ארצות הברית הארי טרומן למשל, שמקיץ 1946 החל לתמוך ברעיון המדינה היהודית, ראה אותה בעיקר בהקשר של פתרון לבעיית הפליטים היהודים. כמעט לא היה מי שיעז לכפור בכך שהגישה לעלייה צריכה להיות גישה של הצלה. בהיערכות להקמת המדינה כבר הייתה העלייה עניין מובן מאליו. מדינה שלאומיות פזורה הקימה אותה (אם כי בני הזמן לא השתמשו במינוח של גלנר) נועדה להיות בית לבני הפזורה. את מספר העולים הפוטנציאלים אמדו בשני מיליונים אף שהיה ברור שלא כולם אכן יעלו. בדיונים ערב הקמת המדינה המשיכו לראות בעלייה הצפויה כורח המציאות, אך לא בחנו את הבעייתיות הגדולה הצפויה בקליטתה ולא נערכו לקראתה. עיקר תשומת הלב הופנתה להכנות למלחמה.

עולים במשורה מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

עולים במשורה

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

העלייה ההמונית

הקמת המדינה הביאה ליישומו של המפנה הרעיוני בהתייחסות לעלייה שחל בשנות הארבעים הן ביחס לעלייה המונית והן ביחס להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכנית העלייה. עלייה המונית הייתה נחוצה להצלה ולבניין גם יחד. הצורך בהצלה היה ברור לגבי ניצולי השואה, בייחוד במזרח אירופה, ששרידי היהודים ששבו מהמחנות זכו שם לעתים קרובות לקבלת פנים עוינת במקומות מגוריהם. אל אלה הצטרפו יהודי ארצות ערב, שבמקרים רבים כבר היה מעמדם מעורער והסכסוך הישראלי־ערבי ערערו עוד יותר. החשש מ׳סיבוב שני׳ במאבק עם הערבים והצורך בחיזוקה הדמוגרפי של ישראל הכריעו את הכף לטובת עלייה המונית משיקולי בניין. השיקול הדמוגרפי היה כאמור גם אחד הגורמים שהביאו להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכניות העלייה הציוניות.

מיד עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה גלי העלייה. תכנית המיליון, שבן־גוריון תכנן לבצע בעקבות סיומה של מלחמת העולם, החלה להתממש בנסיבות פוליטיות אחרות. עד ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות עדיין היה קצב העלייה אטי. חלק מהעולים היו צעירים שמקצתם הוכשרו עוד בחו״ל להיות תגבורת לכוחות הלוחמים. כאשר התייצב המצב והישרדותה של מדינת ישראל נראתה ודאית גברה העלייה. המעפילים שגורשו לקפריסין ושארית הפלטה במחנות בגרמניה ובאוסטריה, יהודים שיישבו על המזוודות׳, החלו לעלות ארצה. מארצות הבלקן ומטורקיה עלו יהודים רבים – 33,000 מיהודי בולגריה, 7,000 מיהודי יוגוסלביה ו־30,000 מיהודי טורקיה עלו ארצה עד סוף 1949. ב־1949 החלה עלייתם של יהודי תימן במבצע ׳מרבד הקסמים׳ ובתוך כמה חודשים עלו מעל 30,000 מהם. שערי פולין נפתחו גם הם בסוף אותה שנה. מאמצע 1950 ועד סוף 1951 עלו רוב יהודי עיראק וחלק ניכר מיהודי רומניה.

לפני קום המדינה מנה היישוב היהודי בארץ כ־650,000 איש. ב־1948 עלו ארצה למעלה מ־100,000 איש. ב־1949 הגיעו כ־240,000 עולים, ב־1950 עלו כ־170,000 וב־1951 כ־174,000 עולים. בתוך שלוש שנים עלו ארצה בסך הכול יותר מ־680,000 איש. העלייה הכפילה אפוא את מספר תושביה היהודים של הארץ, והעולים שהגיעו שינו את ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית בה והציבו בפני מנהיגיה אתגר נכבד מבחינה כלכלית וחברתית.

העלייה לא זרמה מאליה. היה צורך לעודד ולארגן את הגעת היהודים, מפני שנוסף על רכיב ההצלה היה בעלייה ההמונית גם רכיב משמעותי של בניין. יותר מזה, לדעת בן־גוריון הייתה העלייה הרכיב החשוב ביותר בביטחון הלאומי ובעצמה הצבאית של מדינת ישראל. בלא עלייה היה ניטל הצורך המדיני בהקמת מדינה ליהודים. נוסף על אלה סיפקו העולים החדשים את המסה הדמוגרפית החיונית כל כך למדינה הנתונה בסביבה ערבית עוינת. העולים גם היו האוכלוסייה שיכלה להחזיק בשטחים החדשים שנכבשו במלחמה.

