קו לקו. אסופת מאמרים

עמוד 1 מתוך 3123

קו לקו. אסופת מאמרים

אסופת המאמרים המופיעה בקובץ זה מוקדשת לזכרו של חברנו רבי שאול אג'ייאני – זיו – ז"ל. המאמרים דנים בנושאים שהיו קרובים ללבו. ארץ ישראל ומורשת יהדות המגרב. כל מי שהתקרב לד' אמותיו הרגיש באהבתו והתלהבותו לנושאים האלה.

התלהבות שהייתה מפיחה בו רוח חיים. גם בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דווי, לא חדל מלהתעניין ולטפל בנושאים אלה. מסיבה זו גרמו לו ביקורי עמיתיו בבית החולים קורת רוח, עידוד וחיזוק רב, ביודעו שאנשי בשורה הם לו. הדבר בלט לעיני בני ביתו שהיו ליד מיטתו, אשר ביקשו להרבות בביקורים אלו.  

הוא יה בין המעוררים והתובעים להקמת מכון שיעסוק במורשת יהדות מרוקו, תולדותיה ויצירת חכמיה. כל מוסד שהיה קיים או קם ואמור לטפל בנושאים אלה, היה מעורר בלבו של שאול תקוות וציפיות גדולות.

בין הראשונים היה להציע את עזרתו ותרומתו, מידיעותיו הרבות בתחום זה, היה ניגש עם תוכניות רבות באמתחתו, אך תמיד היה חסר " השולחני לפורטם ", היודע להכיר ולהוקיר יהודי הנהנה מיגיע כפיו ועם זה מקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעיון ולמחקר בעידוד, ידריך ויכוון.

הוא עצמו שקוד היה על לימודו, ובכל עתות הפנאי המשיך לעסוק בביתו בתחום זה, תוך אמונה שיבוא יום ויוגשמו חלומותיו. ואכן, יגעת ומצאת האמן – זכה להוסיף נדבך נוסף בחקר יהדות מרוקו ומורשתה.

שאול נחון ב " עין טובה ", ותמיד היה מוכן לקבל בביתו בשמחה, כל מי שעוסק באותם הנושאים אשר אהב. וברוחב לב הראה מכל אשר חנן אותו ה' בידע, תעודות ורעיונות, בלי שאף נתבקש לכך. על כך יעידו רוב החוקרים הנמצאים בארץ, העוסקים בחקר יהדות צפון אפריקה, אשר זכו למידע ולעידוד רוחני ממנו, במיוחד בתחילת דרכם.

את שאול הכרתי לראשונה בשנת תשל"ד – לאחר שההדרתי ספר " ראש משביר " לרבי משה בירדוגו זצ"ל. מפגישתי הראשונה, הוקסמתי מהתלהבותו ומנכונותו הרבה, לעזור לאחרים ולהכניס לטרקלין המחקר של מחקר יהדות מרוקו.

הוא היה המקשר ביני לבין ידידו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, וכן הכיר לי לראשונה הרבה מעמיתי העוסקים בחקר יהדות צפון אפריקה.

שאול הוא נצר למשפחת חכמים אשר חונך על ערכי התורה והמצוות. להט אהבת הארת הביאוהו למחנה החלוצי ציוני. לאחר תקופה של חיפוש דרך ותהייה, החל לערוג למורשת אבותיו ולחדש ימי עלומיו, בהידור בשמירת מצוות ובקביעת עתים לתורה. לא פעם כשביקרתי בביתו לקחני אתו לשיעור לתלמוד ולפילה בציבור. מעשה אבות סימן לבנים, שבו בנים לגבולם ולמורשת אבותם.

כהוקרה לפועלו ראיתי חובה לעצמי ליזום הנצחת זכרו בצורה שתהיה נאה לו ונאה לנושאים שאותם אהב. גם אם לא בעל מלאכה אחת אני, וזמני אינו בידי. לשם כך העמסתי על עצמי את כל העול בנושא : פניה לחבריו של המנוח לתרום מפרי רוחם, ליקוט המאמרים ומיונם, עריכתם, הבאתם לדפוס והגהתם להוצאתו של הקובץ לאור. וכן עסקתי בחיפוש מקורות להקלת העול הכספי הכבד המשפחה.

יבואו על הברכה כל אלה אשר עזרו ועודדו מפעל זה בגופם, בממונם ובפרי רוחם. בראש וראשונה רעייתו שתבדל לחיים טובים מרת חיה מב"ת והבנים עמירם, יואל ואורן שיחיו, אשר בשמחה נשאו מרבית העול הכספי על ההוצאה וכן עקבו מקרוב בהתעניינו מרובה אחרי כל שלבי ההוצאה.

גיסו וחברו מר עמרם מור יוסף נ"י סגן יו"ר המועצה הדתית בירושלים ומר משה גבאי נ"י אשר היו בין הוגי הרעיון של הוצאת הקובץ, תמכו ועודדו הוצאתו לפועל ' רבי ישראל מימראן נ"י, אשר עמד לימיני בכל המלאכה הזאת ' ד"ר אליעזר בשן אשר הנחני בעצה טובה ויצחק אברהמי אשר תרגם המבואות והתקצירים

ע"ה משה עמאר – העורך.

עם הספר – משה עמאר

הקובץ מחולק לשנים, חלקו הראשון מוקדש למאמרי הוקרה והערכה על שאול ז"ל שנכתבו על ידי בני משפחה וחברים. מתוכם יש לציין שניים בגודלם ובהיקפם. מר שיראל מימראן, מצייר ברגש את דמותו של שאול ועדינות נפשו, בכל הקשור למורשת יהדות מרוקו ותרומתו לנושא.

תחום אחר מתואר על ידי מר חיים גלעדי, והוא שאול כמתכנן גנים בעבודתו היום יומית, כמי שדאג לחבריו למקצוע ותרומתו לפריחתה ויופייה של עיר הקודש ירושלים.

חלקו השני של הקובץ מוקדש למחקרים על יהדות צפון אפריקה : בתחומי ההלכה, ההיסטוריה, השירה והספרות העממית, המאמרים מערכו באופן כללי לפי סדר כרונולוגי.

בתחומי ההלכה : מר חיים בנטוב, במאמרו " קווים לפסיקתם של חכמי ספרד " מוצא קווים משותפים בהתפתחות ספרות ההלכה בארצות המגרב והמזרח כאחד, רואה בזה המשך לשיטתם ולנטייתם של חכמי ספרד הראשונים, להעדיף את פסיקת ההלכה מתוך דברי החכמים שקדמו להם, על פי פסיקתה מתוך התעמקות יתירה בסוגיה התלמודית ובפלפוליה. מאמר זה מציג נושא דגול וחשוב והדרוש עדיין עיון ומחקר מקיף, ומצפה לגואל בעבודת צוות.

החתום מטה, מביא מכתב יד אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים מחכמי מרוקו במחצית הראשונה של המאה הי"ז, בעניין מנהגם של יהודי ירושלים להתפרנס מהלוואות בריבית לנוצרים ולכומרים, ודחה דברי המערערים אשר אסרו מנהג זה ודרשו לבטלו.

התשובה כשלעצה פותחת לפנינו צוהר קטן מעולמם הרוחני של חכמי מרוקו בתקופה זו, מדרכי לימודם ושיטתם ההלכתית, אשר רק תשובות בודדות מהם הגיעו לידינו. ותשובה זו יוצאת דופן מהן בצורת כתיבתה, היא כתובה באריכות מופלגת ובפלפול בסוגיות הש"ס.

בתחום ההיסטוריה : שומעם של חכמי אלג'יר במאה הט"ו, כמו : הריב"ש, התשב"ץ והרשב"ש הגיע למרחקים, ויצירתם הרוחנית הגדולה ידועה לכל בר בירב. יצירה זו שימשה גם בתור מקור היסטורי לתולדות היהודים באלג'יריה בתקופה זו.

יצחק בן ר' ששת ברפת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (הראשון) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש הביע התנגדות לעיסוק בחכמת הנסתר.

שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ1361 – 1444), היה מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"תהתשב"ץ וספרים נוספים.

שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש1400 בערך – 1467), היה בנו של רשב"ץרב ופוסקבאלג'יר.

נולד באלג'יר, למד כנראה מפי אביו, רבי שמעון בן צמח דוראן. מלבד השכלתו התורנית היה בקיא במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה. לאחר פטירת אביו (1444) נתמנה לרבה של אלג'יר.

על פי תאריכי תשובותיו נראה שהצטרף לבית דינו של אביו בצעירותו, עוד בחייו של אביו. גם את חיבורו "מלחמת מצוה" כתב על פי ציוויו של אביו (1438). בחיבור זה הוא משיב להתקפותיו של המומר יהושע הלורקי על התלמוד. תשובותיו עוסקות לא רק בענייני הלכה, אלא אף בענייני אגדה שונים. ספר השו"ת שלו נדפס בליוורנו בשנת תק"ב בשם שו"ת הרשב"ש.

לעומת זאת, הידיעות על החכמים שחיו במאות הט"ז והי"ז ועל יצירותיהם ידועות פחות.חסרון זה בא למלא מאמרו של מנחם ויינשטיין " חכמי קהילת אלג'יר ", בו מתוארים דמויותיהם ופועליהם של החכמים שחיו בתקופה זו, תוך ליקוט המידע מהספרות הרבנית בדפוס ובכתובים וממקורות נוספים.

אליעזר בשן, כותב על דבקותם של יהודי המגרב בשמירת השבת ועל ההווי המיוחד שבו, כפי שמשתקף ממכתביהם של נוסעים נוצריים במאות הי"ח והי"ט. הוא עומד במיוחד על השלכות הכלכליות, שנבעו כתוצאה מהשבתת מסחר ומלאכה בשבתות ובמועדים, על רק מקומם החשוב של היהודים בכלכלה. נוצלה עובדה זו, לחדירת סוחרים ואומנים לשווקים, ביודעם שבשבת נפקד מקומם של היהודים.

במאה הי"ט החלה ניכרת התמודדותם של ארצות אירופה, לחדירה לארצות צפון אפריקה. חדירה שהביאה בעקבותיה הענקת שוויון זכויות ליהודים להלכה, אם כי לא תמיד למעשה. וכן חדירת תרבות  מערבית והשכלה כללית לצעירים היהודים, בזה חברת " כל ישראל חברים , מלאה תפקיד חשוב.

יצחק אברהמי במאמרו, " מאבקים ומגמות בציבור היהודי בתוניס תחת שלטון צרפת ", מתאר מעורבותם ותרומתם של יהודי תוניס, צפיותיהם ואכזבותיהם. ציפיות שהביאו למחלוקות ופילוגים בקהילה היהודית, גם סביב המורשת היהודית, תוך העלאת דרישות קיצוניות משתי הקצוות. המאמר מבוסס על חומר מתוך ארכיון כל ישראל חברים ומקורות נוספים.

חלק נכבד מהמאמרים מוקדש לארץ ישראל, מאמריו של שאול – אשר פורסמו בבמות אחרות – המבוססים על תעודות מהכתובים : " תעודות חדשות לתולדות קהילת המערבים בירושלים ", המפיצות אור על ראשית התארגנותה של קהילה זו במאה הי"ט, ועל מאבקיה להכרה בעצמאותה

למדים אנו גם על פעילותם במסורה של בנע העדה המערבית, להקלת מצוקתם של העניים והנצרכים, ועל הקמתה של חברת " חסד-אמת " למטרה זו. וכן מאמרו : " שלוחי דרבנן מ ארבע ארצות " למגרב, בו פרסם תעודות המבהירות את דרכי פעילותם של השד"רים להצלחת שליחותם.

בדומה לזה מאמרו של מר בקשיים מרובים : סכנות דרכים, תעמולה ה " אליאנס " נגד העברת כספים לירושלים באאברהם חיים, " שליחותו של הרב יקותיאל בן שמעון למרוקו בשנת התרע"ד – 1914, שליחות שנתקלה מצעות השליחים המסורתיים, פרוץ מלחמת העולם הראשונה והפסקת השליחות עקב פטירתו של השד"ר בעיר מקנאס – וכן מאמרו של החתום מטה דן בענייני ארץ ישראל.

בתחומי השירה והספרות העממית, מתפרסם מאמרו של שאול " מחרוזת פתיחות ל " ברוך שאמר " לימים נוראים כמנהג המערבים, בו מתאר ומנציח בכתובים מנהגם של בני המערב, שנהגו בימים נוראים לפני " ברוך שאמר ", לומר מספר פזמונים שהתחברו על ידי רבי יצחק אבן גיאת.

מנהג ותיקין שהולך ונעלם מבינינו בעקבות חיסול הגולה היהודית במרוקו, וכתוצאה מהשפעת הקבלה של מחזורי התפילה במאה האחרונה, שאינה תומכת בהוספת פיוטים בתפילה.

חוקרים שונים דנו בדמותו ההיסטורית של רבי חיים בן עטר – מחכמי מרוקו במאה הי"ח – ובשיטתו הפרשנית. אך לא תהו על קנקן דמותו האגדית, כפי שהיא משתקפת מן הסיפורים הרבים אודותיו. ספרות השבחים אודותיו, לוקטה ונותחה על ידי גדליה נגאל במאמרו " שבחי רבי חיים בן עטר ".

ידועה הוקרתם והערכתם של יהודי צפון אפריקה, לחכמים ולצדיקים והכבוד שרוחשים להם בחייהם. במותם, שימש מקום קבורתם כמקום תפילה, לכל קשיי יום ומר נפש, ולעריכת ההילולות ביום פטירתם. הפיוט והשירה היוו להם כאחד האמצעים לביטוי יחסם והערצתם לצדיקים.

קו לקו. אסופת מאמרים

רוב הפיוטים שהתחברו לאירועים אלו עדיין בכתובים או נדפסו על עלים בודדים, או נשארו כמסורת שבעל פה. במאמרו של יששכר בן עמי " שירי ההילולה והזייארה ", ליקט משירים אלו בעברית ובערבית, תרגמם וביארם והקדים להם מבואות. זה קצת מנושא רחב יותר שהוא מטפל בו, מנציחו מעולם הנשייה.

