פריחא בת יוסף משו. עברייה במ. הי"ח


פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח

 

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר. מקומן של הנשים ביצירה עניפה זו, שרובה ככולה מחכה עדיין לגואל, לא ידוע. אף השירה העממית בערבית־יהודית, שנשתמרה בחלקה הגדול הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות רבים, אינה זוכה לשימת־לב נאותה של החוקרים. אומנם המשותף לשירה זו ולמסורות שנשתמרו בפי הנשים המוסלמיות השכנות מרובה יותר מהמפריד ביניהן, אך תרומתה המקורית של האשה היהודייה במארוקו לתחום זה אינה מוטלת בספק. גם בתחום החינוך היהודי המסורתי בצפון־אפריקה נהוג להדגיש, כי בנות מעטות מאוד זכו ללימוד פורמאלי של קרוא וכתוב, פרט למקרים מיוחדים — בנות־רבנים או נשותיהם שידעו פרק במקרא ובתפילה. דיעה חד־משמעית זאת, בדבר חינוכה ומעמדה של האשה ביצירה העברית במארוקו בפרט, ובצפון־אפריקה בכלל, הפכה להיות למוסכמה מושרשת. אך מצויים מימצאים העשויים לערער אותה.

תוך כדי סקירת מאות כתבי־היד שבספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם, הכוללים שירים בעברית ובערבית־יהודית מצפון־אפריקה, גיליתי לפני חודשים מספר בסטראסבורג כתב־יד עברי ממארוקו ובו שיר־בקשה, אשר כל הסימנים מעידים עליו שהוא חובר בידי משוררת עברייה שחייתה, כמסתבר, במארוקו במאה הי״ח, או לכל המאוחר בהתחלת המאה הי׳׳ט. כתב־יד זה נמצא באוסף פרטי השייך ליוצא קהילת מכנאס, שמשפחתו העמידה מתוכה דורות רבים של רבנים ותלמידי־חכמים במארוקו. לפי הקולופון, החוזר פעמים מספר בכתב־היד, הועתקו הבקשות לחול ולשבת, ומעט הפיוטים והטקסטים הנוספים בפרוזה, במכנאס, בשנת תר׳׳ו(1845-6), בידי ׳הצעיר/הבחו״ן( = הבחור ונחמד) סמחון בן שלמה בן משה בן יצחק חלואה׳. סמחון חלואה היה ממשפחה של רבנים ומשוררים, שפעלו במשך דורות במכנאס ומחוץ לה, נהיה לימים רב במכנאס, ואחר־כך באוהראן/והראן שבאלז׳יריה, שם הוא נפטר בשנת תר״ט (1899־1900).

הערות המחבר : אני מביע את תודתי העמוקה לבעל האוסף מ׳ מ׳ על שאיפשר לי לעיין בכתבי־היד ולצלם חלק מהם.

        כתב־היד כולל לפי הסדר: א) העתקת הספר שבחי ירושלים, שיצא־לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך: ב) הלכות בדיני אישות ובתלמוד תורה: ג) אוסף הכולל כ־80 בקשות ופיוטים.

א ראה עליהם — מלכי רבנן לד׳ יוסף בן נאיים, ירושלים תרצ״א, בערכים: משה חליואה, יצחק חלואה, יששכר חלואה, שלמה חלואה, אברהם חלואה ועוד: וכן את ההקדמות השונות לקול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, אמסטרדאם תר״ד (1844).

עיין מלכי רבנן, צ״ט ע״ב. כדאי להעיר, שעל־פי התאריך הנקוב בקולופון (שנת 1845/6) יש

להניח כי סמחון חלואה חי יותר מ־66 שנים, שכן אם הוא נפטר בשנת תר״ס, הרי שנולד בתקצ׳׳ד.

ואת כתכ־היד שבעיוננו כתב בגיל 12 בלבד! זה אינו מתקבל על הדעת משום רהיטות הכתיבה, משום תוכן הטקסטים המועתקים (עיין הערה 7) ומשום שהמעתיק קורא לעצמו ׳צעיר ובחורי, כלומר שבעת הכתיבה היה בשנות בחרותו. נוסיף כאן הערה בדבר יצירתו של המעתיק. בכ״י 2808 במכון ק־צבי מצוי פירוש הושענות שהוא חיבר בהיותו בוהראן. על דבר קיומו של החיבור נודע למחבר מלכי רבנן, אך ללא פרטים מדוייקים. עד כאן הערות המחבר .

על־פי כה״י שתצלומו בידי, אין מקום לספק בזיהויה של המשוררת: הכתובת המציינת את הסימן בתחילת השיר, האקרוסטיכון שלפיו בנויות שש המחרוזות הראשונות של הבקשה, לשון הנקבה והגוף הראשון שבשורות 24-21 — כל אלה מלמדים כי שמה הפרטי של המשוררת הוא פריחא ושם אביה יוסף, ללא ציון מפורש של שם המשפחה. ברם, לאחר עיון מדוקדק בשלוש המחרוזות האחרונות (שורות 36-25), מתקבל אקרוסטיכון פנימי נוסף שהיה, כנראה, חלק מהסימן המקורי אלא שנשמט מתשומת־לבו של המעתיק, אולי בגלל אובדן מחרוזת־ביניים שבאה לאחר המחרוזת השישית עם סימן של התיבה ׳בר׳. על כל פנים, משורות אלו מתקבל השם: ׳אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק׳ כדלהלן:

25 אבי, ברוב רחמיך

 החש מושיע עמך,

אברהם

בוראי, רחם יחידתי,

בר

 30 צורי, חזק קהלתי,

יצחק

 

בתוך רבים אהללנו,

בר

דגלו ירים באהולינו,

אדיבה

 

35 הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

חזק

שם־המשפחה ׳בר אדיבה׳ רווח עד היום בקרב יהודי מארוקו בצורתו השכיחה יותר ׳בן אדיבה׳," ובחתימות מסוג זה מתחלפות לעיתים קרובות ביניהן ׳בן׳ ו׳בר׳. החתימה המלאה של המחברת, לרבות התיבה המושמטת על־פי השערתי, היא אם כן: פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק.

