רבי חיים בן ע. אגדת חייו-י.גו.

עמוד 1 מתוך 3123

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

רבי חיים בן עטר – תודות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.

להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.

העיר סאלי בקצה מרוקו, על חופו של הים האטלנטי, לא העיר גדולה הייתה. הקהילה היהודית בה קטנה היא, אולם רישומה ניכר בתולדות ישראל, בזכותו של רבנו חיים בן עטר, שנולד בה ונתגדל בקרבה, עד אשר נשאו נפשו לעלות לארץ הקודש ובירושלים מנוחתו כבוד.

רבנו נולד למשפחת בן עטר, [שמוצאה מספרו הערבית. עטר פירושו בושם או הכל בשמים] בשנת תנ״ו [1696], וקיבל תורה מפי אבי אביו, שעל שמו נקרא, כדבריו בהקדמתו לספר ״חפץ ה׳״: ״ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, חיים אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה, על חורבן בית אלהינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו״.

בבית חותנו

מנעוריו עלה רבינו ונתעלה במעלות התורה, וברבות הימים אף יסד בביתו ישיבה שהיה מרביץ בה תורה ברבים ללא קבלת פרס, כי מלאכת שמים שם על שכמו, מימי חרפו ללמוד תורה, וללמד. הדבר ניתן לו בימים ההם בהיותו בעל אמצעים – נוסף על כתר התורה – השתמש בכספו, שהגיע אליו מבית אביו ומחותנו, לשם פעולות צדקה וחסד, כעדותם של רבני אלג׳יר ״שמיום היותו היה מעוז לכל בעלי המשנה והתלמוד, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, ידיו רב לו פיזר נתן וכו׳״.

לא ארכו לו ימי שבתו בשלוה על התורה ועל העבודה, כי לאחר שמת עליו חותנו בשנת תפ״ה והשאיר אחריו הון גדול, הוגשו כנגדו תביעות וטענות שונות מצד אגשים פרטיים. הממשלה הטילה עליו עול מסים כבד מנשוא, ואף עיקלה את נכסיו. התחילה מריבה בין היורשים, עד שרבי חיים עצמו נתפס למאסר.

בשנת תצ״ב עוד היה בסאלי, ובשנה ההיא נדפס באמשטרדם ספרו ״חפץ ה״׳, חידושים על מסכתות הש״ס, אולם מחמת הרדיפות נאלץ לעזוב את עיר מולדתו והלך למכנאס, ומשם לפאס. וכך הוא מספר בהקדמתו לספרו ״אור החיים״ על התורה: ״דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה, באין מבטח לרגע, מחיי להרגיע, ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסק ממון ועל עסקי נפשות״, אך הוא ממשיך ללמוד וללמד תורה על אף הכל ״ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי״. וגם נאלץ לנדוד מעירו ״ונדדתי מעיר לעיר, ונתקיים בי, הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת׳״.

שנים אחדות ישב על התורה ועל העבודה, בעיר פאס, יחד עם חברים מקשיבים לקולו.

http://www.youtube.com/watch?v=ltHLffwA5i4&feature=youtu.be

הילולת רבי חיים בן עטר אור החיים הקדוש לפי מנהג מרוקו

על משמר חומת היהדות

עודו בגיל צעיר עמד על משמר חומת היהדות והוסיף משמרת למשמרת. משנתקל בפרצה לא חדל מלהתריע, אף עורר את חבריו לבית המדרש, עד שהדבר תוקן, וכך, למשל, נתקבלה תביעתו להחמיר בעניין בדיקת הראה, שנועדה להבטיח כשרות למהדרין.

בתקופת מגוריו במאקנס היו בין החכמים שהתירו כהוראת שעה לאכול סוג מסוים של ארבה, והסתמכו על הוראת היתר שניתנה בשעתה. רבינו בדק את הדבר ונתברר לו כי אותו התר לא ניתן אלא בשעת חירום, כאשר נחילי ארבה פשטו על השדות וכל היבולים הלכו לאיבוד.

 במדינה היה רעב כבד והיו אנשים שמתו ברעב. באותה שעה התירו כמה חכמים סוג מסוים של ארבה, שהם ידעו לקבוע את סימני הכשרות.

בשנים הבאות המשיכו לאכול סוג זה של ארבה, אם כי שעת החרום כבר חלפה, עד שהדבר נעשה להם כהיתר. משהודיע רבינו על האיסור, נתקבלה הוראתו על דעת הציבור, מחוץ לאדם אחד שהמשיך באכילת הארבה, למרות האיסור שהוטל על יד רבנו

. באחד הלילות חלם הלה שהוא אוכל שקצים ורמשים. בבוקר מיהר לביתו של רבינו וסיפר לו על החלום הרע אשר הראוהו, ואמנם הסביר לו רבינו כי הראו לו בחלום שהארבה אסור באכילה כשקצים ורמשים.

תקנתו של רבינו נתקבלה איפוא על דעת הכל, וכן סייעו לו מן השמים. אם כי עד אז היה הארבה מופיע לעתים מזומנות, מדי כמר שנים, הרי במשך עשרות השנים הבאות לא הופיע הארבה, וכך ראו כולם את גדולתו של רבינו

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

צדקת פזרונו לישראל

ביתו היה פתוח לרוחה לכל אדם, על אחת כמה וכמה לבני תורה שנהגו להיכנס לביתו בית ועד לחכמים, ולא זו בלבד אלא שלבו היה פתוח לכל נזקק וקשה לב, והיה מסייע לעניים ככל יכולתו ולמעלה מזה. רבינו היה דואג לצרכיהם של בני תורה ומד שבוע היה נוהג לקנות עגל מיוחד לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו בין תלמידי חכמים, למען יאכלו וישבעו לכבוד שבת.

מסופר, שבוע אחד פרצה מחלה בבהמות בעירו סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד השבת נמצאו טרפה, מחוץ לאותו עגל ששחטו לצרכי רבינו. אחד התושבים, והוא גביר ונכבד בעמיו׳, שהצטער ביותר שלא יוכל לאכול בסעודתו בשר לכבוד שבת, פנה לרבינו וביקש להקציב לו מנת בשר, והוא מוכן לשלם כל מחיר אשר יושת עליו.

בקשתו נדחתה על יד רבינו בציינו שכל הבשר מוקדש לצרכי התלמיד חכמים הבאים לקבל את מנותיהם לכבוד שבת. תוך שהם מדברים הגיע אהד העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו, הצר לו לאותו עשיר הייתכן שאין בשבילו כלום ולאותו עני בבגדיו המרופטים נותן חלק יפה, ומתוך כעסו הפליט דברים שהוו לביזיזן העני שהיה תלמיד חכם מופלג.

רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר שעזב את הבית ובקשתו לא נענתה. בלילה ההוא חלם רבינו שנגזרה עליו גזירת גלות לשנה תמימה, מפני שלא יצא להגנת התלמיד חכם שנעלב על ידי אותו עשיר.

רבינו קיבל עליו את הדין, בשבוע הבא גלה מביתו והחל בשנת הגלות פשוטה כמשמעה, גלות ממש. לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר יצא למקום אחר, להמשך הגלות. לעתים קרובות גבר עליו הרעב, אולם הצדיק עליו את הדין בגלל ביזוי תלמיד חכם במעמדו.

מ״ב פירושים שנתגלו מן השמים

בערב שבת אחת משנת גלותו, הגיע בעל ״אור החיים״ הקדוש ליער סמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. תוך שהוא יושב נתחדשו על ידו מ״ב הפירושים לפסוק ״אם בחוקותי תלכו״.

בהגיעו לעיר, וכדרכו הסתיר את זהותו, נכנס לבית הכנסת כאחד האורחים ארחי פרחי. אחד מנכבדי המקום הזמין אותו לסעוד על שולחנו. בתום סעודת השבת באווירה מרוממת הזמין אותו המארח ״בואו ונלכה לשולחנו של הרב המקומי המרא דאתרא, הגדול בתורה וביראת שמים, ותושבי העיר מעריכים אותו ביותר,שכן הוא משמיע דברי תורה הנאמרים במתיבתא דרקיעא״.

המארח ואורחו התיישבו לשולחן והקשיבו רב קשב לדברי התורה שהשמיע הרב במסיבה קדושה זו, והן ארבע עשרה הפירושים הראשונים על הפסוק אם בחוקותי תלכו, והוסיף כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר.

האורח בעל אור החיים הקדוש שכאמור היה בין המסובים לשולחן,העיר בעניוותו ״חיים בן עטר״, והשמיט את התואר ״רבי״.

המסובים הזדעזעו לשמוע הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמעו בקהילות ישראל, ולכן הגיבו בצורה נמרצת על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של אותו צדיק בעל ״אור החיים״ הקדוש. המסובים אף באו בטענות נגד המארח על שהביא לכאן אדם שפגע לא רק בכבודו של הרב מרא דאתרא אלא גם בכבודו של בעל ״אור החיים״ הקדוש.

