קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי


קורות היהודים באפר"הצ – אנדריי שוראקי

קורות היהודים באפריקה הצפונית – אנדריי שוראקי

מבוא

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.    

בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות הגדולות של הבבלים וקמו ללקט א שרידי מורשתם הרוחנית אבל העברית שוב לא הייתה לשונם : הם דיברו ארמית וידעו כי תרבותם נושאת בתוכה גילויי שכינה של אלוהי האחדות והאהבה, וכי ראש חובתם להציל את נכסיה.

ליקוי המתה של התרבות העברית הושלם כאשר קם טיטוס ועשה את מלאכת החורבן, שניסה כוחו בה נבוכדנצר כשש מאות שנים לפניו. לפי שראה עצמו חכם מקודמו החריב את ירושלים עד היסוד בה, הרג מאות אלפי יהודים, ואת הנשארים הגלה וּמכרם לעבדים בשוָקיה הגדולים של הקיסרות. לדברי טאקיטוס, היה מחירו של חמור יקר ממחירו של יהודי.

ניצולי הטבח הרומי הגדול שקדו מעתה, בהיקף עצום הרבה יותר בזמן ובמרחב, לבצר ולהעמיק את התרבות העברית. יותר ויותר תפסה הפזורה כי יעודה ההיסטורי הוא להציל את יצירותיה העיקריות של התרבות העברית- כמו גם את שאריתו של העם, שאותו הולידה, עד שתבוא השעה לשיבת ציון ולפיוס בין האומות.

 עניין מיוחד הוא לתאר בספר זה את תולדותיו של תא אחד, מופלא ומיוחד, בגוף העצום של הפזורה היהודית, לסַפר איך קם תחילה והיה בתקופת קרתגו, היא קרת החדשה, איך בילה את שלטון הרומאים, הוָנדלים והביזאנטים, איך הסתגל לשלטון האסלאם, איזה רקמות הצמיח מוכו למילוי יעודו הנעלה ביותר, השמירה על שרידי העם והתרבות המקראיים.

 איך התארגן לכל ייכּשל במשימת נפילים זו ומה הייתה המזיגה האַלכימית של מרי וקבלת עול, של מרדות והכנעה, של קשי עורף וגמישות, שבזכותה עמד משך למעלה מאלפיים שנה באפס נשק, בפני הקיסריות והשלטונות המתחלפים בארץ רחבת הידים, בה בחר לשאת את גלותו.

איך על סף העת החדשה נפגשו האנשים האלה – שעיניהם נשואות אל ארץ יהודה, מולדתם המשועבדת, אשר משך אלפי שנים נאחזו במנהגי התקופה הניאוליתית והחזיקו בדת, בדינים ובתרבות, שמקורם בתקופת הברונזה והברזל – עם הציביליזציה של צרפת החדשה.

איזה תמורות מדיניות, חברתיות, לשוניות ואינטלקטואליות חוללה פגישה זו. איזה התנגשויות פרצו בגללה, ואיך בעיצומו של תהליך טמיעה סוחפני, שכּמו חישב למחות כליל את זכרה של התרבות העברית הקדומה, שבה זו וניעורה על סף העידן האטומי, ממש במקומות שבהם עמדה עריסתה ובם ליבלבה וגוָעה, בארץ ציון וירושלים.

איך מיהרו האנשים האלה, שנקראו יהודים באשר ידעו כי מהרי יהודה מוצאם, להכיר בגודל התחיה הזאת ולהריע לה, ואיך, לאחר התאַבּנּות משך אותם דורות של תרבות פונית, יונית רומית, וַנדלית, ביזנטית, בֶּרְבֶּרִית, ערבית, ספרדית, תורכית וצרפתית, נולדו האנשים האלה מחדש. קמו מן המתים כביכול, שבו אל לשונם האמיתית, אל תרבותם האמיתית אל ארצם האמיתית, ובאמצעיהם הדלים הגשימו את המהפכה השלמה ביותר בכל פרשת קורותיו של האדם.

מלחמת העולם השנייה הסבה פתאום את תשומת לבו של העולם לצפון אפריקה, שהועלתה לדרגה מכובדת של בסיס אסטרטגי עיקרי לבעלי הברית, בהסתערותם על אירופה הנאצית. מרחב ענק זה הגובל במערב עם האוקינוס האטלנטי, בצפון עם הים התיכון, במזרח ובדרום על מדבר בהארה, תופס מאז מקום מרכזי בהויות העולם.

הרצל הטיב לחזות זאת מראש : המאה העשרים, לפחות במחצית השנייה, היא אמנם מאת שחרורן של אסיה ואפריקה. תוך כדי מלחמה לשחרור לאומי התנערו מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה ממחשכים ושוב יצאו לאורה הקשה של ההיסטוריה, תוך ששילמו מס דמים כבד בעד הזכות הזאת.

חשיבותו הבינלאומית של המגרב, לפי המונח הקלאסי של הסופרים המוסלמים, שהכתירו בתואר זה את הארצות שממערב למצרים – נתגלתה עתה בבהירות לעין כל. מרחב שהיסטוריה והגיאוגרפיה כאחת הועידו אותו לשמש צומת דרכים כביר בין אירופה, שהחדירה השפעתה אליו על ידי ההתיישבות הצרפתית.

אמריקה, אפריקה השחורה, שהחדירה השפעות כושניות לאוכלוסייה ולפולקלור שלו, וארצות העמים הערביים, השותפים עם המגרב בתרבותו ובדתו המוסלמית. משקלן של עובדות ראשוניות אלו נתחזק בזכות ה של האכלוסייה, שהעמידה מתוכה שכבת משכילים, שהיא מן הגדולות והמעולות ביותר באפריקה ובאסיה, וכן גם בזכותם של אוצרות טבע עצומים, בראש וראשונה הנפט והגאז של סהארה.

בשעה שנתרחשו המאורעות הנזכרים למעלה היו בצפון אפריקה למעלה מחצי מיליון יהודים. כשנגרפה ארצם בנחשול המאורעות העולמיים יצאו גם הם מירכתי ההיסטוריה, שאליהם כמו נדחקו מאז תקופת הברזל, ושבו לעמוד על רגליהם.

ההתפתחות שהביאה לעצמאותן של תוניסיה מרוקו ואלג'יריה היא גם שהביאה לתופעה אחרת שאי אפשר היה להעלותה על הדעת, כל שכּן לחזותה מראש : יציאת של היהודים מצפון אפריקה בהמוניהם והתיישבות רובם בארץ ישראל.

קהילות שהיו מושרשות בארץ למעלה מאלפיים שנה נידונו, אפוא, להיעלם בתוך פחות מעשר שנים, בלי שיור וזכר; אך מעט תופעות היסטוריות כה עמוקות נסתיימו בצורה פתאומית כל כך. ואכן, נוכחותם הרצופה של היהודים במגרב הייתה נתון הקבע היחיד בהיסטוריה של האזור מראשיתה.

מכל החטיבות האנושיות המצויות במגרב היה היהודי היחיד, שבלי לאבד את זהותו, הכיר לדעת את השורה הארוכה של הקיסריות מששלו על האדמה הזאת, מקרת חדשת ועד צרפת. היהודים באו לכאן עם הפולשים הראשונים, בני צור ותידון, ומקץ אלפיים וחמש מאות שנה, אחרי מפלתם ויציאתם של הכובשים האחרונים, הצרפתים, נתנו ראש לשוב אל נקודת המוצא " היא ארץ ישראל.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

רציפות ההיסטוריה איתנה זו, ההיגיון הפרדוקסי של המכלולים העצומים הנשקפים כאן לעינינו, יש בהם כדי להמם היסטוריון מאומן ביותר.

היהודי אכן נשא את עולן של כל הקיסריות, ששלטו בצפון אפריקה בזו אחר זו, ואולי נשאו ביתר סבלנות מאחיו, המומחים במלאכה זו, בשאר תפוצות העולם. הוא הופיע בצפון אפריקה כאשר הודות לפניקיס יצא מרחב זה מאפלה טרום היסטוריה אל אורה של היסטוריה.

זכות נתגלגלה לידו, שהיטיב להכיר את הכובשים יוצאי צור וצידון, מעורב היה עם שכניו, דובר בלשונם ומורגל בנימוסיהם. עד שנת 146 לפני הספירה היה שותף לפניקים, שהתבססו על קַרְתְּ חַדַשְתְּ, ועיצב את ההשפעות בצפון אפריקה, שעד אז הייתה הודו אירופית בגזע ובלשון. אגב כך קנה את לבם של רבים מן התושבים לדת ישראל.

בשנת 146 לפני הספירה נוצחה קרת חדשת ושלטונה התחלף בשלטון הרומאים. לא ארכו הימים וטיטוס החריב את ירושלים, ורבים משרידי הטבח הרומי תרו להם מקלט בצפון אפריקה. הגולים מארץ ישראל חיזקו את הקהילות שנוסדו בימי קרת חדשת, עד שניתך עליהם גל הנצרות, שכן לאחר התנצרותו של הקיסר קונסטאנטינוס נעשתה הארץ אחד החבלים הראשונים בקיסרות הרומית, שקיבלו את דת ישוע.

אחרי הרומאים באו הונדאלים, אחריהם הביזנטים ואחריהם הערבים. היהודים עמדו בפני כל אלה ועתידים היו להישאר במקום, עד שוב מולדת ישראל לתחייה ועד התחדש תפארת ציון.

למעלה מאלף שנים דרו היהודים בכפיפה אחת עם הכובש הערבי. עוד נראה איך התחלפו בתוך כך " תור הזהב ", כביטוי המקובל, בדורות של חשיכה. הירידה באה לאחר המאה השש עשרה כאשר גורשו היהודים והערבים מספרד.

עם גילוי אמריקה החמירו תוצאות המפלה, לפי שמרכז הציביליזציה נעתק מאגן הים התיכון אל חופי האוקיאנוס האטלנטי. אף שנמלי מרוקו בחוף האטלנטי זכו אז לפריחה, התרוששו לגמרי הארצות שלחופי הים התיכון, שהוצרכו לעמוד גם בפני התנופה התעשייתית של ארצות כבריטניה הגדולה, שהחלו לחזור לשווקים של אפריקה ואסיה.

המכה המכרעת ניחתה עם גילוי הדרך הימית להודו : צפון אפריקה ששכנה על נתיב המסחר מאירופה להודו, בודדה משאר חלקי העולם והרבה כמעט. היהודים שותפים היו, כמובן, למצוקה שפקדה לא רק את עמי צפון אפריקה והמזרח הקרוב אלא גם את כל היהדות הספרדית והמזרחית, שעד אז תפסה ראשי בחיים היהודיים.

היהודים שחזו בניסיונותיהם של הספרדים והתורכים לקנות להם דריסת רגל בצפון אפריקה, קידמו את פני הצרפתים כמושיעים, כאשר השתלטו על אלג'יריה בשנת 1830, על תוניסיה בשנת 1881 ועל מרוקו בשנת 1912.

הנוכחות הצרפתית סימלה בשבילם את סוף הקיפאון הכלכלי, את ראשיתה של תקופה חדשה בה תיחלץ צפון אפריקה מבדידותה ושוב תצטרף לזרמים הגדולים ותחזור למלא את תפקידה משכבר הימים, כצומת של יבשות ותרבויות.

לגביהם נתלווה למאורע זה משהו חשוב וכבד משקל הרבה יותר : צרפת תוציאם ממצב הנחיתות שלהם תחת שלטון האסלאם ותבשרם את הבשורה החדשה של חופש, שוויון ואחווה, ואכן, מכל יהודי ארצות המוסלמיות זכו יהודי צפון אפריקה ראשונים לשיווי זכויות.

בשנת 1870 קיבלו יהודי אלג'יריה שוויון זכויות גמור, וכמוהם כן גם רובם המכריע של יהודי תוניסיה והעירוניים שביהודי מרוקו. בכל מקום ולגבי כולם התחולל התהליך במהירות, שעדיין הסוציולוג תמה עליה. בתוך ימי דור אחד, שנים או שלושה, עברו אותם מיהודי המגרב, שזכו באמנציפציה שלהם ממחרת המהפכה הצרפתית לצד הנוצרים, חזו מבשרם במהפכה התעשייתית הגדולה, שעתידה הייתה לשנות את פני העולם.

ואילו ליהודי צפון אפריקה הופיע המערב באכזריות של התגלות, עד שלא נותר להם אלא לנסות ולהסתגל לסדר הדברים החדש. ובמהירות, שהרי הייתה זו המאה של המהירות.