התעניינות ביהדות צפון אפריקה ובעברה בעיצומה והמחקר עדיין בראשיתו. גם בקווים כלליים הסתום מרובה על המפורש, לעומת גלויות אחרות. ראויה יהדות זו לבמה מדעית משלה, שתהווה מקור להפצת מידע, לעידוד תלמידי חכמים וחוקרים לעסוק בנושא מהיבטיו השונים ולפרסום מפרי רוחם.

אני תקווה שקובץ זה יהווה פתיחה לקובצים נוספים אשר יבואו בהמשך בע"ה.

ע"ה משה עמאר.

עלייה מתוך הכרה – מרדכי מוריוסף – לזכר חברי וגיסי רבי שאול זיו – אזייאני – זצ"ל.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נכחדו לדאבוננו רבות מהקהילות היהודים באירופה. קהילות אחרות שם ובחלקי תבל האחרים סבלו רדיפות קשות והתנכלויות מידי הנאצים יימח שמם ומידי עושי דברם בארצות הכיבוש ובמדינות החסות בצפון אפריקה.

קהילת יהודי מרוקו הייתה אולי היחידה שלא סבלה מהתנכלות הנאצים ושליחיהם בזכות מדיניות נבונה ואוהדת שנוהלה על ידי בית המלוכה המרוקאני בראשות הסולטאן מוחמד החמישי ייזכר לטוב, אבי המלך הנוכחי חסן השני יר"ה.

שנת 1942 הייתה, אפוא, שנת מפנה בחיי יהדות מרוקו – חודש נובמבר של אותה שנה נחשב לחודש הגאולה והישועה לקהילה זו.

רוב יהודי מרוקו נחשבו לבני חסות של בית המלוכה. מעטים הצליחו לרכוש לעצמם נתינות או אף אזרחות של מעצמה זרה מאלו שהיו בקשרי ידידות עם מרוקו – כגון : צרפת, ספרד, פורטוגל ואנגליה.

מצב דומה שרר בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני – 1915 – 1917. בשלהי תקופת שלטון זו זכו יהודי ארץ ישראל להכרה המעט דתית לפי חוק הקפיטולציות לפיו מיעוטים שונים זכו להכרה כמיעוטים דתיים. הכרה זו באה לידי ביטוי בהענקת אוטונומיה בענייני דת, אישות וקבורה.

קפיטולציות (מלטינית: Capitula – כניעה תחת תנאים מסוימים) הוא שם כולל לזכויות מיוחדות של אזרחי מדינות (בדרך כלל מדינות אירופה וארצות הברית) בשטחן של מדינות אחרות באסיה ואפריקהסין נהנתה גם יפן, כמו מדינות אירופה וארצות הברית, מזכויות הדומות לקפיטולציות).

בתולדות המזרח התיכון משמש המונח קפיטולציות כשם לזכויות שהשיגו מדינות אירופה וארצות הברית לאזרחיהן שהיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. הקפיטולציות כללו, בין היתר, פטור ממסים מסוימים, והחרגה של האזרח האירופי מסמכות השיפוט של בית המשפט העות'מאני.

אזרח של מדינה אירופית, שהיה לה הסכם מעין זה עם האימפריה העות'מאנית, היה נשפט בדרך כלל אצל הקונסול של מדינתו בתחום מגוריו. יתר על כן, סכסוך משפטי בין אזרח אירופי לבין אזרח עות'מאני היה מתברר בפני פורום מעורב, שכלל את הקונסול של מדינת האם של האזרח ושופט מטעם השלטון עות'מאני.

חסותו של בית המלוכה המרוקאני הייתה כפי שיראה להלן יתרון ליהודי מרוקו. כבני חסותו של הסולטאן מוחמד החמישי, נהנו היהודים מהגנת בית המלוכה, דבר שמנע ממשלת וישי גרורת גרמניה והמשטר הנאצי בגרמניה לפגוע ביהודים.

הגרמנים שלא יכלול להקים במרוקו מחנות כפייה והגליה כפי שעשו באלג'יר ובתוניס, לחצו על ממשלת ויש לקבוע אץ יום 17.11.1942 ליום פרעות ביהודי מרקו וממשלת וישי אכן נכנעה ללחץ זה.

יהודי מרוקו, מודעים למר גורלם, המתינו בדריכות ובחרדה לגזירות שנועדו ליום זה, ואולם בחסדי השם יתברך באו רווח והצלה ליהודים עם פלישת הצבא האמריקאי בפיקודו של הגנרל קלארק שנתבצעה שבעה ימים לפני כן, דהיינו ב – 10.11.1942.

הלישה האמריקאית וניצחונם המהיר בצפון אפריקה ממרוקו ועד מצרים שינו את פני המלחמה וסייעו להצלת יהודי צפון אפריקה – כמו גם להקלת המתח ביישוב היהודי בארץ ישראל. שחרור צפון אפריקה ומרוקו מאימת המגף הנאצי בא בעת ובעונה אחת עם החלפת השלטון בצרפת.

התרחקות המלחמה מחופי צפון אפריקה והשקט היחסי /שבעקבותיה הפך את צפון אפריקה לאזור מקלט לפליטים היהודים ולחלק משרידי השואה.

לצערי לא זכינו לראות בכתובים תיעוד על תפקידה של קהילת יהודי מרוקו בעזרה לקליטת נידחי ישראל ופליטי שואת אירופה אשר הגיעו אליה. על פי השמועה חלק ניכר מפליטי השואה חששו מטילטול לצפון אפריקה ולכן סירבו להישלח לשם אולם אלה שהעזו גילו להפתעתם את יהדות מרוקו בעוזה ובהדרה.

יהודי מרוקו קיבלו את פליטי השואה כאחים וקלטו אותם מיד בקהילה ובחייה התוססים בכל התחומים, ואף סייעו להם בפרנסה ובכלכלה והיו אף פליטים שהתחתנו עם משפחות יהודיות מקומיות.

מעניים לציין שבאותה עת לא עלתה על דל שפתיו של איש מיהודי מרוקו ומיהודי אירופה שהתערבו בחיי הקהילה המרוקאנית, שאלת ההפרדה בין ספרדים לאשכנזים, אלא מיד הוסרו המחיצות, הגולה והפזורה ולבבות היהודים נפגשו באחווה ורעות, כפי המסורת היהודית ומידת הכנסת האורחים הטבועה בקרב בני קהילה ברוכה זו.

במאי 1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה מנה היישוב בארץ ישראל כשש מאות אלף נפש לעומת  מיליון וחצי ערבים. ממשלת מנדט הבריטי את עליית היהודים לפי " סרטיפיקאטים " וכך לראשונה הועברו כשישים סרטיפיקאטים עבור שלוש קהילות היהודים הגדולות שבצפון אפריקה – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה .

לאחר מיון שכלל בדיקה רפואית ומבחנים מקצועיים חתמו היהודים שזכו לסרטיפיקאטים אלה על התחייבות לחיות בארץ, בהתיישבות חקלאית ובעיקר בקיבוצים. יצוין כי בין המאושרים שזכו בסרטיפיקאטים היו חניכי תנועות ציוניות.

למרות המספר המזערי של העולים בזכות הסרטיפיקאטים, העלתה אותם הסוכנות בקבוצות קטנות. כך נקלט הגל הראשון בקיבוץ בית אורן על הר הכרמל, שהיה אז קיבוץ צעיר בעל יכולת קליטה מוגבלת לקבוצה זו.

הקבוצה השנייה נקלטה אפוא בקיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל. שניים מבעלי הזכות הגדולה להתנחל בארץ אבות הינו חרבי וגיסי רבי שאול בן הרב עמרם אזייאני זצ"ל ויבל"א כותב הטורים.

כבן שלושים היה שאול, בעלותו ארצה נצר למשפחה ענפה ומכובדת, משפחת רבנים וגדולים בתורה, ומשלח ידו היווה עבורו מקור גאווה שכן היה זה אז כהיום משלוח יד נדרש לארץ צעירה ולמדינה בהתהוותה. שאול היה חקלאי ובוטנאי מלומד.

עיסוקו בשטח זה גרם לו ולחבריו הנאה וסיפון הן בבחינת " יגיע כפיך כי תאכל…." והן מעצם התרומה שבהעשרת נופה הצמחי של ארצנו הנבנית. ואולם בכך לא הסתפק ומכוח גירסא דינקותא, התמיד וחקר ותרם רבות לחקר המורשת התרבותית של יהדות מרוקו.

אחרי פרק זמן קצר שבו עבד בקיבוץ בית השיטה עבר שאול תקופה של כשנה לכפר סבא ומשם עלה לירושלים שלשיחרורה לחם במגרת חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, ובה גם זכה להגשים את חלומו – להוסיף לה מיופי הפרחים ולהעשיר את צמחייתה.

בעיצומה של עבודת מחקר ענפה על מורשת יהדות המגרב ויהדות מרוקו בפרט נלקח שאול מאתנו בטרם עת.

בשמי ובשם משפחתי אנו מודים ומברכים את אלה שסייעו להקים לו " יד " בקובץ זה, כל אחד לפי כבודו ומעלתו.

יחידים ומיוחדים ה"ה משה גבאי, חברו לעלייה ולקיבוץ, יו"ר המועצה הדתית בבאר שבע ויועץ שר הדתות עד שנת 1981, וכן הרב משה עמאר שליט"א, ידידו החוקר והמלומד.

יבואו כולם על הברכה.

סוף הפרק – עלייה מתוך הכרה – מרדכי מוריוסף – לזכר חברי וגיסי רבי שאול זיו – אזייאני – זצ"ל.

קו לקו. אסופת מאמרים

אבא קוים לדמותו – עמירם זיו

עבורי היה אבי אדם יקר  ודמות ליקוי ולהערכה בהיות ילד, ולאחר מכן כמבוגר.

אדם רב גוונים היה, בעל אישיות עשירה ופתוחה להתבוננויות חדשות. למד חקלאות בחברה שהייתה מנותקת מהאדמה ובמשפחה שהייתה משפחת רבנים ולומדי תורה. למד תורה ולימודי קודש והיה בקי בהם. העריך אמנות ויופי ברגישות עמוקה, אהב שירי פולקלור מרוקאים ומוזיקה קלאסית כאחד, היה בעל ידע מעמיק בהכרת הצמחייה של ארץ ישראל, מצחי בר והנוי. אהב את המצחים ואתם את ארץ שיראל וירושלים בפרט, כאדמה, הרים ועמקים וכערך לאומי ורעיוני.

את הארץ הכיר ברגליו לאורכה ולרוחבה. ביחד עם אהבת הצמחייה והכרתה שולבו סיפורי התנ"ך, האגדות וסיפורי העם אודות הצמחים. לקבל מאבא הסבר על צמח כלל קבלת הסבר בוטני עם השמות בלטינית בעברית ובערבית, ציטוטים מהתנ"ך וסיפורי הערבים או האגדות העוסקות בצמח ובתכונותיו.

יושרו של אבא, אצילותו ודבקותו בערכים מסוימים שימשו לי דוגמא ומופת בהתבונני על החיים סביבי. אבא ידע לדבר ואהב להיפגש עם אנשים מכל שכבות העם, ופנה לכולם באהבה, בפתיחות ובחום אנושי קורן. אהב ילדים, אהב את הבריות ושנא יוהרה ומדון.

בנושא לימודו היה מעמיק, ובלימוד עצמי הגיע לידע רחב בהיסטוריה בצמחים ובבוטניקה, בפולקלור יהודי  צפון אפריקה ובלימודי קודש. הוא צלל למעמקי המורשת של יהדות  צפון אפריקה, על מנת למשות להעלות לאור היום פנינים שהיו חבויות ואשר אנשים טענו בביטון כי אינן בנמצא.

אבא, מתוך כאבו את רמיסת תרבויות יהדות המזרח בחברה הישראלית " שצמחה " אחרי קום המדינה, התמסר לחקר מורשת אבותינו ותרבותם. הוא פעל לחקר תרבות עדתו על מנת להראות לחברה הישראלית כי ליהדות צפון אפריקה מורשת תרבותית עשירה שאינה נופלת באיכותה ובעוצמתה ממורשת עדות אחרות, שחלקן רומסות ביוהרתן את כל הזר להן ה " פרימיטיבי " וה " בלתי תרבותי ".

בחרדת קודש ובצימאון ללמוד ולהעמיק, הקדיש אבא ימים ולילות לחקר כתבי הרבנים במגרב, השירה, ההיסטוריה היהודית ותרומת יהדות המגרב לרעיון הציוני לפני ואחרי הקמת מדינת ישראל. לכל מקום היה מוכן ללכת על מנת להרצות וללמד מורשת מופלאה זו.

חשוב היה בעיניו שיותר ויותר אנשים ילמדו ויראו כי תרבות זו קיימת וכי לא תשכח ותישאר ללא מחקר ופרסום. עשה רבות כדי לראות ההיסטוריה והספרות של יהדות המזרח משולבים בספרי הלימוד, רצה וזכה לראות מכוני מחקר ותלמידים החוקרים תרבות שנדחקה בפני אחרות.

אבא היה דוגמא לאב טוב ולבעל אוהב, איש משפחה מסור ודואג. אהבה עזה שררה בינינו ומאושר אני על שאני מסוגל גם היום, כמבוגר ביקורתי ועצמאי, לאהוב ולהעריך את אבי כאדם וכאישיות מיוחדת ויקרה. זכרו עימי יום-יום, ודרכו מהווה לי מקור השראה, יהי זכרו ברוך

סוף הפרק – אבא קוים לדמותו – עמירם זיו

מלים אחדות לזכר המנוח שאול זיו ז"ל – אבא מיוסט

ביום שבו הגיעה הידיעה המרה על פטירתו של שאול זיו ז"ל, נזכרתי בפתגם ערבי האומר : מותו של ידי מרוע המזל. דווקא בדור הזה החומרני החפוז וקצר הרוח, נראה היה המנוח כאילו שזה לא נוגע לו כלל. וכאילו גדל בדור אחר.   

