קהילות תאפילאת-מאיר נזרי-מעגל השנה


קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי

ספר זה עוסק בתיאור אורח החיים של קהילות תאפילאלת בכל מה שקשור למעגל השנה והתפילה. הוא המשך לקודמו, כרך א׳ העוסק במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה. שני הכרכים מהווים מפעל מחקרי תיעודי ששם לו למטרה לשמר את מורשת! של קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא שבדרום מזרח מרוקו וקהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה, לתאר את מנהגיהן ואורח חייהן, הגותן ויצירתן התורנית והפיוטית במשך כ-150 השנים האחרונות.

הספר מתמקד כאמור בהוויי ובמנהג של מעגל השנה: שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה וט״ו בשבט, פורים ופסח, ימי ספירת העומר וימי בין המצרים. הוא כולל תיאורי הווי, פיוטים ודרושים מוהדרים מאת חכמי תאפילאלת, וכן ההדרה ראשונה מכתבי יד בליווי מבואות ותרגום ערבי יהודי(שרח) של ההגדה של פסח, של תיקון פסח(צ׳היר), של פרקי אבות ושל ההפטרה לתשעה כאב ואף פיוטים וקינות.

שני הכרכים נשענים על מקורות בעל פה – כ-50 מסרנים, על כתביהם של חכמי המקום, על עשרות מסמכים שונים מתאפילאלת ועל אוספים של כתבי יד מבית הספרים הלאומי, ממכון בן־צבי, מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי וממוזיאון ישראל.

ד מאיד נזרי, יליד ארפוד שבמחוז תאפילאלת, משלב זה למעלה מ-20 שנה את עבודתו המחקרית בהוראה אקדמית (היום במכללת ליפשיץ והרצוג) כמרצה בכיר למקצועות העבריים. פרסם כ-30 מאמרים בנושאי שירה ופיוט וקהילות תאפילאלת. ספריו הקודמים: שירת הרמ״א, הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו(הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע״ג); קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא – מעגל האדם (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע״ג)

כרך זה מוקדש למנהיגים הרוחניים של קהילות תאפילאלת במאה העשרים ממשפחת אביחצירא:

לאחים ר׳ יצחק ור׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא זלה״ה, מארי דאתרא בבודניב ובארפוד, לר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא זלה״ה, מרא דאתרא בארפוד וגלילותיה ולר׳ שלום אביחצירא זלה״ה, מנהיגה הרוחני של קהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה.

לר׳ אליהו ובנו ר' מכלוף אביחצירא זלה״ה ולר׳ שמואל אביחצירא זלה״ה ואחרונים הם ר׳ יחיא אדהאן ור׳ משה תרג׳מן זלה״ה, רבותיו של בבא צאלי.

לחזנים של כל קהילות תאפילאלת שהיו שליחי ציבור, דרשנים, שוחטים, מוהלים וסופרי בי״ד ובכללם חכמי משפחת לעסרי בקצר־ אסוק וריש.

לסופרי סת״ם של תאפילאלת אחד המרבה ואחד הממעיט ובמיוחד לד׳ אליהו סבאג(ה׳ן בא־יאיהו חזאן די זרף) ובניו ר׳ יצחק ור׳ יעקב, שכתבו יחד ב־150 ספרי תורה ולר׳ אברהם הדוש מקצר א־סוק שכתב לבדו 118 ספרי תורה.

יהא זכר כולם לחיי העולם הבא

תעודת סמיכה לשחיטה

ה׳ אלהים יעזור לי. סמיכה לחיים

אמת ויציב ונכון וקיים ברירא כשמשא. שנדבה רוחו אותו הח׳ הש׳(החכם השלם) והותיק רב באישורי כהה״ר(כבוד הרב החכם רבי) יצחק נזרי הי״ו(ה׳ יחייהו וישמרהו) ושנה ופירש לפנינו בחקירה ודרישה. בדיני שחיטה וטריפות עבוד פרישה. עד שנמצא בקי בהן. ובשמותיהן. בטעמיהן ובדקדוקיהן. הלכתא רברבתא. הלכה ברורה״ ועוד שוא׳לים הלכו בו. ובקרבו ישים אור בו. ויהי למשיב ידו. ותשובתו בצדו. וחפץ ה׳ הצליח בידו. לכוין אמרא ולאהדורי סברא״

ידיו רב לו שדעתו יפה. לקבל אלפא. דסר סכיניה ונמצאת יפה. לפום חורפא. מרישא לסיפא. וברוח מבינתו. היתה באמנה אתו. ופעמים הרבה לפנינו השחיזה הכינה וגם חקרה"

ועוד ידו נטויה. במילתא דרמייא. ויהי ידיו אמונה. ידו על העליונה. ומתהלך ברגש גדולה וקטנה. לא יחטיא המטרה. אפילו כחוט השערה״

ועדיו זכין לו מומחי וטבחי מתא. ועל פיהן אנו חיין ליקר סהדותא. ששחט לפניהם בהמה גסה ודקה. בכוח גדול וביד חזקה. גם מעוף השמים. בקי באימון ידים. ואף גם בהסרת הסירכות. בידיים מבורכות. חגיר חרצין קל מהרה״ אי לזאת בהורמנא דמלכא הוא אלהנא. כל מן דין ומן דין סמוכו לנא. והנני סומך שתי ידי עליו בהץ סמיכה בעזרה. לשחוט שור שה כבשים ושה עזים וכל צפור טהורה. מעתה ומעכשיו ולית מאן דימחא בידיה ולימא ליה מא עבדית. בכל אתר ואתר הא במתא הא בדברא"

וקנינו מידו בקשט׳(בקנין של משיכה) בשח׳(בשבועה חמורה) וכר שלא ישיג גבול אחרים ח׳ו(חס וחלילה). ועוד להיות חוזר על לימודו דיני שחיטה וטריפות תמידין כסדרן כמש׳(כמו שכתוב) בשע׳ יוד׳(בשולחן ערוך יורה דעה) סעיף א׳ וכמו שציין הגאון באהט׳(באר היטב) ז׳ל בשם מהרי׳ל ז׳ל קחנו שם בארה״ והיה זה ביום ששי בשקוד׳(בשבת קודש) תשעה ימים לחודש שבט משנתינו זאת ערכתי נר למשיחי(ת׳׳ש/1940) לפרט קטן יושב בסדר ויאמר אם שמוע וכו׳ והישר בעיניו תעשה והכל שוב׳(שריר ובריר) וקיים ע״ה(עבד ה׳) יצחק אביחצירא.

גם אנכי הבא על כח׳י(כתב חתימת ידי) מודה על כל הנז׳ל(הנזכר לעיל) ובפה מלא עונה אחריו אמן ועל דבר אמת חש׳פ (חתמתי שמי פה) והשרב (והכל שריר ובריר וקיים) ע׳ה מאיר ש׳ם(שלום מאיר) אביחצירא בלא׳א(בן לאדוני אבי) הרה׳ג מו׳ג או׳ר(הרב הגדול מעוז ומגדול אדוני ורבי) מופלג מזהי׳ר(מזכה הרבים) כקש׳ת(כבוד קדושת) אדמו׳ר עט׳ר (עטרת ראשי) וצ׳ת (וציץ תפארתי) כמוהר׳ר יש׳א (ישראל אביחצירא) ברכה מאת ה' ויחש׳ל(ויחיה שמו לעולם) ויאריך ימים על ממלכתו אכי׳ר(=אמן כן יהי רצון).

Meyer Nezrit Les communautés de Tafilalet / Sijilmassa-Le cycle de l'année hébraïque

Meyer Nezrit

Les communautés de Tafilalet / Sijilmassa

Deuxième tome

Le cycle de l'année hébraïque

Résumé

Cet ouvrage traitant de la recherche et de la documentation relatives au cycle de l’année des communautés juives du Tafilalet constitue la suite du volume précédent consacré au cycle de la vie des juifs de cette région.

A l’instar du premier volume, celui-ci associe la description de traditions religieuses, de coutumes populaires, de poèmes liturgiques et d’homélies, rapportés ici, et accompagnés de sources, d’introductions et d’illustrations. Comme le précédent, ce volume est fondé sur deux principales sources : manuscrites ou imprimées d’une part ; orales, d’autre part, notamment celles fournies par des informateurs.

Chapitre 1 : le Chabbat

Ce premier chapitre explicite les us et coutumes spécifiques liés au chabbat dans les diverses communautés juives du Tafilalet : la préparation des plats chabbatiques traditionnels tels que la dafina, le rituel liturgique, le kiddouch, les chants et cantiques et les chabbatot particuliers : chabbat chira (au cours duquel est lu le cantique de Moïse), chabbat tohekha (les deux chabbatot au cours desquels sont lues les péricopes behoukotaï ou ki tavo). Ce chapitre inclut également la description des traditions usuelles de ces communautés lors du chabbat, les chants et cantiques, en particulier le poème liturgique mizmor chir leyom hachabbat du rabbin Mass’ oud Abehssira, figurant ici pour la première fois et précédé d’une introduction.

Chapitre 2 : Chabbat roch hodech (annonce du nouveau mois et bénédiction de la nouvelle lune)

Ce chapitre évoque la liturgie du début du mois hébraïque et les traditions connexes, notamment la bénédiction de la nouvelle lune, telles quelles étaient pratiquées au Tafilalet, et dont certaines étaient communes à toutes les communautés juives du Maroc, en particulier la hahtarat hahodachim (litt. : le couronnement des mois) : Adar, mois du renouveau et de la joie ; Nissan (mois du miracle de l' Exode) ; Sivan, témoin du don de la Torah, etc. Les us et coutumes spécifiques des communautés du Tafilalet consistent notamment en l'annonce du nouveau mois proclamée exclusivement par le hazzan (chantre) avant la prière des chemonei esrei (ou amidah), l’omission de la bénédiction barekhi nafchi (Bénis mon âme, L' Eternel) au cours de ce chabbat, la réitération de la bénédiction de la nouvelle lune sept jours après son apparition, etc.

