פגיעות בחיי הדת יהודי מר.-א.ב.ן

עמוד 1 מתוך 41234

פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. אליעזר בשן

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע.

עלילה על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד.

פרופסור בשן התמיד בחקר הנושא, אסף בעין בוחנת פרט לפרט, חשף תיעוד ופרשיות חדשות, סיכם את כל מה שנכתב בסוגיה זו, מיין את הממצאים לנושאים, מהם ערך פרקים, וארג מסכת שלמה העוסקת בפגיעות בחיי הדת במרוקו.

המחקר מבוסס על מקורות יהודיים : ספרות השאלות ותשובות, הדרוש, שברי הימים מארכיוני חברת כל ישראל חברים, ממקורות זרים, ספרות נוסעים, דיווחי הקונסולים הזרים, מתיעוד הנמצא בספריות ציבוריות ברחבי תבל ומספרות המחקר ובאוספים פרטיים.

חיבור זה עוסק בשני נושאים : א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאת בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעת של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20. נושה זה חולק לפי תקופות ולתת נושאים.

הפרק הראשון עוסק מעמדם המשפטי של היהודים, וזכותם לשמירת חייהם הדתיים בארצות האסלאם. מעמדם של היהודים היה נסבל, כי האסלאם בראשית התפשטותו הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסויימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר "

תנאים אלו ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות. בדרך כלל כשסמכות השלטון חזקה ויציבה הנטיה היא לפרשנות מקילה, לעומת זאת כשסמכותו רופפת קיימת פרשנות מחמירה.

לדוגמה לפרשנות מחמירה, במרוקו במקוות שונים ובתקופות שונות עד המאה העשרים, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר.

הפרק השני עוסק בחילולם של ספרי תורה והרס בי כנסת. מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודים בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גם על ידי הסולטאן.

במהומות אלו חוללו ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. הוא סוקר פגיעות בבתי כנסת וספרי תורה החל מהמאה העשירית לספיר ואילך עד למאה העשרים. היו תקופות שפגיעות הללו היו קשות ביותר, כמו בתקופת האלמוואחידין במאה הי"ב בה כל יהדות צפון אפריקה ירדה למחתרת.

או בשלהי המאה הי"ח בתקופתו של המלך אלייזיד – 1790 -1792, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ובנו מסגדים במקומם, וכך נהג בערים אחרות. באופן פורמאלי לאחר התפשטות האסלאם היה אסור על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים.

אומנם בפועל יהודים בנו מאות בתי כנסת במרוקו כמו בכל ארצות האסלאם, כי השלטונות העלימו עין מגזירה זו. אמנם בשעות קשות נהרסו על ידי השלטונות הרבה בתי כנסת בגין טענה זו, שהם נבנו לאחר הופעת האסלאם. כמו בשנת 1811 נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסת, ובהם ספרי תורה וספרי קודש.

הפרק השלישי סוקר את יישום הסעיף " תנאי עומאר " האוסר על היהודים להפגין את דתם. כמו הרמת קול בתפילה ותקיעת שופר. דומה כי רק לעתים נדירות נדרשו היהודים להקפיד על איסור זה.

הפרק הרביעי עוסק באילוצם של יהודים לחלל שבת וחג. שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי.

המוסלמים היו מודעים לכך, ובמקומות שרוב המסחר היה מרוכז בידי היהודים, סגרו את השווקים בשבת. אם כי בתקופות שונות היו מקרים שהמושלים כפו על היהודים עבודה בשבת. כי שמתאר שמואל רומאנילי, בלשונו הפיוטית בקשר לגזרות יזיד, שגברים ונשים נלקחו לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת, הוא כותב :

                       " ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משיחתים וישאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ומשאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף יחזיקו בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח ".( " משא בערב " עמוד 24-25 ).

בין המלאכות הבזויות שהוטלו על היהודים במרוקו היה למלוח הגולגולות של מורדים או פושעים שהומתו, כדי להוקיעם על שער העיר. בשנת 1873 ארבעים ושמונה מורדים שנתפשו נידונו למוות, והיהודים ברבאט נאלצו למלוח ראשיהם של המרדים בשבת.

הפרק החמישי סוקר איומים של מושלים להעביר את יום השוק לשבת, ומקרים של העברת יום השוק בפועל בשבת. ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכל לפגוע בפרנסתם.

הפרק השישי עוסק ברקע והגורם להתאסלמות במקורות ההלכה האסלאמית, ומה הדרכים שבהם חלה על הזר הדת האסלאמית. כמו כן עוסק במניעי התאסלמות מרצון, כי היו יחידים שהתאסלמו במרוצת הדורות. אמנם הייתה גם התאסלמות כפויה מצד השלטונות בתקופות שונות.

הפרש השביעי סוקר את התאסלמות מימי הביניים המוקדמים עד למאה הי"ב, על פי תשובות הגאונים והרי"ף, בהנחה שמרבית התשובות של הגאונים נשלחו לצפון אפריקה ; ההתאסלמות שכפו האלמווחידין על יהודי צפון אפריקה במאה הי"ב, בעקבותיה יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ובמרבית הקהילות התאסלמו מאונס למראית עין.

מתאר את בואה של משפחת הרמב"ם לפאס ואת פעילותו של רבי מימון ובנו רבי משה, לביסוס אמונתה של יהדות זו ולחזק רוחה שעל אף חייה הכפולים, הם עדיין חלק חשוב מעם ישראל, ועל יהודיה להתמיד באורח חיים יהודי עד כמה שאפשר ולפוס צערא אגרא.

לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא

ת (אבות ה כג), לְפִי הַצַּעַר – הַשָּׂכָר, כְּלוֹמַר: הַשָּׂכָר שֶׁאָדָם מְקַבֵּל הוּא לְפִי שִׁעוּר הַטִּרְחָה וְהַיְּגִיעָה שֶׁהִשְׁקִיעַ בָּעֲבוֹדָה. מילון אבן שושן.

כפי שהדברים באו לידי ביטוי בחיבוריהם " אגרת הנחמה ", ו " אגרת השמד ". דומה כי בזכות  השתדלותם ועוז רוחם, יהדות זו החזיקה מעמד תקופה ארוכה למעלה ממאה שנה. אם כי אורך הזמן גרם לשכחת התורה ולחיסולו של המרכז היהודי הגדול שהיה בחבל ארץ זו.

יוסף אבן יעקב 1269 – 1286, מייסד שלטון בני מרין, ביטל את גזירות המייחדים ואיפשר ליהודים לחזור ליהדותם, בתנאי שיעמדו ב " תנאי עומאר " – עליהם לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשיעברו ליד מסגד.

כמעט כל היהודים שהתאסלמו שמחו לחזור ליהדותם בגלוי. אם כי היו יהודים שהדיפו להישאר כמוסלמים, הם היוו קבוצה נפרדת והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, לא התחתנו עמהם ונדרשו ללבוש בגדים מיוחדים, כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים. כמו כן מוזכרים מקרים של התאסלמות מרצון במאות הי"ג והי"ד.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-אליעזר בשן

פגיעות בחיי הדת

הפרק השמיני סוקר את ההתאסלמות במאות ה-15-16. המרות של יהודים היו בפאס במאה ה-15. הסולטאן אבו יוסף עבד אל אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1421 – 1465, פקד בשנת קצ"ח – 1438, על העברת היהודים בפאס למללאח הסמוך לארמון המלכות.

כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. ישנה סברה כי היהודים שסירבו לעבור למללאח התאסלמו. מהשם ששמרו על שמות המשפחה שלהם עד היום כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי  היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכישרונותיהם ובחריצותם.

בהתקוממות שהייתה בשנת 1465ף נגד המלך עבד אלחק אלמריני. התקוממות זו נקראת בשם " גזרות הרון ", על שם יועצו היהודי של המלך אהרן בן בטש, ובה נהרג המלך ויועצו היהודי. האספסוף פרץ למללאח ועשה פרעות ביהודים וברכושם, יהודים רבים שרצו להציל נפשם ממוות המירו דתם למראית עין.

הפרק התשיעי סוקר את ההתאסלמות במאות ה-17 – 18, היה הייתה ברובה של יחידים שהמירו כדי להשיג טובות הנאה, להקל מעליהם את נטל המס הכבד שהשלטונות הטילו על היהודים. או להשיג מזון בעתות בצורות קשות. בתקופה זו נושא ההמרות נדון הרבה יחסית בספרות ההלכה, בפרק זה מציין את הנושאים השונים שנדונו בספרות ההלכה.

הפרק העשירי דן בהתאסלמות במאות ה-19-20. גם בתקופה זו היו מושלים שכפו המרה על יהודי עירם, כמו כן היו יהודים בודדים שהמירו מרצון מהמניעים הנזכרים לעיל. המחסר סקר את המקרים שנזכרו בספרות הרבנית, בתיעוד ובספרות הנוסעים שביקרו במרוקו בתקופה זו.

הפרק האחד עשר עוסק בהתאסלמות של נערים ונערות, כל המקורות הנזכרים בפרק זה הם מהמאות הי"א והכ'. סוקר מקרים של נערים ונערות שהמירו מרצון, כדי להשתחרר מלחץ משפחתי ועול ההורים. כמו כן מוזכרים מקרים של חטיפת נערים ונערות ואיסלומם בכוח.

תופעה זו של חטיפת נערות ואיסלומן בכוח לשם נישואים עם מוסלמים, הטרידה את הנהגת הקהילה במרוקו עד לשנות ה-60 של המאה העשרים. היא ביקשה את התערבותה של יהדות ארצות הברית, שאכן נפגש נציגה עם המלך בנושא זה בפברואר 1961. ובאותו זמן הקהילה פנתה אישית למלך. להלן ציטוט ממכתב ארוך שכתב דוד עמאר נשיא הקהילות היהודיות במרוקו למלך :

                  מועצת הקהילות מבקשת להסב את תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת, אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.

אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כשאר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא הייתה נשקפת לו סכנה דומה.

מקרים כאלו ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21 מלאות. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה. אנט משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי.

הפרק השניים עשר סוקר מקרים מהמאות הי"ח והי"ט, של התאסלמות למראית עין ושמירת מצוות בסתר.

הפרש השלושה עשר עוסק בחוזרים מהתאסלמות ליהדות, וקרבנות של עלילות על התאסלמות. במקרים בהם חזר המתאסלם ליהדותו, או שהיה קורבן לעלילה כי התאסלם וחזר בו. מבחינת האסלאם, והמציאות ההיסטורית שתי התופעות זהות. מי שחוזר מהאמונה באסלאם אחת דתו למות.

ניתנים לאדם כזה שלושה ימים כדי לחזור לאסלאם. גיל הבגרות לאחריות משפטית הוא – 15 ויכול להיות נמוך מזה. הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנג'יר שבשנת 1834 הייתה קורבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות.

ועל כן נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבת קבורתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים.

עדות אישית של הרב ד"ר משה עמאר, כותב ההקדמה של הספר והוא ידידו של פרופסור אליעזר בשן.

מידגם מהאמור בחיבור זה על פגיעות ביהדות וביהודים, ראיתי במו עיני במחצית המאה העשרים. נוכחתי במקרים של שריפת בתי כנסת, רצח יהודים, התעללויות של נערים מוסלמים בנערים יהודים, וידועים לי מקרים לא מעטים של חטיפת נערים ונערות יהודיות בשנות החמישים והששים.