הערת המחבר : בתולדות יהודי מארוקו ידועה משפחה מיוחסת בשם ׳בן אדיב׳. בניה מילאו תפקידים חשובים בקהילה היהודית ובשירותם של שליטי אזמור במחצית הראשונה של המאה ה־16, תחת השלטון הפורטוגאלי, לאחר גירוש ספרד (ראה: הירשברג, א, עמי 313-311). אולם השם בן אדיב נראה כאן כתעתיק משובש של השם Adibe  המופיע בכתביו של ליאון האפריקני, ויש לתקנו לבן אדיבה או אדיבה. אחד מבני־המשפחה נקרא, בין היתר, יוסף בן אדיב(ה), ושימש כרב הקהילה באזמור. שם זה אמנם מזכיר את אביה של המשוררת פריחא (פריחא בת יוסף בן אדיבה, לפי הסברה) ואף־ על־פי־כן, אין מקום להנחה שהיא היתה בתו ואין להקדים את זמן חייה של המשוררת שלנו למאה ה־16. מלבד כל מה שייאמר להלן על זמן פעילותה על־פי מה שיוצא מהשיר ומהנועם שלו, אין זה מתקבל על הדעת שמשפחתו של הרב יוסף בן אדיב(ה), שזה עתה גורשה מספרד או מפורטוגאל הנוצריות־רומאניות, תיתן לבתה — אם היתה כזאת — שם כה מארוקאי־ילידי־ערבי כפריחא. סביר יותר להניח שפריחא בת יוסף המשוררת היתה צאצא לאותה משפחה מיוחסת אשר עם גירוש הפורטוגאלים מאזמור בשנת 1541 התפזרה, יחד עם כל הקהילה היהודית, במקומות שונים במארוקו, במיוחד בערי־החוף הצפוניות: ארזילה, טנג׳ה, וטטואן. עיין על כך שם, עמי 313-312. על השם הנדון עיין גם: Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord, Démographie 79 .et Onomastique, Alger, Imprimerie du Lycée, 1936, p

האם הבקשה שלפנינו מצויה במקורות אחרים? הסתבר לי שהיא נכללת לפחות בשני קבצים נוספים, כנראה שניהם מאוהראן/והראן, האחד בדפוס והשני בבתב־יד. הבקשה אמנם רשומה באוצר השירה והפיוט לי׳ דודזון, אך ללא סימן המחברת וללא ׳נועם׳( = נעימה, מנגינה, הלחן שעל־פיו שרים את הפיוט או את הבקשה), ומקורה בשתי המהדורות (1885-1862) של קובץ הפיוטים והבקשות של יהודי והראן, שבחי אלהים, שליקט והדפיס נסים בן אליהו קרסינטי. בהדפסה השנייה שבידי(להלן ש״א) מובאת הבקשה5' בשינויים ובשיבושים קלים, ללא סימן המחבר ועם הכתובת ׳בקשה׳ בלבד. גם אין כל אפשרות לעמוד על מהות האקרוסטיכון בטקסט מודפס זה, בגלל שיבוש או שינוי־נוסח, שכן המחרוזת החמישית מתחילה כאן באות נ׳ של ׳נא שמע תפלתי׳, כך שמתקבל השם ׳פריחן׳ שאינו נהוג כלל בקהילות צפון אפריקה בתורת שם נשי, במקום ׳פריחא׳ הרווח כל כך בקהילות מארוקו ובמיוחד בדרומה.

גם במקור נוסף שגיליתי אין מתקבל השם ׳פריחא׳ אלא יפריחו׳ כתוצאה משיבוש או משינוי: ׳ותשמיע (!) תפלתי׳ במקום ׳אלי, שמע תפלתי׳ שבכ״י סמחון חלואה (להלן כ״י ס״ח). המקור הנוסף הוא כה״י מס׳ 9 213 , ע׳ ל״ב ע״א וע״ב, שבמכון בן צבי (להלן כ״י ב״צ). על־פי סימנים שונים, הועתק כ״י זה במחצית הראשונה של המאה ה־19 באחת מקהילות אלז׳יריה הקרובות למארוקו, קרוב לודאי בוהראן עצמה. רוב הבקשות והפיוטים הרשומים בו נדפסו בקובץ שבחי אלהים, וגם במקור זה אין ציון של סימן בתחילת השיר ואין נועם, והכתובת היחידה היא ׳בקשה למועד׳. מהשוואת שלוש הגירסאות שלפניי׳ עולה שהטקסט של הבקשה שבכ״י ס״ח הוא האמין ביותר ובו נשתמש כבגירסת־היסוד, שתובא כאן ותושלם או תתוקן בפרטים מתוך שני המקורות האחרים.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

מי הייתה פריחא בת יוסף ? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן, לא צויין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר־חול הכתוב בערבית חצי־ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמארוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומאנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמיים באלז׳יריה ובמארוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי־מקצועיים במארוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתים שונות, ואפשר גם כן שהשנייה תהיה מוסלמית, (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במארוקו).

כאמור, אפשר לקבוע שפריחא בת יוסף כתבה את שירה לכל המאוחר בתחילת המאה ה־19, אך סביר יותר להניח שהדבר נעשה קודם לכן, שכן הבקשות בכ״י ס״ח רובן ככולן הן מהנפוצות ביותר בקרב יהודי צפון־אפריקה, ובמיוחד במארוקו. חלק מהן נכתב במאה ה־18 בידי משוררים ידועים ממארוקו או מאלז׳יריה, כמו: יעקב אבן צור, דוד בן אהרן חסין, משה אדהאן ומימון אחיו, סעדיה שוראקי ואחרים: וחלק אחר נכתב במאות 17-16 בארץ־ישראל ומחוצה לה בידי מקובלים, כמו: ר׳ יצחק לוריא, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ שמואל ארוליו ואחרים. מעטות בכ״י זה יצירות מהתחלת המאה ה־19: כמה שירים מאת ר׳ יעקב ברדוגו ומאת חיים חלואה, בני עירו של המעתיק. גם ממיקום הבקשה של פריחא בת יוסף בקובץ, בין שיריהם של משוררים שקדמו הרבה לדורו של סמחון חלואה (הפיוטים המאוחרים, של חיים חלואה, מופיעים בסוף), אפשר להסיק שהמשוררת חיתה במאה ה־18 ואולי קודם לכן. אשר למקום־מוצאה של פריחא בת יוסף, לכאורה יש להכריע בין מארוקו לאלז׳יריה, ליתר דיוק והראן, שכן רק בקבצים שמקהילה זו הועתקה הבקשה שלנו. כאמור, השם ׳פריחא׳ נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במארוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלז'יריה, פרט אולי ליוצאי־מארוקו שהתיישבו בוהראן מסוף המאה ה־18 ואילך. משום כך, סביר יותר להניח כי מהגרים הביאו עמם בקשה זו ממארוקו לוהראן והפיצוה במקום־ישובם החדש. נדידת הטקסט והתרחקותו ממקום־חיבורו גם מסבירה במידת מה את שינויי־הנוסח הרבים ואת השיבושים הקלים המתגלים בגירסאות של והראן לעומת הגירסה של מכנאס.

