קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל


קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

צפרו, היא ירושלים הקטנה של מרוקו. – " מארץ מבוא השמש ח.ז  הירשברג עמוד 91 – 98

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.

בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.

רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.

אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והיחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.

ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר  עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים. 

צפרו, עיר השיטפונות.

הוואדי הנושא מי הבריכה  הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם שלתושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.

בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.

" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר  עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש" י – סוף שנת 1950 –  " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.

והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת. 

ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרידים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.

ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמעקול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה.  כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושפכים העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון.

והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו  בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.

כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.

ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.

אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.

המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.

עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.

היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.

אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים. אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.

בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.

יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה  זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.

עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.

נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים.  הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לארח מכן.

בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.

לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.

ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.

הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-סוף פרק  " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. 

" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי,  הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם.  ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.

ושם אוכלים ארוחת הצהרים  בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.

יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע.

 והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.

ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה.

וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.

כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ". הועתק לתרבות מרוקו

דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.

תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.

כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות

לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה.

לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.

בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.

הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.

אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.

אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים 

בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.

היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.

לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.

וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.

אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.

סוף פרק  " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 

רבי רפאל משה אלבאז זצ"ל

רבי רפאל משה אלבאז המכונה בפי יהודי ספרו " הרמ"א " מספרו, להבדיל מ " הרמ"א " האשכנזי הלא הוא רבי משה איסרליש, המשיג הגדול ביותר לרבי יוסף קארו בעל " שולחן ערוך ' המכונה " מרן " שעל פיו יהדות מרוקו נוהגת עד עצם היום הזה, לעומת " הרמ"א " האשכנזי שלפיו נוהגים אחינו האשכנזים, זו היתה הבהרה למען הסר כל ספק במי מדובר בכתבה זו.

מתוך האינצליקופדיה " ארזי הלבנון "

שייך למשפחת אלבאז המקושטת בשלשת ארוכה של חכמים ושל סופרים, המתייחסים בשורשם של המגורשים רבני קאשטילייא.

נולד במרוקו בעיר צפרו לאביו רבי שמואל אלבאז ז"ל בשנת התקפ"ג – 1823 ובהיותו צעיר לימים נתייתם מאביו ואז נכנס לבית מדרשו של דודו, הרב עמרם אביטבול ז"ל. ושני רבנים סמכו את ידיהם עליו, בהיותו בין כ"ח שנים ומינוהו לרב ודיין כאחד מדייני העיר לשפוט ולדון ביו איש ורעהו, כנהוג באותה תקופה שהשלטונות לא מנעו מאזרח יהודי להתדיין גם בעסקי ממון על פי חוק התורה הקדושה. היה אישיות מאירה ומזהירה, ובו נאספו כל סגולה וכל מדה טובה ויקרה.

לא היו לו בנים עד יום מותו, ובניו הם ספריו וחיבוריו מחד גיסא, ותלמידיו מאידך גיסא. מספרים שהוא גידל יתומה וכשהגיעה לפרקה השיאה ועשה לה כל מה שהאב עושה לבתו, כמו כן לפני פטירתו ציוה לתת לבנו החורג עשרים צ'ורו לצורכי נישואיו.

ואלה הם ספריו.

1- הלכה שלשלמה- שו"ת בארבעת חלקי שולחן ערוך.

2- עדן מקדם – מדרשים.

3- מיני מתיקה – ביאורים וחידושים.

4- עטרת פז – בחכמת הנסתר.

5 – ארבעה שומרים – דיני מוסר על  ארבעה נושאים, תיקון פגם הבריות, שבת, תפילין, ומוסר השכל לתיקון המידות.

6 – שיר חדש – שירים ומליצות בעברית ובערבית.

7 – קול בוכים – קינות על פטירתם של אישים שונים.

 8 – ציון במשפט – על דיני חושן המשפט.

9 – ספר כריתות – על דיני גירושין.

10 – חצר משכן – קיצור הספר.

11 – משכנות הרועים – לרבי עוזיאל אלחאיך.

12 – תורבץ החצר – מראה מקומות לספרות השו"ת בחושן משפט.

13 – פותר המים – פירוש על הספר.

14 – מים עמוקים – על התורה של רבי יהודה ברדוגו.

15 – זבחי צדק – על הלכות שחיטה.

16 – חולת אהבה – מליצות.

17 – דרש משה – דרושים.

18 – פרשת הכסף – מוסר ומשלים.

19 – כח מעשיו – על חכמת העיבור.

20 – באר שבע – על שבע חכמות.

21 – כסא המלכים – על מלכי ישראל, ארבע מלכויות ומלכי ישמעאל.

הרמ"א מספרו    

"כאמור לרבי רפאל משה לא היו לו בנים עד יום מותו, ובניו הם ספריו וחיבוריו, שהיה קובע להם זמן לכתיבה שתי שעות בכל יום, ואמרו שהיתה לו השבעת הקולמוס להקל מעליו עול יגיעת כפיים.

בניו הם גם כן תלמידיו הרבים, שאחדים מהם זכו להוראה וסמך את ידו עליהם, רב שלום אזולאי, רבי אברהם בן שיטרית, ורבי אבא אלבאז בן דודו, ורוב תלמידיו היו בעלי בתים למופת נאמנים לדתם המסורתית, כמעט כל הקהל היה אדוק לרבם הנזכר, כי הוא ז"ל ירד אל העם בלי הבדל, ואהב את הבריות וקרבם איליו, הלך אצלם ואכל מסעודותיהם, השתתך בשמחתם וצר בצרתם, היה משוחח עמהם כאחדים מבני משפחתו דבר בשפתם, והאיר חברתם, ושימח אותם, וידע למשוך איליו את כל ההמון שחלק גדול לא ידע קרוא וכתוב, ולזה הכין  בשבילם שירים ותוכחות ובקשות בלשון ערבי ותוכו מוסר השכל ויראת שמים והאיש משה עניו מאוד עם כל אדם. וגם העם העריך אותו וראה בו מנהיג ומדריך תורה ורב."

הנה כי כן אנו רואים כאן בפרק קצר זה, שני דברים עיקריים לעניות דעתי, " והיו תלמידיו נאמנים לדתם ומסורתם " ללמדנו רבותיי שלא רק לדתנו מחוייבים אנו אלא גם למסורת שלנו, שהיא היא אבן היסוד של כל העדה, ומסורת מה היא, יומרו המלעיזים, והם לא מעט, שדברים אלו, אין לנו על מה לסמוך, ולכן צריכים אתם לנהוג כך וכך, כי הזמן והמקום השתנו, ואנוכי סבור שנהפוך הוא, גם אם המקום והזמן השתנו מחוייבים אנו לדבוק במסורת אבותינו, בבחינת לא תיטוש תורת אימך.

בנשא זה קיים ויכוח גדול, לא נכנס לזה, שלא נחטא בלשוננו, ובכל זאת, בהמשך כאשר נסיים בע"ה את הכתוב אודות הרמ"א מספרו, נחזור קצת לדברים האלו.

דבר שני אנו למדים מפרק מצוטט זה מ" ארזי הלבנון " שהרב בזמנים אלו, תפקידו לא רק בלימוד או הרבצת תורה, שזה למעשה תפקידו העיקרי, אלא, שימש כמרכז חיי היום יום בכל הקהילה, גם בשמחות וגם בצרות לא עלינו ולא עליכם. תפקיד של מנהיג אשר הכיר כל אחד ודאג לכל אחד, נתן הרבה יותר ממה שקיבל, אם בכלל.

כאשר לפנינו דוגמא למופת מהצדיק הזה, מה לנו כי ננהג אחרת, מחוייבים אנו להשתדל ללמוד מאורח חייהם של נפלאים אלו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

הרמ"א מספרו   

" כשהיה עובר ברחוב היו רצים לנשק את ידיו, ומיראת חטאו הקודמת לחוכמתו, קדוש יאמר לו, כשנכנסו אצלו להתדיין איש ואשתו עשה כל מאמציו לתווך לשלום בינהם, ואך הוציא להם לחם ויין ואכלו ושתו ויצאו בשמחה ובשלום, זכה לשלת הכתרים, כתר תורה וכתר דגולה וכתר שם טוב.

כשהיתה עצירת גשמים וערך תפילה כנהוג, נתבקש מגדולי המוסלמים להרבות בתפילה ובתחנונים, כי השעה היתה צריכה לכך, ולזה ערך תפילה גדולה בבית החיים, ושם בדרשה ארוכה עורר לב הקהל לאביהם שבשמיים, ותפילתם מהרה נתקבלה ברצון, ובחזרתם אל האלמאללאח בדרך ירדו גשמי ברכה, ושם השם נתקדש על ידו.

כל המוסלמים יצאו לקראתו וקבלו פניו בתופים ובמחולות, והשר גזר על כל החקלאים המוסלמים לתת לו להרב באותה השנה חלק מה מתבואות השדה. כי הוא ז"ל היה מקובל עליהם כמלאך.