 הצורך בעולים היה רב כל כך שלא זו בלבד שהמדינה והסוכנות היהודית ניאותו לקבל כמעט כל עולה, הן אף חיפשו אחריו, שכנעו אותו לבוא ומימנו את נסיעתו ואת מחייתו לאחר עלייתו ארצה. משרד החוץ של המדינה הצעירה ניהל מגעים דיפלומטיים עם ממשלות כדי שיתירו את יציאת היהודים. הסוכנות היהודית, בסיוע ארגונים יהודיים בין־לאומיים דוגמת הג׳וינט, הקימה מחנות ותחנות ביניים בארצות המוצא ובארצות המעבר, עסקה בהנפקת דרכונים, בבדיקות רפואיות ועוד. את הנסיעה מימנו ארגונים יהודיים (בדרך כלל הג׳וינט) ובארץ שוכנו העולים במחנות והסוכנות נשאה בהוצאות קיומם.

ממדי העלייה העצומים הטילו עול כבד על מערכת הקליטה. המסה הדמוגרפית, שנועדה לחזק את מדינת ישראל, עמדה למוטט את כלכלתה. לא זו בלבד שהיא איימה לפגוע בבניין אלא שקריסת המערכת הכלכלית הייתה מקשה גם את אפשרויות ההצלה. לכאורה אך טבעי היה שמדינת ישראל תקבל החלטה להפסיק או למתן את העלייה ההמונית. אולם מכיוון שנעשתה מיתוס מכונן של מדינת ישראל לא העז איש לכפור בחיוניותה הן למדינה הן לעם היהודי. דיונים על האטתה התנהלו בחדרי חדרים וכל פרסום עליהם הוכחש במהירות. בדיונים על הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות חשו רבים מחברי ההנהלה צורך להצטדק על הצעותיהם להגבילה. אשר על כן מפתיע מספר ההחלטות שהתקבלו בכל שנה משנות העלייה ההמונית בדבר הגבלתה. מסוף 1948 התנהל פולמוס בין מחייבי הגבלת העלייה לבין שולליה כשהעוסקים בקליטה ואנשי הכספים בממשלה ובסוכנות חוזרים ותוקפים את מחלקת העלייה על התעלמותה מהמכסות שנקבעו. ביקורת על העלייה הבלתי מוגבלת הייתה גם בעיתונות. מאיר גרוסמן, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות, כתב מאמר ובו הזהיר מעלייה בלתי מווסתת. העלייה בצורתה הנוכחית, כתב, עלולה להיהפך מברכה לקללה. רוב הביקורת נסבה על ההיבט הכלכלי. הבאת האלפים, קליטתם הראשונית, שיכונם, מציאת תעסוקה עבורם והטיפול הרפואי בהם הצריכו משאבים רבים, משאבים שלא היו למדינה שזה עתה החלה להתאושש ממלחמה קשה.

את ההחלטות שהתקבלו בהנהלת הסוכנות בדבר מכסות העלייה עקף ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), בשלחו העתקי מכתבים מפעילי העלייה בשטח ובהם נאמר שהאטת העלייה איננה מעשית. לעתים פשוט הודיעו הפעילים על האניות היוצאות לדרך תוך התעלמות מופגנת מהמכסות. סביר להניח שתמיכתו התקיפה של בן־גוריון בעלייה בלתי מוגבלת הייתה בבחינת הרשאה לעוסקים בעלייה להתעלם מהוראות הממונים עליהם. בן־גוריון הודה מעל במת הכנסת במצוקת הקליטה אך אמר שאין להתאים את העלייה ליכולת הכלכלית אלא להפך, יש להתאים את היכולת הכלכלית לממדי העלייה הצפויה. הוא נהג להשוות את המאמץ הכרוך בקליטת העלייה למאמץ הכרוך במלחמה. לא התקציב קובע אלא הסכנה המאיימת: ׳התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה׳, אמר.

דבריו של המחבר אבי פיקאר בטקס הענקת פרס שז"ר לספרו -עולים במשורה.