הכיבוש הצרפתי הביא עמו למגרב עקרון של קדמה אך גם טרגדיה ששלושת גיבוריה היו המוסלמי, הצרפתי והיהודי. שילוש זה עתיד היה לקבוע את הדינמיות הפנימית ואת ההתפתחות החברתית, הכלכלית והמדינית, שנבעה מקיומם המשותף.

המוסלמים, הנוצרים והיהודים היו שלושה קיבוצים נבדלים לגמרי בדפוסיהם הרוחניים, הדתיים, הכלכליים והמדיניים; גדורים ומוגדרים במחשבתם, בדפוסיהם החברתיים, בהוויה האתנית שלהם; מעוגנים במרכזים רוחניים שונים ורחוקים זה מזה כפאריס, מכה, ירושלים ורומא.

קיבוצים אלה כמו שרויים היו זה על גבי זה, ומעולם לא ניסו ליצור את התנאים למיזוגם. לפיכך, כאשר באה שעת המבחן ניצבו הערבים כנגד הצרפתים המערכה חסרת רחמים, וכאשר הסתיימה המערכה בניצחון הערבים השתנה האיזון המשולש עד כדי כך, שהמנוצחים נאלצו לצאת. בתוכם היו היהודים.

צרפת וודאי לא רצתה ביציאה זו. הערבים לא רצו בה. אף היהודים עצמם ברובם לא רצו בה. היא באה כמין כורח, שלולא קמה מדינת ישראל וודאי היה נעשה טרגי; היהודים לפחות מצאו עתה משמעות וכיוון ליציאתם,שמכוח המסיבות נעשתה בלתי נמנעת.

צרפת סבורה הייתה כי על כל פנים יישאר הקיבוץ היהודי במקומו בחינת גורם דמוקרטי, הדרוש לשיווי משקל המכלולים הסוציו מדיניים הגדולים, שאותם חזתה לעתיד לבוא. לכן שקד השלטון באלג'יריה עד הרגע האחרון לשדל את האוכלוסייה בכל האמצעים, שלא יצאו בהמוניהם.

אולם כתום הרגע האחרון נהרו בכל זאת אוכלוסים אחוזי בהלה אל הנמלים ושדות התעופה, ובראשם צעדו היהודים.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

גם הלאומנים המוסלמים לא רצו בזה. לא מלך מרוקו, לא מפלגת האסתקלאל על סיעותיהם השונות בראשותם של בן ברקה, עלאל אל-פאסי או בלפרג', לא בורגיבה, אף לא אחד מנהיגי הניאו דסתור, וכן לא מנהיגי החזית לשחרור לאומי ( פ. ל. ן )  באלג'יריה – לא בלקאסם כרים ופרח עבאס גם לא בן ח'דה ובן בלה.

אף רגע אחד לא העלה איש על דעתו את אפשרות יציאתם של היהודים. אזרחים יקרים היו אלה בעיניהם, ומה גם שלא היה להם תחליף במלאכת הבנייה הלאומית. כל ראשי הלאומנות הערבית בצפון אפריקה השמיעו רק הבטחות אידיליות באשר לעתיד הצפוי ליהודים במגרב, משעה שתושג העצמאות.

והיהודים עצמם בכללותם האמינו עד לרגע האחרון כי לא תחדל נוכחותם בחבל עולם זה, שאין איש חולק בו על זכותם כאנשים נאמנים עם התושבים הקדומים ביותר. לא מעטים מהם, במיוחד בתוניסיה ובמרוקו, ואפילו באלג'יריה, תפסו בנשק לצד הלאומנים, מתוך אמונה, שבזאת הם משרתים עניין צודק.

והנה פתאום טילטלם איזה כוח, שאין לעמוד בפניו והם נעקרו בהמונם מארץ מכורתם, מן הנופים המוכרים להם, מהרגליהם, מנכסיהם ומן האינטרסים שלהם. ונשאו בגל הטרגי, שגרף עמו את המתיישבים הצרפתים.

ביציאתם נחתמה פרשת היסטוריה של קיבוץ יהודי ותיק ביותר, שקיומו נמשך ללא הפסק מאז יסודה של קרת חדשת – כלומר מאז שנת 813 לפני הספירה.בתום היסטוריה ארוכה ועשירה במידה בלתי רגילה מצטיירת לנו יהדות צפון אפריקה כחטיבה מקורית מובהקת, שאולי אין כדוגמתה בתולדותיהם של פזורי ארץ ישראל.

יהדות זו, שרשיה נעוצים במעבה העבר המקראי ועד דורנו זה היא נושאת עמה השפעות מירושת הפניקים, בת זמנה של הקיסרות הרומית הייתה,  ולאחר מכן עמדה בפני הונדלים והביזנטים. חדורה. היא תרבות ערבית כמו גם מסורות ברבריות אמיתיות, ועם זאת קיבלה לנחלה את כלל ירושתם של יהודי ספרד מגורי שנת 1492.

אלופת הלשון העברית הייתה, והיא שהכשירה את הקרקע לתחייתה והעמידה לה את ספרי הדקדוק והמלונים הראשנים שלה, יהודה אבן קורייש, דונש בן לבראט ויהודה חיוג', כמו שבתחום הפילוסופיה שקדה על החייאת המחשבה הניאו אפלטונית, יצחק ישראלי.

בתחום התלמוד יצרה את הפירושים הגדולים הראשונים, יצחק אלפסי, ובתחום הקבלה ירשה ושימרה את המסורות הגדולות. לאחר שלוש מאות שנים של ניוון, שעברו על יהדות זו עד למאה ה-19, באה התרבות הצרפתית והשלימה את עיצוב קלסתרה, כפי שהוא מוכר לנו כיום, בשעה שנחלצה מגלות המגרב וסוף סוף ששבה בהמוניה לנקודת המוצא שלה, אל אדמת ישראל.

לא בלי חיל ורעדה ייעשה, אפוא, אדם היסטוריון של עבר כזה, מה גם שבדברי ימיה של האנושות ואפילו של עם ישראל עודנו בבחינת ארץ לא נודעת. אכן, היסטוריה בת אלפיים שנה ויותר, שהקיסריות הגדולות ביותר הטביעו בה את חותמן, ועם זאת כמעט לא עָדר בה המחקר המדעי.

ואולי תקשה כאן משימתו של ההיסטוריון במיוחד, משום שסגולתה המובהקת היותר של יהדות צפון אפריקה היא הגיוון שלה, לא רק גיוון תקופותיה השונות אלא גם גיוון שכבותיה השונות לתקופותיהן. במרכז ההיסטוריה של צפון אפריקה עומדת ההיסטורי של הכיבושים שעברוה, לפי שכל כובש נתן בה את השפעתו, שהתבטאה בצורות שונות לפי החבלים והמחוזות.

לפי מידת הקרבה לחוף או מידת הריחוק והניתוק בחולות סאהארה או בהרי האטלס. אמת זו כוחה יפה גם לגבי התקופה הצרפתית. אלג'יריה הייתה מושבה, מרוקו ותוניסיה היו שטחי חסות. בכל מקום היו בין הקיבוצים היהודיים הבדלים עמוקים בארגון ובדפוסים מחמת ההשפעות השונות שהיו נתונים להן, ומחמת השפעות אלו קמו בשלוש הארצות חברות יהודיות נפרדות ומגובשות מאוד – בעיר ובכפר, באזור החוף, בהרים ובמדבר,בסביבה ברברית, ערבית ספרדית או צרפתית.

אך דווקא בגלל עושר זה הרי הסביבה הצפון אפריקאית היא שטח הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, אשר משום מה מיעטו כל כך לתת דעתם עליה. אפשר לומר שכל יישוב יהודי היה בבחינה מעבדה, בה אפשר היה להתבונן לא רק במורשתו של עבר מפואר, שנשתמרה בטהרתה אלא גם בתמורות שפקדו אותה והוליכוה מימי הביניים הערביים אל לב המאה העשרים של צרפת או של ישראל.

ואם אין די בכך, הרי יכולים אנו לחזות כאן באורח ניסיוני ובמשרים בכל שלביה של התמורה : מן הרוכל הבוּר, ההולך מכפר לכפר בלב ההרים הנידחים ביותר במרומי האטלאס, ועד לחרשתן המפלס דרכים חדשות לאירופה, מן המקובל התלוש מן העולם המודרני ועד לפרופסור באוניברסיטה, עד לממציא, לאמן ולסופר היושב בפאריס, בפרינסטון או בירושלים והתורם תרומה אישית לבנינו של עולם חדש.

אכן לעתים קרובות מאוד תולדות האנושות מקופלת כאן כולן בגלגולים של איש אחד, משפחה אחת, קהילה אחת.

ואיך לא אַעלה כאן זכרם של נופי אותה עיירה בלב המגרב בה יצאתי לאוויר העולם, עין טְמוּשֵׁנט, בקצה משיורי ה " סַהל " של אוראן, הזרועים כולם גפני ברכה, במקום נפגשים העמקים של אואָד סינאן ואואד טמושנט, מקום שם אהבנו לשחק בין שיחי ההרדוף והעוזרר.

כשבאו הקולונים ( המתנחלים ) הצרפתים לבנות כאן את עירם החדשה, בחרו להם בחוש מקום שכבר התיישבו בו הערבים, לאחר שהקימום בו הביזנטים, הונדלים, הרומים, הפניקים, ולבסוף הברברים ילידי הארץ. 

הללו היו אנשים מבני מֵשטה, הודו אריים, שכבר רוו השפעות כושניות ושרויים היו בעידן הניאוליתי, כאשר בדרך הים הגיעו לכאן כובשיה הראשונים של הארץ, הפניקים, והביאו להם כלי ברזל ראשונים לראשונה פתחו לפניהם את עולם הים התיכון.

בצל הגנים של עין טמושנט של ימינו חולם הייתי בילדותי על הכפר אשר יסדו בשחר ההיסטוריה וקראו לו בשם השמי סוּפת, במרכזו של חבל ספָר. כאן היו הברברים סוגדים לשדים אדירי הכוח, שהיו מקננים בג'בל דוּבּמה ובמערות, במעיינות, באילנות הקדושים, בכוכבים, בבהמות ידועות, כמו האיל, שבהם בני האדם תלויים לשבט או לחסד.

עם הופעת הגמל, כבר נפתחה הארץ לפני השפעות מאפריקה השחורה ומן המזרח. הפניקים, שבלי ספר הגיעו לכאן במאה השלישית לפני הספירה הנוצרית, הביאו לעין תנים זו ( כך פירוש השם הברברי " עין טמושנט " ) את השפעתה של תרבות גדולה, שבזכותה נשתלבה האוכלוסייה הילידית, ההודו אירופית במוצאה, לעולם ועד במעגלות העולם השמי.

מם הפניקים למדו הברברים דרכים חדשות בחקלאות, בפר גידול דגנים, ובגידול בהמות, כמו גם את השיטות המהפכניות בעיבוד עץ, שעם, אריגי צמר, עורות, נחושת, ארד, ברזל ומעשי קדרוּת.הם למדו לדעת לשון חדשה, הפונית, הקרובה לעברית, והודות ללשון זו הכירו גם עולם רוחני חדש זה של עמי המזרח הקרוב, ומן הסתם כבר הכירו אז גם את עולמו של התנ"ך.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

רומי שנצחה את קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה, כבשה את סוּפת והעניקה לה שם חדש, אַלְבּוּלה, ALBULAE. היא שקדה למחות את רישומיו העקשניים של הכיבוש הקרתגי שהשמי, שנמשך קרוב לשבע מאות שנה.    

היא הביאה לכאן את פולחן הקיסר, האל הגדול של רומי, שאותו היו הקצינים משרתים בהתלהבות מיוחדת, וכן את פולחן מרקוריוס, בקחוס. אל היין והשכרוּת וֵּונוּס. הארכיאולוגים חשפו את המזבחות, שבנו התושבים הקדומים של כפר מולדתי לאלים הללו, כמו לווירגו צלסטיס, בתולת השמים, בתולה ואם, כמוהו כתָנִית אלת צידונים.

מקדם קדמתה דאו, אפוא, בכפיפה אחת בארצות הפוריות האלו אנשים ואלים, שמקורם באפריקה, באסיה ובמערב. בשנת 429 פינתה רומי השוקעת את מקומה לונדלים ולביזנטים אחריהם. כובשים אלה לא היה בידם לא כוח ולא סיפק למחוץ את בכובד רישומהין של 667 נוכחות פניקית ו-575 שנות שלטון רומי. ההשפעות הפוניות והרומיות לא בטלו אלא משחרבה העיר אלבּוּלה.