ולפעמים כאשר האימם עולה על מגדל בית תפילתם באשמורת הבוקר לעורר השחר בשירי תפילה, אף הרב היה עונה לקראתו מחלון ביתו בבקשות לשון ערבית. האימאם היה שותק לשמוע מה בפי הרב".

בחודש אייר תר"ן – 1890 ירדו גשמי זעף, נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו בחוסר כל וללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא אז בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצול ממות באותו ליל שבת.

בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדושה רשב"י של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – היתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי פרי ובצמחייה, המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע, הקהל הוצרכו לעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל. דבר זה פגע גם בשכבות הבינוניות שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר ובעלי בתים נתמוטטו.

בשנת תר"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון, החכם רבי משה מורצייאנו מדובדו ייסד כולל  " וזאת ליהודה " לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמארא. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופסוקים, כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן העזר, במגמה להכשיר דיינים ומורה הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היה רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפר בשנת תרס"א.

בימיו האחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד – 1894 – שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את ההילך החוקי של מטבעות הדורוס הספרדיים. שני סוגי דורוס ספניול היו – הראשון הנקרא בומדפע לקדים, השני הנקרא איזבל, כנראה שהוטבע על ידי המלכה איזבלה השנייה שהועברה מהמלכות בשנת תרכ"ח – 1868 – בשטרותיהם היו היהודים מפרשים באיזה מטבע נעשתה העיסקה.

בספרו של דוד עובדיה על קהילת צפרו, מצאתי פירוש מעניין לשמה של העיר וכך הוא כותב.

" השם צפרו נכתב בערבית בצדי ואינו נגזר מן השורש ספרו בסמך שפירושו " נסע ". אדריסי היסטוריון, קורא למקום cofrui, במקורות אחרים מצוי השם בצורות שונות.

sefroi, sfro, saforo, sfru, sfroui, sofroy, saforoui, soffrouy, soforo.

בשטר מכר בכתב יד רבי משה בן חמו משנת תנ"ה – 1695 –  נכתב " כפר צאפרו ", משפע הצורות בהן נכתב שם זה, נראה שהוא שם קדום מתקופת היוונים. גם שם הנהר aggai, איננו ערבי והוא כנרה יווני וקרוב לזה מה שנאמר בברכות ו, כי כסלי לאגיא, שלפי כמה חוקרים פירושו שביל מקום אסוף מים. וקרוב לזה aqua, מים בלטינית. הנהר אגאי נזכר ברשימת הנהרות, שבספר זכות אבות, נהר זה נקרא גם " וואד אליהוד " ויש לומדים מכך שבתקופה קדומה היתה האוכלוסיה מסביב לנהר זה יהודים

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

                         קהילת צפרו – רבי דוד עובדיה

פרק ראשון

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

סקירה והשקפה קצרה על משכנם ומקום ישובם של עמודי ההוראה.

א.      הראשון בעמודי ההוראה רבי יצחק בן רבי יעקב הכהן אלפסי ( אלפאסי, רב אלפס, הרי"ף, הריא"ף ) נולד בשנת תשע"ג – 1013 – בקלעת חמד בכפר סמוך לעיר פאס בצפון אפריקה ועל שם פאס נקרא אלפאסי, וכבן ע"ה שנים ברח לקורדובה מפני המלשינים.

ב.       רבי משה בן רבי מימון הספרדי ( רמב"ם ) בשנת תתקי"ט 1159 כתת את רגליו מקורדובה ונסע לעיר פאס לשמוע לקח צפי גדול הדור רבי יהודה בן שושן ז"ל.

ג.        אם כי העמוד הג' בהוראה רבנו אשר בר יחיאל ( הרא"ש ) ז"ל נולד באשכנז ולא הגיע לעיר פאס, בכל זאת גם הוא כחבריו דרכה רגלו על אדמת ספרד מקום תפארת התורה שנשתלה שם על ידי ארזי הלבנון אבירי ואדירי התורה ימי רבי שמואל הנגיד תלמיד רבנו חנוך ורבי יהודה חיוג, כי מפני חמת המציק של המושלים הוכרח רבנו הרא"ש לעזוב את אשכנז הוא ובנו רבני יעקב בעל הטורים ובשנת הא' ס"ב – 1302 – עבר על ברצלונה ונפגש עם רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א ז"ל עסקו בפלפולא דאורייתא כשבוע ימים, ומשם עבר לטולידו ונתקבל שם בכבוד, על פי מכתב המלצה מהרשב"א ז"ל. שם הרביץ תורה בישיבות תקן תקנות והעמיד תלמידים הרבה.

בזמן בואו של הרא"ש ז"ל לבית מדקשו של הרשב"א מצא בית מדרש כמרקחת בפתרון איזו קושייא. והרשב"א ז"ל הבטיח לתלמיד שיכול לפרק את הקושייא תנתן לו תרנגולת פטומה שהייתה אצלו, ואז עמד הרא"ש ז"ל שעוד לא הכירוהו ונתן הסבר ובזה פתר את הקושייא, הרשב"א ז"ל שמח על ההמצאה ושאל על שמו. ובכן הרא"ש ז"ל השיב בפסוק מלא בתורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. לגר כמוני בשם אשר הבא לשעריך תתנה לפטומה ואכלה.

גם רבנו הגדול יוסף הלוי אבן מיגש תלמיד רבנו יצחק אלפסי, שמש ברבנות בקהלת פאס כידוע, כך כתב הרב שאול אבן דנאן בהקדמתו לספר מלכי רבנן, של רבי יוסף בן נאיים.

ביסוס ההלכה העולמית והכלל " תרי מגו תלת " על אדמת מרוקו

אם אני אומר מארוק  כוונתי על עיר פאס יע"א שהייתה עיר ואם בישראל אם כל חי לכל ערי מרוקו, במדיניות, במסחר, ובמדע, במדיניות כי היא הייתה עיר הבירה, במסחר רוכלת עמים, ובמדע כל יושביה היו ענקי הרוח ושמה ושם רבניה וגדוליה הלך למרחוק ולכן הרמב"ם ז"ל נסע לשם לשמוע תורה.

ויפה המשיל ותיאר אותה מורי ורבי מר אבי ז"ל, בצחות לשונו : " כהופעת קרני אור המאור הגדול החשמל המאיר לארץ ולדרים אשר המכונה עומדת לראש פנה ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים אדירים אל הבתים ואל החצרים, ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף אופל וצלמות ולגרש חשכה ליל המרחפת על פני תבל, ובכריכת מים חיים אשר תמיד כל היום תשפיע בחזקה להשביע נפש שוקקה.

כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה כלילת יופי משוש לכל הארץ, אשר מיום היותה הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה, ועל חוג אדמתה עמדו רבנים גדולים שרפי קדש הלולים, כמו שהעיד בנו האיש אדוני הארץ בימים ההם הוא הגאון מהר"י בירב זצ"ל בקונטרס הסמיכה וכמו שתראה בתשובה הרשב"א ה"א אלף קפ"ה לחכם רבי דוד בן זכרי ממדינת פאס.

ומה גם לעת באו שעריה רבותינו המגורשים אנשי השם חל"ב אשר גובה להם ויראה להם, שהעמידו בה משטרים וסדרים חדשים לבקרים, ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול נוגש….בכל זאת החזיקו בכל תוקף במעוז התורה הקדושה ועשו לה אזנים ופתח עינים בתקנותיהם ובמנהגיהם הטובים ויסולו מסילה חדשה ודרך כבושה בענייני דת ודין כנודע…והגם שכמה ערים גדולות רכשו להם גם המה רבנים מצוינים יקרים מפנינים על כל זה העיר הזאת המעטירה לה משפט הבכורה, שכלם היו נגררים אחרי דבריה ואחרי עצתה….."

גם אוכלוסייתה הייתה עולה במספר הולך וגדל, כמו שהעיד רבו של מרן מהר"י בירב שם בקונטרס הסמיכה " ת"ל מיום הגירוש…הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס " ולכן היא הייתה הקובעת בכל דבר.

בפסק ההלכה כמובן היו רבותינו המגורשים פוסקים מן התלמוד כדרך הראשנים והגאונים, ולבסוף מהרי"ף, רמב"ם והרא"ש ז"ל וגם בתקנותיהם היו סומכים עליהם, כמו שראיתי בתקנה הכתו8בה בשלון עברית בעניין גביית הכתובה שמנכין לה שליש, אייר שנת ש"י.

עלא קדר אין כאן מנהג קהל קדשו פאס אלבלדיין ( התושבים ) אין כול יהודייא אין תזווז  תא יזידו פי אל נדונייא איל תולות ועלא האדא אסעדו אים פי ואקית תזי תכלץ פי כתובתהא תכלי אלתולות מן אל כתובה….אן האגדא כאן מנהג אבותינו והאכדא אוג'דנא פי הרמב"ם ז"ל מנהגות רבות יש בנדונייא….."

וכנראה שקודם לכן היה פסק ההלכה לפי הפתגם שהביאו המגורשים " אל מקום אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים " כי המגורשים שנהרו אל עיר פאס, רובם היו מקשטילייא מקום רבנותו של הרא"ש ז"ל.