לצערי חזיתי זאת על בשרי במשפחתי, וזו הפעם הראשונה אשר אני מרשה לעצמי להעלות תמצית המקרה בכתב, ועוד חזון למועד לכתוב סיפור זה במלואו. במסעותי למרוקו ביקרתי בבתים של יהודיות שנישאו למוסלמים באונס או ברצון מאולץ.

 נפגשתי עם מוסלמים דור שלישי ורביעי להורים שנאנסו להמיר את דתם, והם שומרים עניין זה בסוד ; סייעתי לאישה יהודיה שנישאה למוסלמי להחזירה ליהדות ולהעלותה ארצה, יחד עם בתה שנולדה לה מהמוסלמי.

מסוף שנות השמונים של המאה העשרים, נסעתי למרוקו כמעט מדי שנה למטרה גחויה ונסתרת. המטרה הגלויה הייתה להרצות במחנה קיץ בסמינר לרבנים ולמורים יהודים במשך שבועיים. ההרצאות התקיימו בבוקר לגברים, ואחר הצהרים לנשים. אחרי הסמינר נשארתי במרוקו למשך כשבועיים לחיפוש ואיתור תיעוד, וכתבי יד מיצירותיהם של חכמי מרוקו.

המטרה הנסתרת הייתה להתחקות אחר בן אחותי שנעלם בשנת 1960 בהיותו כבן שלוש. הוא יצא לשחק ליד הבית כדרכו, ולא שב. חיפשנו אותו בכל העיר וסביבותיה, אך העלינו חרס בידינו. כמובן, המשטרה והרשויות לא נקפו אצבע, הם שאלו אם אנו חושדים במישהו שהעלים אותו.

מאחר שהתשובה הייתה שלילית, אמרו, כשיהיה לכם שם של חשוד, הודיעו לנו. השמועה נפוצה שהוא נלקח על ידי ערביה שאין לה ילדים, ומקובל אצלם סגולה בדוקה, שעקרה המאמצת ילד יהודי ומגדלת אותו כמוסלמי, תיפקד בילדים משלה.

האבל שפקד את המשפחה היה כבד ואינסופי. אין שבעה, אין חודש, אין שנה. ההורים, מיום שנלקח מהם הבן, עולם חשך בעדם הם כבו ולא עלה עד חיוך על פניהם. המשפחה השקיעה סכומי מכסף עצומים בחיפושים באופן עצמאי, אך לא העלתה דבר. לאחר כשנתיים עלינו אצרה בלב כבד, בהשאירנו אותו מאחור. אולם הפצע שנוצר בעקבות היעלמו לא הגליד, אלא הלך והתעצם אצל ההורים.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-אליעזר בשן

פגיעות בחיי הדת

החיפושים, חוסר האונים והתוגה המתמשכת שררה במשפחה נחרתו בזיכרוני. הזכרתי אותו בתפילתי יום יום. המשכתי להתעניין, ונדרכתי למשמע כל שמועה שהגיעה ממרוקו לגביו. תיירים יהודים ממרוקו לארץ סיפרו שהילד נמצא בעיר מידלת אצל משפחה ערביה ענייה, והוא כסבל בשוק.

פניתי לסוכנות היהודית, וביקשתי את עזרתה של המחלקה המטפלת באיתור נעדרים. לבקשתם, כתבתי את תיאור המקרה, את השמועות ואת שמות היהודים במרוקו ששמעו על המקרה. לאחר מספר חודשים נאמר לי, ששליחי הסוכנות במרוקו אישרו את הסיפור, ולא ניתן לעשות דבר, כי היהודים בעיר מפחדים לשתף פעולה.

ואכן, בשעה שנפתחו שערי מרוקו בפני הישראלים, הייתי בין הראשונים לנסוע למרוקו, כדי לנסות להתחקות אחריו בעיר מידלת ובסביבותיה. בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים התרוקן כל האזור מהיהודים, במידלת עצמה נותרו רק שני אחים יהודים המחזיקים חנויות במקום והם גרים בפאס.

ניסיתי לדובב אותם ולבקש עזרתם והם מפחד טענו שלא ידוע להם על מקרה זה, וביקשו ממני לא להגיע למידלת, כי זה עלול להזיק להם. לאחר כמה נסיעות למרוקו, ושמועות משמועות שנבדקו ולא העלו דבר, במוצאי שבת אחת קיבלתי טלפון מקרוב רחוק שהיה אז חי בעיר פאס, ואמר לי יש מועהנ שבן אחותך משרת כחייל באזור הסהרה.

ביקשתי ממנו שיבדוק יותר פרטים, והוא סירב ורמז לי שיהודים המקומיים אסור להתקרב לדברים כאלה. תוך מספר ימים בלי להודיע לאיש, נסעתי למרוקו והתייצבתי בפני היהודי שהודיע לי. אך דומה שהתחרט וחשש מהפרשה.

לאחר שיחות שכנוע, הסכים לומר לי את שמו של האיש שבשמו נפוצה השמועה ואת הטלפון שלו. שוחחתי עם האיש בטלפון שרצוני להשתטח על קברי הצדיקים באזור וביקשתי הדרכתו וסיועו. בשיחות טלפוניות נוספות שאלתי על החייל היהודי, והוא אישר לי את הסיפור.

סיכמתי עמו יום שיחכה לי בתחנת אוטובוס בשעה עשר בלילה. כשהגעתי למקום בלילה של חורף, לאחר נסיעה מקרטעת של שמונה שעות מפאס, מצאתי את התחנה ריקה מאדם, ורק חיילים מסתובבים במקום. הסתובבתי ימינה ושמאלה ברחבי התחנה, והיהודי שאמור לחכות איננו.

לא ידעתי לאן לפנות, כי זו הפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה. לאחר כחצי שעה של תהיות בלך ושוב בתחנה, התקרב אלי חייל ושאל מה אני מחפש כאן. סיפרתי לו אני צריך בית של ישו ( יוסף ). אמר, בא אחרי. מיד כשראיתי אותו קיבלתי צמרמורת, כי עמדה לנגד עיני דמותו של בן אחותי כפי שנחרתה בזיכרוני, והוא דמה לו להפליא.יתירה מכך, הוא דמה לאחים שלו.

הוא הראה לי את הבית מרחוק והמשיך בדרכו. היהודי פתח לי הדלת וקיבל אותי בסבר פנים יפות. מסרתי לו עופות שחוטים שהבאתי לו מפאס, והתחלתי לדובב אותו ולבקש פרטים על החייל. הוא השיב שמדובר בזה שהראה לך את הבית, עוד מעט יבא הביתה.

הוא סיפר שהוא ואשתו עוסקים בתפירה, הוא נותן שירותי חייטות לחיילים במחנה, והחיילים גם פוקדים את חנותו בשעות הפנאי. הסתבר כי בין החיילים, ישנו חייל שחבריו לנשק מתבדחים עליו ומכנים אותו בצחוק " יהודי ", ציוני.

יום אחד שאלתי אותו בצד, האם יש ממש בלגלוגים שהוא יהודי, והא אמר לי משיום שהכיר את עצמו הילדים בשכונה לעגו לו שהוא יהודי. הוא חש עצמו כיהודי, לכן הוא לא מתפלל במסגד ולא צם ברמדאן. הופתעתי מהמקרה וסיפרתי על כך לאחד מקרובי משפחה בפאס שביקר אצלי.

עודנו יושבים, והחייל הופיע. בעל הבית הגיש תה. התחלנו לגלגל שיחה, שבמהלכה רמזתי לו שאני מישראל, וכי באתי לכאן להשתטח על קברי צדיקים. גם הוא סיפר כיצד התגלגל לצבא. יודע שהוא יהודי והוריו לפני עלייתם מכרו אותו למשפחה מוסלמית בעודו קטן.

הקשיתי על דבריו : וכי יש מי שימכור את בנו ? וכיצד בכלל הוא יודע על העניין. אז, התחיל לספר על ילדותו הקשה בעיר מידלת :

" הילדים בשכונה תמיד לעגו לי שאני יהודי, ושהורי אספו אותי מהרחוב. ההורים התייחסו אלי בנוקשות, ולא חסו עלי. מאז הייתי ילד, שלחו אותי לעבוד בשוק כסבל, לשאת סלים לנשים יהודיות, וכשהייתי לנער, שלחו אותי לעבוד כשוליה בשווקים מרוחקים.

מאסתי בחיי, לכן התגייסתי לצבא. כדי להבטיח לעצמי אוכל ומשכורת. חלקה מועבר להורי. במהלך הפגישה, היה קשה לי לעצור בעד פרץ רגשות שהציף אותי, ועצרתי ברוחי בקושי רבי מלהתנפל עליו ולחבקו ולומר לו שאני דודו.

כי הדברים שסיפר לי חיזקו את שהיה ידוע לי קודם, שאכן הילד גדל והלך במידלת והיה סבל בשוק. בסיום הפגישה לפני שנפרדנו, מסרתי לו ממתקים ואמרתי לו שאני כאן באזור מספר ימים לזיארה בקברי הצדיקים, וכל יום אחזור ללון במקום. אם יתאפשר לו נשמח להיפגש גם מחר, כי בין כה משעמם לי במקום.

למחרת חיכיתי בכיליון עיניים לערב, בפגישה השניה שוחחנו על דא ועל הא ושוב גלגלתי השיחה על היהודים סמידלת ועל ילדותו, הוא חזר ביתר פירוט על מה שסיפר אמש. אז שאלתי אותו : " לו הייתה לך אפשרות, היית רוצה לראות את הוריך היהודים ?.

הוא השיב : " הם לא רצו בי כשהייתי קטן ומכרו אותי. עכשיו הם ירצו בי ?. הסברתי לו שאין זה נכון שהוריו היהודים מכרו אותו, וכי מעולם לא נשמע מקרה שיהודי ימכור או ימסור את בנו למשפחה מוסלמית.

במקרים קשים של יתמות, הילדים נמסרים לאימוץ למשפחה יהודית. לכן, אם הוא אכן יהודי, הוא לבטח נגנב ממשפחה יהודית על ידי הוריו ומכאן יחסם הנוקשה כלפיו, כי הוא לא בנם. המשכנו בשיחה ולקראת סוף הפגישה חזרתי על שאלתי :

" אם הוריך בחיים והם יהודים, האם תרצה לראות אותם ?. תשובתו הפעם הייתה חד משמעית : " כן ". שאלתי אם הוא שבע רצון משירותו הצבאי. " זה הרע במיעוטו, כי גם כאן החיילים מכירים בעובדה שאני יהודי ובזים לי כל הזמן. הנה ישו ( יוסף ) יספר לך, כמה שצוחקים עלי " הוא השיב.

לא יכולתי להתאפק עוד, וגיליתי לו שאני מכיר את הוריו. הם בישראל, וזוכרים אותו באהבה ובגעגוע. הם כמהים לשמוע ממנו, מאז שנחטף מהם בעודו קטן, שעה שיצא לשחק ברחוב. הצגתי בפניו תמונות של ההורים, של הסבים ושל הסבתות של.

שאלתי אותו אם הוא זוכר את הדמויות הללו, אך הוא השיב בשלילה. גיליתי לו כי אלו הם הוריו האמיתיים והחוקיים. נפרדנו בשעה מאוחרת, השארתי לו כסף וממתקים, ומסרתי לידיו את מספרי הטלפון שלי בארץ. צילמתי אותו ולקחתי את כתובת הוריו במידלת.

כמו כן, השארתי סכם כסף נכבד ליהודי ישו ( יוסף ), כדי שיקרב אותו ויעניק לו מדי פעם דמי כיס. חששתי להישאר יותר במקום, לכן למחרת בבוקר מוקדם עזבתי לקזבלנקה. לאחר שובי ארצה, מדי פעם היה מתקשר טלפונית, והיחסים בינינו הלכו והתהדקו.