עוד נראה איך הקלה התפשטות הלשון הפונית על הכנסתו של עולם התרבות, הרעיונות והדת של התנ"ך לחבל עולם זה, והיא שסייעה עוד במאה השלישית לצמיחתה של קהילה נוצרית בסביבה הזאת, החדורה השפעות יהודיות.

למרות רדיפות הונדלים, מחלוקת הדונאטיסטים, והטרדות המתמירות של המרד הברברי, הגיעה הנצרות של אלבולה למלוא פריחתה במאה החמישית, תקופה ממנה מצאו, לא הרחק ממקדשי האלילים, שרידים ארכיאולוגיים של ארמון הגמונים גדול. 

באזור הזה, בו הוטבע החותם השמי זה זמן רב כל כך, ודאי לא קל היה להפריד בדת העם בין השפעות יהודיות לנוצריות. לימים נמצאו מצבות, שהמאוחרות בהן מן השנים 519, 537 ו-544, ועליהן תכתובת לטינית discessit in pace domini.

אלבולה זו הנוצרית והרומית, שקודם לכן הייתה ברברית ופונית, חרבה כמדומה במאה השביעית, עקב רעידת אדמה נוראה כל כך, עד שהניצולים המעטים מן הפורענות אנוסים היו לעזוב את עירם, ששוב הופקרה לתנים.

החפירות באלבולה אכן העלו, בכל השטח של העיר הרומית, בלי חציצה, שכבה של אפר ושל פחם עץ שרוף למחצה. במקומות מסוימים מגיעה שכבה זו לעומק רב. בשואה זו נחרבה העיר הרומית ולא נותר ממנה זכר כמעט, וגורלם של השרידים הנותרים היה כגורל רוב החרבות בארצות האסלאם :

בשעה שהוקמו שכונות חדשות יותר, שימשו אבני הגזית שביצבצו מן הקרקע, לעבודות הביצורים כמו גם לבניית בתים פרטיים. הנה כל נעלמו הרבה הרבה יצירות אמנות, על רקע זה של הריסות ואפר הופיע, שמאה השביעית הפולש המוסלמי.

מלחמת המצוָה, שאת תהפוכותיה עוד נתאר, אין ספק שעמדה בסימן אותם קרבות, שהניעו את קוציילה ואת הכאהנה ( הכוהנת ) לעמוד בפני הפרשים הבאים מערב, שדהרו דלקו להם בדרך כיבושיהם המופלאים בואכה ספרד. 

בשנת 700 לערך הגיעו הללו אל הריסות אלבולה. המאות הראשונות לנוכחות הערבית ודאי נבלעו תחת אותו אפר, שעטה את הריסות העיר הרומית. אין ספק, שכאן גייסו להם הערבים לוחמים ברבריים, שאותם שילחו בשורות צבאותיהם לכיבושה של ספרד.

המהפכה שהביא עמו האסלאם זימנה למקומות היישוב של סופת ואלבולה שבטים זֵנטיים שונים ובפרט את בני מדראויה, נַוָדִים שהמחנה הראשי שלהם התנשא על חופי אואד סנאן. נראה הדבר כי בתקופה זו נתנו בני אפרֵן את השם עין טמושנט – עין התנים – לאזור זה, שנידלדל מחמת תיגרות בלתי פוסקות ושדותיה נעשו הפקר לתנים, שבלילות הקיץ עודם נושאים כאן יללתם בכרמים.

בני אפרן קיימו את מלכותם באזור הזה עד שהכּוּם הפאטימים והכלילו את עין טמושנט במחוז טלמסן, שעתידה הייתה להישאר עמאיצ עד למלכותו של יוסך בן תשפין, האמיר הראשון של המוראביטים שנת 1070.

בשנת 1171 סייע מוחמד בן עבדאללאה לעבד אלמומאן, שהיסטוריונים צרפתים קראו לו " קארל הגדול הברברי ", במרידתו נגד המוראביטים וייסד את שושלת האלמווחידים ( המייחדים ). במאה השתים עשרה נכבשה עין טמושנט על ידי בני עמאר, משבטי בני הלאל שמקבוצת בני זורבה,הם בזזו את האזור ועשו טבח באוכלוסייה, בהסתייעם בחשובי ראשי השבטים הברבריים.

עין התנים נודעה אז בתבואותיה, בדבשה, בפירותיה, בשמנה וביינה משובב הנפש, כמו גם בלוחמים העזים, שימים רבים עמדו בהצלחה בפני התורכים, לאחר שנכנעו כבר יתר השבטים.

בשנת 1517 הגיעו התורכים, בהנהגתו של באב ערוג', מאלג'יריה, שכבר נכבשה, אל טלמסן. אותם בני עמאר מעין טמושנט באו בברית עם הספרדים בחבל אוראן ותקפו את התורכים ליד טלמסן. כך כבשו את " פנינת המגרב ", ואילו המצביא התורכי, באב ערוג', נלקח בשבי במנוסתו ונהרג בעין טמושנט.

בשנת 1542 נקם התורכי חסן פחה את דמו של באב ערוג' : הוא כבש את עין התנים מידי בני עמאר. אלה האחרונים תרו להם מפלט בלב הארץ ועל חופיו של אואד סנאן, ושם נלחמו בכמה וכמה שבטים אחרים שבאו ממרוקו.

בפרק זמן זה נעלמו הקהילות הנוצריות האחרונות, וחוק האסלאם השתרר כמעט על כל החבל כולו. הלא מוסלמים היחידים, שהקימו מובלעת בתוך השבטים שנכבשו לאמונת מוחמד היו אלה ששמרו אמונים לתורת משה.

היהודים המעטים שישבו בעיר מולדתי בשנת 1830, בעת כיבוד אלג'יריה בידי הצרפתים, יוצאי טלמסן, טטואן וקורדובה, קיבלו בשמחה את פני הכובש הצרפתי. ביוני 1836 חזר עבד אלקאדר, שעמד בראש ההתנגדות האלג'רית לפולש, וקיבץ את בני עמאר באזור טמושנט.

המצביא הצרפתי , המרשל ביגו, שיגר את חייליו נגד עבד אל קאדר. הקרב ניטש סמוך לאִיסר. ביגו זכה בניצחון וחתם בטפנה על הסכם שביתת נשק, ביום 30 במאי 1837. מעין טמושנט שקד מוצטפא בן תאמי, גיסו של האמיר עבד אל קאדר, לחזור ולקבץ את כוחותיו ולחבוש את פצעי המלחמה.

 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

ההתנגדות הערבית פסקה, משהוצב חיל המצב בטלמסן. עמדת קבע צרפתית הוקמה בעין טמושנט בשנת 1843, ביטוי מוחשי להשפעה, שעתידה הייתה להעמיק שרשיה לאורך ימים.

העמדה הצבאית הצרפתית של עין טמושנט הולידה עיר צרפתית חדשה ממש כמו שהעמדה הצבאית הרומית של סוּפת הולידה את העיר אלבולה. צו מטעם לאוי נפוליאון בונאפארטה, שנחתם ביום 28 בדצמבר 1861, היה בבחינת תעודת לידה רשמית לעיר עין טמושנט החדשה.

מתיישבים שבאו מצרפת, מספרד ומבלגיה התיישבו בין טמושנט עוד בשנת 1846 ופיתחו כאן את גידול הדגנים ובמיוחד את גידול הגפן. הודות להם ניטעו על שטח של קרוב לשבעים אלף דונם, גפנים מן הזן שעתיד היה להעשיר את האזור הזה, אחד העשירים ביותר באלג'יריה.

כאן פגשו בקהילה יהודית קטנה, ניצבת כצוק סלע באוקינוס הערבי, שרוב משפחותיה מוצאן מטלמסן. בשעה שחידשה עין טמושנט את פריחתה היו אבות אבותי, סעדיה שוראקי ואברהם מאיר, ילידי טלמסן, חקלאים המעורים היטס בחברה הערבית ובלשון הערבית, עוטים שניהם לבוש מחלצות, כמנהג מהמקום בו נתמזגו מסורות הלבוש של ספרד – משפחת שוראקי ידעה כי משם מוצאה – וכן של תורכיה ואלג'יריה.

" סארוואל " שופע ולו אלף קפלים סדורים בהשׂכּל, חגורה של הדיאלגו המהדקת את המותניים, חזייה המבליטה היטב את החזה, רקומה ומכופתרת בעשרות כפתורים מקושטים להל, בוֹלִירוֹ, שניכרת בו המסורת הספרדית, גזור מעשה ידי אמן מאריגים חזקים ומעולים, עדיני צבעים, רקומים אף הם. 

ממעל לכל אלה התנוסס חבישת ראש בצורת "שָׁשִיַה " אדומה, מהודקת על צניף בצבע זהב, ששיוותה להם קירבה, שאין לחלוק עליה, אם לדון על פי התצלומים שברשותי, אל הפיראטים, שהעניקו לאלג'יר את פרסומה הבין לאומי.

אכן, ההרפתקה שלהם, פיראטים אמיתיים ברוח, שגעונית שהייתה הרבה יותר ובשטח אחד התבטאה : הם לא חיו אלא על מנת לשמור בקנאות, לקיים בקפדנות ולהנחיל בנדיבות את מורשת התנ"ך. מתוך תקוה פעילה לתחייתה במהרה בימינו בדרך נס, לעת שיבת ציון היו אבות אבותי מגלים את הקשר האמיץ הכללי ביותר של יהדות הגולה.

סבי מצד אמי, אברהם מאיר, היה פטריארך בעל אישיות מבריקה ורבת כוח; חקלאי עשיר זה, שופע לעג קטלני, היה תלמיד חכם המושרש במסורת היהודית, שמילא כרסו בתנ"ך, ש"ס ופוסקים, עם חכמה יהודית ערבית.

הוא היה אב לאחר עשר ילדים, ספוג יראת שמים, שכולה שמחה והתרוממות הרוחץ הוא נטע שטחים עצומים של גפנים; גאה היה על כך, שיינותיו הם מהמשובחים ביותר באלג'יריה, והיה בא בקהל בוצריו ודורך בגת בעצמו את מבחר אשכולותיו.

עוד בסוף המאה שעברה היו יינותיו הטובים זוכים בפרסים בירידי הכרמים הגדולים של צרפת. מסורת משפחתית, שמעולם לא הצלחתי למצוא לה אישור בשום תעודה בדוקה, גרסה שמוצאה של משפחת מאיר ממהגרים, שבאו מאירופה והשתקעו באלג'יריה בשכבר הימים, קרוב לוודאי עוד לפני מלחמות נפוליון.

בימי המהפכה הצרפתית ואולי אף קודם לכן; מכאן, אומרים היו בכובד ראש, חזותם של אחדים מדודי ודודי הזקנים מצד אמא, שגבוהי קומה היו, שערם צהוב או אדמוני, עיניהם כחולות ועורם בהיר.

מצד אבי היה ייחוס וודאי יותר. כאן יש תעודות מהימנות המעידות על רישומה של משפחת שוראקי בחייה של יהדות צפון אפריקה. המשפחה הייתה מן הראשונות, שגורשו מספרד ובסוף המאה הארבע עשרה או בתחילת החמש עשרה אולצו לבכּר את הגלות על המרת דתם.

השם שוראקי מקורו בשור הערבי ש ר ק – כולמר, מזרח. בחילוף שי"ן בסמ"ך הצמיחה המלה, בלטינית, את השם סאראצינוס, לציון הפולשים שבאו מן המזרח. בשמות שוראקי, סרקי, סוראקי, שרקי, שריקי, שרגי, אשריקי נתקראו משפחות יהודיות, שמוצאן מן המזרח בסוריה, בעיראק, בקורדיסטאן ובצפון אפריקה.

משפחתנו שהכתה שורשים העיר טלמסן עוד מסוף המאה הארבע עשרה, מוצאה מספרד, ואולי מחבל ואלאדוליד, שידוע בו על מקום הקרוי סוראקה. אבות אבותינו אולי ישבו זמן מה באיים הבילאריים, בבואם מארץ ישראל.

עדיין זכור לי קולו של אבי, כאשר היה מעלה את המסורות המשפחתיות העתיקות שלנו, שכללו את כולנו, כזקן כצעיר, בשם אולאד שראקה " בני המזרח ,. אחדים מאבות אבותינו תירגמו את שמם לספרדית והתקראו דה לבאנטה.

הם עשו חיל בלונדון, בג'אמאיקה, בארצות הברית, מקום שנמנו עם מייסדי הקהילה היהודית בסנט לאויס.

