קזבלנקה והעת החדשה


הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן : העיתון ל'אווניר אילוסטרה

שעת הרכילות קריאהl'avenir illustre

״לעתים קרובות, בשעות הערב, מזמינים אנשי פאס, שאינם אוהבים בדידות, חברים לסעוד עמם. הנימוס מחייב להזמין שני אורחים לפחות. שותים תה, משוחחים ומשחקים בקליפים. שעה זו מכונה בעיר פאס ׳שעת הרכילות׳.״

שורות אלה, הלקוחות מהספר המרתק והקולע בקביעותיו הרבות והדקות שהאחים תרו הקדישו לבורגנות המוסלמית הגבוהה, לאריסטוקרטיית הסוחרים והאינטלקטואלים של פאס – דבר שזו אינה סולחת להם – ישמשו מבוא לסדרת כתבות בעיתוננו, שבהן היינו רוצים להעמיד במבחן מיידי ומהיר אין ־ספור שאלות קטנות וגדולות הנוגעות למציאות המקומית.

השקיעה ברכילות, בדומה לצחוק, שלרוב מתעורר בעטיה, היא תכונה אנושית המצביעה, כך טוענים, על עליונות האדם לעומת בעלי־חיים, אם אכן מוכח שקיימת עליונות כזאת.

כל עוד היא אינה יורדת לרמה של רכילות שפלה, והרמיזה העוינת אינה עוברת את גבול ההאשמה הקלושה שמובעת באובייקטיביות ובתום לב, דבר שאינו מוציא מכלל אפשרות שיש בה עוקץ, מתעלה השקיעה ברכילות לרמה של ביקורת בריאה ומועילה, וגם אם אין בה, לכאורה, אלא כדי לבדד את הקהל, היא בכל זאת ממלאת תפקיד בתיקון עוולות ואי־צדק.

היא מהווה לעתים קרובות גם אמצעי רב־ערך להגנה מפני שרירות, אדישות ולעג, כל הרעות שמהן סובלים רבים מהמושלים והנמשלים, ואף העמים והאנשים המשכילים ביותר.

מרוקו אינה מוגנת לעולמים מפני הרעות האלה. להפך, הן התרבו לעומת העבר ואין מנוס מכך שמצב זה יימשך תקופת־מה נוספת, שכן כעת ניתן בתחומה דרור לניסיונות מכל הסוגים, כלומר, לכל התפיסות, לכל היוזמות ולכל מעשי ההעזה, כל אחד עם הסיכונים והסכנות משלו. ואולם, בסופו של דבר גם עם הברכה המובהקת משלו, במידה זו או אחרת.

לאוהבי החיים, הפעילות והאתגרים, שעיניהם אינן קשורות ודמם אינו קפוא, מציעה הארץ היפה הזאת, בעלת המעלות הרבות והחסרונות הגדולים, בעלת האפשרויות המופלאות וההבטחות שלפעמים מאכזבות, מקור בלתי־נדלה של לקחים נחרצים ושל תצפיות שחלקן ממריצות וחלקן מדאיגות, כולם מקור משיכה חזק ביותר לבעלי טור בעיתון.

כל תקוותנו שלנו, אנשי המגרב למן השעה הראשונה, המזדקנים לצלם הקצר של העירית ושל הדקלים הננסיים, אינה אלא להרים תרומה כלשהי לסינתזה המרוקנית הגדולה: שהביקורת הנאמנה, הרעננה וההומוריסטית תהיה מותרת.

דווקא בשל כך, ידידי, נישאר מרוקנים במלוא מובן המלה, ובדומה לבורגנים העשירים של פאס נקבע לעצמנו גם אנו שעה קלה של רכילות, תוך שתיית תה המנטה הטעים כל כך עד שאי אפשר לשתותו כראוי, כך אומרים, בלי להתמסר למעט רכילות.

אבו-אל-פודול-ל'אוניון, 18/03/32 עמוד 1

האחים תרו (Tharaud), שמם של שני סופרים צרפתיים, אחים: זירום (1953-1874 , (Jerome; זין (1877 ,(Jean- 1952. יצירתם המשותפת כוללת חיבורים שהתבססו על מסעותיהם באירופה המזרחית, במרוקו ובמזרח התיכון. סגנונם הכמעט עיתונאי הוציא להם מוניטין אצל הקורא הממוצע. לנושא היהודי יש מקום נכבד ביצירתם. נימתם היא, לרוב, אנטי־יהודית משהו.

שעת הרכילות – שעה של אבו־אל־פודול-הגר הלל

שעת הרכילות

שעה של אבו־אל־פודולילדים במללאח - 22

בעקבות שעת הרכילות האחרונה שלנו קיבלנו מכתבים אחדים שבהם נשאלו, בעיקר, שתי השאלות הבאות: מיהו הבדחן הגרוע שמסתתר מאחורי השם המושאל השקוף ״אבו־אל־פודול״? מהו פירושו המדויק של הכינוי הזה, האם הוא שם ממשי, או מורכב מחלקים שונים?

על השאלה הראשונה, שמידת הצניעות חסרה בה יתר־על־המידה, הרשו נא לנו לענות בצורה דיפלומטית מאוד, כלומר, בהתחמקות מנומסת.

מאידך גיסא, אין לנו כל התנגדות לענות בהרחבה על השאלה השנייה. ״אבו־אל־פודול״ יכול היה להיות, למשל, ״השייך אל־פודול״; או הסבר פשוט יותר, השם נגזר מ״אל־פודולי״ שבצרפתית מקביל, כמעט, לכינויים, כגון: אב הניצחון, אב טוהר המידות, אב הצניעות, וכוי.

״פודולי״, ועוד יותר מכך ״מח׳זן בטאל", הוא אדם שמתערב בעניינים לא לו; מי שמגלה את גילו בלי שנשאל; מי ששוכח או מזניח את האינטרסים שלו עצמו כיוון שהוא מספק את יצרו הרע לעסוק בענייני אחרים. זהו הדון קישוט שסרבאנטס הנציחו, שמעולם לא חדל להתקיים, לא בספרד ולא במקומות אחרים. זהו סוג האנשים שמהם עשויים אלה המכונים ״בעלי טור בעיתון״, מבקרים ומטיפים, כגון איזיס, בושאלב, גרנגואר, רקאס […] אם להזכיר את ה״פודולים״ המרוקניים בלבד. אלה הם, בקיצור, ההוזים שמתעקשים לשפר ולשנות מצבים מסוימים, או את תנאי חייו של הזולת, או את התוכניות של אותו גורל, שהממשלות חושבות שהן התגלמותו.

ובאשר לרגישות לזולת, אם היינו רוצים להתענג בחלוקת בני־האדם לפי אופיים, מזגם, טעמם ותחביביהם העיקריים, היינו מגיעים לקבוצות הבאות במיון שאומנם לא נערך לפי כללי המדע:

קודם כל ישנם האנשים המכונים ״אינדיווידואליסטים״. אלה אגואיסטים מושלמים וחסרי תקנה. הם מסוגלים לחשוב רק על האינטרסים הקטנים שלהם, והיו שורפים בקור רוח את העולם כולו כדי לטגן לעצמם ביצה. אנו נתקלים בהם יוס־יום.

אחריהם באים, מעט גבוה יותר בסולם המוסר […] אלה שמתקדמים בחיים לפי שיטת הינקי של פיפטי־פיפטי (fifty-fifty). אלה אנשים שלפי פתגם ערבי עתיק נותנים קצת הרבה מדי לאלוהים, כלומר לעצמם, והמעט הנותר לזולת. כולנו מכירים גם כאלה.

ולבסוף, ישנם ההוזים השובבים שהוזכרו לעיל, הסובלים לפעמים מלב מוגדל עד מאוד, שמעדיפים, נגד הרוח והזרם לעסוק, כפי שכבר אמרנו, במה שאיש לא ביקש מהם.

אמרו לי אתם, מי מבין שלושת סוגי האנשים האלה טועה, ומי צודק? זאת בעיה קשה, כמו כל הבעיות שהורגות מתחום המדע, תוקפות את תחום הרגש ומנסות להכניס למשוואות אמיתות מוסריות, כאשר ברור שכולן, פרט לאחת, בטעות יסודן.

ואולם, אין צורך שהחולמים המסכנים של הקטגוריה האחרונה יחפשו את האמת האבסולוטית, קודם כל כיוון שהם עלולים להשחיר נייר רב בטרם יסיימו לכתוב, ושנית, לאחר שהאמת לאמיתה נמצאה, מה יעשו כל הבטאל אל־מח׳זן, כל האבו־אל־פודול.

אבו-אל-פודול

(ליאוניון, 3.3.32, עמוד 1)

העובדה שאחד ממדוריו המרכזיים של ליאוניון ניתן לדמות חמקמקה המסתירה את זהותה, עוטה מסיכות ונהנית להגדיר עצמה כליצן החצר אינה מקרית, ונובעת ממעמדו של ליאניון בקהילה. כאמור, העיתון הזה נוסד על־ידי מזכיר מועצת הקהילה של קזבלנקה ומטבע הדברים היה תלוי בממסד הקהילה ובממסד כי״ח במרוקו. מצב זה חייב את נטף להגן על הממסד ולהימנע מביקורת, ולכן ברוב המקרים נמצא שמערכת העיתון היתה נתונה במגננה מפני מתקפות האופוזיציה. עם זאת, הוא ביקש מדי פעם להשמיע גם דברי ביקורת על האדם, על החברה ועל השלטון בכלל. תפקיד המתריס נמסר אם כן לאבו־אל־פודול שהסתיר את זהותו האמיתית, בין השאר, כדי להגן על עצמו מפני הממסד.

לעומת זאת, התקפותיו שלוחות הרסן של אוחיון נגד השלטון ונגד יהודי צרפת, נובעות ממעמדו האופוזיציוני והבלתי־תלוי בממסד הקהילה. סגנונו הבוטה לא סיכן את מעמדו בקרב חוג ההתייחסות שלו – ידידי ליאוניר אילוסטרה – שהרי קבוצה זו שמה לעצמה מטרה לתקוף את סדרי הקהל והנה, בניגוד לאבו־אל־פודול הוא לא היה צריך להסתיר את זהותו האמיתית: אוחיון בוגר כי״ח, יליד המלאח במוגדור.* אגב, יהיו אשר ייחסו למוגדור, עיר מולדתו של אוחיון, תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ודעותיו: מוגדור הטרום־קולוניאלית מבטאת ניסיון לשלב בין תרבות אירופה לבין תרבות מקומית, וכמו אוחיון בשעתו, ניסו גם תושביה למצוא את הסינתזה הנכונה בין מסורת למודרנה.