Chapitre 3 : le mois d’Eloul et les selihot

Le troisième chapitre s’ouvre sur F univers spirituel particulier aux communautés du Tafilalet concernant le début du mois d’Eloul et signalé par la mise en garde hikon likrat Eloheikha (Rapproche-toi de ton Dieu, Israël), une tradition fortement imprégnée de solennité, de repentance et d’absolution des vœux, et qui est marquée par le double réveil nocturne des fidèles : le premier à minuit pour les prières des selihot (hymnes de repentir et de contrition), le second pour la prière du matin chaharit. Il en va de même de la coutume du jeûne observée tous les jours du mois par les hommes et les femmes, tout spécialement les lundis et les jeudis. Ce chapitre inclut la description des coutumes liées au réveil avant les selihot, la préparation du café pour les fidèles, le tiqqun karet (littéralement levée de la condamnation de karet) et les traditions relatives au jeûne. Il en va de même des traditions spécifiques des communautés du Tafilalet durant le mois d’Eloul – comme celle de ne pas sonner le chofar pendant les jours et les nuits de la période des selihot, ou celle de F annulation des vœux pendant les quarante jours précédant Roch Hachana (le 20 du mois de Av harahman) et non les trente jours précédant l’année hébraïque, soit le premier jour du mois d’Eloul. Le chapitre se clôt sur un document essentiel : le sermon du mois d’Eloul du phare des communautés Maliennes : David Abehssira.

Chapitre 4 : Roch Hachana et Yom Kippour – les Jours redoutables

Roch Hachana : cette grande solennité du calendrier hébraïque est marquée par certains particularismes dans les communautés juives du Tafilalet. La veille de Roch Hachana, une fois récitée la prière du matin, les fidèles, dont la plupart jeûnent une demi-journée, procèdent à l’infirmation de leurs vœux et promesses à la synagogue. Un mouton est abattu en expiation des péchés par de nombreuses familles et la chair de l’animal accommodée pour les repas de fête. Le répertoire des poèmes liturgiques et des cantiques des communautés du Tafilalet diffère de celui des autres communautés juives du Maroc. Au Tafilalet, les fidèles s’abstiennent de toute interruption de la récitation de poèmes liturgiques avant ou après la prière. Une atmosphère d’austérité règne alors dans la synagogue. La deuxième partie de la journée est consacrée à la lecture de Psaumes, puis, l’après-midi, après la prière de minha du premier jour de fête, les fidèles de toutes les synagogues se rendent en procession à la cérémonie du Tachlikh sur les rives de l’oued Ziz qui traverse une grande partie des localités du Tafilalet.

Kippour : les préparatifs de la journée la plus solennelle du calendrier juif débutent par l’abattage des kapparot (expiations), en l’occurrence de coqs et de poules, la préparation des volailles nappées d’huile et d’épices, et mijotées au four du quartier. Les communautés juives filaliennes perpétuent des traditions particulières concernant la lecture du Kol Nidré. Un climat de gravité baigne la synagogue, les fidèles prononcent à haute voix les mots amen, baroukh hou baroukh chemo et prennent une part active aux chants liturgiques. Nombreux sont les jeunes gens en prière qui se tiennent debout la journée durant et qui, pour cette performance, sont gratifiés par le chantre d’une bénédiction spéciale. Pour le repas de la fin du jeûne, certains ont coutume de consommer uniquement les plats cuits au four du village, d’autres n’observent pas cette tradition. Tous échangent le menu du repas qu’ils consommeront après la ne’ilah (le service de conclusion de cette journée d’expiation). Ce chapitre décrit les diverses traditions rituelles, les poèmes liturgiques et les coutumes relatives aux kapparot, ainsi que l’atmosphère de gravité régnant dans les synagogues.

Chapitre 5 : Soukkot et Simhat Torah (fête des Tabernacles et Joie de la Torah)

Dans toutes les communautés juives, les journées comprises entre Kippour et Soukkot sont imprégnées d’un halo de spiritualité festive incluant la préparation de la soukkah (cabane ou tabernacle), l’acquisition des quatre espèces et les achats destinés à cette longue célébration, de sorte qu’on ne prononce pas à cette occasion de tahanounim (prières pénitentielles). Dans les communautés filaliennes, certaines familles juives n'allument pas de feu en vue de cette fête.

Toutes les maisons juives possèdent des constructions en dur sur leur toit ou dans leur cour, recouvertes le moment venu de rameaux de palmier dattier qui agrémentent les paysages du Tafilalet, raison pour laquelle les cabanes de Soukkot n’étaient pas dressées dans l’enceinte des synagogues. De beaux etroguim (cédrats), non greffés, de couleur jaune, sans défaut au niveau du carpelle et d’une parfaite fraîcheur, provenaient d’Agadir et d’Essaouira (ancienne Mogador). Quant au myrte, les communautés juives filaliennes ne tenaient pas pour indispensable de disposer de trois brindilles, ni de brindilles trifoliolées.

Ce chapitre décrit les us et coutumes spécifiques de la fête, l’acquisition, après observation minutieuse, des quatre espèces par les chantres, les talmidei hakhamim (les disciples de Sages) et les chefs de famille. Le loulav (palme fermée de dattier) dont la fraîcheur doit être maintenue pendant toute la fête, les deux branches de arava (saule) et le myrte sont reliés par des bandes de feuilles de palmier selon une disposition rituelle. Le chapitre inclut également des descriptions détaillées relatives aux jours chômés, aux prières et à la séquence des hochanot (procession en ronde des fidèles autour de la chaire de la synagogue en psalmodiant les litanies de ïhochana rabba (Accorde-nous le salut) lors des haqqafot, aux réjouissances de Simhat Torah (dernier soir de la fête de Soukkot), au rituel spécifique de la prière pour la pluie, à la liste des poèmes liturgiques qui agrémentent les haqqafot et aux coutumes liées aux jeunes mariés le jour de Simhat Torah. Sont également détaillées les coutumes de la veille de Simhat Torah observées par les membres de la communauté juive d’Erfoud, ainsi que celles du dernier soir de Soukkot. Le tout est agrémenté d’un poème liturgique évoquant cette fête, composé par le rabbin Makhlouf Fadida de Rissani, et publié ici pour la première fois avec une introduction, un commentaire et des sources d’inspiration.

Chapitre 6 : Hanoukkah et Tou biShvat (Nouvel an des arbres)

  1. Hanoukkah : dans les communautés juives de diaspora comme au Tafilalet, les huit jours de cette fête étaient dépourvus de tout signifiant national, contrairement à celui attribué à cette fête en terre d’Israël : vacances scolaires, liesse, beignets et fritures, jeux de toupie, célébrations pour adultes et enfants, et chants de Hanoukkah. Dans les communautés juives filaliennes, cette fête se caractérisait essentiellement par le rituel synagogal commun à toutes les communautés juives – récitation du Hallel (louanges à Dieu), hymnes d’actions de grâce et de louange du livre des Psaumes, à la nouvelle lune, et exposition aux fidèles du rouleau de la Torah, précédée de la récitation du psaume 30 mizmor chir hanoukkat habait leDavid, ainsi que de certains versets. Le chapitre comporte la description des traditions liées à cette fête dans toutes les communautés juives, en particulier celles du Tafilalet. Le célèbre sermon du rabbin David Abehssira à cette occasion est ici publié pour la première fois.
  2. Tou biShvat : à l’instar de Hanoukkah, Tou biShvat ne revêt pas F importance qui lui est attribuée en Israël : congé scolaire, plantation d’arbres et consommation de fruits fraîchement cueillis. Au Tafilalet, cette fête se distinguait par l’omission de la récitation du tahanoun (prière pénitentielle prononcée après la amidah), et par un simple repas de fruits dans certains quartiers. De sorte qu’aucun préparatif n’était fait par les familles en vue de cette fête et qu’elles ne consommaient pas nécessairement de fruits à cette occasion, tout en prenant part au rituel synagogal. La suite du chapitre décrit les bénédictions sur les fruits de Tou biShvat prononcées par le Baba Salé et par Eliahou Teboul de Colomb-Béchar qui conviaient des fidèles chez eux pour participer à ces bénédictions sur les fruits.

Chapitre 7 : Pourim et réjouissances du mois d’Adar

« Lorsqu’Adar arrive, les joies sont multipliées. » Tout au long de ce mois est enseigné le poème liturgique mikamokha ve-en kamokha selon la version du rabbin Yehudah Halevi, de même qu’est lue aux enfants la meguila (rouleau d’Esther). C’est également le mois au cours duquel on procédait au tiqqun du 7 Adar (jour de la naissance et de la mort de Moïse), commenté dans ce chapitre. Contrairement aux autres communautés juives du Maroc, celles du Tafilalet n avaient pas coutume de chanter mikamokha lors du chabbat Zakhor qui précède Pourim mais le jour même de la fête. Le chapitre s’étend sur certaines traditions populaires de Pourim :étals de friandises et de crécelles, jeux particuliers à la fête de Pourim, personnage d’Aman qui constitue F attraction principale, tapage, détonations et étrennes de Pourim, évocation des jeunes victimes des réjouissances de cette fête. Le chapitre décrit également la séquence des prières quotidiennes du matin et du soir lors de Pourim, le repas de la veille, la coutume de la gueviyat nedarim (perception prélevée en milieu d’année des promesses de dons et des aumônes), l’échange de plateaux de friandises entre les familles juives. Ce chapitre est également assorti de deux sermons célèbres prononcés le 7 Adar par le rabbin Yaacov Abehssira, ainsi que le poème liturgique en acrostiche Ani achira de Yehuda ben Yeïch.