מאז האיתור והגילוי, ביקורי במרוקו נהיו לתכופים יותר, כדי לחזק הקדר ביני לבינו, לאחר שנוצר אצלו אימון מלא בי, והביע מוכנות לבוא לארץ. נערמו קשיים רבים למימושה של משאלה זו. מקוצר הצע אזכיר אותם בקצרה.

שאלת שחרורו מהצבא. במרוקו אין חובת גיוס, אבל מי שמתגייס הוא חותם על עשר שנות שירות, ועדיין נותרו שנים רבות לשחרור ; השגת דרכון עבורו ; השגת ויזה לאחרת מארצות אירופה ; השגת ויזה לישראל ; קניית כרטיס טיסה עבור שנינו ממרוקו לישראל, ועוד ועוד.

כל בעיה הייתה מול אנשים אחרים, את הבעיות פתרנו בסיועם של חברים שגילו אחריות וערבות הדדית לפדות שבוי יהודי ולהחזירו לחיק משפחתו וליהדותו. ככל שהבעיות הלכו ונפתרו, צליחת היציאה ממרוקו, הטרידה את מחשבתי עד כדי טירוף. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

אם אוכל לעמוד במשימה ובתעוזה הנדרשת לצאת אתו יחד בטיסה ממרוקו עם בירוקת והבדיקות שבמשטרת הגבולות, וגם כאן נתגלו קשיים והייתה סייעתא דשמייא גדולה ( על כך ארחיב במקום אחר ) וברוך הגומל לחייבים טובות, שהחלום הפך למציאות והוא נמצא כיום בארץ, התערה בה דובר עברית רהוטה, והושפע מאורייתה לטוב ולמוטב.

מהלך זה ארך שנים לא מעטות, תוך סודיות גמורה. חוץ מרעייתי, אף אחד מבני המשפחה לא ידע מכל מה שהתרחש. גם כשהגעתי אתו לארץ, והוא שהה אצלנו בבית כחודש ימים, בלי שאף אחד מהמשפחה ידע כך. בתקופה זו לימדנו אותו אורח חיים יהודי, ולקרוא ולכתוב בעברית ולהתפלל.

טיפין טיפין הזכרנו להורים ולמשפחה, את הפרשה הכאובה, ושיש שמועות ממרוקו על מקום היצאות הבן, ואנו משתדלים לבדוק את טיבן. שלב אחרי שלב עד למפגש המרגש בין הבן להורים, ולבני המשפחה מדרגה ראשונה הבוגרים.

חזרתו של הבן האבוד לחיק המשפחה, עוררה והקימה לתחייה רוחם של ההורים, הסבתא והמשפחה העניפה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

עשרות מקרים כאלו מצויים במרוקו, וחלקם הגדול שואפים ומצפים ליד גואלת שתחזירם לחיק עמם ומולדתם.

לסיכום : לבד מערכם הסגולי של החיבורים הנזכרים, הרי עשרות של תעודות המועתקות בשלמותן ונספחים לחיבוריו, מהוות ברכה בפני עצמן, כי הן ישמשו חוקרים מתחומים שונים : מההיבט המשפטי, המשטרים בצפון אפריקה, המדיניות והדיפלומטיה, התרבות העממית והפולקלור ועוד. 

המציץ בסקירה זו, עומד נפעם מול שפע הפרשיות בתולדות יהודי מרוקו שאותן חשף פרופסור אליעזר בשן והיבול הרב שהעניק לנו במחקריו, תוך כעשור זיכה אותנו בשמונה ספרים, לבד מערות מאמרים שפרסם בתקופה זו. וזה לבד ממחקריו ופרסומיו בנושאים אחרים בארצות האימפריה העותמאנית.

פרופסור בשן, זכה בפר גאון – על שם רנה ונסים גאון, לשנת תשס"ט, על תרומתו הרבה לחקר תולדות היהודים בארצות האסלאם בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, במגוון רחב של נושאים, ארץ ישראל, חברה וקהילה, הנהגה, תרבות וחינוך, ועוד……………..

אחתום בברכה לעמיתנו שעוד יזכה אותנו בחיבורים נוספים וחדשים ויקויים בו " וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ ( ישע' מ, לא ) בבריות גופא ונהורא מעילא יחד עם נות ביתו דבורה הי"ו

כעתרת

ע"ה משה עמאר הי"ו

בלא"א שלמה ומ"א רחל ז"ל.

מבוא

יהודי מרוקו שמרו במשך כל הדורות על אמונתם וצוות דתם, למרות כל המצוקות, ההפליות, הסיכונים, תוך ויתור על מנעמי החיים. מסורת אבות, והכבוד למורשת העתיקה נשמרו. מבקרים נוצרים שפגשו יהודים במרוקו התרשמו מתופעה זו. הם ציינו את הקפדתם בשמירת המצוות, למרות הלחצים מהמוסלמים.

 קולונל בריטי בשם Keating, שביק במרוקו בשנת 1785 במשלחת עם קונסול בריטניה במוגדור ושוב בשנת 1814, כתב בין השאר על יהודי מרוקו:

Under all their vexations their honourable attachment to their religion is a unflexible as aksewhere. – למרות כל המצוקות, דבקותם המכובדת לדתם, אינה מתפשרת, כמו במקומות אחרים

בניגוד להם, נוצרים מתאסלמים יום יום, ואם אינם עושים זאת, זה הרי מפני חוסר עידוד לכך, ואילו אצל היהודים התופעה אינה מוכרת, ואם מצליחים ביהודי שהתאסלם, נחשב הדבר כניצחון שלהם.

בכתב עת של החברה האנגליקנית להפצת הנצרות, שפעלה במרוקו החל משנת 1843 נאמר, כי למרות ההשפלה, יהודי מרוקו לא יעזוב את דתו. השבר השפיע על הפעילות של החברה, שתוצאותיה היו דלות, למרות הפיתויים החומריים.

בוטניקאי בריטי שביקר במרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 כתב, כי סבלים יהודים שנושאים על גבם את המגיעים באוניות לטנג'יר, לא עבדו בגלל חג הפסח. הדיפלומטים הזרים היו מודעים לחגים שהיהודים שומרים.

 והגבר הא לידי ביטוי גם בהתכתבויות ביניהם. ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו החל משנת 1845 עד 1860 ובשנים הבאות עד 1886 שגריר, כתב ב-30 בספטמבר 1885 לקפטן ווראן בקשר למכתב שהוא אמור למסור לסולטאן, לדבריו, כיוון שעתה יש חג יהודי ( כנראה הכוונה לראש השנה ) יש עבודות דחופות, ואין המכתב יכול להיות מוכן עד לאחר החג

ליהודי מרוקו היו חכמים שהדריכו את קהילותיהם, והם כיהנו גם בתור דיינים. והצדדים היריבים התדיינו בפני הדיינים ולא בפני ערכאות של גויים.

בספרות השאלות ותשובות של חכמי מרוקו באה לידי ביטוי המערכת המשפטית הדתית שדנה בכל תחומי החיים, ענייני אישות וחיי הכלכלה, שותפויות, הפרת חוזים, וכדומה. לעתים פנו דיינים לחכמים שחיו בערים אחרות, כדי לברר את דעתם בנושא הנידון

תוקנו תקנות שחייבו את בני הקהילה, וידועים קבצים של תקנות מקהילות פאס ומכנאס. ואלה השפיעו גם על בתי דין בערים אחרות.

החכמים והצדדים המעורבים בדיון בבית הדין לא ראו בעין יפה התערבות של גורמים מחוץ למערכת זו. קונסול ארצות הברית בטנג'יר בשם מאתיווס ביקש בשנת 1872 לראות תיק של ירושה הנוגע לאדם שחי בארצות הברית. המעורבים סירבו לתת לו את בתיק, כי לדבריהם הנושא כבר יושב בהתאם לדיני ישראל.

בכתב עת " המגיד " בגיליון ו' אדר ב', תרכ"ו, 13 במרס 1867 נכתב, כי בין המאפיינים את יהודי מרוקו " שהיהודים ילכו בחקי תורת משה, ישמרו את השבת מחללו "

שמירה על כשרות המזון הייתה אחד המאפיינים של יהודי מרוקו, שגם זרים היו מודעים לה. לפי מכתב שכתב קונסול בריטניה במוגאדור ב-8 בנובמבר 1878 לשגריר ג'והן דרומונד האי, בעת ששרר רעב בגלל בצורת, הוא דאג לחלק מזון לרעבים המוסלמים והיהודים.

לדבריו לראשונים סיפק בין השאר בשר, אבל היות ודתם של היהודים אינה מתירה להם לאכול מזון זה, חילק להם מרק אורז וירקות.

החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 מאז שחברת כל ישראל חברים התחילה לפתוח בתי ספר, חלה בהדרגה ירידה בזיקה לשמירת מצוות, בעיקר בערי החוף הגדולות, בהן הייתה השפעה אירופית. חכמים היו ערים לתופעה, וננקטו צעדים שונים לחיזור החינוך הדתי. לפי דו"ח בשנת 1903, יהודי פאס דוחים את מפעלה החינוכי של כל ישראל חברים. 

בשנים האחרונות של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 התלוננו חכמים על הפגיעה ברמת החינוך הדתי, וכתוצאה מזה ירידה בהקפדה על שמירת המצוות. מועצת הרבנים שהוקמה על ישי משטר החסות קיימה חמש אסיפות החל משנת תש"ז עד שנת תשי"ד, דנה והחליטה על שורה של צעדים לחיזור החיים הדתיים והחינוך הדתי.

היו גם יוזמות מקומיות. למשל, 18 חכמי מכנאס חתמו על פסק דין בשנת תרפ"ז – 1927 בדבר העלאת " עזר הבשר " לימון החינוך הדתי.

לעומת מקרי החילון בערי החוף, בפאס ובמראקש וכן בכפרים בעיירות, ההקפדה על שמירת המצוות הייתה תקפה כל השנים, גם בזמן החדש.

בדו"ח שכתב נציג קרן הקיימת לישראל במרוקו ב-14 במאי 1950 ציין בין השאר כי רוב היהודים דתיים.

יהודי שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-20 ציין את האפי הדתי של היהודים. בעיירות ובכפרים מצא מתפללים רבים בבתי הכנסת.

לפי מחקר סוציולוגי על הזיקה הדתית של יהודי מרוקו ותוניסיה שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 המסקנות הן כדלקמן :

יהודי מרוקו מגלים זיקה דתית חזקה יותר מאחיהם בתוניסיה. 92 אחוז מהם שומרים על כשרות בבית, ו-70 אחוז אוכלים רק מזון כשר מחוץ לבית. 60 אחוז מהם מבקרים בכל שבת בבית הכנסת, חלקם לא מתוך שכנוע אלא כביטוי של כבוד למורשת אבותיהםTessler 1978  .

פרק ראשון : מעמדם המשפטי של היהודים וזכותם לשמירת חייהם הדתיים.

פרק ראשון : מעמדם המשפטי של היהודים וזכותם לשמירת חייהם הדתיים.

מעמד של היהודים כמו הנוצרים " בנע עם הספר " החיים תחת שלטון המוסלמים נקבע בקוראן בוסרה 9, " פרשת התשובה " פסוק 29 לפיו הם נסבלים בתנאי שמשלמים מס גולגולת ויהיו שפלים……..

להלן הפסוק עצמו מתוך ספר הקוראן " הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה הם אשר ניתַן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים……..