בסעודת הצהרים של השבת, המשיך הרב ודרש עוד ארבע עשרה פירושים נוספים על הפסוק הנזכר לעיל: אם בחוקותי תלכו, וחזר להוסיף כי אף פירושים אלו נאמרו בתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר, ושוב הגיב האורח בביטול ״חיים בן עטר״ והשמיט את התואר רבי.

גם הפעם הסתפקו המסובים באזהרה, בהוסיפם  " אין עונשין אלא אם כן מזהירים״ ועליו להמנע מלפגוע באותו איש קדוש היושב בעירו ומצודתו פרוסה למרחקים ולמרחבי תפוצות הגולה. כמובן שגם הפעם העירו למארח כי עליו להיות זהיר יותר ולא להכניס בביתו אנשים כאלה.

בסעודה השלישית ״סעודת זער אנפין״ השלים הרב את הפירושים הנוספים לפסוק הנ״ל, ארבע עשרה במספר, כדי להשלים את מ״ב הפירושים לפסוק הנ״ל. אף הפעם נהג האורח כמנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר ״רבי״, אולם הפעם, כיון שזה היה כבר בצאת השבת, הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל, כדי להטיל עליו חרם כדינו של המבזה תלמידי חכמים ופוגע בכבודו של קדוש עליון, הוא בעל ״אור החיים״ הקדוש.

קהל המסובים המשיך בברכת המזון ובתפילת ערבית.

לפתע נשמע קול סערה אדיר, מפרק הרים ומשבר סלעים, וכל הסביבה חרדה כאילו העולם עומד להחרב. הרב עשה שאלת חלום והודיעו לו מן השמים שהיות ובעל ״אור החיים״ הקדוש נמצא תפוס אצלו ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם שאין יכול לפתוח שוב הגיהנום, תיכף פתח הרב את החדר ושחררו מכלאו, ופייסו וכיבדו.

 מן השמים הודיעו לבעל ״אור החיים״ הקדוש ״עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות״ ועתה הנך רשאי לחזור לביתך ולהמשיך בהרבצת תורה בעל פה ובכתב, להאיר לארץ ולדרים עליה.

מעביר על מידותיו

הוא היה מעביר על מידותיו, וגם אם אחד מבעלי הדין שהפסיד בדין שנתברר לפניו, פתח בחירופין וגידופין, הבליג רבינו ולא ענה לו, הדיינים, חביריו לבית הדין, תבעו ממנו לנזוף בו ואף להטיל עליו ״חרם״ כדין, אולם רבינו לימד עליו סנגוריה, כי נפשו מה עליו על שנתחייב בדינו. חושש היה רבינו, שאם יגיב על עלבונו יאמרו לכבודעצמו הקפיד, אולם מעתה יוכחו כולם כי הדין דין אמת.

החיד״א מספר בספרו ״מראית עין״ כי באחד הימים הזמין רבו בעל ״אור החיים״ הקדוש נכבד אחד מראשי הקהל לביתו, הלה תמה היה מה מקום להזמנה זאת. בבואו הסביר לו רבינו כי בשעתו נעלב הלה על ידי אחד מראשי הציבור שהיה שר ונכבד בבית המלך, רבינו הזמין אותו לביתו כדי לפייסו, וביקש הימנו לסלוח לאותו אדם שפגע בו.

הנכבד הודיע על אתר כי כבר באותו מעמד, בשעה שנפגע בכבודו, החליט בלבו לסלוח לאדם שפגע בו, שכן בהתאם לזוהר הקדוש השכינה מצטערת בגלל עונותיהם של ישראל, וכדי למנוע צער השכינה החלטתי למחול לו מיד.

בשנת תצ״ח לאלף השישי, היה במרוקו רעב כבד מאוד, ״כשמתו רוב אנשי המדינה מתי ועב, והנשאוים הוה נסו״. ובינו גלה איפוא יחד עם ובני העיו לעיו הביוה טיטואן, מקום מושבם של קונסולי איוופה, ושם היתה להם הוווחה.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

בדרכו לארץ הקודש

לנוכח ההרפתקאות שהשתוגו עליו, החליט רבינו כי הגיעה השעה לעלות לעיר הקודש ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי העולם, וממשלות עולם עליון ותחתון, ואזרתי כגבר חלצי, סיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר, כדי להגיע אל ארץ משאת נפשי, אל מקום טהור היא ארץ ישראל, כי ארץ העמים היא טמאה, היא ועפרה ואפילו אוירה״.

רבינו התכונן ליסד בעיר הקודש את ישיבתו ״מדרש כנסת ישראל״ שבה ילמדו תלמידיו שיעלו איתו ממרוקו ״המה חכמים מחוכמים, בכתר היראה והאהבה והענוה מוכתרים״, ועל כן סובב בערי איטליה להבטיח את תמיכתם של נדיבי עם שיטלו על עצמם לכלכל את הישיבה.

קבר אור החיים הקדוש

ב״קול הקורא״ הוא מתוה את תכניתו ״וסדר מדרש זה הוא על זה האופן, תלמוד תורה מן הבוקר ועד הערב, בחבורה למעלה מעשרה, גם לשים לילות כימים בעסק התורה והתחנונים, מול שוכן מעונים, בעד כללות עם אמונים״. נדיבי העם נקראו איפוא ליטול את השם, ליכנס בכלל ״החבריא המיסדים מדרש זה״.

באיטליה ישב עד ראש חודש מנחם אב תק״א והדפיס את ספרו "אור החיים״ על חמישה חומשי תורה ו״פרי תואר״ על שלחן ערוך יורה דעה. לאחר שהבטיח את החזקת הישיבה ימצא רבינו בדרכו לארץ ישראל, יחד עם בני ישיבתו, ואליהם נוספו גם בני איטליא, ״חכמים גדולים בשבת תחכמונים, לשם לפאר ולתהילה של קהילות איטליה׳; והיה זה בחדשי חשון-כסלו תק״ב. כאשר עבר בליוורנו והסכים לתשובתו של רבי מלאכי הכהן, בעל ״יד מלאכי״, הוא מציין את תשוקתו לעלות ״חתמתי פה ליוורנו, מאן דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אל עיר עוז לנו, וקיים במריצה פידת״ה לפ״ק

בתקופת שהותו באיטליה נעשו נסיונות למנוע את התיישבותו בירושלים, וכך הגיעו אליו שמועות מדאיגות על יוקר החיים והתנאים הקשים בעיר הקודש, אולם בשאיפתו להתיישב בירושלים התעלם משמועות אלו. לאחר שהגיע לחופי הארץ נוכח לדעת שיש יסוד לשמועות אלו, ואם כי הוסיף לשאת עיניו לירושלים, החליט לקבוע את ישיבתו עם תלמידיו בעכו, עד אשר ישתפר המצב.

ביום ראש חודש אב תק״א הפליג באניה עם חבורת תלמידיו, שלושים נפש, מליוורנו על מנת לילך דרך אלכסנדריא של מצרים ליפו ומשם לירושלים. אחד התלמידים שבחבורה, רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, תיאר באיגרת לאביו במודינא את כל סדר המסע מליוורנו ועד עכו.

האניה בה עלו עגנה באלכסנדריא, משם רצתה החבורה להפליג ליפו, כדי לעלות משם ירושלימה, אולם בעל האניה הוליך אותם לעכו, שאליה הגיעו בסוף אלול תק״א, למעשה חשבה אלהים לטובה בזה, כי ביפו ובירושלים שררה אז המגפה. מטעם זה קבע הרב את ישיבתו בעכו ונשאר שם קרוב לשנה עד אמצע אב תק״ב.

השתטחות על קבוי צדיקים

הלה ממשיך לספר על צעדיו הראשונים של רבי חיים בן עטר בארץ הקודש ״אחר ראש השנה בב׳ ימים, הלכנו חוץ לעיר מהלך ד׳ שעות, כדי לילך לקבר חושי הארכי, וכל אותו הדרך מלא בנינים גדולים וגבוהים, בנין מפואר, מהם נופלים ומהם עומדים, ואותו כפר נקרא כפר ישיב, המוזכר בזוהר ״מטו לכפר ישיב״, ובו שובע גדול, והוא מארץ ישראל, ונוהג כארץ ישראל ממש, – ומצאתי שם כמו עשרה בעלי בתים – ומלאכתם היא זריעה וקצירה, ונותנים מעשרות ושורפים התרומה, ושנה זו, שנת התק״ב, אינם זורעים כי היא שביעית, ואין להם שום גלות ממש, כמו שהיינו מקדם, בחירות ובשלוה גדולה, ובודאי שמי שיושב ללמוד תורה שם הוא בטוב שובע, ובחירות, ואויר ארץ ישראל מחכים, והמחיה בזול, ומים יש שם שלא היו בכל העולם, ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כלל ועיקר, כי כל אחד ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו, ואינם לובשים מלבושים טובים כי אם מלבוש אחד, בין בשבת בין ביום טוב, וזה מפני שאינם מבקשים כבוד לנפשם״.