עוד במאה החמש עשרה מופיע בהיסטוריה הספרותית של צפון אפריקה, בזרם העברי האדיר שבה, שמו של אחד הנציגים הראשנים של משפחה זו, אפרים שוראקי, דיין בבית הדין הרבני של טלמסן; הרב המהולל צמח דוראן, שעשה לצרכי ריפוי במאלאגה שבספרד בשנת 1462 ובשנת 1468, מספר על פסק דין חשוב שהוציא בית הדין הרבני של טלמסן, בראשותו של הרב שוראקי.

מתקוטפה זו ידוע לנו גם בגיברלטר על קיומו של עוד נכבד אחד מבני המשפחה הזאת, הרב משה שוראקי.

במאה השבע עשרה הופיעו בטלמסן שני הבנים המהוללים ביותר משושלת זו של חכמי דין, רבנים, דיינים, משוררים ומתימטיקאים : אליהו ובנו סעדיה שוראקי. הראשון ידוע בשירי הקודש שלו, שעדיין יש השרים אותם בכמה בתי כנסת של העדה המוגרבית.

הוא מת בן מאה שנה, שתשעה באב, שנת 1706. בני דורו ותלמידיו המרובים היו מכנים אותו " האשל הגדול "

מופלא וראוי להיזכר עוד יותר היה בנו סעדיה בן אליהו שוראקי, פרשן, גדול בתורה, פילוסוף, משורר ומטימתקאי, שעליו כתב הרב יעקב אבן צור, שמת בפאס בשנת 1753, בגיל שמונים שנה : " זה עץ החיים השתול בלב הגן…מושלם בכל המדעים…ים החכמה…"

כמה מיצירותיו נתפרסמו ב-1856 בקובץ שירים, " שבחי אלוהים ". עיקרן עודו בכתב יד : החשובה ביצירותיו שמורה בגנזי הסמינר התיאולוגי היהודי של ניו יורק. הפרופסור הירשברג מירושלים מכשיר עתה יצירה זו לדפוס.

המדובר בחיבור ענק בשני חלקים : שיר אחד, שיר המעלות, ופירוש תיאולוגי ומיסטי מקיף על מזמור תהילים קי"ט. עוד יצירה של סעדיה שוראקי, חשובה בשל האור שהיא נוסכת על תולדות המדעים המדויקים, שמורה ב- Jews College של לונדון וזה מקרוב הוצאה במהדורה מדעית על ידי ד"ר גד צרפתי, בהוצאת האוניברסיטה בר-אילן. זהו חיבור במתמטיקה, מונה מספר, שהוא אחת היצירות החשובות ביותר בסוגן מן התקופה ההיא.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

 

החל במאה השמונה עשרה התפשטו בני משפחת שוראקי בקהילות היהודיות העיקריות שבצפון אפריקה. יצחק שוראקי, מורהו של שלמה ידידיה צרור הגדול מאלג'יר, פרסם באוראן ספר שאלות ותשובות, ואילו מסעוד שוראקי הרביץ תורה במידיאה.

הרב יהודה עיאשה מתארו כאיש רחב לב, נמרץ, אמיץ וגדול בחכמה, " סיני ועוקר הרים ". לאחר שהוא מהלל בלשון זו את מעלותיו, הוא מוכיחו בגילוי לב על הריתחה שבמזגו.

בדור זה, במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה, חי גם הרב יעקב שוראקי מגיברלטר, שפרסם פסק הלכה בשנים 1725, 1735, ו-1739.

לסיומם של ציונים חטופים אלה לקרותיה של משפחה יהודית מצפון אפריקה עלי להזכיר עוד את השם מרדכי שוראקי או שריקי, שהיה מן הסתם נכדו של אליהו ובנו של סעדיה, אשר התפרסם בכינוי חזן פחה.

הוא עזב את טלמסן ונעשה ממקורביו של סולטאן מרוקו, סידי מוחמד בן עב אללאה, שחי בין 1757 – 1790, ומספרים כי בהשפעתו נקט מדיניות ליברלית והנהיג תיקונים מדיניים ומִנהליים, שבזכותם אכן שב השלום לשכון בדרומה של מרוקו.

סידי מוחמד בן עבד אללאה חתם על חוזים מסחריים עם דנמרק, אנגליה, שבדיה, צרפת וּונציה.הוא שיגר משלחות דיפלומטיות לצרפת, לספרד ולתורכיה. הוא בחר בצרפתי אחד, קוראלו, שיבנה את העיר מוגאדור, שתוכננה במיוחד להושיב בה מוסלמים, יהודים ונוצרים בכפיפה אחת.

מרדכי קנה לו את אמונו של סידי מוחמד בן עבד אללאה עד כדי כך, שנעשה לא רק יועצו אלא גם וזיר הכספים שלו. בתואר זה ארגן מחדש את מערכת המסים והמטבע והגדיל את הכנסות הממלכה.

סידי מוחמד מת ב-9 באפריל 1790 בגליל רבת ( רבאט ). בנו מולאי יזיד, שכמה וכמה פעמים התקומם על הסולטאן כדי לתפוס את השלטון, נקרא לשוב מן ההרים, שבהם מצא לו מקלט. יורש הכסא נתקף חמת נקם לאמיתה.

הוא פתח ברדיפות עזות על היהודים והנוצרים, שדד ובזז, סחט דמי כופר והרג כל מי שניצב לו לשטן על דרכו ברחבי ממשלתו. במיוחד התנכל ליהודים מבני פמלייתו של אביו, כגון הרב מסעוד בן זכרי : הוא תלה אותם ברגליהם בשער העיר מכנאס, ומשך שבועיים ימים יכול היה המון העם לחזות שם בייסוריהם.

חשבון מיוחד היה לו למולאי יזיד עם מרדכי : הוא התנכל לנפשו ולזהבו. הוא אסר אותו במכנאס והבטיח שתהיה לו נפשו לשלל אם אך יהפוך עורף ליהדות ויתאסלם. מרדכי סירב ומת מות קדושים על המוקד.

קהילת מכנאס, שנטלה את ירושתו, נרדפה קשה, והוא הדין בקהילת מראכש, אשר בה מת לבסוף אותו עריץ, ששיקע את ארצו באש ובדם, מות נבלים, בפברואר 1792.

הנה כך דבקו הורי במסורת עתיקה זו של אנשים, ששרו בלשון התנ"ך, או אפילו כתבו בה שירים, ולפעמים ידעו לחתום עליהם בדמם. אבי, כמו שקורה לפעמים בצפון אפריקה, היה בעל שׂער צהבהב המתקרב לאדמוני.

הוא היה בן למשפחה מרובת ילדים, והמשק לא היה מספיק לכלכל את כולם. הוא השיג תעודה של בית ספר יסודי בעין טמושנט בה נולד; מיד לאחר מכן היה עליו להשתכּר למחייתו כשוליה לרצען, אחרי כן כנער קצבים, עש שהזדמנה לו שעת כושר כלשהי והוא שלח ידו במסחר, בדגנים, ובגידול גפנים.

הוא לקח לו לאישה את בתו הבכירה של אברהם מאיר, מלֵחה, והעמיד משפחה בה הייתי אני הילד התשיעי. אישיותו העמוקה של אבי באה לידי גילוי במחצית הראשונה למאה הזאת, בתחום הפעילות התורנית והמוניציפאלית.

ארבעים שנה עמד בראש הקהילה היהודית העשירה של עין טמושנט, ומשך עשרות שנים נבחר חזור וחזור למועצת העיריה. עושה היה את תפילתו קבע, וימיו משכו חיותם משלוש התפילות המסורתיות, שבכל יום ויום.

לבד מזה היה קורא נאמן במזמורי תהלים, שאותם ידע בעל פה, ויומם ולילה היה משמיע אותם בלי לאות, בכל רגע של פנאי. ספר התהלים שלו מצוי ברשותי; מרוב משמוש וקריאה הפכו דפיו כקלף שקוף. כיוון שבגיל צעיר ביחס נעשה ראש לקהילתו.

נתן מחילו לבניית בית כנסת יפה ורחב ידיים, אשר בצלו דגלתי. בפעם האחרונה ביקרתי בו בשנת 1963. אין ספק, שהוא נמנה עם מקומות התפילה ההרמוניים ביותר בבנייתם, שבנו היהודים מסביב לאגן הים התיכון.

היה שם לוח זיכרון מוקדש לזכרו של אבי. כיום אין עוד זכר לכל אלה, שהרי בינתיים נעלמה לדמרי הקהילה היהודית, שמנתה כאלפיים נפש, ובית הכנסת היפה שלי, שהקסים את ימי ילדותי, הפך להיות בית תרבות ערבי.

הזיכרונות הראשונים השמורים עמי נמשכים אל בית הכנסת הזה, שאליו היה אבי מוליך אותי בשבתות ובמועדים, ומעולם לא עורר בי תחושה של " עוול תורה ". בתוך כך היה עולם מלא מתמוטט סביבי. המערב, שכה מעטה הייתה השפעתו על הדור של אבות אבותי, כובש היה בסערה את הדור החדש.

אחי ואחיותי הגדולים כבר השתייכו כל כולם לעולם חדש זה, שעתיד היה לסחפני, אם גם לא ניתק אותי משורשי, מחלת ילדותי לא מנעו אותי מלעזוב בגיל אחת עשרה את כפר מולדתי וללכת לבית הספר התיכון של אוראן, בו עתיד הייתי לקבל משך שבע שנים, כתלמיד הפנימיה, חינוך ותרבות, שבזכותם נעשיתי בן בית במכמוני המזרח והמערב כאחד.

עם זאת היה עלינו להתמודד עם משפטים קדומים אנטישמים, שלא חסרו אצל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ואשר כמה מוסלמים נתפסו להם במידה של חדווה, גם אם לא האמינו בהם יותר מדי, לפי שחרדים היו יותר לעמוד בפני הזרם, החזק הרבה יותר, שהמטיר על ערבים כלימות ובוז.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

קל היה אז לשכוח את האמת היסודית הזאת : צפון אפריקה היא קודם כל ארץ מוסלמית. עשרים מיליון מוסלמים הם הרוב העצום באוכלוסיה זו, שגובשה על ידי מאות שנים של אמונה באלוהים, של קבלת מצוותיו של הקוראן, של כניעה לרצונו של הריבון השליט ושל נמיכות רוח אמיתית.

קיבוץ אנוש זה, השרוי בעצם התהוותו, נושא עמו גם את מחצית השנייה של מורשתנו, זו הברברי ערבית, שערכיה השליטים הם ערכים של אומץ לב וגאווה של אדם הנאמן לשבטו ולרגשי לבבו.

השפעת החינוך הצרפתי הכניסה לעולם קדומים זה כוח משיכה חדש, שחותר היה לשלבו במעגל הערכים המערביים. אולם שילוב זה חל בלי להתחשב הרבה בערכים המקוריים של האסלאם או של היהדות. המוסלמי והיהודי, ששקועים היו במאמץ הציביליזטורי שנתגלה לעיניהם, בנקל יכולים היו ללכת שבי אחר הפיתויים ולהינתק משורשיהם ומן הקשרים המשפחתיים שלהם, כדי שיֵקל עליהם לצאת לכיבוש העולם החדש שנפתח לפניהם.

את צרפת ייצג על אדמת אפריקה מיעוט של מתנחלים ופקידים, שידעו קודם כל להפרות את הארץ, שמצאוה שקועה בימי הביניים, כדרך שקודמיהם הפניקים מצאוה שרויה בתקופה הניאוליתית. המתנחלים הצרפתים הביאו לצפון אפריקה עולם שונה לגמרי מן החברה הפיאודלית העתיקה, שהתמידה בקיומה בתוך אנרכיה של שלטונות ריבוניים ותכופות אויבים זה לזה.

הם פתחו בשלטון חדש בחבל עולם זה, אשר מאז ימי קרת חדשת מעולם לא השכיל לשמור על האוטונומיה שלו.

בצפון אפריקה סימל הצרפתי בעת ובעונה אחת יבשת ותרבות, דת וטכניקה, וזו האחרונה הופעלה בכישרון  להתייאת ארץ, שהוזנחה משך מאות בשנים. בהגשמת מפעלה נתקלה טכניקה זו, לעתים קרובות, במצבים של מלחמה ושל שלום כאחד, בהתנגדותם של אדוני הארץ משכבר.