אם אכן חוברה הבקשה במארוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה ? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס׳׳ח, שעל־פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות בשלילה על השאלה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ׳אויה לי אויה לגופי׳ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבעמק הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מארוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדוייק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני־התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה־בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת־ג׳אנר ה׳מטרוז׳ ( = הרקום, השזור) המשלב בקרבו את שתי השפות — העברית והערבית־ היהודית — הנהוגות בשירת יהודי צפון־אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית־יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי־מארוקו בארץ במנגינה עצובה ואיטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שע״פ כל הסימנים מקורם בקהילות דרום־מארוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה ה־.20 לפיכך אולי אפשר להניח שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום־מארוקו, ואולי אפילו מעמק הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל, המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על־פי המשקל המוסיקאלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. בעמק הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי־הביניים עד עלייתן לארץ.

הטקסט של הבקשה

הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדדאא, וכוי. טור־האזור השני, ׳בוקר ותשמע קולי׳ מהווה רפרין המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגירסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד — יבוקר׳ — בגירסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר — זוהי בקשה של חול המושרת במארוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות.

בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן, אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות," וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על־פי הקצב המוסיקאלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.

בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירוז הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל־ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים — כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר־עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שייצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (׳ארצה תהי נוחלת׳, ׳דגלו ירים׳, ׳להקטיר ( = ואקטיר) כלילי׳, ׳אהללנו׳ — שורות 23, 32, 33, 34), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ׳בת יוסף ( = אני) מיחלת, / הטוב ממך שואלת׳(ש׳ 22-21). אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳אנר זה, מרובה בה השפעת לשונם של פרקי־התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי־ התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה, מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בש׳ 20-19: ׳האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי׳, וביטויים כמו ׳ותמוך גורלי׳(ש׳ 12)

השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור ט״ז — ׳מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך׳ — הפותח את תפילת ערבית של מוצאי־שבת בבתי־הכנסת במארוקו ומושר בנעימה מורכבת, עריבה וסוחפת בסופה. כמו־כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ׳אברהם תמים׳ (ש׳ 2), ׳כשה נאלם׳ (ש׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה — ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (׳מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי׳ — ש׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (ש׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (׳להקטיר כלילי׳ — ש׳ 32).

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במארוקו ובצפון־אפריקה, בארבע־מאות השנים האחרונות. על־פי הסימנים שניסינו לתאר כאן, קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי־חכמים בצפון־אפריקה, והיתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה־ליצירה בדורות האלה. אם לשפוט על־פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי־ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר.

בקשה סי׳ = סימן: פריחא בת יוסף

נו׳ = נועם: ׳אויה לי אויה לגופי׳

 

1 פנה אלינו ברחמים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים,

 האל גואלי.           בקר תשמע קולי

 

5 רחם על עם סגלתך,

 כי הם עמך ונחלתיך;

מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

 

יחיד נשא ונעלם,

 פדה בנך כשה נאלם,

 ובנה דביר ואולם,

ותמוך גורלי.

 

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו,

 והקם דבירך אלינו,

צורי וגואלי.

 

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי,

 כוסי וחבלי.

פעמים מספר 4-פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בְַּת יוסף מְיָחֶלֶת,

הטוב ממך שואלת,

מהר ארצה תהי נוחֶלֶת

 מיָד הישמעלי.

 

אבי, ברוֹב רחמיך,

החֵש מושיע עמך,

ועשה למען שמך,

כל חטא מחול לי.

 

בוראי, רַחם יחידתי,

  צורי, חַזק קהלתי.

 והַעֲלני לארץ חמדתי

וְאַקֵטר כְּלִילִי.

 

בתוך רבים אֲהַלְלֶנו,

דגלו יָרים בְּאָהֳלֵינו.

  הפלא חסדך אֵלֵינו,

 וְּרֵצה חֵן זֶה קוֹלי

פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה־18

1 – שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 147פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה־18

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳נר ספרותי זה בצפון-אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר. מקומן של הנשים ביצירה ענפה זו, שרובה ככולה מחכה עדיין לגואל, אינו ידוע. אף השירה העממית בערבית יהודית, שנשתמרה בחלקה הגדול הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות רבים, אינה זוכה לשימת לב נאותה של החוקרים. אמנם המשותף לשירה זו ולמסורות שנשתמרו בפי הנשים המוסלמיות השכנות מרובה יותר מהמפריד ביניהן, אך תרומתה המקורית של האישה היהודייה במרוקו לתחום זה אינה מוטלת בספק.

גם בתחום החינוך היהודי המסורתי בצפון־אפריקה נהוג להדגיש, כי בנות מעטות מאוד זכו ללימוד פורמלי של קרוא וכתוב, פרט למקרים מיוחדים – בנות רבנים או נשותיהם שידעו פרק במקרא ובתפילה. דעה חד־משמעית זאת בדבר חינוכה ומעמדה של האישה ביצירה העברית במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל נהפכה למוסכמה מושרשת: אך מצויים ממצאים העשויים לערער אותה.

תוך כדי סקירת מאות כתבי־היד שבספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם, הכוללים שירים בעברית ובערבית יהודית מצפון־אפריקה, גיליתי בסטרסבורג כתב יד עברי ממרוקו ובו שיר בקשה, אשר כל הסימנים מעידים עליו שהוא חובר בידי משוררת עברייה שחייתה, כמסתבר, במרוקו במאה ה־18, או לכל המאוחר בהתחלת המאה ה־19. כתב־יד זה נמצא באוסף פרטי השייך ליוצא קהילת מכנאס, שמשפחתו העמידה מתוכה דורות רבים של רבנים ותלמידי חכמים במרוקו. לפי הקולופון, החוזר פעמים מספר בכתב־היד, הועתקו הבקשות לחול ולשבת ומעט הפיוטים והטקסטים הנוספים בפרוזה במכנאס בשנת תר״ו(1845/6) בידי ״הצעיר/ הבחו״ן [=הבחור ונחמד] סמחון בן שלמה בן משה בן יצחק חלואה״. סמחון חלואה, בן למשפחה של רבנים ומשוררים, שפעלו במשך דורות במכנאס ומחוץ לה, נהיה לימים רב במכנאס, ואחר־כך באוהראן/והראן שבאלג׳יריה, ושם הוא נפטר בשנת תר״ס (1899/1900).