Chapitre 8 : Pessah (Pâque)

Le chapitre est introduit par les préparatifs de Pessah dans les communautés juives iilaliennes : la moisson du blé et son mode de conservation, f inspection de la cacherout durant la semaine de la péricope bechallah, la cuisson des azymes : la matsa chemourah traditionnelle, la matsa spéciale pour les soirs de fête et la matsa achira (enrichie). Toutes ces variétés de matsot sont préparées avec de la matsa chemourah. Dès l’annonce du mois de Nissan, les jeunes garçons lisent la première moitié de la Haggadah de Pessah avant la prière de minha du premier chabbat du mois, l’autre moitié étant lue au cours du second chabbat. La veille du Seder est consacrée aux derniers préparatifs de la fête :  l'abattage des moutons, le biour hamets (la recherche et le brûlage de toute trace de levain), l'erouv tavchilin (plats cuits avant la fête et permettant leur consommation pendant la fête et le chabbat qui la suit), le nettoyage scrupuleux des cours et des venelles du quartier juif, la vente du hamets aux non-juifs et la disposition des denrées traditionnelles de Pessah sur un plateau : notamment un os grillé, un œuf dur et le haroset pilé à la main. La disposition de ces ingrédients sur le plateau est conforme aux prescriptions du Ari de mémoire bénie, F afiqoman est dissimulé sous la nappe, mais l’enfant qui le découvre n’est pas récompensé. La veille du Seder il est d’usage de manger des pommes de terre et des œufs ou, dans certaines familles, du foie de bœuf grillé. La liste des ingrédients interdits à la consommation est longue et détaillée : tous les épices (poivre, cumin, sel et même café), les femmes veillant à en éviter F usage. Les plats les plus répandus sont la viande de mouton, les fèves et les petits pois frais, les beignets aux pommes de terre, les légumes, les dattes, les noix et les amandes. Toutes les communautés juives filaliennes consomment de la matsa sherouya (trempée) et de la matsa achira. Le chapitre cite le sermon du Chabbat hagadol (Chabbat précédant Pessah) et le psaume intégré dans la liturgie de Pessah yomrou gue’oule haChem. Une grande place est accordée à l’édition hébraïque de la Haggadah dans sa traduction en arabe et dans F édition de la houkat Pessah dans ses trois versions – en araméen, hébreu et arabe. Ce chapitre s’accompagne de détails concernant la cuisson des matsot, F usage de la vaisselle spéciale de Pessah et les préparatifs traditionnels de la fête.

Chapitre 9 : Entre Pessah et Chavouot – le comput de l' Omer

Ce chapitre traite des coutumes relatives au comput de Y Orner dans les communautés italiennes. Une atmosphère de deuil caractérise la période de F Orner précédant la fête de Chavouot : les fidèles ne se rasent pas, ni se coupent les cheveux, ne portent pas de vêtements neufs, ne s’immergent pas dans de l’eau, ne prononcent pas la bénédiction che-heheyanou et n’organisent pas de réjouissances. Tous témoignent de précaution dans leurs actes, et portent sur eux du sel afin d’éloigner les mauvais esprits. La tradition de lecture des Proverbes et des pirkei avot (Maximes des pères) est pérennisée afin de fortifier les vertus des fidèles. Ces journées austères sont toutefois entrecoupées de jours de répit, en particulier la hilloula de rabbi Méir Ba’al Haness le 14 Iyar et celle de Rabbi Chimon Bar Yohaï le jour de Lag ba-Omer, auxquelles participent tous les membres de la communauté en allumant des bougies et en prenant part à des repas festifs. Ce chapitre qui comporte des détails sur les coutumes populaires liées aux hilloulot, est agrémenté de poèmes liturgiques en hébreu et en arabe, composés par des Sages filaliens en l’honneur de Rabbi Chimon Bar Yohaï et de Rabbi Méir Ba al Haness et cantilés au cours des hilloulot, ainsi qu’ un poème liturgique évoquant le comput de l’Orner et un sermon en l’honneur de Rabbi Méir Ba’ al Haness. Y figure également une traduction des pirké avot en dialecte judéo-arabe, langue vernaculaire des communautés juives du Tafilalet.

Chapitre 10 : Chavouot

Ce chapitre traite des traditions liées à la fête de Chavouot : tiqqun de la nuit de Chavouot, la séquence des prières, le programme de la journée, la lecture de la ketouba (contrat allégorique entre Dieu et son peuple), la lecture de psaumes et celle du livre de Ruth, la lecture des azharot selon la version du rabbin Isaac ben Reuven et du rabbin Chlomo Ibn Gabirol, le repas dit « du roi David » et celui de la hilloula de Moshé rabbenou qui transmit la Torah au peuple d’Israël, et du roi David qui naquit le jour de Chavouot, la lecture en arabe des Dix Commandements énoncés au crépuscule du dernier jour de la Création, la bénédiction des tribus extraite du recueil arba guevi’im. Sont également indiquées les coutumes liées à la lecture des azharot et le sort du dernier participant du premier jour de la fête chargé de lire le passage chevet ahim yahad oumat ehad mehem… oumichpato nigzar ki enozer, lectures des azharot (poème liturgique énumérant les mitsvot) du rabbin Reuven ben Yitzhak, jets nourris d’eau froide entre les participants au concours de lecture et les jeunes qui attendent le gagnant dans la cour de la synagogue, chacun muni d’un tonneau ou d’une jarre, le tout symbolisant le précepte en mayim ela Torah (Il ri est d’eau que la Torah). A ce propos est présentée ici une description de l’association caritative ‘Ets Hahayim fondée dans le but d’enseigner la Torah et qui organisait un repas de Chavouot. Le chapitre s’ouvre sur un sermon prononcé par le rabbin Yaacov Abehssira sur le thème du don de la Torah et comprenant une description de la lutte de Moshé avec les anges qui s’acheva sur le don de la Torah à Moshé. Le chapitre s’achève sur un poème liturgique du rabbin Yaacov Abehssira achorer hayom shira ouchivha contenant de nombreuses suggestions marquant cette fête, en particulier le don de la Torah et celui de la chekhina, la présence divine sur tout le peuple d’Israël.

Chapitre 11 – La période de deuil entre le 17 Tamouz et le 9 Av

À l’instar de la plupart des communautés juives marocaines, celles du Tafilalet observent fidèlement les journées de deuil prescrites par le Rama (acronyme de Rabbi Moshé Isserles) commémorant les calamités infligées au peuple d’Israël durant la période comprise entre le 17 Tamouz et le 9 Av. En l’occurrence : 1. à compter du 17 Tamouz, les hommes ne se rasent pas ni ne coupent leurs cheveux, ne se réjouissent pas et ne récitent pas la prière che-heheyanou, y compris le Chabbat ; 2. à compter du premier jour du mois de Av, les familles ne consomment pas de viande, ne boivent pas de vin, ne se lavent pas et ne lavent pas leur linge ; 3. à compter de la veille du 9 Av, le repas marquant le début du jeûne n’est composé que de mets non carnés et consommés non pas autour d’une table mais à même le sol, sans mizmorim (hymnes d’actions de grâce) ; 4. à compter de la veille du 9 Av, les fidèles observent les cinq « interdits », se rendent pieds nus à la synagogue, et récitent des élégies ; 5. à l’aube du 9 Av, les fidèles ne se drapent pas dans leur tallit ni ne nouent leurs tefillin, ne lisent pas la chirat hayam et se contentent de la lecture de la portion haazinou et, lorsque le rouleau de la Torah est extrait de l’arche sainte, récitent l’élégie al ekhali. Seule la prière de minha apporte un allègement au deuil : les fidèles s’asseyent sur des bancs, se drapent de leur tallit et nouent leurs phylactères en signe de consolation, suivant la croyance selon laquelle le messie serait né un 9 Av.

Ce chapitre passe en revue en détail toutes les coutumes relatives à cette période de deuil. De même y est décrite la séquence des prières et des élégies prononcées la veille du 9 Av, les coutumes spécifiques de sommeil de cette nuit, F emploi du temps de la journée du 9 Av, la prière de minha et la composition du repas pris en fin de jeûne. Le chapitre inclut les traditions populaires concernant le tiqqun hatsot quotidien à compter du 17 Tamouz et les coutumes réservées aux femmes et aux filles qui se lamentent sur la destruction du Temple devant leurs fourneaux. Le programme scolaire des jeunes élèves est adapté aux circonstances et composé de l’étude de trois haftarot intitulées telata depur anouta, du livre des Lamentations (Ekha), de la haftara traditionnelle de Ticha beAv, et d’élégies inspirées par la destruction du Temple. Ce chapitre est ici, et pour la première fois, agrémenté de quatre élégies manuscrites des Sages de la famille Abehssira, ainsi que de la haftara du 9 Av en dialecte judéo-arabe, assorti d’une traduction hébraïque et d’une introduction détaillée sur le thème de la haftara dans sa version judéo-arabe.

Chapitre 12 : lectures saisonnières

Les coutumes de lectures saisonnières généralement pratiquées par les communautés juives marocaines, au Tafilalet en particulier, évoquent des événements historiques : c’est le cas de la Haggadah (récit de Pessah) ; du Cantique des cantiques (chir hachirim) lu lors des mi-fêtes de Pessah ; du livre des Proverbes (sefer michlé) et des Maximes des Pères entre Pessah et Chavouot ; du livre de Ruth et des azharot à Chavouot ; du livre de Job entre le 17 Tamouz et le 9 Av ; du livre de Daniel entre le chabbat Nahamou et le premier jour du mois d’Eloul. Ce dernier chapitre détaille les coutumes de lectures saisonnières, leurs horaires, les textes et les versets prononcés avant et après ces lectures. En illustration, nous achevons notre ouvrage par la lecture saisonnière traditionnelle du livre de Job à Erfoud.

קהילות תאפילאל/סג'למאסא-מאיר נזרי- הפטרה של תשעה באב

 

הפטרה של תשעה באב…

יג אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם.  יד עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.  טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה.  טז מִדָּן נִשְׁמַע, נַחְרַת סוּסָיו–מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ; וַיָּבוֹאוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ–עִיר, וְיֹשְׁבֵי בָהּ.  פ}
יז כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם, נְחָשִׁים צִפְעֹנִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם, לָחַשׁ; וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם, נְאֻם-יְהוָה.  {ס}  יח מַבְלִיגִיתִי, עֲלֵי יָגוֹן; עָלַי, לִבִּי דַוָּי.  יט הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי, מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן, אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ; מַדּוּעַ, הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם–בְּהַבְלֵי נֵכָר.  כ עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ; וַאֲנַחְנוּ, לוֹא נוֹשָׁעְנוּ.  כא עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי, הָשְׁבָּרְתִּי; קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי.  כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם:  כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.  {ס}  כג מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי. ס

 ההפטרה של תשעה באב

מבוא

לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳(ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרה בערבית יהודית כמו השרה הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות׳. במרוקו ידוע השרה המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב-1888 ו-1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.

השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים' משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.