עולים במשורה

אתמול, בטקס הענקת פרס שז"ר לספרי עולים במשורה, אמרתי את הדברים הבאים בעניין המחקר על הסוגייה העדתית בישראל (מובא כאן בהשמטת התודות הפרטיות) מכחישנים, מגזימנים והכיוון הנכון במחקר

הספר "עולים במשורה" בוחן את מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה כבוחן מקרה לטיבם של היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם – אלו המכונים היום בישראל – מזרחים. המחקר שלי מצביע על כך שלאחר גל עלייה גדול שכלל יהודים מתימן, פולין, רומניה ועירק, החליטה מדינה ישראל לשנות את מדיניות ההעלאה ההמונית ולהגביל את הבאים בשעריה. מדיניות זו הופעלה בעיקר כלפי יהדות צפון אפריקה. הנסיבות לכך אינם רק התנאים הכלכליים הקשים בארץ והתנאים הפוליטיים הנוחים יחסית בצפון אפריקה הצרפתית. גם ההסתייגות מיהודי צפון אפריקה ומהזהות שמדינת ישראל תלבש אם חצי מיליון היהודים שם יעלו לארץ – השפיעו על מדיניות העלייה הסלקטיבית.
כל היסטוריון כותב מתוך ההווה בו הוא חי. לפעמים ההווה רק מציץ באקראי מאחורי כתפו ובא לידי ביטוי קלוש בכתיבתו – לעיתים הווה הוא הטריגר למחקר כולו. יש כאלה שאינם מודים בכך. במקרה שלי – אין כאן שום ההתעלמות. בעיות ההווה הם הטריגר למחקר היסטורי. יחסה של התנועה הציונית ומדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם עומד לעיתים קרובות בליבו של הדיון בסוגיית המתחים הפנימיים בחברה הישראלית. עליות שנות החמישים הם, לפחות בדיון הפופולרי, הרחם בו נולד "השד העדתי", (על אף שבדיון המקצועי ברור לרבים שבשנות החמישים רק התרבו הגילויים של היחסים שנוצרו זמן רב קודם לכן).
בסוגיה העדתית, שהטרידה אותי מבחינה חברתית טרם בואי לאקדמיה, קיימות שתי אסכולות מרכזיות. בבוטות ניתן לכנותן – המכחישנים והמגזימנים.
במשך שנים רבות התעלם המחקר ההיסטורי מקיומו של יחס מתנשא ומדיניות מפלה כלפי יהודי ארצות האיסלם. את בעיית הפער העדתי – בעיה ממנה אי אפשר היה להתעלם – תלו בהבדלים בין ארצות ותרבויות המוצא והניחו שהללו ייעלמו תוך דור או שניים, עם העלמותו של מה שהם כינו "דור המדבר". אלו הם המכחישנים.
בשלושת העשורים האחרונים החלה להתפתח תפיסה, בעיקר במדעי החברה, שהתמקדה בפער העדתי ובאחריות המדינה להיווצרותו ושימורו. חלק מחברי אסכולה זו טענו שכל מערכת היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם בנויה על גזענות וניצול. אלו הם המגזימנים.
המחקר שלי, כמו אחרים שקדמו לו, מאזן ומצרף גישות אלו.
האם הייתה גזענות ביחסה של מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם? רוב המשיבים על שאלה זו אינם טורחים להגדיר מהי גזענות ומרבים להשתמש במילה זו כדי לתאר כל קונפליקט בין קבוצות. זו זילות של המינוח גזענות. מקוצר היריעה לא אכנס כאן להגדרת הגזענות, אך תשובתי לשאלה זו היא – שהיו כמה דוברים מקרב קובעי המדיניות שניתן לזהות אצלם אמירות גזעניות, אולם הללו אינם מיצגים את הזרם המרכזי. ככלל – המינוח שאני מעדיף להשתמש בו הוא התנשאות. התנשאות היא יחס עליונות כלפי קבוצה, אך בשונה מגזענות עליונות זו מניחה שבני הקבוצה יכולים להשתנות, ותכונותיהם ה"בלתי רצויות" אינן חלק מהותי מזהותן. ההבדל בין הגזענות להתנשאות הוא שהגזענות לא מניחה לשום התייחסות נוספת לערער אותה. התנשאות מאפשרת זאת. ובהחלט הייתה התנשאות על יהודי ארצות האיסלם. עם זאת, הייתה גם סולידריות שאי אפשר להכחישה. ההתנשאות והסולידריות התקיימו במקביל. בקרב מנהיגים השונים ניתן בקלות לזהות אמירות שמביעות הסתייגות מיהודי ארצות האיסלם בצד אמירות המצדדות בהשתלבות.