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

על פי כתב־היד שתצלומו בידי אין מקום לספק בזיהויה של המשוררת: הכתובת המציינת את הסימן בתחילת השיר, האקרוסטיכון שלפיו בנויות שש המחרוזות הראשונות של הבקשה, לשון הנקבה והגוף הראשון שבטורים 24-21 – כל אלה מלמדים כי שמה הפרטי של המשוררת הוא פריחא ושם אביה יוסף, בלא ציון מפורש של שם המשפחה. ברם לאחר עיון מדוקדק בשלוש המחרוזות האחרונות (טורים 36-25) מתקבל אקרוסטיכון פנימי נוסף שהיה, כנראה, חלק מהסימן המקורי אלא שנשמט מתשומת לבו של המעתיק, אולי בגלל אבדן מחרוזת־ביניים שבאה לאחר המחרוזת השישית עם סימן של התיבה בר.10 על כל פנים, מסורים אלה מתקבל השם אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק, כדלהלן:

הערות המחבר :  ראה עליהם מלכי רבנן בערכים משה חליואה, יצחק חלואה, יששכר חלואה, שלמה חלואה, אברהם חלואה ועוד! וכן את ההקדמות השונות לקול יעקב.

9          עיין מלכי רבנן, צט ע״ב. כדאי להעיר, שעל פי התאריך הנקוב בקולופון (שנת 1845/6) יש להניח כי סמחון חלואה חי יותר מ־66 שנים, שכן אם הוא נפטר בשנת תר׳׳ס, הרי שנולד בתקצ״ד, ואת כתב־היר שבעיוננו כתב בגיל 12 בלבד! זה אינו מתקבל על הדעת משוב רהיטות הכתיבה, משום תוכן הטקסטים המועתקים (עיין הערה 7) ומשום שהמעתיק קורא לעצמו ״צעיר ובחור״, כלומר שבעת הכתיבה היה בשנות בחרותו. נוסיף כאן הערה בדבר יצירתו של המעתיק. בכ״י מב״צ 2808 מצוי פירוש הושענות שהוא חיבר בהיותו בווהראן. על דבר קיומו של החיבור נודע למחבר מלכי רבנן, אך בלא פרטים מדויקים.

 

אבי, ברוב רחמיך

החש מושיע עמך,                 אברהם

=========================

בוראי, רחם יחידתי,              בר

=========================

 צורי, חזק קהלתי,              יצחק

=========================

בתוך רבים אהללנו,          בר

=========================

דגלו ירים באהולינו,        

  הפלא חסדך אלינו,

ורצה חן זה קולי. חזק

 

שם המשפחה בר אדיבה רווח עד היום בקרב יהודי מרוקו בצורתו השכיחה יותר בן אדיבה,11 ובחתימות מסוג זה מתחלפות ביניהן לעתים קרובות בן ובר החתימה המלאה של המחברת, לרבות התיבה המושמטת על פי השערתי, היא אם כן: פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק.

הערות המחבר : סיבות נוספות – אך בלתי מתקבלות על הדעת – לאי־הזכרת חלק זה של הסימן הן: (א) סימן זה הוא בלתי מכוון ומתקבל באופן מקרי בלבד מתוך החרוזים, אולם פירוט הדורות, שם משפחה מצוי במרוקו וכן התיבה המסיימת המסורתית חזק, כל אלה מספיקים להפריך סברה זאת: (p שלוש המחרוזות האחרונות הנושאות סימן זה נכתבו אולי בידי מחבר אחר ששמו מצוין בסימן הנ״ל. גם סברה זאת יש לדחות בגלל האחידות המושלמת של לשון הבקשה לאורך כל מחרוזותיה גם בגרסה שכאן וגם בגרסאות האחרות, שעליהן ידובר בהמשך.

            במלכי רבנן, צט ע״א, מצוין שם זה (בטעות דפוס – כ במקום ב) בין ״המשפחות שאבד זכרם ושמם מן המערב״, אך השם רווח עדיין בקרב יוצאי מרוקו (בשנת תש׳׳ם למדה אצלי סטודנטית ששם משפחתה בךאדיבה, ומוצאה מהעיר הספרדית סאוטה שבצפון מרוקו). בתולדות יהודי מרוקו ידועה משפחה מיוחסת בשם בן אדיב. בניה מילאו תפקידים חשובים בקהילה היהודית ובשירותם של שליטי אזמור במחצית הראשונה של המאה ה־16, תחת השלטון הפורטוגלי, לאחר גירוש ספרד (ראה הירשברג, תולדות, א, עמי 313-311). אולם השם בן אדיב נראה כאן כתעתיק משובש של השם Adibe המופיע בכתביו של ליאון האפריקני, ויש לתקנו לבן אדיבה או אדיבה. אחד מבני המשפחה נקרא, בין היתר, יוסף בן אדיב(ה), ושימש כרב הקהילה באזמור. שם זה אמנם מזכיר את אביה של המשוררת פריחא (פריחא בת יוסף בן אדיבה, לפי הסברה): ואף על פי כן אין מקום להנחה שהיא הייתה בתו, ואין להקדים את זמן חייה של המשוררת שלנו למאה ה־16. מלבד כל מה שייאמר להלן על זמן פעילותה על פי מה שיוצא מהשיר ומהנועם שלו אין זה מתקבל על הדעת, שמשפחתו של הרב יוסף בן אדיב(ה), שאך זה גורשה מספרד או מפורטוגל הנוצריות־הרומניות, תיתן לבתה –

מתוך ספרו של יוסף טולידאנו – Une histoire de famille

Adiba

Nom patronymique d'origine arabo espagnole, textuellement, en ancien espagnole, la louve, et egalement en arabe ou le loup se dit dib. Ce symbole animal etait egalement prise par les juifs, le loup etant, on le sait, l’embleme de la tribu de Benjamin.