גם בקהילות תאפילאלת אמרו את ההפטרה בליווי שרח, אבל לא מתוך ׳ארבעה גביעים׳ אלא מקונטרסים בכתב יד של מעתיקים מקומיים. השרח להפטרה על שני נוסחיו, המרכזי שב׳ארבעה גביעים׳ והנוסח הפילאלי, איננו תרגום מילולי כמו ההגדה של פסח ופרקי אבות, אלא פירוש מדרשי רחב ומפורט הנשען על אגדות החורבן המופיעות בתלמוד הבבלי והירושלמי ובמדרשי האגדה ומהוות חומר משותף המפרנס את שני הנוסחים. למרות המשותף בשני הנוסחים יש כמה מאפיינים ייחודיים בשרח הפילאלי שבהם הוא שונה מן הנוסח ב׳ארבעה גביעים׳, הן בתכנים והן בלשון.

מקור כתב היד

מקור השרח הערבי של ההפטרה המוהדר כאן הוא כתב יד של ר׳ מסעוד מלול מטבריה שצילומו מצוי ברשותי. כל קטע פותח בפסוק הכתוב בכתב יד מרובע ואחריו נוסח השרח הכתוב בכתב יד רש״י, ובסך הכול כולל 18 עמודים. כתב יד אחר מתאפילאלת הוא של ר׳ אברהם הרוש מבודניב המצוי בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. כתבי יד אחרים מצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. כאן נציין שאין כתבי היד זהים ממש בלשונם מילה במילה. ההסבר נעוץ בכך שהשרח נאמר בראשונה בעל פה, וכל כותב או מסרן שימר נוסח משלו. ההשוואה בין הנוסחים מלמדת על הבדלים קטנים של משפט יתר או חסר וכיו׳׳ב, אבל התוכן והפרטים נשמרים.

מקורות של תוכן השרח

מקורות מקראיים: פרשת התוכחה של בחֻקֹתי (ויקרא כו) וכי תביא(דברים כח); מלכים א יח, מה; מלכים ב ו, כד-לא; ירמיה ח, יב-כג – ט, א-כג; ישעיה ג, טז; לג, ז; דבהי״ב כד, כד-כו, ועוד.

מקורות תלמודיים: בבלי ברכות מח ע״ב; לח ע״ב; שבת קיט ע״ב; יומא ט ע״ב; מו״ק כח ע״ב; גטין נה-נז; ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה.

מקורות מדרשיים: מדרש רבה, בעיקר איכה רבה ובמיוחד הפתיחתות; ילקוט שמעוני, רמזים שונים; פסיקתא רבתי כח, לא; מדרש זוטא איכה א; אליהו זוטא כד.

מכנה ההפטרה והשרה המלווה אותה

ההפטרה כוללת 34 פסוקים מספר ירמיהו פרק ח, יב-כג ופרק ט, א-כג. תחילה מופיע הפסוק ואחריו קטע השרח הפרשני. במקורות ההפטרה ב׳ארבעה גביעים׳ ו׳קול תחינה׳ הכול בא על פי הסדר, ללא ציון מקורות כלשהם.

חידושי המהדורה של השרח הפילאלי

א. ההפטרה כאן נחלקת ל־34 קטעים המופיעים לפי סדר א-לד ומקבילים למספר פסוקי ההפטרה. אחרי מספר הקטע מופיעים נושאים ותכנים של השרח, כל נושא בשורה, ובסוגריים – מקורותיהם התלמודיים והמדרשיים. אחריהם מופיע הפסוק בניקוד ובטעמי המקרא ומקורו, ואחר כך נוסח השרח הנחלק לשתי עמודות: בעמודה הימנית נוסח השרח הערבי ובעמודה השמאלית תרגומו העברי על ידי המהדיר.

נושאים ותכנים של השרה על נוסחיו

רוב התיאורים קשורים לחורבן בית ראשון, ורק מעטים מהם לבית השני. הנושאים הראשיים של השרח הם: הסיבות לחורבן; ממראות החורבן; חורבן ביתר; סיפורים מחרידים מן החורבן; מעורבות הנביא ירמיהו, הקב״ה והאבות; נתונים מספריים על ממדי החורבן; הגות ומחשבה. אחרי כל נושא בא מספר הקטע שבו הוא מופיע. להלן הנושאים הראשיים והמשניים של השרח בליווי מספר הקטעים שבהם הם מופיעים.

הסיבות לחורבן: עזיבת ישראל את התורה(א, כג); עבודה זרה והליכה אחר הבעלים(ד, יב, כד); גילוי עריות, שפיכות דמים וגזל; בנות ציון הסוררות (ד); הוצאת דיבת הארץ (ה); סירוב לקבל את תוכחות הנביאים והריגתם (י); סירוב לחזור בתשובה על חטאים (יב); הריגת אישים כמו המלך יהואש(ג) והנביא זכריה(יג); זלזול בשעת תפילה: דיבור ושיחה בטלה, זלזול בשבתות ובימים טובים, הימנעות מהוכחה של החוטאים (טז); היחסים המעורערים בין אדם לחברו: חשד, צרות עין, התכחשות ושנאת חינם (יד); לעג, שקר ומרמה, שמחה לאיד ועדות שקר כלפי חבר(טו).

ממראות החורבן: נשים האוכלות את בשר ילדיהן(ג); תפיסתם של שמונים אלף לוויים על ידי האויב וקשירת ידיהם מאחורי גבם(ז); הלוויים חותכים את אצבעותיהם כדי לא לנגן לאויב שירי ציון על אדמת נכר(ז); רעב, מצוק ומצור, קשירת אנשים בשרשראות של ברזל (ח, יא); אנשים רעבים, יחפים וערומים מתים ומושלכים ברחובות ללא קבורה (ח, לא-לב); תינוקות הרוגים בחרב על שדי אמותיהם, זקנים המתים ברעב, ילדים הנמכרים לעבדים ובנות שנמסרו בידי אויב(ט); נפילת תפארת ישראל, שריפת בית המקדש, הרג של 180 אלף כוהנים ושריפתם עם 270 אלף ספרי תורה, התעללות בנשים הרות תוך הוצאת ולדיהן מבטנן והנחתם על שדי אמם, ביתור החכמים לשניים ללא קבורה, מותן של נערות ללא שמחת חופתן(יא); חורבן ארץ הקודש, הרג הזקנים, החכמים והשרים, חורבן ירושלים, עינוי בחורי ישראל(כ); ירמיהו מלקט את האצבעות הנושרות של בחורי ישראל וקוברן(כ); מראות קשים מחורבנה של שומרון: שחיטתם של אלפי גברים, נשים וילדים ביום אחד, שריפת אלפי ספרי תורה וחורבן של אלפי בתי מדרש והרם בתים וארמונות(יח); חורבן העיר ירושלים רבת האוכלוסין על שכונותיה, שווקיה, רחובותיה ובתיה(כא).

 

העיר ביתר וחורבנה: תיאור תפארתה של ביתר ונתונים מספריים על חכמיה, תלמידיה וישיבותיה (ד); הרקע לחורבן ביתר: השר שלחש דבר מה לד אלעזר המודעי כשישב בבית המדרש וכך הכניס פירוד בינו לבין הקהל, גרם למלשינות ואפשר לאויב להתגבר על המצור(ד); תוצאות מפלת ביתר: הריגת 200 אלף מחיילי בר כוכבא, עד שדמם הרב הפך לנחל שהניע את גלגלי הריחיים, וזרימתו לים במשך יום שלם(ד).

סיפורים מחרידים מן החורבן: מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו כל שנה בזהב ומביאה את פדיונו לביהמ״ק, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (ג); סיפור מחריד על שלושת האחים הלוחמים שהשליכו עצמם מן החומה, לאחר שנוכחו לדעת כי אמם האכילתם מבשר אחיהם הקטן, כשאצבעות ידיו ניכרו בתבשיל שהגישה להם (יט); בנות ציון שסמכו על יופיין ונישאו לאויבים לקו בשחין והושלכו ברחובות(ד); הרג הנביא זכריה על ידי ישראל ותוצאותיו הקשות(יג).

מעורבות הנביא ירמיהו, הקב״ה והאבות

ירמיהו: חששו של הנביא ירמיה להוכיח את ישראל שמא יהרגוהו(יז); קינותיו של ירמיה על החורבן(ט, יא, כ); קריאת ירמיהו למקוננות המקצועיות לקונן על חורבן בית המקדש (כח) ולנשים ללמד את בנותיהן לקונן על החורבן בעקבות בכי האמהות והתיאור של רחל המבכה על בניה (ל); נושאי הקינה: שריפת המקדש, כשבמקום שחיטת קרבנות נשחטים בו חכמים, על זקנים שגוועו ברעב במערות, על ילדים שנמכרו לעבדים ועל הנשים היפות שנלקחו על ידי האויב(כח).

הקב״ה: חילופי תפקידים של המלאכים על ידי ה׳ כדי לבטל שבועת ישראל למלאכי האש והמים לא לפגוע בהם (ו); פניית הקב״ה למלאכים ולנביאים לדעת על מה אבדה הארץ(כב).

האבות: מעורבות האבות והדו־שיח בינם לבין הקב״ה. פניותיהם של האבות אברהם, יצחק, יעקב ורחל לקב״ה לרחם על ישראל. כל אחד מהם שוטח טענותיו למען ישראל; טענת משה כלפי השמש מדוע לא שרפה את אויבי ישראל(כט).

 המלאכים: בכי המלאכים על החורבן(יב).

נתונים מספריים של הרג וחורבן: בשרח מופיעים מפעם לפעם נתונים ומספרים מדהימים על מספר הקרבנות, הלוויים, הכוהנים וספרי התורה, כמו גם נתונים מספריים על מפת העיר ירושלים בבית הראשון והעיר ביתר מן הבית השני. הנה כמה מהם: הרג של 180 אלף כוהנים ושריפתם עם 270 אלף ספרי תורה בבית הראשון(יא); נתונים מספריים על מפת העיר ירושלים לפני החורבן בבית הראשון: היו בה 24 שכונות, בכל אחת 40 מבואות, בכל מבוי 24 שווקים, בכל שוק 24 רחובות, בכל רחוב 100 חצרות, בכל חצר 100 אלף בתים, ובכל בית גרים כפליים כיוצאי מצרים: 120 ריבוא(כא); תיאור תפארתה של ביתר מן הבית השני שהיו בה 400 ישיבות, ובכל ישיבה 400 חכמים, ולכל חכם 400 תלמידים(ד).

