פאס העיר-א.בשן


פאס העיר

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.

מכות בידי שמים כמו בצורות, ארבה, מגפות של מחלות, החלישו את האוכלוסייה וגרמו לתמותה רבה. שמועות על מחלת סולטאן או מותו גרמו למהומות, או לנסיון של התערבות צבאית. כל זעזוע ביציבות עלול היה לגרום לפרעות ביהודים.

מבחינת היהודים המאפיין את התקופה הוא כרסום במעמדם וירידה כלכלית, נהירה מהכפרים לערים, ומהן לארצות אחרות, ומעורבות של יהודי אירופה ולאחר מכן ארה"ב בסיוע כלכלי ופוליטי ותחילת ההתמערבות באמצעות מערכת חינוך לפי דגם אירופי וכן עיתונים יהודיים מאירופה ומארץ ישראל שהגיעו לכמה משכילים בעיקר במוגאדור.

ראשיתם של המאפיינים הנ"ל נעוצים כבר בימי שלטונו של עבד אלרחמאן השני שלט בשנים 1822 – 1859, כשהתגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. בשנת 1822 שם הצי הבריטי מצור על טנג'יר, ושנה לאחר מכן הופצצו הערים ארזילה, לאראש ורבאט על ידי אוסטריה כתגובה להתקפות על אוניותיה.

לאחר שצרפת כבשה את אלג'יר בשנת 1830, גברה המתיחות בינה לבין מרוקו. זו תמכה ונתנה מקלט לעבר אלקאדר 1808 – 1883, שמרד בצרפתים. בשנת 1844 פרצה מלחמה בין צרפת למרוקו, וב-14 באוגוסט ניגף צבא הסולטאן.

צי צרפת הפציץ את הערים טנג'יר ומוגאדור. ההרס היה גדול במוגאדור, ויהודיה סבלו גם מהתנפלויות על ידי שבטי הסביבה. בספטמבר אותה שנה נערך הסכם ביניהן, כשידה של צרפת על העליונה, ובה התחייה הסולטאן לא לעזור למורדים באלג'יריה. ומאז פסקו הסולטאנים להעניק מקלט למורדים, ועשו לשיפור היחסים עם צרפת. יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה באויב, ומעמדם הורע. ולבלוג

מעורבות ראשונה של יהודי אירופה.

בעקבות המצוקה של יהודי מוגאדור פנה משה מונטיפיורי 1874 – 1885, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה משנת 1853 ועד 1874, לסולטאן בבקשה שיוציא ט'אהר שריפי – צו מלכותי להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה בראשות מונטיפיורי שיסד קרן בשם  Morocco relief fund לעזרת הסובלים, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים.

בשנת 1859 פתחה ספר במלחמה נגד מרוקו כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה שבידי ספרד. רבים מיהודי תיטואן וטנג'יר חששו לגורלם וכחמשת אלפים מהם מצאו מקלט בגיברלטאר. ספרד כבשה את תיטואן ב-5 בפברואר 1860, והפיכת מסגד לכנסיה הגבירה את העוינות לנוצרים.

העיר הוחזרה למרוקו לאחר הסכם בתיווכה של בריטניה, תמורת תשלום של עשרים מיליון דורוס ( כחמישה מילון לירות סטרלינג ). היהודים שנשארו בתיטואן הואשמו על ידי המוסלמים בסיוע לאויב. כשלונה של מרוקו במלחמה הגביר את הקנאות המוסלמית, שחציה הופנו נגד היהודים.

גם בעקבות המלחמה זו נעזרו יהודי מרוקו בקרן הנ"ל. גורל היהודים והרעת מצבם עודדו את יהודי אירופה וארצות הברית להתארגן לעזרת הקהילות שנקלעו למצוקה. ב-1860 נשלח משה חיים פיצ'יוטו על ידי משה מונטיפיורי בהשראת ועד שליחי הקהילות באנגליה, כדי לבדוק את מצבם של יהודי מרוקו.

ביקר גם בגיברלטאר בקשר להחזרת הפליטים למרוקו. הוא כתב דו"ח המתאר את המצב העגום של יהודי ארץ זו, היחס המשפיל של השלטונות כלפיהם, והמצב העלוב של החינוך. מסקנו שהפתרון למצבם תלוי בחינוך מודרני.

כי"ח ואגדת אחים.

בשנת 1860 נוסדה בפריס חברת כל ישראל חברים, ובשנת 1871 נובדה בלונדון החברה " אגודת אחים ", ששמו להן למטרה לפעול למען שויון שכויות ליהודים המקופחים בארצות שונות, בדומה לזה שזכו בו יהודי צרפת ובריטניה.

אגודות אלה ובעקבותיהן אגודות בארצות הברית, פעלו לשיפור מצבם הכלכלי והמשפטי של אחיהם במרוקו ובארצות אחרות. כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו לממשלותיהן, ואלה הורו לשגריריהן שישבו בטנג'יר לחקור את האירוע, ולפנות לסולטאן לענישת העבריין כולל המושל, למתן פיצוי לנפגע או למשפחתו, ולמניעת הישנות מקרים כאלה.

כי"ח יסדה בתי ספר בערי החוף במרוקו, תחילה לבנים ולאחר מכן לבנות, המטרה להעלות את רמת השכלתם ורמת חייהם. כך החלה ההתמערבות של יהודי מרוקו והפער החברתי והתרבותי בינם לבין המושלמים העמיק והוגבר המתח ביניהם.

מסעו של מונטיפיורי.

פגישתו של מונטיפיורי עם הסולטאן מוחמד הרביעי במראכש בפברואר 1864, הייתה בעלת משמעות חשובה ליהודי מרוקו, שתלו בה תקוות רבות, ואוכזבו נוכח איט מילוי ההבטחות. נוסף לדו"ח של פיציוטו שעשה רושם חזק, העילה למסעו בסוף שנת 1863 הייתה מכתב מקהילת גיברלטאר בסוף אוקטובר 1863, על סכנה הצפוייה ליהודי מרוקו בשל עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מס ספרדי.

ארבעה יהודים נעצרו, וסגן הקונסול הספרדי תבע להוציאם להורג. שניים מהם אבן הוצאו להורג, ומונטיפיורי הצליח לשחרר את שני הנותרים. מקרה זה כמו גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם.

פאס העיר-אליעזר בשן

בקשתו של מונטיפיורי מהסולטאן הייתה שיהודי ארצו יהיו מוגנים בכל חלקי מדינתו, שלא יציקו להם, ושייהנו מהזכויות של יתר נתיניו ומעמדם יושווה לזה של הנוצרים החיים בנמלי מרוקו.

תגובת הסולטאן נמסרה ב-5 בפברואר בייתה ט'אהיר ( הצהרה מלכותית שהיהודים יזכו לשויון כמו יתר הנתינים, ולא ייאלצו לבצע עבודות בניגוד לרצונם. על המושלים לנהוג ביהודים לפי מידת הצדק, ומי שיעשה להם עוול ייענש.

ההצהרה חודשה בשנת 1872. יורשו חסן חזר עליה בשנת 1874. זו צוטטה על ידי אגודות ודיפלומטים אירופאים כאשר התנכלו ליהודים, כי ראו שההצהרה אינה מתבצעת. לפי הערכות שונות, ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הן נותנים אמון ב " חסדו " של הממשל.

הפגיות ביהודים גברו, והתבטאו בשוד, בהתנפלויות, בעלילות בגירושים וברציחות. משנת 1864 עש 1880 נרצחו לפי מידע שהגיע לאירופה 307 יהודים, והרוצחים לא הועמדו לדין. נוצרים ויהודים נאורים הישלו את עצמם שיפסקו ההשפלות וההגבלות, ויהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים לפי הדגם האירופי, דבר המנוגד לשריעה ( ההלכה ) האסלאמית.

ולא היו מודעים לכך שהסולטאן ונציגיו לא יתכחשו לנאמר בקוראן ול " תנאי עומר " שהתקדשו במסורת המוסלמית. רק בערי החוף, בייחוד בטנג'יר, שבה ישבו הדיפלומטים הזרים, שופר מצב היהודים, הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם בלכתם ברובע המוסלמי.

ההסכמים עם המעצמות.

הסולטאן מוחמד הרביעי שאף למודרניזציה, שנתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים, בייחוד בעת משבר קשה בשנת 1862. הוא פעל לפיתוח הכלכלי והמסחר. אותה שנה העניקה בריטניה למרוקו הלוואה גדולה כדי להקל את חובה לספרד, דבר שביסס את מעמדה בארץ זו וחיזק את התלות של הסולטאנים בבריטניה.

המדיניות הבריטית הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים ולחזקם על ידי שיפור המנגנון ופיתוח המסחר, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים של בריטניה. קצינים בריטיים הדריכו את צבא הסולטאן, יועצים ומהנדסים פעלו לשיפור התשתית הכלכלית.

עד שנת 1865 נערכו הסכמים בין מרוקו לרוב מדינות אירופה. אלה בייחוד צרפת, ספרד, איטליה, אוסטריה ובשלב מאוחר יותר גרמניה וארצות הברית התחרו ביניהן על ההשפעה והשליטה במרוקו. בהסכם ב-1863 זכתה צרפת לתנאים טובים יותר מאלה של בריטניה.

משלחת של קציני צבא צרפתיים שהתה במרוקו. לאחר שכבשה צרפת את תוניסיה בשנת 1881, התאמצה לספח את מרוקו. גרמניה שהביסה את צרפת בשנת 1871 לטשה עיניה לאפריקה, וביסמרק החליט לפתוח נציגות בטנג'יר וקונסוליות בערי הנמל החשובות במרוקו.

טאָטנבָאך שגריר גרמניה במרוקו ביקר אצל הסולטאן וביקש ממנו נמל לגרמנים, קרוב לעיר מלילה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי, הגבירה את תלותם במדינות אלה.

המסחר איתן מילא את קופת הסולטאנים, והם נזקקו למוצרי התעשייה ובייחוד כלי נשק ותחמושת שהובאו מאירופה

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו 13 נציגויות זרות בטנג'יר. הסולטאנים הכירו בחשיבות המודרניזציה לביסוס מעמדם, אבל לא היו מסוגלים ליישם את העצות בדבר שיפורם במנגנון, ביטול עונשים אכזריים, תנאי מאסר קשים, ביטול הסחר בעבדים, והענקת הגנה על רכושם וחייהם של היהודים לפי המתכונת של מערב אירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן להטבת תנאיהם ולהענקת חסות, היו חלק מהמערכה והתחרות של מעמד הבכורה במדינה חלשה זו.

 חולשת הסולטאנים הניעתם בברך כלל לבקשת הדיפלומטים באשר להענשת המתפרעים ביהודים, אבל חוסר שליטתם על מקומות רחוקים מארמונותיהם ועל מעשיהם השרירותיים של מושלים עריצים, שמו לאל את כוונותיהם הטובות.

תעודות החסות.

בהתאם להסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת 1856, לספר בשנת 1861, לצרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המכהנים בתור תורגמנים, סוכנים ובתפקידים אחרים.

אלה פוטרות אותם מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. היהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולאריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים וכן סוכני הסוחרים הזרים קיבלו תעודות חסות.

בפועל נהנו מהחסות גם יהודים ומקומיים אחרים שלא היו זכאים לתעודות אלה, מהם שעמדו בקשרי מסחר עם אירופים ואחרים, וידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה. נוסף לאינטרס של מחזיקי התעודות, נהגו הקונסולים ממכירת התעודות.