L'orthographe ancienne du nom, Adib, autorise apenser egalement a une origine arabo-hebraique : le mot indiquant dans les deux langues un trait de caractere : l'homme poli, bien ekeve, lettre. Sous cette forme, le nom est egalement porte par les Musulmans. Le nom est atteste en Espagne at au Portugal au XVeme siecle. Le nom est le plus souvent precede de l'indice de filiation : Benadiba. Au XXeme siecle, nopm peu repandu, tupique du nord du Maroc – Tanger, Retouan, Debdou et sans doute par emigration, en Oranie.

Yaacob Adiba

Grand noble espagnol, refugie apres l'expulsion d'Espagne au Portugal. Il fut l'un des rares Juifs qui reussirenr a quitter le Portugal lors de l'expulsion de 1497. Sous la pression des Espagnols, le Roi du Portugal decreta l'expulsion des Juifs, mais comme il ne voulait pas les voir partir, il ne mit de navires a leur disposition et les retint de force dans le pays.

Rabbi Yaacob reussit a trouver un navire en partance vers l'Afrique di Nord et il trouva refuge dans le port marocain d'Azemour qui fut a son tour conquis – sans combat – par les Portugais en 1513.

On a longtemps accuse les habitans juifs d'avoir livre la ville aux envahisseurs, mais en fait, leurs noables, conduits par le chef de la communaute, Yaacob Abiba, s'etaient contentes d'avertir les Porugais que les Maures l'avaient desertee et de leur indiquer que la voie était libre.

Contrairement a leur politique de bannissement des Juifs en metropole, les Portugais favoriserent l'existence de communautes juives dans leurs comptoirs marocains car elles servaient d'intermediares indispensables pour les contacts et le commerce avec l'arriere pays musulman.

En signe de reconnaissance, les Porugais nommerent Yaacob rabbin de la communaute et lui confierent nombre de missions diplomatiques aupres des autorites marocaunes. A sa mort, c'est son fils Itshak, qui lui succeda

Yahya Adiba

Proche parent de rabbi Yaacob, il fut l'interprete officiel du gouverneur potugais d'Azemour. En 1514, il se rendit en mission a Lisbonne et en ramena comme cadeau du roi Manuel au Cadi de la ville, un magnifique habit. En 1530, il participa aux negociations de paix avec le caid de Sale

Moses Adiba

Autre membre eminent de la famille, charge de la douane au port d'Azemour. Son poste lui valut la haine et la convoitise des commercants chretiens qui voulaient prendre sa place. Pour l'evincer, ses ennemis le denoncerent a l'Inquisition comme nouveau chretien revenu au Judaisme

Il fut acquitte mais desormais l'entree de la ville fut interdite aux nouveaux chretiens dont on doutait de la sincerite  de la conversion. Dans la pratique, cette interdiction ne fut pas toujours respectee, les gounerneurs locaux fermant l'œil pour ne pas heurter la communaute juive qui jouait un role indispensable

Apres la mort du Roi Manuel, son successeur, Jean III, destitua la famille Adiba de ses prerogatives et lui prefera la famille des Bne Zamero de Safi

Rabbi Abraham Adiba

Rabbin ne au maroc, il s'installa avec sa famille a Tunis a la fin de la premiere moitie du XVIIIeme siecle. Il fut contraint de fuir Tunis lors de la prise se la ville par le dey d'Alger en 1756. La paix revenue, il regagna Tunis ou il fonda un mikveu a la mémoire de sa fille bien aimee, Freha

Freha  Adiba

Fille de rabbi Abraham, une des rares poetessea en hebreu dans toute l'histoire de l'Afrique du Nord. Son œuvre fut redecouverte a la fin du siecle dernier par le celebre journaliste de Tunis. Joseph Bijaoui

Yaacob Adiba

Fils de abraham. Rabbin notaire a Debdou, premiere moitie du XXeme siecle

Autre source

ADIBA Yahia (XVIes.). Originaire du Maroc. Grand rabbin d’Azemmour, il fut l’un des mediateurs dans un conflit entre le roi du Portugal et les tribus marocaines de la Chaouia

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במאה הי"ח-יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

האם הבקשה שלפנינו מצויה במקורות אחרים? הסתבר לי שהיא נכללת לפחות בשני קבצים נוספים, כנראה שניהם מאוהראן/והראן, האחד בדפוס והשני בכתב־ יד.  הבקשה אמנם רשומה באוצר השירה והפיוט לי׳ דודזון, אך בלא סימן המחברת ובלא ״נועם״(=נעימה, מנגינה, הלחן שעל פיו שרים את הפיוט או את הבקשה), ומקורה בשתי המהדורות (1885-1862) של קובץ הפיוטים והבקשות של יהודי והראן, שבחי אלהים, שליקט והדפיס נסים בן אליהו קרסינטי. בהדפסה השנייה שבידי(להלן ש״א) מובאת הבקשה בשינויים ובשיבושים קלים, בלא סימן המחבר ועם הכתובת ״בקשה״ בלבד. גם אין כל אפשרות לעמוד על מהות האקרוסטיכון בטקסט מודפס זה, בגלל שיבוש או שינוי נוסח, שכן המחרוזת החמישית מתחילה כאן באות נ׳ של ״נא שמע תפלתי״, כך שמתקבל השם פריחן, שאינו נהוג כלל בקהילות צפון־אפריקה בתורת שם נשי, במקום פריחא, הרווח כל כך בקהילות מרוקו ובמיוחד בדרומה.

גם במקור אחר שגיליתי אין מתקבל השם פריחא אלא פריחו, כתוצאה משיבוש או משינוי: ״ותשמיע (!) תפלתי״ במקום ״אלי, שמע תפלתי״ שבכ״י סמחון חלואה (להלן כ״י ס״ח). המקור הנוסף הוא כ״י מב״צ 2139, דף לב, א-ב (להלן כ״י מב״צ). על פי סימנים שונים הועתק כתב־יד זה במחצית הראשונה של המאה ה־19 באחת מקהילות אלג׳יריה הקרובות למרוקו, קרוב לודאי בווהראן עצמה. רוב הבקשות והפיוטים הרשומים בו נדפסו בקובץ שבחי אלהים, וגם במקור זה אין ציון של סימן בתחילת השיר ואין נועם, והכתובת היחידה היא ״בקשה למועד״.