מרקם היחסים העדין שהתפתח בין יהודי מוגדור לסביבתם – הנוצרים מחד גיסא והמרוקנים־המוסלמים מאידך גיסא – הטביע את חותמו על הכתיבה של אוחיון, שגילה רגישות להלכי הרוח הרוחשים בקרב האוכלוסיות השונות במרוקו. ועוד, גלגוליה של מוגדור, שידעה ימי פריחה בתקופה הטרום־קולוניאלית, וחוותה תהליך שקיעה בתקופת השלטון הצרפתי משתקפים בתפיסתו ההיסטורית־הפוליטית של אוחיון: אמנם, הוא לא נגרר לאידיאליזציה של התקופה הטרום־קולוניאלית, אך לביקורתו הנוקבת, כלפי המשטר הקולוניאלי והשלכותיו על החברה המרוקנית, השתרבבו לא־פעם נימות נוסטלגיות לימי מרוקו המסורתית.

לפנינו דיוקן של יהודי־מרוקני חדש, שבדומה לאבו־אל־פודול, צמח בערש המפגש בין התרבות היהודית המקומית לבין התרבות המערבית. ואולם, בניגוד לאבו־אל־פודול זהותו של אוחיון ברורה לו ולקוראיו והאוריינטציה הפוליטית־התרבותית שלו מוגדרת, ומעל לכל: הוא ניחן בתודעת ציבור גבוהה; הוא לא חיפש במה לדעותיו האישיות אלא למצוקות ולצרכים של בני ההמון הדומם; אוחיון ביקש לשמש להם פה ושם עצמו לדוברם.

באופן מפתיע דווקא ליאניון, עיתון שמייצג את יהדות צרפת ואת מקורביה המערביים והמתמערבים במרוקו, העמיד למופת דמות אוריינטלית בעלת שם הנושא צליל ערבי, וקבע למדורו כותרת השאובה ממנהגי המקום. אכן, המנהג של זקני פאס, ששימש השראה ל״שעת הרכילות״, היה שאוב מהווי החיים המרוקני־הילידי. אך אם נתבונן בעיון בקטע המציג את
מדורו נגלה, כי אבו־אל־פודול ידע על המנהג מעיון בספרי האחים תרו. אבו־אל־פודול הכיר את זקני פאס רק מהספרים ואת מורשתו המגרבית קיבל, בין היתר, מבעד לפריזמה של מזרחנים צרפתיים. מכאן שמקור היניקה העיקרי שלו שאוב מהתרבות הצרפתית.

יהיו אשר יאמרו שאין זה מקרה כי ליאניון, המקורב לממסד הקהילה ולממסד כי״ח, הועיד לראש מדורו הביקורתי דמות מזרחית דווקא, שהרי בהתאם לסטראוטיפ של המזרחי שרווח במערב, הוא אכן בעל דמיון וחוכמת חיים, אך בניגוד לאנשי המערב, איש המזרח מעדיף סיפורי אלף לילה ולילה על־פני מעשים תכליתיים. בביקורתו החריפה והמתוחכמת לא היתה אפוא סכנה ממשית.

מוגדור  – עיר נמל על חוף האוקיינוס האטלנטי. שימשה מרכז למסחר הבין־לאומי, שהתנהל בין מרוקו לבין אירופה בתקופה הטרום־קולוניאלית. בתחומה צמחה קהילה יהודית, אשר בראשה עילית סוחרים יהודיים, שתיווכה בין מרוקו לבין אירופה ונהנתה מזכויות יתר פוליטיות וכלכליות (סוחרי הסולטאן). שיתוף הפעולה בין יהדות אירופה ליהדות המקומית איפשר בניית מוסדות רווחה וחינוך שפעלו בקרב בני המלאח. מתוכם קם זרם של משכילים עבריים, אשר תרבותם ינקה מהמסורת היהודית המקומית ומהתרבות המערבית כאחד. עם הכיבוש הקולוניאלי, הועתקו מרכזי הכובד של מרוקו לערים אחרות. מוגדור, שנהנתה בעבר ממונופול כמעט מוחלט בשטח המסחר הבין לאומי, לא הצליחה לעמוד בתחרות עם המרכזים החדשים וכתוצאה מכך נחלש מעמדה הכלכלי והחברתי.

 

ידידי ליאוניר תקפו את ה׳אבו־אל־פודולים׳ למיניהם על היותם תלושים מהמציאות. הם לא נשבו בקסמי התלבטויותיו של אבו־אל־פודול, ולא נשבו בקסם סגנונו הייחודי. מבחינתם, אבו־אל־פודול, איש המסיבות, ייצג את דמותו של המתבולל. לדידם, אבו־אל־פודול הוא חסר זהות מוגדרת, חסר עמוד שדרה, המתאים עצמו לסביבה, לא בשל סובלנות נדירה אלא בשל קרייריזם צרוף: והם יכנו אותו טארטיף*(Tartuffe) של מולייר (ליאווניר, 15.2.33, עמוד 6; 15.3.33, עמוד 6).

הערת המחבר : Tartuffe כינוי למתחזה, שמאחורי חזותו המתחסדת מסתתר נוכל המשתמש באצטלת מוסר ויראת שמים כדי לספק את תאוותיו, וליהנות מהבלי העולם הזה. השם הודבק לקרייריסטים הסוללים את דרכם לטרקליני שליטיה ועשירים בדרכי מירמה, תככנות או צביעות. השם שאוב מיצירתו של מולייר, המחזאי הצרפתי בן המאה ה־8ו.

מול האינטלקטואל של סלון התה, שמטענו האישי מבוסס על ספרים, ביקש עורך ליאוניר להציג עיתונאי בעל ניסיון חיים והשקפת עולם מגובשת. אוחיון שימש לידידי ליאווניר סמל של לוחם למען חיזוק הרוח הלאומית ולמען מימוש צרכיו החומריים של ההמון. הוא נטל על עצמו תפקיד של כתב שדה (reporter), הלומד על עוולות החיים באמצעות רגליו המשוטטות ברחבי מרוקו ובפינות המלאח של קזבלנקה. בעקבות אוחיון נצעד גם אנו בפרק הבא.

לסיכום, תמורות חברתיות ופוליטיות במרוקו, באירופה ובמזרח התיכון, חידדו את הוויכוח בין הרפורמיזם המערבי־הקלאסי, בדמות האגף הפרו־צרפתי שלו, שהעניק גיבוי לממסד הקהילתי בקזבלנקה, לבין הרפורמיזם הלאומי, הפרו־ציוני, שהתנגד לו. המחנה הרפורמיסטי־המערבי בקזבלנקה החל לראות במחנה הרפורמיסטי־הלאומי אתגר, לעתים איום, המחייב תגובה פומבית הולמת. על רקע זה נוסד העיתון ל'אניון מרוק״ן, שניסה להוות אלטרנטיבה לעיתון ליאווניר אילוסטרה, לשמש במה נוספת לקברניטי הקהילה, ולענות למתקפות ידידי ליאווניר, שכבר עוררו הדים ברחוב היהודי(ליאווניר, 25.8.32, עמוד 3; 15.1.38-31.12.37, עמוד 2).

ראינו, כי שני העיתונים חיזרו אחרי אותו קהל המתמערבים־המתלבטים במטרה להציג לפניהם תפיסות עולם שונות, אפילו מתחרות. לכל צד היה חזון משלו בדבר מהות החברה היהודית, זהות הפרט היהודי וסולם ערכיו; כל צד שאב את דגמי החיקוי שלו מאגף אחר בתפוצה היהודית; כל צד נתמך על־ידי קבוצות אינטרסנטיות שונות לחלוטין.

הפערים הללו באו לביטוי בפולמוס פומבי שהתנהל בין העיתונים ונגע ברוב תחומי החיים של היהודים בקזבלנקה. הם ניכרו בוויכוח כלפי פנים, שנגע לאופי החברה היהודית, הנהגתה ומוסדותיה, והם ניכרו במאבק החיצוני עם השלטון ועם החברה המוסלמית על דפוסי ההשתלבות בחברה המרוקנית.

אוחיון ־ עיתונאי בין שני עולמות-הגר הלל

מאבק לאווניר אילוסטרה לשינוי פני הקהילה

2.3.1 אוחיון 166

דרכו של אוחיון מהמלאח אל החברה המתמערבת ובחזרה לא היתה קלה. מסכת התלבטויותיו בין המגזר האירופי לבין המגזר הילידי משתקפת במאמרו"קנדיד בקזבלנקה״. קנדיד*(Candide) הוא הכינוי שמעניק אוחיון לחבר למקצוע שכוכבו דרך במגזר האירופי אך תהפוכות הגורל החזירו אותו למגזר הילידי. וכך מספר אוחיון על חברו קנדיד:

קנדיד בקזבלנקה

[…] הוא נשא הרצאות במועדון הכושר. הוא זכה לשבחים כיוון שהיה עשיר, בעל מבנה גוף גבוה ולבוש היטב, וכיוון שלא יצא מפיו כל רמז, ולו הקל ביותר, על הציונות. [״.] קנדיד נשא נאומים, שהצהיר בהם על הנאתו לראות שהיהודים כבר אינם מתביישים ללבוש חליפות בוקר וחליפות ערב, שהם נכנסים לגנים ציבוריים ללא היתר, ואף מבקרים במועדוני־ריקודים לבד או בצוותא בלי לעורר ביקורת בעיתונות המרוקנית. וניתנה להם אפילו – כמה מוזר – זכות הצבעה לליגה לזכויות האדם. ובלשונו:

״אנו מאושרים על שאנו יהודים״(מספרדית: Dichosos sonos por ser judíos).

 קנדיד החל לכתוב בעיתונים היהודיים הרבים של מרוקו. הוא ביקש להגדיל את אושרם של היהודים ודרש עבורם גדולות ונצורות, כי הוא האמין בכוחה של העיתונות.

קנדיד היה מאושר ועשיר. הוא התגורר בווילה יפה בבולוואר ד׳אלפה   Boulevard d'Alphaוהמתין בסבלנות לשובה של קונגונד (Cunegonde)  היקרה שלו. הוא חלם על בית מקדש מפואר בקזבלנקה והעניק המחאה בסך שלוש מאות אלף פרנק לוועד של בית הכנסת.

הקשר ביני לבין קנדיד נותק, וזה לא הפתיע אותי. אמרתי לעצמי: לא קיימת תוצאה בלי סיבה.

זמן רב לא הזכירו העיתונים את קנדיד, ושמו אפילו נעלם מהמסך המואר. ואולם, יום אחד גיליתי אותו חובש תרבוש ישן עד מאוד, עוטה גלביה מסמורטטת ורגליו יחפות.