הנושא היה שנוי במחלוקת, והדבר לא היה לרוחם של הסולטאנים מוחמד הרביעי, חסן עבד אלעזיז. האחרון תבע לסלק את נציגי בריטניה וצרפת בפאס בגלל סיבה זו. היו נטיות גם מצד גורמים אחרים להפסיק את מכירת תעודות החסות לאלה שאינם זכאים להן.

ג'והן דרומונד האי, קונסול כללי של בריטניה החל משנת 1845 ושגריר בין השנים 1860 -1886, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר, שייצג את עמדתה של בריטניה בהגנה על יהודי מרוק, טען שרק מיעוט קטן ואמיד נהנה מהחסות, והרוב הוא קרבן שלה.

שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. יהודים בעלי תעודות גילו אומץ לב מול איום ואלימות של מוסלמים, מהם שהגנו על עצמם בנשק ופגעו במוסלמים שתקפום, בהסתמכם על הגנת הקונסול.

המוסלמים לא היו רגילים לתופעה כזו, שכן החזקת נשק ואפילו הרמת יד להגנה עצמית הייתה אסורה על היהודים, שגילו בדרך כלל פסיביות הוכח עלבונות ופגיעות גופניות. התנהגותם גרמה לעתים לתגובות תקיפות, והקורבנות היו יהודים שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש תעודות אלה.

תופעה זו גם הגבירה את הפער החברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים נפלו על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים בעלי תעודות החסות היו פטורים מהתשלומים. אנשי כל ישראל חברים, " אגודת אחים " וכן עשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת התעודות.

פאס העיר-ועידת מדריד.אליעזר בשן

ועידת מדריד.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 140 מדינות אירופיות וארצות הברית, שדנה בנושא. המניע לועידה היה התחרות בין המדינות על הענקת החסות. דרומונד האי תבע בועידה לבטל את החסות לאלה שאינם נמנים על הצוות הדיפלומטי.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בהחלטות הוועידה בשלישי ביולי הייתה החמרה בנוגע לקבלת תעודות החסות לעומת השנים שעברו. אבל נמצאו דרכים כדי להתגבר על ההגבלות. בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, אשר מובטחת במסגרת " תנאי עומר " במידה והד'מים משלמים מס גולגולת ועומדים בתנאים.

בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה בו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק ייענש.

הרעה במצבם של היהודים לאחר וועידת מדריד.

לפי מידע ממקורות שונים סבלו היהודים בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 19 מעריצותם של מושלים מקומיים, מגירוש, מהתנפלויות על רובעיהם ועל יהודים בדרכים, בייחוד בעיתות של מחסור, כשהשלטון המרכזי חלש או בחילופי השלטון.

ההצהרות של הסולטאנים על אי פגיעה בדתם של הנתינים, לא בוצעו. יהודים ונשותיהם נאלצו לעבוד בשבתות, בין השאר במליחת ראשי המורדים, וימי השוק הועברו על ידי המושלים מימות החול לשבת.

נוסף להגבלות שחלו על היהודים לפי " תנאי עומר ", הוטלו עליהם הגבלות נוספות. לפי ידיעות שפורסמו בלונדון בשנת 1887, ההצהרות של נציגי צרפת ואיטליה על הסרת החסות ליהודים נתיני הסולטאן, עוררה קנאות אצל המוסלמים.

בשנת 1888 הפליג הסולטאן לפגישה עם האפיפיור וביקשו לפעול לביטול השיטה הקיימת להענקת החסות. בתזכיר שהוגש על ידי " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון בשלישי בפברואר 1888 לשר החוץ הבריטי, כלולים 27 סעיפי הגבלות והשפלות שהוטלו על היהודים.

בחורף שנת 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל-700 יהודים כולל נשים וטף משלושה כפרים באזור הסוס לרגלי הרי האטלס. רק לאחר התערבות דיפלומטית התיר להם הסולטאן לחזור לבתיהם, שבינתיים נשרפו.

בדצמבר שנת 1893 ביקר בטנג'יר שמואל מונטגיו ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי, לאחר שהגיעו ידיעות על מצוקתם של יהודי דמנאת שהיו קרבנות לפרעות, ויהודי מראכש שסבלו מידם הקשה של במושל והקאדי, שהילקו יהודים באכזריות, וגרמו להתאסלמות של כמה מהם פגישתו עם הוזיר לענייני חוץ ובקשתו לשפר מצבם של בני דתו, לא נשאו פרי

הסולטאן עבד אלעזיז.

לאחר שהסולטאן חסן נהרג בקרב ב-9 ביוני שנצ 1894, הוכרז בנו בן ה-14 עבד אלעזיז הרביעי על ידי איש החצר בו אחמד בתור יורשו, והעולמא אישרוהו. בפועל שלט איש החצר הנ"ל שכיהן בתור ראש הוזירים עד מותו ב-13 במאי 1900.

בשנים אלה התדרדר המצב הכלכלי והייתה אי יציבות במדינה, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וכן בין שבטים מרדניים לצבא הסולטאן. התערבות המעצמות גברה מ-10 באפריל 1900 התנהלו קרבות בין חיילים צרפתים ובין שבטים במרוקו.

בשנים 1895, 1897, וב 1902 הובאו שבויים מהמורדים לפאס וראשיהם ניתלו בשערי העיר. אחיו של הסולטאן שלט במזרחה של פאס הבירה ובשנת 1903 איים על הבירה. המללאח של מכנאס הותקף בשנת 1903 אבל יושביו רדפו את המתנפלים שברחו.

ההסכם בין בריטניה לצרפת בשנת 1904 וכן וועידת אלחזיראס בשנת 1906, סללו את הדרך לפרוטקטוראט. עבד אלעזיז לא נענה לתביעה להכריז ג'יהאד נגד ספרד, והתפטר. אחיו חאפט' הוכרז ב-23 באוגוסט שנת 1908 בתור מחליפו.

ב-1907 כבשה צרפת את העיר אוג'דה במרוקו, קרוב לגבולה עם אלג'יריה. לאחר שנה גברו הרגשות האנטי אירופיים ואני יהודיים במרקו, וחלה הרעה במצבם הכלכלי של היהודים. ההתערבות האירופית ובייחוד זו של צרפת גברה הדרגה עד שנת 1912. ב-30 במרס 1912 נערך הסכם בין צרפת למרוקו, ובנובמבר אותה שנה בין צרפת לספרד על חלוקת החסות על מרוקו.

צרפת זכתה ברוב שטחה וספרד על מיעוטה. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם עם צרפת, התבטאה במרד שפרץ באפריל 1912, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. המרד דוכא ומשטר החסות על מרוקו החל.

גם בתקופה זו הייתה פאס מרכז לחכמת האסלאם, ופעלו בה שבע מכללות קדומות. כאמור, שאף מוחמד הרביעי למודרניזציה. הוא עודד לימוד מדעים מדויקים במכללה שהייתה במסגד אלקראויין, ויסד אקדמיה ראשונה להכשרת פקידים לממשל – מדרסה דאר אלמחזאן .

מוסד ראשון להכשרה ולחינוך לא מסורתיים. ייסד בית דפוס, בו הודפסו ספקי דקדוק וספרים אחרים, ועודד כתיבת ההיסטוריה. בעת מותו שרר איש קט, ומושל פאס גורש.

בראשית שלטונו של חסן הראשון פרץ בפאס מרד הבורסקאים שסירסו לשלם את המסים שהוטלו עליהם. הסולטאן דיכא את המרד באכזריות. בשנות ה -70 – 80, היגרו סוחרים מפאס לערי המסחר מוגדור וטנג'יר, ומהם שהיגרו לאירופה.

 

פאס העיר-אירופים בפאס.אליעזר בשן

אירופים בפאס.

נוצרים בדרך כלל הדירו רגלם מפאס, בגלל הקנאות המוסלמית שחיציה היו מופנים נגד הנוצרים. אלה העדיפו להתיישב במרכזי המסחר בערי החוף. אבל היו אירופים בודדים דהגיעו לפאס מהם בלבוש מוסלמי כדי לא לעורר תשומת לב.

קצין גרמני בשם קונרינג שביקר בשנת 1878 בפאס כותב שאין אירופים בעיר פרט לשני צרפתים, ותייר אירופי מספר שנים אחריו כותב, שיש רק סוחרים בודדים כמו בשאר הערים הפנימיות של מרוקו. לפי גרמני שביקר שם בשנת 1886, מצויים בפאס רק תשעה אירופים. לפי מקור אחר בשנת 1889 רק שישה. בשנת 1900 תריסר. בשנת 1903 עשרים וארבעה ובשנת 1909 ששים וארבעה.

בשנים אלה היו אלפי אלג'ירים במרוקו, מהם 3000, מהעיר תלמסאן שברחו מהשלטון הצרפתי, רבים מהם מבוססים. והם היו בוודאי עוינים יותר לנוצרים.

נביא כמה פרטים מרשמיו של גרמני בשם יואכים פפאיל שביקר בפאס בשנות ה-90 ויומנו פורסם ב-1898. הוא בא לשם מאנג'יר רכוב על פרד בלוית חייל מזוין המעיר את תשומת לבו של התייר על סכנת התנפלות, אבל אז החייל בורח.

אין כבישים ומעט גשרים על נחלים. העיר מוקפת חומה ובכל מאה מטר בנוי מגדל. יש בה מסגדים רבים, הגדול על שם מולאי אדריס, בו יש מקום ל-12 עד 20 אלף איש. כל פושע יכול למצוא שם מקלט מפני מאסר ואסור לנגוע בו. גולגולותיהם של המורדים המסרבים לקבל את מרות הסולטאן ולשלם מסים, מוקעים בחומת העיר.

בתוך העיר שטח המיועד לחניית שיירות, אבל אין מקום מתאים לאיכסונם של תיירים אירופים. המלון היחיד בעיר הוא של סוחר גרמני בשם ריכטר, שהתיישב שם בשנת 1894, ואצלו התאכסן. אסור לצלם ומי שעובר על כך זוכה לעלבונות. נוצרים אחרים התאכסנו אצל יהודים. ביניהם מיסיונרים.

בשנים הבאות עלה מספרם של האירופים בהדרגה, ביניהם גרמנים שעסקו במסחר. ב-1904 היו בפאס 50 אירופים, מהם 8 גרמנים. אלה ניסו להכניס שיטות ייצור חדשות, אבל היו מגבלות על מגמה זו. לפי מידע מ-4 ו-24 במאי 1598, תבעו מוסלמים בפאס שאנגלי אשר הביא טחנת קמח ממוכנת לעיר, ימכור אותה למוסלמים, כי הוא מתחרה בטחנות המסורתיות.

הקידום הטכנולוגי לא היה לרוחם של האומנים שהיו רגילים לעבוד בשיטות ישנות. לעומתם היו הסולטאנים מעוניינים לתעש את המדינה כי הכירו בחשיבותה לפיתוחה, דבר שניתן היה לבצע רק באמצעות זרים.

לפי מידע משנת 1898 היה לסולטאן בית חרושת לנשק בפאס, שנבנה במטרה שלא יהיה תלוי ביבוא מאירופה. ברבע האחרון של המאה ה-19 השתלבו כמה מהמשפחות של אנשי הדת – העולמא – בפאס במערכת המנהלית של המדינה לאחר שלמדו גם לימודים כלליים.