בחבל עולם רחב ידיים זה התחוללה, אפוא, מהפכה במשק החקלאי והחברתי ובצדה שינוי ערכים מעמיק. הגיעו הדברים לידי כך, שבני צפון אפריקה – שמעולם לא חשו צורך להתגבש כחטיבה לאומית לפני כן, אשר משך אלפיים ותשע מאות שנה נשאו את כיבושי קרת חדשת, רומי, הואנדלים, הביזנטים, הערבים, התורכים והספרדים – כה השתנו מקץ כמה עשרות שנים של כיבוד צרפתי עד שלא יכלו עוד שלאת את עוּלו והתקוממו עליו, תחילה בתוניסיה ובמרוקו ולבסוף באלג'יריה.

בקשי עורף שקדה צרפת לחשל קוטב משיכה חדש שהרחיב, פעמים עד לכאב, עולם מלא הנוטה להתקדש במים העומדים של המזרח. אוכלוסיות שלמות הוטלו לתוך הרפתקה  מסחררת, נטולה רומנטיקה אך עשויה בצלמה של המציאות האפריקאנית, שצבעיה קשים ועזים.

ניתנת האמת להיאמר, כי בשלב זה הייתה הסתגלותן של תרבויות האסלאם והיהדות שלמה כמעט. אנו היהודים היינו הראשונים שטולטלו במהפכה זו של הדפוסים המסורתיים. אלף ומאתיים שנה של שלטון מוסלמי וחוק מוסלמי דחקו אותנו לשפל המדרגה, בחברה שהעניקה לנו זכויות מוגבלות בלבד.

הטובים שבשליטי האסלאם לא עצרו כוח לפעול בניגוד לחקיקה התיאוקרטית  במהותה, שלא יכלה לתת לנו שוויון זכויות מלא. לפתע הופיעה צרפת בקריאה המהפכנית של חופש, שוויון ואחוה. קיראה זו עוררה אותנו מקפיאה ממושכת על השמרים והעמידתנו בבת ראש בפני נחשול של ערכים ועובדות, שציינו את ראשית הקץ לשעבודנו כמיעוט, עשוק וגזול לעתים קרובות, בתוך החברה המוסלמית.

סוף-סוף קם בנו רצון להיכנס לעולם החדש המתעורר סביבנו ולרכוש לנו בו מעמד של שוויון. לפני בואה של צרפת היינו מסוגרים בתחומי העיר המוסלמית, במשכנותיה העלובים ביותר. מן העיר המוסלמית אל הכרך המודרני נפתחה לפנינו דרך כבירה, בה התייצבו יותר ויותר כגורם שלישי, פעמים כמתווכים, על הרוב כסרח עודף בין הערבים לצרפתים.באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו, למרות ההבדלים במעמדן המדיני, הייתה זהות בבעיות היסוד של ההתפתחות הסוציולוגית בקהילה היהודית.

בכל מקום הייתה נקודת המוצא זהה : דלותו השקטה של היהודי " היליד ,, מצוקתו שכמוה כמצוקת האוכלוסיות המוסלמיות, אשר לעתים קרובות נראתה לנו טראגית ואשר ממנה חשב להשתחרר הואיל והזמן הניעו לכך.

ואם בכל מקום הייתה נקודת מוצא אחת, בהבדלים קלים של גוון ודרגה, הרי גם המטרה אחת הייתה, ולמרות הסטיות התבטאה בכך, שסיגלנו לנו את המורכבות המופלגת של החיים המודרניים, שהיה עלינו להתרגל אליהם ולרכוש לנו אגב כך את שיטותיהם במהירות האפשרית, לעתים קרובות אף בטרם נבין את פשרן.

ההתפתחות המהירה להפליא במגרב הקיפה לא רק את היהודים בלבד אלא גם את כל האוכלוסייה המקומית. אך הואיל ובני מיעוט היינו, עתידה הייתה זו ליצור אצלנו היהודים, שבאו במגע אינטימי עם התרבות הצרפתית, עמדה נפשית הנבדלת עד מאוד מזו של המוסלמים.

לגבי המוני המוסלמים האלג'יריים הייתה צרפת מעצמת כיבוש, וכל כמה שעז היה רצונה של מצרת החברה המוסלמית להיפתח, פעלו בה בלמים נפשיים אדירי כוח שעיכבו את התקוממותה בדרך האמנציפציה, בלמים אלה לא היו קיימים אצל היהודים.

לגביהם הייתה צרפת מלכתחילה ארץ החופש, השוויון והאחווה, הארץ שחוללה את מהפכת 1789, ששחררה את היהודים והעניקה להם זכויות עד שעשתה אותם אזרחים חופשיים ושווים לנוצרים. החל משנת 1830, מועד כיבושה של אלג'יריה בידי הצרפתים, ראו היהודים בנוכחותה של צרפת את הישועה.

כמעט בלי צל של רתיעה התמכרו להשפעות החדשות ופנו ללכת בגוף ובנפש בכל אשר תולכנה אותם. דווקא משום שחשו רתיעה כלפי עבר שגזר עליהם סבל ומצוקה ניצבו במשנה התלהבות לימין המציאות החדשה. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

מהירות התמורה עתידה הייתה להתגבר אפילו על ההתנגדות הדתית והמסורתית העקשנית ביותר, שהייתה מאיטה אז את התפתחות ההמונים המוסלמים הרחבים.

תנופת התפרצותם של היהודים אל העולם החדש אף חיזקה, מצד שני, את  המחיצות שניצבו בדרך הכניסה אליו. המתנחל הצרפתי, תחת שיכיר בעומק הדחף, שאותו חולל בלא יודעים, לעתים קרובות הבחין רק בצד השלילי של המהפכה, שזעזעה את יהדות צפון אפריקה.

לאמנציפציה המדינית, הכלכלית והתרבותית של יהודי צפון אפריקה נתלוותה התעוררות של אנטישמיות, שהקיפה שכבות רחבות מן האוכלוסייה האירופית.

אולם האנטישמיות של צפון אפריקה שונה הייתה בטבעה מזו של צרפת, הניגוד בין הציביליזציות הביא לעתים קרובות בוז כפול על היהודי – הבוז המסורתי, המסוים הזה, הצפון אפריקאי, המתאמץ להשתלב בתרבות המערבית.

אכן אחד הקווים האפייניים ביותר לחיי היומיום בצפון אפריקה התבטא בחלוקת האוכלוסייה לשלוש דתות : עדת המתנחלים האירופים, העדה היהודית, ולסוף השמורה העצומה בה הייתה האוכלוסייה המוסלמית מסוגרת.

שלוש החטיבות הסוציולוגיות האלו לא היה ביניהן למעשה מגע ומשא אלא במישור הכלכלי – וגם שם, למען האמת, במידה מוטעה ככל האפשר – ובמישור זה שימש היהודי מתווך בין ההמונים המוסלמיים למיעוט האירופי.

אבל במישור החברתי והמדיני היו המחיצות אטומות למעשה. אנשים לא היו מבקרים כלל זה אצל זה. הנישואים היו כמעט תמיד אָנדוגָמיים – אשר קשור לנישואין עם בני אותה יחידה חברתית – . המסגד, הכנסיה ובית הכנסת, שבהם עבדו לאֵל של אחדות נעשו אפוא, מרכזים של חברות, שמבחינה סוציולוגית היו מאורגנות כקבוצות נפרדות ולפעמים יריבות. 

ההפתעה העמוקה והכאובה ביותר הזכורה לי מימי ילדותי באה לי, כאשר בבוא השעה תפסתי עד כמה השוני בין הנוצרים, מוסלמים ויהודים – שעקרונית הוא יכול להיות פורה – מידרדר בנקל לזרוּת, שיש עמה קבלת דין, אם לא איבה, ואפילו להפרדה ברוח.

המוסלמי, הנוצרי והיהודי, הדבקים כולם באותם עקרונות ובאותה מטרה, נמצאו מסוגרים באורח פרדוקסלי בגבולות, שכל סיבוכיה של התיישבות חדשה רק הוסיפו להבליטם. היהודים, הנוצרים והמוסלמים אמנם דרו בכפיפה אחת באותם כפרים ובאותן ערים, אך לא הכירו זה את זה.

בנו של מתיישב צרפתי מקונסנסטאנטין, עיר שברבעיה המוסלמים ניצבים עשרות מסגדים, מעולם לא הזדמן לו לשמוע לסלסול קריאתו של מואזין ולא להזין עיניו במנארות ( מינארט ) : מדבר אני כאן על ידיד מוריס פֶרֵן, שסופו שנרצח בידי טרוריסטים בראשית המרד באלג'יריה.

כדינו של מוריס פרן כך היה אז דינם של כל הצרפתים כמעט. אנחנו, הילדים היהודים, פחדנו כשהוצרכנו לעבור ליד מפתן כנסיה או מסגד. בעיני הכל היה השכן לא רק הרחוק באדם אלא גם הנעלם באדם.

חינוכנו שקד בתוקף לכלוא אותנו איש בתחומי עדתו, ובורותנו בעולם הסובב אותנו לא היה בה כדי לפלס דרכים לשכנוּת אמת. הנה כך נתעכבה ההתפתחות הכללית על ידי ניגודים נפשיים ודתיים, שאז אכן נראה היה כי אין להתגבר עליהם.

אולם הכוחות המקרבים יכלו להיות חזקים ולהיזון מעצם הניגודים, שקיעקעו את שלוותנו המסורתית. בית הספר הצרפתי, על מסורותיו בנות מאות השנים, על יוקרתו ועל יעילותו המדהימה, היה המפגש הגדול.

שם היו יהודים, נוצרים ומוסלמים באים לראשונה במגע מהמם עם התרבות הצרפתית. ההלם היה מעורר חשבון נפש. מי אני ? שאלה זו התעוררה בדחיפות, בנשמתו של כל יהודי קטן, של כל מוסלמי קטן בצפון אפריקה, לקול רעמם של סכסוכי זמננו. היא עוררה בנו סקרנות כלפי העבר, דחפה אותנו להטות אוזן קשבת להווה, ונטעה בנו דאגה קודרת לעתיד.

אף שלמוּדת ייסורים הייתה ילדותי, הצלחתי להשלים בתוך שנים אחדות מה שהחסרתי ולסיים את חוק לימודי היסודיים בבית הספר של העיר עין טמוּשנט. האווירה החמה של נוה המשפחה רחב הידים, החיבה ותשומת הלב מצד אחי ואחיותי ועל הכל מצד אבי ואמי, שיעוריהם של מורים מנוסים ונבונים, איפשרו לי להשלים בתוך שלוש שנים את מעגל הלימודים היסודיים, שבצרפת הם נמשכים בדרך כלל חמש שנים.

בו עשר הייתי כאשר התייצבתי לבחינות הכניסה לבית הספר התיכון באוראן, שאליו החליטו הורי לשלוח אותי כדי שאקנה לי השכלה תיכונית. ככל הזכור לי, לא הייתי מבריק במיוחד בבחינות הכניסה לכיתה השישית.

אך הודות לותרנותם של המורים יכולתי לתפוס את מקומי על ספסלי בית הספר התיכון באוראן, בכיתה שבה, אם לא הייתי התלמיד החלש ביותר, הרי בלי ספק הייתי הצעיר ביותר.

ה " ליציאון " של אוראן היה בית ספר תיכון צרפתי טיפוסי, שניזון מן המסורות הנַפוליוניות הגדולות. זכור לי עדיין כי הולם התוף הוא שקבע אז את סדרי חיינו, כמו שקבע בשכבר הימים את סדרי החייהם של חיילי הקיסר.

לקול הולם התוף היינו צונחים ממיטתנו עם שחר, הולם של תוף היה מוליכנו משיעור לשיעור, הולם של תוף היה מגלגל אותנו לארוחותינו ולמשחקינו, ועם רדת הערב היה הולם של תוף מוליך אותנו לחדרי השינה העצומים, שבהם היינו ישנים – יהודים, נוצרים ומוסלמים – כשאנו חולמים על לימודינו, על הכנת השיעורים, ועוד יותר מכך על מעשים מחפירים שעשינו לאנשים, שנשאו במשימה הקשה עד מאוד של חינוכנו למשמעת.

הליציאון של אוראן יצאו לו מוניטין באחד המשובחים ביותר בצרפת. מוריו היו בעלי תארים נעלים ועתירי ניסיון במיוחד. ליציאון זה העמיד מתוכו כמה מטובי הנציגים של התרבות הצרפתית הגבוהה. שם עברו עלי שבע שנים של לימודים, תגליות, הרהורים והתבוננות.