הוא ישב על הארץ, ברכיו מקופלות אל בטנו, בפינה מוצלת של רחוב צולי הבשר Rue des Rôtisseurs) , ואכל דבר־מה אפוף בריחות של אלפי הדברים שהקרביים של המלאח מציגים לראווה לעיניהם ולאפם של העוברים והשבים.

הוא לא מצא לנחוץ לפנות אלי בדברים ולי היה קשה לזהות אותו בבגדיו המוזרים.

פניתי אליו. ניסתי להסתיר את הפתעתי עד כמה שיכולתי. קראתי לו בעודי שומר על הארשת הטבעית ביותר שיכולתי לנסוך על פני. אלא שלא יכולתי להתאפק והשוויתי בקול בין מצבו המזהיר מלפני חודשים מספר, למצב האומלל שבו היה שרוי באותו הרגע.

האם הוא התכוון, כמו הרון אל־רשיד להתמסר בלילות לניסיונות פסיכולוגיים עממיים על תושבי המלאח? הוא ענה לי בפשטות:

״המצב שבו אתה רואה אותי כעת הוא תוצאה הגיונית של סיבה טבעית מאוד. ערב אחד נשאתי על עצמי, במקרה, את כל רכושי, והכל נשדד ממני כאשר טיילתי בבוסביר הישן (vieux Bousbir) מאחורי בית הקברות היהודי ״גם זו לטובה״ (gam zou 1é-tov) ; ואכן, חשבתי שגם זו לטובה, כי באותה הזדמנות היו יכולים גם לרצוח אותי, והנה, אני חי.״

קנדיד קם על רגליו והלכתי אחריו. הוא לקח אותי לביתו. בדרך כמעט מעדתי פעמים מספר, כיוון שהרחובות המפותלים של המלאח עלו על גדותיהם ממש בדברים דביקים כך שבקלות יכולת להחליק עליהם.

למרבה המזל, אם אפשר להתבטא כך, יכולתי, הודות לצרות הרחובות, להחזיק את עצמי בשתי ידי בקירות כאשר הושטתי את זרועותי לשני הצדדים. עברנו ברחוב נאסריה (Nacería). שם מילאו את האוויר ריחות של דגים רקובים, זבל ביתי וריקבון שהדיפו אלפי ניחוחות מוזרים שדחו אותי.

קנדיד לא נראה מופתע. הוא אמר לי בחיוך: ״אל תחזיק את עצמך בקירות, אני חושב שהם מלאים בשתן. ואם תיפול, האבנים תיפולנה אחריך.״

[…] עכשיו הגענו לדירתו: סוכת קרשים בעלת גג מפוצץ, בנויה על קרקע לחה ומרופשת. קנדיד מזמין אותי פנימה. אני דוחה את הזמנתו. הוא אינו נעלב, ומחייך כדי להסיר ממני כל מבוכה. אינני גאה בעצמי. כדי לצאת מהמצב המביך הזה אני נכנס בנחישות.

[…] אמרתי שהמצב הזה לא יימשך זמן רב, שהחורבה שלו תיהרס בקרוב ושהקרקע שעליו יש לו העונג לישון תימכר ב־8,000 פרנק למטר.

״כמה רובעים בריאים אפשר לבנות בכסף הזה! האם העיריה חשבה על כך״, אני מעלה את מחשבותי בקול רם.

״ברובע הזה,״ הוא אומר לי, ״לא חסרה תברואה. ההוכחה לכך היא שהעיריה דואגת לאחזקתו, שהקהילה אינה מוחה, ושוועדת התברואה לא נתנה הוראה לגלח אותו. אכן, העיריה, ועדת התברואה ובעיקר הקהילה היהודית של קזבלנקה הם גופים חכמים יותר ממך וממני, ואם הם עוזבים אותנו כאן לנפשנו, יש להם ׳סיבות מספיקות׳ לכך, שההיגיון שלך אינו מבין, אבל שהשכל הבריא שלי מקבל ללא כל הסתייגות.״

קנדיד שתק. ברור שהתחלתי להציק לו, ויותר חשוב, לערער את אושרו בזעמי שלא היה במקום.

הוא נשכב לישון בלי לסגור את הדלת, כי לא היתה דלת.

יצאתי, שקוע בהרהורים, גבי שפוף, כולי מתבייש בחולשתי מפני מצוקה. קנדיד צדק.

(ליאותיר, 11.6.31, עמודים 4-3)

קנדיד, השם שאוחיון בחר לכנות בו את חברו, אינו מקרי. אוחיון השתמש בדמות הלקוחה מנכסי צאן הברזל של התרבות הצרפתית והיתה מעוגנת במערכת האסוציאציות של המתמערב שהתחנך על ברכי תרבות זו. כל זאת כדי להבטיח את תשומת־לבו של הקורא המתמערב למוסר ההשכל שלמד קנדיד בגלגוליו השונים.

קנדיד של וולטר ניסה לחרוג ממעמדו וחדר לטרקליני החברה הגבוהה, אך הצלחתו היתה קצרת מועד שכן בסופו של דבר גורש ואיבד את היתרונות החומריים שידע בארמון הרוזן. תלאותיו בעולם הגדול לימדוהו להכיר במגבלותיו. לאחר מסע נדודים, הוא למד את מקומו בחברה והסתפק בחלקת האלוהים העלובה שהקצה לו הבורא: ״נעבוד ללא פלפולים. […] זהו האמצעי היחידי העושה את משא חיינו לאפשרי״.*

קנדיד של אוחיון, הקזבלנקאי המתמערב, קיווה למצוא בחברה הקולוניאלית המתמערבת את החברה ״הטובה עלי אדמות״. עם איבוד נכסיו התברר לו שקיומו בחברה זו תלוי על בלימה, וכך התגלגל לחברתו המקורית – חברת המלאח היהודית. ״גם זו לטובה״ הוא יאמר, ובמצוקה הגופנית הוא ימצא את שלוותו הנפשית.

על אף מצוקתו החומרית של אוחיון, שבחל בגן העדן המדומה של עמיתיו המתמערבים, ועייף מהוויכוחים התיאורטיים במועדוני האינטלקטואלים, נסחף כמו קנדיד הקזבלנקאי לסימטאות המלאח. לאחר הרפתקאות והתנסויות אין ספור בקהילות מרוקו, גם הוא הגיע למסקנה של קנדיד הספרותי: ״עלינו לטפח את מינו״ אך הוא לא היה מסוגל לקחת חלק באופטימיות הנאיבית של קנדיד הקזבלנקאי. הוא לא היה שותף לאשליית הקידמה של החברה המתמערבת, הלוקה באופטימיות עיוורת, אך גם לא לרומאנטיזציה של החברה המסורתית, הלוקה בשאננות מנוונת. כשאוחיון נתקל במצוקות המלאח, הוא לא יכול היה להשלים עם הגורל כפי שעשה גיבורו, וגם לא להעלים עין – כפי שנהגה העילית המתמערבת. כעיתונאי – הוא חייב היה לזעוק, וכרפורמיסט – הוא הוסיף לחפש את הנוסחה שתוביל אותו ואת עמו לקראת ה״טוב בעולמות, שהם בגדר האפשרי״.

בכתבותיו הוא ינסה להגביר את מודעותו של הציבור לתחלואי הקהילה היהודית ולהציע דרכים לפתרונם. בשורות הבאות נבחן את הכתבות הנוגעות לקהילת קזבלנקה, ונתמקד במספר נושאים: מצוקת המלאח; מצוקתם של מוסדות הקהילה; מחדליה של ההנהגה.

המלאח ומצוקותיו – הגר הלל

המלאח ומצוקותיו71932

האיסור לגור מחוץ לתחומי המלאח בוטל לאחר שהצרפתים כבשו את העיר. האוכלוסיה הוותיקה במקום עשתה שימוש בהיתר זה: עשירים ומקורבים לשלטון פנו לרובעים אירופיים; בעלי אמצעים צנועים פנו לרובעים מעורבים; אך מי שחשב, כי המלאח היהודי יגווע באופן טבעי, נוכח עד מהרה בטעותו. אוכלוסיית המלאח הוסיפה לגדול בממדים מדהימים, שכן החלל שהותירו הוותיקים ובעלי האמצעים, התמלא עד מהרה בעניי העיר ובמהגרים מהכפר, שפיתויי העיר המודרנית, אשר על חוף הים, קרצו להם: גברים, נשים. זקנים וטף מאזורי הכפר ארזו את מטלטליהם ופנו למקום, שנראה מרחוק, עיר של אפשרויות בלתי־מוגבלות. ואולם, עם הגיעם לעיר הזרה והמנוכרת הם חיפשו לעצמם סביבה מוכרת: בית כנסת, מקווה, בשר כשר, מכר, או חברת חסד שתציע קורת גג – המלאר ענה על הצרכים המיידיים.

רומנטיקאנים מהמגזר המתמערב, ביניהם, העיתונאי אוחיון, יצאו למלאח כדי למצוא בקרב קהילת המהגרים הכפריים את טעם החברה של פעם: לבוש מסורתי, היגוי ערבי־יהודי, מנהגים יהודיים מתובלים באמונות עממיות ויחסי משפחה ושכנות מימי החבר־ה המסורתית. אך במקום אלה הם מצאו מצוקה זועקת, צפיפות, מחלות, אבטלה, רעב, שוטטות, עבריינות ובורות. אומנם, תושבי המלאח היו ציבור ילידי ממוצא כפרי־מסורתי, אך מצוקתם היתה פרי תהליך של מודרניזציה, אורבניזציה ותיעוש מואץ, שלא לווה בפיתוח התשתית של המגורים, מוסדות החינוך והרווחה המתאימים, או מערכת תומכת הולמת. יתרה מזו, המעבר מהכפר למלאח היה כרוך באובדן התא המשפחתי המורחב, הקשרים החברתיים והכלכליים, המנהגים התרבותיים והמנהיגות התומכת של ראש הכפר.