אורי רובין בפירוש לפרק הזה, מפרש את המלה " מושפלים " כך : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים ( אהל אלד'ימה )

הערה שלי – מאין קבעו החכמים הללו, שיהודים ונוצרים אינן מאמינים באלוהים וגם לא ביום האחרון, זו האיוולת של ספר הקוראן, ובהמשך אינם מקדשים את שליחו, דהיינו, כל מי שאינו מוסלמי, הינו כופר שיש להשפילו ולגבות ממנו את דמי החסות המפורסמים. מעניין אותי לדעת, האם ניתן להעריך כמה מס גולגולת שולם למוסלמים במשך דורות רבים על ידי היהודים במרוקו.

המשך המאמר….מ- ויהיו שפלים…..הם נבדלים מהכופרים שאינם מאמינים ולא בספר ( התנ"ך ) שעליהם להתאסלם או להיעלם, ואין להם זכות קיום, כלומר עליהם חל הג'יהאד.

זכותם של היהודים והנוצרים לשמור את דתם מבוססת על ההנחה שהם היו קיימים בעת הופעת האסלאם, ועשו אתם הסכם. אללאה הרשה להעניק להם הגנה כל זמן שהם דבקים בדתם. אם הם נוטשים את דתם, ניתנה להם הזדמנות לחזור. 

אם הם מחליטים לשנות את דתם, זכותם להיות ד'מים – בני חסות, בטלה. האסלאם הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסוימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר " או " ברית עומר ". שהתגבשו כנראה בימי עומר השני בן עבד אלעזיז ששלט בשנים 717 – 720.

מצויות נוסחאות שונות שחוברו בשנים לאחר מכן. הברית קובעת את עליונות האסלאם על פי הדתות האחרות. באשר לפולחן, הם רשאים להמשיך לחיות לפי אמונתם. אבל אסור להם להפגין דתם בפומבי. האסלאם אימץ חוק של שלטון הביזנטי, לפיו אסור ליהודים לבנות בתי כנסת חדשים, אבל הבטיח שמירתם של אלה שכבר היו קיימים, ורשות לשפץ את המבנים שנבנו בתקופה הטרום מוסלמית. ובניינים אלה אסור שיהיו גבוהים מהמסגדים של המוסלמים בסביבתם.

תמורת תשלום מס גולגולת וביצוע " תנאי עומר " הובטחה ליהודים ולנוצרים הזכות לחיות בארצות האסלאם תוך אוטונומיה באשר לחייהם הקהילתיים, וניתנה הזכות לחיות לפי חוקיהם ולעבוד את אלוהים בדרכם, כמעט באין מפריע, וכמעט ללא סייג.

בתיהם ובתי הכנסת הובטחו מפני שוד. ( הערה אישית שלי. זה לא מה שקרה במרוקו בפועל, נהרסו בתי כנסת עתיקים שהיו קיימים לפני בוא האסלאם, ראה תקופת מולאי אליזיד המזיד 1790 – 1792  סוף ההערה. זכותם של הבלתי מוסלמים להחזיק באמונתם ולקיים את חוקי דתם מותנה בכך שמכירים בעליונות האסלאם.

" תנאי עומר " ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות.

במרוקו שלטו החל מימי שלטון בני מרין 1269 – 1465, השיטה המאלכּית הקיצונית יותר.

לפי מקורות החל מהמאה ה-16 עד העשור השני של המאה ה-20, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר. הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1859, כתב לדרומונד האי קונסול בריטניה במרוקו, ב-30 במרס 1837 לגבי מעמדם של היהודים, כי מי שיקיים את התנאים של מוחמד – זכויותיו יישמרו.

למרות שהסולטאנים הבטיחו לאישים ולארגונים היהודים בחו"ל כי יעשו לשיפור מצבם של היהודים, בין השאר למשה מונטיפיורי שביקר בשנת 1864, יש עדויות כי בשנים שלאחר הביקור, מצבם הוחמר. כפי שפורסם ב JC ב-7 באוקטובר 1864.

 אחת התוצאות של הבטחת הסולטאן למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864 היא כי היהודים לא ייאלצו לעבוד לממשל ללא תמורה כספית. בפועל הנושא היווה סלע מחלוקת בין היהודים וביען המושלים, באשר הראשונים סירבו לבצע עבודות ללא תמורה.

בתיק של תעודות והתכתבויות שהוכן על ידי משרד החוץ הבריטי לשנים 1878 – 1880 לקראת ועידת מדריד שדנה בנושא החסות הזרה נאמר, כי היהודים שאינם בעלי תעודות חסות, ללא הבדל מעמד, סובלים מהתנכלויות ועלבונות ממוסלמים בני מעמדות שונים. ילדים כמו גם מבוגרים מעליבים ופוגעים ביהודים מכל הגילים ברחובות לאור היום.

בין החובות שחלות על היהודים : על נשותיהן חלה חובת עבודה, ועליהן לתפור מדים ולהביאן למחסן הממשלתי ללא כל תמורה, במקרה אחד אישה סירבה למלא חובה זו, היא הולקתה בנוכחות המושל של העיר.

פרק ראשון : מעמדם המשפטי של היהודים וזכותם לשמירת חייהם הדתיים.

לפי פקודתו של הסולטאן חסן הראשון, שלט בין השנים 1873 – 1894, ב-15 בספטמבר 1884 למען יהודי דמנאת, השוכנת כמאה ועשרים קילומטר מזרחית למראכש, שסבלו מידו הקשה של המושל, הם יהיו פטורים מהשירותים שאולצו לספק, ומן ההגבלות שהיו חלות עליהם, ואלו הן.

1 – אילוצם לעבוד בשביל המושל בימים המקודשים על ידם.

2 – לנקות את כל המקומות בהם נאסף לכלוך בתי כסא

3 – לשרת כסבלים ולשאת משא כבד על גבם

4 – עליהם לבצע עבודות ללא תשלום

5 – נשותיהם נאלצות לכבס ללא תשלום וללא הסכמת בעליהן

6 – למכור סחורותיהם באשראי ובמחצית ממחירם.

7 – לקבל מוצרים כמו שמן וכו' כשמחיריהם נמוכים, ולשלם תמורתם כשהמחירים מאמירים

8 – לספק בהמות עבודה ללא הסכמתם וללא תשלום.

9 – לקבל מטבעות מזויפות ולהחליפם למטבעות בעלי ערך.

10 – עליהם לקבל דרהמים בשער נמוך מהמקובל.

11 – לשלם דולר – ספרדי – בשער 11 דוקאטים

12 – למסור צמר ללא תמורה

13 – למסור עורות מעובדים תמורת עורות בלתי מעובדים

14 – למסור הצמר של צאנם בניגוד לרצונם.

15 – להעמיד לרשות אורחי המושל את כלי המיטות שלהם.

לפי מכתב של שגריר גרמניה בטנג'יר ב-17 בדצמבר 1885 על יהודי דמנאת לשלם " מס – שער " תשלום מיוחד בעת כניסה לשער העיר.

בתזכיר שהגיש המוסד המשותף של וועד שליחי הקהילות באנגליה עם " אגודת אחים " ב-3 בפברואר 1888 לממשלת בריטניה, נימנו 27 הפליות תחת הכותרת :

A Statement of some of the principal disabilities affecting the jews of Morocco

כלומר, אלה רק חלק מהפליות העיקריות שפוגעות ביהודים.

1 – באזורים הפנימיים של מרוקו  עליהם לגור בתוך המללאח

2 – מחוץ למללאח אסור להם לרכב על בעלי חיים

3 – בעוזבם את המללאח עליהם ללכת יחפים ולהסיר את כיסוי הראש שלהם. אסור להם ללכת עם מקל הליכה, חוץ מאשר לזקנים ולחולים. מוסלמים משתעשעים בהשלכת פחם בוער, שברי זכוכית, ונהנים בראותם יהודים סובלים. מחוץ למללאח עליהם לבחור מסלול שאין המוסלמים הולכים בו, ועליהם לעקוף את המוסלמי מצדו השמאלי.

4 – עליהם לחזור למללאח עם שקיעת השמש.

5 – אסור להם לבנות בתים מעל גובה מסוים, ולא לרכוש רכוש דלא ניידי מחוץ למללאח.

6 – אסור להם לרכוש מחסנים או חנויות מחוץ למללאח, בהם נמכרות בחורות כמו ביגוד, נעליים, משי. אן הם מייצרים מוצרים אלה, רשאים למוכרם רק באמצעות מוסלמים.

7 – אם מחסני תבואה ממשלתיים מלאים, או שהמזון ניזוק בגלל אחסון ממשוך, היהודים נאלצים לקנותם במחיר של מוצר בלתי פגום.

8 – גברים יהודים ונשותיהם נאלצים לבצע עבודות לממשל בכל זמן, כולל בשבתות ובמועדים, והתשלום נמוך שהרבה ממחירי השוק.

9 – עליהם לבצע עבודות שבעיני המוסלמים נחשבות בזויות, כמו ניקוי ביוב, סילוק נבלות מאורוות הממשל.

10 – כאשר הגולגולות של המורדים או פושעים נשלחות לעיר כדי להוקיעם עש שערי העיר, על היהודים למלוח ואתם לפני שהם מוקעים.

11 – על היהודים לשלם מס גולגולת כתחליף לשירות בצבא, ובעת הזאת הם מקבלים מכה על הראש.

12 – על קצבים, חנוונים ואופים לספק ללא תשלום מוצריהם, אחרת יימנעו את מסחרם.

13 – יהודי אינו רשאי למנות בא כוח שייצג אותו בפני קאדי במשפט נגד מוסלם. עליו להציג את עצמו או למנות מוסלמי בא כוחו, או שיסבול מכך שאינו מיוצג. כמו כן אין יהודי רשאי לייצג את המוסלמי.

14 – יהודי אינו רשאי לעסוק במקצועות חופשיים.

15 – יהודים אינן מועסקים בתפקידים ציבוריים. כמה מהסולטאנים בעבר העסיקו יהודים כראוי חשבון וגזברים לאוצר, אבל הם סבלו מקנאת המוסלמים, ומחוסר האימון של הסולטאנים כלפיהם.

16 – עליהם ללבוש בגדים מיוחדים הכוללים כיפה שחורה ונעליים בצבע שחור, ואסור להם ללבוש בגדים הדומים לאלה של המוסלמים.

17 – אסור להם להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים, וגם בתוך המללאח אסור להם להקים בתי מרחץ.

18 – היות ובעיני המוסלמי היהודי מלוכלך, אסור להם לשתות מבארות ציבוריים ברובעים המוסלמיים, ולא לשאוב מהם מים.

19 – האירועים ציבוריים כמו חגים אסלאמיים, לידה, נישואין או מוות במשפחה של ממלאי משרות ציבוריות, על היהודים להעניק מתנות לאישים הנ"ל. וכך חייב להיעשות בחגים של היהודים, ובעת פטירתה של אישיות יהודית.

20 – היות ואסור להם לשאת נשק, הם חשופים לשוד ורצח בדרכים, ללא יכולת להגן על רכושם וחייהם.

21 – אם יהודי נרצח על ידי מוסלם הוא מקבל פיצוי בסכום המקביל ל-60 לי"ש, ועל הרותח לא חל כל עונש, אלא נאסר עד שהפיצוי ישולם, ואז חלק מסכום הפיצוי נמסר למשפחת הנרצח.

22 – עדותו של יהודי אינה מתקבלת בבית המשפט.

23 – כתוצאה מעדותו של מוסלם נגד יהודי, הוא עלול להיענש בעונש חמור. לעומת זאת, אם אפילו אלף יהודים יעידו להגנתו, אף אחד מהם אינו אמין כעד.