קונסוליות.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו אירופים שכתבו על הצורך בפתיחת קונסוליות גם בעיר פאס, מפאת היותה עיר המלוכה. הגרמני שטהלין שביקר בשנים אלה כותב שאין בפאס נציגים קונסולריים של מדינות אירופיות, אלא רק סוכנים יהודים מקומיים.

הסולטאן והוזירים שלו לא ראו תחילה בעין יפה יסוד קונסוליות זרות בעיר, מחשש שהדבר יפגע באפייה הקדוש של העיר, והמקומיים יקנו תעודות חסות זרות שיבדילום משאר התושבים. הייתה גם יוזמה להעברת השגרירויות מטנג'יר לפאס, ושגריר צרפת נכנס רשמית לפאס ב-27 במאי 1895.

החל משנת 1890 ואילך בדקו מדינות אירופיות וארצות הברית את האפשרות של מינוי נציגים קונסולאריים בפאס, בתיאום עם הסולטאן. סגן הקונסול הבריטי הראשון היה ג'ימס מקלוד בעל בית מסחר בטנג'יר, שפתח סניף בפאס, והכיר את תנאי המקום.

הוא החל לכהן ב-6 ביולי 1892. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. בית המשלחת הבריטית הותקף, אבנים הושלכו וחלונות נופצו. התקרית פגעה ביוקרתו ובאינטרס של הסולטאן, שהעניש את המושל. צרפת מינתה סוכן קוסולרי באוגוסט 1894. בשלב מאוחר יותר הועלה לדרגת סגן קונסול.

בימיו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי עלה מעמדה של צרפת, וסגן קונסול של צרפת היה הנציג הקונסולרי הראשון בעיר שהתקבל על ידי הסולטאן המעיר במאי 1895. כשלוש שנים לאחר מכן הועלה לדרגת קונסול.

ארצות הברית מינתה נציג קונסולרי בתחילת 1893, שייצג גם את פורטוגל. אבל כחמש שנים לאחר מכן התבקש הקונסול הבריטי לייצג את פורטוגל. בשנת 1895 עדיין לא היה לספרד נציג קונסולרי בפאס, ולפי ידיעה ב-11 בנובמבר 1897 מונה רופא יהודי מקומי לתפקיד זה.

המללאח.

היהודים היו חייבים לגור במללאח כבעבר מאז שנת 1438. מבקרים אירופים כתבו על המללאח והתנאים הקשים השוררים בו, והדברים מתאשרים גם על ידי יהודים. האירופים שביקרו במללאח התקבלו בסבר פנים יפות על ידי היהודים והיו מהם שהתארחו בבתיהם. הסיבות לאירוח נוצרים על ידי יהודים :

1 המוסלמים לא ראו בעין יפה ביקורים של נוצרים בעיר, והיו חשדנים כלפיהם.

2 – מספר הנוצרים היה מועט, ולא היו בה כמעט נוצרים שעשויים היו לארחם.

האיטלקי אדמונד דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 הראשונות כותב שיהודים קיבלוהו בברכות ובנשיקות. אדוארד וולטהאם שביקר בפאס בשנת 1878 מתאר את מפגשו עם יהודים שלא ראו אירופי וקיבלוהו בנשיקות. הוא התארח בביתו של יהודי עשיר בשם בן עזרא.

הקצין הצרפתי פוקו שלא הצטיין באהבת ישראל, ביקר בפאס ביולי 1883 והתאכסן בביתה של משפחת בן שמעון..

דיווח מפורט ניתן על ידי המיסיונר גינזבורג שליח האגודה ההולנדית האנגליקנית. בעקבות ביקורו הראשון בפאס בשנת 1870, ותיאורים דומים בשנים שלאחר מכן. המצב לא היה שונה בהרבה עד תחילת העשור השני של המאה ה-20.

המללאח השוכן קרוב לארמון וצפונית ממנו, גובל בחומת העיר ומוקף חומה. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים לשם הגנה עליהם מפני מתנפלים, ונפתח בכל בוקר. על היהודים לשלם שכרם של שומרי השער.

פאס העיר-בתי כנסת.אליעזר בשן

הרחובות קודרים ללא קרן שמש, אינם מרוצפים, צרים ומלוכלכים, בחורף שוקעים בבוץ. ילדים שאינם מצטיינים בניקיון, חוורים ומהם חולים, מסתובבים בבלויי סחבות בסימטאות.

סלאת אלפאסיין

 אין מפנים נבלות של בעלי חיים ובבתים אין תנאים סניטריים, מי הביוב זורמים ברחובות, ובקיץ כשאין מים לשטוף אותם, עולה ריח צחנה. הצפיפות רבה, באשר השטח מוגבל ללא התחשבות בגידול הטבעי. נוסף לכך, אסור להם לעזוב את המללאח.

לפי דיווח ב-1882 של ש. בן עוליל, מנהל בית הספר של כי"ח בלאראש ולאחר מכן בפאס, חיו כשלושים נפש בבית אחד עלוב. גיאולוג גרמני בשם אוסקר לנץ 1548 – 1925, שביקר במרוקו בשנים 1879 1880, ציין כי למרות התנאים הקשים במללאח, היהודים מגלים ביטחון עצמי במקומם לעומת הופעתם המפוחדת מחוץ למללאח.

כדי לפתור חלקית את מצוקת הצפיפות, מסר הסולטאן בשנת 1888 שטח הגובל עם המללאח, בו במנו כ-500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מצריפים אלה נשרף בשנת 1896, ובעיית הדיור לא נפתרה.

בתי כנסת.

לפי מידע משנת 1870 מצויים בעיר 15 בתי כנסת, נשים וילדים אינם מבקרים בהם כי הם מלאים עד אפס מקום. תשע שנים לאחר מכן כתב רבי אבנר ישראל הצרפתי, חכם בן העיר על מספר זהה, כולל אחד של " התושבים ", אלה היהודים שחיו שם לפני גירוש ספרד.

בית הכנסת הזה נקרא " צלא אלפסאיין " נזכר על ידי קרבי יוסף אלמליח נפטר בשנת 1823, בספרו " תקפו של יוסף ", חלק ראשון. בית הכנסת פעל עד שנות ה-70 של המאה ה-20 ובו נהגו מנהגי תפילה שונים מאלה של המגורשים.

הקהל היה מתפלל מתוך סידורים בכתב יד עד שנת תרמ"ט – 1889. אותה שנה הדפיס בירושלי רבי רפאל אהרן בן דוד שמעון את הסידור כמנהגם בשם " אהבת הקדמונים ". שליח של הג'יואש כרוניקל " במרוקו כתב בשנת 1881 על מספר זהה של בתי כנסת בעיר.

שנה לאחר מכן דיווח ש. בן עוליל הנ"ל על 18 בתי כנסת בעיר. הגדול ל-400 והקטן ל-100 אנשים. לנוצרים שביקרו בשנים אלה בפאס. הערכות שונות על בתי הכנסת.

החכמים.

כבעבר הייתה פאס מרכז של תורה גם לשאר הקהילות הודות לחכמים בעלי יוקרה שחיו בה, והשפעתם הייתה גדולה. בתרל"ט – 1879, מונו חמישה דיינים. שלוש שנים לאחר מכן כיהנו בה שמונה דיינים. בשנת 1885 חיו בה 80 חכמים שהאירו עיני היהודים המקומיים וזולתם.

היו כמה משפחות של חכמים שהתורה הייתה עוברת לצאצאיהם מדור לדור וכיהנו ברבנות, חיברו יצירות בהלכה ובשאר מקצועות היהדות ומהם שכתבו תולדותיה של קהילת פאס, כמו רבי אבנר ישראל הצרפתי. נזכיר כמה מהאישים הבולטים במשפחות אלה :

משפחת אבן דנאן. יודעים ששים שמות במשך 24 דורות, עד הרב הראשי האחרון רבי שאול שנפטר בתשל"א. רפאל אהרן בן חיים, 1843 – 1890, יצחק בן שמואל 1836 – 1900, מונה לדיין בשנת 1879.חיבר שאלות ותשובות " ליצחק ריח ".

שלמה בן משה 1848 -1929, בהיותו בן עשר התייתם מאביו שכיהן כחכם בפאס, וחינוכו קיבל על ידי סבו ודודו, הרבנים משה בוטבול ווידאל הצרפתי. נשא לאישה את סולטאנה בתו של הרב שאול אבן דנאן. נולדו לו שלושה בנים – משה, שאול ואליהו – שהמשיכו דרכו בתורה ובת בשם פריחה.

בגיל י"ח לימד בישיבה ובשנת 1876 נסע לארץ ישראל לשם זייארה, יחד עם דודו. שם שובו התמנה לגזבר ומשנת 1879 החל לכהן כדיין. תמך בפתיחת בית ספר של כי"ח, והיה מבקר בו. התכתב עם כי"ח בפריס למטרות ציבוריות ופרטיות.

ב-9 בספטמבר 1889 אישר קבלת תשורות מכי"ח באמצעות שלמה בן עוליל. בשנת 1897 ביקש השתתפות כספית להדפסת ספרו. כי" העניקה לו במתנה את ספר האורה לרש"י, ועל כך כתב מכתב תודה ב-11 בינואר 1906.

יחד עם שלושה חכמים בפאס תמך ב " בחברת חיבת ציון " שנוסדה בשנת 1908. פעל בתור חבר הוועדה בת 14 חברים שמונתה לפי הוראת הסולטאן חאפט', לשיקומם של יהודי פאס לאחר הפרעות באפריל 1912.

בשנת 1920 מונה על ידי הממשל הצרפתי בתור רב ראשי בבית הדין הגדול ברבאט. אבל ביקש לשחררו וחזר לפאס. חיבר שאלות ותשובות " אשר לשלמה ", ו " בקש שלמה ".

משפחת סיריריו : בני משפחה זו באו עם המגורשים מספרד לפאס. בשנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך םעלו חכמים בני משפחה זו, בו בזמן בפאס " עמנואל בן מתתיה 1831 1878. שמואל מימון בן שאול השלישי 1831 – 1884 כיהן כרב בפאס עד שעלה לארץ ישראל. מתתיה בן חיים דוד 1891 – 1806.

יהודה בנימין בן מתתיה 1834 – 1920, רפאל יהושע בן יוסף 1818 – 1897. בנו ראובן השני 1858 – 1878, נפטר בכולירע. יוסף בן יהושע ציון 1842 – 1902 מונה לדיין בשנת 1879. ישיבתו נשרפה בתשרי תרס"ב.

יהודה בנימין בן מתתיה 1834 – 1920 מונה לדיין בשנת 1879. ליוסף השני 1843 – 1920 היה בית כנסת בפאס. ישיבתו ובה ספריה עשירה נשרפה בפרעות בשנת 1912.

מונסונייגו יהושע בן ידידיה, 1826 – 1892. מונה לדיים בשנת 1897, חיבר את הספר " שבילי משפט " הלכות לפי א"ב.

אבן צור רפאל בן שלמה.

1830 -1917. כיהן בתור אבת בית דין, חיבר תשובות וחידושים.פנה לסולטאן בקשר להפקעת ששטח מבית הקברות. לפי ידעה משנת 1885 קיבל פירמאן מיוחד מהסולטאן המשחררו מכל מס, והוראה לכל פקידי הממשל לכבדו.

כתב הסכמה לספר " אהבת הקדמונים " ( תרמ"ט ) ופסקי דין שלו בקשר לחזקת שליח ציבור ותביעת קרקע מופיעים בספר זה בדפים עט, עב. עמד לבנות של שליח ארץ ישראל רבי רחמים יוסף פראנקו. גילה יחס חיובי לבית הספר לבנות של כל ישראל חברים בשנת 1900. 