ופתגם זה היה שגור בפיהם שם בספרד, ושם סמכו הרבה על הרא"ש יותר מהרמב"ם, והרבה תקנות סודרו על ידם שנת רנ"ד שנתיים אחרי הגירוש ושנת הנזר ושיטה זו הביאוה עמהם למרוקו, ולזה בתקנה של שנת ש"ה במי שמבריח נכסיו מפני בעל חובו כותבים " ולא יחרוך רמיה צדו ולא תעשנה ידיו תושיה אף אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו…כמו שנאמר כי אל אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו. וכמו כן היו משתמשים בספריו תוספי הרא"ש ז"ל שהביאו עמהם מספרד.

ולפי מה שאני מבין מהתמונה הכללית שבתקנותיהם משנת ש"י והלאה לקחו להם דרך אחרת לפסוק ההלכה כתרי מגו תלת עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והפתגם שהיה שגור בפיהם הפנו אותו לקצת דינים מיוחדים שהמשיכו לנהוג כהרא"ש, כמו שכתבו בתקנה של שנת יג"ן בעניין אם מותר אדם באשת חמיו…..

עם היות שכפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי"ף והרמב"ם ולית הלכתא כהרא"ש לגבייהו… על כל זה כבר נהגו מימות עולם…." כדעת הרא"ש, כדאי לציין שמרן ז"ל באה"ע סתם להתיר והביר דעת הרא"ש בשם יש מי שאומר.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ושם כותבים עוד : " אחריו אנו הולכים דוקא בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלנו שהיו נוהגים בכאן מימות כולם בימי הקדמונים ז"ל. אך אמנה בשאר הדינים אם יהיו חולקים על הרא"ש שנים מעמודי הוראה ה"ה הרי"ף והרמב"ם ז"ל ראוי לנו לנטות אחריהם…אך במה שלא דברו שני העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו ".

על פי זה יכולים לסכם שגם הם ז"ל קרוב לזמו של מרן הלכו בשטה זו, לפסוק כתרי מגו תלת.והגם שנגה עליהם חבורו הב"י בשנת שי"א היו משתמשים בו, כאחר מספרי הפוסקים. ובתקנה של שנת שי"א כתבו ז"ל : " שאף מונרי"ק שדרכו להביא חדשים גם ישנים לא הביאו אפילו במחודשים וכוונתם על ב"י אה"ע.

אחר כך מצאתי שבאדר של שנת חמשת אלפים ושלוש מאות וארבעה ליצירה כתבו וחתמו חמשה עשר רבנים בפסק דין אחר וזה לאמור שם : " ואף על פי שזה היה מספיק לפי תקנתינו ומנהגינו דהיכא דנשכח נוטים לדעת אחת בדיני ממונות תרי מגו תלתא אשלי רברבי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש נפסוק הדין עמהם " על כל זה.

ופסק הדין זה העתיקו הרב יעקב אבן צור בספרו משפט וצדקה ביעקב. וזו ראיה ברורה להשערותינו הנזכרים ואפשר לומר שמרה"י בי רב שעלה מעיר פאס לארץ ישראל לפני שנת הרפ"ב העלה עמו כלל זה ומסרו לתלמידו מר"ן הבית יוסף ז"ל ועל פי זה חבר את ספרו.

באופן שהכלל הזה שעליו בנויה ההלכה נתייסד במרוקו ומשם לארץ ישראל ולכל העולם. וזה מה שעזר לרבותינו כאשר נגה עליהם השלחן ערוך לפסוק ולקבל את דעתו כאלף פוסקים. וחזר אצלם הפתגם הידוע : " כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו. ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ ". יען שאצל גדולי הדור הייתה מקובלת אותה השיטה של תרי מגו תלת.

וכמו שכן כתב בפירוש הרב המורה והפוסק בקהלת צפרו, הרב שאול ישועה אביטבול בספרו " אבני שיש ירושלים " אחרי שהזכיר התקנה הנזכרת משנת יג"ן כתב וז"ל : ומאי טעמא קבלו דורות האחרונים פסק מרן אפילו נגד אלף פוסקים, משום דאזיל בשיטת קדמונינו לפסוק כתרי מגו תלת עמודי הוראה " על כן לומר, וכתב עוד וז"ל דתקנת קדמונינו האמורה בשנת ש"ה ופרשוה בתקנה של שנת יג"ן לפ"ק דבמקום שלא דברו שני עמודים הוראה וראינו דעת הרא"ש.

יש לנו ללכת בעקבותיו וזו היא דרכו של מר"ן הקדוש בפסקיו דהיכא דג"ד אחד מעמודי הוראה והשנים אינם חולקים עליו ולא ג"ד דראוי לפסוק כמותו נגד הפוסקים המפורסמים על כל זה. וזה מתאים לאגדה האומרת שהרב שמואל אבן דנאן ז"ל אחד המיוחד ברבני התקנות, היה אחד ממאתים רבנים שסמכו את מרן.

רבי שאול ישועה אביטבול בן רבי יצחק

רב ומורה צדק בעיר צפרו, נקרא גם שיש"א , המאור הגדול, מופלא שבסנהדרין, נר המערב סבא דמשפטים הגאון רבי שאול ישועה אביטבול זצוק"ל. נולד במרוקו בשנת התצ"ט 1739. כבר בהיותו בן י"ח שנה נסמך על ידי רבותיו לדיינות.

רבו המבוהק היה הגאון הקדוש רבינו אליהו הצרפתי זצ"ל, שאותו כינה בכל כתביו, משי"ח – מורי שיחיה – אליו פנה בשאלות ובענייני הציבור שבאו לפניו, פנייתו אליו הייתה תמיד במלא יראת הכבוד. משנה תק"כ שימש רבי שאול כרב ומורה צדק בעיר צפרו, משרה שהחזיק בה מ"ט שנה.

כשהיה רבינו הולך לצפרו בימות הקיץ לשאוף אוויר, היה יושב ולומד אצל תלמידו זה. מרוב חיבתו אל מורו ורבו, קינא לכבודו מאוד, ופעם כשחכמי המערב חלקו על רבו, השיב להם בלשון תקיפה : " פרצו גדר המוסר לנוכח הרמ"ש ראשינו כתם פז פאר הדור והדרו נזר החכמים ועטרת השלימים תנא דבי אליהו רבא היושב על כסא ההוראה מימי עדנתו ואף כי בזקנתו..

ולא כסיפא ליה מילתא למיהדר להוציא הדין לאמיתו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוונותו, כאשר כבר יצא מוניטין שלו וטבעו בעולם, ולקבל מקטני קטני תלמידיו, ומודה על האמת, וכותב בפה מלא הדרי בי, וזהו הודו והדרו….והנה מעלת כבודו נקי וכסאו נקי, ושרי ליהו מרייהו עש אשר לא עשו חומות ללשונותם…."

את קהלתן הנהיג ביד רמה ותקיפה, והדריכה על דרך התורה והאמונה. האריך ימים שבעים שנה, ונלב"ע בשנת הצקס"ט  כ"ה באלול- 1809

מקצת שבחו הונצח על מצבתו : " המאור הגדול אור בהיר וזהיר המאיר לארץ אבא למלכא מלכי צדק מלך שלם, ושפט בצדק דלים, והוכח במישור לענוי ארץ, אבא שאול ומשיב כהלכה, עין טובה ורוח נמוכה…הוא מל את ישראל אלף ות"ק ילדים אשר בארץ, עשות ספרים הרבה אין קץ, לחמו נתן מימיו נאמנים…והוא שפט את ישראל מ"ט שנים, ושמו נודע בשערים המצויינים. מופלא שבסנהדרין מופת הדור והדרו, נר המערב סבא דמשפטים, בהלכות שחיטה וטריפות הוא ראש המדברים.

תורתו ופסקיו נדפסו בספרו " אבני שיש " ודרושיו וחידושיו על הש"ס בספרו " אבני קדש.

והנני להביא עוד עדות נאמנה מפיו של רבי יעקב אבןצור ז"ל אחד מרבני עיר פאס יע"א שהעשיר את הספרות ההלכתית חוסן ושועות חכמה ודעת זיע"א בתושבתו להרב יוסף עטייא ז"ל אחר מרבני עיר צפרו, וז"ל " אותם פסקי דינים שראה של הראשונים, היו קודם שיצא טבעו של מרן מהריק"א ז"ל בעולם, שאז היו פוסקים עלהרוב כסברת הרא"ש, וכך היו אומרים אשר יפנה….ואף שבזמן שכתב , רבי שמואל אבן דנאן הנ"ל לקוטים אלה עדיין לא היו משתמשין בו אלא ככל שאר ספרים של הפוסקים שקדמוהו.

אמנם אחר כך כשיצא טבעו בעולם ונתפשטו חיבוריו בית יוסף ושלחן ערוך קבלו אבותינו ורבותינו ז"ל דבריו וסברתו וגם החכם מהרא"ש בן דנאן הנזכר בכללם. אפילו נגד פוסקים שוב אין לנו אלא סברתו….עכ"ל.