חוּשַׁי הָאֲרְכִּידמות מקראית הנזכרת בספרי שמואל ודברי הימים, רֵעֶ‏ה (כלומר חברו ויועצו) המלך דוד. מוצאו המשוער הוא ממשפחת הארכי, שהיו מתושבי הארץ הקדומים, בגבול בנימין ואפרים, קודם לכניסת בני ישראל לארץ.

מרד אבשלום

חושי נזכר בסיפור מרד אבשלום בשמואל ב ט"ו וכן ברשימת פקידי דוד (דברי הימים א' כ"ז) בסמוך לשמו של אחיתופל הגילוני, רשימה המשקפת את המצב האדמינסטרטיבי בממלכה ערב המרד. לעומת אחיתופל שהיה שותף לקשר כנגד דוד, הפגין חושי נאמנות גמורה לדוד ואף ביקש להצטרף למלך הבורח מירושלים. עם זאת, המלך חשש שחושי יהיה עליו למשא (ייתכן ובשל היותו זקן) וביקש ממנו לשוב אל העיר ולחבור אל אבשלום כדי שישמש כמרגל וכך יוכל לדווח על המתרחש ויסייע בסיכול המרד. חושי עושה כמצוות מלכו, מגיע אל אבשלום וקורא "יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ!". אבשלום, התמה על בגידתו לכאורה של ידיד אביו, שואל את חושי: "זֶה חַסְדְּךָ אֶת-רֵעֶךָ; לָמָּה לֹא-הָלַכְתָּ, אֶת-רֵעֶךָ?" אך חושי מרגיעו באומרו שהעביר את תמיכתו אל אבשלום כיון שהעם תומך בו, ומבטיח לו את נאמנותו.

חושי סיכל את עצת אחיתופל הטובה, לתקוף את מחנה דוד הנמלט מוקדם ככל האפשר, בהזהירו את אבשלום מפני פזיזות. קבלת עצתו של חושי על ידי אבשלום סיפקה זמן יקר למחנה דוד לארגן את ההתנגדות לאבשלום (תוך שחושי מעדכן גם את דוד בדבר הצפוי) ולמעשה, עצתו של חושי היא זו שהכשילה את מרד אבשלום והצילה את דוד.

השם חושי

השם חושי נזכר גם כשם אביו של בענא, אחד מנציבי שלמה המלך, ויש לשער שהמדובר הוא באותו האיש. באשר למקור השם חושי, ההשערות במחקר הן כי מדובר בצורה מקוצרת של שם אחר, ככל הנראה שם כדוגמת "אחישי" או "אחושי" (כמבנה השם המקראי "אבישי.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

 

לאחר השתטחות על ציון חושי הארכי בכפר ירכה, רשם פרטים עליו: ״והוא ריע דוד, והוא שהיה מפר עצת אחיתופל, וישבנו על הקבר יום ו׳ ולמדנו עליו תורה נביאים וכתובים, וישבנו שם כל יום ו׳ בהתבודדות גדולה, ולמדנו ענין עצמותיו ועניניו עם דוד, ולמדנו כל התהילים וסליחות בדמעות שליש על אורך הגלות ועל אף ה׳ אשר שולח בעיר קדשנו ירושלים.

 וירדנו וחזרנו לעכו, וישבנו ועשינו שם חג הסוכות בלולב ואתרוג, כנתינתם מהר סיני, ועכשיו שכרנו בית אחד, לפי שהרב שכר חצר אחד ודר בבית אחד, ובית אחד קבע בו הישיבה, ואנחנו עוסקים בתורה יומם ולילה, אך זה היום שקוינוהו מצאנו, הודו לה׳,כי יהא רעוה שנבלה ימינו בה, לא נתפרש מינה ולא תתפרש ממן, אמן כן יהי רצון, אשרי עין ראתה כל אלה״.

בארץ ישראל היה נוהג להשתטח על קברי צדיקים. יחד עם תלמידיו השתטח על קברי הצדיקים בארץ הקודש, אם בירושלים ואס בצפת ובטבריה אשר בגליל. את יום הכיפורים הראשון בארץ התפללו במערת אליהו הנביא לרגלי הר הכרמל בחיפה.

 כל היהודים תושבי חיפה התאספו ובאו להתפלל עם רבינו במערת אליהו, ובשעת תפילת נעילה הבחינו כולם באור הגדול הבוקע במערה ומגיע על מקום תפילתו של רבינו. ביחוד רבה ההתרגשות כאשר התפללו ״עננו כאשר ענית לאליהו בהר הכרמל״.

רבינו ותלמידיו עלו גם לראש ההר כדי להתפלל על קברו של הנביא אלישע בן שפט ומשנוכחו לדעת כי הנוצרים השתלטו על -מקום, עמדו במרחק ומררו בבכי על חילול המקום בידי הערלים.

באחד הימים עלה רבינו יחד עם ״מנין״ תלמידיו להתפלל על קברו של שמואל הקטן, שהיה חשוב ומקובל ביותר, בזמנו אף יצא בת קול ״ראו שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו״, ומשם עלו למערה, שבו נטמנו רבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול בעל ״כתר מלכות״, כאמור היתה מטרתם להרבות בתפילות ובתחנונים בעד עמו ישראל.

לקבלת פנים חמה זכה רבינו בבואו לצפת ואף העמידו לרשותו את בית מדרשו של מרן רבי יוסף קארו בעל השלחן ערוך, ולפי המסורת התפלל שם גם האר״י הקדוש. מדי פעם היה רבינו ותלמידיו יוצאים ל״זיארות״ השתטחות על קברי צדיקים, התנאים והאמוראים שהובאו למנוחות בצפת, בטבריה וביתר הכפרים בגליל.

בהתרגשות מיוחדת התקרבו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון, ואם כי את דרכם עשו על גבי חמורים, הרי כשראו מרחוק ציון רשב״י על פסגת הר מירון ירד רבינו מן החמור והחל לטפס למעלה, על ידיו ועל רגליו, כשהוא קורא בקול מר ״איכה אני השפל נכנס למקום אש שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים פה״.

רבינו הסביר את מטרתו בביקוריו על קברי צדיקים להרבות בתפילות ובתחנונים לישועת ישראל, לעורר רחמים על גלות השכינה, וכן להתפלל להצלחתם ולהרוחתם של הנדיבים, שהתנדבו לסייע לישיבת רבינו ולשגר לארץ את תרומותיהם הקבועות, להחזקת חכמי הישיבה ובני משפחותיהם. 

הישיבה בעכו ובפקיעין

חדשים אחדים, החל משלהי חשון עד סוף אייר תק״ב, היה מושב הישיבה בעכו, ושם התמידו בלימוד ״ככל הכתוב בתוספת זרוז והצלחה מה׳ עד סוף אייר״. לאחר שנפטרו שנים מבני החבורה, ״איש חכם וחסיד״ רבי שמואל נחמן, ואחד סמוך, נער קטן, יהודה הכהן. ״ואחזתני רעדה בראותי פרץ על פרץ, קטן וגדול – מספר רבינו – תיכף רעשתי ועקרתי ממקום זה עכו, שהוא בספק ארץ ישראל, והלכנו כולנו לכפר פקיעין תבנה ותכונן במהרה בימינו, שהוא ודאי ארץ ישראל כצפת וטבריה, ויש שם המערה שבה נטמן רשב״י עליו השלום, והחרוב שממנו היה מתפרנס, וקידשנו עצמינו

שם ולמדנו שם ב׳ חדשים, סיון ותמוז, בכל תנאי המדרש״.

הצעה לכינון ישיבתו בעיר הקודש טבריה

כשהגיע לביקור במקומות הקדושים שבטבריה, הפציר בו הרב חיים אבולעפיא ״והרבה עליו שידולים ופיוסים״ להתיישב בטבריה ולעמוד בראש הישוב היהודים המחודש בעיר זו.

היה זה בימי שלטונו של השיך דאהר אל עאמר, מושל ארץ הגליל, שנטה חסד ליהודים והוא שסייע להרב חיים אבולעפיא בחידוש הישוב בטבריה ולהתחדשות הישובים היהודים בשפרעם, פקיעין וכפר יסיף הסמוכה לעכו. בימיו נשתפר הביטחון בארץ הגליל ״כאשר הארץ שקטה מפחד רעה, ואין מחריד״, ונוצרו תנאים לישוב יהודי גם בעכו.