מהשוואת שלוש הגרסאות שלפניי" עולה, שהטקסט של הבקשה שבכ״י ס״ח הוא האמין ביותר. נשתמש אפוא בכתב־יד זה כבגרסת היסוד, שתובא כאן ותושלם או תתוקן בפרטים מתוך שני המקורות האחרים.

מי הייתה פריחא בת יוסף? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן לא צוין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר חול הכתוב בערבית חצי ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמרוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמים באלג׳יריה ובמרוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי מקצועיים במרוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתיים שונות, ואפשר גם שהשנייה מוסלמית. (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במרוקו.)

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-פריחא בת יוסף-יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

מי הייתה פריחא בת יוסף? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן לא צוין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר חול הכתוב בערבית חצי ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמרוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמים באלג׳יריה ובמרוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי מקצועיים במרוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתיים שונות, ואפשר גם שהשנייה מוסלמית. (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במרוקו.)

הערת המחבר : סמחון חלואה קשור ביוגרפית לשלושת המקורות, כיוון שהוא העתיק את הבקשה במכנאס ולאחר מכן הלך ונתיישב באוהראן/והראן, שבה נתפרסמו או הועתקו שאר הגרסאות. ואף על פי כן אין להניח שהוא זה שהביא את הבקשה ממרוקו לווהראן. נדידתם של פיוטים ובקשות בין קהילות צפון־אפריקה היא מן המפורסמות, ויעיד על כך הקובץ שבחי אלהים, שכמחצית מהטקסטים שבו אפשר לשייכם בבירור למשוררים ממרוקו. מלבד זאת, נראה שכ״י מב״צ וכן כתב־היד המזוהה בהערה 13 נכתבו שנים הרבה לפני שהגיע הרב סמחון חלואה לווהראן. סיבה נוספת לסבירות הנמוכה של אפשרות זו היא שקיימים שינויים מרובים בין גרסתו של ס״ח ובין הגרסאות המצויות במקורות של והראן. מכאן שמקור הבקשה בווהראן שונה מזה של ס״ח.

כאמור, אפשר לקבוע שפריחא בת יוסף כתבה את שירה לכל המאוחר בתחילת המאה ה־19, אך סביר יותר להניח שהדבר נעשה קודם לכן, שכן הבקשות בכ״י ס״ח רובן ככולן הן מהנפוצות ביותר בקרב יהודי צפון־אפריקה, ובמיוחד במרוקו. חלק מהן נכתבו במאה ה־18 בידי משוררים ידועים ממרוקו או מאלג׳יריה, כמו יעקב אבן צור, דוד בן אהרן חסין, משה אדהאן ומימון אחיו, סעדיה שוראקי ואחרים: וחלק אחר נכתבו במאות ה־16 וה־17 בארץ־ישראל ומחוצה לה בידי מקובלים, כמו ר׳ יצחק לוריא (האר״י), ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ שמואל ארוליו ואחרים. מעטות בכ״י זה יצירות מהתחלת המאה ה־19: כמה שירים מאת ר׳ יעקב ברדוגו ומאת חיים חלואה, בני עירו של המעתיק. גם ממיקום הבקשה של פריחא בת יוסף בקובץ, בין שיריהם של משוררים שקדמו הרבה לדורו של סמחון חלואה (הפיוטים המאוחרים, של חיים חלואה, מופיעים בסוף), אפשר להסיק שהמשוררת חייתה במאה ה־18 ואולי קודם לכן.

אשר למקום מוצאה של פריחא בת יוסף, לכאורה יש להכריע בין מרוקו לאלג׳יריה, ליתר דיוק והראן, שכן רק בקבצים שמקהילה זו הועתקה הבקשה שלנו. כאמור, השם פריחא נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במרוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלג׳יריה, פרט אולי ליוצאי מרוקו שהתיישבו בווהראן מסוף המאה ה־18 ואילך. משום כך סביר יותר להניח, כי מהגרים הביאו עמם בקשה זו ממרוקו לווהראן, והפיצוה במקום יישובם החדש. נדידת הטקסט והתרחקותו ממקום חיבורו גם מסבירה במידת מה את שינויי הנוסח הרבים ואת השיבושים הקלים המתגלים בגרסאות של והראן לעומת הגרסה של מכנאס.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במאה הי"ח

 

פריחא בת יוסף

פריחא בת יוסף-יוצרים ויוצרות בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית

פריחא בת יוסף-בקשה

אם אכן חוברה הבקשה במרוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס״ח, שעל פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות על השאלה בשלילה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ״אויה לי אויה לגופי״ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבאזור הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מרוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדויק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת פוגת המטרה (=הרקום, השזור), המשלבת בקרבה את שתי השפות – העברית והערבית היהודית – הנהוגות בשירת יהודי צפון אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי מרוקו בארץ במנגינה עצובה ואטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שעל פי כל הסימנים מקורם בקהילות דרום מרוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה העשרים. לפיכך אולי אפשר להניח, שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום מרוקו, ואולי אפילו מאזור הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על פי המשקל המוסיקלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. באזור הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי הביניים, עד עלייתן לארץ.

הטקסט של הבקשה

הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדאא, וכו'. טור האזור השני, ״בוקר ותשמע קולי״, מהווה רפרן המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגרסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד – ״בוקר״ – בגרסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר: זוהי בקשה של חול המושרת במרוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות. בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות, וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על פי הקצב המוסיקלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.

בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירה הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים – כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שיצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (״ארצה תהי נוחלת״, ״דגלו ירים״, ״להקטיר [=ואקטיר] כלילי״, ״אהללנו״ ־ טורים 34,33,32,23), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ״בת יוסף [=אני] מיחלת, / הטוב ממך שואלת״ (טו׳ 22-21).

אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳נר זה מרובה בה השפעת לשונם של פרקי התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בטו׳ 20-19, ״האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי״, וביטויים כמו ״ותמוך גורלי״ (טו׳ 12) השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור טז – ״מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך״ – הפותח את תפילת ערבית של מוצאי שבת בבתי הכנסת במרוקו ומושר בנעימה מורכבת, ערבה וסוחפת בסופה. כמו כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ״אברהם תמים״ (טו׳ 2), ״כשה נאלם״ (טו׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה – ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״, טו׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (טו׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (״להקטיר כלילי״, טו׳ 32).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – פריחא בת יוסף-יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במרוקו ובצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות. על פי הסימנים שניסינו לתאר כאן קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי חכמים בצפון אפריקה, והייתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה ליצירה בדורות האלה.