אך בכל זאת נשארו הרבה דינים בודדים שלא נהגנו לפסוק כמרן, בפרט בדיני טריפות שרבותינו הראשונים כתבו בפירוש שלא קבלנו בהם הוראותיו, וכמו שכן כתב הרב רפאל בירדוגו ז"ל בריש מלין לקיצור התקנות שבסוף ספרו " תורות אמת " , אמר הכותב הגם בכל דיני התורה אנו נמשכים ונגררים אחר פסקי רבינו יוסף זלה"ה…והלכה כמותו בכל מקום זולת בקצת מקומות ובפרט בשני סימנים בטור יורה דעה בידני בועות הריאה , בדיני סרכות הריאה אין אנו נוהגין כדבריו אלא כמנהגים המיוחסים לרבני קאשטילייא.

וכן כותב רבי שלמה אבן צור ז"ל בספרו זבחי צדק, עם כל זה רבותינו ואבותינו המגורשים מקשטילייא ראו לפסוק בקצת מקומות אלא היפך מפסקי מרן ויגררו אבתרייהו כל ערי המערב הפנימי, וזולת זה הלכו זה לכו אל מרן מלכא יוסף קארו אשר יאמר לכם תעשו ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ על כן, .

וכמו כן רבי אהרן בן שמעון בהערתו לספר " משפט וצדקה ביעקב : " אמר המגיה צריך לידע כי כל דיני הטריפות שכתב הרב הגאון המחבר ז"ל להתיר הם רק לארצות המערב הפנימי שלא קבלו עליהם הוראת מרן בדיני טריפות וגרירי בתר מנהגי רבותינו מגורשי קאשטילייא, שהיו קודם שזרח אור מרן הבית יוסף בשנים הרבה. ובאו למערב מאז ונתיישבו שם ובתרייהו גרירי עד היום כידוע…כי הגאון המחבר הוא מבני בניהם של רבותינו המגורשים והתיר על פי הל פי המנהג עד כאן.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ויש בידינו הרבה מנהגים בטריפות בכתב יד מהמגורשים ומהרבנים הבאים אחריהם. וכן נהגנו להורות בהרבה קולות כוותיהו, וטעם כעיקר מפני הפסד ממונם של ישראל היות והיינו תחת גלות ישמעאל ובשר טריפה היה נאסר עליהם, ולא היו קופצים לקנותו ולזה הקילו ולא קבלו דעת מרן בהלכות אלו.

גם רבי אברהם אנקווא ז"ל כותב : " ויש אשר הוסיפו רבנן המגורשים מקאשטילייא מנהגים שונים שכל דבריהם כגחלי אש וזיקים ויש תוספות אחרים מנהגים אחרים אשר הוסיפו רבנים מפורסמים בהוראה חו"ר עוב"י פאס יע"א ועוב"י מכנאס יע"א ואחרי דבריהם הלכו כל אנשי המערב הפנימי בין להקיל בין להחמיר הגם אם תמצא הרבה דינים שהם היו כגנד הכרעת מרן, הם צודקים עכ"ל.

וכמו כן נהגנו בהלכות כתובות על פי המנהג והתקנה שנהגו ושתקנו המגורשים מקשטילייא וכל כותבין בשולי הכתובה בשיטה האחרונה, והכל כפי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות נוהג ביניהם קהל קדשו פאס יע"א המגורשים מקאשטילייא ישמרם וינצרם יפלטם ימלטם יחלצם צור רוגע הים וימהר ויחשה נעשהו לקבצם מארצות שבים לנווה רבצם מחוז חפצם וארץ צבים שעל מנת כן נכנסה הנדוניא לרשות החתן בתנאי מסויים והכל שיר ובריר וקיים.

כי המגורשים זל"ה הביאו עמהם הרבה תקנות בענייני אישות והתקנה הראשונה שהיא יסוד הבנין היא תקנת טוליטולא הובאה בשו"ת כליי הרא"ש והרחיבו והוסיפו בה הרבה דברים, ומשנת הש"ה והלאה התחילו בתקנות חדשות לפי התקופה בישובם החדש עיר פאס, ורבי רפאל בירדוגו חיבר קונטרס בשם " קצור התקנות וחידושיהן " וז"ל שם :

" וגם אין לנו נפקותא בכמה דינים שכתב הרב נרן בש"ע הלכות כתובות ואין אנו מתנהגים כי אם על פי תקנת טוליטולא שבאה בסימן קי"ח ועל פי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות נוהג בניהם קהלת קודש פאס, על כן לומר. וכמו כן רבי רפאל משה אלבאז אחד מגדולי הרבנים של קהלתי קהל צפרו בקונטרס יד רמ"א כתב יד על קיצור התקנות .

הערה קטנה…מודעת זאת שאף על פי שבכל משפטי התורה אנו הולכים בעקבות מרן הקדוש ז"ל כפי ערכו אשר ערך בשולחנו הטהור ומרגלא בפמייהו דרבנן לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו ומכל מקום לעניין מנהגי הלכות טרפות ולעניין תקנות הירושה ואיזה פרטים אחרים.

 נהגו בכל ערי המערב לילך אחר המנהג והתקנה שנהגו ותקנו רבנן קדישי הרבנים המפורסמים המגורשים מקאשטילייא זיע"א אשר נתגרשו מארצם שנת מזרה ישראל יקבצו וכאשר נחו מאויביהם ונתיישבו במתא פאס יע"א התקנו איזה תקנות ונכתבו על ספר חקה אשר נקרא שמו ספר התקנות ובתרייהו גרירי כל ערי המערב וכבר קבלו עליהם אבותינו רוב התקנות ההם שנתייסדו קודם שיצא טבעו של מרן בעולם וקבלו גם איזה תקנות שתקנו רבני הדורות הבאים אחריהם.

 וכל ארצות המערב קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם להיות מתנהגים על פיהם ומהם אין לנטות ימין ושמאל …עכ"ל

וראיתי בתשובה לרבי יהודה בן עטר אחד מגדולי הרבנים בעיר פאס שכתב אחרי תקנת היסוד הנ"ל וז"ל זהו המנהג  והתקנה שנהגו ותקנו בניהם קהחות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מאפילאלת ואגפיה.

ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים כמנהג הנ"ל ושאר המשפחות יש שעושים כמנהג המגורשים גם כן ויש שעושים כתובה כדת אבל של שאר ארצות המערב פאס, תיטואן, ואלקצאר, וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כלם עושים כמנהג המגורשים\ אבל קהל תאזא יש להם מנהג בפ"ע בחלוקה ולראיה ח"פ בתמוז התפ"ז.

וכמו כן הרב שאול ישועה אביטבול הנ"ל וז"ל : " התקנות אשר תקנו רבותינו הקדושים אשר מימיהם אנון שותים ועל פיהם אנו מתנהגים כל ערי המערב רובם ככלם בין בענין אכילת הבשר בין בענין הנישואין וכל המקדש וכותב כתובה אדעתא דרבנן קשישי מקדש שכך כותבין בכתובות והכל לפי המנהג והתקנה.

שנהגו וגם בשעת הקנין שקונין מיד החתן לחיוב הכתובה ראינו לרבותינו שהיו אומרים בסוף הקנין והכתובה " עזמייא " ( יש קהלות שנקראים " לעזמא " דהיינו שנתגרשו בזמן הגירוש מספרד שהיא ספאנייא, מן צרפת שהיא נקראת בשלשונם פראנסא ומן מלכות פורטוגל. ) והלועזים אומרים "קאשטילייאנא ", ואף אם ימות הבעל או האשה תוך שנתם יחולקו כל העזבון חלק כחלק ולא חשו לתקנת ר"ת וקהלות שו"ם, עד כאן לשונו.

והנה עוד מצאתי להרב משפט וצבי שכתב וז"ל : " והנה אבותינו ורבותינו זלה"ה קיימו וקבלו עליהם את מרן שאפילו מאה פוסקים חולקים עליו אליו שומעין שאמר כהלכה. ואנן מה נעני בתרייהו כל היא חובתינו וכל יפה לנו דשמע מוסר אביך כתיב.

אבל הרב בעל המפה ז"ל בעיכא דשמעתתיה סלקא אליבא דהלכתא לסברת מרן אזלינין בתריה אבל היכא דסברתיה פליגא אסברת מרן לא צייתנין ליה " עכ"ל. והנה גבר נודע שאבותינו ורבותינו הקדושים ז"ל קיימו וקבלו עליהם פסקי מרן זלה"ה אפילו נגד כמה פוסקים, וגם הרב בעל המפה ז"ל אף על פי שנתפשט חבורו בכל ישראל אין דנין על פיו אלא כשמביא איזה חידוש שיכולין ליישבו על פי סברת מרן ז"ל.

אבל היכא דפליג על מרן לא אזלינן בתריה, ואין לנו לזוז מסברת מרן ואם כך אמרו בעל המפה שנתפשט חיבורו בכל ישראל כמו שנאמר שאר פוסקים אחרונים שלא נתפשטו בכתב יד. עכ"ל. ( עד כאן לשונו )

סוף פרק ראשון.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-   העיר צפרו – היסטוריה. רבי דוד עובדיה   פרק שני


                העיר צפרוהיסטוריה. רבי דוד עובדיה   פרק שני

במרחק עשרים ושמונה ק"מ דרומחת מזרחית מן העיר פאס, בקצה עמק ה " סייס " says' בתוך צמחייה צפופה של עצי פרי למינהם ואילני סרק שרידי יערות עד, חבוייה בין גבעות, שוכנת העיירה צפרו על שכונותיה הישנות, סימטאותיה, חנויותיה ודוכניה.