24 – יהודי שנידון למאסר או למלקות, עליו לשלם לאנשים המעורבים במשפטו. ואם אין ביכולתו לשלם – הוא נשאר במאסר גם לאחר תקופת מאסרו.

25 – בבית הסוהר אינם מאוכסנים בחדרים רגילים, אלא בבורות עלובים.

26  אם יהודי נחשד ביחסים אסורים עם אישה מאורית, אפילו שהיא פרוצה, הוא עלול להיאסר לקופה בלתי מוגבלת, ולקבל מלקות כדי להוציא ממנו הודאה במעשה. עם עדים מוסלמים מפלילים אותו, הוא נידון למוות.

27 – אם מוסלמים מעידים שיהודי התכחש לדתו, הוא נאלץ להתאסלם. ואם לאחר מכן הוא רוצה לחזור ליהדות, הוא יירגם או יישרף עד מוות. 

מסמך דומה וקצר יותר נכתב ב-21 בנובמבר 1905. הבנקאי היהודי יעקב שיף שהיה פעיל בהגנה על יהודים שסבלו במקומות שונים, כתב לשר החוץ של ארצות הברית אליהו רוט, ובו 15 סעיפים של הפליות והשפלות, מהן הנזכרות במסמך דלעיל, המחולקת לשלושה סוגים : א. הגבלות על מגורים ולבוש – 8 סעיפים. ב. הגבלות על סחר – 4 סעיפים. ג. כפויות – 3 סעיפים.

המסמך הזה בוודאי השפיע על ההוראות שמסר שר החוץ לשגריר ארצות הברית וייט לקראת ועידת ALGECIRAS בשנת 1906. ייתכן שהמסמך משנת 1888 הגיע לידיו או לאוזניו של יעקב שיף והושפעו ממנו. סעיפים אלה נכתבו בצירוף בקשה שמעמדם של בני הדתות השונות במרוקו יוגדר במגרת הסכם, כפי שנעשה בוועידת ברלין בשנת 1878.

חלק מהסעיפים ידועים גם במקומות אחרים ומתמקדים בדורות עברו. גם אם לא כל הסעיפים בוצעו בכל מקום ובכל זמן, הם בוצעו מעת לעת, בייחוד בכפרים ובערים הפנימיות. במקומות שגורל היהודים היה תלוי בשרירותם של מושלים מקומיים, מהם אכזריים, שבהן לא הייתה נציגות אירופאית או אמריקאית שבפניהם ניתן היה להתלונן. עדויות על מקרים הנזכרים באחד או יותר סעיפים מוזכרים במקורות והלועזיים של התקופה.

במכתב לשגריר הבריטי וייט ב-11 בפברואר שנת 1905 נמסר על מס דרכים החל על היהודים בלבד.

Every Jew travelling to the country is stopped and made to pay a poll tax of one dollar.

דהיינו, כל יהודי העובר בדרכים נעצר לשם תשלום של דולר אחד

פרק ב : חילולם של ספרי תורה והרס בתי תפילה.

פרק ב : חילולם של ספרי תורה והרס בתי תפילה.

מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודית בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גל על ידי הסולטאן. על היהודים היה להוכיח שבית הכנסת קדום, או לפחות יסודותיו.

יש השערה שהסיבה להיתר בתי הכנסת והכנסיות הקיימות יישארו על תילם היא, כי במשך הזמן יקבלו היהודים והנוצרים את האסלאם. חל איסור על כך שבניין של יהודים ובכללם בתי כנסת יהיו גבוהים מבתי המוסלמים.

איסור זה הושפע מחוק דומה מימי שלטון הביזנטים שהתקבל ב-31 בינואר 429. בתי כנסת שנחשבו חדשים, כלומר שנבנו לאחר הופעת האסלאם נסגרו, חוללו, נבזזו או נהרסו, ואחרים הפכו למסגדים. ספרי תורה חוללו או נשרפו, נאסרה תקיעת שופר בראש השנה ובעת הלוויה, ונאסר על הרמת קול בתפילה.

כמו כן יש עדויות של שריפתם של בתי כנסת בעת התפשטותם של המוסלמים, וגם בדורות הבאים במרוקו ובמקומות אחרים. בפועל נבנו או תוקנו בתי כנסת במרוקו והממשל העלים עין, או הסתפק בתשלום רשמי או בלתי רשמי.

במאה ה-15 היו ויכוחים בין תיאולוגים מוסלמים בקשר לבית כנסת בעיר תואת – TOUAT  . המופתי של פאס נתן חוות דעת כי אין להרוס בתי כמסת שנבנו לפני הופעת האסלאם. הוא ציטט את האימאם מליכּ בן עבאס מייד שושלת המלאלכּית, נפטר בשנת  798, כי אין לבנות בתי כנסת חדשים אלא אם ניתנה רשות לכך.

אלתנאסי, תיאולוג מוסלמי טען כי עובדה שיש בתי כנסת בארצות האסלאם, אינה מצדיקה שיהיה בית כנסת בעיר תואת. העולמא אסרו על בניית בתי כנסת, וחייבו הריסתם של אלה שכבר קיימים. בתי כנסת היו פתוחים גם למוסלמים. 

קאדי בשם אבן זכריה יחיא בן עבד אללאה בן אבי אלברכאת באותה תקופה, טען שהאסלאם הבטיח לנהוג בצדק עם בני החסות. השריעה הבטיחה לשמור על כנסיות ובתי כנסת שיסודם בתקופה הטרום מוסלמית, והריסת בתי כנסת היא עוול. הוא אפילו התיר לבנות בתי כנסת חדשים, שמידה והיהודים נאמנים ל " תנאי עומר "

לפי מלומד מוסלמי בשם Al Maghili בן המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 שהגיע לפאס, נפטר בשנת 1503 או 1505, הסתמך על מלומדים מוסלמים שקדמו לו, פקד הכליף עומר, נפטר בשנת 634 עד 644, להרוס את כל בתי הכנסת שנבנו מאז תחילת האסלאם, ואסר על בניית חדשים.

הוא הזהיר מפני מכירת קרקע ליהודים, שמטרתה לבנות עליה בית כנסת. הזעם על של ההמונים הופנה נגד בתי תפילה של היהודים והם נדרשו להרוס את בית הכנסת ב –Tamentit '   –ואף הייתה תביעה להרוג יהודים. טאמנטית – עיר באלג'יריה.

בתי כנסת בפאס נהרסו פעמים רבות בימי הביניים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתקופת גאוני בבל ובהתכתבות אתם.

ימי הביניים – הַתְּקוּפָה בְּתוֹלְדוֹת הָעַמִּים בְּקֵרוּב לְמִן שְׁנַת 476 לַסְּפִירָה (מַפֶּלֶת רוֹמָא) וְעַד סוֹף הַמֵּאָה הַ-15 (גִּלּוּי אָמֵרִיקָה).

L.Addison 1632 – 1703, כומר צבאי בטנג'יר כתב על איסור מטעם המלכות לבנות בתי כנסת חדשים. וכך כתב גם Simon Ockley 1678 – 1720 ששהה בדרום מרוקו בהיותו שבוי, ולאחר ששוחרר כתב חיבור ובין השאר הזכיר את היהודים במרוקו.

אחת הדרכים להתגבר על האיסור היה להקים בתי כנסת בבעלות פרטית בתוך בתי היהודים, כי על כך לא חל איסור. J.Richardson 1806 – 1851, כתב כי בתי כנסת במרוקו הם פרטיים. יהודים ידעו איך לעקוף את האיסור, ובמהלך הדורות נבנו בתי כנסת רבים.

הריסת בתי כנסת.

אחד מביטויי הזעם של ההמונים נגד בני החסות היהודיים הייתה הריסת בתי כנסת. בשנת 1492 נהרסו בתי כנסת בערים פאס, תיטואן ןתואת ו – Tamantit. באותה תקופה היו רדיפות בדרומה של מרוקו.

בקינה אנונימית במחזור מנהג פאס בה מתוארות גזרות במאה ה-15 מופיעות השורות הבאות המתייחסות לרדיפות אלה :

חלק מהקינה מופיע בספרו של הירשברג חלק א', עמוד 296 – 297. להלן מה שכתוב בספר של הנ"ל :

ייתכן שזכר המאורעות ההם נשתקע בקינתו של פייטן אלמוני, שפירסמה ח. שירמן. עיקרה של הקינה מוקדש לכיבוש ווהראן בידי הספרדים בשנת 1509, ועליו נעמוד להלן. אולם כרגיל מתחיל המקונן בצרות שקדמו. לאחר הזכרת גזירות קנ"א בא הקטע :

ועתה בימי אני גבר                          ראה עני בשבט עברה

קמו על עדתי צוררים                       זרע אדום ובני קטורה

תחילה אנשי המערב                        בעלי חציצה ומרה

הרגו יחד איש ואישה                       וחיללו ספרי תורה

וחיפשו את מצפוניהם                      ומלאו כרשם מעדני

עוד מקרוב קם עלי                          צורר נודע ממגלה

הרג בתי גוררין ותאוותי                   וחילל בית נורא עלילה

ואחריו בדרעה קם אויב                   והרס כל בית התפלה

וגם שמו עליהם חוקים                     רעים וקשים בלי חמלה

לאחר חרוזים אלה בא תיאור החורבן בספרד ובפורטוגל, והקינה מסיימת בכיבוש ווהראן. לכאורה המסגרת ההיסטורית של מוקדם ומאוחר ברורה, ולפיה יש להניח כי במעשיהם של אנשי המערב התכוון הפייטן למאורעות פאס וערים אחרות בסוף שלטון בני מרין. עד כאן מספרו של הירשברג. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-במאות ה-16 וה-17.

במאות ה-16 וה-17.

בעקבות חוסר הביטחון בתקופה של זעזועים בממשל, היו מדי פעם פורעים שפרצו לבתי כנסת. כפי שכתב רבי שמואל אבן דנאן בחיבור " דברי הימים ". בשנת של"ו – 1576 כשמל מלך עבד אלמאליכ, התנכלו פורעים במראכש ביהודים ובספרי התורה.

כפי שרשם רבי שאול סירירו, בתקופת שושלת הסעדית בשנת שע"א – 1611, בעת מלוך זידאן, שריף סעדי – 1608 – 1628, אירע בפאס כי בליל ראש חודש שבשנה הנכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת.

וגנבו שני ספרי תורה והשליכום ברחובות. בג' אדר באו לעיר תאדלה Tadla  קרוב למראכש, החריבו בתים ושרפו חמישים ספרי תורה, ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים

בשנת 1623 בעיר תאפילאלת Tafilalet במזרחה של מרוקו קרוב לגבול אלג'יריה, התנפלו מורדים על היהודים, ובין השאר הרסו את בתיהם ואת בתי הכנסיות, וספרי התורה נרמסו.

בשנת שפ"ז – 1627, היו מהומות בעיר פאס, אלקסאר Ksar el Kbir בצפון מערבה של מרוקו כ-40 קילומטרמזרחית לעיר לאראש, וסביבתה, נסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו עשרה וביטלו ללמוד תינוקות בפאס ובאזאווייא.

בשנת ת"ו – 1646, הורה הסולטאן מוחמד ה-13, שעלה השנת 1637 ושלט עד שנת 1649, להרוס בתי הכנסת שבמללאח של פאס. בית הכנסת של התושבים נהרס בחי באלול ובכג בו נהרס בית הכנסת של המגורשים, ונטלו כל תשמישי בתי כנסיות, ולא הועילו כל הניסיונות לבטל את הגזרה על ידי שוחדות, ורק הצליחו להציל ספר תורה.