שם ינקתי את חלב התרבות הצרפתית ולמדתי את דרכי המחשבה והמחקר, שהיו נר לרגלי כל ימי אחר כן. שם גיליתי את העולם, ותוך כדי גילוי זה, הזדמן לי לעתים קרובות לתהות על עצמי, על משפחתי, על מוצאי. שם הצטערתי לעתים קרובות, שלא נכתב שום ספר על תולדות הקיבוצים היהודיים של צפון אפריקה. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

המונוגרפיות, המאמרים והמחקרים החלקיים, שנפלו לידי בנושא זה הגבירו את תשוקתי, בלי שריוו אותה באמת. מעולם לא נעשתה ניסיון לחבר חיבור מקיף וכולל בתחום זה. המחקרים ההיסטוריים והסוציולוגיים, שעניינם בצפון אפריקה, פסחו בדרך כלל על העולם היהודי, שמבחינה כמותית אכן היה בטל בשישים.

רוב הפרסומים היהודיים על יהדות צפון אפריקה לא יצאו מגדר כתבה עיתונאית, וטבעי הוא בהחלט, שדבר זה הניע את ההיסטוריונים והסוציולוגים של היהדות להסתפק הנושא זה בדברים סתמיים מעורפלים וזהירים.

תכופות מצטער הייתי על מחסור זה, רק משום שהטיל צל חלקי על עבָרי האישי או המשפחתי אלא אף מבחינה כללית יותר. משום שהיהודים נמצאים בנקודת החיבור של הקיסרויות, שבאו כאן בזו אחר זו מאז קרת חדשת, משום שהיו אחד מגורמי הקבע בהיסטוריה, הן בצפון אפריקה הן מחוצה לה.

או עוד יותר מכך מפני שמהיותם מיעוט הקדימו בדרכי האמנציפציה, מאז התבססות השלטון הצרפתי, את ההמונים המוסלמים הרחבים ובישׂרו את הקווים הכלליים של התפתחות צפון אפריקה בכללותה. עוד לפני הזעזועים, שבאו בעקבות השחרור הלאומי של תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה, גילמו חצי מיליון היהודים את הבעיות הכלליות של התפתחות המגרב בזמננו.

במיקרו קוסמוס היהודי יכול היה המשקיף לראות בהירות את הניגודים הנובעים מן ההתנגשות של שני העולמות, שמטעמי נוחות נוהגים להגדירה כניגוד הקלאסי בין מזרח למערב.

השתתפותם הגוברת והולכת של היהודים בנורמות ובערכים של המערב, והרפורמות הפנימיות והחיצוניות, שהמריצה מהפכה זו בראייתם המסורתית, התווּ מהרבה בחינות את דרך ההתפתחות המקבילה של העיליות המוסלמיות, ובהדרגה גם את זו של ההמונים הרחבים, שבהכרח תנועתם איטית יותר.

הבעיות שנזקק להן אצל היהודים, במהלך בירורינו, ממדיהן משתנים, כשהדברים אמורים במוסלמים  וכל שכּן באפריקה ובאסיה כולן; אף שלמראית עין אלה מצבים סותרים, הרי במהותם הם זהים, משעה שאנו מתרחקים מן ההמולה הפוליטית ומנתחים ביתר שלווה את העובדות ההיסטוריות הגדולות היוצרות אותם. 

סיימתי את לימודי התיכוניים בליציאון של אוראן, וכהרבה מבני הבורגנות היהודית של צפון אפריקה המשכתי בלימודי בפריס באוניברסיטה. הליציאון בו רכשתי לי תעודת בוגר במדעים ובפילוסופיה, נטע בי רגישות לבעיות פילוסופיות ( למשך זמן מה לפחות נעשיתי חסיד נלהב של שפינוזה ) כמו גם לבעיות חברה : רבה הייתה השפעת של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית על כל הנוער היהודי בצפון אפריקה.

הגעתי לפריס בשנת 1935, שעה שעברו על צרפת זעזועים של החזית העממית, שעה שזה שלוש שנים כבר היה היטלר שליט על גורלה של גרמניה. פריס העלתה אז לשלטון אישיות המנוגדת לו ניגוד קטבי, ולא עוד אלא יהודי – ליאון בלום.

בעיני הסטודנט הצעיר, יליד אלג'יריה, הצטיירה הבעיה היהודית בחומרה, שקשה היה להתעלם ממנה. בעודי לומד משפטים ופילוסופיה שתה עלי " צרת היהודים " מכל עבר ואילצה אותי לחזור ולעיין בהשפעות, שנוטות היו לעשותני יהודי משוחרר ומתבולל בעת ובעונה אחת.

ככל שהיה דם יהודי נשפך ברחבי אירופה כך גבר בי הצורך לדעת מה פשר הדבר להיות יהודי, ומה האוצרות אותם ציוו לי אבות אבותי סעדיה שוראקרי, אברהם ומלחה מאיר, ואותה נוכחות הסמוכה אלי, שותקת, מיטיבה, חזקה ומתפללת, זו של אבי.

כך אפוא, בעודי ממשיך בלימודי האוניברסיטאיים בסורבון, גמרתי אומר ללכת אל מקור החכמה היהודית בפריס וללמוד בבית מדרש לרבנים של צרפת, מקום שם השקוני הרבנים הגדולים ליבר, באך, אייזנשטאט וכהן, כמו גם החכם הדגול ז'ורז' ואידה, מן היין העז של היהדות.

עש כה וכה פרצה מלחמת העולם; ראיתי איך זרמו צבאות היטלר לפריס, והנחשול הכביר של תבוסת צרפת הטיל אותי לאלג'יריה, שממנה חזרתי עד מהרה לתת יד ללוחמי המחתרת של צרפת במאבק נגד השעבוד הנאצי.

מה היה טיבה של מלחמה זו לגבינו תיארתי בקווים כלליים בחיבורי, " מכתב לידי ערבי ". עם תום המלחמה זכיתי גם אני בטבילת אש, כרבים כל כך זולתי. בבשרי, כמו גם ברוח ובנפשי, ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי, הבינותי זאת תוך שלמדתי בדרך הקשה, מה חובתי כאדם.

טבילת אש זו נטעה בי תשוקה בל תרווה להכיר היטב את מקורותי. ממחרת הקרבות, לאחר שהשבתי לי את הכוחות, ששיקעתי במלחמה, היה בידי לשוב אל תהיותי הראשונות. מצד אחד, נחלצתי לפעילות לוחמת לשיקום היהדות במסגרתה של חברת כל ישראל חברים, במחיצתו של רינה קאסן, ומצד שני התמסרתי לעבודתי המדעית, בחקר עברו של עם ישראל לתקופותיו השונות.

לא ארכו הימים והזדמן לי לפרסם מאמרים, וכעבור זמן לא רב הוצאתי שני ספרים, שעניינם " המצב המשפטי של היהודי המרוקאי ויהודי צפון אפריקה בכלל ".

בעיה זו, שהטרידתני מאז היותי תלמיד צעיר בליציאון של אוראן, הוסיפה חריפות ואקטואליות ולבשה ממדים חדשים, מאז נתחדשה מדינת ישראל הריבונית על אדמת ישראל ובהכרח משכה אליה את כל הכוחות הרוחניים של יהדות צפון אפריקה.

מן ההשקפה היהודית, היו יהודי אפריקה מבודדים משך דורות, בהרבה מובני, מיהודי אירופה. היו אלה כמין שני גמדים של גוף אחד קטוע : האחד, שהשיג שוויון זכויות, הודות למהפכת 1789, שנתנה את האות לתנופת שחרורו, לא בצרפת בלבד אלא באירופה כולה.

השני שגובש על ידי מאות שנים של השפעה ערבית וחיים על אדמת האסלאם, שבצל ההשפעה הצרפתית נגאל אף הוא מכל ימי שעבודו. בכור המצרף של המחשבה המודרנית עתידה הייתה יהדות צפון אפריקה להתחבר עם הזרמים הגדולים של החיים היהודיים בזמננו ולמצוא בהם טעם ומשמעות לאוניברסליות שלה.

בהשקפה רחבה יותר מתגלה לנו ביהדות צפון אפריקה תופעה של אמנציפציה מהירה, שלא נוכל למצוא כדוגמתה בתולדות העם היהודי. האמנציפציה של ההמונים הרחבים באירופה המרכזית ובפולין, שהחלה במאה הי"ט, עדיין נמשכה כאשר באה הטרגדיה ההיטלראית והפסיקתה כחתף, בהשמידה את רוב המעורבים בה.

היהודי המוגרבי יצא לדרכו משפל המדרגה שלא ייאָמן : רק הדלות המנוולת ביותר של הגיטו האירופי המרושש ביותר יכלה להשתוות לדלות החומרית והרוחנית, שהיה אדם נתקל בה באיזה מללאח במרוקו, למשל. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

ובכל זאת, בתוך פרק זמן קצר להפליא, לפעמים בתוך דור אחד בלבד, עתיד היה לדלג על התהום, שהפרידה בין מעמדו לשעבר לבין המעמד, שכבש לו בהדרגה. נוסף על כך באו המהפכות הלאומיות בתוניסיה, במרוקו ובאלג'יריה וחוללו גלי הגירה, שהסתכמו במהפכה דמוגרפית ללא תקדים בדפוסיה של יהדות צפון אפריקה, הנעלמת והולכת כליל.

האוכלוסיה היהודית של המגרב הייתה שדה הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, ואי אפשר שלא להתפלא על שעד כה עוררה תשומת לב מעטה מצדם. רשאים אנו לומר, שכל קהילה יהודית הייתה בבחינת מעבדה להתפתחות הכללית של המגרב והגיבה עליה ברגישות הגדולה ביותר.

היא נהייתה נקודת תצפית אידאלית, ובלי ספק אפשר היה לעמוד בה יותר מאשר בכל מקום אחר, בתקופת חייו של איש אחד, על תמורות המוליכות מימי הביניים של המזרח אל לב המאה העשרים.

יהודי המגרב, שמלכתחילה היה מצבם ירוד אף יותר מזה של הסביבה הערבית המוסלמית המסורתית, באו במגע עם תרבות המערב בתנאים אידאליים. כל עתידים היו כמה מאות אלפים מהם לעבור את כל תחנות הביניים האפשריות, מעל לתהום הפעורה בין החברה האפרו אסיינית המסורתית ובין הציביליזציה המערבית המפותחת ביותר.

הכל היה מוטל כאן בכף, העבר המסורתי, שממנו פֶתח והסבר להורה, לרבות זיכרונות העבר הרחוקים ביותר, הצצים ומגיחים פתאום לעיני הצופה, כאילו לא היה הזמן קיים. מי שהיה מתבונן בטקס משפחתי כלשהו לציון ייסודו של בית חדש, למשל, רואה היה והנה לעיניו מתעוררות לחיים קרת חדשת, או העבר הברברי הרחוק יותר, באותה תמונה יומיומית של גירוש רוחות או של כשפים.

ומי שהיה נכנס למללאח עשוי היה לראות לפניו המון אדם מדולדל ביותר ומורכב ביותר, השפעות מגוונות ביותר הדרות בכפיפה אחת, בלי להרוס את ההגמוניות של הסביבה החברתית.

מלבושים מסורתיים, מורשת הערבים, התורכים והספרדים, נראים היו בשכנות למקטרגים שנגזרו בידי המעוּלים בחייטים של פריס, הערבית היהודית היוצאת מתוך ימי הביניים המוסלמיים הייתה מדוברת באותן משפחות, שנציגיהן התחרו ביניהם בסלסולי לשונו של פול ואלרי אן סן ג'ון פרס; ושינויים אלה התנהלו בלי כל משבר נראה לעין. 

זאת ועוד; התפתחותה של יהדות צפון אפריקה יכולה הייתה להעיד על שיטותיה ופעלה של ההתיישבות הצרפתית, על הישגיה ועל מגרעותיה. החיוב והשלילה נגלו כאן, בטהרתם כביכול, באכלוסייה שלמה, שהתמכרה להשפעות החדשות בבחינת חומר ביד היוצר.

כאן הייתה קבוצה של אנשים, שמיהרה למַמש את התוצאות שאליהן התאוה המתיישב הצרפתי, שחפצו בה ואפילו תבעוה בפה מלא, בתגובה על דורי דורות של השפלה ועוני, לימוד תורה ותפילות.

הרהורים אלה מעוררים אותי להעלות כאן כמה הערות חטופות על השיטה שהייתה נקוטה בידי בחיבור ספר זה, המופיע עתה, עשרים וחמש שנה אחרי פרסומַי הראשונים בנושא זה.