הגם שהטיב להכיר כל צמח על שורשיו וענפיו, וכל פרנסתו הייתה תלויה בענף זה תמיד הסתפק במועט ולפעמים עד כדי הזנחה, וכל מטרתו הייתה עזרה לזולת ובפרט אנשים שהכיר מחוץ לארץ, בסידורים ראש/ונים לאחר עלייתם ארצה.

חנותו שהייתה צרה מדי הייתה רחבה ופתוחה לכל דכפין זה נכנס וזה יוצא, להבדיל כמו לכותל המערבי, כשכל אחד מתנה את צרותיו בפניו ומשאיר אותם לטיפולו הבלעדי של המנוח למצוא להם פתרונות. לכל הפניות התייחס בסבלנות ובסובלנות ולא הרפה עד שהפונה בא על סיפוקו ומצא את מקומו בחברה והשתלב בעבודה המתאימה לו.

כשאר שמע על ספר עתיק רץ מיד והשקיע מכספו הדל לרכישת הספר למרות שמחירו הקריע שחקים. משק ביתו התקיים לרבו הודות לעזר כנגדו, שהשקיעה זמנה, מרצה ורצונה הטוה למלאת החסר, מתוך ידיעה ברורה כי בכך עוזרת לסיפוק הנאתו הרוחנית.

הודות לפועלו הרב נזכרים בו חבריו לטובה, יהי זכרו ברוך ות.נ.צ.ב.ה

קו לקו. אסופת מאמרים

שנים רבות תוך מאמץ / אסף חומר דרש ורץ / ויחד עם בני משפחתו / ליקט מאמרים באמתחתו

זמן וכסף לא חשוב / ידיו תלו שלט מיד אשוב / ואם לא שב בזמן / זומן לו חומר מהימן / לבו דפק בחוזקה רבה

ידידיו ראו בו אבא / הלך לעולמו בעדנה ורוך

אחריו נשאר חומר ערוך / זכרו בלבנו לעד ברוך.

מתוך מכתבי תנחומים שנתקבלו לאחר פטירתו של שאול ז"ל – קטעים המבליטים את תכונותיו ומעלותיו.

המנוח נטל חלק חשוב בכל תוכניותינו, תרומתו לחקר יהדות צפון אפריקה תיזכר לעד – דר' מיכאל אביטבול – מנהל מרכז לחקר יהדות צפון אפריקה, מכון בן צבי, ירושלים

ידוע לנו על מרצו, נכונותו וידענותו הרבים, אשר עמדו לו בפרסום מאמריו, מעטים אנשים כמותו, אשר בנוסף לידע האישי שלהם בקורות ותולדות עדתם, יש בכוחם וביכולתם לתרום גם לאחרים מאוצר זה, לשתפם ולהדביקם באהבת המורשת – פרופסור ישראל אדלר – מנהל המרכז לחקר המוסיקה היהודית , בית הספר הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים

בזיכרוננו יישאר שאול כידי נאמן, הקשרים בין במשפחות שלנו קיימים כבר הרבה דורות ואנו לא שוכחים איך קבלתם אותנו כידידים קרובים כשהגענו ארצה, בתקופת קליטתנו בארץ וכל פעם שראיתי את שאול, היו לו תמיד מלים ואמרות מעודדות – שמעון ורות אפרתי – רואה חשבון

את שאול הכרתי באמצעות מורי ורבי פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל. והוקרתיו על פעילותו הרבה ויחסו החם שגילה כלפי כל נושא יהדות המזרח בכלל ויהדות מרוקו בפרט, ובעידודו לחוקרים הצעירים המשתלבים בנושא – ד"ר אליעזר בשן – מנהל מכון לחקר היהדות במזרח – אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הכניסה שלי לעבודה בשטח הפיוט והמוסיקה של יהודי מרוקו לא הייתה קלה. העובדה שאני צעירה, לא מנוסה, ואשכנזייה – הפריעה לי הרבה פעמים לקבל עזרה מפייטנים ואנשים אחרים בעדה. והנה, מן הפעם הראשונה שנפגשתי עם שאול ז"ל, הרגשתי אדם זה רוצה בכל לבו לעזור. פשוט לעזור לי, מתוך טוב לב, ומתוך הכרה בחשיבות המחקר בשטח זה .

טלי גלעד – בית הספר הלאומי האוניברסיטאי, ירושלים המרכז לחקר המוסיקה היהודית.

בצער ובכאב אזכור את שמו כי נפטר לבית שולמו ומעיינות חוכמתו יבשו ותמו. שאול היה מן השוקדים על תלמודו בחריצות ובדבקות. אבידה גדולה היא לכולנו ידידו ומוקירו ובני משפחתו.

בעבודה ששקדנו עליה בצוותא בתקופה האחרונה לחייו ושעדיין לא נסתיימה אנסה להקים גל עד לזכרו בפרסומה. ד"ר א. מנברג – פרויקט נט"ע, אוניברסיטת תל אביב.

בצער ובתדהמה קיבלתי את הידיעה על פטירתו של שאול ז"ל היקר מאדם. תכונותיו האישיות וכ=גישתו המוסרית, התעניינותו במורשת יהודי מרוקו, פעלו למען הנצחת כתבי בני משפחתו המפוארת וידידותו אישית והחמה עשו אותו לאדם מיוחד. בקיאותו הרבה בכל רזי השפה והתרבות היהודית המרוקאית היו לשם דבר וחבל חבל על דאבדין.

ד"ר יששכר בן עמי – מנהל משגב ירושלים – האוניברסיטה העברית ירושלים. 

זאת יהדות מרוקו / מילים גד כהן

נולד בקזבלנקה בשנת 1923, פעל התנועה הציונית במרוקו, העפיל באוניית יהודה הלוי בשנת 1947, שוחרר מקפריסין ועלה ארצה בשנת 1949, תושב אופקים.

בשורות ספורות / אספר קורות של עדה / שראשיתה אפופה אגדה / ותדמיתה עדיין חידה

אורה הגנוז טרם נגלה / ומצפה לחשיפה ולגאולה

זאת העדה המרוקאית ספוגת אמונה / באלוהי ישראל ותורתו ולציון  נאמנה

מתוכה במרוצת השנים /  הופיעו גדולי תורה ורבנים

שפרשו את התורה / בפרשנות מאלפת ומאירה

דרכי נבוכים באמונתם ותועים / אשר נצלו מידי זרים ורשעים

ומשורריה היו כינורים / בשיריהם המעוררים

לירושלים ולכל האתרים / של ארק הקדושה

עתיקת יומין וגם חדשה / והנפש ערגה ונכספה / לציון ולירושלים היפה.

שאת הייתה הציונות ואמונה בגאולה / של יהדות מרוקו תמימה וטהורה ובלי סימני שאלה

במשך דורות עלית בניה לא נפסקה / לעיר האבות, טבריה, צפת ולירושלים העתיקה

ובהתחדש עצמאות ישראל גברה התשוקה / להגאל ולעלות למרות כל צרה וצוקה

ויהדות שלמה בנעריה ובזקניה / אחוזת חדוות הגאולה נשאה פעמיה

מזרחה, לבנות ולחדש ימיה / של ארץ המצפה לעלית בניה-בוניה

תרומתה מאוד נכבדה / ולא נופלת מכל עדה / בהגנת ובניין מולדת חדשה

אין אני כותב כאן כל מה שיש בלבי לומר על שאול ז"ל. אני מקדיש שורות אלו לקצת מדבריו האחרונים, שהדיהם מפעמים עדיין בלבי ובאזני. אני הייתי אחד האנשים שהייתה להם הזכות להיפגש עם שאול ביומו האחרון, בשעה שלא עלה בדעתנו כלל שהמוות אורב לו, ושייקח אותו בטרם עת ובטרם יתגשמו חלומותיו ומשאלותיו, כשאמתחתו מלאה תכניות גדולות והצעות נעלות.

 אני רואה בדבריו של שאול מעין צוואה, שמחובתי להעבירה הלאה ובפרט לבני עדתי. כי כל דבריו נסבו על יהדות מרוקו, אותה אהב ועליה כתב, דיבר וחשב עד שעותיו האחרונות ממש, כפי שידוע לכל מכיריו ומקורביו, וכפי שעיני ראו ולא זר. כדי להעריך נכונה את דבריו, אסקור בקצרה קצת מפעולותיו ומעבודותיו, שהן כולן מקשה אחת ועולות בקנה אחד עם מה שאמר.

מעודד ותומך

שאול היה בין המומתים לתולדות יהודי המערב ולתרבותם העשירה והמגוונת. חוקרים רבים נזקקו לא פעם ולא פעמיים לעצתו ולהדרכתו וישבו אצלו שעות ארוכות ללמוד ולשאוב מידיעותיו הרבות ומבקיאותו הנפלאה בחיי היהודים במרוקו ובמורשתם.

 הוא קיבל אותם תמיד באהבה ובחיבה, לא חסד כל מאמץ ולא מנע כל עזרה. גם כשנפרדו ממנו בשעות מאוחרות בלילה, הוא טרח ללוותם ויצא אתם לרחוב, עד לרכבם או לתחנת האוטובוס, לא עצרוהו לא קור ולא רוח ולא גשם.

 הוא ראה בזה חלק בלתי נפרד מהמורשת המוגרבית והדבר היה טבעי אצלו. נוסף על כך שאול תרם מזמנו וכתת את רגליו לדבר על לבם של אנשים ולדפוק על דלתות משרדים, כדי שיעודדו את החוקרים ואת המחקר, ויתמכו בתלמידים ובמלומדים המקדישים זמנם לחקר יהדות מרוקו, נתן המלצות, תרם תרומות ועזר בכל מה שהיה לאל ידו. ואת הכול עשה בשקט ובצניעות, כדבר מובן מאליו וכחובה קדושה שאין להתעלם ולהתחמק ממנה.

קו לקו. אסופת מאמרים

חוקר ורושם

שאול שם מעייניו ועיתותיו בלימוד ובחקר תרבותם של יהודי המערב, ולא היה שום שטח שלא התעניין בו. אין אני יכול לסכם ולסקור כאן את כל תחומי עבודותיו, אולי תהיה הזדמנות אחרת לכך. ברצוני רק להדגיש ולהבליט קו אחד שליווה את שאול בכל עבודותיו, והוא תחושת הרציפות התרבותית של יהדות מרוקו וקשרה האמיץ עם ארץ ישראל.

רציפות תרבותית

שאול חש כי במקרים רבים, התרבות של עם ישראל בארץ ישראל נשתמרה במערב בצורות שונות, בגלל שמירה חזקה על המסורת ומפני סגירת המערב לחדירת תרבויות זרות במשך דורות רבים. הוא מצא זאת בכמה דברים, על ידי חדירה עמוקה לכל פרט.

שמות ומלים עבריות ומקראיות, שנשתמרו בפי ההמון, בצורה נכונה או משובשת, באוצר הקללות והברכות שלהם, בסיפורי העם ובפתגמים, וכוי. שאול ערך רשימה של מאות מלים עבריות כאלו, פסוקים ושברי פסוקים, השגורים בפי הנשים היהודיות והמון העם, הוא שמח כל פעם ששמע או מצא מלה חדשה.

גם ביומו האחרון אמר לי בשמחה " תראה איזה פסוק מהנביא מצאתי מצוטט הרבה בפי ההמון: " לא יאומן כי יסופר " (חבקוק אי, ה) (על המלים העבריות שבפי יהודי מרוקו ראה מאמרו של משה בר אשר, לשוננו, מ״ב, עמי 163—189).

מנהגים ומסורות. שאול אסף ורשם כל מנהג שראה או שמע, וחיפש לו שורשים ומקורות. למנהגים רבים מצא שורשים עתיקים מאד מתקופת המקרא, המשנה או התלמוד. הוא לא התעלם ממנהגים חדשים מקרוב באו, ואף חשב שיש כמה מנהגים חדשים שמקורם במקובלים שהושפעו מרוח השבתאות. 

זהו נושא למחקר מעניין בפני עצמו, שכמה מלומדים וחוקרים נדרשו לו ולא הגיעו לאפס קצהו. רבי יוסף בן נאיים ז"ל בעל " מלכי רבנן ", כתב ספר מיוחד על מנהגי מרוקו וגילה את שורשם במקורותינו הרבים. ר׳ יוסף אסף יותר מארבע מאות מנהגים ( כפי שאמר לי הוא בעצמו ) ודן בכל מנהג בפרוטרוט.

 הוא קרא לספרו " נוהג בחכמה ", כי בו הוא סותר את דברי המסתכלים בזלזול על מנהגי אבותינו ודוחה את הלעג לשאננים, בהראותו כי מנהגי אבותינו תורה שלמה הם ושורשם במקור עליון, ( ועיין גם מה שכתב רבי רפאל משה אלבאז ז"ל בספרו " עדן מקדם ", ערך מנהג ).

שמות משפחה. שאול רשם כל שמות המשפחה הנהוגים במרוקו, חקר את מקורו של כל שם וניסה לתת הסבר לכל שם משפחה. מעין מה שעשה המלומד דוד קורקוס ז"ל ( מחקרים בתולדות היהודים במרוקו, ירושלים תשל"ו, עמי 131— 145).

בשמות משפחה רבים מצא שורשים שמגיעים לתקופה עתיקה מאד בבבל או בארץ ישראל. דוגמת השם " פרץ " שמסורת בידם שבאו מבית פרץ אשר ליהודה ( עיין הקדמת רבי יהודה פרץ לספרו " פרח לבנון ", ברלין תע״א ).

שירה ומחול גם בפיוט ובריקוד היהודי במרוקו, מצא שאול שרידים המחזירים אותנו לתקופה הקדומה של עם ישראל בארץ ישראל, וחלקים מהם נשתמרו במתכונתם עד ימינו (עיין מה שכתב בחוברת הדרכה, עמי  3).