בעיר הגדולה נחתה על המהגר הכפרי מכה כפולה: מצד אחד, הוא גילה שנגזר עליו להישרד בגפו, ללא הגורמים התומכים שידע בכפר; מצד אחר, האפשרויות והפיתויים, שקיווה למצוא בעיר הגדולה, לא היו בהישג ידו; הללו נותרו בידי תושבי העיר החדשה – לא בקרב תושבי המלאח; הם יועדו לבעלי ההשכלה, התרבות והכישורים המערביים, אבל לא לכפרי בעל המסורת. רק מעטים הצליחו להתמודד עם קשיי המצוקה הקיומית והתרבותית. ללא התמיכה שזכו לה בכפר מולדתם, ובלעדי המערכת המסורתית־האינטימית – שהיוותה עבורם משענת מוצקה בעת צרה ומבוכה – היו המהגרים מהכפר לציבור עקורים חסר יוזמה וחסר אונים. עם התנפצות חלומם באו גילויי ייאוש, אדישות, ניכור ואלימות שהם מסימני ההיכר המובהקים של ה׳סלאם׳ (slum) המודרני. המלאח שאמור היה לשמש להם קרש קפיצה לעבר העולם החדש, היה לביצה עמוקה ללא חבל הצלה.

הסוציולוג פרופ׳ ש״נ אייזנשטדט, שחקר את תהליכי המודרניזציה, מסביר שהתערערות החברה המסורתית היא אחת מתכונות ההיכר ההרסניות של המשטר הקולוניאלי.

■ החלוקה [״.] שבין התחום המודרני והתחום המסורתי […] אין פירושה כאילו למסגרות המסורתיות ניתנו באמת התנאים המלאים להמשך קיומן וכאילו נהנו גם הן מהערכה חברתית ותרבותית מלאה [.״] עצם מהותה של החברה הקולוניאלית מחייב את ריבונותה של המסגרת ושל אורינטציות פעולה אירופאיות. מסגרת זו נוטה אמנם להשאיר את הילידים במצב של מגע מצומצם יחסית עם מקורות הכוח הכלכלי והפוליטי, אך לא מתוך שיקולי הזדהות של אמת עם תרבותם […] אלא מתוך שיקוליה היא. אך שיקולים אלה עצמם מוכרחים במשך הזמן לערער את המסגרות המסורתיות. החדירה האירופית […] מערערת את היחסים החברתיים הקיימים ואת בסיסם הכלכלי. ערעור זה בא בעיקר על ידי שחרורו של היחיד מתלותו הכלכלית הבלתי אמצעית ביחידה חברתית מסורתית – במשפחה, בכפר וכוי. שחרור זה בא על ידי כך שהיחיד הופך להיות לכוח עבודה עצמאי בשוק, היכול לקבל את שכרו בכסף בלי תלות בקבוצתו המסורתית. […] כתוצאה מכך מתערערת הסולידאריות של היחידה המשפחתית ומבנר הסמכות בתוכה. משתנה והולכת חלוקת העבודה בתוכה בין המינים ובין הדורות, מתערערת הסולידאריות של הכפר, של המחוז, וכוי. אין היחידים מוכנים למלא יותר את כל חובותיהם כלפי היחידות הללו, אשר במידה לא קטנה יאבדו את כוחן ואת חשיבותן הכלכלית הישירה עבור היחיד.

[.״] היחיד יכול אומנם ליהנות הנאה ישירה מן השוק ומהכסף החופשי העומד לרשותו, אך יחד עם זאת הוא נעשה תלוי יותר בשוק זה, על כל האנונימיות ועל כל המקריות שבו. […] נמצא אם כן שהילידים מוצאים מצד אחד מתוך מסגרותיהם המסורתיות, אשר בהן נהנו ממידה מסוימת של ביטחון חברתי וכלכלי, גם אם ברמת חיים נמוכר. ומוכנסים לתוך מסגרות אשר אולי באופן פוטנציאלי יש בהן כדי להעלות את רמה חייהם, אך המגבירות עם זאת את חוסר הביטחון החברתי והכלכלי שלהם.

(א״זנשטדט, תשכ״ז, ענמדים 102-99)

יהודי ההרים – הגר הלל

 

l'avenir-18.2.1932כאשר הגיעו מים עד נפש – בהעדר שפה וכישורים מתאימים, שיאפשרו לתושבי המלאח תקשורת עם העולם המודרני, המנוכר והזר – הם ביטאו את תסכולם בשפת הגוף, באלימות (ליאתניר, 31/3/37, עמוד 2; 30.4.37, עמוד 4); וכדי למנוע התפרצות אלימה שתאיים לערער את השלווה של שני המגזרים היהודיים האחרים, המתמערב והאירופי, שנהנו יחסית להם, מרווחה במשטר הקולוניאלי – הציעו עורכי ליאווניר לשמש פה ליהודים המסורתיים והעניים. העיתון ביטא את צעקתם האילמת בכלים מודרניים ובשפה המובנת לחלונות הגבוהים. הוא השתמש בנימוקים או באיומים, שתפקידם להותיר את הרושם המתאים על המשטר ועל החברה הקולוניאלית.

חלום הבלהות של חברת המיעוט הקולוניאלית – השואפת לשמור על מונופול בחיים הפוליטיים ולקיים סדר שיבטיח ניהול תקין של חיי הכלכלה – הוא תסיסה המונית מצד אוכלוסיית הרוב הילידית. אוחיון ניצל נקודת תורפה זו כדי להוציא את החוג היהודי המקורב לשלטון משלוותו, ולהניע אותו לפעול באופן נמרץ להקלת המצוקה, או בלשונו:

■ גטו רוחני סוגר על היהודים בדומה לסכר. הסכר הזה, שחוסם את כל כוחות הריקבון הנובעים מהאבטלה, מהמצוקה ומהעוני, יכול בסופו של דבר להתפרץ אם לא נותנים עליו את הדעת. ואז תוכל המצוקה היהודית, שעד כה היתה מוגבלת לתחום הקהילתי בלבד, להעתיק את עצמה בקלות מדהימה אל הזירה הפוליטית.

לכך תהיינה בהכרח השלכות שאומנם לא יזיקו לפרולטריון שבגטו, שכן לו אין מה להפסיד, אלא שיוכלו בהחלט להכות גם ביהודים העשירים ובעלי הרכוש, וזאת בצורת תגובה שמפני תוצאותיה אנו חוששים ושעליה אין אנו מעזים להרחיב את הדיבור יתר על המידה.

העיתונים של ארץ זו הפכו לשופרם של קולות התסיסה בקרב הקהילה. אכן, קיימת תסיסה, אלא שהיא פנימית לחלוטין. היהודים מתלוננים על השרירות השוררת, והגורמת בהכרח לאי־סדר ולבזבוז כספי הקהילה, שמעטים בלבד נהנים מהם שער שההמון סובל ורק זכות השתיקה ניתנה לו. ופלא הוא שההמון הזה, למרות התמרמרותו, נשאר חרש לתעמולה הקיצונית שזה מספר חודשים מחפשת אותו בביתו, מנסה לשכנע אותו, לקומם אותו ולהוציא אותו, ללא הצלחה, מאדישותו למראית־עין.

(ליאווניר, 7.36 30.7, עמוד 3)

30-11-1936-lav

 

 

 

 

איוו 25

יהודי ההרים

תרגום הכתוב בתמונה העליונה

״[…] אותם יהודים [המתגוררים כרגע במלאה – ה״ה] בעלי החזות העלובה ומעוררת הרחמים אינם אלא הבנים, הנכדים או האחים הישירים של היהודים הגאים של הרי האטלאס; שכן, די לסגור את הבחור׳: הנמרצים ביותר במלאח על־מגת לקבל את התוצר המיוחד, חולה הרככת, של הסביבה הנוראה הזאת. המלאח הוא בית החרושת הגדול של עבדים אומללים וזולים. השכלה ואוויר צח, אלה הן התרופות. צילום – של קבוצת יהודיות יפות של הקאסבות הפיאורליות של גלאאוד 01301×0), בא כתחליף למראה התופעי־. המכוערות של הערים המכונות מודרניות״(ליאלוניד, 18.2.32, שער).

מאבק ל'אווניר אילוסטרה לשינוי פני החברה – הגר הלל

ילדים במללאח - 22

אנדרה שוראקי(יליד 1917) סופר ואישיות ציבורית. נולד באלג׳יריה. למד כלכלה פוליטית ומשפט מוסלמי באוניברסיטת פאריז ובמכון צרפת. כיהן כמורה כי״ח במרוקו. איש הרזיסטאנס במלחמת העולם השנייה. עלה ארצה ב־1959. יועץ אישי של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, בקליטה ובמיזוג של עדות שונות (1963-1959), סגן ראש עיריית ירושלים (1969-1965). כתביו עוסקים במדינת ישראל ובמחשבה יהודית, תולדות יהדות צפון ־אפריקה, כי״ח ועוד.

הגיגיו הפוליטיים של אוחיון, שהילך לתומו באחד מרחובות המלאח, נקטעו לפתע פתאום בשל רעש מוזר. כיאה לכתב מנוסה, הוא חיפש מייד את מקור ההמולה, ודיווח לקוראיו על אשר ראו עיניו:

■ – קדימה! כולכם תלכו ביום רביעי לפחה,* ובמהירות! שלמו אחרת תלכו לכלא ותגורשו!

אשה פוכרת את ידיה ומקוננת.

  • כיצד אשלם? ולאן אלך?
  • לכלא, אמרתי לה, תני להם, טיפשה שכמותך!
  • מופתעת, היא חדלה לקונן ומביטה בי בעיניים פעורות.
  • התדהמה שניכרת בפניה מראה שהיא חוששת באשר לשפיותי.
  • לכלא? מה עשיתי?
  • כלום, זה בדיוק העניין. שם תוכלי לישון ברגליים ישרות כך שתנוחי טוב יותר. בנוסף לכך תוכלי להתרחץ ותקבלי מזון וביגוד, הכל בחינם.
  • והחופש, מה תגיד על זה?

נכון, שכחתי את אלת החופש שמאירה את העולם.

אשה מסכנה, היא עדיין מאמינה בה.

(ליאותיר, 21.7.32, עמודים 4-3)

הערת המחברת : פחה : המושל המוסלמי, נציג מערכת השלטון המוסלמי – המח'זן –שבידיו נותרו סמכויות השיפוט על הילידים, ביניהם, יהודים בעלי נתינות מרוקנית

אחווה וחירות, עקרונות המהפכה הצרפתית, מקבלים משמעות אירונית בשורותיו של אוחיון, הנפעם מגילויי המצוקה של תושבי המלאח. באופן אירוני, אומר אוחיון, דווקא במעמקי המצוקה מתמוטטות החומות בין יהודי למוסלמי, ״שם תוכל למצוא את האחווה בין היהודי לנוכרי!״ (ליאווניר, 21.7.32, עמוד 3); ״חירות? מה משמעותה כאשר רק בית הכלא עשוי לפדות אותך ממצוקת הרעב!״(שם, עמודים 4-3); ״האם הזכות לחופש פוליטי ולאזרחות חשובה יותר מהזכות האלמנטרית לחיות?!״ – הוא יתריס כלפי חבריו(לאווניר, 5.7.33 ו, עמוד 3).