התכונה הגלויה ביותר של היהדות המוגרבית הייתה השוני שלה. הבדלים עמוקים שבארגון ובמבנה הפרידו בין קיבוצי היהודים בשלוש הארצות של צפון אפריקה ; מרוק, אלג'יריה ותוניסיה. ואם אין די בכך, הרי היה בכל אחת מן הארצות הללו מגוָון של השפעות, שהתפלגותן יצרה חברות שונות מאוד זו מזו – בעיר ובכפר, בצפון ובדרום, בסביבה ברברית, ספרדית או צרפתית.

מצב זה, מכוח עצם העושר שבגיוונו מאלץ את החוקר לוָותר על הבחנות חשובות אם רצונו לשמור על מסגרת כלשהי.

אבל, חרף ההבדלים, אין בדעתי לוותר על אחדות המבנה, שבחרתי לי ואשר למראית עין ראשונה עלולה הייתה להצטייר כמקור לבלבול ומבוכה, סינתיזה כגון זו צריכה הייתה להביא בחשבון קודם כל את ההשפעות ההיסטוריות והסוציולוגיות העמוקות ביותר, שפעלו על צפון אפריקה בכללותה.

הגבולות הגיאוגרפיים, שהתוותה צרפת בין אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו, והחילוקים שנוצרו לבסוף בגללם בקרב הקיבוצים היהודיים של שלוש הארצות, שטחיים הם מדי לעומת ההשפעות העמוקות יותר, שעיצבו את כולם, מורשת של עבר, שעמד בסימן הנוכחות של קרת חדשת והקיסרות הרומית, הואנדלים והביזנטים, בסימן החותם העמוק של ספרד, הקיסרות הערבית, ואפילו תורכיה.

סוף דבר : יש אפשרות לגבש מבנה כללי המבוסס על האחדות היסודית של קיבוצי היהודים בצפון אפריקה, כביכול היו כולם בחזקת משפחה אחת, אחדוּת שהתפתחותם הנוכחית בצרפת, קל וחומר בישראל, מדגישה ומבליטה אותה.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי- מבוא

מבוא

בספר מסוג זה, שביקשתי לפרסם, צפויה הייתה לי לאו דווקא סכנה של ערפול מחשבה אלא הסכנה שאסתבך בחיבור נרחב מדי המבקש להקיף קרוב לשלושת אלפים שנה, בלי שאוכל להתסייע די הצורך במחקי יסוד.

מן הדין שמלכתחילה יימצא שפע של מחקרי יסוד לכל אחת מתקופותיה של היסטוריה זו, אלא שהללו חסרים עד היום הזה. עם זאת, החומר מרובה ויש בו כדי לרתק את החוקר, ההיסטוריון, הסוציולוג, הבלשן, אוהב הנושנות.

כמה אלפי כתבי יד עודם מחכים למלומדים, שיעמדו להם הסבלנות וכוח הרצון הדרושים לפענוחם. כתבי יד אלה, רובם מן התקופה המוסלמית או מן התקופה המקבילה בהיסטוריה היהודית של צפון אפריקה, פזורים על פני צפון אפריקה לאורה ולרוחבה, בישראל ובארצות הברית, בבריטניה הגדולה ובצרפת, מקום שם ניתן לי לעיין באחדים מהם.

ראוי היה לקבץ את כתבי היד האלה בירושלים, להרחיב את המלאכה, שכבר נעשתה בידי מלומדים דגולים, ולהעמיד צוותים של חוקרים, שיתמסרו לניתוחה ולניצולה של מורשת רוחנית עצומה זו. עד שיושלם המאמץ הכביר הזה של חקירה מדעית, מוכן הייתי לחזור ולהסתכן ולהתחיל בחיבור כוללני רחב יריעה.

אף כי ידעתי, שעדיין לא הוכשר הקרקע לכך במחקרי יסוד, שאולי היו מאפשרים לי להגיע ליצירה פגומה פחות, בשטח קשה כל כך. סכנה זו מוכן הייתי לקבל עלי מתוך אהבה להיסטוריה של קיבוץ יהודי זה של צפון אפריקה ובשאיפה לקרב את בעיותיו המיוחדות לידיעת הרבים, וזאת דווקא בשעה שהוא עצמו קרוב לעבור – למה נכחד ? – מתחום לימודי ההיסטוריה לתחומם של לימודי הארכיאולוגיה.

קדמו לפרסומו של חיבור זה שנים של חקירות ושל מסעות מרובים בכל רחבי צפון אפריקה, מכפר לכפר, מחבל לחבל, מצפון לדרום וממזרח למערב, מלפטיס מאגנה עד קרת חדשת  ועד וולוביליס, מחוֹמס עד טריפולי, מרבת עד אלג'יר ועד תוניס, מטטטואן ועש קזבלנקה, קונסטאנטין, סוס וספאקץ, ממראכש עד גרדאיה וג'רבה.

לפטיס מגנה (לטינית  Leptis Magna; ערבית لبدة الكبرى – "לבתה אלקבירי") שנודעה גם בשמות לקטיס מגנה (Lectis Magna) או לפקיס מגנה (Lepcis Magna) הייתה עיר פניקית,  ברברית ורומית בחופה של צפון אפריקה.  העיר קמה בשפכו של ואדי לבדה אל הים התיכון, והיא שוכנת כיום בפאתיה המזרחיים של העיראל ח'ומס (ألخمس), בירת מחוז אל-ח'ומס שבלוב, כ-130 ק"מ מזרחית לעיר טריפולי

בכל המקומות האלה ניתן לי להשלים את ניסיוני האפריקאי שלי, בהסתכלות בכּלי ראשון, כמו גם במקורות ועובדות, שבהם ניסיתי להסתייע בחיבורי זה. מסעות נוספים, שערכתי על פני הסאהרה, אף גם בקהילות יהודיות בעולם כולו – באמריקה,] באירופה ובאסיה – אולי הרחיבו את שדה מחקרי, ובכך הקלו עלי לשבץ את קורותיהם של צפון אפריקה בהקשר הכולל של דברי ימי היהודים.

רוב החומר הסטטיסטי שניצלתי בחקירותי הוא מן השנים האחרונות לנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. ניתוחי החומר הסטטיסטי הזה ערכּם שמור עמהם לפי שהם מתארים את הקהילות היהודיות של צפון אפריקה בהיותן בשיא פריחתן והתפתחותן, בסיומה של התפתחות, שהחלה באלג'יריה בשנת 1830, בתוניסיה ב- 1881, ובמרוקו בשנת 1912.

על הרוב הרי אלה הנתונים הסטטיסטיים האחרונים, שנאספו ונתפרסמו. לאחר מכן פרץ הסכסוןך, שהעמיד את צרפת כנגד כל אחת משלוש הטריטוריות האלה של צפון אפריקה. משך תקופת המעבר אי אפשר היה לפרסם שום תעודת חדשה, ובתום המעבר באה מהפכה גמורה בדמוגרפיה של יהודי צפון אפריקה.

בעוד אשר בסוף מלחמת העולם השנייה היו כמעט כל יהודי צפון אפריקה מרוכזים בגבולות מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, הנה כיום רובם של יהודי צפון אפריקה, רוב הגדל והולך מיום ליום, נמצא במדינת ישראל.

גם בצרפת עולה מספרם של יהודי צפון אפריקה, ובשעה שאני כותב את השורות האלו נמשכת הגירתם של יהודי צפון אפריקה הן לצרפת והן לישראל, ואילו בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו לא נותר אלא קומץ מהם.

קומץ זה מצטמק מיום ליום וצפוי לו גורלן של עדות יהודיות בשאר ארצות האסלאם, שבלחץ המאורעות נעלמו כמעט כליל.

הכותב את קורות המאבק לעצמאות בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו כותב, אפוא את קורות אחריתה של יהדות צפון אפריקה. על פרק זה מתווסף פרק של תחייה המספר על התחדשותם של יהודי צפון אפריקה אגב השתרשותם באדמת ישראל.

מי שכותב את תולדות היהדות בצפון אפריקה כותב, אפוא, גם טרגדיה – או, מוטב לומר, דרמה – שתחילתה ביציאת היהודים, יושבי ממלכת יהודה או ישראל בימי קרת חדשת, המשכה בתהלוכה הארוכה של דורות הגלות, דורות של יגון ושעבוד, שזעיר פה זעיר שם פילחום קרניים של אור נעלה יותר, וסיומה הפתאומי ביציאה המונית, שלא תחדל וודאי אלא אחרי שישא האחרון בהם פעמיו, בדרך העולה ירושלמה.

שיבת ציון מציינת את התחיה המשולשת של ארץ ישראל, של עם ישראל, של לשונו – בשׂורה חדשה, שאותה כבר מבשרת ישראל לעולם. כך חוזות עינינו על סף התקופה האטומית בהתגשם חלום בדרך מסתורין, החלום שחלמו גולי ציון בימי נבוכדנצאר וטיטוס : מקץ אלפיים שנה, לאחר שהצילו את שיוּריה ואת שרשיה של התרבות העברית, חוזרים בניהם אל ארצם לשוב לתחייה יחד עמה, על אדמתם הנגאלת.

לפני כעשרים שנה, בהקדמה לאחד החיבורים הראשונים שהקדשתי ליהודי צפון אפריקה, כתבתי את הדברים הבאים :

בזו הלשון לימד א. פ. גוטייה זכות על היצירה המופלאה הן בהברקותיה והן בצד המדעי שלה, שאותה הקדיש לעבר של צפון אפריקה : " אין אדם יכול לסגור את הספר הקטן הזה בלי לומר עד כמה הוא חש בחסרונו העיקרי. לפי הרגלי המחשבה שלנו הרי ספר המתיימר להעלות תקופה ארוכה של כמה וכמה דורות אין להעלותו על הדעת אלא אם כן הוא ממַצה הרבה מחקרים בפרטים.

ההיסטוריה של ימי הביניים המוגרביים יתומה מכל מונוגרפיה והריהי כשדה שאין עודר בו. לפיכך צפוי אתה שיטיחו כנגדך כי הקדמת את העגלה לסוסים. לא הייתי יכול לעשות אחרת אלא אם כן החרשתי, כמובן ; ואז כפי הנראה הייתי מטיב לעשות .. עבודה שאָפיה הזמני ניכר בעליל ".

חכמה זו, הוספתי אני ואמרתי, תידרש לנו כפליים בגלל הנתונים הנחוצים לטיפול בנושא, שהקיפו עצום כל כך והזנחתו גמורה כל כך. לפיכך לא ננסה להצדיק את העזתנו אלא בתקוותנו שיתן דחיפה למחקרים רבים יותר "

תקוותי לא נכזבה. בעשרים השנים האחרונות פרסמו מלומדים דגולים וחוקרים מוסמכים בנושא זה עבודות מרובות יותר, מכל שהניבו מאתיים השנים האחרונות. נזכיר כאן את שמותיהם של ח. ז. הירשברג, ז\ורז' ואידה, דוריס בן שימון דונת, דוד קורקוס, פול סבאג ורוברט עטאל, י. ד. עבו, חץ אלקקיים, פול פלאמסאן\ חיים זעפראני, א. זגורי, יששכר בן עמי ורבים אחרים, שכל אחד מהם תרם תרומות יקרות ערך בתחום הנרחב של חקר יהדות צפון אפריקה.

כתום המאמץ הקיבוצי הכביר הזה, לאחר המהפכה המחזירה את יהודי צפון אפריקה של צור מחצבתם על אדמת ישראל, חוזר ספר זה ומגיש שוב סיכום של מה שידוע לנו כיום.

סוף המבוא אנדריי שוראקי 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

חלק ראשון.

ראשיתה של יהדות צפון אפריקה מקרת חדשת עד ביזנץ.

העבר הרחוק ביותר של המגרב אוצר בחובו את זכרה של נוכחות יהודית. תוך כדי שמירת אמונים למקורותיו המקראיים. הכיר שם היהודי את כל המלכויות וּצררן בצרור ההמשכיות ההיסטורית שלו.

קרת חדשת, רומי, הונדלים, ביזנץ, הערבים והתורכים פגשו בדרכם בקומץ גולים שעתידים היו – ראה איזה פלא – להאריך ימים אחרי שהתמוטטו הקיסריות שלהם.

עוד בטרם תכרע ארץ ישראל תחת מהלומותיו של הפולש הרומי, ועד למחרת ההתחדשות של אותה מדינה עצמה, משך אלפיים שנה ויותר, ידעו היהודים בברבריה שעות של פריחה, שעמדו בסימן התפשטות רעיונותיהם הדתיים בקרב הברברים.