בצאתו ממרוקו ובשנות סיבובו באיטליה התכונן להקים את ישיבתו בירושלים, אך לנוכח התנאים הנוחים בגליל וביחוד בטבריא, שקל ברצינות את פנייתו של הרב חיים אבולעפיא לכונן את הישיבה בטבריא, מאידך התחייב לפני גבאי ותומכי מדרש ״כנסת ישראל״ לקיים את הישיבה בירושלים, ועל כן פנה רבינו אליהם בבקשה להסכים לכינון הישיבה בטבריה: ״כי קול יצא מלפני ה׳ בלב כל בחירי אמוני עם, אלהי אברהם, נאספו ממזרח וממערב, הללו דרך אניה בלב ים והללו ממדבר הרים, לעלות לעיר סביב לה הרים, להתגורר בעפרה, יחננו ויברכנו לומר די לצער הפרדה של עם ישראל מארצו, אולי יתעשת לנו ונחיה באור החיים, והדברים עתיקים, וכבר הגיעו הדברים לאוזן את אשר הערה את נפשו הרמה, הנשר הגדול רבי חיים אבולעפיא, והן עתה אזרתי עוז במתני, ונתעוררתי ואמרתי, עת לעשות לה׳, וממקומי נסעתי וסוד מתקתי עם חברתי, עלה נעלה לראות את פני הי, קומו ונעלה אל הר בבנינו ובבנותינו, ושם נועדה על התורה ועל התעודה, לטעת נטעי גן אלהים חיים״.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – יצחק גורמזאנו – אגדת חייו של רבי חיים בן עטר

לעתים נעצמו עיניו של רבי חיים הזקן בעיצומו של שיעור בתורה. הייחוד בחודשי האביב או הקיץ, כאשר שמש נעימה של אחר הצהרים ליטפה היא את זקנו הלבן והמקורזל, ורוח ימית שובבה הותירה בו לחלוחית מלוחה. נכדו הקטן, ששמו חיים כשם סבו, ישב אז על ברכיו, וייחל בסבלנות לאותה רוח, תשוב ותעירנו במשב עז וחריף, והשניים יוכלו להמשיך בשיעורים.

יום אחד כאשר נתארכה שנתו של הסב, ולאחר שבדק שעמוקה היא דיה, החליק חיים מעל ברכיו וחמק לעבר החומה המקיפה את החצר. הוא טיפס ועלה עליה בזריזות עד שנתגלה לעיניו הים וחופו הזהוב.

 קולות של ילדים משתובבים הגיעו עד אליו. רובם היו בני עניים, ערבים ויהודים, בראשם, נער שחום ונישא משכמו ומעלה. חיים לא ידע את שם הנער ההוא, הכהה ועז המבט. בלבו כינהו נמרוד. הוא התקנא בחבורת היחפנים המתפרעים בחוף, כשהם מתיזים זה על זה מים וחול וצדפות, צוחקים ומקללים.

חיים הקטן היה נצר למשפחת רבנים מהוללת, נכדו לרבי חיים בן עטר, ששמע תהילתו הגיע לכל עיר וקהילה ברחבי מרוקו, שאר בשר לרבי יהודה בן עטר מן העיר פאס, הוא המכונה מתוך הערצה " חכם אלכביר ", ואגדות פלאים עוטרות לראשו, קרוב משפחה לגבירים ונגידים, שם טוב בן עטר ובנו משה, שניהם שרים בחצר הסולטאן,מלך מרוקו.

האם ייפלא הדבר שהילד לא הורשה להתלוות אל חבורת הנערים המשתובבים ? חיים הביט בהם בקנאה, כשהם מטפסים על עצי התמרים. תלויים על ענפיהם כאשכולות, ומתענגים על הפירות המתוקים.

הוא האמין בכל בלו, שאילו ניתן לו הדבר, היה גם הוא מסוגל לטפס כמותם. אולם הוא ידע, ששתיים כפול שבע עיניים מפקחות עליו, ובאותו מניין דיים מוכנות לשמרו מכל משמר, למען יגדל לתפארת משפחת בן עטר ולתפארת עם ישראל בלא שריטה.

ובכן, חכם חיים בן עטר ? היו הבריאות פונים אל סבו הזקן, נכדך חיים, בו משה בנך, האם יצמח להיות תלמיד חכם וגדול כסבו בתורה ? חייך רבי חיים הזקן, החליק בידו על זקנו הלבן והשיב מתוך סיפוק, " גדול מסבו, נכדי יהיה גדול בדורו " אתנחתא מהורהרת, עצימת עיניים, כמו מתוך נבואה " והדורות הבאים, לכשיהגו את השם בן עטר מתוך כבוד והשתאות, לקטן הזה יתכוונו, ולא לזקן הזה.

הבריות ידעו שהרב הזקן אינו אומר דברים בעלמא. לעתים היו משתעשעים עם הילד ומביאים לפניו קושיות, למען יפתח אותן כאגוזים.

הוא היה משיב מתוך כובד ראש וחריפות, כשהוא מביא דברי פרשנים שונים, משווה ביניהם, מפשר ביניהם, ולעתים, אפילו מעז להכריע ביניהם. אנשים, אשר בתחילה התייחסו לילד מתוך לצון, למדו עד מהרה לכבדו, ואפילו לירוא משבט לשונו.

אף על פי כן ילד הוא ילד, אפילו הוא עילוי. כמיהתו של חיים הקטן להצטרף אל חבורת הנערים גברה בו. באותו רגע נחלצו הנערים מתוך סחבותיהם בחוסר סבלנות ורצו ערומים להשתכשך במים. בראשם ניתר הילד שחיים הקטן קראו נמרוד. גופו הגמיש, כגופו של נמר שחור, התפתל על רקע חולות הזהב, עד שנבלע בתוך הקצף הלבן של גלי הים.

פעם ראה חיים את נמרוד, כשהוא נגרר על ידי אביו, רבי לוי אנקווה, אומן שהתפרנס מרקמת תשמישי קדושה בחוטי זהב וכסף, אל רבי חיים בן עטר ומתחנן לפניו שיעזור לו. " בני זה הבן יקיר לי אפרים " אמר בעצב, בן סורר ומורה. בן נעוות המרדות. כמו גוי, רחמנא ליצלן. אינו רוצה ללמוד תורה. אינו מוכן להקשיב לקול אביו ואמו. ממיט הוא חרפה על השם אנקווה ועל הצדיק שאת שמו הוא נושא. 

הדמעות מילאו את עיני האב וזלגו על זקנו. חיים הקטן הביט באיש בתימהון. הוא לא היה רגיל לראות במשפחתו גברים בוכים. הבכי יפה לנשים ולילדים חשב, ובכן שמו אפרים, הרהר, אך בעיני עדיף השם נמרוד. והשוט ? שמע חיים את סבו אומר, " חוסך שבטו שונא בנו ". השוט אינו מועיל. כמו סייח פרא!, אמר האב, ודמעותיו הוסיפו לזרום.

נמרוד ישב לו בפינת החצר, דחוק בזווית שבין שתי החומות הנפגשות, כשידו חופרת בעפר, והוא משלח במבוגרים מבט אפל. " הכנס אותו לתוך הבית ואדבר עמו " הורה רבי חיים בן עטר. האיש מיהר ונישק את ידו של הרב הזקן, ואץ לקיים את מצוותו. הישיש ניענע  בראשו והפטיר " נצר לרבי אפרים אנקווה המדיק ! ומפיו נשמעה אנחה כבדה. חיים הקטן החליט בלבו, שאחרי שילכו האב והבן לדרכם, ושאל את סבו מי היה ברי אפרים אנקווה.

נמרוד לא התנגד כאשר נקרא על ידי אביו להתייצב לפני הרב הגדול. אולם מבטו העטין ושריריו המתוחם העידו על סערת נפשו. הרב רמז לרבי לוי אנקווה לחכות בחצר, הניח כף מרגיעה על כתפו של הנער ושניהם נבלעו פנימה. גם חחים הקטן נותר בחצר. דממה עמוקה נשתררה אחרי שנמוגו הדי טריקת הדלת. הילד פתח את ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, פרק ט"ז, ושיקע בו את חוטמו.

גם המבוגר חיפש מפלט למבוכתו. לכן ישב בקצה הספסל, והוציא מאמתחתו פיסת קטיפה, אליה היה מחובר חוט של פז. השמש נאחזה במרקם הזהב ושילחה את השתקפותו על הקיר ממול.

בהרת שובבה זו הסיחה את דעתו של חיים הקטן מן התורה, ועיניו נמשכו להביט ברבי לוי אנקווה, השקוע במעשה הרקמה, דמות של זקן הדור, רכוב על אריה, בלב לבה של קטיפה ארגמנית. אותה שעה היה רבי לוי עסוק בעיצוב המושכות שאחז בהן האיש.