הערת המחבר : על משוררות יהודיות אחרות בארצות האסלאם ראה האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמי 700 (על המשוררת אסנת בת ר׳ שמואל הלוי ברזאני מהמאה ה־16 שחייתה בכורדיסטן)¡ ר׳ קשאני, יהודי אפגניסטן, ירושלים תשל״ה, עמי 33-30 (על המשוררת העממית זילפה בכצ׳י, שחייתה בשנים 1940-1865); א׳ שילוח, ״עולמה של משוררת עממית תימנית״, תצליל ט (1969), עמי 149-144 (על המשוררת סעדה צובירי בת המאה העשרים).

 אם לשפוט על פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

הערת המחבר : על התפקיד החשוב שמילאו לפעמים נשים יהודיות, במיוחד בקהילות אשכנז וגם בקהילות המזרח, בעיסוקים הפארא־ספרותיים, עיין ברשימותיו הביבליוגרפיות של א״מ הברמן: נשים עבריות בתור מדפיסות, מסדרות, מוציאות־לאור ותומכות במחברים, ברלין תרצ״ג! ״נשים מעתיקות״, קרית ספר יג(תרצ״ו/ז), עמי 120-114 (כאן מעלה המחבר פרט מעניין: שמה של ״אשה מעתיקה״ בשם ״פרחה ששון בת יחזקאל שהעתיקה פזמונים בבומביי וגמרה אותם ב־14 ביוני 1875״); ״נשים מדפיסות ותומכות במחברים״, שם טו(תרצ״ח/ט), עמי 376-373. על מעמד האישה היהודייה בכורדיסטן ועל הנשים (המועטות) שלמדו קרוא וכתוב, מהן שאף זכו לעמוד בראש ישיבות, ראה י״י ריבלין, שירת יהודי התרגום, ירושלים 1959, עמי 26-24; א׳ בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן, ירושלים תשכ״א; מ׳ בניהו, ״ר׳ שמואל בתאני ראש גולת כורדיסתאן״, ספונות ט (תשכ״ה), עמי כג-קכה.

בקשה סי׳ [=סימן]: פריחא בת יוסף

נו׳ [=נועם]: ״אויה לי אויה לגופי״

 

פְּנֵה אֵלֵינוּ בְרַחֲמִים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים

האל גואלי.                       בֹקֶר ותשמע קולי

 

רחם על עם סגלתך,

כי הם עמך ונחלתיך;

 מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

 

יחיד נשא ונעלם,

פדה בנך כשה נֶאֱלָם;

ובנה דביר ואולם,

 ותמוך גורלי.

 

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו;

 והקם דבירך אלינו,

 צורי וגואלי.

 

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי

כוסי וחבלי.

 

בַּת־יוֹסֵף מְיַחֶלֶת;

הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת,

 מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוחֶלֶת

 מִיַּד הַיִשְׁמְעֵלִי.

 

אבי, ברוב רחמיך,

החש מושיע עמך,

 ועשה למען שמך,

 כל חטא מחול לי.

 

בוראי, רחם יחידתי;

 צורי, חזק קהלתי;

 והעלני לארץ חמדתי

 וְאַקְטִר כְּלִילִי.

 

בתוך רבים אהללנו,

דגלו ירים באהלינו.

הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה־18-יוסף שטרית

פריחא בת יוסף-בקשה

פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה־18

מעטות הן ידיעותינו על משוררות עבריות או יהודיות עד דור התחייה בכל קהילות ישראל. גם העדויות על אודות הנשים המעטות שחיברו שירים עבריים בימי הביניים בספרד, ומאוחר יותר במערב ובמזרח, אינן מסתמכות לרוב על תיעוד חד־ משמעי.

  1. פרטים חדשים על המשוררת

בשנת תש״ם פרסמתי את הבקשה שכתבה, כנראה, משוררת בשם פריחא בת יוסף, שחייתה במרוקו במאה ה־18 (לעיל פרק ד). לזיהויה יכולתי להסתמך רק על הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״, שנשאה את שמה, פריחא, באקרוסטיכון של חמש הסטרופות הראשונות. בשיר זה הופיע גם אקרוסטיכון פנימי – אברהם בר יצחק בר אדיבה – שטענתי, כי הוא כנראה מפנה אל שמות אבותיה של פריחא. לזיהוי שם אביה כיוסף הסתמכתי על שתי התיבות הראשונות של הבית השישי, ״בת יוסף מיחלת״, ועל הכתובת של הבקשה, שציינה במפורש את סימן המחבר כ״פריחא בת יוסף״.

הערת המחבר : סקירה מקיפה על משוררות – ראה הברמן, משוררות! וראה גם לעיל פרק ד, הערה 31. באחרונה העלה עזרא פליישר את דמותה המעניינת של אשת דונש בן לברט כמשוררת עברייה (אף כי החוקר עצמו מציין ספקות בטיעוניו על אורותיה)¡ ראה: פליישר, דונש.

 מפאת חוסר תיעוד משלים ומפאת נדירותן של משוררות עבריות נקטתי לשון זהירה בדבר עצם קיומה של המשוררת ושם משפחתה ובדבר מקום פעילותה וזמנה.

עתה מצאתי עדות המאשרת את דבר קיומה של המשוררת ושופכת אור על למדנותה, משפחתה ומהלך חייה הטרגי. העדות היא מאמר מאת יוסף ביג׳אוי, עורכו הראשי של העיתון ״אליהודי״, בערבית יהודית, שיצא לאור בתוניס בשנות השלושים של המאה העשרים, ובו הוא מעלה את זכרה של המשוררת ומביא שיר נוסף מפרי עטה. המאמר (שיובא להלן במקור ובתרגום עברי) נכתב לרגל עבודות השיקום, שלא הושלמו מעולם, של השכונה היהודית (אלחארה) הישנה בתוניס, אשר במסגרתן נהרסו בניינים רבים ורחובות שלמים, ביניהם בית כנסת ישן על שם פריחה. בית כנסת זה נבנה במאה ה־18 לזכר משוררת בשם פריחה בידי אביה, ר׳ אברהם בר אדיבה (המסומן בבקשה שפרסמתי), שחי במאה ה־18. בית הכנסת התקיים במקומו הראשון עד שנת 1936, ואז הועבר למקום חדש ברובע היהודי והמשיך לשאת את שמה של פריחה.