פאס העיר-חברה " דובב שפתי ישנים ".אליעזר בשן

שלוש שנים לאחר מכן התבקש על ידי כל ישראל חברים לסייע במאבק נגד נישואים בוסר. תמך ב " חברת חיבת ציון ". נכדו, בנו של שלמה, בנו יחידו של הרב אוסלם בכוח, לפי ידיעה משנת 1910, והודות להתערבותו של מנהל בית הספר א. אלמליאח הותר לו לחזור ליהדות.

הצרפתי אבנר ישראל.

1827 1884, הרב הראשי של יהודי פאס. הוא בנו של וידאל הצרפתי הרביעי. נשא לאישה את בתו של רבי יהודה סירירו. חיבר קיצור על ספר " משכנות הרועים ", חיבורו של עוזיאל אלחאייך, והתפרסם בחיבורו " יחס פאס " שנכתב בשנת 1879 כתשובה לשאלות של מזכיר כל ישראל חברים א. לאב, ושל " אגודת אחים " בלונדון.

לפי ידיעה משנת 1882, תמך בחינוך של כל ישראל חברים ומנהל בית הספר משבחו על היותו בעל ידע רחב, והעמידו בשורה אחת עם חכמי אירופה. זכה לכבוד, ובהספד שנכתב בג'ואייש כרוניקל נאמר שהוא תמך בהשפעה אירופית על חיי התרבות בפאס בעת שזו הייתה סגורה בפני תרבות זו, וגילה פתיחות להשכלה וקידמה.

היה משוחח עם תיירים נוצרים, גם מוסלמים העריצוהו והיו פונים אליו לפשר סכסוכים ביניהם. קברו נערץ והיו יהודים שנשבעו בשמו.

משפחת צרפתי התייחסה לצאצאי רבנו תם.

הצרפתי וידאל.

כיהן בתור רב ראשי בתחילת המאה העשרים. השתתף בחגיגת היובל לכל ישראל חברים. נבחר בתור חבר הוועדה לשיקומם של יהודי פאס לאחר הפרעות של שנת 1912.

בוטבול אהרן.

יליד תרכ"ז – 1867, לאחר פטירת רבי מתתיה סירירו בשנת תרנ"א – 1891, התמנה לאב בית הדין בפאס.

הכהן שלמה.

סבו של שלמה הכהן מחבר " ויחל שלמה ", קזבלנקה תרפ"ט. עבר מדבדו דרך פאס במטרה לעלות לארץ ישראל. אנשי פאס פייסוהו להישאר ולא עלה. נפטר בשנת תרמ"א – 1881.

הכהן סקלי חיים.

1836 – 1925. החברה היהודית וגם החברה המוסלמית ונכבדיה כולל הסולטאן התייחסו בדרך כלל בכבוד כלפי החכמים, ללא קשר עם יחסם המשפיל להמוני בית ישראל.

היו מהם שזכו לאמונם של הסולטאנים. חכם בשם מכלוף בן יצחק אמסלם, שכתב ספר בעל אופי קבלי בשם " תפוחי זהב במשכיות הכסף ", כיהן בתור רופאו של הסולטאנים חסן הראשון. חכמי פאס עמדו בקשרים עם קהילות אחרות, מהן נשאלו והשיבו בענייני דת ודין ומנהגם.

פעילותם הציבורית.

חכמים גילו יוזמה ודאגה לא רק למען אחיהם בפאס אלא גם לאלה שבקהילות אחרות שפנו לחכמי פאס בעיתות מצוקה. למשל, נציגי קהל אנתיפה ( עיירת הולדתם של הוריי שבה ביקרתי לפני עלותינו ארצה ואותה אני זוכר היטב – אלי פילו ) כתבו אליהם באוגוסט 1880 לאחר הריגת יהודי זקן על ידי המושל בעקבות עלילה.

סיפור זה מובא בהרחבה על ידי מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן בספרו " ממזרח שמש עד מבואו " אשר נמצא ברשותי תודה לאל, ואותו אביא בהזדמנות במלואו, ואותו אקדיש לעילוי נשמתו של אבי ז"ל מן העיירה אנתיפה הנקראת היום במפה " פום אלג'ומעה "

בן נאלץ להעיד שאביו מת מיתה טבעית, והכותבים ביקשו להודיע כי עדותו אינה אמינה. אותה שנה פנו שמונה מחכמי פאס ומנהיגי הקהילה לכל ישראל חברים בעקבות רציחתו של יהודי בפאס, והגבלות על יהודי המקום ועל יהודי תאזה ומכנאס.

כחמש שנים לאחר מכן הייתה התכתבות בין חכמי פאס לכל ישראל חברים ול " אגודת אחים " בלונדון בקשר למצוקתם של יהודי פאס ודמנאת. מנהיגי קהילת פאס פנו לסולטאן בשנת 1897 בתלונה על מושלי הערים צפרו ותאזה שבקרבת פאס, שיחסם ליהודים בלתי נסבל.

הסולטאן ענה להם שהמושלים ננזפו, והבטיחו שימשיכו ליהנות מהתנאים שהעניקו להם הסולטאנים קודמיו. דאגתם של החכמים והקהילה לגורל אחיהם במקומות אחרים התבטאה גם בסיוע חומרי בעתות מצוקה.

למשל בניסן תרס"ג – אפריל 1903, התנפלו שבטים על יהודים במכנאס ובפאס, במכנאס נפרצו חנויות ויהודים סבלו יותר, ויהודי פאס שלחו להם תרומה למרות שגם הם היו במצוקה.

חברה " דובב שפתי ישנים ".

מאז המאה ה-16 חלה הפסקה בדפוס העברי בפאס. היוזם להדפסת חיבוריהם של חכמי פאס שנותרו בכתב יד, היה רבי רפאל אהרן בן דוד שמעון, יליד סלא בשנת 1848 בנו של מייסד עדת המערבים בירושלים, שבשליחותה יצא למרוקו וביקר בפאס בשנת 1887.

כאן מצא ארגזים מלאים כתבי יד של סידור כמנהג התושבים והדפיסו בירושלים בשם " אהבת הקדמונים ". בשליחותו השנייה למרוקו בשנת 1891 יסד חברה בשם " דובב שפתי ישנים ", שמטרתה הדפסת יצירותיהם של חכמי פאס.

בעת יסודה מנתה החברה 18 חברים שכל אחד מהם קיבל על עצמו לממן הדפסתו של ספר אחד. עד תרס"ג הודפסו באלכסנדריה הספרים הבאים : רבי משה אבן צור, " צלצלי שמע, תרנ"ב. רבי יעקב אבן צור, " עת לכל חפץ ", נא אמון תרנ"א, פיוטים, שירים וקינות, " משפט וצדקה ביעקב " שאלות ותשובות, חלק א' נא אמון תרנ"ד, חלק שני תרס"ג. 

פאס העיר-א.בשן-בעיות המימון של שירותי הקהילה.

הקהילה.

החכמים הנהיגו את חיי הרוח והקהילה יחד עם הנהגה שבראשה עמד נגיד כבעבר. הם דנו בכל תחומי החיים, ופסקו לפי התקנות שנתקנו בפאס עד 1753 ונערכו על ידי רבי אברהם אנקווא, " כרם חמר ". ולמימון ההדפסה תרמו יהודים ממוגדור ומטנג'יר. ההשתתפות מעידה על החשיבות שייחסו מגורשי ספרד במרוקו לתקנות ויישומן בחיי המעשה.

אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי רבי יעקב אבן צור בתנ"ח – 1698, וכן על קיצור התקנות שנכתבו על ידי רבי רפאל בירדוגו 1747 – 1822, והודפס בספרו " תורת אמת " במכנאס.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

גם לאחר ההדפסה, היו מצויים כתבי יד של תקנות אלה, שכנראה היו נדירים ויקרי ערך. ואחד מהם הכתוב קשטילייאנית באותיות עבריות נמסר במתנה על ידי דרומונד האי, שגריר בריטניה במרוקו לתורגמנו היהודי אהרן אבן צור, והוצג על ידי בנו יצחק בתערוכה של מוצגים יהודיים בשנת 1187.

בעיות המימון של שירותי הקהילה.

בין הנשאים הנידונים במקורות הרבניים על חיי הקהילה, השגת המימון כדי לשלם לשומרי המללאח, מתנות לסולטאן בחגים המוסלמיים ובאירועים משפחתיים של בית הסולטאן. חלוקת המסים בין בעלי הכנסות שונות בקהילה. הדאגה לנצרכים ועוד. בעבר היו מנדבים בג' רגלים.

בשנות ה-90 של המאה ה-19 בעת מכת ארבה הטילו מס על הבשר ( גאבילה ), דבר שעורר התנגדות של כמה מחכמי פאס, ורבי יצחק אבן דנאן מכנה יוזמה זו " גזל עניים " שהרי גם השכבות הנזקקות לבשר חייבות לשלם ואין זה פרוגרסיבי.

רבי משה אלבאז מצפרו תקפ"ג – תרנ"ו – 1823 – 1896, שנשאל בנושא זה, ענה בשנת תרנ"ה – 1895, כי הוא תומך בביטול. בהביאו ראייה שכבר בימי הנגיד אברהם רותי במאה ה-16 תוקנה תקנה על הטלת מס על הבשר.

הויכוח בנדון פורסם בעיתונות באנגלית ב-7 באוגוסט 1896. למרות הכבוד שרחשו בני הקהילה לחכמים, הייתה תסיסה נוכח הפטור שנהנו ממנו תלמידי החכמים, ואולי בגלל מספרם הגדול, נותר עול המסים על מספר מוגבל של יחידים. 

נושא זה עלה גם בדורות הקודמים ועמדתם של החכמים הייתה לפי ההלכה, שאין להטיל מסים עליהם. בקהילה הייתה חברה של מתנדבים שחבריהן קיבלו על עצמם לעשות חסד עם הנזקקים. כפי שכתב רבי אבנר ישראל הצרתי יש בפאס שבעים חברים בחברה, בראשם עומד אדם הנבחר לכך, והם מתחלקים לשבע משמרות ולכל משמרת ראש.

הם משמחי כלות, הדואגים לכלות עניות, מבקרים חולים, דואגים למימון הריפוי והתרופות והם העוסקים בקבורת מתים.

מצבה של הקהילה היה חמור בפרוץ מגפות. בשנת 1893 פרצה מגפת קדחת, ומונו שלושה אנשים לדאוג לנצרכים מתוך קופת הצדקה המתחלקת מדי שבוע.. מגפה קשה פרצה באוגוסט 1901 וכל העיר סבלה ממנה, מוסלמים ויהודים.

כמעט לא הייתה משפחה שלא נפגעה. בעיקר נפגעו העניים שתנאי הדיור היו ירודים. קבוצת יהודים אמידה לקחה על עצמה לדאוג להוצאות הריפוי והתרופות לעניים. כל ישראל חברים שלחה אלפיים פרנק להקלת המצוקה.

אמצעי הענישה על העבריינים בקהילה היו חרם, קנס וגם בית סוהר בו נעצרו על ידי " טובי העיר " יחידים שסירבו לשלם או פיגרו בתשלום מסים לקהילה, והעציר שוחרר כאשר שילם, או מצא ערב להתחייבותו על התשלום.

בחברה השמרנית האופיינית ליהודי פאס שמרו בדרך כלל על מנהגים מקומיים, מהם המבוססים על הקבלה, והיו גם החמרות בדינים מסוימים.

חינוך הבנים.