הנהר " אגאיי " aggai חוצה את העיר לאורכה, מימיו משקים את גנות העיר ופרדסיה, משמשים לצורכי בני העיר ככביסה ורחצה. עד לשנים האחרונות היו מעיינותיה מקור יחידי לאספקת מי שתייה לבני המקום. בהיותה גבוהה 850 מטר מעל פני הים, נתברכה באוויר הררי צח ויבש ובאקלים ממוזג שהוציא לה מטניטין של עיר קייט ונופש למחלימים והמבריאים.

תאריך ייסודה של העיר לוטה בערפל. אין ספק שעוד לפני שנת תמ"ב ( 682 ) השנה בה עבר עוקבא בן נפעא בארץ המערב ועשה נפשות לדת האיסלאם, קיים היה ישוב בשם " צפרו " תושביו היו ברברים משבט " מגראווא " , וכשאר תושבי מרוקו, מושפעים היו מתרבות השליטים הפניקים, ואחריהם הרומאים, הביזנטיטם. מיקומה על הדרך שבין הצפון לעיר סגלמאסה בדרום, ומקורות המים שבתחומה, עשאוה למקום חניית השיירות שנדדו תדיר מן הדרום הצחיח לצפון הפורה בחפשם אחר מקורות מים.

נראה שהתושבים הראשונים היו כבשאר הישובים בסביבה זו, שוכני מערות. במורדי ההרים הסובבים את העיר, מערות רבות המתאימות למגורים. ( נראה שכבר אז היו היהודים בין המתיישבים. עד היום ישנה מערה במורד ההר " ביננא " הנקראת בפי כל " כאף ליהודי " – מערת היהודים -, ולמטה ממנה רישומי קברים עתיקים ) אט אט הקימו אוהלים ליד השדות שעיבדו כדי לשמור עליהם. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים בבתים. בראשית התקופה הערבית נתהוותה העיר כתוצאה ממיזוג כמה ישובים שנקראו בשם " קצור ". שלושה גושי קצור היו.

קצור העליונים בסמוך למעיינות הנהר.

קצור האמצעיים

קצור התחתוניים בסמוך לשפך נהר אגאיי לתוך נהר " סבו ".

על פעי אל בקאי, בתקופת אידריס הראשון היו כבר הקצור הנ"ל. אחת מן הקצור האמצעיים -חבונא – קשורה בשמו. האגדה מספרת כי אידריס השני שישב בצפרו כשנתיים בטרם ייסדו את העיר פאס היה משדל את התושבים לשמור את דת האיסלאם.

תושבי שכונה זו קיבלו דבריו חיש מהרה והוא אמר עליהם " האדו חבונא " ( אלה אהבונו ) ומאז השם " חבונא " לשכונה זו. דעה זו המסבירה התהוות העיר, כתוצאה ממיזוג שכונות, נראית נכונה. תהליך זה נמשך גם יותר מאוחר. רבי משה בן חמו מציין בשטר מכר חזקה הנ"ל, מצרי המקום הנמכר " הסמוך מאחוריו לשביל והעולים בו לכפר " זמגילא ". כיום " זמגילא " הוא רחוב ושכונה משכונות העיר.

   שכונת היהודים – המללאח.

בקצה הקצור האמצעיים בחלקה שהיתה ידועה בשם " טופר "וכיום נקראת " ערסת לאלא מינא או לאמינא " נתיישבו היהודים. משכנם נקרא " קצר אלכופפאר " כולמר שכונת הכופרים. בזמן מאוחר יותר קבלה את השם " מללאח " – לפי מחברת בצרפתית, בעילום שם המחבר, נבנה המללאח של צפרו על ידי המלך המרינידי הראשון אבו יעקב בן עבד אלחאק – כמו בשאר מרוקו.

מיקום שכונת היהודים בין הקצור האמצעיים רואהאל בקאי כמכוון לטובת היהודים בני החסות שלא יהיו חשופים להתקפות האויב. מאידך גרם הדבר שכאשר נתרבו היהודים לא היה מקום להתפשטותם ונאלצו להגביה בינייניהם לשלש קומות ואף יותר כדי להרחיב את גבולם.

קרוב לודאי שהיו גרעיני יישוב יהודיים בכפרים הסמוכים לצפרו. בכפר עזאבא המרוחק 14 ק"מ מצפרו, בקעה הנטועה כיום עצי זית ונקראת " קבור ליהוד " ובה היו חלקי מצבות ועצמות מתים. במשך הזמן היגרו היהודים מכפרים סמוכים ומערים אחרות כגון דבדו בצפון, תפיללאלת בדרום, ותרכזו בצפרו, הבנייה גדלה לגובה וכל רצועת אדמה נוצלה.

אופייניים למללאח סמטותיו הצרות, ושערי החצרות הנמוכים. בתים בנויים כולם מצדו האחד של הנהר, וגשרים מקשרים בין המללאח לגדההשנייה של הנהר.

שערי החצירות היו נמוכים כדי שלא יוכלו הבהמות להכנס. הערבים שהיו באים ליום השוק היו משלחים בהמותיהם בשכונת היהודים, הרב שיש"א אבני שיש, מספר שהחמורים היו מסתובבים ברחובות בלילות ומלכלכים את החצרות, וכשמת איזה חמור ובעליו היו אלמים היה מעליל על בני החצר שהם המיתוהו, ולכן החלו להנמיך את שערי החצרות.

ראשית התיישבות היהודים האזור צפרו.

לפי האמור לעיל, מראשית קיומה של העיר, עוד בהיות תושביה שוכני מערות, ואין צריך לומר בתקופת ה " קצור " לפני ייסוד העיר פאס היו יהודים בצפרו. ואך כי לא נזכר השם צפרו בשום תעודה יהודית קדומה, לא ראינו אלא ראייה. וניתן לתלות שתיקה זו בעובדת היותו ישוב קטן שאנשיו כפריים שלא פיתחו פעילות תרבותית-תורנית או כלכלית הראוייה לבוא על ביטויה בתשובות הגאונים או בתעודות האחרות, כגון קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, כי עם ייסוד העיר פאס ועליית חשיבותה ודאי נחשבו כל תושבי האיזור בתחום השפעתה ואליה היו פונים.

ואמנם אם צפרו עצמה לא נזכרה דומה כי יש במקורות הדים ליישובים אחרים באיזור זה.

קלעה – כפר ליד צפרו, בין ה " קצור " העליוניים היה קצר בשם " אלקולעלייא " כלומר שאנשיו באו מ " אלקלעה ". קיומו של הכפר הנ"ל קדם איפא לקצר אלקולעלייא.

קלעה סתם נזכרה במקורות. במכתבים מהגניזה מימי הגאונים נזכר רבי אברהם אלקלעי. אברהם החבר מרמלה כתב מכתבים לאל קלעה שבמגרב לדיין העיר ולבני אל-גראווי. הרי"ף ותלמידו רבי אפרים, כונו בכנוי " הקלעי " אמנם על שניהם נאמר שהיו מקלעת חמאד, ואם כי החוקרים זיהו אותם עם קלעת חמאד שאבלג'יריא, אין לראות הדבר כמוכרע ומוחלט.

בהאליל – אף הוא כפר ליד צפרו. תושביו אינם מטיפוס ערבי, כי כולם בהירי עור. האגדה מספרת שקראו להם " בהאליל – טפשים " כי סירבו לקבל את דת האיסלאם. הראה איפה שהיה ישוב יהודים שסירבו להתאסלם. בהאליל נראה רבים מן " אבהאל – ברוש . כמו שכתב הגאון לרבי משה בר יצחק המערבי, " אבראתא הוא בא מן הברוש ובטיית אלאבהאל " ונקרא המקום כך על שם הברושים הגדלים בו. עד היום רווח במארוקו בשם משפחה בהלול. רבי אלעזר בהלול היה דרשן ומעתיק ספרים ורבי דניאל אחיו ועוד…

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-הקבר בהר בינא.

הקבר בהר בינא.

בצלע ההר " ביננה " אחד מהרי צפרו מערה בה קבור " רבי יצחק הכהן דלמילה " . בן נאיים כותב עליו שהוא קדמון מאוד וזהו כל הידוע לו עליו.

ראה מלכי רבנן בערך ר' רבי יצחק הכהן דף עד, ב. מנהג היה בצפרו בעצירת גשמים כשיש ברית מילה, לוקחים מטפחת ספוגה מדם הברית ושוטחים אותה על קברו.    

בשאלות ותשובות הרכבי, " שאלות מרבי משה בן מ"ר יצחק המערבי, שאלהעל כהן שלא התפלל אם מותר לו לעלות לדוכן. הגאון בתשובתו אומר לו , " והזכרם כי כתבנו אל פאס " , כלומר רבי משה לא היה מפאס אך ידועים לו דברי הגאון שכתב לפאס.