הערות המחבר :

3          יוסף בן אברהם ביג׳אוי נולד בשנת 1890, היה חייט וכתב בעיתונים רבים בערבית יהודית. בשנות השלושים נתמנה עורכו הראשי של השבועון ״אליהודי״. לצד פועלו העיתונאי עיבד יצירות מערבית ומצרפתית לערבית יהודית, וחיבר סיפורים. ראה עליו חג׳אג׳, תפוצה, עמי 61-60.

4          השבועון ״אליהודי״ יצא לאור בתוניס בשנים 1940-1936 בבעלותו ובניהולו של מרדכי אוזן. השווה הטל, העיתונות, עמי 18. גיליונות רבים של השבועון מצויים בספריית מכון בן־צבי, ושם אותר המאמר שביסוד פרסום זה.

5          על השיקום באלחארה (כך כונו השכונות היהודיות בצפון־אפריקה, פרט למרוקו) הוחלט בעיריית תוניס הקולוניאלית בשנת 1930. העבודות נמשכו עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה, ולא חודשו. על המאמצים לשיקום הרובע היהודי בתוניס ראה סבאג והטל, עמי 28-24.

6          במאמר של ביג׳אוי בערבית יהודית השם פריחה מאוית בה״א, ואילו באקרוסטיכון של שני שיריה השם נכתב באל״ף, כנהוג בכתביהם של יהודי מרוקו. במרוקו השם פריחא רווח בקרב היהודיות וכנראה גם בקרב המוסלמיות: לא כך בקרב יהודי תוניסיה.

7          תשמישי הקדושה של בית הכנסת הישן הועברו לבניין חדש, ברחוב אל־מולה, שנקרא גם הוא ״בית הכנסת על שם פריחה״! ראה סבאג והטל, עמי 65. על הקמת בית הכנסת על שם פריחה הילכו בקרב יהודי תוניס אגדות וסיפורי עם, השונים מהמתואר במאמרו של ביג׳אוי; ראה שם, עמי 65 הערה 12.

מן המאמר של יוסף ביג׳אוי אנו למדים, שפריחא, אביה, ר׳ אברהם, ואחיה הגיעו ממרוקו והתיישבו בתוניס סמוך לאירוע טרגי, שבו נפגעה העיר מידי האלג׳יראים, ותושביה היהודים נאלצו לחפש מקלט לעצמם. פריחא ומשפחתה עזבו את מרוקו בגלל המהומות שהתחוללו שם והרדיפות שמהן סבלו אז היהודים. באיזה אירוע טרגי מדובר? הכוונה היא לכיבוש תוניס בשנת 1756 בידי האלג׳יראים, אירוע שנשאר חרות היטב בזיכרון הקהילתי של יהודי תוניס, בגלל מעשי הביזה, האונס וההרג של הכובשים. בני הקהילה נאלצו אז לנדוד מעירם עד יעבור זעם, ורבים מהם מצאו מקלט בטריפולי שבלוב.

8          על מאורעות אלה בתוניס ראה הירשברג, תולדות, ב, עמי 132. על המהומות במרוקו בשנים 1757-1728 ראה שם, עמי 292-282. משפחת המשוררת עזבה כנראה את מרוקו שנים מעטות לפני כיבוש תוניס בידי האלג׳יראים. ייאמר עוד, שלאחר שהמלך מוחמר בן עבדאללה עלה לשלטון במרוקו, בשנת 1757, הוא הצליח לייצב את ממלכתו וגייס לשירותו יהודים רבים; ראה שם, עמי 295-285.

פריחא בת רבי אברהם – יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו- יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

ר׳ אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון והמהומות הממושכות שם בשנים 1757-1728, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי אסמאעיל, ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. ר׳ אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג׳יראים, עזבו את תוניס וחזרו אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים אחריה לא נשאו פרי, ולא נודע מה אירע לה.

הערת המחבר : 9 במאמרי הראשון על פריחא (לעיל פרק ד, עמי 152-151) טענתי, שהיא חייתה במרוקו במאה ה־18. עתה אפשר לקבוע, שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה, ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים (או השלושים) לחייה, על פי הסברה. פרט לעדותו של ביג׳אוי יש סימנים נוספים שהיא נולדה במרוקו: תפוצת הבקשה שלה ״פנה אלינו ברחמים״(שם, שם), תפוצת השירים הערביים־היהודיים שכתב אביה, ר׳ אברהם בן אדיבה, כפי שאני מראה להלן, והימצאותה הממושכת של משפחת בן אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, הערה 11).

פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך ר׳ אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה מיטתה, וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה. נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה, והזכירו את שמה בשעות מצוקתן. ביג׳אוי מכנה את פריחא ״רבנית״ ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה, אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך. כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את האקרוסטיכון פרחא, ומתרגמו לערבית יהודית. הפיוט (שיובא להלן) הוא שיר גאולה, הרומז כנראה למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו. פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, ואילו את הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ היא חיברה במרוקו. איננו יודעים אם ביג׳אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא הביאם במאמרו.

הערת המחבר : עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם ״רחוב המקוה״ (בצרפתית Rue du Bain), כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר׳ אברהם בן אדיבה לזכר בתו: ראה סבאג והטל, עמי 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי הרובע.

שם המשוררת היה אפוא פריחא בת אברהם [בר אדיבה], ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף בת יוסף מורה על כנסת ישראל ועם ישראל, רמז לכינוי המקראי בית יוסף, המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו. לפיכך התיבה בת בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני, פריחא, ואקרוסטיכון פנימי, אברהם בר יצחק בר אדיבה, וביניהם התיבה בת.

אשר לאביה, ר׳ אברהם בר אדיבה, באחרונה מצאתי שני שירים שלו בערבית יהודית, שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסם על סיפורי איוב״ וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב על עשרה הרוגי מלכות. ביג׳אוי מכנה אותו ״הרב הגדול״, אולם לבד משני שירים אלה, שהוא חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של ביג׳אוי, לא מצאתי את שמו במסמך אחר. גם לא מצאתי באיזו קהילה במרוקו הוא חי.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031