הגות ומחשבה: 1. עבודה זרה עדיפה על שנאת חינם(שם); 2. נבוזרדן חוזר בתשובה, וישראל כופרים בטובת ה׳(יג); 3. הגמול לתשובת נבוזרדן – יוצא מחלציו ר׳ מאיר בעל הנם (יג); 4. גופות חיילי בר כוכבא שלא הסריחו(ד); 5. הסתלקות השכינה בעקבות החורבן(יב). 6. תפילת החכם כצורי ותרופה למי שמתפללים עליו(י). 7. ׳היקר רגלך מבית רעך׳ – זה מקדש ה׳: עדיף לא לחטוא מאשר להרבות בקרבנות במקדש ה׳(י).

מסקנה מן החורבן: בעת החורבן אין תועלת בחכמה, לא בגבורה ולא בעושר (לג); סיום במשאלת ה׳ כי יחזרו ישראל בתשובה וישובו למקומם(לד).

הפטרת תשעה באב-עם פירוש ותרגום מיהודית מוגרבית…מאיר נזרי

יג אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם.  יד עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.  טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה.  טז מִדָּן נִשְׁמַע, נַחְרַת סוּסָיו–מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ; וַיָּבוֹאוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ–עִיר, וְיֹשְׁבֵי בָהּ.  {פ}
יז כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם, נְחָשִׁים צִפְעֹנִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם, לָחַשׁ; וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם, נְאֻם-יְהוָה.  {ס}  יח מַבְלִיגִיתִי, עֲלֵי יָגוֹן; עָלַי, לִבִּי דַוָּי.  יט הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי, מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן, אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ; מַדּוּעַ, הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם–בְּהַבְלֵי נֵכָר.  כ עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ; וַאֲנַחְנוּ, לוֹא נוֹשָׁעְנוּ.  כא עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי, הָשְׁבָּרְתִּי; קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי.  כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם:  כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.  {ס}  כג מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי.  {ס}

מהדורת התפטרה: נופח השרה ותרגומו העבדי

א

הנושא: העונש על עזיבת ישראל את התורה – כליה בשלבים, כבצירת ענבים ואריית תאנים.

 אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם

(ירמיהו ח, יג)

קאל נביא ירמיה עליה אסלאם. פנא נפניהום יקול אלאה. ונזיבלהום לעדו נבוכדנצר יכליהום זיזליהום לבבל. ויקטעהום מתל מא ינקטע לעינב מן דאלייא סואי סואי. ומתל מא ינקטע לכרמוס מן לכרמא. עלא כטאוותהום די כטאוו בלמעאציא. ולא מן חן ולא מן רחם עליהום. עלא סבת די דּאווזו עלא סראייעי. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ולא מן קבלו ולא מן שמעו לכּלאם לחכמים. די כּאנו ידרשו עליהום. ולא לאנביא די כּאנו יתנבאיו עליהום.

תרגום: נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כלה אכלם נאום ה׳ והבאתי עליהם את האויב נבוכדנצר, אשר יחריבם ויגלם לבבל, ויבצרם כשם שבוצרים ענבים מן הגפן מעט מעט, וכשם שאורים תאנים מן הכרם, על חטאותיהם שחטאו במרי, באין מרחם וחונן עליהם. על שעברו על חוקי התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולא שמעו לדברי חכמים שהיו מוכיחים אותם, ולא לנביאים שהיו מתנבאים עליהם.

ב

הנושא: התבצרות ישראל בערי מבצר כמגננה מפני האויב.

עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה

(שם ח, יד).

קאל נביא ירמיה, עליהּ אסּלאם. מנאיין קאלו בנו ישראל, חין שמעו יזי לעדו עליהום. נזמעו [וקאלו] בעצ׳הום לבעץ׳ וקאלו. עלאס חנא קאעדין דאהסין. אזי נזמעו פלבלאד לחצינא לקוויא ונהרבו פיהא מן לעדו. וכיר [וחסן] לינא נמותו תמא מן די נמותו בייד לעדו עלא חד סּיף. ולא מן ינסבאיו אולאדנא ונסאנא ויסתפא פינא לעדו. לאיין אלּאהּ רבּנא נאדא עלינא בכלא בלאדנא. ובסּרנא בלזוע ולפנא וסקאנא קאס אסּם די הווא קווא מן לחנטל. עלא סבּת די כאלפנא עלא כּלאמו וכטינא אילו.

נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כאשר שמעו בני ישראל, כי האויב יבוא עליהם, נתאספו ביחד ואמרו זה לזה. למה אנו יושבים ותוהים ביחד. הבה נתקבץ בעיר הגדולה המבוצרת ונימלט בה מן האויב, כי טוב מותנו שם ממותנו בידי צר לפי חרב. בנינו ונשינו לא יפלו בשבי, והאויב לא ישמח לאידנו. הלוא ה׳ בוראנו גזר עלינו להחריב את ארצנו ופקדָנו ברעב ובכיליון והשקָנו מי ראש החזקים מרעל על שעברנו על דבריו וחטאנו לו.

קהילות תאפילאלת /סג'למאסא-מאיר נזרי- ההפטרה של תשעה באב ביהודית מוגרבית

ג

הנושאים

  1. הריגתו של יהואש מלך יהודה בידי בני ישראל, לאחר שנעשו בו שפטים (דבהי״ב כד, כד-כו; בבלי מו״ק כח ע״ב).
  2. נשים האוכלות את בשר ילדיהן(מל״ב ו, כד-לא).
  3. מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו בזהב כל שנה ומביאה את פדיונו לבית המקדש, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו, ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (בבלי יומא לח ע״ב).

טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה.  

פלחין קאלו באנו ישראל. תפההמו ושמעו אס סבב דנובאתנא. די תסרזינא [לאיין סרזינא] לכיר ולעאפיא. וזאנא לזוע ולפנא. עלא סבת קתיל [די קתלנא] סידנא יאשיהו בן אמון ־צלטאן יא׳ודה. [מן] כתרת סכּאכּן ונסאסב די כּנּא נצ׳רבו פיה], די תקבנא פבטנו תקיב לגרבאל. פסבּת די כּאן יועטנא ויקולנא. יא באנו ישראל. רזעו מן האד לעמייא די פאס ראכּום [אנתום] מאסיין. ורמינא כּלאמו מנורא דהורנא. פסבּת האד סי זא עלינא לפנא ולזוע ולמות. לאומּאת כּאמלין כּאלו ולאדהום לעזאז [עליהום], וכּאנת ואחד למרא פירושלים תכּסב מאל עצ׳ים. מאיילו לא קייאץ ולא עבאר ולא עדאד. ומא ענדהא גיר ואחד לוולד פרדי. וכּאן ענדהא עזיז יאסר. ומן כתרת למעזא די כּאן ענדהא עזיז יאסר. כּאנת תוזנו בדהב תלת מרראת פלעאם. ודאךּ למאל די באס כּאנת תוזנו. כאנת תעטיה צדקה לפדיון נפשו. מן כּתרת למעזא די כּאן ענדהא. ומנאיין נחצרת ירושלים נקטע טעאם לכּול. ולא מן יוזד חתּא [=קאר] סי. והאדאךּ לוולד פרג בזוע. ואומו מהתוקא בלזוע כּתר מנּו. ומנאיין כּאנת בזוע. דיךּ למחבּא די כּאנת ענדהא נקלבת לקלפייא. וקבטתו ותכפתו וזאבת אסּכּין בּאס דּבחו. פלחין חל עיניהּ פלבכּא ונוואח ותדריע. וקאלהא [יא ימא] ערף ועלם יא מא. לאיין מאסייא דבחני. פאיין מחבּתך פייא. די כנת תוזני בּדהב תלת מרּאת פלעאם. ותעטיהּ צדקה לפדיון נפשי. כלּיני תפרח פייא יא ימּא. ועתק בדּי עתקךּ אלאה. (עלאס) רביתני חתּא להאד נּהאר למזגוב. ומאסייא תסלם פייא ודּבחני. פוזהּ אלּאהּ עתקני יא מא. ולא תקתלני סי סגיר. לאיין מאזלת מא רית סי פרחא פייאמי. ולא תגצבני סי סגיר. לאיין סבאב[י] מאזל סגיר. ובעדמּא בקא ליסּיר כּא יבכּי. וירגב ויחזר וידמּס קדּאמהא. מן כּתרת זוע די פאן פיהא. מא קבלת מנו לא רגבא ולא טליבא. ודבחתו וכּאלתו. והאכּדאךּ לולאד לעזאז כּאלוהום אומאתהום. ותסרזינא לכיר פירושלים. שאעא זאתנא צ׳יקא ולחערא באמר אלאה.

אז אמרו בני ישראל. התבוננו ושמעו מה גרמו עוונותינו. הנה קיווינו לטוב ולשלום ופקדונו הרעב והמוות, יען הרגנו את אדוננו יאשיה בן אמון מלך יהודה [מרוב הסכינים והחצים ששלחנו לעברו], שניקבנו בבטנו נקבי הנפה משום שהיה מוכיחנו ואומר לנו. הוי בני ישראל, שובו מהעיוורון שבו אתה הולכים. אבל אנו השלכנו דבריו אחרי גוונו. על זאת פקדונו הכיליון, הרעב והמוות, והאמהות כולן אכלו את ילדיהן היקרים.60 ומעשה באישה אחת בירושלים, שצברה ממון רב, שאין לו ערוך במספר, במידה ובמניין, ולא היה לה אלא בן יחיד, שהיה עבורה יקר מאוד. ומרוב חיבתה אליו הייתה שוקלתו בזהב שלוש פעמים בשנה. ואותו כסף שבו הייתה שוקלתו, הייתה תורמת צדקה לפדיון נפשו. כשבאה ירושלים במצור אזל המזון כליל, ואותו הילד נתקף ברעב, ואמו מעולפת ברעב יותר ממנו. ואותה אהבה שהייתה לה כלפיו נהפכה לרועץ. אחזתו, עקדתו והביאה סכין לשחטו. מיד פתח עיניו בבכי ובצווחה ובתחנונים ואמר לה: שימי לב אמי והביני, למה את הולכת לשחוט אותי. איה אהבתך אליי, שהיית שוקלת אותי בזהב שלוש פעמים בשנה ונותנת תמורתו לצדקה לפדיון נפשיי! הניחיני ושמחי בי, אמי, ואכלי ממה שיזמן לך ה׳. למה גידלתיני עד היום האומלל, ועתה את הולכת לוותר עליי לזבחני. למען השם, האכליני, אמי, ואל תהרגיני בנעוריי, כי טרם ראיתי שמחה כלשהי בימיי, ואל תקפחי את חיי בנעוריי! ואף כי הילד בוכה, מבקש ומתחנן על נפשו לפניה, לא נענתה לבקשתו ולתחנוניו, מעצמת הרעב שתקף אותה, ושחטתו ואכלתו. ככה הילדים היקרים־אמותיהם אכלום. ואף כי קיווינו לטוב בירושלים, הנה פקדונו מצוקה ומצור על פי ה׳.