הקשר עם ארץ ישראל

הקשר של יהודי מרוקו עם ארץ ישראל לא היה קשר רוחני בלבד על ידי תפילות ופיוטים וגעגועים לציון ולארץ אבותינו — אלא קיבל צורות מוחשיות וקונקרטיות. והרי אחדים מהדברים שרבי שאול נתן את דעתו עליהם:

תרומות נדבות וקופות צדקת לארץ ישראל לא פסקו מעולם ממרוקו, ואף בזמנים שהיה מצבם הכלכלי של היהודים קשה ודחוק, לא נמנעו מלתרום ומלשלוח כספים לארץ ישראל. היו גם אנשים רבים שהניחו צוואות מיוחדות והקדישו את רכושם או חלק ממנו לישוב ארבע הארצות, לעניי ירושלים או למוסד מסוים באדמת הקודש.

 בתקנות רבני מרוקו המפורסמות, נמצאת תקנה משנת בה"ר ציון (=שס״ג—1603) המחייבת כל יהודי לזכור את ירושלים ולתרום לה, במיוחד ביום חתונות, ביום הולדת בן ולקיים מגבית באחד באדר ( על פי המשנה " באחד באדר משמיעין על השקלים " ) ובפורים. מצבם של היהודים באותה שנה היה דחוק מאד, ואף על פי כן לא נמנעו מלקיים מגבית כללית. והרי ציטוט קצר מנוסח התקנה:

״…אמרנו מה נעשה לאחותינו, והכסף אזל מכלינו, ובאנו עד כיסנו ואין עוזר לנו, יען וביען כובד המסים והארגוניות, מכלה אפילו הגויות, ועם היות הקהילות הקדושות קהילות פאס יע״א בצעד, בלחץ מופלג — קמנו ונתעודד בשוקים וברחובות ללקט שבולי החסד בני קהילתנו ישצ"ו ועשו כפי היכולת האפשרי לעת כזאת…

 גם אנחנו מסכימים שיעלה זיכרוננו לטובה, שכל אחד ואחד מבני קהילתנו, קהילות פאס יע״א, ביום חתונתו יזכור את ירושלים בנדבה, כפי מסת ידו… וגם ביום שמחת לבוכשיזכה לבן זכר, וג״ב באחד באדר יעמדו חמשה מטובי בית הכנסת בכל בתי הכנסת לגביית טאסא אחת לשקלים. וביום פורים גם כן.

ותנתן דת בכל בני קהילתנו יע״א להיות גזבר אחד מיוחד לנדבת ירושלים בכל אחד מבתי הכנסיות הי״ג (=ה׳ ירחיב גבולן). (ספר התקנות, תקנה מח).

 

גם בזמן האחרון היו בכל בתי הכנסת במרוקו קופות מיוחדות למוסדות בארץ, קופת רשב״י, קופת רמב״ה ועוד, וגם קופת קק"ל.

שדרו"ת. מאז ומתמיד זרמו למרוקו ולצפון אפריקה, שליחים ורבנים, שבאו לאסוף תרומות : וכספים לארץ ישראל. השדרי״ם נתקבלו תמיד בכבוד ובאהבה. נוסף על כבוד תורתם של הרבנים, ראו בשדרי״ם הדרת קודש של ארץ ישראל ושל ירושלים בפרט.

 ולא זו בלבד שהם נזהרו משנה זהירות שלא לצער את השד״ר ולא לפגוע בכבודו, אלא השתדלו בכל עוז להשביע את רצונו ולא חסכו כל מאמץ להעניק לו את הכבוד ואת העזרה הדרושים. בתקנות של רבני מרוקו אנו מוצאים תקנה בנדון משנת תפ״ח (1724  ), כדלהלן:

…הסכמנו הסכמה גמורה… שכל שליח מצוןה אשר יצא פה פאס יע״א לקבץ נדרים ונדבות, הן לעיר הקודש ירושלים תוב״ב הן לחברון והן לצפת ת״ו — תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה נשנס מותנינו בית דין ושאר תלמידי חכמים וכל מנהיגי עם הקודש והגזברים והשמשים, לצאת כל לילה ולילה באלמלאח לגבות לו נדבה, לשם ולזכות שולחיו, מן הבתים ומן החצרות, מכל איש ואשה, מכל בית ובית, ומכל שכונה ושכונה, איש לא נעדר, ולהכרית ולעשות לכל אחד ואחד לפרוע כפי מה שיראת לקהל שיצטרך לפרוע כל אחד ואחד.

כי כך היה הסדר והמנהג משנים הקדמוניות עם כל השלוחים… ואין לנו לפסוק עם שום שליח שום פסקא, בשום אופן בעולם, לומר לך ושוב ובשובך לשלום אנו חייבים לפרוע כך וכך… אלא נשתדל לגבות נדבתו מיד, ואם תספיק מוטב, ואם לא תישר בעיני השליח נוסיף לו צדה לדרכו לפי מה שהוא אדם… אך בזאת יאותו לו להתאכסן באכסניא לפי כבודו וכבוד מקומו…״ (תקנה סי׳ קנה).

שאול הקדיש זמן רב למחקר בעניין השדרו״ת במרוקו, למד כמה פרשיות בסוגיה זו, עשה רשימה ארוכה מאד של השדרי״ם שהיו במרוקו ושל המקומות שביקרו בהם, ואף תירגם סכומים ומטבעות למושגים של ימינו. הוא עשה עבודה זו באדיקות ובדביקות רבה.

עליות ספונטניות.. שאול נתן את דעתו לצורת העלייה של יהודי מרוקו, וראה בה עלייה ספונטנית, מתוך אהבה ומשיכה לארץ ישראל, שאותן שאבו מהתפילות, הבקשות והפיוטים ששמעו בבתי כנסת ובבתי אבותיהם.

 היו עליות של בודדים ושל קבוצות מתוך דחף פנימי, ולא מתוך בריחה מפוגרום ומחריפות. שאול עשה רשימה של ארגונים ותנועות שפעלו במרוקו לעליה לארץ.

 והדגיש כי אבותינו בדורות הראשונים ואף בדורות האחרונים, עלו לארץ תוך סיכון חייהם בדרכים קשות ומשובשות, באורחות עקלקלות מלאות חיות טרף או לסטים פראי אדם, במדבריות, בנהרות ובימים סוערים. הם עשו זאת באומץ לב ובאהבה. על אף הצרות הרבות שעברו עליהם בארץ, לא עזבוה ולא נטשוה בשעותיה הקשות.

קו לקו. אסופת מאמרים

בניין הארץ ויישובה. שאול התעניין גם בחיי המערבים בארץ ישראל וראה כי הם היו מראשוני הבונים של ירושלים וחברון, טבריה ויפו, צפת ויישובי הספר וכוי. שמות המשפחות אזולאי ובן עטר, שלוש ומויאל וכדומה, אמרו לו הרבה ועוררו אצלו את רגשי הכבוד וההערכה, שהיו לו כלפי אבותיו ובני עדתו, חידדו והעמיקו את תודעתו ותחושתו, על הקשר החזק ביו מרוקו ארץ מולדתו לבין ארץ ישראל ערש תרבותו.

שאול עצמו היה שייך לאותה קבוצה של עולים צעירים ובעלי מרץ, שבאו ממרוקו מתוך דחף פנימי ואהבת הארץ, הגיעו אליה בעיתות מלחמה ובשעות קשות, ותרמו את תרומתם לישובה ולהפרחת שממתה.

 כמהנדס גנים במקצועו ומומחה לבוטניקה, עסק שאול בעולם הצומח של עיר הקודש ירושלים. הוא זכה וקיים בעצמו את דברי התורה ״כי.תבואו אל הארץ—ונטעתם…" ( ויקרא י״ט, כג ). כפי שהעידו חבריו מארגון הגננים ( ששאול נמנה בין מייסדיו ) הוא עשה זאת באהבה ובהתלהבות ״ ובנפש פיוטית ממש ״.

וכי חלק חשוב מנופה ויופייה של צמחיית ירושלים וגניה, יש לזקוף לזכותו של שאול. גס ביומו האחרון, עסק שאול ז"ל בארץ ישראל ופירותיה: הוא הזכיר לי את עבודתו האחרונה שעשה על מנהגי ט"ו בשבט במרוקו, שרבים מהם קשורים עם ארץ ישראל.

 שאול עשה רשימה ארוכה של כל הצמחים, הפירות ( מלבד שבעת המינים ), העוגות והמגדנים, שנהגו לברך עליהם בט"ו בשבט בארוקו. הוא נתן לכל פרי וצמח את שמו בשלוש שפות: בערבית, כפי שהיה מקובל במרוקו, בעברית ובלועזית.

 לפעמים אף הוסיף הסבר או סיפור אגדי על מקור השם בערבית. ואף במיטת חוליו בבית החולים, שעות ספורות לפני שיוציא את נשמתו הטהורה, הספיק שאול לעיין בעבודתו זו על ט"ו בשבט, אחרי שהועתקה במכונת כתיבה.

שאול היו לו שורשים עמוקים בתרבותם של יהודי מרוקו. הוא נולד, חי וגדל, בעיר של חכמים ושל סופרים. הוא היה בנם ונכדם של רבנים, ששימשו ברבנות ובדיינות והשאירו חיבורים בדפוס ובכתב־יד בתחומים שונים: בהלכה, דרוש, פרשנות, מוסר, שירה והגות.

 הוא שייך למשפחה מפוארת, שהיהדות נשתמרה בה מדורי דורות. עובדה זו העניקה לו רגשי כבוד והערכה לאבותיו ולתרבותם. במו עיניי ראיתי כיצד פניו צהלו משמחה בכל פעם שראה או שמע דבר חדש הקשור ליהדות מרוקו.

שאול עמד בתקיפות ובמרץ על כבודם של חכמי מרוקו, לא נתן לאף אחד לדבר עליהם או אליהם בלי הכבוד הראוי ובלי היחס הדרוש. בשנת 1977 התקיים בירושלים כנס של חוקרים בתולדות יהודי צפון אפריקה.

 בין המרצים, היה אחד שדיבר על השירה והפיוט של רבני מרוקו. הוא הזכיר את משוררי מרוקו בשמם, מבלי להקדים להם תואר " רבי ". שאול לא יכל להתאפק, עמד על רגליו ואמר למרצה: ״בבקשה ממך, אדוני החוקר, תגיד ״רבי דוד חסין״, " רבי יעקב אביחצירא ", " רבי רפאל משה אלבאז ", וכו…, אל תדבר עליהם כאילו היו חברים שלך, ואל תתייחס אליהם כאל אנשים פשוטים…״!

 ואמנם אותו מרצה הודה בטעותו, התנצל והחזיר לרבותינו את כבודם. אותה שעה ישבתי לידו של שאול וראיתי איך באמת נפגע ונעלב מחוסר יחס הכבוד בדברי המרצה, אף על פי שלא הייתה לו למרצה שום כוונה רעה והוא רק דיבר בסגנונם של החוקרים החדשים.

 שאול לא השלים עם סגנון כזה, וראה בו שמץ של גאווה והתנשאות, ואף פגיעה בכבודם של רבותינו ואבותינו שקטנם עבה ממותנינו. לא יכולתי אלא לברך אותו על גישתו המכובדת ׳ועל אצילות נפשו, כי ראיתי לפני אדם נפלא שמסורת אבותיו טבועה בדמו, וכולו אומר כבוד ויקר להוריו ומוריו.

לשאול היו תכניות עבודה רבות, כגון: 1. הקלטה, שימור והעלאה על הכתב את החזנות המרוקאית העשירה והמגוונת, על כל מנהגיה הרבים, הישנים והחדשים. (לדוגמה, רק לפיוט " יגדל ", יש עשרות רבות של לחנים, ביניהם לחנים עתיקים מאד). 2

. הקלטה והעתקה לתווים מוסיקליים של כל הספר " שיר ידידות ", על כל דרכי נגינותיו הרבים, בהם נמצאים לחנים שהגיעו למרוקו מדורות קדומים, מנגינות שבאו ממקורות זרים ובתוכם מנגינות מעובדות או מקוריות שנוצרו ע״י היהודים. זהו מפעל גדול, שיש בו תרומה נכבדה ומקור לא אכזב לחקר המוסיקה היהודית. מי יתן ויימצאו אנשים שיוציאו דבר זה לפועל, ויצילו מתהום הנשית והאבדון מורשת זז, וינציחוה לדורות הבאים.

3. הוצאת קובץ לזכרו של נעים זמירות ישראל ר׳ דוד בוזגלו זצ"ל. שאול העריך והעריץ מאוד את הרב בוזגלו עוד בהיותו צעיר לימים, ואף למד אצלו וקלט ממנו רגש שירי וחוש פיוטי. הוא הרגיש חובה להנציח את שמו בהוצאת ספר שיכלול תולדות חייו ויצירתו של ר׳ דוד, עם לקט מאמרים ומחקרים בשירה היהודית במרוקו.

 4. שאול ז"ל אף שאף להוציא כתב עת לחקר יהדות מרוקו. כמה הצטער על העובדה שאנו יוצאי צפון אפריקה המונים למעלה מחצי מליון נפש כ״י, אין לנו אפילו עלון אחד משלנו.

שאול היה פעיל בוועד העדה המערבית וניסה לארגן ולרכז חומר לקראת יסודו והוצאתו של כתב עת, או לפחות קובץ מחקרים שיופיע מפעם בפעם. בשנת 1966 כתב ופרסם מטעם ועד העדה חוברת מיוחדת, בשם " הנחיות ומורד. דרך לאיסוף חומר פולקלוריסטי לעדת המערבים " ובה ראשי פרקים לנושאים רבים ומגוונים לחקר חיי היהודים במרוקו ותרבותם, כשישים סעיפים ופריטים שכל אחד מהם ראוי למחקר בפגי עצמו.