בכתב יד שנכתב על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השלישי נאמר כי בשנת ת"ו – 1646, נסגרו כל בתי הכנסיות וביום טו אלול, נכנסו באויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת לעיים…ובשבוע סדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקראת על שם אתאזי ( קהילת תאזה כמאה קילומטר מזרחית לפאס ). שבאמצע המאה ה-16 נכבשה, והגולים באו לפאס, והקימו בית כנסת לעצמם.

וביום צום גדליה, נתצו את בית הכנסת תלמוד תורה ובד' בתשרי שנת ת"ז נתצו את בית הכנסת של החכם יצחק אבזרדל, ובערב יום הכיפורים החריבו מדרש ישן ומדרש חדש. בהמשך מסופר על בתי כנסת שניצלו מהחורבן, כנראה הודות לשוחד.

רבי יוסף בן נאיים כתב על רבי חיים ויטאל שפעל בפאס, כי לאחר פטירתו בראש השנה שנת ת"ז – 1646, בין כיפור לסוכות החריבו הגוים בית הכנסת שלו. ( מלכי רבנן, דך לו, ע"ב, טולידאנו נר המערב, תרע"א עמוד 114 

למרות שבית הכנסת של התושבים היה חרב, התקבצו בו יהודי המקום, התפללו מנחה, ועשינו צעקה גדולה. בית הכנסת לא נהרס כליל, ונותרו כתליו. אנשי קהל התושבים שילמו כדי להציל את כותלי ועמודי שארית הנשארים.

 בימי שלטונו של מוחמד ה-13 נהרסו בתי הכנסת בפאס ובתיטואן לפי צו מאוגוסט 1646. הריסת בתי הכנסת מצביעה על כך שבחוגים הדתיים האסלאמיים הוסיפה להתקיים ההכרה בדבר מעמדם הבלתי חוקי.

בשנת 1650 – 1651 נהסו בפאס שלושה בתי כנסת : של התושבים, של המגורשים ובית הכנסת הגדול " תלמוד תורה ", כפי שכתב רבי סעדיה אבן גנאן, לפי אגרת יחס פאס, שחיבר רבי אבנר ישראל הצרפתי 1827 – 1884 נהרס בית הכנסת של התושבים בפאס בי"ח באלול תה"ו – 1651, ובכ"ג אלול נהרס בית הכנסת של המגורשים.

                    בסדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקרא על שם אתאזי. ביום צום גדליה נתצו בית הכנסת הנקרא תלמוד תורה כד תשרי הת"ז – 1647, נתצו בית הכנסת של רבי יצחק אברג'יל. ובערב כיפור החריבו מדרש חדש ומדרש ישן, ולא נשאר כי אם בית כנסת של רבי סעדיה בן קבוח, ובית כנסת של רבי יעקב רותי וניצולו על ידי שוחדות.

רבי יוסף בן נאיים כתב : בשנת תה"ו ( תי"א, 1651 ) נגזרה גזרה על הבתי כנסיות שחיברו פה פאס. כפי שרשם החיד"א : ובא מערי תאפילאלאת מזרע המלוכה ראשיד ובכוחו כבש הכל והיה למלך והיה שונא ישראל בתכלית והרס בתי כנסיות. הכוונה לראשיד השני.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-בימי יזיד  1790 – 1792

בשנת 1665 נהרס בית הכנסת בתיטואן, והתפללו בבית כנסת פרטי.

רבי יצחק אבן וואליד – 1778 – 1870 כתב על בית הכנסת הגדולה בתיטואן שהחריבוה הגוים בעונות הרבים בשנת תכ"ה ליצירה….והביאו כל תשמיש בית הכנסת ותכשיטיה…הוקבעו בחצר של הרב יצחק ז"ל שהייתה לו ולכל אחיו ירושה מאביהם ועשאום בית כנסת.

במכנאס נשרפו בתי כנסיות בשנת 1720 כפי שכתב רבי יוסף משאש : " בשנת ת"פ באו גויים בנחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבמכנאס ".

בימי יזיד  1790 – 1792

אחרי מותו של הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה ב – 11 באפריל 1790 ששלט משנת 1757, עלה בנו יזיד, המכונה במקורותינו " המזיד ". הוא הוכרז כסוטלטאן ב – 14 באפריל 1790, שלושה ימים לאחר מות אביו, ושלט עד מותו ב – 10 בפברואר 1792.

בתקופת מלכותו נרצחו יהודים ששירתו את אביו, והוא גזר גזירות שונות, ביניהן גירוש יהודים מבתיהם, וכן שוד רכושם ורציחתם של יהודים בתיטואן, לאראש, תאזה, פאס, מכנאס, ומראכש. גם מוסלמים סבלו ממנו, ומהם שהוצאו להורג.

לדברי רבי יהודה בן עטר השני – 1725 – 1812, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ונבנו מסגדים במקומם. רבי יוסף בן נאיים כותב : " כי הייתה הגזרה מאת ה' ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו שרבו ".

בהמשך כתב : כל בית הכנסת ובית המדרש נטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחורבן בית המקדש " כך היה גם באשר לבית הכנסת של התושבים בפאס.

לא רק בפאס, גם בקהילות אחרות נהרסו בתי כנסת, כך היה במכנאס : רבי יוסף משאש כתב " כשסתרו הקהל בית הכנסת הידועה והנקראת על שם אדוננו הרב אפרים אלקאוואה זיע"א, והיו חופרים היסודות לחדשה, ונמצאת אבן גדולה בחיק האדמה וכתוב עליה באשורית גדולה בזה הלשון :

" זה השער לה'…שנת וירם קרן שהיא שנת תק"ן – 1790 ( אוצר המכתבים חלק ב סימן אלף רסב ), כמו כן נשרפו ונגנבו ספרי תורה, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר.

רבי יעקב אלמליח תיאר איך חוללו ספרי התורה במכנאס :

חרפה שברה לבי יום זה ואנושה, על אילת אהבים

תורה קדושה, איך ביד זר נרמסה אויבים

נְתָנוּהָ בעד נעלים

זוהר אותיותיה כהו ואפלו יריעותיו אִוָה צָר למושב

לו. כסאו והדום רגלו. טלאי גם לאוכף

לשקים בלויים

המשורר רבי דוד בן אהרן חסין 1727 – 1792 תיאר את הפרעות במכנאס , להלן הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין. פרופסור בשן, מביא רק חלק קטן מן הקינה הארוכה הזו, ואני – אלי פילו – בחרתי על דעת עצמי להביא בפניכם את כל הקינה בשלמותה. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-אל עוברי דרך אקראה

אל עוברי דרך אקראה קינה קוננתי בשנת תק"ן לפ"ק על כמה מדינות שנשללו בעוונותינו הרבים.

 רבי דוד בן אהרן חסין

בשנת נת"ק לפרט קטן / נתק הדר עיר מכנאס

 

ויקם ה' שטן / לשלומה, פרץ בה פרצה

בַּלֶשֶת לָעיִר נִכְנְסָה

 .

אל עוברי דרך אקרא / מי שמע כזאת, מי ראה

הרעה הזאת הבאה / כבצע הזה לא נעשה

 

איך כלילת יופי, בבת / בחודש זיו זיוה שבת

ביום רביעי בשבת / פסח שני לטמא – נפשה

 

נתן למחבל רשות / במאמרה של רשות

חפצו ורצונו לעשות / מדד לו מידה גדושה

 

כחוטב עצים בקרדומות / נתצו בהם, פרצו חומות

נגלו להם תעלומות / דבר מהם לא נתכסה

 

ימים גם לילות שללו / ישראל בכל פה אכלו

באו פריצים חיללו / תורת משה מורשה

 

דיני נזיקים וחבלות / וקנסות וגם גזלות

וטרפות בהם כלולות / עיקור, חלדה, דרסה

 

דברי אליה הנביא / ניבא עלי ארץ הצבי

עליהם אלהים הביא / לא נפל דבר מהם ארצה

 

ומה חרי אף הזה / בזוזי בתר בזוזי

גזזו אותנו כגוזזי / עז בת שנתה וכבשה

 

יצאו בגולה ערומות / נשים יקרות ונעימות

מפחד אויב וחמות / אם על בנים רטושה

 

דלתי שערי פתחים / נתחו אותם לנתחים

וספרי תורה שטוחים / כמחצלת פרושה

 

בעינינו הן ראינו / חלקו להם בגדינו

לחם אליהם שאלנו / עד כזית, עד כביצה

 

נענינו אמרו בחמה / כי אין בידם מאומה

אוי לה לאותה כלימה / ואוי לה לאותה בושה

 

אוי לעיניים כך ראו / ספרי קודש חוצות מלאו

על כתף ראשם ישאו / עד לא יוכלו מלט משא

 

הכו אותם עד חורמה / בשאת נפש, ביד רמה

מכה רבה ועצומה / לא זורו ולא חובשה

 

ראשי העדה, גבירים / חובשו בבית האסורים

בשלשלאות קשורים / לביזה וגם לשמצה

 

נוטפים ירבו על זוחלים / על עשירי עם גדולים

היו עניים ודלים / כלתה פרוטה מכיסם

 

חבל עליהון דאבדין / כסף, זהב אזמר גדין

ספדיא עליהון ספדין / בתר דנבא אזלה רישא

 

ספוד אגדיל כל הימים / על חיבורי חכמים

אין קונה להם בדמים / ספרי פרישה ודרישה

 

יגוז וימרוט כל שערו / כל מחבר על חיבורו

חכם יבין לאשורו / נסרחה חכמה, נמאסה

 

יריעות ספרי תורה / עשו מרצופין בתפירה

עלי זאת שקים אחגורה / ובאפר אתפלשה

 

נורא בעם רם נשפכה / בערה ולא שכבה

אל אלהים ה' ככה / בארץ הזאת על מה עשה

 

חמרא בטש שרגא / שם את ישראל לחגא

ורמא עליהו כרגא / עד בלי קצבה וקציצה

 

זכור תזכור ותשיח / עלי נפשי, לא תנוח

ואלך קודר שחוח / אין תנועה, אין הרגשה.