משריכז חיים את מבטו, השגיח בעובדה שאין הרתמה אלא נחש כרוך. הדבר הבעיר את סקרנותו של הילד, אולם הוא לא העז לשאול לפשר התמונה. כאילו הייתה הדממה קדושה ואסור לחלל אותה. למזלו, שמח האיש המבוגר על התירוץ שנזדמן לו להפר את השתיקה ולקשור שיחה עם הילד. אמר בהצביעו על התמונה, רבנו אפרים אנקווה הצדיק.

לבו של הילד ניתר, האומנם יזכה לכך שהאיש יספר לו על רבי אפרים אנקווה ? כאילו קרא הלה את מחשבתיו, פתח בסיפור המופלא, שתחילתו כמה מאות שנים קודם לכן.

רבי אפרים אנקווה הצדיק הגיע לחופים האלה מארץ ספרד עוד לפני הגירוש הגדול. חיים הקטן שמע רבות על גירוש היהודים מספרד, שאירע שלוש מאות שנה קודם שמנו. במשפחתו סופר שבני עטר נצר הם לגולים הספרדים שחיפשו להם חוף מבטחים.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

 מיד עם בואו קיבלו אותו יהודי המקום בזרועות פתוחות, וגם הגויים למדו לכבדו, כי צדיק גדולה היה. ובימים ההם אסור היה ליהודים לשבת בעיר אחת ושמה תלמאסאן . ויהי היום, ובתו של שר העיר תלמסאן חלתה, ונואשו ממנה הרופאים בני עם הארץ.

בא רבי אפרים והבטיח להביא ארוכה למכתה, אבל תנאי אחד התנה, שיינתן ליהודים לשוב אל העיר. שר העיר הסכים, הרב היה רופא דגול וגם השם תמך בו והנערה הבריאה.

שר העיר עמד בהבטחתו, ושבו היהודים בששון ובצהלה  אל עירם האהובה, במותו, נקבר הצדיק בעיר תלמסאן, ומאז ועד עצם היום הזה עולים יהודים לקברו ביום פטירתו, א' בכיסלו, וגם בל"ג  בעומר, שהרי מנהג הוא במקומותינו שבל"ג בעומר נוהגים אנו לפקוד קברי צדיקים וקדושים, אתה בוודאי יודע את הדברים האלו, נכון ? סבא שלך בוודאי סיפר לך על רבי שמעון בר יוחאי.

צדק רבי לוי, אכן סיפר הזקן לנער על רבי שמעון בר יוחא, אולם לא היה בכל הדברים האלו להסביר את פשר האריה והנחש.

יום שישי אחד, החל רבי לוי לספר, כאילו ניחש מחשבותיו של הילד, יום שישי אחד יצא רבנו אפרים אנקווה הקדוש ליער להגות בתורה. לרב הגדול היו נהירים כל השבילים שבתורה, אבל שבילי היער. הוא חיפש מקום מבודד ושקט, כדי שאיש לא יפריע לו בלימודיו.

 אבל כשמצא מקום כזה , לא מצא אחר כך את הדרך חזרה. בינתיים, השמש התקדמה בשמים והשבת עמדה בפתח, כבר התכונן רבנו לבלות את השבת ביער, כי הזמן קצר היה, והוא לא רצה לבוא לידי חילול שבת. פתאום, אירע נס, ובא אריה והזמינו לרכב עליו.

והוא לא פחד ? שאל הילד. לא הוא לא פחדן כמוך, השיב קול של נער. נמרוד עמד כמה צעדים מהם והקשיב לסיפור בשקט, חיים הביט בו, נפגע, והילד הגדול חייך אליו. גם אני שמי אפרים כמו רבי אפרים, וגם אני לא פוחד מאריות.

 והנחש ? אמר חיים והצביע על נחש הרתמה. הנחש בא והציע לרבי אפרים להיות רתמה לאריה, נטל נמרוד את רשות הסיפור, וכך רכב רבי אפרים על האריה ומשך בנחש, ותוך שניות מעטות הגיע לעירו לפני כניסת השבת, ובני המשפחה שלו שמחו מאוד. ואני אפרים כמוהו, וביום ראשון בבוקר אלך למלמד ואבקש ממנו מחילה ואלמד תורה, הוא ליכסן מבט של משובה לעבר אביו, שלא ידע את נפשו מרוב שמחה.

אכן רבי חיים בן עטר הצליח להשפיע על הילד. אך נמרוד הוסיף מיד, אבל אם המלמד ישתמש שוב במקלו, הוא לא סיים את איומו, רק צמצם את עיניו ואחר הרחיב אותן בצורה מאיימת, ואמר לאביו , בוא, אבא נלך.

האיש והנער נפנו ללכת, וכאשר הגיעו אל שער החצר, סובב נמרוד את ראשו ואמר לחיים הקטן, אם מישהו מהילדים בסביבה יהודי או ערבי, ינסה לפגוע בך, תגיד לי ואני אשבור לו את הראש. הוא שילח חיוך חטוף בילד הקטן ממנו בכמה שנים, ונעלם מאחורי הפשפש. חיים הקטן עקב אחריהם במבטו, מאחוריו שמע את קולו השלו של סבו, ספר ויקרא, פרשה אחרי מות, פרק ט"ז.

למן הרגע שלמד לדבר ולהבין, כבר הושיבו סבו על ברכיו ופתח לפניו את ספר הספרים. " זהו האור ", אמר לו סבא חיים. " הבא וראה , חיים נכדי, הספר הסגור, כריכתו כהה היא, חשוך כמו הלילה.

פתח את הספר ומיד יציף אותך אור התורה ". הזקן פתח את הספר, בהינף יד, והאותיות השחורות כאילו זינקו רסיסים – רסיסים מעל הדפים הבהירים, וקרני השמש מפזזות ביניהן, כאילו אור החמה המוחזר מעל הדפים הוא ורק הוא אור התורה.

שנים רבות לאחר המעשה, משנתאמתה נבואת זקנו ורבי חיים בן עטר היה לגדול רבני מרוקו, וכתב פירוש לתורה, עלו בזכרונו דברי סב ו על האור שבתורה, והוא קרא לספרו הגדול " אור החיים "

אור מדאורייתא, חזר הזקן והדגיש, : התורה היא אור והחיים הם אור. יוצא מכך שהחיים והתורה חד הם. וכי חושב אתה שלחינם קרא אביך את שמך חיים ? סיים בחיוך.

חיים החליט לנצל שעת רצן זו ולנסות ולגלות מה הדברים שאמר סבו לנמרוד, אשר בהם הצליח בקלות רבה לשכנעו לחזור לספסל הלימודים.

אמרתי לו ? מה אמרתי לו ? השיב הזקן בשאלה, " למען האמת כמעט שלא אמרתי לו דבר. הוא דיבר כל הזמן. נתתי לו לדבר כאוות נפשו. ילד פיקח מאוד, פרא אדם משולח רסן, אבל מהיר שכל. הוא דיבר על משפחתו, על עצמו, על עירנו סאלי, על שודדי ים הפקדים אותנו מדי פעם.. הוא הרבה לדבר על שודדי ים.

וכשהתעייף, אמרתי לו : ביום ראשון בשבת, נערי, אתה חוזר אל תלמודך, וחייכתי אליו. והוא חייך ואמר, נכון אמרת רבי. זה הכל.

אתה כמו קוסם סבא.

ועכשיו הגיע הזמן שתחזור אתה אל תלמודך, מקווה אני שאתה אינך חולם על שודדי ים יתתר על המידה, ובכן פתח את הספר בפרשת אחרי מות בפרק ט"ז

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

 

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

4 – עולמם של שודדי הים לא היה זר לתושבי סאלי במרוקו. מאות בשנים שלטו הפיראטים במימי האוקיאנוס האטלנטי, והתנכלו לספינותיהם של הספרדים והפורטוגזים. לא רק את היהודים גירשו הספרדים והפורטוגזים מאצותיהם, אלא גם את המוסלמים, סיפר נמרוד לחיים.

יום אחד בשובם יחדיו מהחדר בו למדו, נמרוד ידע הכל אודות שודדי הים, המוסלמים המגורשים כל כך שנאו את הנוצרים שהחליטו להתנקם בהם. האוניות של הנוצרים היו חוזרות מאמריקה מלאות זהב ואבנים טובות וסחורות.

הפירטים המוסלמים ארבו להן, התנפלו עליהן והשתלטו עליהן בקלות, את המטען שדדו ומכרו, ואת האנשים הפכו לעבדים ודרשו כסף רב מקרוביהם כדי לפדות אותם.

והיום ? היום יש עוד שודדי ים ?

כמעט שלא, אמר נמרוד בעצב, במרוקו קם המלך מולאי איסמאעיל, שהחליט לדכא את שודדי הים, כיוון שרצה ביחסים טובים עם הנוצרים באירופה. בוא ואראה לך, ונמרוד החל לרוץ, כשהוא גורר אחריו את חיים הקטן.