יאשיהו בן אמון היה מלך יהודה השישה-עשר. בנם של אמון  בן מנשה וידידה בת עדיה מבצקת. החל למלוך בגיל 8 לאחר שהעם הרג את המורדים באביו, ומלך 31 שנים. הנביאים בימיו היו ירמיהו בן חלקיהוצפניה בן כושי וחולדה הנביאה והכהן היה חלקיה. יאשיהו עשה הישר בעיני ה' כדוד אביו, עד שנאמר עליו: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב כג כה).

הוא טיהר את ירושלים מהבמות, האשרות, הפסלים, והמזבחות שעשו בה אבותיו, טחנם, ואת העפר השליך על קברי עובדיהם. הוא שרף את עצמות כהני הבעל על מזבחותם. הוא אף עשה מסע טיהור בחרבות ממלכת ישראל (דברי הימים ב לד ג).

יאשיהו חיזק את בדק הבית כאשר הוא נזנח, וכן תיקן תקנות שונות לחיזוק הדת. בעצת ירמיהו הוא גנז את ארון העדותלוחות הברית, צנצנת המן, מקלו של אהרןשמן המשחה, כדי שלא יפלו בידי האויבים כשיהודה תצא לגלות.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר נזרי-הפטרה ט' באב ביהודית מרוקאית עם תרגום לעברית

מִדָּן נִשְׁמַע, נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ; וַיָּבוֹאוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר, וְיֹשְׁבֵי בָהּ.  ( שם ח,טז)

הנושאים

  1. עוד סיבות לחורבן: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וגזל (בבלי יומא ט ע״ב).
  2. בנות ציון הסוררות נטויות הגרון ומשקרות העיניים המכשילות את בחורי ישראל (ישעיה ג, טז; בבלי יומא ט ע״ב).
  3. בנות ציון שסמכו על יופיין ונישאו לאויבים לקו בצרעת והושלכו לרחובות(ויקרא רבה [וילנא] טז ד״ה א זאת תהיה).
  1. תיאור תפארתה של ביתר שהיו בה 400 ישיבות, ובכל ישיבה 400 חכמים, ולכל חכם 400 תלמידים(בבלי גטין נח ע״א).
  2. הרקע לחורבן ביתר: השר שלחש דבר מה לר׳ אלעזר המודעי כשישב בבית המדרש, וכך הכניס פירוד בינו לבין הקהל, גרם למלשינות וכך אפשר לאויב להתגבר על המצור(ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה).
  3. ניצחון האויב על בר כוכבא וחייליו בחורבן בית שני, הריגת 200 אלף מחיילי בר כוכבא, עד שדמם הרב הפך לערוץ שהניע את גלגלי הריחיים, ונמשכה זרימתו יום שלם עד לים (איכה רבה ןוילנא] ב, ד; ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה; בבלי גטין נז-נח).
  4. גופות חיילי בר כוכבא שלא הסריחו(בבלי ברכות מח ע״ב; איכה רבה שם). 

קאלו בנו ישראל לרב לעאלמין. יא סידי יא רב לעאלמין. עלאש האכּדא מא תקבל צלאתנא ועייאטנא וגוואתנא די נצלּיו ונעייטו (קודאמךּ). פלחין זאווב [=וואזבהום] אלּאהּ יתאעלא וקאל. עלא סבּת די עבדתו לעזל. די צנע ירבעם בן נבט ביידו. וקלתו האדא הווא אילאהכּום [־ילאוזכום] דּי כרזכּום מן (ארץ') מאצר. ומן סבּת קתיל רוח וזנא וסּרקא דּי כּאנו ישראל כּא יעמלו.

אמרו בני ישראל לריבון העולמים: למה אינך שועה לתפילתנו, לצעקתנו ולצווחתנו, שאנו מתפללים וצועקים לפניך? מיד השיבם ה׳ יתעלה ואמר: בגלל שעבדתם את העגל, אשר עשה ירבעם בן נבט במו ידיו ואמרתם, זהו אלוהיכם אשר הוציאכם מארץ מצרים, ומפני שפיכות דמים וגילוי עריות והגזל של בני ישראל.

 

 ובנאת ציון דּי כאנו יכרזו מכּחחלאת לעיון. וחוואייז אדהב ולפצּ׳א ולזוהאר ולמקאייץ ולכלאכל דדהב. מאסייאת מאיילאת לענוק פלסוואק ופלרחאב. (ושערהום משקּול ומדהון בלמסק) ולענבר מטלוק עלא אוזזהום.

ובנות ציון שהיו יוצאות משקרות עיניים, כשהן לבושות בגדי זהב וכסף ואבנים יקרות ועדויות בתכשיטי זהב ואצעדות ומהלכות נטויות גרון בשווקים וברחובות. שערן סרוק ומשוח במושק, ובושם ה׳ענבר' מרוח על פניהן.

 

ויזיו צבייאן די ישראל ולבחורים. וידוזו קדּאמהום. ויגטלק לפוואח קדאמהום. ודוךּ לבחורים וצבייאן כּא ירמיו פיחום לעין. והומא כּא יזידו פהאד סּי. וכּאן נביא ירמיה עא״ס כּא ידכל מן דאר לדאר ויקולהום ויועצ׳הום. יא בנאת ציון. יא באנו ישראל. יכּפאכּום מן האד לעמייא די פאס ראכּום מאסיין. לאיין בהאד טּריק די פאס ראכּום מאסיין יכלאיו דיארכּום.

ככה צעירי בני ישראל והבחורים חולפים על פניהן, וריח הבושם נודף לפניהם, ואותם צעירים ובחורים שמים עליהם עין, ובנות ציון ממשיכות בדרכן זו. הנביא ירמיה, עליו השלום, היה הולך ובא מבית לבית ומוכיחם: הוי בנות ציון, הוי בני ישראל, די לכם מהעיוורון הזה שבו אתם הולכים. כי בדרך הזו אשר אתם הולכים, בתיכם ייחרבו.

 והומא כּאנו מתכּכּלין עלא זינהום. ויקולו בעד מא יזי לעדו מא נכאפוסי מנּו. חנא נזווזו לקייאד וצלאטן ולחארא לכּברא דיאלהום. פסבּת האד סּי דרב אלּאהּ בנאת ציון בלמרד לקביח. וחין דכל לעדו ושבאיו נטא למזיאנאת ומכחחלאת לעיון. ולאבשאת למקאייץ ולכלאכל ולקראדן דהב וכראץ לודנין ולבזאיים. ורזליהום כּא יתרקרקבו. זא

אבל בנות ציון בוטחות היו על יופיין ואומרות: לא נירא מאויב כי יבוא אלינו, אנו נינשא למפקדים ולמלכים ולשרים הבכירים שלהם. על זאת היכה ה׳ את בנות ציון במחלה הרעה (= בצרעת), וכאשר נכנס האויב – כל אחד מאנשיו לקח בשבי אישה אחת מהנשים היפות ומשקרות העיניים, והן לבושות תכשיטי זהב לסוגיהם: עגילים, אצעדות, תליוני זהב ואבזמים, ורגליהן משמיעות קול.  

חודש אלול בקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

חודש אלול וימי הסליחות

מבוא

ראש חודש אלול חותם את השנה הקודמת ופותח שער רוחני לשנה הבאה ולימים הנוראים, ימים של חשבון הנפש, בסימן של'ומל ה׳ את לבבך ואת לבב זרעך׳ – ראשי תיבות אלול, ושל הכנה לשאר חגים ומועדים, והראשונים הם סוכות ושמחת התורה.

ימי אלול בקהילות מרוקו ניכרים בהשכמה לתיקון חצות ולסליחות, תעניות ועשיית תיקון כרת.

פרק זה פותח בהוויי הרוחני המיוחד בקהילות תאפילאלת של קבלת חודש אלול בסימן של ׳הכון לקראת אלהיך ישראל', הוויי המשרה אווירה של כובד ראש ועשיית חשבון נפש. דוגמה לכך היא ההשכמה הכפולה בלילות אלה – ההשכמה בחצות הלילה לסליחות והשכמה חוזרת לתפילת שחרית – והמנהג של אנשים ונשים להתענות בכל ימי החודש, ובמיוחד בימי שני וחמישי.

הפרק כולל תיאורי הוויי של ההשכמה לסליחות, הכנת הקפה למתפללים, תיקון כרת ותעניות. חלק מרכזי וחשוב בפרק, שבו הוא נחתם, הוא הדרוש לחודש אלול מאת עטרת ראשנו, ר׳ דוד אביחצירא. הדרוש מוהדר בחלקו לראשונה ומלווה במבוא מפורט, בפירוש ובמראה מקומות. שלושה רעיונות מרכזיים בו משותפים לרעיונות חודש אלול: א. כוחו הרוחני של המזמור על פי שמותיו הקדושים, צירופיו ורמזיו, ראשי תיבות וגימטריות; ב. הקשרו לחודש אלול ולעליית משה למרום; ג. הסגולות שבאמירת המזמור מראש חודש אלול עד אחר שמחת תורה.

בפרק נידונים מנהגים ייחודיים לחודש זה בקהילות תאפילאלת, כגון המנהג לא לתקוע בשופר בימי הסליחות לא בלילה ולא ביום, ואי עשיית התרת נדרים ארבעים יום לפני ראש השנה, בכ׳ באב הרחמן, ולא שלושים יום לפני ראש השנה, בראש חודש אלול.