כדי להמחיש מורכבות זו בחרתי בדמות אחת מקרב חברי הנהלת הסוכנות (הגוף המרכזי שעיצב את מדיניות העלייה). לא דמות מרכזית בכל הקשור לעלייה, אולם מתאים לאירוע הנוכחי – הענקת פרס שז"ר – מי שהיה ראש המחלקה לחינוך בגולה – זלמן שז"ר. באפריל 1956 אף נבחר שז"ר ליו"ר הסוכנות. בהתבוננות בדברי שז"ר, השזורים לאורך הספר, אפשר בהחלט לראות את אותה דואליות. המאפיינת מנהיגים רבים.
כך למשל מתאר שז"ר בהתלהבות את יהודי ג'רבה ועומד על חיי הרוח בה. הוא מבקר את מדיניות העלייה הסלקטיבית ואומר שאסור לפרק משפחות והשארת בעלי מום בגולה (כפי שהייתה המדיניות בפועל שפסלה נכים לעלייה) היא אכזרית ולא ציונית. באוגוסט 1955, בעת שיהודים רבים הותקפו במרוקו הצר שז"ר על חוסר הסולידריות שיש בארץ ובקרב יהדות אר"ב עם נפגעי הפרעות שאינן פחות נוראיות מפוגרומים במזרח אירופה. לקראת עצמאותה של מרוקו, כאשר בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות והממשלה (דצמבר 1955) התלבטו האם אכן קיימת סכנה לכך שממשלת מרוקו העצמאית תאסור את יציאת היהודים והאם יש לנקוט במדיניות של עלייה המונית, אמר שז"ר את הדברים הבאים: "בדרך כלל למדנו בציונות הלכה פסוקה, שאם יהודים בארץ מסויימת שאננים ואומרים: לא יקרה לנו כל אסון, אנו בסדר – מצווים אנחנו הציונים לראות את הסכנה האורבת להם יותר מאשר הם. לא כל שכן אם יהודים בעצמם מתחילים לצעוק ואומרים אורבת לנו סכנה, עוד מעט האדמה מתמוטטת מתחת לרגלינו – לא יתכן שהציונים יבואו וירגיעו את הצועקים: אל פחד, הקדוש ברוך הוא יעזור, אתם יכולים לשבת במנוחה… כשהם כבר צועקים – סימן שהם מבינים יותר ממנו, והם עומדים בצעקתם… הם מרגישים בחרב החדה המונחת על צוארם… הערבים עם הקשרים לליגה הערבית בודאי לא ירצו לתת ליהודים לצאת. אז ברור שהמסך יורד על הישוב היהודי הזה. על כן הצרפתים הטובים ממליצים ומייעצים על עליה ממרוקו… לא יתכן שאנו נגיד להם להרגע". לאחר שאכן נאסרה העלייה ממרוקו מתח שז"ר ביקורת על מדיניות הגבלת העלייה שבה נקטה ישראל: "כולנו הצטערנו כשירד המסך והיתה לנו הרגשה, שלא עשינו את כל מה שמוטל עלינו לגבי יהדות זו. ידענו את המועקה הגדולה שרובצת עלינו על שלא הוצאנו בזמן שאפשר היה להוציא. כל אחד יודע על כך בין שהוא מדבר על זה ובין שהוא שותק" (מאי 57).
מצד שני, אותו שז"ר ביטא גם עמדות שיש בהם הסתייגות כלפי יהודי צפון אפריקה ותמיכה במדיניות של עלייה סלקטיבית. בהתייחסו לכלל העלייה מארצו האיסלם אמר שז"ר בנובמבר 1952 – "אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה". [ואפשר להוסיף שבענייני נשים, שקוראים להן רחל, שז"ר היה מומחה לא קטן]. בולי 1953 אמר שז"ר ש"הארץ לא תתמסד בלי אלמנט ארופאי בעל כסף והשכלה". הוא גם אמר שלאחר שבוצעו הקלות בכללי הסלקציה ואופשרה עליית נכים במסגרת משפחתם, "אסור להתכחש לכללי הסלקציה".