 החל מהפתגם הפשוט והסיפור העממי, האמונה התפילה והלחש הדמיוני משלוח יד ומקצוע חופשי, שירי חתונה ומנהגי לידה, תשמישי קדושה ומנהגי חגים, חברות לימוד ומוסדות חינוך, מוסד המשפחה ומעמד האישה, ארגון הקהילה ותקנות ציבור וכוי, עד לאמונה הצרופה והמדע העליון של היצירה הרוחנית של חכמי מרוקו.

 הוא לא זלזל בשום דבר ואפילו הקטן ביותר. הוא ראה בכל פריט ופריט חלק בלתי נפרד ממכלול אחד רחב ומקיף, אבר אחד מגוף שלם, אבן פינה מבנין משוכלל. וזוהי באמת אחת מהתכונות הדרושות לאיש המדע ולחוקר כלשהו: צריך להיות בעל עין חדה וראייה כוללת, שאינו מזלזל בדבר ואינו בז לקטנות, כי כל פרט מצטרף ומשלים את התמונה הכוללת כמו שכל חרס וכל שבר כלי חשיבותו מרובה בעיני הארכיאולוג החופר במעמקי האדמה במטרה להוציא לאור את נבכי העבר.

וזאת אשר כתב רבי שאול בפתח דבריו בחוברת הנ"ל: " אנא, עיין בכל פרט ופרט. העלה בכתב את כל הידוע לך… אל תהסס לשלוח כל חומר — ולו גם שורה אחת. כל הערה, הארה, אינפורמציה והנחיה חשובות, מאחר שהן עשויות לעזור באיסוף, בריכוז ובליבון החומר. הומר זה שירוכז, ישמש לנו נושאים למאמרים ולקובץ שייצא לאור ויופץ למעוניינים ולמוסדות מחקר בארץ ומחוצה לה״.

ר׳ שאול נתן דין קדימה לעבודותיהם ולכתביהם של הוריו !ובני משפחתו. הוא הוציא ספרו של רבי רחמים יוסף אג׳ייני ז"ל, " לפי ספרי ", כרך גדול של פסקים, ליקוטי דינים וכללי הלכה; הוציא קובץ שירים של ר׳ ראובן אג׳ייני ז"ל, " שפתי רננות " ועשה לו מבוא על השירה ועל הבקשות במרוקו;

הדפיס חוברת " בית העמרמי ", בעריכת אביו זצ"ל לפענוח ראשי התיבות והקיצורים שבספרי חכמי מרוקו, שהוא כלי עזר חשוב לקריאתם והבנתם של דברי רבותינו; הדפיס עוד חוברות וקונטרסים שונים שלו ושל בני משפחתו.

 בהקדמתו לחוברת " בית העמרמי " ( מולטיליט, ירושלים תשל"ו ), שלח חיצי ביקורת והושיט אצבע מאשימה, על שוד הספרים שבוצע במרוקו על ידי אספנים וסוחרים למיניהם, שהוציאו אוצרות רוח מאנשים תמימים בדרכי מרמה ואונאה — ואף בגניבה וגדלה.

 הוא נתן כותרת לדבריו אלה בשם " אני מאשים " —J'Accuse כשם מכתבו המפורסם של אמיל זולה, כי בו זעקת חמס על העוול שנעשה לנו ולאוצרות הרוח שלנו שנידלדלו על ידי השודדים האלה. (למען האמת, היו גם כאלה שהצילו ספרים רבים וכתבי־יד מכליה ואבדון, והעבירו אותם לספריות גדולות ולבתי מדרש חשובים והעמידו אותם לרשותו של כל לומד שוחר מדע.

קו לקו. אסופת מאמרים

 לולא זה, היה גורלן של יצירות חשובות אלו כגורלם של אלפי ספרים וכתבי־יד אחרים, שאבדו לגמרי והושמדו לנצח, כי עלו באש, או אכלתם התולעת, או נרקבו באורך הזמן, או הושלכו לגניזות וכדומה. וגם עתה ידוע לנו על קהילות שלמות במרוקו, שהשאירו ספרים וכתבי־יד רבים בעליות בתי כנסת שוממים או בבתי קברות, לפני עלייתן ארצה, וחבל שלא נמצא מי שידאג לזה).   

באותה הקדמה גם כן, שימר לנו שאול כמה מנהגים חשובים במרוקו, חלוקת ספרי המקרא לשבתות השנה, קריאתם ותרגומם לערבית־יהודית בבתי כנסת בזמנים קבועים ומיוחדים, וכן כתב על המנהג של גניזת ספרים בלויים וקרועים, כפי שנעשה במקומות שונים במרוקו, וכו'.

מצווה ומזהיר

ר׳ שאול היה אחד האנשים הבודדים, שלא ניתן לשכוח אותם, כי מעשיו ודבריו עשו עלינו רושם עז שאינו נמחק בקלות. כל מי שנפגש אתו חש את הרגש ואת הדחיפה של חיפוש שורשים ושיבת למקורות. שאול הדגיש וחזר והדגיש שעלינו לחדש ולחזק את הקשר עם מסורת אבותינו ורבותינו, כי היא מוטבעת בחותם רציפותו ואחדותו של עם ישראל, ועלינו לחטט בנבכי העבר שלנו ולגלות את יופייה ואת הדרה של יהדות מרוקו.

 אולם, הוסיף לציין ולהזהיר שאת עבודתנו צריכים לעשות לשם שמים — לא למעננו, אלא למען עדתנו ובכך הערובה להצלחתנו.לשאול היה לב רגיש, עין פקוחה ואוזן קשבת, לכל דבר ועניין של העדה ותרבותה, וידע כי אחד האסונות הגדולים שלנו — הוא השיכחה, או ההשכחה, של תרבותנו, ורגש הנחיתות שהושרש.

בקרב חלק גדול מהאוכלוסייה הספרדית. גם ביומו האחרון, לא דיבר שאול לא על מחלתו ולא על מצב בריאותו; הוא דיבר על עדתו, עברה המפואר, מצבה כיום, ומעמדה בעתיד. הוא חזר ושינן באזני את ׳האני־ מאמין שלו: יש לגו שורשים חזקים ועמוקים, יש לגו מורשת עתיקת יומין, יש לנו מסורת ארוכה וממושכת, אבותינו הנחילו לנו ערכים בני קיימא, רבותינו השאירו בידינו נכסי רוח אדירים ואפילו פשוטי עמנו יצרו תרבות אנוש נפלאה. אם נדע לשמור על כבוד הורינו, אם נחפש את זהותנו ונטפח את נחלתנו באהבה ולשם שמיים, — נצליח .את דרכינו ונחזיר עטרה ליושנה.

אהבנו את שאול וכיבדנוהו, הערכנו את טוב לבו ואצילות נפשו, הערצנו את אדיבותו וניקיון כפיו. אבדתו השאירה צער עמוק בלבנו, כי נתייתמנו מאדם יקר ישר ונאמן.

יהי זכרו ברוך, ותהי נפשו צרורה בצרור החיים הנצחיים.

חיים גלעדי

מוקדש לזכרו של שאול זיו (זיני) — שנה לפטירתו

היכרנו בראשית שנות החמישים. שאול היה עסוק בארגון מחדש של משתלת העירייה. כבר בשיחה הראשונה נדונו בעיות שהזמן גרמן: הגינון הדליל בשכונות ירושלים, הצמצום במים, חוסר כוח מיומן לפיתוח הגינון, ותת־מודעות בין תושבי העיר לצורך הגינון.

 היכרות זו הביאה לפגישות נוספות. החלטנו לרכז את שארית הגננים הוותיקים, שנשארו מהנשירה הגדולה אחרי מלחמת השחרור. לפגישות הבאות נצטרפו הגננים: פויכטונגר, פרלמוטר, כהנר ואחרים, בחלקם ייזכרו לטובה, כבר אינם אתנו ובחלקם נדדו והרחיקו, רק שרידים בודדים נשארו.

לפי הפרטיכלים שבידיי, הקמנו ועד לשם ארגון מחדש את " אגודת הגננים " שהתקיימה לפני המלחמה ושאול ז"ל נבחר כמזכיר הוועד, איסוף כתובות פועלי הגינון והכנת כרטיסיה נעשה פעם בביתי ופעם בביתו של שאול, שהירבה לבוא במגע עם פועלי גינון, בבקרם במשתלה שלו.

הדבר הראשון, שמצאנו להכרחי לעשות היה, לארגן קורס ערב להכרת הצומח והטיפול בו, שיתקיים פעם בכל שבוע באופן סדיר ומאורגן.על שאול הוטל לגייס את מיטב המרצים מהאוניברסיטה העברית, כיום הם: פרופסור פיינברון, פרופסור פאהן, פרופסור פליקס, כיום בבר־אילן, וגם גננים ותיקים, ביניהם אליעזר פויכטונגר, פרלמוטר, רוזנפלד, שאול בעצמו וגם אני;

 כולנו מהווים רשימה ארוכה של מרצים בהתנדבות לקורס הגנני הראשון בירושלים של אחר שוך הקרבות. נמצאות אצלי הזמנות צהובות מיושן, שמועצת פועלי ירושלים הדפיסה והפיצה בין פועלי הגינון וגם בין… " פועלי־הדחק " שעבדו אז בבתים הנטושים של " הקטמונים " ושכונות נטושות אחרות.

הקורס נפתח בראשית החורף של שנת 1952 ושאול ליווה את הקורס עד סיומו בקיץ 1953 וחלוקת תעודות השתתפות על ידי מזכיר מחלקת התרבות של המועצה. שאול היה נוכח בכל הרצאה, ולפני הרצאה הסביר לפועלי הגינון את מתות ההרצאה, ומטרתה.

 הוא הצליח להחדיר ללב השומעים את המידע על צומח ואת האהבה לצומח. והקורס הצליח מעל המשוער. הייתה זו תקופה זוהרת ופורייה בחייו של שאול ז"ל.

קו לקו. אסופת מאמרים

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

חיים גלעדי

מוקדש לזכרו של שאול זיו (זיני) — שנה לפטירתו

את הקורס השני תכננו כל הקיץ. מסרתי, לשאול, כמזכיר ומארגן הקורס, רשימה ארוכה של גננים ותיקים, שהכרתי בקורס שנמשך שבוע ימים בתחנת הניסיונות ברחובות, בחורף שנת 1945, והם: צבי בהיר מתל־עמל, מ. צלטנר ממרחביה, א. ג. זהבי מגניגר, י. שוורצמן (שור) מאשרות יעקב, מוטקה ממעוז־ חיים, בן־ערב מכפר מסריק, א. שמידברג (שדמי) ממשמר העמק ורבים אחרים, שיחד איתם שמענו תורת הגננות באותו חורף רחוק של שנת 1945. אותם גם הזמנו להרצות בקורסים הבאים של גנני ירושלים.

ואכן, להזמנות ששאול שלח נענו רבים מהם וגם אחרים. בראש וראשונה הופיע יוסף בן־ערב, שהרצה וגם עזר לארגן את ההרצאות וגם צירף את " אגודת הגננים " אל ארגון הגננים הארצי, ומאז ידע כבר שאול לאן לפנות וממי לקבל עזרה ארגונית. וגם החבר מוטקה ממעוז־חיים בא להפיץ את הידע והאהבה לוורד.

 ערב ההרצאה או הקורם היווה חוויית לא רק לימודית אלא גם חברתית ארגונית. באותם ערבים היו מעלים בעיות עבודה, קיפוחים, יחסי עובד ומעביד ולאט לאט התגבש הצורך בהתארגנות מקצועית, שהופנה להסתדרות ולעזרת ארגון הגננים.

 גם בשטח זה העמיס שאול על עצמו עול של פעילות והפעלה. כתוצאה מן הפגישות של ערבי הקורסים קמה אחר קשיי לידה רבים הסקציה לגננים פרטיים בעיר ובכפר, שהיוותה אחר כך חלק חשוב בארגון הגננים וגם בהסתדרות הפועלים החקלאיים.

גם במישור המאבק להטבת תנאי העבודה של הגננים העסיק את עצמו שאול בלב ונפש. הפגישות והדיונים עם מזכיר ארגון הגננים דאז ( החבר יוסף בן־ערב ), תכפו ושיפורי המשכורות בכל המוסדות הציבוריים והפרטיים, נראו הולכים ומתממשים.

שאול הגביר את השתלמות משתתפי הקורס על ידי סיורים בוטניים בשכונות ירושלים ובאזוריה. סיורי מחקר אלה היוו יסוד להרצאות מעניינות ולמאמרים על צמחי ירושלים שהופיע ב״גן ונוף״ בשנים 54—56, ואחייב כחוברת מיוחדת מטעם ארגון הגננים.

אין לשכוח גם את המאמץ ששאול השקיע בארגון השתתפות גנני ירושלים בכנסי ארגון הגננים השנתיים ובתערוכות שהוצגו בכנסים אלה, בהם הסביר שאול לגנבי ירושלים את העושר הרב של צמחיית הארץ ודרכי השימוש בה בירושלים. תערוכות הצמחים של ארגון הגננים דרבנו את הוועד בירושלים לערוך תערוכות מקומיות. לתערוכות צמחים אלה ייחס שאול ערך חינוכי רב, גם לגננים וגם לתושבי העיר ופרבריה.

זוכר אני, שלפני אחת התערוכות פנינו לראש העיר דאז, גרשון אגרון ז"ל וביקשנו, שהעירייה תיקח את התערוכה תחת חסותה ותממן את ביצועה. במשלחת זו אל ראש העיר השתתפו שאול ז"ל, שהיה הדובר על הערך החינוכי־ציבורי של הצגת צמחים והכרתם על ידיתושבי העיר, ויבל"א אדריכל־הנוף הלל עומר, שהיה אז מנהל מחלקת גננות הנוף של העירייה והציג את הנושא מבחינה ארכיטקטונית, כעין התחרות עם אבא חושי, ראש עיריית חיפה, ואני, שהצגתי את הבעיות הטכניות — מקום, ארגון ותקציב המימון.