דברי אוחיון מבטאים, הן את רגישותו לקריסת החברה המסורתית והן את ביקורתו כלפי תופעות הלוואי, הקשורות לצמיחתה של חברה עירונית מודרנית.

בשנות השלושים, היה אוחיון עדיין בעמדת מיעוט. רוב מניינם של היהודים מהמגזר המתמערב – מתבוללים כלאומיים – ראו את הדברים מזווית אחרת. במילון המושגים המקובל, המונח "מרוקו הטרום־קולוניאלית" נחשב מלה נרדפת לבורות, פיגור או מצוקה מנוונת; לעומת זאת, המונח ״מרוקו הקולוניאלית״ נתפס מפתח לתרבות, קידמה ורווחה חומרית.

מילון מושגים זה חדר לכתיבה ההיסטורית על התקופה. בספרו הידוע של שוראקי,** קורות היהודים בצפון אפריקה, מופיע התיאור של הכיבוש הקולוניאלי במרוקו כמסע לשחרור היהודים:

■ שחרור זה [נתן] פורקן למשאבי הכוח והחיים, שנצטברו במלאח. […] בכל מקום שהתבססה הנוכחות הצרפתית, נעשו האפשרויות שוות לכל ומצבו הכלכלי של היהודי הזדהה עם זה של הנוצרי והמוסלמי. עם זאת עדיין היתה האביונות, מורשת העבר, מפליאה מכותיה בכל התחומים, שבהם לא העמיקה האמנציפציה את פעלה.

(שוראקי, 1975, עמוד 225)

מתוך ספרו של אנדרי שוראקי, " קורות היהודים בצפון אפריקה " עמוד 224-225

הכיבוש הצרפתי עתיד היה לחולל כאן תמורות גדולת. השלום והשקט, קץ השעבוד ושרירות הלב המופלגת, הקמתם של בתי משפט, פיתוח חינוך, מעמד מדיני חדש-כל אלה פיתחו את האפשרויות לצמיחת מעמד של סוחרים גדולים ובינוניים, לגידול מספרם של העובדים והחקלאים, ליצירת מעמד גדל והולך של משכילים, שקנו השכלתם באוניברסיטאות והוכשרו למקצועות החפשים או לפקידות הממשלתית. אלו היו התמורות העיקריות! אך יש לציין גם את ההיעלמות ההדרגתית של מעמד האומנים, שנהרס מחמת ההתחרות הגדולה של מוצרי חרושת, וכן את חורבנן של אי אלו משפחות גדולות שלא השכילו להסתגל לתנאים החדשים.

אלו היו ברכותיו של שחרור זה, שנתן פורקן למשאבי הכוח והחיים, שנצטברו במלאה. אך המהפכה התבטאה, בעצם, בשטח אחר: חלה נורמלי­זציה במצבו של היהודי. שוב לא היה יצור יוצא דופן אלא נעשה שוה לזולתו. כסוחר נכנס בהתחרות עם בתי מסחר אירופיים גדולים! כבנקאי נתקל במוסדות כספיים גדולים היעילים יותר ממנו; כמשכיל נמצא עומד לצדם של עמיתים או חברים שבאו מן המטרופולין – עד שקמו המעמדות הנרחבים של סוחרים, אנשי־כספים, פועלים או משכילים מוסלמים, שהת­בססו היטב באלג׳יריה, בתוניסיה ובמארוקו על סף עצמאותן.

הגבהת הסולם החברתי איפשרה, איפוא, נורמליזציה כפולה במצבם הכלכלי של היהודים. בכל מקום שהתבססה הנוכחות הצרפתית נעשו האפשרויות שוות לכל ומצבו הכלכלי של היהודי הזדהה עם זה של הנוצרי והמוסלמי. עם זאת עדיין היתה האביונות, מורשת העבר, מפליאה מכותיה בכל התחומים שבהם לא העמיקה האמנציפציה את פעלה. 

סימני המצוקה, הבורות, המחלות האמונות הטפלות וחוסר ההיגיינה, חוסר הביטחון והאדישות, ששוראקי מצא במלאח הם לדידו שרידי העבר המסורתי, המושרשים ב״עבי־מחשכי־דורות״ (שם, עמוד 198 .עד כאן מספרו של אנדרי שוראקי

Casablanca 1944 video rare

Casablanca 1944 video rare

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית ירון צור . הגר הלל

%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a7%d7%96%d7%91%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94קזבלנקה, שאליה אנו מתוודעים כאן, היתה עיר נמל מודרנית, שצמחה כתוצאה מחדירת מעצמות מאירופה. לפיכך, המלאח שבתחומה, אינו יכול להיות רק שריד של העבר המסורתי, כפי שגורס שוראקי, אלא גם תוצר של תהליכי אורבניזציה מואצת, שליוו את תהליך ההתמערבות הקולוניאלית באזור.

משברים, הקשורים למעבר מחברה חקלאית־מסורתית לחברה עירונית־מודרנית, התחוללו ברוב חלקי העולם שבהם התחוללה המהפכה התעשייתית. אין הם ייחודיים למרוקו דווקא. ואולם, בנסיבות הקולוניאליות המשברים היו חריפים יותר, ואף נשאו בחובם השלכות קשות לטווח ארוך. הסוציולוג אייזנשטדס מנסה להסביר את הנסיבות.

 בגלל אופיה הדואלי של החברה הקולוניאלית, אין קיימת בתוכה אפשרות פנימית מספקת להתגבר על מרבית הבעיות החברתיות (שהתלות בשוק המודרני מעוררת). בעיות כאלה קיימות, כידוע, גם בארצות המפותחות. בעיות אלו התפתחו עם עלייתה של התרבות והחברה התעשייתית. אך בתוך מרביתן של ארצות אירופה ואמריקה פותחו מנגנונים חברתיים פנימיים שונים – כגון חוקי ביטוח סוציאלי ולאומי, תנועות עבודה חזקות מבחינה פוליטית, מערכת של חוקי בתי חרושת ועבודה וכו׳ – אשר היו מכוונים להתגבר בדרכים שונות על הבעיות החברתיות החמורות של כלכלת שוק. אותן בעיות עצמן מתפתחות כמובן, בארצות קולוניאליות, אולי עוד ביתר שאת בגלל רמת חייהן הירודה והתלות השרירותית בתנודות השוק הבין לאומי. ואולם כל עוד הן נתונות בתוך המצב הקולוניאלי, אין באפשרותן לפתח את כל מנגנוני הפקוח החברתי הללו, וזאת בגלל שתי סיבות הכרוכות זו בזו. ראשית בתוך חברות אלו לא קיים גיבוש חברתי פוליטי מספיק, אשר יהא מסוגל לשאת ולקדם תכניות סוציאליות כאלו – שביצוען עולה בכסף חב ודורש מאמצים חברתיים ופוליטיים ניכרים. שנית, ביצוען של תכניות כאלו עלול לעמוד בניגוד לאינטרסים של השכבה האירופאית, הזקוקה לכוח עבודה זול, ואשר מכל מקום איננה מוכנה לרוב להשקיע כספים מרובים לשם מטרות כאלה. מאחר שבידיה עיקר הכוח הכספי והכלכלי – הרי שברצונה טמונה גם האפשרות להשפיע במידה מרובה על דרך הבצוע של תכניות כאלו.

(א״זנשטדט, תשכ״ז, עמוד 100)

אחת הסיבות שהחברה המסורתית נכשלה בהתמודדות עם מצוקותיה בעת התרחשותם של תהליכי מודרניזציה ואורבניזציה מואצים – אומר אייזנשטדט – היא בכך, שלתהליכים אלה לא מתלווה תמיכה של מוסדות הרווחה, של מנגנון הפיקוח החברתי, או ויסות כלכלי מתאים (שם, שם). ידידי ליאווניר אילוסטרה ידעו זאת וכדי לאפשר לחברה היהודית להתמודד עם מצוקותיה פעלו ״למען גיבוש חברתי פוליטי, אשר יהא מסוגל לשאת ולקדם תוכניות סוציאליות״. משמע, פיתוח שירותי רווחה, שיענו על הצרכים של חברת המהגרים.

כדי להמחיש לעצמנו מה היו הצרכים של חברת המהגרים נחשוב לרגע על מצב המוכר לנו יותר. נחשוב על מדינת ישראל, מדינה הקולטת עלייה, ונשאל את עצמנו מהן הבעיות המעשיות שעומדות בפני עולה חדש?

עולה, המגיע ארצה, מחפש מקום מגורים, עבודה, ובית־ספר לילדיו. מחסור בדיור, במקורות פרנסה ובמוסדות חינוך – אלה הן הבעיות העיקריות, שאיתן נאלצת להתמודד חברת מהגרים, ואותן ביקש ליאווניר, להעלות על סדר היום הציבורי.

• שיכון – מערכת ליאווניר, דרשה להרוס את המלאח הצפוף ולבנות במקומו שיכון בתנאי תשלום נוחים. חבריה נלחמו לחקיקת ט׳היר למען בניית שיכון עממי במחירים זולים, ולאחר שחוק ברוח זו אכן נחקק (ט׳היר, 24.6.32), נאבקו על יישומו הלכה למעשה (ליאווניר, 25.8.32, עמוד 4; ״החיים היהודיים״ 29.11.35, עמוד 3). חברי המערכת בירכו על יוזמתו של זאגורי, שייסד קרן מיוחדת למשכנתא, אך הטילו ספק ביעילותה, אם לא יסופקו ערובות מיוחדות שיבטיחו שהקרן אכן תעמוד לרשות הגורמים הנצרכים בלבד (ליאתניר, 7.7.32, עמודים 9-8).

חדירת התיעוש והמודרניזציה למרוקו עוררו דילמות מספר אצל מתכנני הערים, ביניהן, השאלה אם לפנות את השכונות הוותיקות־המסורתיות ולבנות שכונות מודרניות, או שמא לשקם שכונות ובכך לשמר את הצביון המקורי של האוכלוסיה הילידית ולמנוע את טלטולה ופיזורה בקרב שכונות אחרות. ידידי ליאווניר דגלו לרוב בשיקום השכונות היהודיות, כפי שנעשה הדבר במכנאס; בדרך זו הם ביקשו לשמר את המבנה המסורתי של הקהילה היהודית ואת ייחודה.

