קינות ומנהגים לט' באב-נוסח מרוקו-רפאל בן שמחון

ליל תשעה באב

בליל תשעה באב המו בתי־הכנסת במתפללים שנהגו לבוא מבעוד יום כדי להספיק לקרוא את כל הקינות.

גם הנשים נהרו לעבר בתי העלמין אשר המו גם־כן במקוננות שבאו לקונן. הגברים נעלו נעלי גומי בתשעה באב, אולם בכפרי האטלאס באו יחפים לבית הכנסת . בשעה שהגברים קראו קינות בבית־הכנסת, הנשים מצידן נהרו בהמוניהן לבית העלמין ושם, הייתה מוצגת הצגה מחרידה על־ידי נשים מקוננות מקצועיות אשר היו באות מכל קצוי העיר וניצבות במעגל, במרכז בית הקברות. מקוננת מקצועית הייתה ניצבת מיד במרכז המעגל כשהיא שורטת את לחיה עם ציפורניה ובו בזמן חורזת קינות בעגה המקומית, המתארות את חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. הנשים שמסביבה רקעו ברגליהן בקצב אחיד, התגודדו, שרטו את פניהן עד זוב דם, ספקו כפות ידיהן וצרחו:

" אה בוה בוה ! חיי חיי ! ווילי ווילי ! יוה יוה !

 ״אוי לי! אוי לי! אויה לי אויה לי! אויה עלי אויה עלי! אוי אוי!״.

המקוננות מעלות גם את זכר יקיריהן שנקטפו בדמי חייהם, מונות את מעלותיהם וסגולותיהם, ככה זה היה נמשך עד אפיסת כוחותיהן. ״ההצגה״ הזאת הייתה מסתיימת, רק עד צאת הגברים מבית־הכנסת.

תפילת ערבית ברחוב

רוב הציבור נהג להתפלל ערבית של ליל תשעה באב בחצרות הבתים הסמוכים לבתי־כנסת, שכן היו גם בתי־כנסת ששכנו בתוך בתי מגורים. כמו־כן מאחר ורוב בתי־כנסת היו צרים מלקלוט את הקהל הרב שהיה בא. גם השרב היה בלתי נסבל בחודשים אלה, לכן היו קהלים רבים שהתפללו ממש ברחוב ליד בית־כנסת שלהם. התפילה בבית־כנסת עברה לאור עששיות ובמיוחד בשעת קריאת מגילת איכה אשר בסיומה מגיע הרגע המזעזע והמרגש ביותר. מכבים את האורות ובתוך החושך והעלטה, הקהל עוצר אנחותיו ומטה אוזנו לשמוע את השליח ציבור המכריז בקול חנוק מתוך האפלה ובחרדת קודש אומר:

אחינו בני ישראל שמעו! השנה כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו, אויה לנו כי חטאנו׳ וכל הקהל נופל על פניו בגעיה ובבכי מר ואומר: ״נפלה עטרת ראשנו, אויה לנו כי חטאנו״ . בבית־הכנסת שוררת דממה, ומיד אחרי זה, פותח זקן הבית בקינה המפורסמת:

בליל זה יבכיון ויילילו בני, ליל חרב ביתי ונשרפו ארמוני וכל בית ישראל יהגו ביגוני, יבכו השריפה אשר שרף הי… קינה זו הייתה פתיחה ליתר הקינות שלאחר קריאת ״איכה״, אשר כל הקהל השתתף באמירתן.

הערת המחבר : כדי לקבל את התאריך המדוייק של חורבן בית שני, נוהגים להחסיר את המלה ״חיים״ שהיא בגימטריה – 68, מהחשבון הנוצרי(האזרחי) ואז מקבלים את התאריך המדוייק של החורבן

תוכחות מפי הרבנים

אחר תפילת ערבית, קוראים ״על היכלי״ במקום ״יגדל״ וכל אחד נפטר לביתו בשקט, כי בערב זה ממעטים ככל האפשר בדיבורים ובשיחה בטלה. הרבה יושבים וקוראים קינות בבית. יש שהולכים לשמוע דברי תוכחה, מוסר ואגדות על החורבן מפי רבני העיר. בפאס היה ר׳ יוסף בן נאים ז״ל סופר ודרשן בחסד, היה עולה על גג ביתו שב־מללאח, מספר על חורבן ירושלים, על שריפת בית המקדש, דורש ומוכיח מול קהל אלפים.

רגימה ב״נבאק״

ברוב בתי הקברות במרוקו, גדלו הרבה שיחים או עצים נמוכים שצמחו בין רוב קברות הקדושים.

במכנאס, היו הרבה קברים כאלה, שעל ידם גדלו שיחים מיוחדים, לפעמים גם עצי פרי או סתם עצי סרק. בליל תשעה באב נהגו הנערים לסור לבית העלמין ולקטוף אחד מסוגי השיחים שהיה מאוד נפוץ וידוע בשמו הברברי, ״אזאדא״ או בשמו הערבי " א-זרב "  השיח הזה היה מלא קוצים, בעל עלים קטנים ופירותיו אדומים, הנקראים " א-נבאק " בליל תשעה באב, כאשר הגברים יצאו מבית־הכנסת, הנערים רצו מהר לבית הקברות שהיה נמצא בתוך שכונת ה־מללאח, קטפו את הפרי עם הקוצים שבו וזרקו אותו על הנשים שהיו יושבות על־ידי קברי יקיריהן וממררות בבכי. השיח עם הקוצים הדוקרניים, היה נתפס בחוטי צעיף הראש שלהן וזה היה מרגיז ומשפיל.