 

קיוינו טוב, והנה רע / רב צער וגדל פרע

גזר-דין נגזר לא נקרע / והנה הנגע פשה

 

אחרי זאת רע מצאנו / צרות רבות סבבונו

לחם אזל מכלינו / כסות בקרה לא נמצא

 

מרבדים טובות חשובות / חליפות שמלות רבות

את הכל לקחו לרבות / כלי בית וכלי קופסא

 

צדיק וישר משפטו / כי עונותינו היטו

הרבינו מאוד לחטא / ומכתנו אנושה

 

ציוה האל חסדו לנו / לא נהרג אחד ממנו

נשים ובתולות לא עינו / לא היתה בזה קדשה

 

אחרי ימים של צער / חמת מלך כאש בער

תלה אנשים בשער / מיתה משונה מאוד קשה

 

מי מעין עיני יזובו / על מדינות שנחרבו

כסוכת כרם נחשבו / וכמלונה במקשה

 

יחד בערי מערב / הזיק נחש, שרף ועקרב

ואורם חשך וערב / היו לקמיהם לשימצה

 

צר ומצוק מצא אותם / עד מהם המירו את דתם

ומהם מסרו נשמתם / על קדושה רם ונישא

 

יללה אגביר וקינות / על טטואן שרת מדינות

ממנה התחילה פורענות / ותהלך אש ארצה

 

 מר אצרח על העירה פאס / דל כבודה, הודה אפס

מקור משחת מעין נרפש / כי הוציא אותם החוצה

 

ידוו הדוים עליה / על בתי כנסיותיה

אבלו אנו פתחיה / קינה כאלמנה אשא

 

צר ואור חשך בם להיות / רפת של סוסים עשויות

בתים היושבים בנויות / אוצר לכלי מחרשה

 

דברו בגאות פימו / אויבים לנתק מוסרותימו

כהמית ימים יהמו / את נאות יעקב נירשה

 

ועברתם כי קשתה / צרעת ממארת פשתה

בארצות החיים הייתה / יד נטויה זאת עושה

 

דופק וגולל חפרו / ועד היסוד ערו ערו

להוציא המת מקברו / חרפה שברה חבי אנושה

 

בדברי סופרים זאת היתה / ליבעי איניש רחמנותא

עד לזבולא בתריתא / מענה על זאת נבקשה

 

רחמים ירבה ועתירה / לעת מצוא זו קבורה

משום ביזיונו וכפרה / מצא אותם טובה מצא

 

איש היעלה על דעתו / ישפוך אלוה בחמתו

על מתים שכבר מתו / ועונם כבר נרצה

 

הן מאוד הרבה מר לי מר / על כל צדיק חסיד גמר

איכה תוך קברו לא נשמר / מן הראשונות זו קשה

 

רצון מאל חי יתעלה / למתים יעשה פלא

תהיינה עצמות אלה / עצם אל עצמו הגישה

 

נקוה ארוכה להם / בשר וגידים עליהם

ורוח יבוא בינהם / ויהיו בריה חדשה

 

חבלי משיח ראינו / ולא רץ לבוא אלינו

כל היום אליו קוינו / בחשיקה, בחפיצה

 

זכור אל תפר בריתך / והצל, הצל עמך

עשה למען תורתך / הטהורה, הקדושה

 

קדוש אלהי אברהם / למה תהיה כאיש נדהם

מתי מלך ככפיר ינהם / ואתה אל רם ונישא

 

חובה מוטלת עלינו / להתפלל אל מלכנו

בשלומו יהיו לנו / גילה רינה וגם דיצה

 

זה היום עשה ה' / שלח את קנא קנאי

אליהו יראו עיני / גוי אל גוי חרב לא ישא

 

קדוש ישראל מבטחו / מהרה ישלח משיחו

יראו ישרים ישמחו / וכל עולה פיה קפצה.

 

המשורר רבי שלמה חלואה ממכנאס שחי בשנים אלה, תיאר בשירו את חילולם של ספרי התורה ובתי הכנסת בפאס 

 

אם אזכרה תלאות / דמעותי כיאור יורדים

אחרי מלא קוראות / צרות רבות ונדודים

באו אלי כצבאות / שודדים ברוב גדודים

יום פסח שני, הוא אות / למצורעים נפרדים

 

בַּתֵי ערי חומה / חתר צר צוררי

שבו ואחלמה / בזז בן אדמה

לשאיה ( שממון, חורבן ) ולשמה / השיב עיר הדרי

וסחב ספר תורה, לעין בני גבירה

 

אוי, אוי, אוי עלי היכלות / בתי תפלות

לדוברי נבלות / בֵּית וַעַד לזונה

ונשים שכולות / ובתולות שלולות

ואנשים לתלות / בשער המחנה

 

משכן שכינה בית קודש

צר כמו מתבן הִדֵּש

ביום ברק בעיר קדש

ספר תורה / צר הערה

לשרפה, משם בארה.

 

רבי מרדכי בן משאש ממכנאס שחי בשנים אלה, כתב קינה על גזירות יזיד בין השאר

 

כניסיות נאמנה, עשרה הם ושמונה

איך לשמה ( חרבן, שאיה )  ולשנינה / יהיה מקום דרשה…

ספרו תורות נקרעות / ביד זידים נטבעו

 

באותה תקופה פעל בצפרו רבי שאול ישועה אביטבול 1740 – 1809, הכותב : " שבזמן הבלשת נשללו כל ספרי התורה שבבית הכנסת. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

שוודי בשם AGRELL OLOF 1755 – 1832, שהחל בשנת 1797 כיהן בתור מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר\ ואחר כך סגן קונסול, כותב כי בפאס נהרס בית הכנסת, וגורשו היהודים. כנראה התכוון לקופת שלטונו של יזיד. הוא הוסיף כי המוסלמים נכנסים ללא מעצור לבתי הכנסת, ומתנכלים שם לחכם ולקהל.

שמואל רומאנילי 1757 – 1817, יליד מנטובה שבאיטליה, ביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790, והיה עד לגזירות של יזיד. היא כתב כי בימיו : " בוססו המקדשות וישפכו כחי הקדש בראש כל חוצות " ( משא בערב )

הסולטאנים אחרי יזיד כמו סלימאן " המשקם " 1792 – 1822 היו פחות אכזריים, ויהודים ניסו לשקם את בתי הכנסת שנהרסו בימי יזיד המזיד. הקאדי בפאס דרש שהמסגד שנבנה במללאח – ייהרס, ומולאי סלימאן פקד ברוח זו. רבי יוסף משאש כתב  " מלך ישר בשם מולאי סלימאן הטה חסד ליהודים לאחר שסבלו מאחיו המלך אליזיד .

אבל כאמור, בניית בתי כנסת חדשים הייתה אסורה על פי " תנאי עומר ", ועל אלה יצאה הגזרה ליהרס או להישרף. בשנת 1808 ניתנה פקודה בתיטואן לגירושם של היהודים, והם הורשו להתיישב מחוץ לעיר בתנאי שלא יבנו בתי כנסיות, והיהודים התפללו בבתים פרטיים.

בשנת תקע"א נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות, ובהם ארבעה ספרי תורה, וכן ספרי קודש, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר. רבי פתחיה מרדכי בירדוגו כתב כי " השר גזר על פי המלך לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת ".

כלומר לאחר מותו של יזיד המזיד, ועלייתו של הסולטאן סלימאן השלישי, יהודים חידשו את בתי הכנסת, ואלה נשרפו עתה.

לאחר ימי מלכותן של הסולטאן בולימאן, שהיו יחסית נוחים ליהודים, עלה הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1858. בתחילת מלכותו חלה הקצנה כלפי הבלתי מוסלמים בהשפעת ההתעוררות של הוהאבייא. הסולטאן הוציא כמה איסורים והגבלות על היהודים, ביניהם איסור על בניית בתי כנסת.

בעקבות סכסוך בין יהודים בטנג'יר בשנצ 1820, ציווה המושל באישור הסולטאן להרוס את בית הכנסת בעיר. בזמן ביקורו של הסולטאן עבד ארחמאן השני בטנג'יר, ניתנה רשות לבנותו. וזאת הודות להשתדלותו של יהודה בן עוליל, נציגו של הסולטאן בגיברלטר, שבמקום לקבל שכר על שירותו ביקש לשקם את בית הכנסת. מאז מזכירים אותו בלילי כיפור בבתי הכנסת בגיברלטר. 

תשלום מיוחד תמורת רשות לפתוח בתי כנסת.

בכתב עת של המיסיונרים האנגליקנים ששלחו שליחים גם למרוקו, פורסם בשנת 1847 כי היהודים משלמים תשלום מיוחד תמורת הרשות להחזיק בתי כנסת בערים מכנאס, תיטואן, פאס, מראכש וטנג'יר. הכותב ציין את מספרם של בתי הכנסת בכל עיר.

שריפת בתי כנסת בקסר אלכביר.

כפי שדיווח יוסף אשריקי, התורגמן של קונסות צרפת בטנג'יר, היה האירוע הבא בליל ה – 11 ביוני 1862, בזמן שלטונו של מוחמד הרביעי 1859 – 1873. בעת שבוצעו תיקונים בבית הכנסת המרכזי באלקסאטר אלכביר, בצפון מערבה של מרוקו כ 35 קילומטרמעיר החוף לאראש.

ספרי התורה והריהוט הועברו לבית כנסת אחר, פרצו מוסלמים לבית הכנסת,  ריכזו את הספסלים זה על זה, הניחו עליהם את 17 ספרי התורה ושרפום. הפורעים לקחו אתם את כלי הכסף בהם היו ספרי התורה מקושטים, ואת המעילים העשויים ממשי. הפושעים לא נמצאו.

משלחת של הקהילה הלכה לטנג'יר כדי להתלונן, וכדי לקבל את הגנת הקונסולים של צרפת ובריטניה. אלה קיבלום והמליצו עליהם בפני הוזיר. היות ובית הכנסת שיך לבעל חסות בריטית, נקט הממשל בצעדים כדי לאתר את הפורעים. ויש תקוה כי ממשלת מרוקו תעניק פיצוי על הנזק.

בדמנאת נהרסו בתי כנסת.

במכתב שנכתב ב – 22 ביולי 1864 על ידי יהודי העיר דמנאת הוזכר, כי לפני ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו, נשלחה למראקש משלחת של קהילתם כדי להציג בפני הסולטאן מידע על ההתנכלויות כלפיהם.

הם סובלים מידו הקשה של המושל, עד שנאלצו לחפש מקלט במקומות קדושים לאסלאם. אבל לא ניתן להם להגיש זאת לסולטאן, בגלצ הסובבים אותו, והדבר בוצע רק בעת ביקורו של מונטיפיורי. כשהעצומה ניתנה לידיו של הוזיר הראשי באמצעות דיפלומט בריטי שליווה את מונטיפיורי. נזכר בין השאר כי נהרסו בתי כנסת כדי לבנות במקומם מסגדים.

הסולטאן חסן הראשון שלט מ- 1873 עד 1894 השתדל לצמצם את הפגיעות ביהודים. גם מתוך רצון לשיפור היחסים עם מדינות אירופה, אבל אל הייתה לו שליטה על המתרחש במקומות רחוקים מארמונו.

לפי ידעות שהועברו מטנג'יר ללונדון, בעיירה תדלה נבנה בשנת 1885 בית כנסת. סטודנטים מאורים ששמעו על כך, שאלו מהמורה שלהם האם מותר שבית כנסת יהיה גבוה ממסגד. תשובתו כי לפי החוק, מי  שכזה יישרף חיים, נשותיו וילדיו ייהפכו לעבדי המאמנים.

אחד מהשומעים מסר זאת ליהודים. כתוצאה מכך ברחו יהודי המקום למראכש. יהודים מקומיים לקחו כמה מהפליטים לשריף, שכתב חוות דעת כי מספיק שהיהודים יהרסו את בית הכנסת. היהודים לא העזו לחזור לעיירתם, עד שהשריף הסכים ללוותם.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-בדמנאת נהרסו בתי כנסת. 

בדמנאת נהרסו בתי כנסת

בששואן כחמישים קילומטרים דרומית מזרחית לתיטואן, חולל בית הכנסת בשנת 1889 על ידי אנשי הריף, נקרעו גווילים של ספרי תורה, שפכו עליהם שמן וחול, ודרכו עליהם. יהודים התלוננו בפני המשנה למושל, ששלח למושל תיטואן הממונה עליו לקבל הנחיות.

שני פורעים נאסרו, אבל שוחררו מיד על ידי ההמון. לאחר מכן תקפו המונים במקלות ובאבנים. עשרים יהודים הצליחו לברוח בלילה לתיטואן, מהלך יום וחצי. הם פנו למושל לקבלת הגנה, אבל המתנפליפ לא אותרו.