במשך הדורות למדו הבנים בכותאב, שמטרתו להכשיר את הבן להשתתפות בחיי בית הכנסת והקהילה, אבל לא ניתנה השכלה או הכשרה מקצועית כלשהי. הסתפקו בידע בסיסי בתפילות ובקריאת התורה. המורים היו חסרי הכשרה פדגוגית, והישגי הילדים היו דלים.

מסיונר אנגליקני שביקר בפאס בשנת 1870 כותב על בתי הספר העלובים בהם לא לומדים דבר חוץ מקריאת התפילות בעברית. מידע אמין יותר מסק רבי אבנר ישראל הצרפתי כתשע שנים אחריו. לדבריו, באים לבית הספר בגיל ארבע ולומדים קריאת האותיות, המלים, הפרשה והתפילה, ומפרט את הלימודים בגילים הבאים.

אין מקום קבוע לבית הספר, לעתים בחדר ליד בית הכנסת, או בחדר ששוכר המלמד. שלמה בו עוליל – יליד טנג'יר 1851 – 1921, מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בלאראש, ביקר בפאס ומסר דין וחשבון שפורסם בשנת 1822 לקראת פתיחת בית הספר של כל ישראל חברים בפאס.

לדבריו לומדים בבית הספר 945 ילדים, בשיטות מיושנות, ללא משמעת וללא מסגרת מחייבת. הילדים באים והולכים בזמנים הרצויים להם, ומשחקים במקום ללמוד. הוא גם הוסיף שרמת ההשכלה של יהודי פאס היא נמוכה, והנחמה למצוקתם היא באמונה הנשמרת בקפדנות.

בדין וחשבון של דניאל הירש מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בטנג'יר בנכתב בחמישי במאי שנת 1873, נאמר שיש לחשוב על פתיחת בית ספר בפאס, ובלבד שיימצאו מורים מתאימים. ארבע שנים לאחר מכן נמסר שלפי דעתו של מר לוי, שליח של כל ישראל חברים, יש חשיבות בפתיחת בית ספר בעיר זו, בה קהילה יהודית גדולה והנמצאת תחת פיקוח ישיר של הסולטאן. 

פאס העיר-א.בשן-בית ספר מודרני.

בית ספר מודרני.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

המידע הראשון על בית ספר בפאס הוא בדו"ח של " אגודת אחים " ל- 1881 – 1882. בית הספר מנוהל על ידי אברהם בן שימול, אשר מקווה לקבל הקצבה שנתית מכל ישראל חברים. בכיתה הראשונה חמדו שלושים תלמידים מגיל תשע עד עשרים, ביניהם מוסלם בן 26.

הם משלמים שכר לימוד, והמנהל מוכן לקבל גם תלמידים שאין ביכולתם לשלם. לאחר התכתבות של מספר שנים בין כל ישראל חברים ואגודת אחים, הגיעו להסכם בדבר מימון משותף בחלקים שווים להחזקת בית הספר שנפתח באוקטובר 1882. כ-21 שנים אחרי פתיחת בית הספר הראשון של כל ישראל חברים בתיטואן. שלמה בן עוליל מונה מנהל.

הוא הצטיים לא רק במסירותו לחינוך, אלא התערב גם למען יהודים שנאסרו או שסבלו מהתנכלויות. צוות המורים כלל מורה לעברית ומורה לערבית. מספר התלמידים בשנה הראשונה היה 100, מהם 40 לא שילמו כל שכר לימוד.

טכס הפתיחה נערך בשני במרס 1884. פקידים צרפתיים שיבחו את המנהל שעשה רבות תוך זמן קצר. שנה לאחר מכן נערך טכס בהשתתפות שגריר צרפת שרל פרו      Feraud,ויעקב בן עזרא המורה לעברית ביקש את הפייטן רבי ש. אזולאי לחבר פיוט מיוחד לאירוע.

הבחינות השנתיות נערכו בתכסיות, מלוות הצגות על ידי התלמידים, בנוכחות דיפלומטים. בשנות השמונים ביקרו צרפת, בלגיה ופורטוגל, ששאלו את התלמידים על ידיעותיהם בצרפתית, ספרדית וערבית, ובשנות התשעים ביקרו שגריר בריטניה וחברי הפרלמנט הבריטי שבחנו אותם באנגלית, שהרי בית הספר נתמך על ידי אגודת אחים בלונדון.

בביקורים אלה חולקו פרסים לתלמידים נצרכים ומצטיינים. מספר התלמידים עלה רק במעט, באשר לפי דו"ח בשנת 1892 נמנו רק 120, מהם 65 שלא שילמו שכר לימוד. דומה שהמספר הקטן של תלמידים נבע מתוך גישה שמרנית לחינוך בייחוד על ידי הרבנים, למרות שרבי אבנר ישראל הצרפתי ואחריו רבי שלמה אבן דנאן התייחסו באהדה לבית הספר.

בסוף שנת 1890 התמנה לניהול בית הספר יוסף קונקי יליד גיברלטר 1870, וסגנו היה יוסף בן שמחון. לפי ידיעה מנובמבר 1895 יזם המנהל פתיחת מטבח לעניים, בו קיבלו הנצרכים מזון. במכתב שכתב הרב שלמה אבן דנאן לכל ישראל חברים בכ"ג טבת תרנ"ז – 1897, שיבח את כל ישראל חברים על פתיחת בית הספר ואת מנהליו הנ"ל. 

באותה שנה הייתה יוזמה להטיל מס על הבשר כדי לממן את החזקת בית הספר, אבל אחדים מהחכמים התנגדו כי אין זה היטל פרוגרסיבי, והחליטו להטיל מס על העשירים בלבד. המנהל הבר של בית הספר היה א. אלמליח, שהיה פעיל גם בתחומים החורגים מחינוך.

הוא הוכיח את יכולתו הארגונית בסיוע לקרבנות ההתנפלות על יהודי פאס באפריל 1912. לאחר הפסקה בגלל המהומות, נפתח בית הספר בראשון ביוני 1912. הוא דאג לריהוט חדש לאחר שזה ניזוק על ידי הפורעים. נוספו ששים תלמידים חדשים ומספרם בשנה זו היה 300 תלמיד.

חינוך הבנות.

בעייה חמורה יותר מבחינת החברה הדתית הייתה פתיחת בית ספר לבנות, שהרי חכמי פאס כמו גם במקומות אחרים בעיקר בערים הפנימיות צפרו, מכנאס ומראכש, לא ראו בעין יפה חינוך ממוסד של בנות, מחשש שתצאנה לתרבות רעה.

חינוכן המסורתי שניתן על ידי האם או הסבתא הסתפק במצוות ובמנהגים הקשורים לרעייה  ולאם היהודית, וכיון שלא חלה עליה החובה להתפלל ולקרוא בתורה, אין היא חייבת ללמוד לקרוא. בית הספר נפתח בשנת 1899, 37 שנים לאחר פתיחת בית הספר הראשון לבנות בתיטואן, בניהולה של הגברת בן שימול.

לפי דבריה בחודשים הראשונים באו אליה רק כעשרים תלמידות, וב-25 בנובמבר 1900 התקרה מספרן למאה. הבעיה הייתה שבנות רבות עזבו את הלימודים בניגוד לרצונן כדי להינשא, והמנהלת סירבה  לקבל בנות נשואות.

היא כתבה שהרב הראשי רפאל אבן צור השתומם שבית הספר התמלא בתלמידות בזמן כה קצר, וחשב שיהיו לה לכל היותר מתריסר תלמידות. נראה מהדברים שחכם זה התייחס ביחס חיובי לחינוך הבנות בבית הספר.

בשנת 1901 ביקרו רק שמונים בנות בבית הספר. בתי הספר של כל ישראל חברים בפאס לא הביאו תועלת רבה. עד 1912 לא יכלו התלמידים לעשות שימוש מעשי בהשכלתם, ונשארו למעשה במסגרת החברתית המקצועית השמרנית.

ייתכן שהסכמת החכמים לפתיחת בית ספר לבנות על ידי כל ישראל חברים נבע מהחשש לגרוע ביותר, והכוונה לתעמולה ולחינוך של המיסיונרים שניצלו את העובדה שבנות אינן מקבלות חינוך ממוסד, וניסו ללמדן קרוא וכתוב ואת המקרא לפי האמונה הנוצרית, תוך ניצול בורותן, נוסף להטבות כלכליות למשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית. ובית ספר יהודי ואפילו בדו"ח של כל ישראל חברים, עדיף היה על פני חינוך לנצרות שהיא עבודה זרה.

לפי דו"ח שנכתב ב-1 בספטמבר 1903, רוב יהודי פאס דוחים את מפעלה החינוכי של כל ישראל חברים ורבים רואים בפעולתה טומאה. רוב היהודים מעדיפים לשלוח את בניהם לתלמודי תורה קטנים ומזוהמים, בהם לומדים קר עברית ואל כל שפה אחרת.

שלטה אמונה בעין הרע שתגרום לפורענות על כל הקהילה אם אלף הילדים ילמדו כולם בבנין גדול בתלמוד תורה, לכן העדיפו שילמדו בחדרים קטנים ועלובים בהם אין עין הרע פוגעת.

רק בני עניים או כאלה שיש להם מהלכים בחו"ל שולחים ילדיהם לבית הספר של כל ישראל חברים. האוכלוסייה היהודית כמו המוסלמית בעיר זו מצטיינת בקנאות דתית הדוחה כל תרבות אירופית. 

פאס העיר-א.בשן-המשפחה ומעמד האישה.

 

יהודי פאס 1873 – 1900 – אליעזר בשן

המשפחה ומעמד האישה.

בין הנושאים שתוארו על ידי התיירים האירופים בשנים אלה היה היחס כלפי האישה היהודייה, מעמדה בהשוואה למוסלמית, וחיי המשפחה. הגרמני גרהרד רוהלפס 1831 – 1896, שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-19 כותב שהמוסלמים מכריחים נשים יהודיות להיכנס להרמון.

אוסקר לנץ שביקר בפאס בשנים 1879 – 1880 כותב כי בביקורו בבתי המוסלמים היה עליו לחכות בשער הבית עד שבעל הבית מחביא את נשותיו בחדר מרוחק לבל ייראו על ידי הזר. לעומת המוסלמית המכסה פניה ברעלה, היהודייה מכסה רק את ראשה במטפחת.

בשנים הבאות מתוארות נשים יהודיות בפאס כשהן רעולות. להערכת הגברת פריאר PERRIER, שביקרה במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, למרות שהיהודייה אינה מבודדת מהחברה כפי שמצוי בחברה המוסלמית, אבל אפילו אצל משפחות אמידות לא דואגים לחנכה, והיא מרוכזת במשק הבית בלבד.

לעומת הופעתם העלובה והרזה של הדברים היהודים, הבנות והנשים היהודיות בפאס מצטיינות בחן וביופי והן בריאות בשר. בשבתות ובחגים לבושות בשמלות נאות רקומות העוברות מהאם לבתה, ועונדות תכשיטים.

נישואי בוסר. מעמדה הירוד של האישה היהודייה בפאס מתאפיין לדעת שלמה בן עוליל בכך שהבעל רשאי לגרשה בקלות, וכי בנות נישאות בגילים בין 5 ל-6, בגיל 15 נישאות בשנית, אישה בגיל 18 כבר זקנה.

קיימת ביגמיה ומספר יהודים נכבדים נשאו שתי נשים. אין זה מקרה שהמחנך הנ"ל שרצה לחנך את הדור הצעיר בפאס ברוח הקידמה, ציין תופעות אלה שבאמצעות החינוך המודרני יש סיכוי לתקנן.