קזבלנקה והעת החדשה – הגר הלל

l'avenir illustre

עבודה – עם בעיית האבטלה והקבצנות הציעה מערכת העיתון להתמודד בשתי דרכים : פתרון מיידי ופתרונות לטווח הארוך (ליאווניר, 4.2.27, עמוד 2). במסגרת הפתרון המיידי עלתה ההצעה להקצות דמי אבטלה (ליאווניר, 31.1.36, עמוד 2); לטווח ארוך הוצע לבנות תוכנית להכשרה מקצועית (ליאווניר, 6.5.27, עמוד 2), וכן להקים ״בנק עממי״ במטרה להסדיר תנאי הלוואה נוחים לבעלי מלאכה, המצויים על סף פשיטת רגל. ״הבה נציל את בעלי המלאכה שלנו״ – מציע העיתון בכותרת ענק (ליאתניר, 15.12.31, עמוד 2).

חינוך – עקרונות האוניברסליזם של המהפכה הצרפתית, לא עלו בקנה אחד עם האינטרסים השלטוניים הצרים של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. זה שאף לשמור על יתרונו של המיעוט האירופי השולט. מסיבה זו הוא החזיק בידיו את מפתחות המודרניזציה, בניסיון לפקח על קצב הקידום החברתי והכלכלי של האוכלוסיה הילידית. מאותה סיבה הוא צמצם את המערכת החינוכית ומיקם אותה בריכוזים אירופיים, ומשלב מסוים הגביל את אפשרות הכניסה לבתי־ ספר צרפתיים לבעלי אזרחות אירופית בלבד.

כי״ח הוסיף להיות הסוכן העיקרי של התרבות הצרפתית ברחוב היהודי. כך, למשל, תמורת סבסוד רשת החינוך שלו, איפשר כי״ח לנציבות הצרפתית לפקח על תוכנית הלימודים בבתי־ הספר היסודיים. ואולם, על אף המשאבים הכספיים לא הצליחה רשת החינוך של כי״ח להיענות לדרישות האוכלוסיה היהודית בקזבלנקה. מדי ספטמבר היה אפשר לראות התגודדות של ילדים ובני משפחתם מול שערי בית־ הספר הנעולים, התגודדויות שהובילו, לעתים, להתנגשויות אלימות בין המסורבים לבין השרתים המופקדים על הבניינים. הנפגעים העיקריים היו תושבי המלאח. הללו היו משפחות ברוכות ילדים, חסרות אזרחות אירופית שעשויה היתה לאפשר להן להיכנס לבתי־ ספר צרפתיים, חסרות משאבים הדרושים כדי להשתלב בחינוך הפרטי, וללא הקשרים המתאימים באדמיניסטרציה של כי״ח, שיאפשרו להן להיכנס למקום ריאלי ברשימת הממתינים.

אוחיון שהיה עד לאותם מראות כואבים דאג לעדכן את קוראיו. מול ההצהרות והדיווחים של האחראים על החינוך, שנהגו לטפוח לעצמם על השכם ולהצביע על הישגים, הוא הציג מציאות אחרת לחלוטין. ״בסך הכל, אמר לסיכום האחראי לחינוך היהודי במרוקו, אין לנו על מה להתלונן, שכן לפני עשר שנים למדו בקושי 2,500 ילדים בכל בתי־ הספר במרוקו. כיום נע מספר התלמידים היהודיים בין 17,000 ל־18,000. האם בכך אין לנו על מה לשמוח?

כמובן […] אבל כמה ילדים עדיין אינם לומדים בבתי־ הספר? האם במרקש עצמה מספרם אינו מגיע ל־3,000? וכמה יש בקזבלנקה? האם נשכח מלב המראה העצוב של פתיחת שנת הלימודים האחרונה? ההמון הסתער על בית ־הספר ושוטרים הסתערו על ההמון הזה, היכו במלוא המרץ על ימין ועל שמאל, הציקו לנשים ולזקנים שסביבם עמדו הפעוטות, וכל זאת תחת עיניהם חסרות ־הישע והכואבות של מנהלי בתי־ הספר, שהתבצרו מאחורי המחסומים ובלעו בשקט את קלונם ואת כעסם" (ליאווניר, 27.12.34, עמודים 10-9).

עד מהרה התברר שהקבלה לבתי־ הספר לא היתה ערובה לשילובם המוצלח של הילדים במערכת החינוך: צפיפות בכיתות, מחסור במורים, או מורים באיכות ירודה, גרמו לילדים רבים לנשור ממערכת החינוך לרחוב. עקב המצוקה והרעב, השתמטו ילדים רבים מביקור סדיר בכיתות, יצאו לגנוב קצת אוכל, אולי בגד, והידרדרו לעבריינות.

בהתאם לרוח התקופה האמינו במערכת ליאווניר, שעתיד הקהילה תלוי באזרחי המחר, דהיינו, בילדים; מעל דפי העיתון הם דרשו להקדיש את מירב תשומת־ הלב לחינוכם ולהכשרתם לחיים הבוגרים (ליאווניר, 19.11.26, עמוד 2; 7.10.27, עמוד 2; 31.10.33, עמוד 2). אם אין קמח אין תורה, כך גרסו ארגוני המתנדבים שניסו אף הם להתמודד עם מצוקתם החומרית של התלמידים. הם דאגו לארוחה חמה וביגוד לבני המהגרים, ובכך קיוו להשיג מטרה כפולה: למנוע שוטטות ועבריינות נוער, ולספק לתלמידים תנאים פיזיים בסיסיים, שיאפשרו להם להתרכז בלימודים. ואולם, בשל תקציבם הדל והבלתי סדיר לא יכלו לספק את מלוא הצרכים הגוברים. ״ילדינו רעבים!״ זעקה כותרת של ליאווניר, וחייבה את ראשי הקהילה לפעול למען פתרון ממוסד של הבעיה (ליאוויר30.4.37, עמוד 2).

מוסדות הקהילה-הגר הלל

 

קזבלנקה 1בעצם, הבעיות והפתרונות שהציע העיתון חייבו בדק בית ביסודות הקהילה של קזבלנקה; ומכך בדיוק חשש ליאניון מרוקיין העיתון מטעם הממסד. כמו בליאווניר, גם בעיתון זה, דאגו לשלום ההמון במלאח, אך בטענה שהמוסדות הקיימים מסוגלים לפתור את בעיותיו. ליאוניר חזר והציג את מצוקותיו המתמשכות של המון המלאח, כדי להוכיח את אוזלת ידם של המוסדות ואת הצורך בתיקונם. ליאניון ידע שהתיקונים שמציע ליאווניר עלולים לשנות את יחסי הכוחות בקהילה ובכך הרי לא היה לו עניין. מערכת עיתון זה חזרה והדגישה את הישגי ההנהגה והעלתה על נס את תוכניותיה לעתיד. ידידי ליאווניר לא השתכנעו. הם תיארו את הישגי ההנהגה כטיפה בים, או בפתרונות קצרי טווח, ואת תוכניותיה בהצהרות ללא כיסוי. ליאווניר חזר והדגיש את הצורך בארגון מחדש של הקהילה ובתיקון דפוסי הנהגתה, וראה באלה תנאי מוקדם והכרחי לכל ניסיון להתמודד עם האתגרים החדשים הניצבים בפני הקהילה הקזבלנקאית הגדלה והמתפתחת.

אופיה של ההתארגנות החדשה, סמכויותיה, משאביה, מנהיגותה ושיטות המינוי שלה עמדו במוקד הדיונים של ליאווניר, אשר העמידו את הקהילה ומנהיגיה במבחן יום־יומי. מעל דפי העיתון שבה ונבחנה הצלחתם בהתמודדות עם הצרכים הדוחקים של הציבור היהודי בקזבלנקה.

2.3.3 מוסדות הקהילה

אחד מסימני ההיכר של שלטון מודרני ריכוזי, הוא הניסיון לבטל את המסגרות החוצצות בינו לבין הפרט, כדי לאפשר לשלטון שליטה יעילה על נתיניו. אך לצד האינטרסים הקולוניאליים פעלו במרוקו גם לחצים מקומיים. משטר הפרוטקטורט, שחייב את השלטון הקולוניאלי להימנע משינויים דרמטיים במבנה המוסדי של מרוקו, אילץ אותו לכבד את ההפרדה המסורתית בין הציבור המוסלמי לציבור היהודי, ולשמר את המסגרת החיצונית של האוטונומיה היהודית על אף צמצום סמכויותיה ושינוי מהותה.

                                                                                                                                                                                                                     .

כתוצאה משורה של ט׳הירים זכו ראשי הקהילה למעמד מוכר ורשמי, אך איבדו את המונופול על תחומי המשפט, החקיקה, המיסוי והחינוך בקהילה; תפקידי הרבנים הצטמצמו לענייני פולחן, ותפקידי הפרנסים בקהילה – לענייני סעד.

התקופה שבין שתי מלחמות העולם, עמדה בסימן של כרסום במשאבים, בסמכויות ובתחומי האחריות של מוסדות האוטונומיה היהודית־המסורתית. כאמור, זכתה הקהילה למעמד רשמי, אך למעשה – או כך לפחות מצטיירים הדברים בליאווניר – היא היתה חסרת שיניים ונתונה לחסדה ולמרותה של הנציבות המקומית מחד גיסא, ושל קומץ זעיר של עשירים יהודיים, מאידך גיסא. ועוד, מערכת הרווחה נפלה על כתפיהם של יזמים פרטיים, שייסדו ארגונים פילנטרופיים חלשים, התלויים בתרומות מזדמנות ובחסדן וטוב לבן של נשות הסלונים בקזבלנקה.

ללא כוח אדם ותקציב מסודר וללא פיקוח מרכזי ורשמי על ניהול הכספים ואופן הקצאת המשאבים, נאלצו הארגונים הללו להסתפק בכיבוי שריפות, נדבה פה נדבה שם. אך הבעיות שהצטברו על שולחנות ראשי הקהילה, חייבו בניית תשתית חדשה שתענה על צורכי הקהילה, דהיינו, טיפול יסודי ושורשי בנושאים המורכבים שהעסיקו את הציבור היהודי.

במשטר ריכוזי מודרני מטופלים תחומים הקשורים לתשתית: שיכון, מקורות פרנסה, חינוך בריאות ורווחה על־ידי רשויות המדינה או העיריה. לרשויות הללו ראייה מקומית כוללת,

והן בעלות כושר תכנון לטווח ארוך. שליטת הרשויות על מערכת המסוי ועל נכסי המדינה, מעניקה להן משאבים כספיים החיוניים ליישומה של תוכנית פיתוח או רווחה; בידיהן סמכות החקיקה, סמכות המאפשרת תיקון תקנות מתאימות למימוש התוכנית הרחבה; משטרה – הדואגת לאכיפתן: אדמיניסטרציה – המפקחת על ביצוען.