הם הגיעו אל שער כניסה אדיר ומפואר, במבואותיה המזרחיים של העיר סאלי, ונמרוד הצביע לעברו בגאווה והפטיר : שער הפירטים, לפני שנים לא רבות עבר דרך השער הזה ג'ילאן, ג'ילאן הנועז, עיני הילד נצצו. הוא נטל מקל דק וצייר את דמותו של ג'ילאן כיד דמיונו הטובה עליו, וישווה לו צורה מפלצתית ורבת הוד.

ג'ילאן ? אמרה סבתו של חיים הקטן, ישמרנו ה' מן הרשע  בן רשע עוכר ישראל הזה, טפו – טפו – טפו, מפיה נודע לילד צידו השני של ג'ילאן, גיבורו של נמרוד. על פי עדותה, נוהג היה אותו רשע לפשוט לא רק על ספינותיהם של הנוצרים.

בחודשי החורף, כשהים היה סוער מדי, וג'ילאן ואנשיו היו זקוקים למנוחה קלה, היו פושטים על ערי החוף, ובמיוחד על הערי סאלי, היו מתיישבים במבואותיה ומטילים אימתם על התושבים ובמיוחד על היהודים, למשל מה היה עושה ?

היה קם בבוקר אחד וגוזר גזירה, שכל בעלי החנויות היהודים, חייבים לתת לו ולאנשיו דמי הגנה מפני פרעות. מי שלא היה משלם , היה כמובן מצטער על כך מהר מאוד. יום אחד נכנס לבית הכנסת והכריז עליו כעל איזור סגור הנתון לשליטת אנשיו.

עם זאת, איפשר לראשי הקהלה לקנות בחזרה מידיו את בית התפילה ולשלם כופר נפש עבור היהודים הכלואים בתוכו.

והשומרים אנשי המלך לא עשו כלום ?

אנשי המלך ? איזה מלך ? בימים ההם לא היה מלך במרוקו, איש הישר בעיניו יעשה. אחר כך קם המלך מולאי איסמאעיל וגירש את שודדי הים, והיהודים נשמו לרווחה.

חיים בן עטר למד שלא כל מה שמלהיב את דמיונו של חברו הוא בהכרח טוב. 

זעקות וקולות בכי הקפיצו באישון לילה את חיים הקטן ממיטתו. הוא רץ יחף ברחבי הבית לעבר חדר סבו, משם הגיעו הקולות, והשתומם עד מאוד ששאר בני הבית לא נזעקו במותו. לרגע נשתרר שקט מסביבו, והילד נעצר תוהה. האם חלם או שמא דמיין שסבו בערה והוא זועק לעזרה?

כבר עמד לשוב למיטתו כשפתאום התחדשו הצעקות המרות. אכן, היה זה רבי חיים, על כך לא נותר בליבו של הילד צל של ספק. חיים הקטן פחד להתקרב אל החדר. ואם באמת קרה משהו? כלום יוכל הוא, הילד, לעשות דבר?

הוא פחד שמא ימות סבו, ומחשבה זו שיתקה אותו, והוא פרץ בבכי. קול בכיו של הילד הגיע לאוזניו של הזקן, והוא אץ אליו, ורק לאחר שהרגיע את הקטן, השקהו מים צוננים, והניח לפניו צלחת ועליה תמרים מתוקים, נרגע הילד, וגילה לזקן את פשר בכיו.

״חשבתי שאתה מת, "  התייפח הילד.

 " מת? איך? על־פי מה חשבת כך, ילדי?

" כל הזמן… כל הזמן צעקת… אז חשבתי שאתה…"

" אילו הייתי מת, האם הייתי יכול לצעוק? מתים אינם יכולים אפילו לדבר, לא כל שכן — לצעוק " ציחקק הסב. " חשבתי שאתה עלול למות " תיקן הילד.

״למות! באמת! אמנם זקן אני, אבל אני במלוא כוחי. הנה, אני אפילו מסוגל להרים ילד גדול כמוך.״ והוא הניף את הילד באוויר ונישקו. זקנו דיגדג את נחיריו של חיים הקטן. ״ אז למה צעקת ? ״ תמה הילד. ״ לא צעקתי. בכיתי,״ תיקן אותו סבו.

״ לא יכול להיות. רק ילדים ונשים בוכים! "  אמר חיים, וידע בתוך־תוכו שאין אמת בדבר. הוא זכר את בכיו של רבי לוי, אביו של נמרוד. נכון שגם גברים בוכים לעתים, אבל אז ברור ללא צל של ספק שהעניין חמור ביותר. ״ על מה בכית ? ״ שאל בקול כמעט חרישי, חושש מהתשובה. ״ על חורבן הבית .״

״ הבית ? ״ חיים הביט סביב ולא הבין. על אף החשיכה השורה עליו, נראה הבית עומד על תילו. ״ בית־המקדש בירושלים, לפני הרבה שנים. ״ ״ לפני שנולדתי ? ״

״הרבה לפני שנולדתי אני, לפני שש־עשרה מאות שנים. עם ישראל ישב אז לבטח בארץ ישראל וירושלים הייתה בנויה לתלפיות, ובמרכזה — בית המקדש, תפארת עם השם. והנה, בגלל חטאינו ועוונותינו לפניו יתברך, נתן השם בידי הגויים חרב לנתץ את הבית, ושוט כדי לגרשנו משם, אל הגלות הדוויה. ומאז מחכים אנו לרגע הגדול שבו נקום כולנו, על זקנינו ועל טפינו, ונעלה אל הר קודשנו, לציון .״

״ולמה מחכים ? ״ שאל הילד. ״אם כל כך רוצים אנו ללכת לשם ? ״

לזקן היו תשובות רבות לשאלה הזו, ובעצם – מרוב תשובות, ידע שאין לו שום תשובה מספקת. הוא העדיף לשתוק.

״כשאני אהיה גדול, אני אעלה לארץ ישראל,״ אמר חיים הקטן בפשטות, ונרדם בחיק סבו.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

חיים בן עטר הזקן היה ראש הישיבה בסאלי, איש נערץ על יהודים וערבים כאחד. אחיו, שם־ טוב בן עטר, היה הנגיד בעיר — מנהיגה החילוני של הקהילה היהודית. שני האחים ניהלו עסק משותף, שפרנס את שתי משפחותיהם בכבוד. אולם מוסכם היה בין שניהם שהאחד, שם טוב, דואג לקמח, ואילו אחיו חיים עוסק בתורה.

״אני ומשפחתי — ברחיים על צווארך!״ טען פעם רבי חיים באוזני אחיו.

״ ההיפך הוא הנכון, אחי ״ השיב מייד שם טוב בתוקף. ״ אני ומשפחתי מתקיימים מחסדך ומחסידותך, ומי כמוני יודע שזכותך, זכות צדיק בדורו, היא העומדת לנו, ובזכותך בירן השם את פרי עמלנו. יתירה מזו, הן משה בנך עזר כנגדנו, ומשלב הוא בהצלחה תורה עם מסחר ועסקי העולם הזה,״  סיים שם טוב וחייך אל משה, בן אחיו.

 ״ דודי נדיב מאין כמוהו,״ הגיב על כך משה, ״שכן מי כמוני יודע שאינני מוכשר ביותר לעסקים, אולם חריצותי מכסה מעט על מגרעותי. עבודתי השקודה ואהבתו הנאמנה של אחיך ר׳ שם־טוב, הם משען לתורתך, שבלעדיה אין לכולנו קיום!״

״י פה דיברת, משה אחייני! ״ שיבחו רבי שם־טוב. ״ אני את חלקי בעולמנו מילאתי בכך שנולדתי לגאון והולדתי גאון, ״ אמר משה ברוח טובה, והצביע על בנו חיים הקטן שישב בחצר, בצילה של הגפן המטפסת, והיה שקוע בחומש.

שנותיו הראשונות של חיים עברו עליו בנעימים. אף כי לעתים נתקנא בפראותו של נמרוד, ידע בתוך תוכו שדרכו שונה מזו של חברו. ביקורים בשפת הים או בבוסתנים היו לו אתנחתאות בין לימוד ללימוד. הוא היה נעמד לרגע, שואף מלוא נחיריו ניחוחות מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, וחוזר לשקוע בתורה.

 נמרוד, לעומת זאת, עתותיו לתורה היו אתנחתאות מאותם מעשי משובה והתפרעות, שעה שאביו, רבי לוי אנקווה, היה רוקם את טליתותיו, את פרוכותיו ואת נרתיקי התפילין שלו, ומנענע בראשו ולואט לעצמו: ״נין־נינו של רבי אפרים הצדיק! ״

בביתו הדל כבר נערמו עבודות מוגמרות כאבנים שאין להן הופכין. אותות רעב — שנגרם מחמת הבצורת — החלו להיראות בחוצות סאלי, ובתמיד בעתות של משבר, ראשונים שסובלים הם האומנים, שמוצריהם למותרות ייחשבו. בזמנים כאלה יימנע אדם מישראל מהתהדר בטלית חדשה, אך יוסיף לקנות לחם מן האופה.