יתכן שרבי יצחק דלמילה הוא רבי יצחק המערבי ורבי משה הוא בנו, ובהיותו שוכן קרוב לפאס ידע מה שכתב אליהם הגאון, ושמא היותו הוא עצמו כהן גרמה לשאלתו על כהן שלא התפלל.

שם המשפחה בן זכרי שנזכר בתעודות הגניזה שפירסם שד" גויטין על הסחר עם צפון אפריקה, מצביע על סביבה זו. משפחת בן זכרי ובראשה רבי אהרן בן זכרי ששימש רב העיר אחרי רבי יוסף בן עטייא, היא משפחה ידועה בצפרו עד היום. גם בספר הקבלה נזכרה משפחה זו : רבי יצחק ב"ר משה הידוע בן סכרי.

על כל פנים אין ספק שהיה כאן יישוב יהודי בטרם ייסוד פאס. אך בתעודות לא נזכרה קהילה יהודית בצפרו, אלא אחרי הגירוש. פער דומה קיים בהיסטוריה הכללית של צפרו. מן הציון שצויינה צפרו בתקופת אידריס השני לא נזכרה כמעט יותר עד לבניית חומתה בימי במלך סולימאן.

זכרה של צפרו מופיע בזמנו של וונודין משבט " המגראווא " שניצח את אלמועיז בשנת תשע"ו – 1016 -, כבש את צפרו והושיב משפחתו ואנשיו בעמק " המולוייא. במלחמת האלמווחדין בשנת תתק"א – 1141 -נזכר בכיבוש העיר צפרו על ידי עבד אלרחמן בן זגו שהלך ב 5 לחודש מוחרם בשנת תתק"א ( 536 להיג'רא, 10 באוגוסט 1141 )ביום חג העסורה, והתקיף את העיר ספראווי ולקח בשלל את הרכוש.

כן נזכר מורד בשם אבו-יעלה -abu yaala – בתקןפת אלמווחדין, שהיה מעיר צפרו, בימי המלך אבו סעיד המרינידי נזכרה צפרו בהקשר לסכום המס שהוטל עליה.לפי ליאון האפריקני ומרמול נחרבה העיר בימי מולאי מוחמד. כשמושלה אחי המלך בא בעלילות על תושבי העיר, עזבוה, ורק אחר זמן נתחדש בה היישוב מגולי אנדלוסיה.

אין ספק שבין המתיישבים החדשים הללו היו גם יהודים. מקור פורטוגיזי משנת שנ"א – 1596 -, מציין שהיו בה הרבה יהודים. בהמשך שלטון בני וואטאס לא נזכרה צפרו כלל, ובימי הסעדים בשעה שעל קהילת פאס יש ידיעות רבות בכרוניקות החכמים, צפרו כמעט שלא נזכרה במקורות.

הפרטים הראשונים במקורות היהודיים על קהל צפרו הם מימי רבי שאול סירירו. בשנת שפ"ג – 1622-23 ,השנה בה מת המלך עבד אללאה בנו של אל מאמון הסעדי ומלך תחתיו בנו עבד אלמאליך. כותב רבי שאול סירירו, " בזה החודש ( חשון שפ"ג ) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים וישבתי שם ט"ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לשיך עלי ששולט בכפר צפרו שישלחני על כל פנים וכן עשה, והיהודים כבדו אותי ושלחו אותי.

עוד שם, " ליל י"ד בסיון מת המלך מולאי עבדאללא ואחר שקברוהו המליכו אחיו מולאי עבד אלמאליך והוא כבן ט"ו שנים יהיה סימן טוב לישראל שלו"ל ( שבח לאל והודאות לשמו ) שהאיר אפילתינו ועושה כמה ניסים עמנו ורב את ריבנו ונקם את נקמתינו והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיין שלא השלימו וההודים הולכים לבדם לכפר צפרו השי"ת יגזור עלינו לטובה.

ביקורו של רבי שאול בצפרו והכבוד שעשו לו היהודים שם מעיד על הקשר ההדוק בין יהודי פאס וצפרו, גם העובדה שיהודים נסעו לבדם מפאס לצפרו מעידה על תנועה מתמדת ותקינה בין שני הישובים.

נסיעתו של רבי שאול סירירו היתה בימים בהם כיהן ברבנות בצפרו רבי דוד אראג'יל, החכם הראשון הידוע לנו מקהל צפרו. אין ספק שהיה מבני המגורשים ומיניויו כרב העיר מעיד שהתיישבו שם רבים מהמגורשים. משפחת אראג'יל ידועה בספרד.

על רבי דוד הנ"ל אין לנו ידיעות רבות. לא נשאר ממנו שום חבור כי אם שאלה ששאל מרבי יעקב בן דנאן בשפ"ה תוכחה, ורשימה שהועתקה מכתב ידו ובה מוסר מה ששמע מרבי אברהם הכהן על מקדש חוניו ובית הכנסת של אליהו באלכסנדריה.נזכר במכתב מקהילת תאזה המופנה לחכמי פאס ובראשם רבי שאול סירירו, וחכמי צפרו ובראשם רבי דוד אראג'יל.  שני מכתבים שנשלחו איליו מרבי שאול סירירו

תעודה מספר 58

בעיר אכסנדרייא הייתה שם בית אחת כמו בנין בית המקדש ונקראה בית חוניו שבנה אותה חוניו מזרע חשמונאי והיה חותנו סנבלט החורני ונתנו למלך קוסטאנטין גפן של זהב מנחה כדי לתת לו רשות לבנותה כדמות בית המקדש.

והיה הוא משמש בכהונה תמורת בה"ם, והנה עודנו בנוי עד היום הזה וגבשו אותו הגויים ועשאוהו בית התפילה. ויש לה כמו י"ב פתחים, וקרוב לפתח אחד מהם הוא הפתח הנקרא היום באב אלכדרא בו קבורים כל זרע בית חשמונאי, ואין שום יהודי יכול לעבור שפ כי אומרים שהוא קבור אשורפ'א, ועדיין יש בה מזבח והיכל כבנין בית המקדש, ויש בה אלף עמודים של שיש, כך שמעתי מפי רבי אברהם הכהן שראהו בעיניו.

עוד שמעתי שבאכסנדרייא החדשה יש אבן אחת של שיש גדולה על פי גוב אחד של מים וכתוב באבן כפרתי וכפרתי ביתי, זהו המשקוף של אולם ההיכל, וכתוב בה גם כן אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים בכתיבה אשורית והוא ראה אותה האבן ושתה מהמים שבבאר.

גם שמעתי מפי מגידי אמת שיש באכסנדרייא הנזכרת בית הכנסת של אליהו ז"ל עמוק עמוק יורדים לתוכו בעשרים וחמש מדרגות ורצפתה כולה מאבני שיש וכסה אליהו ז"ל בנוי בתוכה וספרי תורה בתוך ההיכל ועששיות דולקים תמיד לפני ההיכל.

וביום השבת הולכיני סגולה מאכנסנדרייא החדשה להתפלל שם להיות שאינה רחוקה מהעיר. ומכל העמודים של שיש יש בה שנים פתולים כמו קרן הצבי ויש בה תיבה חשובה עד מאד עין לא ראתה כזה וזמן בניינה כתוב בה שנבנית קמ" שנה קודם חורבן בית שני ויש בה אור גדול דרל ארובות עשויים מזכוכית להאיר לבית הכנסת הנזכר..

גם יש בה בבעת הכנסת הנזכר שסה' מגדלים כמנין ימות החמה סביבות החומה והיא מוקפת חומה וחיל, ואמר רבי אברהם שהתפלל הוא בבית הכנסת הנזכר ג' שבתות.

מ"כ בכתב יד כבוד הרב דור אראג'יל זלה"ה

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

כל זה העתקתי מספר זכירה של הרב יעקב אבן דנאן והרב מסעוד אבן דנאן ז"ל כולם. בין כתביו של הרב רפאל משה אלבאז זצ"ל.   סוף התעודה

נראה שרבי דוד הנ"ל היה קודם לכן בפאס ושם למד, וכך שמע מרבי אברהם הכה, ורק אחר כך עבר לצפרו לשמש ברבנות. מפניית קהל בתאזה לחכמי פאס ולחכמי צפרו נראה שהיו חכמים ורבנים בק"ק צפרו ולא היה בחינת כפר קטן. קרוב לומר שרבי דוד אראג'יל ניהל ישיבה והרביץ תורה בתלמידים. שמו נשאר על בית הכנסת הישן שבעיר הנקרא " צלא דלחכם ".

הק"ק כיבדוהו וקראוהו בשם " אלחכם " בלי להזכיר את שמו. שנים אלו היו שנים קשות לקהילות מערב. המלחמות והמריבות במשפחת המלוכה, התסיסה בקרב התושבים בפאס נגד אל-מאמון שנתן את העיר לעראייש למלך ספרד, דיכאו את רוח היהודים. בשנת שפ"ה – 1725 – היה רעש שפגע בפאס ובמכנאס, בעיר צפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד.

ובשנת השפ"ז בחג השבועות נתרבה הדבר בעיר והיו מתים חמשה ששה בכל יום. בדבר זה מת המלך הצעיר עבד אלמאליך בשנת שפ"ו. אחר מותו באות השנים הידועות בשם " ארבעין שנא דלפתנא " ( של בלבול ) בהם היתה אנרכיה בכל חלקי מרוקו. הדילאיין השתלטו על צפון הארץ ובכלל זה פאס, ונראה שגם צפרו היתה תחת השפעתם.