א. מהוויי חודש אלול

מי שלא חש מימיו את האווירה של חרדת ימי הדין והחשבון, הרחמים והסליחות, מוזמן הוא לקצהו זה של העולם הסג׳למאסי בואך תפילאלתה וארפודה, עריהם של יראים ותמימים, אשר הצמיחו אנשים בדמותם של מלאכי עליון ובראשם רבי יעקב אביחצירא, שנתקדש שבעתיים: התקדשות דלתתא והתקדשות דלעילא, והותיר קדושה ושפע עליון לבאים אחריו, המה יוצאי חלציו.

חודש אלול ועשרת ימי תשובה בקהילות תאפילאלת הם דוגמה מוחשית ביותר לחרדה ולאימת ימי הדין והחשבון ביום הרת עולם וביום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. תכונה רבה של הכנות, סליחות ותעניות הורגשה בחלל זה של העולם הקרוי סג׳למאסא, כאילו הציבו בחזית של כל בית ביישוב מודעות בנוסח: ׳הכון לקראת אלהיך ישראל' אנשי המקום קיימו בגופם ובסיגופם את הקריאה: ׳שובה ישראל עד ה׳ אלהיך. ואין אנו מדברים על תלמידי חכמים שמילאו את כרסם בש״ס ובפוסקים או במקובלים העוסקים בחכמת הנסתר, אלא באנשי עמך שעליהם נאמר: ׳כפלח הרמון רקתך׳, המלאים מצוות כרימון. אלה ראו במוחש את יום הדין המרחף בחלל ומתקרב ובא, ואין איש יודע מה יהיה גורלו: ׳מי יחיה ומי ימות׳. יש שהיו מתענים שני וחמישי בכל ארבעים הימים האלה, אחרים התענו כל ימי עשרת ימי תשובה, תמימי דרך הוסיפו להתענות שלושה ימים נוספים לפני עשרת ימי תשובה להשלים את הימים שאין מתענים בהם: שני ימים של ראש השנה ושבת שלפני יום כיפור. חסידים ואנשי מעשה, אנשים ונשים התענו כל ימי חודש אלול, ויראי ה׳ וחושבי שמו התענו כל ארבעים הימים הללו, ועליהם אומר הפייטן בתוכחה של הסליחות:

וצא בחצות הלילות / בעקבות אנשי שמות

 אשר בלשונם תהלות / ואין תוכם תוך ומרמות

 לילותיהם תפלות / וימותיהם צומות

 לאל בלבם מסלות / ולהם בכסאו מקומות

דרכם סלם לעלות / עד יי אלהיך

 מה לך נרדם / קום קרא אל אלהיך

אם יש את נפשך לדעת ולהכיר אנשים אשר אין תוכם תוך ומרמות, לילותיהם תפילות וימותיהם צומות, אם יש את נפשך לראות אנשים אשר ׳לאל בלבם מסלות', מה לך נרדם ? קום לך סג׳למאסא, או תאפילאלתה יורשתה, או ארפודה יורשת יורשתה, וראית בעיניך בימים אלה של הרחמים והסליחות, הדין והחשבון, אנשים העטופים ברעב ובצמא מרצונם, הרוצים לזכות בדין, הממעטים את חלבם ואת דמם מי לעשרה ימים ומי לשלושים יום ומי לארבעים יום, עד כי מקוימים בהם דברי הפייטן ׳הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך׳.

ב. ההשכמה לסליחות על ידי השמש

נוהגים להשכים קום לומר תיקון חצות וסליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה1 שמש בית הכנסת עובר בכל בית לעורר אנשים לסליחות וקורא לכל אחד בשמו: בא־ חאקי! (=מר יצחק), בא־יגו! (=יעקב)… והמתעורר עונה לו: ואככא: (=כן). בהתאסף האנשים בבית הכנסת אומרים תיקון חצות, ואחר כך סליחות. זמן תיקון חצות בסביבות השעה שתיים וחצי אחרי חצות ליל, ורוב המתפללים נהגו להשכים קום. בתקופה קדומה יותר היו אומרים תיקון חצות וסליחות בחצות הלילה, חוזרים לישון, ובבוקר משכימים לתפילת שחרית.

הערות המחבר : 1           כמנהג שאר קהילות (נהגו העם, עט׳ קיט סעיף ב; נתיבות המערב, עט׳ רכז סעיף א; עטרת אבות, פרק טז, סעיף א), והטעם מפני שבארבעים ימים אלה שהה משה רבנו בשמים לקבלת הלוחות השניים. בר״ח אלול עלה וביום כיפור ירד, ובו ביום אמר לו ה׳ ׳סלחתי כדברך', ומשום שימים אלה היו ימי רצון לפיכך קבעו בהם אמירת סליחות. לגבי הימים שבהם צריך לומר סליחות יש שלושה מנהגים: א. לפי רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד, נהגו לקום רק בעשרת ימי תשובה. ב. לפי מנהג אשכנז מתחילים מיום ראשון בשבוע שלפני ראש השנה (הטור, סימן תקפא). ג. מראש חודש אלול (שו״ע תקפא, סעיף א; שער הכוונות לאר״י, דף פט ע״ד), והוא מנהג הספרדים. השווה נהגו העם, עט׳ קיט סעיף ב.

2          סבי (בא־לו בן יחיא = ר׳ מכלוף נזרי) היה אומר: ׳ראה די מא קאמש לסליחות, ראה מא באייתש פלבלאד' (=בידוע שמי שלא קם לסליחות פשוט איננו בעיר).

  3 בשם אדוני אבי

ג. מהוויי שתיית הקפה ככית כנסת ׳כא־לו כן יחיא׳

שתיית הקפה הייתה חלק בלתי נפרד מהוויי הסליחות. הכנתו דרשה מאמץ מיוחד. סבתי ללא עדא יעקוב, היא מסעודה בת יעקב אסבאג, הייתה קמה לפני שמש בית הכנסת, מבעירה עצים בכיריים ומחכה עד שhהפכו לפחמים, אחר כך מרתיחה את המים עם הקפה ומביאה את קנקן הקפה עם הכוסות מן הבית לבית הכנסת, שהיו שניהם באותו רחוב בבעלות משפחתית. כך נהגה כל שנות חייה עד לשנת פטירתה. כל שנה חיכתה סבתי לחודש אלול, ולבסוף נפטרה בנסיבות הסליחות. בסליחות האחרונות, בשנת תשכ״א, חשה עייפות מצטברת. בצעדים כבדים נהגה להוליך את מגש הקפה לבית הכנסת. לילה אחד, תוך כדי הולכת הקפה, נתעלפה וצנחה לארץ עם קנקן הקפה והכוסות: נתרוקן הקנקן מן המשקה, נשברו הכוסות וטבלו במשקה השחור, כאילו עצבים על הצדקת שנחתם גזר דינה לאחר תיקון חצות בנסיבות חודש הרחמים והסליחות, תוך שהמתפללים שרים בנעימה חרישית ונוגה את פיוט הסליחה ׳שם אל קמתי לברך:

שם אל קמתי לברך / עלי פשעי אשתוממה

 ואספיק כף על ירך / על יום חרון אף וחמה

יום בו לא אוכל ברך / לחזק ולשאת קומה

יהּ אשר אין לו ערך / זכר לנו היום בדית קדומה

 רחמנא אדכר לן / קימיה דאברהם רחימא

 

האל תמים דרכו / ואין שני לצדו

 וסתר עבים סֻכּוֹ / ואין עוד מלבדו

 ירחם נכאה בחֶלכו / המלא ברֹב פחדו

 יום תעמֹד לנגדו / הגויה והנשמה

 

בי״ז בכסלו תשכ״ב עלתה נשמתה למרומים. יהי זכרה ברוך!

חודש אלול וימי הסליחות-מאיר נזרי

ד. תיקון כדת באלול

נוהגים לעשות תיקון כרת בחודש אלול, בי׳ ימי תשובה, אור ליום שישי או במוצאי שבת.

סדר התיקון: ערבית, סעודה בלי בשר, אין מדברים כל הלילה, קריאה: ׳סדר חיים׳. סדר הקריאה: וידוי, ׳לשם יחוד׳, קריאת משניות מסכת כריתות. אחר כך משניות שנ״ת חיי״ם: חולין, יומא, ידים, מקואות. רמב״ם הלכות שגגות(י״א פרקים ראשונים). בעשרת ימי תשובה יש נוהגים לומר במקום הלכות שגגות הלכות תשובה(ו׳ פרקים 

קודם חצות הלילה קוראים סדר קריאת שמע שעל המיטה, ובחצות מברכים את ברכות השחר, פתיחת אליהו הנביא, אידרא רבה קדישא, אידרא זוטא קדישא, ו׳יהי רצון׳ שלאחר הלימוד.

הערות המחבר:   כך גם מנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קב סעיף ד; עטרת אבות, פרק טז, סעיף כב). על פי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית אם חל מוצאי שבת בין ראש השנה ליום כיפור אומרים בו תיקון כרת.

            תיקון כרת אומרים גם בימי קריאת הזוהר בחורף (בשם אדוני אבי). בשאר קהילות מרוקו אומרים תיקון כרת במשך ימי חודש אלול כל מוצאי שבת(נהגו העם, עט׳ קב סעיף ד; נתיבות המערב, עט׳ רל סעיף כה; עטרת אבות פרק טז, סעיף כב).

ה.תעניות

חסידים, אנשי מעשה ונשים צדקניות מתענים ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום כיפור וסועדים את לבם בלילות.

מרא דאתרא יש״א ברכה היה מתענה בימים אלה גם הפסקה שבועית אחת ממוצאי שבת ועד ליל שבת, שישה ימים ושישה לילות רצופים,

ובשנת תשי״א התענה בימים אלה ארבע הפסקות בין שבת לשבת.

התרת נדרים

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לעשות התרת נדרים לא בב׳ באב ולא בראש חודש אלול, אלא בערב ראש השנה ובערב יום כיפור.

אמירת המזמור ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳

מראש חודש אלול עד יום הושענא רבה אומרים מזמור ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז) שלוש פעמים ביום: א) בערבית לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳; ב) בשחרית אחרי ׳עלינו לשבח׳, כדי לומר קדיש אחרי המזמור; ג) במנחה במקום ׳למנצח בנגינות

דרוש לחודש אלול ולמזמור תהלים כז

מבוא

מחבר הדרוש: ר׳ דוד ב׳׳ר יעקב אביחצירא זצ״ל.