הוא לא דייק שהרי בגילים בין 5 ל-6 היו מקדשים את הבנות בדרך כלל נישאו רק בגילים מאוחרים בין 12 ל-14. הנחה זו חוזרת גם אצל אירופים שכתבו על חיי המשפחה. גם הגירושין אינם מתבצעים בקלות כפי שהדבר נעשה אצל המוסלמים.

גם אחרים חוזרים על נתון זה. לפי ידיעה שפורסמה בג'ואיש כרוניקל בשנת 1871 ביקר הכתב אצל משפחה יהודית אמידה בפאס, בה ראה ארבע בנות נשואות שגילן יחד היה 40 שנה. אחת בגיל 11 עם תינוק ביד.

האיטלקי דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 של המאה ה-19 כותב על ילדה בת תשע וחצי הנשואה כבר שנה, ובעלה היה בן 10 כשנישאה. אמרו לו שרובם נישאים בגיל 10, מיעוטם בגיל 7 – 8, וממשיכים לגור אצל ההורים המטפלים בהם כבילדים.

נדיר שבת תתחתן מעל גיל 12 כשהיא נחשבת מבוגרת כבר. פיליפ דורהם טרוטר קצין בצבא הבריטי שליווה בשנת 1880 את שגריר בריטניה דרומונד האי לחצר הסולטאן בפאס, כותב על כלה יהודיה בת 9. המיסיונר גינזבורג ציין שבנות יהודיות בפאס נישאות בגילים בין 8 ל-10. 

נישואי בוסר

הרופא המיסיונר רוברט קאֶר שביקר בפאס בשנת 1889 כותב שנישואי הבוסר הם הקללה הרובצת על יהודי פאס. ההורים משיאים ילדיהם בגילים בין 8 ל-10. הוא פגש בעל בן 14 ואשתו בת 12. הבעל הצעיר ממשיך לימודיו בבית הספר.

האנגלי הנרי קוֹלויִל היה נוכח בחתונת נערה בת 9  עם נער בן 14. לדבריו, אמרו לו שההורים מעוניינים בנישואין מוקדמים כדי למנוע יחסי מין פרועים. נוסף לכך נישואין אלה רק פורמליים וייכנסו לתוקף רק לאחר כמה שנים.

אין הדבר מדויק שהרי עם כניסתה לחופה, הנישואין מקבלים תוקף, אלא אם כן הכוונה על בעיות שהתעוררו כתוצאה מהעובדה שהנערה נישאה כשהיא עדיין קטנה. בין הסיבות לנישואין המוקדמים נוסף לנוהג הסביבתי היה

א. הרצון להבטיח את קיומה הכלכלי בעתיד.

ב. החשש שתיחטף על ידי מוסלם, או יאלצוה להיכנס להארם, כי הבת והאישה היהודייה נחשבו בעיניהם נאות.

 ג. אם תתייתם, יש סכנה שהשלטונות יאסלמוה.

תופעה אחרת שהבת הקטנה נישאה לאדם זקן ממנה בעשרות שנים. גברים בגילים מתקדמים היו נושאים נערות לאחר שהאישה הראשונה נפטרה או הפסיקה ללדת, והגבר רצה ילדים נוספים. המקורות מתקופה זו מספרים על נערב בת 7 – 8 שנישאה לגבר בן 30 – 40, בת 8 לגבר בן 40, בת 8 נישאה לגבר בגיל 20 – 30. הוריה השיאוה לזקן כאשר הבת עברה את הגיל הרגיל לנישואין, או כאשר הזקן היה איש אמיד או תלמיד חכם ומשפחת הכלה ראתה זאת בתור כבוד להשיא לו את בתם.

ואמנם נישואי הבוסר נחשבו כרעה חולה, וכל ישראל חברים לחמה נגד התופעה גם באמצעות פנייה לחכמים, ובתקווה שהחינוך ישנה את התופעה. לפי ידיעה מתרמ"ה – 1885, ביקש שגריר צרפת בעת ביקורו בבית הספר מהרבנים למנוע מילדיהם שנישאו בגיל הילדות.

בשנת 1897 פנה יוסף בן סמחון סגן מנהל בית הספר לבנים בפאס לרבי שלמה אבן דנאן בנדון. הרב טען שמעורבותם של רבני צרפת וארץ ישראל עשויים להשפיע על חכמי פאס בכיוון הרצוי, אבל הוא עצמו השיא את בנו עם בת פחות מגיל 10.

הגברת בן שימול, מנהלת בית הספר לבנות בפאס הסבירה את הסיבה לנישואי הבוסר בכך שההורים רוצים להיפטר מבתם מוקדם ככל האפשר, כי הבת היא " קללה " למשפחה. וראייה להנחה זו, כי כשנולד בן הכל פורצים בתשואות גיל, ואילו לידת בת כרוכה בקריאות אבל.

בנות קטנות בעיקר ממשפחות עשירות היו עוזבות את הכיתה כדי להינשא כי הן היו מבוקשות יותר. אבל לשמחתה היו כמה הורים שסירבו להצעות הנישואין של בנותיהן, על מנת לאפשר להן ללמוד. בשנת 1903 פנתה כל ישראל חברים לרב רפאל אבן צור בנדון כדי שיעזור במאבק למנוע את התופעה שתוצאותיה שליליות לגבי הצאצאים של אם בת 12 ואב בן 14.

התברר שהרבנים שבעצמם השיאו את בניהם ובנותיהם בגיל רך, לא התנגדו למסורת רבת השנים של נישואי בוסר. החינוך של כל ישראל חברים לא פתר את הבעיה כליל. אם כי חל שיפור מה, והתופעה נמשכה עוד במאה העשרים וממדיה צומצמו. רק בשנת 1950 הוחלט על ידי מועצת רבני מרוקו שהגיל המינימלי לנישואי בת יהיה 15.

פאס העיר-א.בשן-המשפחה ומעמד האישה.

 

המשפחה ומעמד האישה.

נישואין בין קרובים לעתים בין בני דוד היו מצויים גם כן, ולפי דעה אחת זה גורם לניוון הגזע היהודי.

ביגמיה. לדברי המיסיונר גינצבורג, אצל יהודי פאס מותרת הפולגמיה, והרב הראשי עצמו נשא שתי נשים. ארבע שנים לאחר מכן דיווח שרבני מרוקו נושאים שלוש עד ארבע נשים. מידע דומה נמסר על ידי הדברת פריאר, ועל ידי ככת העיתון בשנת 1881.

לדבריו, יהודי כמו מוסלם רשאי לשאת עד ארבע נשים ואף הוא חוזר על כך שלרב הראשי שתי נשים. הרופא רוברט קאר חלק על קודמיו. לדבריו יהודי פאס נושאים בדרך כלל רק אישה אחת, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. לפי עדותו של גרמני מתחילת המאה ה-20 חיי המשפחה של יהודי פאס יותר נאים מאלה של המוסלמים, הנושאים נשים רבות.

במקורות רבניים בתקופה נידונה ואילך יש אישור לנישואי אישה שנייה בפאס, לפי הכללים המעוגנים בתקנות, ולפי פסקיהם של חכמים. היה נוהג שבכתובה רשום התנאי שאין הבעל רשאי לשאת אישה שנייה אלא ברשות הראשונה.

תנאי זה פקע. א. אם הייתה עקרה. ב. לא הביאה זרע זכר. ג. הילדים מתו והבעל רצה צאצאים נוספים. ד. האישה חולה ואינו יכול לקיים אתה יחסי אישות. ה. נסמית ( התהפך עליה הזמן ) ואינה מסוגלת לנהל את משק הבית. ו. אשתו רחוקה וכתוצאה מזה הוא חולה על פי חוות דעת רופאים. ז. אישה שמרדה. גם שאר התקנות נהגו כבעבר, למשל שהקידושין ייערכו במעמד עשרה מישראל וחכם. 

המשפחה והחברה הקדישו הרבה מרץ וממון לטכס הנישואין, והשמחה הייתה ביטוי לשאיפת ההמשכיות נוכח המצוקות בידי אדם ובידי שמים. כדי לשמח את חתן וכלה, היו מעבירים את החתן לבית הכלה בשבת שלפני החופה בשווקים בשירה, ובליל הטבילה לבית הטבילה בפיוטים וקול רינה.

ובני החברה לגמילות חסדים מטפלים בנושא זה כמו בפעולות אחרות. בבית הכנסת הייתה נערכת תפילה חגיגית. המשפחות היו מבקרות זו את זו ומעניקות מתנות בעיקר תכשיטים, שהבטיחו את מעמדה הכלכלי של האישה במקרה של משבר.

האישה בכלכלה. הנשים היהודיות עסקו בדרך כלל בניהול משק הבית, בביצוע שירותים לבעל ולילדים, והיו תלויות בבעל כלכלית, אבל היו נשים שעזרו לפרנסת המשפחה על ידי מלאכות שונות, בייחוד אלה האופיינית למלאכת הנשים : תפירה, אריגה, סריגה של חוטי זהב או כסף לשמלות ולנעליים. היו גם מקרים יוצאי דופן בהם נשים גילו עצמאות כלכלית. למשל לפי מקור משנת תרמ"א – 1881 :

טופס התנאים שהתנו איש וביתו בעיר ואם פאס בפאתי מערב…האישה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפרותיהן ומפירי פירותיהם עד עולם…

ורשאית היא לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאווה נפשה לא יכנסו לכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום און שבעולם, אלא תטלם היא או יורשיה.

לפי איטלקי שביקר בפאס בשנות ה-70, הגישו נשים יהודיות עצומה לשגריר. יש להניח שגבר כתבה, אבל עצם המעשה מעיד על יוזמה ומעורבותה של האישה היהודית בפעולות החורגות ממשק הבית.

חיי הכלכלה.

פאס הייתה מרכז למסחר מקומי ואומנויות מסורתיות. קשרי סחר התנהלו בין פאס להרי האטלס, בהיותה שוכנת על מסלול הסחר בין הדרום לצפון. חומרי הגלם שהובלו מהדרום לצפון ולאלג'יר, עברו דרך פאס. אולם בשנים אלה חלקם של היהודים בסחר אינו רב ורק מיעוט בסחר הפנים ארצי ועוד פחות בבינלאומי.

כמו במקומות אחרים, שכבת הסוחרים היא בדרך כלל המבוססת מבחינה כלכלית. לדברי רבי אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 חיים בפאס רק עשרה יהודים העוסקים בסחר של סחורות מיובאות, והם כמו המלוים בריבית מבוססים.

גינצבורג כותב על מכה מהם שהם עשירים. כ-12 שנים אחריו כתב ש. בן עוליל על כמה מאות סוחרים יהודים בסחר עם אירופה והם אמידים. דומה שיש הפרזה במספר זה. סוחרים עסקו בסחר יינות, משקאות חריפים, דגנים ויצואם לאירופה.

התיירים הנוצרים כותבים שלמרות ההשפלה, יש במקום יהודים עשירים והם חיוניים למסחר. סוחר יהודי עשיר זכה לחסותה של ארצות הברית.

חיי הכלכלה.

במשלחת הגרמנית שהגיעה לפאס בשנת 1877 הועסקו יהודים בשירותים שונים. ובדו"ח על המשלחת משבח לודויג פיטש את יעילותם וחריצותם של היהודים. בדו"ח של א. לנץ, שביקר במרוקו בשנים 1879 – 1880 מטעם החברה האפריקנית הגרמנית נאמר, שיהודים בפאס עוסקים ביבוא סחורות מאירופה.