 התערוכה נתקיימה בט"ו בשבט בבית־העם ונפתחה בדברי הגברת רחל ינאית בן צבי ז"ל, ושאול השקיע מאמצים רבים להצלחת התערוכה. אנחנו, גנני ירושלים ליווינו בהערכה את מחקריו וניסיונותיו של שאול בצמחיית האזור.

למעלה משלושים גוונים של גרניום שיחי אסף שאול והם היוו אוצר פורח להפצת ייחודים של צמח הפורח רוב חודשי השנה. לאוסף זה הוא נתן גם ביטוי קולע מעל דפי גן ונוף. רב־קסם היה גם עיסוקו בצמחי־מים, דווקא בירושלים היבשה.

שאול הקים בריכה קטנה באזור המשתלה וריכז בתוכה ממיטב צמחי המים, שהשיג בעמל רב. הוא הוכיח, כי גם בבריכה קטנה של חצי מ״ר אפשר לגדל צמחי מים מעניינים ומשעשעי־עין. מיקרה משעשע שעורר התעניינות בעיר היה קשור בתחביבו לצמחי מים.

פעם דילל את יקינתון המים שבבריכתו הקטנה ואת העודפים זרק ללא כל כוונה לבריכת ממילא הגדולה. והנה לא עבר זמן רב והבריכה הגדולה כוסתה ברובה בצמחי היקינתון בעל הפרחים הכחולים, שתושבי העיר נהרו להתענג ביופיים. גם בנושא נדיר זה התעמק יותר ואת תוצאות מחקרו פרסם בגן־ונוף.

בשנת 1957, בחול המועד סוכות, התקיימה בירושלים תערוכת ורדים ארצית מטעם ארגון הגננים. בהזדמנות זו כינס שאול את פועלי הגינון, משתתפי הקורסים,. לשם ביקור משותף בתערוכה. גם סיור זה היה מתובל בהסברה רעננה ומאלפת.

ריחה של תערוכה זו נודף עד היום בגני ירושלים המוצפת כיום באלפי שיחי ורדים פורחים בשלל גווני שמחה. שאול לא הסתפק בהסברה בעל־פה בלבד, אלא רשם את כל סוגי הוורדים שהוצגו, תכונותיהם ומעלותיהם ופרסם עליהם סקירה נרחבת ולימודית ב׳׳גן ונוף״ של אותת שנה.

באותה תערוכה עשתה רושם רב שיחת הרעים, שנתקיימה בערב נעילת התערוכה. השיחה שאינה נשכחת, נסובה על הנושא " מקום הוורד בגן ". בכנס

זוטא זה על נושא הוורדים השתתפו טובי חוקרי הוורד דאז: הח״ח לטה, ד. גלעד, ד. צירקין, בךדרור, י. סגל ורבים אחרים. השיחה התחממה אחר הקרנת פנס הקסם על קסם הוורד, וכשצירקין הציע להקים ורדית ארצית, השלים שאול את ההצעה באומרו, כי בירושלים קיים ״עמק הוורדים״ בהמשכו של רחוב עזה, מול הקטמונים, הנקרא ״ואדי־אל־ורד״ ורצוי להעדיף להקים את הוורדיה באיזור זה.

באותו ערב הציע שאול והעלה את המשאלה לקיים את הכנס הארצי הבא בירושלים. ואכן לא עברו שנים רבות והמשאלה נתממשה.

נמצאות בידיי עוד רשימות ופרטיכולים מאותה תקופה, כששאול היה פעיל בארגון הגננים, כשעדיין לא היו גנים, ואחר כך הצטער, כאשר בירושלים היו כבר גנים, אבל כבר לא היתר. קיימת הסקציה של הארגון.

בשנים האחרונות נתרופף הקשר בינינו. שאול ז"ל היה שקוע בעסקי הצמחים והזרעים ובשעותיו הפנויות התמסר לחקר עולמם של יהדות עדתו. כך קרה, שעקב היפרדות חבורת הגננים נודע לנו על פטירתו רק באיחור רב. וכך מצאתי חובה לעצמי להוציא רשימות ישנות ופרטיכולים מיושנים ולשרטט דמותו של גנן חוקר ומחנך שהלך ומקומו לא נתמלא.

חברי ארגון הגננים שהכירוהו —י ישאו את זכרו בברכה.

קו לקו. אסופת מאמרים

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳ 

שמעה של קהילת אלג'יר כמרכז רוחני, החל להתפרסם בעולם היהודי לאחר שנת קנ״א (1391). בעקבות הפרעות ביהודי ספרד, בשנה זו; יהודים רבים נטשו את ספרד והתיישבו בארץ הקרויה היום אלג'יריה.

 הפליטים היהודיים מספרד הביאו עמם רוח של התחדשות לקהילות היהודיות באלג'יריה. מקום מרכזי בהתחדשות זו תופסת קהילת אלג'יר, אשר בה התישנו חכמים מספרד ומאיורקה. המפורסמים שבהם היו רבי יצחק בר ששת המכונה בקיצור הריב״ש ורבי׳ שמעון בר צמח דוראן (הרשב״ץ), אשר הקימו בעיר אלג'יר את המסד למרכז הרוחני לקהילות צפון אפריקה וארצות הים התיכון.

לאחר מות הרשב"ץ (1444) המשיך בנו, ר׳ שלמה דוראן ( הרשב״ש ) במגמת אביו, וכן נהגו אף נכדיו של הרשב"ץ רבי צמח ר׳ אהרון ורבי שמעון.

חיבורי החכמים האלה׳ מהווים מקור עיקרי לתולדות יהודי אלג'יריה במאה הט״ו. אולם החל מראשית המאה הט"ז, מתמעט החומר ההלכתי המשמש גם כמקור היסטורי עיקרי, ורק בראשית המאה הי"ח מתרבה הספרות הרבנית, ובעקבות זאת מתרבות ידיעותינו על הקהילות היהודיות מספרות זו וממקורות אחרים.

במאות הט"ז והי"ז התחוללו באלג'יריה תמורות מדיניות שהכבידו על היהודים: הספרדים ניסו לכבוש את חופי אפריקה הצפונית, במסע שהחל בשנת 1508 ; המסע עורר חששות כבדים אצל היהודים מן הגורל הצפוי להם, לאור לקחי גירוש רנ"ב מספרד.

השלטון המוסלמי באלג'יריה אף הוא עבר תמורות — בשנת 1516 כבשו קורסארים את אלג'יר ובהדרגה הדפו את הספרדים מחופי המגרב.

הקורסארים קבלו על עצמם את מרות השלטון העותמאני, אולם שלטון זה לא היה יציב. התמורות המדיניות הביאו לפגיעות רבות ביהודים, פרטים על כך מצויים בחלק הראשון של המאמר, אשר עסק במחברי ״ החוט המשולש ״.

 רבי אברהם אבן טוואה, רבי שלמה (ר׳בי שלמה בן צמח) דוראן ורבי שלמה צרור. מלבד שלשה חכמים אלה, שתפשו מקום מרכזי בחיי הקהילה באלג׳יר, חיו בעיר זו חכמים נוספים אשר השתתפו בצורה פעילה בחיי הקהילה.

קו לקו. אסופת מאמרים

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳

 הם ישבו בדין, פסקו והשיבו לשאלות בהלכה, אולם נותר לנו רק הלק קטן ביותר מעזבונם הספרותי, והם כמעט ולא הוזכרו בסיכומים שעניינם תולדות החכמים, או בספרות המחקר. לפיכך אף בתיאור מקוטע של החכמים הללו יש להשלים את ידיעותינו על קהילת אלג׳יר וחכמיה, ולסייע ליצור רציפות היסטורית שתמלא את החלל, המצוי היום בידיעותינו על קהילת אלג'יר, בין המאה הט״ו לבין המאה הי״ח.

ר׳ שמעון בר צמח דוראן (השני)

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעל באלג'יר רבי שמעון בר־צמח שהיה נינו של מחבר התשב״ץ. הוא היה המעתיק הראשון של התשב״ץ, הספר הועתק על ידו בחדש טבת שנת רצי"א למען בנו צמח שהיה תלמיד באותה עת. רבי שמעון בן צמח המשיך גם במסורת הפיוט של יהודי ספרד, מיצירתו זו שרדו פיוט לשבועות ותשע קינות.

תשובותיו ופסקיו לא נאספו בספר, לפיכך קשה ביותר לתאר את דמותו ותקופתו. את מעט המידע הננו שואבים מתוספות והערות קצרות שלו ושל בנו, שנדפסו בשולי העמודים בחיבוריהם של בני משפחת דוראן שקדמו לו בזמן.

מאחת ההוספות למדים שאחד מרבותיו היה רבי אהרן דודו מצד אביו, שבפניו תקן ספר־תורה על פי פסק אבין. בהוספות הללו יש גם ידיעות אודות המאה הט״ו על פי מסורות של בני משפחת דוראן. מהן הננו למדים לראשונה על תקנה בעלת חשיבות מרובה שהותקנה כ־100 שנה לפני זמנו על ידי הריב״ש והרשב״ץ, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בעניני הקהל;

 כי עזבון של נפטר שאין לו יורשים עובר לידי הקהל, נוהג זה נתקבל אחר כך בכל קהילות ארצות האיסלם וכי ר׳ שמעון דוראן ובית דינו הכשירו את היהודים הגרים באהלי קידר לבוא בקהל.

לרבי שמעון הייתה השפעה רבה על הקהילה באלג'יר, לפיכך הצליח לבטל את המנהג לקדש על היין בבית־כנסת בלילות שבת. למנהג זה התנגדו כבר בעבר סבו זקנו הרשב״ץ וסבו הרשב״ש, ולא הצליחו לבטלו, אולם את אשר לא עלה בידם, הצליח להשיג נכדם ונינם רבי שמעון.

מן המקורות המועטים מצטיירת לנו דמותו של רבי שמעון כאחד ממורי ההוראה והדיינים התקיפים שקמו באלג'יר. בזכות תקיפותו הצליח להשכין שלום בין בעל לאשתו. האישה מרדה בבעלה, רבי שמעון סירב להישמע לטענותיה לכפות על בעלה לגרשה, וכשראתה כך השלימה עם בעלה.

 הוא היה תקיף גם ביחס לנושאי התפקידים הציבוריים, כאשר נטרפה בהמה, רצה לנדות את השוחט ולבטל את מינויו, אבל לא כל חכמי העיר הסכימו עמו. כן היה מלקה או גוער בכל מי שקנה ״ לבן ״ שהובא ממקום בשם ״ מתיגא ״, מחשש תערובת חלב אסור ״.

 הוא ענש מנאפת בגילוח הראש, החרים אותה ואת הנואף, ומסר את שערה לשמש שיוליכנו בחצרות ובשווקים. במעשה זה נכח אחד מן השרים המושלים באלג'יר אשר שוחד על־ידי רבי שמעון. בנו צמח ציין את הנם שרבי שמעון לא נקנס על מעשהו על־ידי השלטונות, אשר התנגדו לבצוע ענישה מסוג זה על־ידי הקהילה היהודית 

 יחד עם ר׳ שמעון שמשו בהוראה באלג'יר במחצית הראשונה של המאה הט״ז בנים נוספים של מחברי ״ יכין ובוע ז״. אחד מהם היה רבי שלמה בן – שמעון אשר אין לנו ידיעות על כתביו, אולם מצויות בידינו הערותיו, שנוספו לתשב״ץ וליבין שמועה.

ר׳ משה ורבי יוסף אצבי

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעלו באלג'יר שני חכמים אחים, רבי משה ורבי יוסף אצבי. מוצאם היה כנראה מן התושבים הוותיקים באלג'יריה, זאת הננו למדים מעדות של רבי שלמה דוראן, תלמידו של רבי יוסף המכנה את רבו ״ החסיד ״, ומוסר שכל הנהגותיו היו על־פי הרמב"ם, בעוד שיוצאי ספרד באלג'יר נהגו גם על־פי פוסקים אחרים.

לפי פסקי הרמב״ם התיר רבי יוסף אצבי לשתות חלב שחלבו גוי שאין ישראל רואהו, בנימוק שחלב גמלים היה נדיר ויקר באלג'יר לפיכך אין חשש שיערבוהו בחלב כשר ״. גם רבי יוסף הכשיר את היהודים שגרו באהלי קידר לבוא בקהל בלא לחשוש לממזרות.

אף בעניינים אחרים פסק להיתר. רבי יוסף ורבי משה אצבי השתתפו בהתייעצויות של חכמי העיר ביחס לשאלות שהתעוררו בענייני טריפה והובאו בפני מספר חכמים לדיון. רבי משה אצבי היה בן דורו של רבי אברהם אבן טוואה ובין השניים התעוררו חילוקי דעות חריפים במספר עניינים הלכתיים. מרבית ידיעותינו על כך מצויות בכתב יד של ״ ספר נפך  ״. רבי משה חיבר פיוטים המצויים בקרוב״ץ ובמחזורי אלג'יר.

ר׳ צמח בן־שמעון ( רצב״ש ) 19

פעל באלג'יר במחצית השנייה של המאה הט״ז, רצב״ש למד תורה מאביו רבי שמעון ומשאר חכמי תקופתו: רבי אברהם אבן טוואה, רבי משה אצבי ואחיו רבי יוסף אצבי. עזבונו הספרותי מצוי בעשרות הערות והוספות קצרות, רבות עניין וגדושות מידע, שרבי צמח הוסיף לרשב״ש ולשני חלקי הספר יכין ובועז

על אביו ראה לעיל, סבו היה רבי צמח בן הרשב״ש. בהוספה לרשב״ש אמנם מתעורר קשי מסוים בגלל שרבי צמח חתם על הסכמתו לתשובת בנו רבי שלמה בן צמח דוראן, צמח בן שמעון בן הראב״ש. כלומר בן רבי אהרן בן שלמה (רשב״ש), ראה: חוט המשולש, א: ז.

אולם קרוב לודאי שבראשי התיבות ראב״ש האות צ שבכתב היד התחלפה לאות א וצ״ל רצב״ש, וראיה לכד בהקדמתו של ר׳ שלמה בן צמח לספרו חשק שלמה, משם מסתבר בבירור שהוא צאצא ר׳ צמח בן הרשב״ש ועיין בשושלת היוחסין להלן בעמי 49.