אך מצוקתה של אוכלוסיית הרוב המקומית, המוסלמית, דחקה את בעיות המלאח היהודי אל תחתית סולם העדיפויות של הנציבות הצרפתית. נציגיה לא התפנו לאכוף חוקים שנחקקו, ביניהם חוקים שהיו חיוניים לשמירת ההיגיינה במלאח. יתר־על־כן, השירותים הכלליים שהוענקו לאוכלוסיית הרוב המוסלמית, לא התאימו תמיד לצרכיה הייחודיים של האוכלוסיה היהודית.

לפי דעתם של חברי המערכת של ליאווניר, הפתרון למבוי הסתום שנוצר היה טמון ברפורמה מעמיקה בסדרי הקהילה כלפי פנים ובביצור מעמדה האוטונומי כלפי חוץ. יש לחזור ולחזק את מוסדות הקהילה, להרחיב את סמכויותיהם ואת תחומי פעילותם, להתאימם לרוח הזמן ולכלים העומדים לרשות כל חברה מודרנית. הם דרשו להעמיד בראש הקהילה הנהגה שתגלה רגישות לצורכי הציבור, כדי שתייצג את האינטרסים שלו בצורה נאמנה ונחרצת בפני השלטון החיצוני; יתרה מזו, עליה לגלות רגישות לצורכי הציבור מצד אחד, יחוסר תלות בשלטון החיצוני מצד שני. כדי לבצע את הטעון תיקון לשיפור תשתית הקהילה ושירותיה עליה ליהנות הן מסמכויות אכיפה והן מאמון הציבור; ועוד, עליה לרכוש מיומנויות ואמצעים מודרניים לביצוע, וכן להשיג משאבים מתאימים.

במקביל לתביעת אוטונומיה שהופנתה כלפי השלטונות החיצוניים, קרא ליאווניר לשחרר את מוסדות הרווחה מחסדה של השכבה האוליגרכית, לחלץ את הקהילה ממרותה של הנהגה שחיזרה אחר פתחי הפילנטרופים העשירים, שהתרפסה לפני השלטון החיצוני וניהלה את הקהילה כקופת צדקה פרטית – ללא פיקוח וללא קריטריונים ברורים לגבייה ולחלוקה.

כדי לשחרר את מוסדות הרווחה בקזבלנקה משלטונם של הפילנטרופים העשירים, היה צורך בתקציב ובמקורות הכנסה. אך דווקא בתקופה הקולוניאלית הצטמצמו מקורות ההכנסה: בוטל מס הגולגולת שהוטל על הד׳ימי, ואיתו הסמכות של הקהילה לאכוף על הפרט לשלם מס ישיר. הקהילה נאלצה לבסס את תקציבה על מס עקיף שהוטל בעיקר על מזון כשר. ל׳אווניר חישב ומצא שעיקר הנטל מוטל על הציבור המסורתי, השוכן ברובו במלאח, במשפחות גדולות, ציבור הצורך כמות גדולה של מזון כשר. אך דווקא בקירבו היו מרוכזים מעוטי היכולת, מקצתם מובטלים ומקצתם בעלי הכנסה זעומה, שכיסתה רק בקושי את הצרכים החיוניים של המשפחה. על רקע זה יצא אוחיון בקריאה לחלוקה צודקת של נטל ־מס.

קריאתו של אוחיון לא נענתה והוא העלה הצעות לדרכי מאבק נועזות יותר. ״אדם נקנס על דבקותו במצוות הדת!״ (ליאווניר, 15.1.37, עמוד 3), התמרמר והציע: ״מה דעתכם על שביתת בשר, למשל?״ אך בינו לבין עצמו הוא ממלמל בקול רפה: ״רעיון יעיל, אך החברה המרוקנית עדיין לא בשלה ליישומו״(ליאתניר, 30.11.36, עמוד 3; 30.6.37, עמודים 5-4).

הרפורמיזם היהודי במבחן -יהודי קזבלנקה-הגר הלל ז"ל

קזבלנקה

ליאווניר הפנה אצבע מאשימה לעבר מוסדות הקהילה, בעיקר לראשיה, על מחדליהם בטיפול במצוקות המלאח. ואולם, העילית של קזבלנקה אטמה אוזנים

העילית הכלכלית היהודית של קזבלנקה, בתקופה הטרומ־קולוניאלית, היתה מיוסדת על סוחרים מתמערבים ששאבו את כוחם מעמדת התיווך בין השליט המקומי לבין המעצמות המערביות. על־פי המודל המגזרי, התגלעו כבר אז סדקים אופקיים בין מערכות הייחוס הכלכליות והתרבותיות שלהם לעומת אלה של ההמון. הסוחרים מצאו דרכם אל כלכלת השוק המערבית ואל תרבויות אירופיות (צרפתית, אנגלית או ספרדית), ואילו הציבור הרחב הוגבל לשוק המקומי־המסורתי ולתרבות הערבית־היהודית, או הברברית־היהודית.

הכיבוש הצרפתי העמיק את הפער והניכור בינם לבין האוכלוסיה המסורתית. שכן מעתה התבסס המשטר על הפרדה היררכית בין אירופים לילידים, כשהעילית הכלכלית היהודית

מסופחת למחנה הראשון, או מנסה להסתפח אליו, והציבור הרחב נותר מנגד.* הפערים *  בדפוסי החיים והשלכותיהם על יחסי הנהגה-ציבור מצאו אצל אוחיון ביטוי בעקיצות ששילח כלפי ההנהגה, כבדרך אגב: ״לרוב ילדי המלאח אין סידור לשנת הלימודים? ילדים משוטטים ברחובות, ללא אוכל, לבוש, או קורת גג? אז מה? אין עם מי לדבר ? ברור, הרי ההנהגה עדיין שוהה בחופשת הקיץ המסורתית שלה בצרפת" (ליאווניר, 25.8.32, עמוד 3); משמע, המצוקות יכולות לחכות.

לצד ההאשמות בדבר הפער והניכור, הוא הוסיף לתקוף את ההנהגה הקיימת גם על אוזלת ידה; לחבר לה כינויים בלתי מחמיאים, כמו"שנוררים״, כדי לתאר את שיטת גביית הכספים (ליאווניר, 30.6.37, עמוד 2); להציג קבל־עם את התרפסותה לפני השלטון והעשירים; להצביע על תכונותיה התיאוקרטיות ולהתרעם על שיטותיה המיושנות (ליאווניר, 22-15.12.36, עמוד 3); פה ושם שרבב תיאורים על שחיתויות ופרוטקציוניזם. האווירה של חיפוי הדדי, ששררה בטרקליני המינהל הקהילתי, ומנעה לפי תפיסתו פיקוח על סדרי שלטון הוגנים, הומחשה בשיחה מדומה ששיבץ באחת מכתבותיו.

  • אנשים בלא הרשאה (מנדאט), חסרי ידע בהנהלת חשבונות, אנשים שכלל אינם מתאימים לתפקידי פיקוח לא מבחינת רמת תרבותם ולא מבחינת עיסוקיהם, מונו במפתיע ל״רואי חשבון״.

הם יתקנו – כך אומרים – כאוות נפשם את הרשימות של מקבלי הקיצבה מקופות התמיכה או את רשימות מקבלי המזון בבתי התמחוי. לאחרונה מתקיימות ישיבות שבהן דנים בסוגיות בדרך הבאה:

  • מה יעשה אהרון(או משה או שמואל) עם כספי העזרה? נראה לי שהוא מעולם לא עבר בדיקה כמו שצריך.
  • שמור את הבדיקה לאחרים. כאן מדובר בבן חסות של מר x, אדוני רואה החשבון.
  • הא הא. ומה קרה לאיש ההוא, שהבדיקה יצאה לרעתו?
  • נכון שכך יצא, אבל הגברת X, שאצלה הוא ביקר בעקבות הסירוב, התערבה לטובתו. […] וכו׳ וכוי.

והוא מסכם:

  • יש אנשים ששולחים את בני טיפוחיהם לבית התמחוי לאחר בדיקה פורמלית שנעשתה ברפרוף. הם מונעים עזרה מנכים על־מנת להיטיב עם אנשים בריאים. בגללם ניתנות מלקות לעיוורים המוחים נגד פעילותם, ונדחפים זקנים שעוונם האחד הוא להיות רעבים, והשני, הגדול יותר, אם הם כבר רעבים, שלא נולדו בקירבת ואדי בוקורה

Oued Boukoura))

(ליאות׳ר, 30.6.37, עמודים 5-4)

מצוקתה של האוכלוסיה אינה מקרית, תרשום מערכת העיתון בציניות: יש פה אינטרס פוליטי מכוון לשמר סטטוס־קוו של בינוניות. כל זאת, כדי לחזק את התלות של ההמון בנדבות של העילית המנהיגה, ובכך להבטיח את שליטתה המלאה בקהילה.

[…] גמילות חסדים, כפי שמבינים אותה בקהילותינו, היא פעולה שלילית. היא מקלה על העניים אך היא מנציחה את המצוקה. אין לה כל השפעה מעשית על שיקום אוכלוסייתנו, וזו היתה צריכה להיות המטרה העיקרית של מנהיגינו. אין ספק שקל יותר ונוח יותר מבחינה פוליטית להשאיר את אוכלוסייתנו בסטטוס־קוו של הבינוניות שבה היא נמצאת כעת, מאשר לנסות ולשקם אותה באמצעות מוסדות חדשים, ובראש ובראשונה על־ידי רוח חדשה שתנשוב בוועדות שלנו.

(ליאווניר, 36.ו ו.30, עמוד 2)

מתקפות אלה הכשירו את הקרקע למאבק של ליאווניר נגד חלוקת נדבות שהפכה, לפי תפיסת המערכת, מכלי עזר לשיטה שמטרתה לחפות על מחדלי ההנהגה בתחום הקצאת משאבי הקהילה וניהולם. עם זאת, מערכת העיתון נזהרה שלא להיגרר להתקפות אישיות על מנהיגי הקהילה; שורש הבעיה אינו באנשים, טען העיתון – אלא בשיטה.

