פעמים 11


יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה . יש לה היבט טכני-מקצועי ; היבט כלכלי-מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר-גלם , פעמים עיקרי , וכן כיסוד קישוטי ; היבט חברתי : מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו ; היבט אסתיטי-פסיכולוגי : היבט משפחתי ומורשתי : העברת המקצוע מאב לבן , וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית ; היבט מוסרי : תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך : היבט דתי : יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך , תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא-מוסלמים , ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין-עדתיים ; ואחרון אחרון – ההיבט המאגי , היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים ( כשדים , עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי-מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף , לרבות התכשיט . לשון אחרת , הקשר בין התכשיט והקמיע.

  אדבר על שני ההיבטים האחרונים , כפי שהם במגרב . וזאת משלושה טעמים :  (א)  עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו , והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים ; (ב) יהודי-המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו , ובעיקר באמונה בשדים (ג'נון) . בעין הרע ובכישוף , וכן באמצעי- המגן הראשי נגד אלה – היד ; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע , או אף כולם – היו יהודים . עובדה זו מעוררת את השאלה , האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה , החומרים . הדגמים והצורות : עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת : והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי-הקדושה המיוחדים להם . בהעדר סימן-זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים , יש להימנע מניסיון זיהוי אתני-עדתי של אותם מוצרים , פרט לתכשיטים שבהם יש סימני-היכר ברורים לכאן או לכאן .

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר : (א)  יצורים בעלי בינה , שהם עויינים ומזיקים בדרך – כלל לאדם , אלה הג' ן . השדים , אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור . (ב) היזק לאדם מחברו . שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס , קינאה וצרות-עין . אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה – קללות וחרפות : או באמצעות העין – המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו . מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים , אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי-תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים , ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם , ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול . על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי- סלע בסהרה מן האלף השלישי ( ויש גורסים הרביעי ) לפני הספירה , קברי הפרעונים וכתובות האשורים : ואלו במסורת היהודית – נזכרת עין המקנא במשלי ( כח : כב – איש רע עין ) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

אשר לערבים הקדמונים , דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים . התינוק ענוד קמיעות)ד 'ו תַמַאאִם ) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם . אמרא אלקיס ) המחצית הראשונה של המאה השישית). האסלאם אישר אמונות אלה , כי מוחמד האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן . בשתי סורות מן הקדומות ביותר( קיג, קיד) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא : מן החשיכה , מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו , מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג'ן . הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג 'ן . אבליס ( ראש השדים ) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם . בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומות מהתקופה הקדם- אסלאמית.

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

 יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יד פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; והשנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.

דמות היד במגרב עשויה מחומרים שונים; מתכת(זהב וכסף), בד, עור, עץ, אבן, זכוכית. היא משמשת יסוד קישוטי בחפצים שונים; בגד, רהיט, מרבד, כד, חומת הבית, דלת, משקוף, מפתן, עמוד האוהל, קת הרובה, ובעיקר על גוף האדם. כתכשיט היא מצויה בשביס, תליון של עגיל, ענק, איפוד, צמיד, אבזם ועד העכסים של הרגל.

מחמש אצבעות היד קיבל המספר חמש עצמו משמעות סמלית עצומה" והפך להיות שם־נרדף ליד המגינה עצמה כנ״ל. במוכן זה המספר חמש בא לידי ביטוי בנוסחה המפורסמת ׳ח׳מסה פי עינכ׳ וחמש בעינך), המלווה באותו מחוה של התגוננות לעבר בעל העין הרעה.

בעיני המוסלם, כידוע, חמש הוא, בין השאר, מספר ׳עמודי האסלאם׳ ומספר התפילות שהוא חייב בהן יום־יום.

ההנחה שהאמונה בעין הרעה ובפגיעות מאגיות אחרות השפיעה עמוקות על אמנות הקישוט והתכשיט בעולם המוסלמי, רווחת מאוד בין החוקרים מאז הביעה לראשונה וסטרמארק בשנת 1904, במאמרו ׳המקור המאגי של דגמים מאוריים׳,. המחקרים הרבים שערך אחרי־כן חיזקוהו בדעה זאת ואף הניעוהו לשער כי באמצעות הערבים הגיעה השפעה זו גם לאירופה. הקשר הסיבתי בין הקמיע והתכשיט נסתבר לו מן הדמיון בין השניים מבחינת חומרי הגלם, הקומפוזיציה, הדגמים והסמלים, ומן העובדה שבמקרים רבים התכשיטים נחשבים כקמיעות הגם שמכנים אותם בו־בזמן כתכשיט. וכן להפך: לעתים קרובות קמיעות מאבדים את אופים המאגי בתודעת עונדיהם והופכים לתכשיט אמיתי. בינתיים גם הופיעו ב־1915 ספריהם של זליגמן על העין הרעה, ושל קונץ על המאגיה של תכשיטים וקמיעות,, ואלה הרחיבו את היריעה מעבר למגרב ואף מעבר לאיזור הים התיכון.