מולאי עלי אשריף מייסד השושלת העלווים היה תקופת מה בצפרו. אולי היה הוא שר העיר עד שחזר לסגלמאסה בה מת. על כל פנים אין שומעים על גזירת הריסת בתי כנסת בצפרו כפי שזה היה בימי הדילאיין בפאס, תאדלא, זאוויא וסלא.

      בימים אלה היתה התנועה השבתאית. כידוע חדרה התנועה הזאת למרוקו כולה ורבים ושלמים נתפסו לה. בעיקר באותם המקומות שסבלו מהדילאיין וגזרתם להרוס בתי כנסת. אנשי זאוייא הוגלו ממקומם על ידי מולאי ראשיד חזקים היו באמונה זו יותר מאחרים.ובמקומות קליטתם החדשים המשיכו לא לצום ביום תשעה באב. טבעי הוא שאצל הסובלים יפעמו ציפיות משיחיות חזקות.

שירים שחוברו לכבוד שבתי ונתן היו מושרים בפי ההמון. בשירים אלו צויינו ה " אגרות " ששלח שבתי. גם קרדוזו פעל לחזוק התנועה באפריקה. ואם כח שככה התנועה עד מהרה, במיוחד לאחר שמע ההמרה, לאחר שנים מספר נתעוררה שוב, ואף קבלה תנופה חדשה עם הופעתו של יוסף בן צור מעיר מכנאס, אשר החזיק עצמו כמשיח בן יוסף, והעיד על שבתי שהוא משיח בן דוד, ונתן נביאו, נביא אמת, שלישיה זו היתה נערצת על ידי ההמון.

ודאי שגם על קהל צפרו לא פסחה התנועה השבתאית ונדבקו גם הם באמונה זו מי פחות מי יותר, ןאף שתעודות שבכתב לא נשארו, יש לציין שעד היום מושר בפי הנשים שיר חתונה שבו יש משפט עך שבתי ורבקה. בשיר חתונה זה משפט " שבתי צבי סאפד בראוואתו " שבתי צבי שלח אגרותיו ועוד דברי הבל כאלה.

לימים אלו של אמונה בשבתאות יש לזקוף כנראה את מקור המנהג לחלק כסף לילדים ביום ט' באב, כמו בפורים.

בידי אחד מתושבי צפרו נמצא קובץ פיוטים ובו שירים רבים במעלת יוסף בן צור, שבתי ונתן. סימן השירים הללו הוא " שמאל ". לא עלה בידינו לזהות את האיש, אך אין הדבר בטוח ששירים אלה הושרו בצפרו, כי נראה שהקובץ הנ"ל לא נכתב בצפרו אלא הובא שם במרוצת הימים מאיזה כפר או עיר אחרת.

שירים אלו כוללים רשויות לנשמת, לברכו וקדיש וגם לחתו ולכלה. נראה מהם שהציפייה לביאת המשיח היתה חזקה אצלם. ימים של ערגה משיחית זו משתרעים עד ראשית ימי מלכותו של מולאי ישמעאל – 1672 – 1727.

אודות התופעה של השבתאות במרוקו דווקא נכתבו ספרים רבים כמעט בכל לשון אפשרית, לסכם נושא זה בכתבה קטנה, אי אפשר מחד, ומאידך , כתיבה מרובה עש תעייף את הקוראים.

השנים תכ"ד – תל"ב  1672 – 1664 , ימי מלכותו שלמולאי ראשיד.

כאשר מולאי ראשיד התכוון לכבוש את פאס, הראו תושביה בתחילה התנגדות וסמכו על החייאניינא, בהאליל ותושבי צפרו אשר תקעו כך אתם לעשות מלחמה נגד מולאי ראשיד. בסופו של דבר עלה בידי ארשיד לכבוש את פאס ובוודאי ששלטונו פשט מיד על צפרו וסביבותיה.

בימי מולאי ראשיד היה מולאי ישמעאל כליפא ( מושל ) פמקנאס ובצפרו בתקופה זו הקהילה היהודית בצפרו התרחבה, כי כאשר הלך מולאי ראשיד לערי אזאווייא, היהודים שהיו שם נתן להם זמן שלושה ימים לצאת מן העיר ונטלו כל מה שיכלו שאת מכסף וזהב כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים ההם לפאס בראש חודש אב שנת תכ"ח.

ויש מהם באו לצפרו ואני הצעיר מבני בינהם כי זקננו הרב יצחק אלבאז היה מהמגורשים אשר אני דור שביעי לו. הקהילה בצפרו לא רק התרחבה אלא קיבלה אנשים שכנראה היו עשירים וביאתם לעיר ודאי הביאה לפעילות כלכלית מוגברת, וחיזקה את אושיות הקהילה.

השנים תל"כ – תפ"ז 1672 – 1727, ימי מלכותו של מולאי ישמעאל.

אין בידינו ידיעות ברורות על יחסו של מולאי ישמעאל ליהודי הקהילות שהיו תחת שלטונו לפני עולתו על כסא המלכות. לפי טולידאני היו קהילות שתחת שלטונו מאושרים מיתר יהודי המערב, אבל אף אם היהודים נהנו מבטחון בדרכים, ממניעת השוד והגזל, זמן הפעילות הכלכלית שהקיפה אז בוודאי את רוב היהודים, הרי מאידך נטל המיסים הכבד ושהוכבד יותר מדי פעם על ידי המלך, אופיו האכזרי והתפרצויות הזעם שלו פגעו קשות ביישוב היהודי במרוקו ולא פסחו על שום קהילה.

בצפרו אנו יודעים ששימש אז כנגיד הקהל יהודה בן ניסים הרוש, יהודה הנ"ל עם אחיו באו כנראה בקשרי מסחר עם אנשי חצר המלך. הוא גר זמנית במכנאס מקום מושבו של המלך. בשנת תפ"א הלשין עליו השר עבד-ארג'א לפני המלך ויהודה נכלא בבית הסוהר. השר הצליח להוציא צו-מלך המחייבו הוא ואחיו לשלם סך 1000 מתקאל, בטענה שנשאר הסכום הנזכר בידיהם מכספי השר בלכיר הממונה על הארמון

. תעודה מספר 59

"….ונוסח אגרת יר"ה כך הוא שנקראת לפנינו בפני שני סופרי גויים זה שלא בפני זה, אדילינא ביהי לחמיליהי כאדימונא עבד ארג'א אליסלאמי ווסחאבו כאדימונא ואלדו ג, רנטו אין יקבדו מן אדאמי יהדה בן נסים וואכוונו איהוד מן מלאחי צפרו אלף מתקאל בעאמאלתיה מן גירי מונזיעין יונאזיעוהום ולא מועארדין יועארידוהום ווואדלי יכון מן מאכאנא בידאהום מן מתאעי הלכיר עבד אדאר וואבאקייא ביאדיהום אילא לאנ ואין לאם ינאזיוו בדפאעהום יכאפונא עלא ריקאבהום וסלאם וואפי אתאסייע מן ארביע תאני עאם תלאתא ותלאתין וואמייא וואלף. עד כאן נוסח הכתב

משפט וצדקה ביעקב רבי יעקב אבן צור חלק א סימן רטז.

 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תרגום – הערבית הינה ספרתותית ולא ערבית יהודית מדוברת.

אני ממצהיר בזה לנושאו משרתנו עבד ארג'א המוסלמי וחברו משרתנו ואלדו גרנטו שיקחו מן בן החסות יהודה בן נסים ואחיו יהודים מן מללאל צפרו אלף מתקאל במטבע.

מבלי שעוררין יערערו עליהם ולא מתנגדים יתנגדו להם והצהרתי זו יהיה ממה שהיה בידיהם מנכסי בלכר עבד החצר ונשארה בידיהם אלינו. ואם לא ישלמו פרעונם ייראו על נפשם ושלום התשיעי מן ארביעי שני שנת שלשה ושושים אלף ומאה ואלף  – סוף ההודעה.

עוד קודם לכן הלשין עליהם השר מאסאפאן בעניין קשריהם עם סידי בלכיר, הלשנה מסוג זה וישיבה בבית הסוהר, היה בהם לא רק קנס כספי בלבד, אלא סכנת נפשות ממש, כי אי אפשר לדעת מה יאמר המלך. השר האחראי לגביית המיסים בצפרו עד שנת תע"ג היה עבד ארחמאן מאנסנו מפאס ששמו מעיד עליו שהיה ללא ספק אנדלוזי, שעבד בשירות המלך.

אותם מיסים שהטיל המלך על ערי מלכותו לא פסחו כלל על קהילת צפרו גם והם כרעו תחת נטל המיסים, כפי שמשתמע מתקנת שנת תס"ט על הפוטרים עצמם ממס על ידי קרבתם לשר. אולי נהנו יהודי צפרו מיחס מיוחד מצד מולאי ישמעאל שהיה מושל צפרו בטרם היותו למלך.