 חורף נטול גשמים, ושיכולים שדופות בשדות, נתנו אותותיהם המרים בעיר. חג הפסח קרב ובא, וליהודים רבים לא היה די ממון לקנות אפילו מצה, לא כל שכן בשר ויין. 

ושעה שראשי המשפחות אספו פרוטה לפרוטה כדי להתחכם למצב ולחוג ליל סדר כהלכתו, נחתה גזירה קשה מנשוא: מושל העיר סאלי, מטעמו של המלך מולאי איסמאעיל, הטיל על יהודי המקום מם של מאה כיכרות כסף; וזאת בנוסף לשאר המסים ששילמו ובראשם מס הגולגולת, שכונה הג׳זייה, וחל על ה״ כופרים ״, דהיינו — היהודים והנוצרים, ופטורים היו ממנו רק בני דת מוחמד.

 יום אחד, באמצע חודש ניסן, קרא אליו שר העיר את שם־טוב בן עטר ודיבר עמו בזה הלשון: ״ השלום והברכה לך, סידי בן עטר. ״ ״ עליך הברכה, מעלת המושל, ״ השיב מנהיג היהודים. ״מלכנו הרם מולאי איסמאעיל ירום הודו שולח את ברכתו לך ולבני עדתך.״

״ מי אנחנו, העלובים, שנהא ראויים לברכת אדיר הארץ ? ״ ״א ל תמעיט בערככם, סידי בן עטר,״ חייך המושל, והוסיף ושאל איך עסקי היהודים, והאם רואים הם ברכה במסחרם, שפרץ אל ארצות אירופה בזכות מדיניותו מרחיקת־הראות של המלך המרומם.

״ אכן, חוסים אנו תחת כנפיו,״ אמר שם־טוב, ותהה לאן מובילים כל דברי ההבל הללו. כלום אין המושל יודע שבעיר ובממלכה משתולל הרעב, ושרוב היהודים אינם סוחרים, ושגם בהם פגעה הפורענות לא פחות משפגעה בשאר תושבי הארץ, אם לא יותר?

״ תמיד היו היהודים נכס למולדתנו ,״ אמר המושל, ״ וגם ידענו להחזיר להם כגמולם, אבל אללה כועס, סידי בן עטר, כועס מאוד. ובזעמו, עצר את הגשמים, והארץ גוועת ברעב ובצמא. וגם העם… העם כועס. את לשדנו מוצצים אל ־ יאהוד, אומרים הם.

 בימים כתיקונם, שעה שאללה מעתיר משפעו על כולנו, אין עינו של העם צרה בכופרים, אבל בימי רעב… קצרה ידנו מלהושיע. בגלל הרעב, אסמינו ריק ואוצרנו מיותם. מניין ניקח כסף לשלם שכר לחיילי משמר המלך המגנים על היהודים ? ״ הוא נאנח אנחה עמוקה. ציפה אולי שאיש שיחו יתנדב ויציע תרומה, אך רבי שם־טוב שמר על שתיקתו.

 והמושל המשיך: ״ ובלי משמר, מי יעצור בעד ההמון הרעב לפרוץ אל בתי היהודים המלאים כל־טוב, ולאכול לשובע ?״ השאלה נשארה תלויה באוויר. שם־טוב ידע, שכל ניסיון להישבע באוזני המושל, שבתיהם של היהודים רחוקים מלהיות מלאים כל־טוב, עלול רק להבעיר את חמתו ולהביאו לגידופים ולחרפות.

הוא הוסיף לשתוק, ואמר בינו לבין עצמו: ״ עשר, עשרים, שלושים כיכרות… ? ״ ״ מאה כיכרות יספיקו. אין אנו רוצים להכביד על נתינינו היהודים, ״ אמר המושל בקול רפה. כמעט שנתמלטה זעקה מפיו של שם־טוב בן עטר, אולם הוא השכיל לנצור את תגובתו לעצמו.

 חשכו עיניו. מאה כיכרות כסף ? אך בטרם הגיב, הוסיף המושל, כביכול כדי לנחמו: ״ גם יהודי פאס הרימו תרומה באותו סכום, ואני נתתי להוד מלכותו את הבטחתי האישית, שהיהודים בסאלי לא יפגרו אחרי אחיהם בפאס, לבל יתנשאו אלה על פניכם, חלילה. ״

הנה כי־כן, גם האפשרות לפנות לקהילת פאס לעזרה ירדה באחת מהפרק. מובן שגם על קהילות ראבאט, מכנאס ומאראקש נחתה גזירה דומה. שם־טוב בן עטר ניבא לבני קהילתו פסח קודר. מניין משיגים מאה כיכרות כסף ?

 הנגיד בן עטר ידע, שאין טעם לפנות לכלל בני הקהילה, שכן בימים קשים אלו, רוב הקהל על סף התרוששות. רק מיעוט של סוחרים, שעיקר משאם ומתנם עם מדינות חוץ, לא נפגע. סוחרים אלה מצאו דרכים להתעשרות מהירה, חלקם בדרכים מפוקפקות. 

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנורבי חיים בן עטר

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.

להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.

במרוקו נוצרה אצולה חדשה של יהודים בעלי ־ מאה, שהחלה לדחוק את רגלי האצולה הוותיקה, עמה נמנתה גם משפחת בן עטר.

שם־טוב החליט לדרוש מקומץ המשפחות העשירות ליטול על עצמן את עול התשלום. באמצעות פקידיו, זימן את ראשי המשפחות הללו אל לשכתו. אולם בינתיים גונבה לאוזניהם שמועה בדבר מטרת הזימון, וכאילו מתוך קנוניה — איש מהם לא בא.

 הייתה זו פגיעה מפורשת וחצופה במעמדו של הנגיד, ושם־טוב נאלץ לשלוח את אנשי המשמר של הקהילה, לאכוף את הצו על הסרבנים. להפתעתם, מצאו בפתחי בתיהם של עשירי הקרת חיילים ממשמר המושל, ואלה פירקו את נשקם של שלוחי הנגיד, והפליאו בהם את מכותיהם 

שם־טוב בן עטר נקרא בדחיפות אל המושל, שזעמו היה רב: ״אתה העזת לשלוח את אנשיך אל ידידי?״ ״שלחתי את המשמר אל בני משפחות…״ ״אלו הם ידידי! חרגת מסמכותך!״ ״סמכותי פרושה על כל בני הקהילה היהודית, וגם היהודים העשירים והשחצנים העם חלק מהקהילה.״ ״חרגת מסמכותך באופן חמור, אך אין עתותי בידי עכשיו לדון בעניין הזה. הבאת את הכסף?״ ״עדיין לא.״

״מדוע אם כן, אינך דואג למלא את מצוות המלך במקום להטריד את ידידי?״

״רק על־ידי הטרדת ׳ידידיך׳ אוכל למלא את מצוות המלך,״ השיב שם־טוב, וחש שסבלנותו פוקעת, אך היה עליו לשמור על אורך־רוח, ולא להעז פנים יתר על המידה. ״לא. שלא תעז ללכת אליהם, סידי בן עטר. אל תנסה לסחוט מהם את מאה כיכרות הכסף! הם כבר משלמים די והותר, ואותם אין מטרידים!״

שם־טוב בן עטר ידע, שעשירי העיר היהודים נהגו לתת למושל באופן קבוע מתנות נאות כדי שיעלים עין מעסקאות מפוקפקות, וכדי שישחררם ממסים.

 ״הנה כי־כן,״ הרהר בינו לבין עצמו, ״העשירים הגדולים יצליחו להשתמט מנשיאה בעול הכספי הכבד, וכל הנטל עתיד ליפול לבסוף על הבינונים והעניים.״ וכבר עמד להיכנע לגזירה, אך חמתו בערה בו והוא אמר בזעם מאופק: ״בקרב הקהילה היהודית, כבוד מעלת המושל, יש רק איש אחד שסמכותו קובעת…״ והוא נשא עיניו אל איש־שיחו והשלים: ״והאיש הזה הוא אני!״ כלום קץ בחייו? מוחו פעל בקדחתנות: ״המושל הארור הזה מסוגל לשסף אותי בו במקום בהינף אחד של חרב.״ עדיין זכר את היום שבו קם אחד מבני המלך איסמאעיל, וללא סיבה נראית לעין רצח את אחיו של אברהם מימראן, נגיד יהודי מרוקו, שהיה שר ויועץ לאביו המלך. אמו של הנסיך התחננה אל בעלה והוא חנן את בנו. היהודים היו חסרי־אונים ואמרו בינם לבין עצמם: ״רק השם יתברך — הוא ייקום את דמו של היהודי המת!״

שם־טוב בן עטר? האם גם הוא חשוב כמת? ״המושל הזה זקוק לי!״ העריך בן עטר את המצב, ״למען אשיג עבורו את מאה כיכרות הכסף. זוהי כנראה הסיבה לסבלנותו המופלגת. קודם אשלשל לידיו את הממון, ואז…

חיי לא יהיו שווים כקליפת השום. אם אצא חי מן הארמון הזה, אעזוב את העיר הזאת בהקדם האפשרי!״ חיים בן עטר הילד לא הבין מדוע הזדרזו כל בני משפחתו להעמיס את מיטלטליהם על עגלות ולצאת מסאלי באישון־לילה למזרח, בואכה מכנאם.