אז האם שז"ר היה בעד העלאתם של יהודי צפון אפריקה או נגד? התשובה היא גם וגם. בהכללה ניתן לסווגו עם המשלבים, עם אלה שחשו סולידריות רבה עם יהודי צפון אפריקה ותמכו בהגברת עלייתם. עם זאת, גם לו היו רגשות מעורבים. הייתה בו אכזבה מאיכות העלייה, מהתמעטות עלייתם של יהודי מזרח אירופה וגם הוא תמך בהקפדה על כללי הסלקציה.
בתחילת דרכי המחקרית חיפשתי במסמכים את הפנינים. את ביטויי ההסתייגות שעוד קראתי להם גזענות. רציתי לתפוס את מנהיגי המדינה בקלקלתם. במילה פה, במילה שם, בשברי משפטים שמהם עולה גישתם המתנשאת כלפי יהודי צפון אפריקה. עם הזמן שמתי לב שאני פשוט מתעלם מהחצי השני של המשפט, מהמורכבות. מהעובדה שאדם יכול להגיד אמירות מתנשאות מחד ואמירות המבטאות סולידריות מאידך. שישראל יכלה לנקוט במשך שנים מדיניות שהגבילה את עלייתם של יהודי צפון אפריקה מסיבות שונות – לא רק בשל מצוקה כלכלית אלא גם בשל החשש מצביונה התרבותי. אולם לאחר שממשלת מרוקו אסרה על היהודים לצאת, אותה ממשלת ישראל משקיעה כספים עצומים ומסכנת את חיי סוכני המוסד, על מנת לאפשר לאותם יהודים מרוקאים, מהם הסתייגה כל כך, לעלות לארץ.
אם יש משהו מטריד בדיון העכשווי על הסוגיה העדתית הוא המחטף שעושים לשיח הפעילים המזרחים הרדיקלים, המרדדים את השיח. רק לעיתים רחוקות מדובר בהיסטוריונים. אך טיבו של המקצוע שלנו הוא שכל אחד מרגיש בו בן בית – וטוב שכך. כל אחד תורם להיסטוריה כפי יכולתו ומשתמש בהיסטוריה לפי צרכיו. לעיתים אפילו ממציא היסטוריה שתשמש אותו לפוליטיקה העכשווית שלו. כך פיסקאות של בן גוריון נחתכות באמצע משפט – כדי לחזק את הטיעון, וכך עיתונאים שוליים כמו קלמן כצנלסון מוכתרים לדבּריה המרכזיים של הציונות. המחטף נעשה תוך דילוג על מחקר היסטורי. הוא מסיק מסקנות על מדיניות וכוונות – לאור התוצאות שנוצרו בדיעבד. אנחנו כהיסטוריונים יודעים – אי אפשר לשפוט כוונות, תחושות ומדיניות, בלי להתבונן במקורות. בלי לראות מה אנשים עשו ומה אנשים אמרו ואיך כל זה עומד בהקשר של רוח התקופה.
ההיסטוריון מנסה לתת לקורא את תמונת היער תוך תיאור עץ ועוד עץ. נחטא למקצוע אם נתמקד רק בתיאור העצים, אולם אלה הקופצים למסקנות, לתיאור היערות מבלי לעמוד תחילה על העצים, מגיעים לעיתים קרובות למסקנות מופרכות. אין דרך עוקפת מלבד מחקר שיטתי, סיזיפי לפעמים.
עיוות ההיסטוריה וגיוסה לצורכי מאבקי ההווה איננה תופעה חדשה, אולם לעיתים, במאבק המזרחי לשוויון היא לא רק חוטאת לאמת אלא חוטאת לזכרון ולמורשת. לזהות של הסבא והסבתא שבשמו מדברים. הצגת הציונות כתנועה שיצרה יש מאין נתק בין יהודים למוסלמים וכפתה על יהודי ארצות האיסלם עלייה לישראל וזהות חדשה, היא עוול ליהודים רבים. הללו התפללו ושאפו לציון. לא היה צורך בכפיית הציונות המודרנית עליהם. הם נענו לה בשמחה. המוחים על מחיקת התרבות המזרחית זועקים זעקה נכונה. אך כאשר הם עוקרים מהזהות של אבותיהם ואימותיהם גם את המרכיב הציוני ואת הסולידריות הכלל היהודית העמוקה – הם עושים מעשה דומה של מחיקת זהות ומחיקת מורשת. ניתן אולי לומר, לאור הספר, שיותר משישראל רצתה ביהודי צפון אפריקה – רצו יהודי צפון אפריקה בישראל. אי אפשר לקחת מהם את הרצון הזה.
ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס ולמרכז שז"ר על שבחרו בספרי "עולים במשורה". בבחירה זו, אני מקווה, נוכל להמשיך ולהעצים את הזרם המאוזן במחקר על השאלה העדתית.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031