שעות של נסיגה לצורך התגוננות, בעקבות ניצחונה של הנצרות בקיסרות הרומית ושעות של חיים מסוגרים תחת שלטון האסלאם. כאשר כבשה צרפת את צפון אפריקה הוסיפו הקיבוצים היהודיים לעמוד על המשמר בציפיה להגשמת היעוד השמור להם – לשעה הקרובה של שיבתם לארץ ישראל.

פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

בראשית.

אין ספר שראשיתה של יהדות צפון אפריקה נעוצה במעמקי העבר הנודע של האזור. מבחינה היסטורית קרוב הוא לוודאי, כמדומה, שמתיישבים משבטי ישראל הצטרפו למייסדיה של קרת החדשה, על חופי אפריקה, כאשר נאחזו הצידונים במקום.

אך מאין תעודות בידינו אין לנו אלא להיתלות בהשערות, כפי המקובל על הרוב, שעה שבאים להבהיר את התהוותה של תופעה היסטורית.

בעבר הזה פוגשים אנו באגדה עקשנית : אגדת המקור הארץ ישראלי של האוכלוסים הברבריים\ חיבור אחד של פרוקופיוס, שכה הרבו לצטטו ולפרשו, מעלה את הסברה שהצידונים, תושביה הקדמונים של הארץ שכבש יהושע בן נון, עזבו את מולדתם ועקרו למצרים ומשם עברו לאפריקה, שאותה כבשו כליל עד עמודי הרקולס.

כראיה לסברתו מביא פרוקופיוס את העובדה, שעוד בימיו דיברו ילידי אפריקה פונית, שהיא השפה הקרובה מאוד לעברית. כפי שעוד נראה. הוא גם מציין כי בעיר תיגיסיס – היא אולי עין אל בורג', מהלך חמישים קילומטרים מדרום מזרח לקונסטאטין – נמצאו שני עמודי אבן לבנה ועליהם הכתובת הצידונית, שאינה מתקבלת כלל על דעתנו " אנו ברחנו מפני הגזלן יהושע בן נון ".

סברה זו, שאכן קנתה לה קיום ותוקף בלתי רגילים, מושתתת על עובדה אחת של ממש : משך אלף שנים של שלטון קרת חדשת הפך העולם האפריקאי להיות אזור שמי מובהק. אגדת המקור הכנעני של האוכלוסים הברבריים שאובה מעובדה זו, אך נראה כי לצרכי פולמוס המציאוה סופרים יהודים או נוצרים בתחילת התקופה הנוצרית, אף כי היסטוריונים מוסלמיים עתידים היו להעלותה.

ההיסטוריון המוסלמי הגאון אבּן ח'לדון מצהיר בחיבורו " דברי ימי הברברים " כי הברברים הם בני כנען, בן חם בן נח….הם קיבלו את יהדותם מידי שכניהם האדירים, יהודי סוריה.

גְזֶל GSELL  יִחס את מקורות האגדה לאנשי כהונה נוצרים. נכונה יותר נראית לנו גישתו של מרסל סימון, הרואה באגדה רעיון שנולד ופוּתח בספרות העברית. לפי ספר היובלים חילק חם בן נח את אפריקה והנחילה לבניו. 

מסתבר, שכבר במאה הראשונה לפני הספירה, התקופה בה נערך כנראה " ספר היובלים, הייתה האגדה של מקורם הכנעני של הברברים נפוצה ביותר. ביתר החלטיות מצהיר יוסף בן מתתיהו כי ילידי צפון אפריקה אינם חמיים, כי אם שמיים, צאצאי מדין בן קטורה, היא אשתו השנייה של אברהם.

האגדה הקובעת קשרים הדוקים כל כך בין הברברים לבין עם ישראל התנ"כי עתידה לחזור ולהופיע חזור ושוב גם בספרות הרבנית בתקופות מאורחות יותר.

מאמר תלמודי, שתוספתא של המאה השנייה מייחסת לו עתיקות רבה, מדבר על הגירתם של הגרגשים, אחד משבעה גויי כנען בתקופת יהושע, לאפריקה : " גרגשי עמד ופנה מאליו ( מארץ ישראל, לפי דרישת יהושע ), לפיכך ניתנה לו ארץ יפה כארצו – זו אפריקי "

במקום אחר בתוספתא שוב אנו נתקלים באותו נושא : " אין לך בכל העממין מתוך יותר מן האמורי, שכן מצינו שהאמינו בהקדוש ברוך הוא וגלו לאפריקי " ( בעת כיבוש כנען בידי יהושע ).

אגדה זו מצויה בספרות היהודית של ימי הביניים ושם היא עשירה יותר : לא רק הכנענים אלא גם בני עשיו הם אבותיהם של אוכלוסי צפון אפריקה. ספא יוסיפון טוען כי יוצאי חלציו של עשיו ברח ממצרים ותר לו מפלט בקרת חדשת והקים שם עם.

אם נחזור לספרות הנוצרית הקדומה, הרי בה נמצא דברים מאת אוגיסטינוס הקדוש הנוסכים אור אופייני ביותר על הסוגיה שלפנינו : " שאלו את האיכרים שלנו מי הם; הם עונים לאמור " כננים ". בניבם המקולקל נשמטה אות אחת. יש להבין כנענים ".

אלה הם הדיה השונים של מסורת עתיקה זו. חשיבות ניכרת לה לעניינו, שכן על פיה הברברים אחים הם ליהודים בגזע, בלשון, וכפי שעוד נראה – גם בדת. אין לדחות בקש אגדה כזאת, שהיא מסורת בידיהם של יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד.

המובאות שצוטטו שימשו בזמן האחרון למרסל סימון נושא לניתוח בהיר ומפורט שלא כאן המקום להביאו במלואו. יסוד האמת שבאגדה הוא זה, שההשפעה השמית החלה להסתמן בצפון אפריקה עם תחילת ההתיישבות הפניקית, בתחילת המאה השמינית לפני הספירה. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-שלטון קרת חדשת.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

שלטון קרת חדשת.

עם קום קרת חדשת נכנס המגרב להיסטוריה, משך כשבע מאות שנה, מאז 813 לפני הספירה, שנת ייסודה, ועד 146 לפני הספירה, שנת נפילתה, לשה קרת חדשת את כל צפון אפריקה וצרה לה צורה שמית כדמותה וכצלמה.

הכובש הרומי, שהעביר את מחרשתו על אתרה של העיר וזרעו מלח, לא הצליח למחוק, כפי שעוד נראה, את החותם המזרחי, שהוטבע במגרב לעולם ועד על ידי אותם מתיישבים, שבעולמו של הים התיכון ייצגו תרבות עתיקה ועקשנית.

שרשרת של ערים פניקיות, בנותיה של קרת חדשת, נסכו על התושבים הקדמונים, משך קרוב לאלף שנה את ההשפעה המתמדת של שפת כנען ושל תרבות שמית, שתיהן ילודות ארץ ישראל. עם תום פעולתה של השפעה זו, מעיר גזל, היו התושבים הקדמונים של המגרב " לכנענים בלשונם ובמנהגיהם ", שמיים הקרובים קרבה הדוקה לעברים של ארץ ישראל.

קודם כל, מכוח הלשון. אין ספק כי התפשטותו של הניב הפוּני וקיומו הממושך הם האגדה העממית, שעתה זה עמדנו עליה. התעודות הפוניות העתיקות ביותר שבידינו באות מסרדיניה, ממלטה ומסיציליה וזמנן המאות הרביעית עד השנייה לפני הספירה.

אין אלה אלא שיורים אפיגרפיים ( פענוח כתובות עתיקות ) של ספרות עתירת נכסים, שקיומה הוא בגדר השערה ואשר כמה מכתביה נתקיימו, כפי הנראה, רק עד לימי הביניים.

כיום לא נותר בידינו מאומה מן המורשת הזאת בפילוסופיה, בספרות, בהיסטוריה או בשירה, אם אמנם הייתה כזאת. על מנת להכיר את קרת חדשת נאלצים אנו למעשה להזדקק לעדותם של יריביה, הרומים. ברור שזהו ליקוי מצער בחקרי היהדות במושבות הפוניות של אפריקה.

אילו ידענו אל נכון את אזורי ההתפשטות של הלשון הפונית, כיבושיה וחדירתה, כי אז יכולנו ללמוד לפחות במידה מתקבלת על הדעת את התפתחותן של המושבות היהודיות.

ההיסטוריונים הבאים לספר על ראשית הדברים מסתפקים בדברים כלליים : הלשון השמית, שלערך במאות השמינית והשביעית הצטמצמה ביישובי החוף בלבד, חדרה החל מן המאה השישית אל פנים הארץ.

לאחר מכן כל התעודות מעידות כאחת על תפוצתו המפתיעה של ניב זה בכל שכבות האוכלוסייה, בין בשורות האצולה ובין במעמדות הפועלים והאיכרים. ספארטיאנוס מוסר כי ספטימוס סוורוס, הקיסר השמי יליד לפטיס, שמר כל ימי חייו על מבטאו הפוני.

אחותו שהגיעה לחצר המלוכה מלפטיס, לא ידעה רומית כלל. אבל התעודות המקיפות ביותר שבידינו, על נפיצותה של לשון שמית זו בצפון אפריקה, באו לנו מידי אוגוסטינוס הקדוש. מעידות הן, כי משך כמה מאות שנים אחרי נפילתה של קרת חדשת, דיברו האיכרים כמעט אך ורק פונית.

בנקודה זו אין כל מקום לספק : מעולם לא הצליחה התרבות הלטינית לעקור ולמחות את החותם הפניקי העמוק. במקום אחד מוסר לנו אוגוסטינוס מלה אחת בפונית : אחד מקודמיו של הגמון היפוני, ואלריוס, שמע איכרים אחדים מתנצחים.

כיוון שקלט את המלה " סלוּס " שאל מה פירושה " הלה בפונית ( וכמובן, בעברית ) פירושה שלושה. ההגמון שמח בכל כמוצא שלל רב, שכּן בכך סיפק לו הדבר הדגמה נוספת לזיקה שבין השילוש לישועה ( כהוראתSalus  ברומית ).

בדרשותיו חזר אוגוסטינוס הקדוש ונזקק ברצון לפונית, שגלוי וברור כי נהירה הייתה לשומעיו, כדי להסביר את המלים העבריות או הארמיות שבכתבי הקודש. מרסל סימון מוסיף לויית דיוק לסוגיה זו. אוגוסטינוס הקדוש מציין, שהקירקונקליונים ( או הצנטוריונים ) קוראים היו לאלות, בהן הסתייעו כדי להעביר בכוח את התושבים לנצרות, בשם " ישראל ".

הקנאים הנוראים הללו קראו, אפוא, לכלי הנשק של תעמולתם בשם הוראתו " ישרה אל ". מן הפרט הזה מסיק סימון, כי מן הסתם היו הקירקונקליונים, ועמהם ודאי גם המונים גדולים של כפריים, קוראים ומבינים תנ"ך במקורו.

ואכן כאן טמון העיקר : הקירבה ההדוקה בין העברית לפונית ודאי מלכתחילה הכשירה את הקרקע להשתלבות עמוקה בין היהודים לברברים במגרב. היֶירונימוס הקדוש, שבעניין זה תוכל סמכותו שלו בלבד לשכנענו, כבר הצביע על קוי הדמיון בין שתי הלשונות האחיות, ואחריו החרה החזיק פריסקיאנוס.

המדע המודרני מאשר את המסורת העתיקה, בדבר הקרבה ההדוקה בין הפונית לעברית. צדדים אלה של דמיון שאין כל צורך להדגיש כמה הם חשובים לענייננו, מתרצים אותה תפוצה בלתי רגילה של רעיונות יהודים בצפון אפריקה, שסללה את הדרך, תחילה לנצרות ואחרי כן לאסלאם.

באשר לקרבה בין הפונית לעברית. מסקנותיו של גסל על תפוצת הלשון הפונית באפריקה הצפונית ברורות וראוי להביאן בזה : אוגוסטינוס הקדוש מגלה שעדיין הייתה מדוברת במאה הרביעית. מאז ועד לכיבוש המוסלמי מרחק הזמן הוא קצר.

והנה הערבית, הקרובה ללשון זו, יכלה לבוא על מקומה בנקל, כמו שבאה הארמית, שאף היא ניב שמי, על מקום הפניקית בפניקיה, הרבה דורות קודם לכן. רשאים אנו אפוא להניח כי הרבה ברברים אימצו להם את לשונה של האסלאם מפני שלמדוה בלי קושי, מתוך שידעו פונית. 

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930