חלק מתשובותיו מצוי בסוף חלק שני של יכין ובועז. את פעולתו הספרותית החל בגיל צעיר כאשר פירש שיר של רבי יצחק אבן גיאת.

רצב״ש יצר קשרים עם ר׳ נחמן סונבאל בפאס ופנה אליו בשתי שאלות בשאלה אחרת של איסור והיתר (אכילת חגבים) ערך רצב״ש בירור כיצד נוהגים באזורים אחרים של אפריקה הצפונית. הוא חקר יהודי זקן שבא מנדעא ( דרעא ) ותאפילאלת, וכן פנה אל רבי יהודה הכהן מתוניס שמסר לו ידיעות על מנהג אכילת החגבים בתוניס, ג'רבה ותראבלס ( טריפולי של לוב ) וסביבותיהן.

רצב״ש שימש כמורה הוראה ודיין באלג'יר. בנו, רבי שלמה, סיפר עליו שנהג כמנהג אביו, רבי שמעון, והיה גוער ביהודים שקנו תוצרת חלב שהובאה מחוץ לעיר, ״ואני מעיד שראיתיו ז״ל שהיה משבר להם הכלים ומשליכם ארצה, והיה שולח שליח בית הדין פעם אחר פעם למחות בהם ולהתרות בהם, והיה מענישם וקונסם ממון למאור, עד שראה שהדור דור שווא, ולא היו שומעים לו העלים עיניו מהם…

 מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידיך. בעניינים עקרוניים לא העלים רצב״ש את עיניו וכאשר נראה היה לו שהציבור גרם עוול למורו רבי אברהם אבן טוואה, יצא בפסק ארוך ומנומק נגד מעשי הקהל עד שמסרוהו למלכות בשל כך. בשנותיו האחרונות נחלש גופו וראייתו נחלשה.

 לפיכך מיעט בכתיבת תשובות, ובנו רבי שלמה השיב לשואלים מבסכרא, תלמסאן ונקאווץ, ורצב״ש הסכים לתשובותיו. בנו השני היה רבי שמעון דוראן אשר כתב את אחת מההקדמות לספר עומר השכחה. רצב״ש נפטר בשנת שנ״א 1591 .

קו לקו. אסופת מאמרים

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

רבי משה בן רבי יצחק משיש

רבי משה משיש פעל בשלהי המאה הט״ז ובראשית המאה הי״ז ונחשב לאחד החכמים הבולטים באלג׳יר בתקופתו. הוא היה כנראה אחד ממוריהם של רבי שלמה דוראן זרבי שלמה בר־צמח דוראן, לפיכך נתבקש על ידם להסכים לכמה מתשובותיהם, ובאחת מהן הסכמתו נוספה להסכמת רבי צמח אבי המשיב רבי שלמה דוראן

רבי משה החל את דרכו בהוראה באחד מבתי המדרש הפרטיים באלג׳יר שהיה שייך לרבי יעקב בו רבי יוסף נרבוני. שם היה דורש ברבים כל שבת מחצות היום ואילך, ובכל יום בבוקר לאחר תפילת שחרית היה קובע ישיבה, על ידי קיבוץ מספר בעלי־בתים, שהיו שומעים ממנו פסק אחד מהרמב״ם, והיו קוראים הפסקה אחת מפרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום.

ברבות הימים קיבל ר׳ משה משיש את בית־המדרש מבעליו במתנה. לאחר זמן־מה, נטש ר׳ משה את בית־המדרש הפרטי, ועבר לדרוש בבית־הכנסת הגדול.

 המעבר לבית הכנסת הגדול נחשב כעליה במעמדו ובחשיבותו של החכם. בשנת שס״ד חתם בראש שלשה מחכמי אלג׳יר, על מכתב בקשה אל רבי חיים קנשינו בווהראן, למסור לשני שליחי צפת את נדבת אביו רבי יצחק קנשינו שהוקדשה לירושלים.

מכתב אחר שכתב רבי משה משיש יחד עם עוד שניים מדייני אלג׳יר, אל נגידי ווהראן — רבי חיים קנשינו ורבי אליהו ששפורטש — עוסק בפדיונו של יעקב פריינטי מן השבי לפי בקשתם של נגידי ווהראן. במכתב בקשו דייני אלג׳יר מנגידי ווהראן, שישלחו להם את התמורה עבור הוצאותיהם לפדיון השבוי.

אחת מדרשותיו של ר׳ משה משיש שנשתמרה בקצור בספר עומר השכחה נסבה על הפסוק בישעיהו (נח, ז). בפסוק זה מצא רמז לארבעת הזמנים בהם ניתנו ארבעה סוגי צדקה באלג׳יר, ״ הלא פרס לרעב לחמך ״ — כנגד החיטה שניתנה לעניים מכסף הצדקה שנתרם ונידב ביום הכיפורים.

״ ועניים מרודים תביא בית ״ — כנגד הצדקה שנודבה בראש השנה ונמסרה לצורך תשלום שכירות הבתים לעניים. ״ כי תראה עירום וכסיתו ״ — כנגד הכסות לעניים,

שכספים עבורה נאספו בשבת חנוכה. ״ו מבשרך לא תתעלם ״ — על משפט זה התלוצץ, שנרמז כאן לבשר וליין, שנקנו לעניים מכספים, שנודבו בשבת פרשת החודש ובשבת הגדול. דרוש זה מצא חן בעיני הקהל הקדוש באלג׳יר, אשר שיבח את רבי משה משיש על דרשתו, [ורבי יעקב גאבישון הוסיף על הדרשה מספר חידושים] .

 בשנת שפ״ג (1623 ), בהיותו זקן, כתב רבי משה משיש הקדמה לספר ״ חשק שלמה ״, באורו של רבי שלמה דוראן לספר משלי. שנים מספר לפני שנת שפ״ח (1628), מסר רבי משה משיש לראשי הקהל, שבית הכנסת של רבי נהו־ראי, אחד מבתי־הכנסת הוותיקים באלג׳יר הינו אדמת הקדש, כלומר שייך היה לקהל, ולא היה בבעלות פרטית. רבי משה משיש חבר מספר פיוטים המצויים במחזורים ובקרוב״ץ של אלג׳יר.

חכם ודיין במחצית הראשונה של המאה הי״ז. אמנם לא ידוע לנו על כתביו בהלכה, אבל מתוך התשובות שהוא מוזכר בהן, ניתן להסיק שהיה זקן חכמי הדור באלג׳יר. ר׳ שלמה צרור נהג להראות לו את פסקיו: באחת מתשובותיו הביא ר׳ שלמה צרור דוגמה מאחד מפסקיו ששלח לתלמסאן, על פסק זה העיד ״והוכשר בעיניו״ של ר׳ נתנאל קרשקש.

 בסיומו של אותו פסק שנשלח לתלמסאן כתב ר׳ שלמה צרור: ״את כל זה כתבתי להלכה, אבל למעשה איני כדאי להורות בנושא חמור כזה, לבד אם יסכימו החכמים יצ״ו ובפרט החכם השלם מורינו כמה״ר נתנאל נר״ו, אשר אליו משפט ההוראה ומימיו אנו שותים…״, ואמנם ר׳ נתנאל קרשקש הוסיף מספר משפטי הסכמה.

ביקורתו של החכם ר׳ משה שוראקי מתלמסאן, על גט שכתב ר׳ נתנאל קרשקש, הביאה את ר׳ שלמה צרור לכתוב דברים קשים נגד ר׳ משה שוראקי, ולחשוף את דמותו של ר׳ נתנאל קרשקש אשר עליו נכתב: ״הלא ידעת שמאז נאספו ממנו חכמינו בחטאינו, נשארה עירנו שוממה וגלמודה, לולי ה׳ הותיר לנו שריד דבר אחד לדור הוא החכם מורינו נר״ו, אשר הוא מרוה צמאונינו ומימיו שותים כל יודעי ספר בשערי עירנו, לאורו הולכים כל הולכי חשכים, בצל חכמתו אנו חיים, ולטל מלקושו אנו מצפים״. בהמשך תשובתו ציין ר׳ שלמה צרור את נסיונו הרב של ר׳ נתנאל קרשקש בכתיבת גיטין, ואת העובדה, שישב יהד עם חכמי העיר ודייניה אשר נפטרו מכבר, על כסא ההוראה והדין, ״בכל בית הפסק נאמן הוא ודבריו הלכה בכל מקום…

 וכל המהרהר אחרי דברו כמהרהר אחר בית־הדין הגדול״. עדויות נוספות לפעולותיו של ר׳ נתנאל קרשקש מצויות בכתב־יד ובדפוס: הוא חתום על מעשה בית־דין משנת שע״ז (1617), המאשר שטר מתנה לר׳ סעדיה זוראפה ר׳ נתנאל קרשקש חתום על שתי הסכמות, העוסקות בבעלות בניו ונכדיו של ר׳ נהוראי קרשקש על בית־הכנסת של אביהם וסבם, ומעמדו של הציבור ברכוש זה״. ההסכמה הראשונה משנת שפ״ח (1628) קובעת: שבית־הכנסת שהתפלל בו החכם ר׳ נהוראי הינו אדמת הקדש ורכוש הציבור, אולם בית־הכנסת ישאר בחזקת ר׳ שלמה בן־נהוראי קרשקש, בו יורשה הוא וזרעו להתפלל בבית־הכנסת בלא הפרעה.

ההסכמה השניה עליה חתום ר׳ נתנאל קרשקש נחתמה בשנת ת״ז (1647), ואף היא עוסקת בבית־הכנסת ר׳ נהוראי, לפיה ירכשו ר׳ נהוראי ור׳ יוסף בני ר׳ שלמה קרשקש ונכדי ר׳ נהוראי החכם, זכויות בלעדיות בבית־הכנסת לכל דבר שבקדושה תמורת חמש מאות גרושים ספאניוליס. הקהל נזקק לסכום זה בדחיפות, עקב עלילה, שנבעה ממות תורכי בחצרו של יהודי ר׳ נתנאל קרשקש כתב גם קינות לט׳ באב״ אחד מצאצאיו המתואר כנין ונכד הוא ר׳ מאיר קרשקש אשר יזם את הדפסת התשב״ץ.

רבי סעדיה זוראפה

משפחת זוראפה היתה מן המשפחות הספרדיות הוותיקות שהגיעו לאלג׳יר עם גולי קנ׳׳א ממיורקה. המשפחה מוצאה מאחד הישובים בקאטאלוניה, ממנו עברה לברצלונה, מברצלונה למיורקה וממיורקה לאלג׳יר». משפחה זו היתה כנראה מן המשפחות המיוחסות והחשובות שהיו בעלות עמדה והשפעה בחצר השלטונות בתלמסאן ואלג׳יר, בשלהי המאה הי״ד. על כך למדנו מהעובדה שמתנגדו של הריב״ש באלג׳יר ״התחתן עם בני זוראפה״, ומהלך זה חיזק את עמדתו בקהל נגד הריב"ש במחצית המאה הט״ו מוזכר במקורותינו ר׳ יוסף בר יעקב זוראפה תלמיד הרשב״ש שנדד במספר קהילות בצפון אפריקה וספרד .

ר׳ סעדיה בר דוד זוראפה פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז בתור חכם ודיין באלג׳יר. בשנת ש״פ (1620) העתיק את תשובותיו של הרשב״ש» בשנת שפ״ה (1625) את ספר ״תיקון הסופרים״ לרשב״ש, וכן כתב הקדמה לספר ״חשק שלמה״. בשנת שפ״ח (1628) הוא חתום כחכם ודיין באלג׳יר על אותה ההסכמה העוסקת בבית־הכנסת של ר׳ נהוראי קרשקש. מתשובותיו של ר׳ סעדיה זוראפה נשארו בידינו שתי תשובות: אחת עוסקת בבית־המדרש שניתן במתנה לר משה משיש. מתשובתו מסתבר שחשש מעירעור על פסקו, לפיכך שלחו לקבלת חוות־הדעת מחכמי מארוקו, יצחק ן׳ זמרה, יוסף אל ענבוט, יצחק אבודרהם וחנניה ארובאש אשד הסכימו לפסקו

. התשובה השניה מצויה בכתב־יד, והיא עוסקת במתנה שניתנה באלג׳יר בחדש תשרי השפ״ז (1626). בכתב־יד מצוי גם העתק שטר מתנה משנת שע״ז (1617), לפיו נתן יצחק בר עמרם זוראפה לסעדיה בר דוד זוראפה במתנה מהיום לאחר מיתה, את כל נכסיו בקרקעות, חזקות ומטלטליו, שנמצאו בחצר הגדולה שנקראה ״צ׳אר זוראפה״, שהיתה מצויה במבוי מול בית הסוהר, אשר אסירי המלך אסורים שם. על מתנה זו היו עוררים, בגלל שהנותן היה נכפה, (כנוי לחולה במחלת נפילה) ובענין זה כתב תשובה ר׳ צמח בר יוסף דוראן. ר׳ סעדיה זוראפה חיבר קינות שבהן מצוי אקרוסטיכון של שמו כגון: ״אגביר במר רוחי״; ״אצעק וארימה במר קולי״ וכן ״מרתיה״, שהיא קינה על פטירתו של המשכיל הנבון יעקב זוראפה (קרוב משפחה?), שנשרף על קדוש השם.

ידיעות נוספות על ר׳ סעדיה זוראפה אין לנו. בין צאצאיו היו רבי שלמה דוד זוראפה, מחכמי אלג׳יר במאה הי״ט, מחבר ״שער שלמה״ ו״בני שלמה״ .