תעודה מספר 60

התס"ד – 1704

ביען כי ראו ראינו אנחנו החתומים כי גבר עול המס ומיעוט הפרנסה עד שמכח זה הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם וירדו נכסיהם לטמיון ירחם המרחם נוסף על זאת שיש אנשים שנתלים בקרובי המלכות שלא לתת במס עם הקהל נר"ו כפי הקצבה המוטלת שליהם.

ויש שרוצים שלא לתת כלום ונמצא שהעוול שמוטל עליהם מטילים אותו על הקהל נר"ו נוסף על עולם וחכמים ז"ל אמרו כל מי שאינו מצטער בצרת הציבור אינו רואה בנחמתם, לכן הסכמנו בהסכמה גמורה של אחד מקהלנו שיתלה בהורמנא ולא ירצה לתת במסים וארנוניות עם הקהל נר"ו כפי הקצבה שישיתו עליו.

שמלבד שאנחנו מחרימין ומנדין אותו בכל אלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום, על כל זה ידוע ידע שאנחנו גוזרים שלא ימנה בכלל עשרה בישראל ויינוט אסור ושלא ימולו בניו בכנופייא בעשרה ולא עוד אלא שבמיתתו לא יתסקו בקבורתו ולא בהקפתו ולא בפקודותיו ולא ישאוהו נושאי המטה עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים וארנוניות.

מיום שנתלה בהורמנא עד יום מותו הגם שכל זה כבר נזכר במהרי"ק בטור י"ד בהלכות קבורה, וכבר תקנו כל זה קדמונינו חכמי ורבני פאס יע"ה, עם כל זה חדשנו בתקנה היום פה צפרו יע"ה בשמיני לסיון שנת וגנתי על העיר הזאת להושיעה למעני וכו…ועל כלל הקהל יחולו ברכות ישועות ונחמות ולראיה חתומים פה בזמן הנזכר וקיים

יהודה בן נסים בן הרוש – מרדכי בן מכלוף אצראף – משה בן יצחק אג'ייאני – יוסף אצראף – ישראל שרביט – יום טוב בן הרוש – יצחק בן משה חמו – מאיר דאבילא. סוף התעודה.

בתקופה זו רב הקהילה היה רבי משה בן חמו שנפטר בשנת תס"ז, ורבי ישועה בנו שמילא את מקומו מתס"ז ואיליך. חוסר התעודות על קהל צפרו בתקופה זו, יש לזקוף על אבדן עזבונם הספרותי של החכמים הנ"ל שנשאר בידי נכדותיו, שלא הכירו בערכו ומסרוהו לגניזה.

בימיו של רבי משה בן חמו גדלה העיר עד שהתחילו לכתוב בגט " מתא צפרו " ולא כפר צפרו. מלבד המיסים שהוטלו עליהם הגדיל את השואה, הרעב שהיה בשנים תפ"א – תפ"ד בכל ערי מרוקו. ר"ש אבן דנאן המספר על כך כותב " ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום " ובהמשך דבריו הוא אומר " ובכל יום הולכים ששה, שמונה בעלי בתים הם ובניהם על רגליהם, נפוחים המה כנאד למכנאס לצפרו ".

על אותו רעב מספר גם רבי שמואל אבן חותא מעשה פלא שקרה בימיו " אלמנה אחת, ענייה ומרודה ומחזרת על הפתחים באלו ימי הרעב ודוחים אותה בבושה וכלימה " נראה שבימי מולאי ישמעאל נתרבו המלשינים ותוקנה תקנה נגדם בשנת תפ"ו.

תעודה מספר 32.

ראה ראינו כי עלתה דליקת המחלוקת במחנה העברים בר מינן וכמה קלקולים נמשכו ממנה לקצת מיחידי סגולה מהם הפסידו ממון הרבה ומהם פערו פיהם אומות העולם כנגדם לבולעם והיו רוצים למוסרם למלכות עד שהוציאו ופזרו כמה מעות לסתום פיות המשטינים המלשינים עליהם.

אשר על כן לא עלתה הסכמותינו לגדור הפרצה ולסלך המכשול מדרך בני עמינו וגזרנו אומר שכל איש מקהלינו קטן או גדול אשר יפתח פיו לדבר סרה להלשין ולמסור שום בר ישראל ויראה לנו באומדנות המוכיחות שהוא רוצה למסזיק שום בר ישראל בין על ידי שליח בכל עקימת שפתים המזיקים לבר ישראל .

בין בענין קטן או גדול מעתה ומעכשיו הרי רשות נתונה לכל איש המכיר בו וידעו שהוא מדבר סרה על שום בר ישראל עד האלקין זה בית דין, יבוא דברו וכן יגיד לקהל וידינו תהא בו להזיקו ולמוסרו ביד השררה לאבדו ולגדעו כאשרה בכל צצדי האפשר.

כי הוא הגורם רעה לעצמו עד כאן דברנו על הנגלה לנו על ידי עדים או ראיה הנראית לנו כפי אומדנא דמוכח לנו ולכל מי שעובר בסתר ומלשין ומשטין ומוסר לשום בר שיראל לאומות העולם בין בדבור בין ברמז בין בכל אופן שיהיה להרע לשום בר ישראל.

ולא נכנס בזה מאן דלא ציית או שום ענין שנראה לנגיד להעניש שום אחד הצקיך עונש על ידי האומות, הרי אנחנו החותמים מוסרים דינו לשמים שבכעל מחשבות ברוך הוא לעד הוא יפרע ממנו  ומבניו ומזרעו וישכנו נדוי חרם שמתא אשר לא ישמע לקול מלחשים.

ורבצה בו כל האלה הכתובוה בספר התורה והבדילו ה' להרע וכך וכך לא יהיה לו מושך חסד ואל יהיה חונן ליתומיו יהיה אחריתו להכריתוכך וכך זהו מה שנראה לנו לתקן כי השעה צאיכה לכך ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, נאם חותמי ברכות בסדר לא תעשו לכם אלילים וכו….שנת נפשנו כצפור נמלטה לפ"ק והכל שריר ורברי וקיים.

שמואל בן חותא ס"ט – ישועה ס"ט בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה – יחייא בן כמוהר"ר מימון באנון ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט – משעוד בן יוסף בן רבוח ס"ט – יוסף גבאי ס"ט.

יחידי הקהל

הנגיד יהודה בן נסים בן הרוש – יום טוב בן הרוש ס"ט – נחמוס בר סלימאן אלקובי ס"ט – דוד בר נסים בו הרוש ס"ט – יצחק בן יוסף בן הרוש ס"ט – יעקב בן שמואל בן חמו ס"ט

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תק"ה – תקי"ז   1745 – 1757 ימי מלכותו של מולאי עבדאללאה.

גם בימי מלכות עבדאללאה בנו של מולאי איסמעיל לא היה נחת ליהודים. מלך זה מלך עד תק"ה – 1745 והודח וחזר ומלך כארבע פעמים. בכל פעם היו מרידות נגדו מצד גורמים  שונים.

בשנת תצ"א – 1731 הטיל מס גדול על קהילת צפרו, העשירים ברחו ל" אזאוייא די סידי בועלאם " כדי להתחמק מהמס. בשנת תצ"ה – 1735 נתקנה תקנה נגד הרושמים נכסיהם על שם בניהם הקטנים כדי להתחמק מהמס.  

וגם תופעה זו תוצאה של הכבדות עול המסים. החל משנת תצ"ד – 1734 היתה עצירת גשמים והיה רעב שהגיע לשיאו בשנת תצ"ח – 1738

אם הבנים ספרו

תעודה מספר 67

התצ"ה

בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא חעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה.

ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דההינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.

וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. ( אלכתאייב ) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים )

דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו.

ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.

או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס.

ומה שהסכמנו בעניין האכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס הנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .

וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים ( ל"ד בימי העומר ) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.

יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט

ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים

ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט

בעצם ימי הרעב הללו היתה העיר מוטרדת על ידי הברברים, עד שנחרבה העיר ונשסו הבתים. בן התקופה, רבי יעקב גבאי, כותב דברים אלו " בימי חנוכה שנת תצ"ו ערב ראש חודש טבט באו על העיר צפרו חילות הרבה פלשתים הנקראים " איגרוואן יש"ו והקיפו יחד לאכול העיר ולשרוף אילנות ויצאו אליהם בני העיר אשר עמנו כמו מאתיים שולף חרב ורובה קשת והכום, ואף על פי שנפלו לפניהם בני עירנו. ואחרי כן עזרם הקב"ה והרגו מהם י"ח ותפסו מהם ה' כן יאבדו.

אמנם לפי טררס( H. TERRASSE היסטוריון ) בשנת תצ"ו – 1736 -היה המלך מולאי עבדאללאה אם כי עוד באותה שנה הודח והומלך במקומו מוחמד בן ערבייא. אך, נראה שכבר בכסלו תצ"ו, הוא סוף 1735 , היתה תסיסה גדולה נגד המלכות. טררס מציין שעבדאללאה, מצא מקלט אצל הברברים אך הם נוצחו ובדרכם חזרה לפאס, כדי לחפות על תבוסתם, רצחו איכרים מסביבות צפרו, והביאו את ראשיהם למלך.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031