מערכת העיתון, בניצוחו של טורש, פתחה במסע ממושך לדמוקרטיזציה של הנהגת הקהילה; אך מסע זה איים על מערכת השלטון שהתגבשה במרוקו הקולוניאלית והתבססה על כך, שהשלטון הקולוניאלי איתר את המנהיגים הרצויים לו, העניק להם כוח כלכלי ופוליטי והטיל עליהם לנהל ולייצג את הקהילה. תהליך המינוי של ראשי ההנהגה לפקידים, מקבלי משכורת, הגביר את הפיקוח של השלטון הקולוניאלי על הציבור המקומי ומנע תהליכי דמוקרטיזציה, שהיו עלולים לסכן את יציבותו. דוגמה מובהקת לסגנון זה של שלטון קהילתי ניתן למצוא בדמותו של יחיא זאגורי, צאצא למשפחה ותיקה שניהלה קשרי מסחר עם אירופה במרוקו בתקופה הטרום־קולוניאלית, ששימש מתורגמן בקזבלנקה ומילא תפקיד חשוב בקונסוליה הצרפתית בעת המערכה הצבאית על העיר בשנת 1907. בשנת 1918 הוא מונה מטעם הנציבות הצרפתית לפקח על מועצות הקהילות ברחבי מרוקו, וכן על בתי־הדין הרבניים. במקביל הוא כיהן כנשיא קהילת קזבלנקה. ככל שכוחו הפוליטי והכלכלי התעצם, כן גברה תלותו בשלטון הקולוניאלי.

אם בעבר שאבה המנהיגות המסורתית את כוחה מהקהילה ומהשלטון כאחד וייצגה את האינטרסים של הקהל לפני השלטון ואת תביעות השלטון לפני הקהל, הרי שאיזון עדין זה הופר בתקופה הקולוניאלית. ״הנני מעל לכל פקיד ממושמע,״ […] יאמר זאגורי   (Bensimon  89 Donath 1968 ), ובכך יבטא את מחויבותו המלאה לשלטון הצרפתי בתוקף היותו פקיד המקבל את משכורתו מהאדמיניסטרציה של הנציבות.

אין ספק שכישוריו של זאגורי, השתייכותו לעילית היהודית וקירבתו לשלטונות הצרפתיים תרמו לרווחתה של הקהילה. ליאווניר נאלץ להכיר בכך. עד מחצית שנות השלושים נמנע העיתון מלתקוף את זאגורי עצמו, והסתפק בביקורת נוקבת על אנשי חצרו: התנהגותם, יושרם ואופן מינוים. העיתון הצביע לעתים על חוסר כשירותם לייצג את האינטרסים האמיתיים של בני הקהילה, ודרש להעמיד במקומם מנהיגות נבחרת השואבת את כוחה מציבור בוחריה ולא מהשלטון. דרישה זו היתה מבוססת על האמונה, לפיה הפרט יכול, ואפילו מחויב, לקחת חלק בעיצוב גורלו, והיא שינתה את התפיסה הפוליטית ביחס לשלטון הרצוי בחברה.

לפי התפיסה המסורתית נובע כוחו של השליט מייחוסו; לפי תפיסת ההשכלה – מקור כוחו טמון בציבור שאותו הוא מנהיג. השליט שוב אינו שואב את הלגיטימציה לשלטונו מחסד האל או מהילת אבות, אלא מיכולתו לייצג ולשרת את האינטרסים והצרכים של הציבור הרחב. * אנשי מערכת העיתון, שהציעו ליישם עקרונות אלה נתקלו בהתנגדות כמעט מכל אגפי החברה הקזבלנקאית. מייצגי מרוקו המסורתית לא גילו נכונות לאמץ את הנחות היסוד של המהפכה הצרפתית; אך גם הצרפתים, שליטי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, לא גילו נכונות ליישמם במושבות.

בקטע הבא מסביר צור כיצד קרה שהקולוניאליזם – שהחדיר למושבות את העיקרון של שיתוף האוכלוסיה בחיים הציבוריים – תפס עקרון זה כאיום על חוסנו בעת שהיה ניסיון ליישמו, הלכה למעשה.

בחברה הקולוניאלית כושרו של היליד לממש את הכרעתו בדבר כיוון התפתחותו מוגבל. מצד אחד אין לשלטון הקולוניאלי אינטרס לעודד מודרניזציה של החברה הילידית והסתפחות של ילידים למחנהו – מצד שני מובן שאין זה מעניינו לטפח נטיות המגלמות בתוכן התנגדות לנוכחותו או להשפעתו. במקרה הראשון יצטרכו המתיישבים לחלק את העוצמה הכלכלית והפוליטית שבידיהם עם הילידים שיצטרפו למחנה האירופי: במקרה השני יש [״.] סכנה שההתנגדות תגבר והעוצמה כולה תנטל מן האירופים ותחזור לידי בני הארץ. השלטון מבכר אפוא את תהליך המעבר והופך את אימוץ הדגם שהוא מייצגו למטרה שאין היליד יכול להשיגה בקלות. בה בעת הוא מגביל את חופש הפעולה הפוליטי לקיום פעילויות הנראות מסוכנות בעיניו.

Recent Posts

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.

  • תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

    השוואה לחקיקה המגורשים בסדר קידושין ביטוי לכך ולהיבטים נוספים שהעלינו עד כה ניתן למצוא בתקנה הראשונה הפותחת את קורפוס החקיקה של המגורשים. תקנה א קובעת: תקנו ח״ק ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין. תקנה זו נדונה בהרחבה בחיבורו המונומנטלי של א״ח פריימן הי״ד, והוא קבע את הממצאים האלה: ראשית, מבחינת התוכן נדרשה נוכחות של חכם המכהן בפועל בקהילה בעת טקס הקידושין או הנישואין כדי שאלה יהיו תקפים. לפי ממצאיו של

  • מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו דוד אוחיון

    מתוך הספר  מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו דוד אוחיון הקדמה תהפוכות שונות עובר האדם במהלך חייו. יש ואירוע אחד מביא לשינוי משמעותי בחייו. אהבתי הרבה לנושאי מורשת מרוקו הינה חלק מחיי הכרה בערכה ובחשיבותה. תמיד הייתי חדור ברגשות עזים כלפי העבר שהושאר במרוקו. ידיעותיי לא חפפו תמיד את מודעותי לגבי חשיבותה של מורשת זו. ידעתי כי יש עושר רב מאחורי המשפט אשר כה השתמשתי בו ״תרבות יהודי מרוקו עשירה ומפוארת״, אך לא ידעתי עד כמה ובמה. ביולי 1995 ביקרתי עם קבוצת חברים במרוקו, ביקור שהשאיר בי רושם עז, ודומה כי מאז נתהפכו אורחות חיי. מאז שחזרתי לארץ

  • יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-שבתות מיוחדות

    שבתות מיוחדות מלבד יום השבת, שהוא יום המנוחה השבועי וגם יום קדוש ומכובד, ישנם עוד מספר שבתות בשנה הנושאות אופי מיוחד והמציינות מאורעות מיוחדים, כגון: שבת בראשית היא השבת הראשונה שלאחר חג הסוכות בה פותחים מחזור חדש בקריאת התורה בפרשת ״בראשית״. הגאונים קראו לה ״ראש השנה לפרשיות״ . בשבת זו נוהגים להעלות לתורה את ״חתן־בראשית״ ולכבדו שוב, הגם שכבר ביום שמחת־תורה, כבדו אותו בעליה. לרגל המאורע, משנים את סדר ההפסקות שבפרשה (סדר העליות). לעולה הראשון לתורה, קורא החזן מ״בראשית״ עד ״ויהי ערב, ויהי־בקר יום אחד״. לעולה השני, עד ״יום שני״ והעולה האחרון (משלים) הוא חתן־בראשית, אשר מכבדים אותו בקריאה בתורה

  • לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים-לכסווא דל-כ'מס סנין

    לא תקיפו פאת ראשכם……ויקרא יט, כז התספורת הראשונה לאחר תשעה חודשים במלאת תשעה חודשים לילד, הוריו הזמינו את ספר המשפחה לבית וגילחו את ראש תינוקם בנוכחות בני המשפחה והקרובים. בהזדמנות זו ערכו חגיגה קטנה בבית וכיבדו את האורחים בתה, בעוגות ובמשקה. אולם היו משפחות שערכו את חגיגת התספורת בבית-כנסת, בחול המועד פסח או סוכות, או בל״ג בעומר. כאשר התספורת נערכה בל״ג בעומר, הטכס התקיים ליד קברו של הצדיק אשר בזכותו זכתה המשפחה בילד. כל הזמן שהספר גוזז את שערותיו של התינוק, ה-זג'ראתאת משמיעות קריאות שמחה וצהלה והאב מתפלל לבריאות בנו. יש שנהגו לנקב את תנוך אוזנו של הילד ליד קבר

  • להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו.   מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

                                           להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו. מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "ויאמר יהוה אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,   אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א).   "לך לך" – קריאת כיוון – ללכת לארץ ישראל. אברהם אבינו – העולה החדש הראשון, פתח את שערי העליה לארץ – לכל הדורות.   "והאמין ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו). המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם. "אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,  אלא בזכות

  • תכשיטים אצל נשות מרוקו-״כראס כּבּאש״ (״עגיל ראש־ראם׳׳) או ״כראם עמארה"

    תכשיטים אצל נשות מרוקו תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות. בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות. הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את

  • מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני

    טודרום בן יהודה הלוי אבולעפיה נולד בש׳ ה״א ז. היה שר המלוכה ומשורר בטוליטולא. בימי עלומיו חבר שירים. תתלה שמש בחצר המלד אלפונםו הרביעי ואח״כ בחצר המלך שאגג׳ו הרביעי. כנראה שעמד בראש האוצר. גדולתו עוררה כגגדו את קנאת הנוצרים והמיטה עליו שואה. בימי אלפונםו נאסר כמה פעמים ורכושו הוחרם. אחרי מות אלפונםו מנהו המלך שאנג׳ו הנ״ל לשר האוצר בין השנים הא׳ ס-סו. נודע בחבורו ״גן המשלים והחידות״. כולל שירי ידידות, שירי תהלה, קינות, שירי אהבה, סליחות, וכו'. ידידיה רפאל חי אבולעפיה נולד בירושלים בשנת תקס״ז. מגדולי המקובלים בדורו וראש ק״ק החסידים בית אל אחרי הרב אג'ן. את גדולתו בח'ן יש

  • Juifs du Maroc a travers le monde Robert Assaraf

    Dans ce contexte, la question juive, objet au départ d’une unanimité sur la nécessité : d'intégrer sans réserve à la nation la communauté juive, en respectant ses libertés et ses droits, devint avec le temps un des enjeux de la vie politique, un des moyens préférés de l'opposition pour attaquer indirectement le pouvoir en place quand elle ne pouvait le faire face  avec les inévitables conséquences de telles enchères. Au début, l’euphorie l’emporta. Le report – à la suite de désordres provoqués par des jeunes au mellah de Marrakech – des élections des comités des communautés des grandes villes, prévues


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031