הערת המחבר : א־״זרב״-שיח מלא קוצים הנותן גם פרי הנקרא א־״נבאק״ הפרי הוא בצורת גולות ירוקות קטנות, אשר בהבשילן, הן מקבלות צבע אדמדם והן מתוקות וטעימות, אולם הנערים קטפו את הפרי הזה בליל תשעה באב כשהוא עוד מלא קוצים . הנערים זרקו את הפרי עם הקוצים שבו על ראשי הנשים בעת שהללו היו מקוננות בבית העלמין, ליד קברי יקיריהן וקרוביהן. ראהVOINOT, עמי 62 המציין כי ״אזאדא״ הוא שם ברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד קברו של ר׳ אברהם אזולאי. העץ הוא בעל עלים קטנים ואדומים ראה: בן עמי, קדושים, עמי 77.

תוספת שלי מתוך הספר " הערצת הקדושים " של יששכר בן עמי ז"ל….
בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין ר׳ דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים מול אנכלא, בעל הדקל, ומול אנכלא אלכדאר, היינו בעל הדקל הירוק:  ר׳ יעקב אשכנזי ידוע גם בשם מול אנמאי, על שם עץ הקרוי אנמאי: מול אל־כאראמה, היינו בעל התאנה, ידוע רק בשם הזה: סידי בו־ זיגאר נקרא על־פי השם הברברי של שיח, הצומח במקום: מול אזאדה נושא את השם הברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד הקבר: ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין) מכונה גם מול אימיתכּ, על שם עץ גדול שמעל מצבתו: ר׳ שמעון כהן ידוע גם בכינוי טיקי אל־בור, על שם שני העצים שצמחו ליד קברו.

יום תשעה באב

היום המר והנמהר ביותר בחיי עם ישראל בעולם, הוא יום תשעה באב, הנקרא ״צום החמישי״. תפילת שחרית של יום תשעה באב נמשכת עד שעת הצהרים ויותר. אין מניחים תפלין ולא מתעטפים בטלית, רק החזן מתעטף בתשעה באב, אין הכהנים עולים לדוכן ואין הגבהת ספר תורה (הגלילה), אולם יש חולקין על כך ומוכיחים שמן הדין לעשות ״הגבהה ".

הערת המחבר : נוהג בחכמה, עמי קמה מביא את זה בשם מחבר ״כסא־אליהו״_; מים חיים, ח. א. עמי קעה הכותב : ״כל מי שקורא בתורה בלא הגבהה, עובר על ״ארור אשר לא יקים את ספר התורה הזה״ (במכנאס רוב בתי־הכנסת נהגו לעשות הגבהה לספר תורה ביום ט׳ באב.

 בשעת הוצאת ספר תורה, הופכים את המעיל שלו ומפזרים עליו מעט אפר, גם שמש בית־הכנסת מפזר אפר מקלה על ראשיהם של המתפללים בעת קריאת הקינות. בעת פתיחת ההיכל קוראים ״על היכלי״ במקום ״גדלו לה׳ אתי״. את ספר התורה מניחים על אחד הספסלים שבבית־הכנסת, במקום על התיבה, יש שהרחיקו לכת ונהגו ״להניח ספר תורה על גבי איש כפוף ולקרוא בתורה״. בבית־הכנסת של התושבים שבפאס אין מעלין את הכהן והלוי לספר התורה בתשעה באב, אלא מעלין שלושה עולים (ישראלים) העולה לתורה אינו פותח במלים ״השם עמכם״ כנהוג אצל הספרדים, אלא פותח במלים ״ברוך דיין האמת״. השליח ציבור לא משתמש ביום זה, ב״קולמוס״ לקריאת התורה, אלא משתמש באחד מכנפי טליתו במקום הקולמוס, הוא גם אינו מכבד את העולה לתורה בתואר ״יעמוד השם הטוב וכו',  אלא כל אחד עולה לבד ומבלי שיוזמן.

דמי איכה

כמו שמחלקים ״דמי פורים״ ביום פורים, כך מחלקים ״דמי איכה״ ביום תשעה באב.

משעות הבוקר המוקדמות מתחילים להגיע לבתי־הכנסת, גלים גלים של נזקקים וקבצנים למיניהם ואחד מראשי קהל בית־הכנסת יחד עם השמש, מטפלים בכל פונה. אחדים מהפונים באים מצויידים בקופות צדקה, שהם נושאים בידיהם. גם הערבים לא נפקד מקומם ביום זה, והם פוקדים בהמוניהם את בתי־הכנסת ומקבלים מעוח משום דרכי שלום.

אחר תפילת שחרית, הילדים מקבלים ״דמי איכה״ או " פלוס איכה "  שהם כעין דמי כיס, בהם קונים צעצועים.