מקוד הדרוש: ספרו של המחבר, שכל טוב, ירושלים תשנ״ז, עט׳ ריח-ריט. דרוש זה הוא רק הקדמה לפירוש המזמור המפורט בהמשך, עט׳ ריט-רכח.

 נושאי הדרוש: שלושה נושאים או רעיונות מרכזיים נידונים בהקדמה לדרוש: א. כוחו הרוחני של המזמור על פי שמותיו הקדושים, צירופיו ורמזיו, ראשי תיבות וגימטריות. ב. הקשרו לחודש אלול ולעליית משה למרום. ג. הסגולות שבאמירת המזמור מראש חודש אלול עד אחר שמחת תורה.

כוחו הרוחני של המזמור: 1. במזמור מופיעים י״ג שמות הוי״ה וגו׳ כנגד י״ג מכילן דרחמי עליונים ותחתונים. 2. במזמור יש קמ״ח תיבין שתי פעמים ע״ד, והוא גימטרייה שם קדוש ונורא אכדט״ם אכדט״ם. 3. בשם זה אנו נסמכים מזמן החורבן והגלות. 4. שם זה מבטל את כל הדינים וכל אלוהים אחרים.

הקשר בין המזמור לחודש אלול: 1. ימים אלו המתחילים מראש חודש אלול הם סוד ארבעים יום שבהם עלה משה לקבל לוחות אחרונים, והם ימי רצון. 2. מראש חודש אלול נפתחים י״ג מקורות מי״ג מכילן דרחמי וכן שלושה שערי רחמים של מעלה המתגלים ומאירים למטה. 3. אלו״ל הוא צירוף של שני שמות ס״ג וקס״א. שני שמות אלו בגימטרייה שתי פעמים יב״ק, ראשי תיבות י׳עננו ב׳יום ק׳ראנו. 4. שני שמות אלה בגימטרייה דר״ך, ומאירים בנוק׳[בא] ב״ן, גימטרייה בי״ם, וזהו הנותן בים דרך, ודרך זו נפתחת בחודש אלול. 5. על ידי דרך זו נפתחים י״ג מקורות הנ״ל וכו'. 6. אור״י וישע״י בגימטרייה תרי״ג, לרמוז על הכוונה החייבת ללוות את קריאת המזמור בתשובה ובקבלת מצוות, ועל ידי כך זוכה שיאיר עליו ה׳ באורו ויושיע לו מכל צרותיו וממשטינים ומקטרגים. 7. במזמור קמ״ח תיבות = שתי פעמים ע״ד = אכדט״ם אכדט״ם (שם קדוש).

הסגולות לאומר מזמור זה בימים הנ״ל: 1. מובטח לו שמוציא שנותיו בנעימים. 2. מבטל גזרה רעה הכתובה על האדם מן השמים. 3. מכניע את כל המקטרגים ומשטינים ובית דין של מעלה ויוצא זכאי בדין.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר נזרי- חודש אלול וימי הסליחות

 

נוסח הדרוש המהודר

סדר כוונת ר״ח (=ראש חודש) אלול: כל האומר מזמור כ״ז ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳ וכו׳ מר״ח אלול עד אחר שמחת תורה ערב ובוקר דבר יום ביומו, אזי הוא מובטח שמוציא שנותיו בטוב ויערב לו. ואפילו גזרה רעה כתובה על האדם מן השמים יכול להיבטל, ומעביר מעליו כל המקטרגים ומשטינים ומארי תריסין, ומבטל מעליו כל גזרות קשות ורעות, ויוצא בדימום זכאי בדין, ועי׳׳ז (=ועל ידי זה) יכניע כל המקטרגים. כי מר״ח (=מראש חודש) נפתחו י׳׳ג מקורות מי׳׳ג מכילן דרחמי, והם מתגלין ומאירין למטה במקום א׳׳א (=ארך אנפין) במקיפין שלהם. לכך יש בו י׳׳ג שמות הוי״ה וגו׳ י״ג חוורתי וי״ג נימין וי״ג מכילן דרחמי עליונים ותחתונים. על ידי אמירה זו מבטלין מעלינו הב״ד (=הבית דין) של מעלה ומארי תריסין ומקטרגים, שאין להם רשות לקרב כלל לדון אותנו, אלא ׳מלפניך משפטנ״ו יצא ואז יוצאים אנחנו זכאין בדין. ויש במזמור קמ״ח תיבין ב״פ (=שתי פעמים) ע״ד ע׳׳ד, והוא גימ'[טריה] שם קדוש ונורא אכדט״ם אכדט״ם פנימיות וחיצוניות דחסד דאבא ואמא עילאין גדלות שני.

ועי״ז השם אנחנו נסמכין ונסעדין מזמן החורבן והגלות ושם מקום הבטחון. ויכווין בו היטב, והוא פנים ואחור דאלהים, ועיקר כד״ט שנתחלף ונמתק גבורות אלהים. ושם זה מבטל כל הדינים וכל אלהים אחרים וב״ד (=ובית דין) של מעלה, הם ע׳ קתדראין, ועומדין לה בימין המרכבה בשמאל. לכן צריכין לכווין ב״פ (=שתי פעמים) שם הנ״ל לבטל הב״ד (הבית דין) זה. ובאמירה זו מבטלים וממתקין הב״ד של מעלה, רק שהקב״ה בכבודו ובעצמו דן אותנו, שנא׳[מר] מלפניך משפטי׳נו יצא עיניך תחזנה מישרים.

הנה ימים אלו הם סוד מ׳ יום, שעלה משה לקבל לוחות אחרונות. ומתחילין מר״ח אלול והם ימי רצון. כי אז באותן הימים נפתחים י״ג מקורות של י״ג ת״ר (=תרעי דרחמי) ומתגלין ומאירין למטה, ונק׳[רא] עת רצון בכל אותן הימים. ותכוון בכללה כי אלו״ל הוא ב׳ שמות ס״ג וקס״א יוד הי ואו הי אלף הי יוד הי. כי א״ל שבאלול הוא ייא״י דס״ג, ול׳ דאלו״ל הוא איי״י דקס״א, ובא הו׳ שבתוך אל״ף כזה וא״ו במקום א דאהיה, כי א׳ נעלמת תוך הוי״ו וזהו אלו״ל. ושני שמות אלו גימ[טריה] שני פעמים יב״ק ר״ת(ראשי תיבות) של י׳ענך ה' ב׳יום צ׳רה ור״ת י׳עננו ב׳יום ק׳ראנו והם גימ׳[טריה] דר״ך ומאירים בנוק׳[בא] ב״ן גימ[טריה] בי״ם. וזהו הנותן בים דרך, ודרך זה נפתח בחדש אלול. וע״י דרך זה נפתחים י״ג מקורות הנ״ל וכו', וזה יכווין בכל החודש הזה, כי כל קו ימין דאימא פשוטה לקבל שבים. ויכוון יוד הי ואו הי הנ״ל נקוד בחירק ושם אלף הי יוד הי והם גימ׳[טריה] דר״ך.

…בשני ימים הראשונים שאחר ראש חדש בלי הפסק שבת בינתים תתענה שני ימים רצופים, ובזה תשיג איזה השגה שבהם מ״ח שעות וכו'.

הנה עד קו ימין פשוטה הוא דברי המקובלים ז״ל על המזמור הזה, שהוא מסוגל לחודש אלול כנז״ל נגד ארבעים יום אחרונים, שעלה משרע״ה להוריד הלוחות אחרונות, והם ימי רצון שבהם נפתחים י״ג מקורות די״ג מכילן דרחמי, ובו י״ג הויו״ת כנגד י״ג מכילי. ומי שמכוין בו הוא מר״ח אלול עד שמחת התורה ערב ובוקר – מובטח שיוציא שנותיו בטוב. וצריך המכוין שיהיה בעל תשובה, ויקבל עליו מצות. וזהו הרמז הרמוז בראש המזמור: ה׳ אורי וישעי, אור״י וישע״י – גימ[טריה] תרי״ג לרמוז, שהתנאי הוא כשיקרא המזמור ויכוין בו היטיב, חובה עליו שיהיה בעל תשו׳[בה] ומקבל מצות כדי שיקויים בו אור״י וישע״י, שיאיר עליו ה׳ באורו ויושיע לו מכל צרותיו וממשטינים ומקטרגים ובעלי תריסין וכו'.

סיכום

הפרק פותח בתיאורי הוויי של ההכנות הרוחניות של חודש אלול, של ההשכמה לסליחות, של הכנת הקפה למתפללים, ומנהגי תיקון כרת ותעניות. בפיוט נסקר הדרוש לחודש אלול מאת עטרת ראשנו, ר׳ דוד אביחצירא, המוהדר בחלקו בצירוף מבוא הסוקר את רעיונות המזמור וחודש אלול, ובמרכזם סגולתו הרוחנית של המזמור על שמותיו הקדושים, צירופיו ורמזיו, ראשי תיבות, גימטריות וסגולות אמירתו.

בפרק נסקרים מנהגים ייחודיים לחודש זה בקהילות תאפילאלת, ואלו הם:

א.    אין עושים התרת נדרים ארבעים יום לפני ראש השנה, בכ׳ באב, ולא שלושים יום לפני ראש השנה, בא׳ אלול.

ב.     אין תוקעים בשופר בימי הסליחות, לא בלילה ולא ביום.

ג.     משכימים השכמה כפולה בחודש זה. הראשונה לאחר חצות הלילה לתיקון חצות ולסליחות, אחריהם שבים הביתה לשנת ביניים, וההשכמה השנייה לתפילת שחרית.

ד.     חסידים, אנשי מעשה ונשים צדקניות מתענים ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום כיפור וסועדים את לבם בלילות.

ה.    מרא דאתרא, יש״א ברכה, היה מתענה בימים אלה גם הפסקה שבועית אחת ממוצאי שבת ועד ליל שבת, שישה ימים ושישה לילות רצופים, ובשנת תשי״א התענה בימים אלה ארבע הפסקות בין שבת לשבת.

ו.     מראש חודש אלול עד יום כיפור אומרים מזמור ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז) שלוש פעמים ביום: א) בערבית לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳; ב) בשחרית אחרי ׳עלינו לשבח', כדי לומר קדיש אחרי המזמור; ג) במנחה במקום ׳למנצח בנגינות׳.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031