קו לקו. אסופת מאמרים

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳

החכמיה ממשפחת דוראן כמאה הי"ז

במחצית הראשונה של המאה הי״ז שימש ברבנות באלג׳יר רבי יונה בן ר׳ שמעון דוראן. ר׳ יונה שימש כדיין והוא חתום יחד עם הדיינים: ר׳ משה משיש ור׳ אבא מארי בר שלמה דוראן, על הבקשה שהופנתה לנגידי ווהראן, לשלוח את התמורה עבור הוצאות חכמי אלג׳יר בפדיונו של יעקב פריינטי. אחיו של ר׳ יונה היה הרב החכם הדיין ר׳ צמח דוראן, אשר היה נשוי לבתו של דודו ר׳ שלמה דוראן, ר׳ צמח דוראן נפטר בגיל צעיר בשנת שס״ה (1605) כששה חדשים לאחר מות בן דודו צמח בן שלמה דוראן, ר׳ אברהם גבישון קונן על מותם, וכתב על ר׳ צמח דוראן שהיה בקי בשיתא סדרי משנה, וכי יש לו יד ושם בתלמוד ובהגדות״.

החל מתקופה זו קשה להמשיך לעקוב במדויק אחרי בני משפחת דוראן, בגלל ההסתעפות הרבה של המשפחה ומיעוט המקורות. בין חכמי אלג׳יר במחצית הראשונה של המאה הי״ז ניתן למנות את: הדיין ר׳ שמעון בן צמח דוראן ונכדו של ר׳ שלמה דוראן מחבר ״חשק שלמה״ ו״תפארת ישראל״, מבתו ומחתנו ר׳ צמח בן שמעון דוראן, והוא כנראה ר׳ שמעון דוראן החתום בתור חכם ודיין על ההסכמה משנת שפ״ח, העוסקת בבית־המסת של החכם נהוראי. ר׳ שמעון דוראן כתב קינות רבות, המצויות עדיין בכתב־יד, וכן הקדמה לחשק שלמה, ופירוש לפסוק ״וחכמה מאין תמצאי׳ (איוב כח; יב). על מותו כתב ר׳ שלמה צרור קינה ״שמש אורו נאסף״».

חכמים נוספים מענף אחר של משפחת דוראן הם הדיין ר׳ בנימין דוראן, ואחיו הדיין אבא מארי דוראן בני שלמה דוראן, החתומים יחד עם ר׳ משה משיש, על מכתב ההמלצה לר׳ חיים קנשינו, להעביר את תרומתו הרמת של אביו המנוח, שיועדה לירושלים לקהילת צפת. מכתב אחר עליו חתום ר׳ אבא מארי ור׳ משה משיש יחד עם ר׳ יונה בד שמעון דוראן הוא המכתב המוזכר לעיל המופנה אל ר׳ חיים קנשינו ור׳ אליהו ששפורטש. ר׳ בנימין ור׳ אבא מארי דוראן אף מילאו את בקשת נגידי ווהראן ר׳ חיים קנשינו ור׳ אליהו ששפורטש, לטפל בעזבונו של סוחר יהלומים ואבני חן בשם יוסף, אשר נפטר באלג׳יר. ממכתבם של שני החכמים מסתבר כי הם התפרנסו ממסחר ביהלומים ואבנים יקרות, תוך מגע עט סוחרים גויים, וקשר מסחרי עם נגידי ווהראן. ר׳ בנימין ור׳ אבא מארי חתמו על ההסכמה משנת שפ״ח בענין בית־הכנסת של משפחת קרשקש. שני האחים השתתפו אף בחיבור הקינות והסליחות לט' באב. ר׳ אבא מארי דוראן כנראה האריך ימים יותר מאחיו, והוא חתום גם על ההסכמה השניה, משנת ת״ז, העוסקת אף היא בבית־הכגסת של משפחת קרשקש. ניתן לשער שאחיהם של בנימין ור׳ אבא מארי דוראן היה הדיין ר׳ צמח דוראן, החתום יחד עם ר׳ שלמה צרוד על מעשה בית־דין משנת ת"ג ועל ההסכמה שהוזכרה לעיל משנת ת״ז "

מן המחצית השניה של המאה הי״ז ידוע החכם ר׳ בנימין בן יונה דוראן, אשר הדים לפעולותיו, דעותיו ומאורעות זמנו מוזכרים בקיצור על ידי ר׳ רי״ש צרור ור׳ יהודה עייאש, ובהם — פסק הלכה בענין מילה, מעשה בית־דין משנת תמ״ב, וכן התנגדותו של ר׳ בנימין דוראן למסירת כספים לנוצרים, לצורך סחר יינות, שמרווחיו נהנו יהודים .

ר׳ בנימין דוראן עמד בקשרים עם חברו אברהם בן עמרם, ששהה בשנת תל"ה (1675) במארוקו וכתב לו משם על השמועות שבאו ממכנאס בדבר התגלות השבתאי יוסף בן־צור, ועל פגישתו ושיחתו עם יוסף בןצור. בשנת תל״ח שימש בתור פקיד ארץ־ישראל באלגייר וריכז את כספי הנדבות בקהילות המערב וטיפל בהעברתם לארץ־ישראל. כן עמד בקשרי אגרות עם תלמידי החכמים המערביים שבירושלים .

בשנת תנ״ג (1693) חתם ר׳ בנימין דוראן יחד עם ר׳ מסעוד גנון (מהבר ״זרע רב״) ור׳ שלמה בר יוסף דוראן על מכתב לקהילת תוניס, בו הם ממליצים לסייע בכסף לדוד פרירו מצאצאי האנוסים אשר חזר בתשובה, ובדרכו יחד עם בני משפחתו לעלות לארץ ישראל, נשבו על־ידי קורסארים מאלגייר. קהילת אלגייר בסיוע קהילת ליוורנו פדתה את דוד פרירו ומשפחתו מן השבי. ומכיון שהם נותרו ללא אמצעי מחיה וכסף להמשך דרכם, המליצו חכמי אלגייר לסייע להם, המלצה דומה נכתבה גם על־ידי קהילת ליוורנו. ר׳ בנימין דוראן שמר על המסורת המשפחתית המפוארת ולפיכך דאג לשיקום כתב יד של ספר התשב״ץ ולהעתקתו בידי ר׳ משה בר אפרים צרור שנסתיימה בי״א בתמוז שנת תנ״ה "

 בסוף המאה הי״ז ובראשית המאה הי״ח פעל באלג׳יר ״החכם השלם״ ר׳ צמח דוראן אשר לפי דברי ר׳ רי״ש צרור החמיר על עצמו בדיני פסח. ר׳ צמח כתב תשובה בענין המתנה שקיבל ר׳ סעדיה זוראפה 

ר׳ מסעוד בן־גנון

ר׳ מסעוד בן־גנון תפש מקום חשוב בהנהגה הרוחנית של יהודי אלג׳יר במחצית השניה של המאה הי״ז. על מצבתו נכתב: ״כי נאסף גלה כבוד הדור… היה לעדה זו מאור עיניים שחה בים התלמוד כרבינא ורב אשי… והרביץ טעמי תורה בתלמידים כמו מאתים…״. הוא נהג לדרוש בבית־הכנסת הגדול באלג׳יר ומכך משתמע שהוא תפש מקום מרכזי בין חכמי הדור באלג׳יר. דרשותיו נדפסו בספר ״זרע רב״. בחלק מהן מצוינים תאריכי הדרשה בשנים תל״א (1671), תל״ד (1674), תל״ז (1677) .

לפי מסורת שהיתה מקובלת באלג׳יר, לר׳ מסעוד בן־גנון היה חלק רב בפיתוח הדרשות בבתי הכנסת באלג׳יר, ובקביעת הדרשה בשבת בבית־הכנסת הגדול באלג׳יר. לדרשות הללו בא ציבור גדול, הגברים ללמוד והנשים לשמוע. ואכן ספרו הוא ספר הדרשות הראשון שנכתב באלג׳יר . הוא היה מקובל, שילב בדרשותיו מאמרים רבים מן הזוהר, ועל מצבתו הדבר נרמז במשפט: ״ירד לפרדס התעודה העלה מכל רמזיה מלוא חפנים״. במסורת מאוחרת יותר נמסר שעסק בנסתרות. לפי אותה מסורת כתב ר׳ מסעוד בן גנון ספרים רבים אולם הם אבדו. אין לנו פרטים על חייו או על משפחתו. שם ספרו ״זרע רב״ נקבע כתנחום על כך שלא היה לו בן־. ר׳ מסעוד בן־גנון נפטר בכ״ה באדר שנת ״מחתה״ (תנ״ג — 1693

קו לקו. אסופת מאמרים-אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר

חשבתי לפרסם לזכרו של חברנו המנוח שאול מאמר על ״ר׳ יעקב אבן מלכה והמחלוקת בינו לבין חכמי פאס״, אשר נמצא תחת ידי בכתובים, אך מאחר ולשאול ז׳יל היתה אהבה ניכרת למורשת יהדות מארוקו, לארץ ישראל ולירושלים, ובסוגיות אלו עסק בערוב ימיו, לכן החלטתי לפרסם לזכרו תשובה אחת מתשובות ר׳ אהרן אבן חיים, המשלבת שלשת הדברים יחדיו: היא דנה בענייני ירושלים, נכתבה על ידי אחד מחכמי מארוקו במאה הי״ז, אשר עלה לארץ, התיישב בירושלים, וצאצאיו יצאו כשדרי״ם לחוץ לארץ למען הישוב היהודי בארץ ישראל.

ר׳ אהרן ב״ר אברהם אבן חיים, בן העיר פאס נולד סביב לשנת השט״ו (1555). כיהן ברבנות עם חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בסוף שנת השס״ח (1608) עזב את מארוקו לויניציאה, כדי להדפיס את חיבוריו ״מידות אהרן״ על י״ג מידות, ״קרבן אהרן״ ביאור רחב על הספרא ו־״לב אהרן״ ביאור ודרוש על יהושע ושופטים (ויניציאה שס״ט). בויניציאה התרועע עם חכמי העיר, שהה שם כמה שנים והרביץ תורה בקהל הספרדים והליוואנטינים. משם עבר למצרים, וגם שם הרביץ תורה. בסוף ימיו עלה לארץ והתיישב בירושלים. הוא נפטר בחודש ניסן השצ״ב (1632) ונקבר בהר הזיתים.

מבניו ידועים לנו ר׳ אברהם ור׳ דוד, שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״  ונפטרו צעירים לימים. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה. גם נכדו של ר׳ אהרן הנושא את שמו, ר׳ אהרן ב״ר דוד, יצא בשליחות חברון לערי תורכיה. האחרון גמר שליחותו התיישב שם וכיהן ברבנות בערים כיאוס ואיזמיר.

לבד מהחיבורים הנ״ל, חיבר עוד ר׳ אהרן חיבורים נוספים אשר נשארו בכתובים ביניהם שאלות ותשובות. רק תשובות בודדות ממנו הגיעו לידינו להלן תשובה אחת מהן, אשר שרדה לפליטה.

התשובה

התשובה נמצאת בקובץ תשובות ר׳ אישטרוק אבן שאנג׳י, כתב־יד הנמצא במוסקבה באוסף גינצבורג מס׳ 548». היא אינה אוטוגרפית, הועתקה בירושלים בשנת השפ״ד (1624) מכתב ידו של ר׳ אהרן. ההעתקה קויימה ואושרה על ידי שנים מחכמי ירושלים, ר׳ אברהם ביטון׳ וחכם נוסף ממשפחת כהן, אשר שמו הפרטי דהה ואינו ניכר בכתב יד. התשובה שבידינו היא העתקה מאותה העתקה. יש להניח שהתשובה נכתבה סמוך לזמן העתקתה, דהיינו בשנת השפ״ד, שהרי האישור והקיום להעתקתה מעיד קצת על אקטואליותה.

השאלה דנה בדבר מה שנהגו יהודי ירושלים להתפרנס מהלוואות לנוצרים ברבית. על נוהג זה ערערו מספד חכמים בירושלים, בטענה שגם הלוואה ברבית לנוכרי לא הותרה לגמרי, מת גם שבהלוואה זו הם מסייעים בקיומם של הכומרים ומנזריהם בירושלים, ויש בזה משום אבק עבודה זרה.

נראה כי החכמים האוסרים, אף תיקנו תקנה האוסרת הלוואה לנוצרים. אלה שהתפרנסו מההלוואה ברבית לנוצרים, התנגדו לאיסור. הם פנו לעזרתם של חכמים אחרים למצוא צד היתר, בטענה שזה מטה לחמם העיקרי ואם לא ימצא להם היתר יאלצו לעזוב את ירושלים. ענין זה נדון בידי חכמים נוספים: ר׳ מאיר גאביזון מחכמי מצרים. ור׳ אליעזר בן ארחא מחכמי חברון. ר׳ אהרן נשאל בענין זה בהיותו בחוץ לארץ, כדבריו: ״ואף כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל בני ירושלים באה אלי, שתמיד הם צועקים מר על רבוי המסים וההוצאות אשר בה. ושואלים מכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע ולא יספיק להם הנשלח להם כפי מה שהם אומרים״. וכנראה נשאל בהיותו במצרים בזמן שנשאלה השאלת מר׳ מאיר גאביזון.

למעשה בתקופה העותמאנית ההלוואה ברבית ללא יהודים בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, היתה אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל. ועל כך האריך עמיתי אליעזר בשן במאמרו ״תעודה משנת שפ״ד על הויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים״ המבוסם על תשובה זו ומקורות נוספים ״. הוא פרסם שם קטעים מהתשובה, אשר יש בהם רמזים היסטוריים. לעומת זאת קטעים הכוללים משא ומתן הלכתי — וזה רובה של התשובה, הושמטו. ככה נפגמה חשיבותה של התשובה ותרומתה ההלכתית. ומאחר שרק תשובות בודדות מר׳ אהרן הגיעו לידינו, הרי עולה חשיבותה גם לחקר דרכו ושיטתו ההלכתית של ר׳ אהרן, מה גם שרק תשובות בודדות מחכמי מארוקו בתקופה זו הגיעו לידינו. לכן מצאתי לנכון לפרסם אותה בשלמותה עם הארות ומראה מקומות.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031