את המשך הדיון נרכז בארבעה סעיפים: (א) השפעת האסלאם על היחס לצורפות והעיסוק בה; (ב) הסגולה המאגית המיוחסת לצורפים עצמם ולחרשי־מתכת בכלל; (ג) הסגולות המיוחסות לחומרי הצורפות; (ד) הסגולות המיוחסות לדגמים, לצורות, לסמלים ולצבעים המופיעים בתכשיט כבקמיע.

כבר נרמז לעיל שהאסלאם רואה בעין רעה את השימוש בכלים וחפצים עשויים זהב או כסף. הקוראן אמנם אינו חד־משמעי בנושא זה. בפסוקים המזכירים מתכות אלה אין גינוי מפורש והחלטי לכך אלא רק לאלה הלהוטים אחר נכסי עוה״ז וצוברים זהב וכסף מבלי להוציאם ׳בדרכו של אללה׳(היינו, לצורכי הג׳האד והעדה) עליהם הוא מאיים באש הגיהנום, ואילו הצדיקים בגן עדן יענדו צמידי זהב ופנינים, ילבשו מחלצות משי ויוגשו להם מעדנים ומשקה טהור בצלוחיות וגביעים של זהב (קוראן, ג: יד, ט: לד, יח: לא, כב: כג, מג: לא, עו: טו כא). בקובצי המסורות המיוחסות לנביא, לעומת זה, אנו מוצאים למעלה מ־100 חדית׳ים המדברים בגנות ובאיסור השימוש בכלי כסף וזהב.

 אם לא היה בכך כדי להדיר את האסלאם מהפקה ושימוש רב־תכליתי של מתכות אלו, לרבות קישוט, הרי בעיני המוסלם האדוק בדתו, בפרט במגרב, שם שלטת האסכולה המאלכית המחמירה, דבק בכסף ובזהב רבב של טומאה, דבר שמנע ממנו לעסוק בעיבורם ולהשתמש בהם, פרט לעדיים המיועדים לאשה. על כך יש להוסיף את הבוז שרחש הערבי הנומאדי, גם אחרי התנחלותו, אל העוסקים במלאכות בכלל, לרבות צורפות וחרשי־מתכת, ובמיוחד אל העוסקים בברזל. יחס זה היה זר לברברים יושבי־הקבע, ואף־על־פי־כן מעמדם של העוסקים במלאכות האמורות היה נחות ומובדל בקרב חברות ערביות וברבריות מסוימות גם במוריטאניה, בקרב התוארג ובישובי־הקבע ברחבי המגרב. כל אלה חברו כדי להעניק מעין מונופולין לעיסוק זה ליהודים, מאחר שהנוצרים נעלמו מן האזור למן התקופה האלמוהדית ולא שבו להתיישב בו אלא בעקבות הכיבוש האירופי.

על החזקה שהיתה ליהודים על העיסוק בצורפות ובחרושת מתכת בכלל יש נתונים ספציפיים לגבי אלג׳יריה במאה ה־18 ובמאה ה־19, מרוקו במאה ה־19 וה־20, ותוניסיה במאה ה־20. נתונים אלה מלמדים בבירור כי הצורפים במקום, כולם או רוב רובם, היו יהודים. בתוניסיה, גם אחרי היציאה הגדולה של היהודים ממנה בשנות החמישים, עדיין היוו היהודים שישים אחוז מכלל הצורפים בה. אף במקרה היוצא־דופן של השבט הברברי בני יֶנִי(yenni) בקביליה הגדולה, שלמוצרי הצורפות שלהם יצאו מוניטין באלג׳יריה ומחוצה לה בגלל מקוריותם, ובגלל השימוש הבלבדי כמעט באמייל ׳קלואזונה׳ (cloisonné), נאמר שמוצאם מיהודים שבאו מקביליה הקטנה והתאסלמו. בשל עיסוקם של היהודים במקצוע זה ובמקצועות מיוחדים אחרים ובשל ייחודם האתני והדתי נטו ליחס להם כישורים של מאגיה וכישוף. במארוקו, בתוניסיה ובמזאב היה הנזקק למעשה כישוף פונה אל יהודי (ובמזאב — גם לערבי).

הערת המחבר: אפילו החוק האיבאדי הפוריטאני המחמיר ביותר בענייני מצוות ומוסר, מחייב את הבעל להעניק לאשתו, עם נישואיהם, כמות מסויימת של תכשיטי זהב וכסף. גואשון, א, עמ׳ 28. שונה מזה היחס לזהב וכסף מחוץ לתחום האסלאם. ראה מלון הסמלים, עמ׳ 67א־68א, 564א־566א.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031