כוח צבאי יצא לששואן. ביקורן של הסולטאן חסן הראשון בתיטואן, נוצל על ידי יהדוים כדי להגיש לו תלונה באמצעות שגריר איטליה CANTAGALLI . לאחר מספר ימים קיבל השגריר צו מלכותי בשלון זו :

" אנו פוקדים על המושל לנהוג בצדק ובאדיבות ביהודי ששואן, ולשים לב לכך שאיש לא יציק להם. באשר היהודים הם תחת חסותי, ומי שינהג בעוול כלפיהם חוטא ומגונה על ידי דתנו. מסור זאת לידי היהודים בששואן ".

בעיירות בסביבת מראכש נשדדו בתי כנסת באותה שנה. כך היה באיזמיז, ובעיירה בשם Tamslooht, ונשרפו ספרי התורה. יהודים ברחו למראכש וביקשו עזרת הקהילה.

 1894 : חילופי השלטון בין מותו של הסולטאן עד מינויו של סולטאן חדש היו ימי אנרכיה ומועדים לפורענות, והיהודים היו הקורבנות. כך אירע במראכש לאחר פטירתו של חסן הראשון ב – 9 ביוני שנת 1894.

במכתב שנכתב ב – 4 בספטמבר 1894 לשגריר בריטניה בטנג'יר מר סאטוב על השוד של העיירה דמנאת, נאמר בין השאר כי נשים וילדים נמכרו לעבדות. עיירות בסביבה נבזזו ספרי התורה וכלי קודש נוספים. אלא הובאו על ידי הבוזזים המאורים למראכש, ונמכרו לכל המרבה במחיר.

במכתבו של אבנצור התורגמן של שגרירות בריטניה בטנג'יר ב – 4 בספטמבר 1894, לחבר הפרלמנט הבריטי שמואל מונטגיו, הוא כתב על ההתנפלות של שבטים על דמנאת ועת מקומות אחרים בסביבת מראכש, ועל המללאחים שנשדדו.

נבזז כל מה ששייך ליהודים, וטבחו בגברים, נשים וילדים. כל הבנות הצעירות נלקחו לשווקים ונמכרו במכירה פומבית כשפחות, במחירים של חמש עד שבעה דולר כל אחת ( דולר ספרדי ).

ספרי התורה הובאו על ידי המאורים למראכש ונמכרו. הממשל המקומי אינו אוסר את הפורעים. הדבר אירע בדמנאת, ובן במקום הנקרא ראחל, ובמקומות אחרים בסביבת מראכש. המהומות הן על רקע חילופי השלטון לאחר מותו של חסן הראשון. הסולטאן החדש הנער עבד אלעזיז הרביעי חלש מכדי להשתלט על השבטים. 

בספטמבר אותה שנה פורסם בשבועון היהודי בלונדון, כי בהתנפלויות של שבטים קבילים בסביבת מראכש, נבזזו ספרי תורה, סידורים וחומשים מבתי כנסת בכפרים בסביבה, ואלה נמכרו במראכש .  

במרד זה נשרפו גם בתי הכנסת בעיירה דמנאת ובכפרים בסביבתה. אבל לאחר שעלה על כסא הסולטנות הנער עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908 שיכנעוהו השגרירים האירופאים שיממן את שיקומם של בתי הכנסת שנהרסו בעת המהומות.

לפי מידע משנת 1899 נהרב בית הכנסת בכפר אימיזמיז בסביבת מראכש, והמללאח נשדד. בשוד המללאח באופראן במחוז סוס, על ידי שבט שכן בשנת 1903, חולל בית הכנסת, ונשרפו שישה ספרי תורה, בשנת 1906 כשנשדדה העיירה תאזה, ויהודים מהמקום ברחו לפאס, נפגעו בתי כנסת.

בקזבלנקה בשנת 1907 כאשר קבילים וערבי העיר ערכו מהומות נגש הצרפתים, ונגד האירופאים בכלל, נפגעו גם יהודים. המללאח וכל בתי הכנסת נשדדו, חוץ משניים קטנים שניצלו. גם ההיכל נפגע וחולל. ספרי התוה ניצלו בעוד מועד על ידי היהודים במקום.

יהודי הקהילה פנו לרב וידאל הצרפתי 1862 – 1921 שכיהן בתור הרב הראשי בפאס, שיתערב למענם. החכם התקשו לוזיר לענייני חוץ שהתייעץ עם הסולטאן, ונשלחה פקודה למושל ואזאן לשמור על היהודים.

הייתה זו השנה האחרונה למלכותו של עבד אלעזיז בן חסן, שהחל למלוך בשנת 1894. ימי מלכותו הצטיינו בחוסר יציבות, ובמעורבות של מדינות אירופה במצבה של מרוקו לקראת החסות.

לאחר שמלואי עבד אלחאפט' הוכרז כסולטאן בשנת 1908, שלט עד שנת 1912, היו מהמות במקומות שונים במרוקו. בין השאר התנפלו על היהודים בעיר ואזאן בצפון מערבה של מרוקו. המוני ערבים פרצו למללאח שדדו וחיללו את בית הכנסת ותכולתו.

השליכו את ספרי התורה לרחוב. כל כתב ב – 21 ביוני 1908 מר בן שמחון מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בלאראש לכל ישראל חברים. ב-12 ביולי 1908 כתבו מנהיגי קהילות ואזאן לחברת כל ישראל חברים בפריס, על שורה של הגבלות והתנכלויות שסבלו מהן, ביניהן ביזת בתיהם, מאסר בני הקהילה, ועל הריסת בית הכנסת שלהם. 

על בית כנסת שנהפך למסגד, לאחר שמרוקו שקבלה את עצמאותה, ראה בן שמחון תשל"ז עמוד 33.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-חילול בית כנסת

בתקופת החסות של צרפת.

בימי מלחמת העולם השנייה, נבזזו או חוללו בתי כנסת. ב -11 בנובמבר 1942 נבזזו בקזבלנקה שני בתי כנסת, של הקהילה ובית הכנסת " רבי אליהו ". ( שאותו אני מכיר אישית – אלי פילו ) בשנת 1943 חולל בית הכנסת באוג'דה הושכנת קרוב לגבול אלג'יריה.

חילול בית כנסת

לפי מכתבו של שלמה כהן בפאס בט"ו מרחשון תש"י ר בנובמבר 1949 על מצבם של היהודים בעיירה תאזה. נאמר לו על ידי הרב של הקהילה בין השאר הביזיונות שהם סובלים מהמוסלמים כי עברים באים ועושים את צרכיהם על פתח בית הכנסת, ואנחנו מנקים את זה מבלי להגיב.

בית הכנסת ב BOUJARD במרוקו חולל בשנת 1963 לאחר שהיהודים עזבו את המקום. בעקבות חיסולם של קהילות בשנות ה – 60 של המאה ה-20, נמכרו בצי כנסת פרטיים לנוכרים. רבי יהושע מאמאן נשאל האם מותר למוכרם ולהוציאם לחולין. תשובתו חיובית

פקר ג' : איסור על הרמת קול בתפילה ובתקיעת שופר.

כל הפגנת דת שאינה מוסלמית, ביניהן הרמת קול בתפילה, תואמת את הנאמר ב " תנאי עומר " שהנוצרים קיבלו על עצמם, לפי הנוסח של אבן חלדון 1322 – 1406 " שלא נפגין את דתנו…ושלא נרים את קולנו עם הלווית מתינו.

החוק המוסלמי איפשר חופש דת במידה ואין הדבר פוגע באסלאם, תקיעת שופר, למשל, ברובע המוסלמי היא פגיעה בעיקרון זה.

לפי מכתב משנת תקכ"ז – 1767 שכתב יהודי בקהילת צפרו לדיין מתתיה סירירו על " מה שאירע פה ערב חג הסוכות ששלח פליל – מושל – אומות העולם אחר קצת תלמידי חכמים ואסרם לאמר, למה תרימו קול. בהמשך מסופר שאחד מהקהל שנבחר כנגיד לאותו חודש הלך למושל כדי לפייסו להתיר האיסור, והוא היה קרבן לעלילה שקילל את דתם.

המחבר מביא כאן הערה אודות תעודה מספר 146 מתוך ספרו של רבי דודו עובדיה זצוק"ל, ובה מפרט רבי דוד ז"ל את פרטי האירוע עליו כתב פרופסור בשן. זו כבר תוספת שלי לספרו של פרופסור בשן. להלן נוסח התעודה הנזכרת.

 תעודה מספר 146

התקכ"ז – 1727

המלך המשפט אור תורתו זורח, כשמש וכירח והוא ניהו אדוני החכם השלם הדיין המצויין חדות מעוזי וציץ נזרי הרב המובהק כמוהר"ר מתתיה סירירו יזיי"א.

אחרי נשיקת עפר ארץ הדום רגלי מורי שיחיה וארחי דרישת שלומם כל הנלווים לאדוני השם עליהם יחיו ובפרט אחי וראש כהה"ר שאול יהי שלום בחילו שלוה בארמנותי, ישאו ברכה האותיות הכתובים בנחיצה רבה יתיצבו לפני אדוני ישאלו אודות מה שאירע פה ערב חג הסוכות ששלח פליל ( מושל ) אומות העולם אחר קצת תלמידי חכמים ואסרם.

לאמר למה תרימו קול, ולהיות שבעוונתינו הרבים נשארו בני קהילנו כצאן אשר אין להם רועה לא שר ולא שוטר ומושל, עשו ביניהם שכל אחד מיחידי הקהל יהיה לנגיד חדש ימים, חודש תשרי היה לנגיד ידידנו הרב מרדכי אלבאזלעת שומע שאסר הפליל תלמידי חכמים, הלך הוא קצת מיחידי הקהל לפליל כדי לפייסו ולהתיר האסורים.

 בעת ההיא בעיו שם גויים ובעוונותינו הרבים גרם החטא והעלילו על רבי מרדכי הנזכר לאמר שקלל והתריס נגד דתם והוא לא הוציא שום דבר.

על כך העידו העדים והוציא כמה הוצאות עד שסייעוהו מן השמים והייתה לו נפשו לשלל וכעת רצה לקחת הוצאותיו הנזכרות מהקהל י"ץ באומרו שאלולי שהיה עליהם לנגיד לא היה לו ללכת ולא היו מעלילים עליו עלילות ברשע.

ואם כן אחר שהוא שלוחם לכל דבר ובסיבתם  הלך למה תלקה מדת הדין כנגדו, ובקהך אומרים האמת שהלך לשם בסיבתם ומזלו גרם להתעולל עליו ובפרט שהגוי שהעליל עליו הייתה לו טינה בלבו עליו כי כך אמר הגוי הנזכר ובהדא מילתא לא שלוחם הוא, והרבי מרדכי הנזכר טוען שהגוי שקר דבר.

ולי אני עבדך נראה לומר דאין הקהל כלום שהרי הנתפס בפירוש בשביל חבירו פטור חבירו כדכתב מרן קכח ב' ושפח ו' וכמו שכתוב זה שלא נתפס בפירוש בשביל שום אדם אלא מזלו גרם וכמו שכתוב שאומרים שהגוי אמר שהיה נוטר לו איבה אם כך, הוא מזיק לעצמו כדכתב הרשב"א הביאה מרן בביתו קסג מחו' ט', ואי משום שהיה לו לנגיד עליהם האמת אלו תפסוהו בפירוש בשביל שום דבר מהקהל יפה כחו כי זה כל האדם שהוא לנגיד על הציבור.

אבל בדבר שהעליל עליו מי יאמר שבשביל הקהל נתפס שהרי המסים שותפים ולא בעלילות כדכתב מורם ס"ס קס"ג, ואדוני יסיר מחשך מעיני להוריני הדרך אשר אלך ותשובה מה' נאם השואל מאדוני מחילה וסליחה עבד ה' אדוני מורי שיחיה

יהושע ס"ט 

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031