היו סוחרים יהודים בפאס, שנהנו מחסותה של גרמניה, ביניהם האחים אפלאלו. בארכיון משקד החוץ הבריטי נזכר ב-17 באפריל 1882 אשר לוי, סוחר יהודי בפאס הנמצא בקשרי סחר עם שלמה פרייאנטה ושות, סוכני פירמה אנגלית בטנג'יר.

הקצין הצרפתי פוקר, שסייר במרוקו בשנים 1883 – 1884 כותב על סוחר יהודי הגון בפאס בשם שמואל בן שמחון שהוא אחד הסוחרים הטובים ביותר בעיר. דומה שיש הפרזה בדברי הרופא רוברט קאר שיהודים בפאס סוחרים גדולים, והם עשירים יותר מאשר בכל מקום אחר. רבים מהסוחרים היו נודדים בעיר ומחוצה לה ומוכרים את מרכולתם לכפריים, פעולה שכרוכה בסיכונים.

לפי ידיעה משנת 1892 הסוחר היהודי בעל הפירמה הגדולה ביותר בפאס הוא משה בן עמור בן אזולאי, המכהן גם בתור הסוכן הקונסולרי של ארצות הברית. את רכושו העריכו בחצי מיליון דולר. בשנה זו היה בן 60, ולמרות מעמדו לא הורשה לרכב על פרד ברחובות פאס.

באותו מקור גם נזכר משה בו עמור עסולי סוכן קונסולרי של בריטניה בפאס. בעל חסות בריטית היה גם שמואל קונקי. במקור ממאי 1896 נאמר שסוחרים גרמנים וספרדים יסדו סניפים במללאח של פאס. התחרות עם המוסלמים בענפים מונופוליסטיים גררה עוינות ומתח. כל היה בשנת 1897 כאשר הסולטאן מכר את המונופול על הסחר בטבק ליהודים.

באפריל 1899 נפתחה חראשונה סוכנות דואר במללאח, שהוחזקה על ידי סוחר יהודי. אותה שנה פתחו גם הגרמנים שירות כזה במללאח, בתעריפים זולים יותר. בשנת 1900 עשתה זאת הקונסוליה של צרפת בפאס שמינתה לשם כך מנהל יהודי ודוור מוסלמי.

עסקי כספים. חלפנות וכל הקשור בכספים היו עיסוקים שיהודים עסקו בהם דורות רבים ובכל המקומות, והגיעו לרווחים, אבל היו גם סיכונים. בשנת 1885 נרצח חלפן יהודי בפאס, כנראה על רקע קנאה. לפי ידיעה משנת 1896 הפסידו היהודים שהילוו למוסלמים, כי אלה כתבו תעודות מזויפות כאילו החזירו את ההלוואות.

במקור מתחילת המאה ה-20 נאמר שבפאס שולטים יהודים בעסקי כספים, והודות לעושרם הם יכולים לעזור איש לרעהו. היו משפחות של בנקאים וסוחרים בפאס ביניהם בן שמחון, אפלאלו ועוד, הקשורים עם הסולטאן ועוסקים בסחר בינארצי.

עם האמידים יש למנות גם את הרופאים היהודים המועטים שהיו בפאס, ונוכח המחלות והמגפות הם היו מבוקשים. לפי מקור משנת 1888 היה לקהילה רופא, ב-1903 היו חמישה רפאים יהודים מבוססים בפאס, ביניהם היו שניים מתורכיה. האחרים מרוסיה, מגרמניה ומצרפת.

פאס העיר-א.בשן-התרוששות ומכות בידי שמים.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

אומנים. רוב היהודים בפאס התפרנסו מאומנויות, מהן האופייניות לעיר זו וליהודים חלק נכבד בהן דורות רבים. יש לשער שבעקבות היכרות עם האומנים היהודים דיווח כתב של עיתון בשנת 1881על יהודי פאס שהם אנשי עמל, בעלי מרץ, ועולים על אחיהם במקומות אחרים בברבריה.

רבי אבנר ישראל הצרפתי מבחין בין מקצועות הנשלטים על ידי יהודים, ובין כאלה שהם ומוסלמים כאחד עוסקים בהם. לדבריו, מעל 300 נפשות מתפרנסות ממלאכות הקשורות ברידודו חוטי כסף וזהב, צורפות לתכשיטים, רצועות למרום עם הארץ, יצרני מורג חרוץ להחלקת הצמר. המקצועות האחרונים נשלטים על ידי יהודים.

הוא מונה מלאכות נוספות שיהודים וישמעאלים עוסקים בהן כמו חייטים, אורגי גלימות, תופרי מנעלים, בנאים ונגרים. במקורות אחרים נזכרים בעלי מלאכה אלה " צורפים של חוטים וכלים מזהב ומכסף, מהם צמידים, טבעות, בהם ליהודים שליטה. נפחים, פחחים, נגרים, אורגים, רוקמים, חייטים, בנאים\ סנדלרים, יוצרי כלי חרס ויי"ש ( מאחייא ) עשוי מפירות בעיקר תמרים, וכן עובדי שירותים כמו סבלים.

אומנים אלה עשו מלאכתם בשיטות מסורתיות כפי שעשו אבותיהם דור אחרי דור, ולא ראו בעין יפה תחרות מבוססת על שיטות חדשות שאירופים הביאו לעיר.

התרוששות ומכות בידי שמים.

רבים מיהודי פאס היו עניים, והפער ביניהם לבין מיעוט העשירים עורר את תשומת לבם של הזרים. לנץ כותב, שמזלם של העניים שהם מסתפקים במועט, וכי שותפות הגורל, והשפלתם על ידי המוסלמים מחזקים את הערבות ביניהם ובין העשירים.

האמידים עוזרים לנצרכים ולא יתנו להם ליפול. הרופא המיסיונר קאר כותב שיהודים עניים גרים בבית הקברות מחוסר יכולת לשכול דירה.

אחד הגורמים להתרוששות היו שנות הבצורת, בעקבותיהן מחסור ועליית מחירי המזון. חוסר תנאים סניטריים, צפיפות במללאח, גרמו לתמותה גבוהה כשמגפות החולירע פקדו את פאס ויהודיה בשנים אלה. שנים קשות במיוחד הין בין 1878 ל-1884.

מצב דומה היה בעת הזאת גם בערים אחרות במרוקו. למזלם נשלוחו תורמות על ידי כל ישראל חברים, הברון הירש ומלונדון מ – Morocco Relief Fund. בשנת 1878נתרמו לפאס 1200 פרנק מתוך 10000 שנשלחו לעשר ערים אחרות במרוקו.

למרות מצבם תרמו יהודי פאס לנפגעי רעש בספרד. לפי ידיעה שפורסמה ב-12 ביוני 1885, שלח שגריר ספרד במרורו דיוסדאדו מכתב תודה למר ל. כהן מו"ל ועורך עיתון במרוקו Le Reveil du Maroc וביקש למסור את תודתה של ממשלת ספרד לחמר בן עוליל, מנהל בית הסר שאירגן את התרומה של יהודי פאס לנפגעי הרעש.

התרוששות ומכות בידי שמים.

יצויין שכבר שכבר בשנות ה-70 היו8 יחסים טובים בין יהודי פאס לנציגים הדיפלומטיים של ספרד, שתמכו ביהודים. קונסול ספרד דאג להרחבת השמירה במללאח לשם חיזוק ביטחונם של הדרים בו.

בשנת 1890תרמו ליהודי צפרו, הקהילה הסמוכה לפאס, שסבלו מהצפה של נהר, שגרמה להרס בתים ולטביעתם של 53 יהודים.

לפי ידיעה מ-14 במרס 1894, מבין 5000 יהודים בפאס 1400 רעבים ללחם. בקיץ 1889פרצה מכת אבעבועות בפאס. בשנת 1895 השתוללה בה מגפת קדחת. בין השנים 1893 – 1896 היו שנות בצורת ומגפות. ועליהן נוספו גם מכות ארבה שכילו את היבול הדל של השדות. העניים בסלו במיוחד והמחלות כילו בהם.

שריפה. בסוכות תרנ"ו – 1896, פרצה שריפה במללאח, כמאה צריפים שנבנו כשמונה שנים לפני כן מעץ ומקש בהם גרו העניים נשרפו מיד, וכ-500 יהודים ביניהם נשים וטף נשארו ללא קורת גג וללא רכוש. רבים ברחו לשדות, וחזרו למחרת.

רבים נכוו שוני יהודים ניספו. הפצועים טופלו חינם על ידי רופא זר. לפי גירסה אחרת פרצה השריפה בבית הקברות שם הקימו היהודים העניים צריפי עץ בגלל הצפיפות במללאח ודמי השכירות הגבוהים שאין העניים יכולים לעמוד בהם העדיפו לגור בסוכות עץ בבית הקברות.

כיוון שמחסן התחמושת של הסולטאן היה בקרבת מקום, עשה המושל הצעיר והנמרץ של פאס מאמצים למניעת ההתפשטות של האש על ידי הבאת מאות אנשים לכיבוי והאש כובתה. דודו של הסולטאן פקד על הריסת שאריות הצריפים. והורה שיש לבנות בתים רק מלבנים, אבל לא היו אמצעים לבנייה.

למזלם של הנפגעים, תבעו הרבנים שלמה אבן דנאן ורפאל אבן צור מבעלי הבתים שבתיהם ניצלו שהסובלים יוזמנו לבתיהם כדי לחוג אתם את החג. נתרמו בבתי הכנסת בפאס 4000 פזטות, יהודי צפרו שלחו 500 פזטות, וכל ישראל חברים 1500 פרנקים.

הברון רוטשילד מפרנקפורט שלח באמצעות שגריר גרמניה בטנג'יר אלף מרקים שנמסרו לרב הראשי בפאס. אותה שנה הייתה רעידת אדמה בפאס, מספר בתים נהרסו, אבל לא היו נפגעים. לפי ידיעה משנת 1898 באו פליטים יהודים מתאזה לפאס לאחר שהיהודים סבלו מהתנפלות, ועל הקהילה היה לתמוך בהם.

בקיץ 1900 פרצה מגפת טיפוס בפאס שנמשכה גם בשנים הבאות. נוסדה חברה שעיר ששמה לה למטרה לסייע לחולים ולמשפחותיהם והאכילה כל יום כ-700 נפש שהתרוששו כתוצאה מפטירת המפרנס במשפחה. קצרה ידם של הרופאים היהודים והזרים המועטים מלהועיל לחולים הרבים, וניספו בין 3000 ל – 3500 נפש. 

פאס העיר-א.בשן-תחילת המעורבות.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

גם בשנים אלה נעזרו יהודי פאס בתרומות של האגודות היהודיות באירופה. ב-9 במרס 1904 אישרו חכמי פאס רפאל אבן צור, שלמה אבן דנאן ווידאל הצרפתי קבלה 3000 פרנק ששלחה כל ישראל חברים לעניי הקהילה.העניות הייתה תופעה תדירה בשנים אלה ובבאות, ובולט היה הפער בין העניים לעומת מיעט העשירים שלעתים גרו בסמיכות.

המצוקה עלולה הייתה לגרום להתנצרות שנוצלה על ידי המיסיונרים. וכן להתאסלמות כמו בדורות עברו, בתקוה כי כך ייהנו מהקצבות הניתנות על ידי המלכות, שבדרך כלל לא ניתנו ליהודים. על תופעה זו כתב הרופא המיסיונר רוברט קאר.

לדבריו המתאסלמים חזרו ליהדות. מקרה חריג הוא פקודתו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי על חלוקת מזון גם ליהודים, לאחר שמשלחת של רבנים התייצבה בפניו וביקשה סיוע.

מיסיונרים.

נוסף למכות שמים נחתה על יהודי פאס צרה בידי אדם והיא ההתנצרות. מיסיונרים פרוטסטנטים מבריטניה ומארצות הברית הגיעו בתקופה זו לפאס, למרות הסיכונים שנשקפו להם. שליחי האגודה היו אלה : המומר ג'ימס ברנט גינצבורג שליח האגודה בשם London Society for Promotion Christianity amongst the Jews, שהקים בסיס קבוע לאגודה זו במוגדור בשנת 1875.

ביקר בפאס בשנת 1870, ושוב בשנים 1873, 1877, 1884, אבל לא הצליח ליצור כאן בסיס. אנשי צוותו ניסו להפיץ את ספרי הנצרות בשנים הבאות, ללא הצלחה רבה. אלי זרביב מומר יליד אלג'יריה, שהחליפו בתור ראש המשלחת החל משנת 1886 עד מותו בשנת 1919, ביקר בפאס וניסה להפיץ עותקים של הברית החדשה ולהשפיע על התנצרות, אבל לא הייתה היענות לבשורתו.

הרופה רוברט קאר נציג האגודה בשם Presbyterian Church of England, שבא למרוקו בשנת 1886 ועסק בטיפול רפואי בעירם שונות ביניהן בפאס במשך שבע שנים, תיאר את ביקורו לפני פסח תרמ"ח – 1888 בפאס.

נשים יהודיות גילו התנגדות לביקורו, למרות שטיפל בחולים, בטענה שהוא מטמא את הבית, ועליהן לשטוף את המקומות בהן דרך. אגודה בריטית בשם British and Foreign Bible Society שליחיה פעלו בערי מרוקו כבר בשליש הראשון של המאה ה-19, ובשנות ה – 80 -90 באו גם לפאס, הצליחו לנצר מוסלם אחד, ואף לא יהודי אחד.

בשנת 1888 הקימה אגודה בשם North Africa Mission בסיס בפאס, לאחר שהות של כחמש שנים במרוקו. בשנת 1891 הקימה בית חולים. למרות הטיפול הרפואי שיהודים ומוסלמים נזקקו לו, נתקלו שליחיה בהתנגדותם של בני שתי דתות אלה.

בשנות ה – 90 נתבעו שליחיה על ידי השלטונות להפסיק ללמד את הילדים ובייחוד את הבנות ואת הנשים. מיסיונרים בפאס סבלו מהתנכלויות, שוד ורצח.

אגדוה בשם Mildmay Mission to the jews החלה לפעול במרוקו בשנת 1889, ושליחיה הרופאים ביקרו בפאס. לפי דו"ח בשנת 1897 קיבלו חולים בבית הקברות היהודי, ושם טיפלו בהם. היו עוד אגודות מסיונריות מארצות הברית שפעלו בפאס, אבל אין מידע על יהודים שהתנצרו. המיסיונרים ניצלו את העובדה שכמעט לא היו בפאס רופאים מקצועיים אירופיים ולא יהודים.

והרפואה התבססה בעיקר על שיטות ריפוי עממיות, או על אמונות בכוחות מיסטיים שעשויים להביא מזור. במקורות שעברו תחת ידינו מצאנו עדויות על רופאים ב – 1888 וב – 1897 ובשנים הבאות על כמה רופאים שהיגרו אליה מחו"ל.

תחילת המעורבות.

לקראת סוף המאה ה-19 חל כירסות הדרגתי אצל חלק מיהודי פאס בהקפדה על קיום המצוות, ובכוונותם לשמוע בקול החכמים. רבי יצחק אבן דנאן שפעל בעיר זו עד פטירתו בשנת תר"ס – 1900, התלונן בהקש לנוהג שממלאים מים מן המעיין שמחוץ למללאח בשבת, ובכך עוברים על איסור הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד.

" ואין בידינו להעמיד הדת על תלה ". לפי מקור מהתקופה הנ"ל ניכר שהיו שינויים בעקבות מציאות חדשה שחדרה בהדרגה גם לפאס, והיו כאלה שהתנהגו כמו אירופים. נצטט מדברי רבי חיים משאש שפעל במכנאס  נפטר תרס"ד – 1904, הוא מביא בשם קבני איזמיר בהקשר למי שמגלח את זקנו :

דזקן המגלח זקנו אפילו במספרים אין חייבים לקום מפניו ולא לכבדו ולא להדרו…אבל במקום שדרים בין האומות שכולם מגולחי זקן אין לגרוע כבודם אם מגלחים במספריים…ומור אחי אמר לי שכמנהג איזמיר נהגו בפאס איזה שנים וכשגברו בעלי זרוע בטלוהו ה' הטוב יכפר.

ניכר מדברי החכם שאין דעתו נוחה מהשינוי, אבל הוא משלים אותו. תהליך ההתמערבות היה איטי יותר מאשר בקהילות בערי החוף, וגבר לאחר תחילת הפרוטקטורט הצרפתי

סוף הפרק יהודי פאס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות.

פאס העיר-א.בשן-מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.

 

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

3 – מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.

בין הגזירות של השליט הפאטמי – חאכם באמר אללה – 996 – 1021 – היתה הפקודה לבתי מרחץ נפרדים לד'מים, בהם יכנסו עם צלבים ובולי עץ, גזירותיו אמנם בוטלו לאחר עלות יורשו, אבל האיסור לרחצה משותפת של מוסלמים עם נוצרים ויהודים נשמר גם בדורות הבאים. לפי הנוסח של " תנאי עומאר " שנכתב בתקופה הממלוכית על ידי קלקשנדי, נזכר האיסור בהקשר לנשים בלבד.

על הד'מית הנכנסת לבית המרחץ, לענות טבעת מברזל, מעופרת, או מחומר אחר כדי להבדילה מהמוסלמיות. ובהמשך נאמר שאסור להן להכנס למרחצאות ביחד עם נשים מוסלמיות.

במזרח התיכון בימי הביניים ובתקופה העות'מאנית היה נהוג שהיהודים הרוחצים בבתי מרחץ ציבוריים חייבים לענוד סימן מיוחד כמו פעמון לצוארם, כדי להבדילם מהמוסלמים ולזהותם כד'מים.

בארצות המגרב לא הותרה כניסה ליהודים בבתי מרחץ של המוסלמים, וכך היה גם במרוקו עוד בתחילת המאה ה-20, ומי שהעז ונכנס דמו בראשו. במרוקו גם נאסר על היהודים לבנות בתי מרחץ לעצמם. והודי פאס פנו בשנת 1836 לסולטן עבד אלרחמאן השני, בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ היות ואינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.

הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית ותשובתם היתה כי איסור השימוש במרחץ מוסלמי הוא פועל יוצא מהחובה לבודדםץ אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שני טעמים.

        א. בית מרחץ הוא עניין שמותרות, שאין להעניק ליהודים.

       ב. אין המרחץ דרוש להם מבחינה דתית, הם אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית מרחץ דרוש להם לתענוג בלבד. למרות זאת היה חכם מוסלמי אחד בפאס שהמליץ לאשר להם לבנות מרחץ, דבר שעורר תרעומת אצל האחרים ותביעה להענישו. הסולטאן הגיע למסקנה כי אין להרשות להם בניית בית המרחץ. המחבר שפירסם תעודות על נושא זה, הוסיף שעוד בשנת 1898 בימי נסולטאן עבד אלעזיז הרביעי לא היה ליהודים בית מרחץ משלהם. על רקע זה יש להבין את האירוע דלהלן.

ביולי 1873, לקראת סוף שלטונו של הסולטאן מוחמד הרביעי ( מת בספטמבר אותה שנה ) התרחש בפאס האירוע הבא.

יהודי חולה שנזקק לרחצה בבית מרחץ חם, הצליח להכנס לבית מרחץ פרטי ברטבע המוסלמי, לאחר מתן שוחד. נוא נאסר יחד עם שני מלוויו. דיווח על המקרה הגיע לידיעת העיתונות, לכי"ח ול " אגודת חיים " בלונדון, ונדון בהתכתבויות בין גורמים שונים בבריטניה ובמרוקו. לסיפור שתי גרסאות, זו של היהודים וזו של המוסלמים.

  גרסת היהודים.

הנושא פורסם לראשונה ב 1 באוגוסט 1873 בג'ואיש כרוניקל, ופרטים נוספים בספטמבר ובאוקטובר, בדיווחים החודשיים של כי"ח וכן בדו"ח השנתי של " אגודת אחים " לשנת 1873/4, ב " החבצלת " יח באלול תרל"ד.

בכל אלה מופיעים הפרטים הבאים.

יהודי חולה ועני בפאס בשם יהודה אלקסלסי

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

צווה על ידי רופאו לרחוץ גופו במים חמים. כיוון שאסור שיהיו ליהודים בתי מרחץ במללאח, ואסור להם להשתמש באלה המצויים ברובע המוסלמי, שכנע הנכה את הממונה על בית המרחץ לאפשר לו להיכנס בסתר.

שומר בית המרחץ התבקש כמובן תמורת שוחד, לא לגלות זאת לאחרים. הוא לווה על ידי מאיר בן סוסאן ואברהם מלול, שלושתם בני 35 -40. השומר לא שמר את הבטחתו וגילה זאת, וכשיצאו מבית המרחץ הוקפו שלושת היהודים על ידי המון נזעם שתקפם בגלל שטימא את בית המרחץ.

הם נקשרו בחבלים על ידי החיילים, הובלו ברחובות העיר בדרכם לבית המושל כשהם מוכים במקלות ובפטישים, נדקרים בסכינים, ונרגמים באבנים שהושלכו מן הגגות. הם נפצעו וזבים דם, אוזנו של אחד מהם נחתכה, אחד התעוור בעין אחת ולשלישי סדקים פתוחים בראש.

נוסף לכך ציווה המושל האכזר להלקותם 500 מלקות. המוסלמים מקווים שהסולטאן יורה לערוף את ראשיהם. לאחר מכם הושלכו לבית כלא, וכעבור זמן הועברו לבית כלא אחר בו תנאים עלובים יותר. הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.

הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב- 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של השגריר הצרפתי טיסו, הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב – 19 בדצמבר אותה שנה, הם היו כבר מחוך לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.

הנרי דה וורמס נשיא " אגודת אחים " הריץ מכתב לשר החוץ הבריטי הלורד גרנוויל בוהפרטים על האירוע, וביקשו שיורה לשגרירו במרוקו שיפעיל השפעתו על הסולטאן לשחרור הנאסרים, ויציין כי מעשה זה מנוגד לד'אהיר שנתן למשה מונטיפיורי בשנת 1864.

וכן מנוגד להבטחות שניתנו לאחרונה לשגריר בריטניה, כי צעדים קפדניים יינקטו כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. כתשובה לפנייה הדיעה הודעה ממשרד החוץ, כי השגריר בטנג'יר קיבל הוראה לחקור בנושא ולדווח על התוצאות.

ואם ייראה לו שהדבר דחוף, עליו להתערב למען הקורבנות. לאחר מכן הגיעה הידיעה כי מהיהודים המסכנים שוחררו.

Recent Posts

  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

    פרק רביעי הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו: 1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16. 2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19. 3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20. בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״. המנהג בצפת הקבליסטית

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930