מכנאס, בירתו המלכותית החדשה של שולטן מרוקו, מולאי איסמאעיל, היתה עיר תוססת ורועשת. בניגוד לסאלי השלווה, המתרפקת על חוף ים זהוב, היתה מכנאס דחוסה ולוהטת ואקלימה יבש, כמעט מדברי.

 עיר של ניגודים חריפים. ארמנותיו של מולאי איסמאעיל העניקו לעיר את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. מפי דודו, משה בן עטר, בנו של ר׳ שם־טוב, שהכיר את המולאי ושירתו לא פעם כנציגו בארצות ניכר, שמע חיים הקטן את ההערה, שהמלך המקומי מנסה לחקות את דרכי מלכה האדיר של צרפת, לואי הארבעה־עשר, אשר בנה לעצמו בירה מלכותית מחוץ לפאריס, היא ורסאי.

משה בן עטר, נעים ההליכות והמשכיל, ביקר בצרפת פעמים אחדות בשליחותו של מלך מרוקו. הוא שלט בשפה הצרפתית על בוריה. עתה גם התמחה בשפה האנגלית, כי הבין שאין אדם יכול למלא שליחויות מדיניות בלי לדבר בשפתם של אלה שעמהם עליו להתדיין.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״. 

משה בן עטר היה גאוות המשפחה ונערץ על רבים. גבר במיטב שנותיו, יפה־תואר, היודע למצוא נתיבים אל ליבותיהם של הבריות. אפילו את ליבו של המלך ידע לקנות בתבונתו ובהומור שלו. בשיחותיו עם המלך, שכולם רעדו מפניו, נהג להתייחס בלגלוג חביב כלפי אכזריותו.

באוזני בני משפחתו תיאר את דרכו זו בעזרת משל: ״למה הדבר דומה? לאיש התוחב את ראשו בלועו הפעור של האריה. מה עליו לעשות כדי שהאריה לא יתקע בעורפו את מלתעותיו? עליו לדאוג לכך שהאריה לא יפסיק לצחוק. כל עוד האריה צוחק, ייוותר פיו פעור והאיש ייוותר בחיים. ״אולם היה ברור שמאחורי צחוקו, היה משה שרוי כל העת בפחד. כלוליין המהלך על חבל, ידע משה, שצעד אחד שלא כהלכה והוא מתרסק. כמה שנים קודם כמעט קרה הדבר, כאשר הסתכסך עם ר׳ אברהם מימראן. בימים ההם חזר משה משליחות מדינית בצרפת, בה הביא לידי סיום מוצלח משא־ומתן בעניין קשרי מסחר בין שתי המדינות. כפרס על הצלחתו, ביקש משה זיכיון מאת המלך לייצא תכשיסים לאצולה הצרפתית. אולם אברהם מימראן המקורב למלכות דרש מן המלך לדחות את הבקשה, שכן משפחת מימראן עסקה אף היא בסחר בתכשיטים. הסכסוך בין השניים, שלא הוסיף כבוד לאיש מביניהם, שיעשע את המלך. לבסוף איים בן עטר, שאם לא ייכנע לו אברהם מימראן, יסית את יהודי סאלי לסרב לשלם את המם המשולם למשפחתו של יריבו עבור כל סחורה המיובאת אל תוך מרוקו. הזכות לנכות אחוז אחד מערך הסחורות הנכנסות למרוקו — שניתנה למשפחה מימראן על־ידי השולטנים, עוררה התמרמרות בקרב הסוחרים היהודים, שרבים מהם העבירו את הסחורות דרך נמלי סאלי וראבאט תאומתה. על כן, היה בדבריו של משה בן עטר משום איום של ממש, שהרי השפעת משפחתו בשתי ערים אלו היתה רבה.

 אברהם מימראן ידע שאם קרה הדבר עלול המלך לבטל זכות זו לחלוטין. על כן דרש בכל תוקף להעניש את יריבו החצוף.

מולאי איסמאעיל לא היה מעוניין להתנכל לשגרירו הצעיר והמוכשר. אך יחד עם זאת רצה לרצות את יועצו ואיש סודו. ״איך מרגיעים שגי כופרים משתוללים?״ שאל את עצמו. הוא זימן את שניהם אליו ואמר להם: ״נכבדים, קצה נפשנו מן המריבות הקטנוניות ביניכם. אנו אוהבים את שניכם, ולא נוכל להסכים שתבזבזו את כשרונותיכם במלחמות ביניכם, שעה שאומתנו שרויה בסכסוך מלחמה נגד שולטן תורכיה, וכל משאבינו חייבים להיות מופנים כלפי המאמץ המלחמתי. לכן החלטנו ברוב חסדנו לפשר בין שניכם, ולקשור אתכם בעבותות קשרי משפחה. אי־ לכך, גוזרים אנו שאתה אברהם מימראן תיתן את בתך שהגיעה לפרקה למשה בן עטר, ויאוחדו שתי משפחות מפוארות. התחילו מייד בהכנות לחתונה שתיערך באגף ארמוננו.״ שני היהודים נותרו פעורי־פה. המחלוקת ביניהם נשתכחה בן־רגע. הם התחבקו ביניהם וכך נוצרו קשרי חיתון בין המימראנים ובני עטר. מקשר נישואין זה נולדה פאסוניה, אשר ברבות הימים, היתה לאשתו של חיים בן עטר.

בזכות קשריהם הטובים של בני משפחתו עם המלך, יכול היה שם־טוב בן עטר להימלט את בירת הארץ, שעה שסר חינו בעיני מושל העיר סאלי. וכך, כשהתייצב שם־טוב בן עטר בחצרו של מולאי איסמאעיל וביקש את חסותו, לא היסס המלך לתת לו אותה, על אפו ועל חמתו של מושל העיר סאלי.

חיים נחל אכזבה ממכנאם. בסאלי נהגו המבוגרים להזכיר את שם עיר המלכות בהערצה, אך הילד לא יכול היה להבין מה מצאו הגדולים להלל את המקום. בסאלי, שרוב תושביה יהודים, היו אלה פזורים בכל העיר, ובתיהם הקטנים והנאים פתוחים לשמש ולרוח הים הנעימה. במכנאס היו היהודים מכונסים ברובע מוקף חומה ושמו ״מלאח״. ״על כן קרא שמה מכנאס, שיהודיה מכונסים!״ השמיע באוזני המבוגרים את פרשנותו, והם צחקו וטפחו לו על לחיו.

בבואם למכנאס, מצאו בני משפחת בן עטר מקלט אצל שתי משפחות נכבדות בעיר. ר׳ שם-טוב בן עטר ומשפחתו השתכנו בבית חותנו של בנו משה, הלא הוא אברהם מימראן נגיד היהודים, ואילו ר׳ חיים בן עטר הזקן העדיף להשתכן בביתו של ר׳ יצחק די־אבילה. משפחת די־אבילה לא היתה עתירת נכסים ומקורבת למלכות כמשפחת מימראן, אבל התורה שכנה במעונה, ור׳ חיים קיווה להמתיק את גלולת הגלות מעירו על־ידי שקיעה בעולמה של תורה. ר׳ יצחק די־אבילה, בנו משה ונכדו בן השבע־עשרה שמואל, שמחו לשכן בביתם את גאון־התורה מסאלי. ואכן, הזקנים הסתגרו בינם לבין עצמם, פתחו את ספר התורה, או ספר ״הזוהר״ האוצר בו את חוכמת הקבלה, והפליגו אל עולמות רחוקים והשאירו את המציאות מאחוריהם. המציאות היתה קשה וקודרת. הרעב עוד השתולל בארץ, ומספר העניים והחולים התרבה מיום ליום. באותו חורף, חודשים מספר קודם, התפרצו עבדי המלך ל״מלאח״, ובתואנה שבאו להגן על היהודים מפני זעם ההמון, שדדו בעצמם כלי בסף וזהב. כשפנה אברהם מימראן והתלונן באוזני המלך, הורה הלה להחרים את כל השלל שנגנב מידי היהודים ולהעניש את הבוזזים. אולם כלי הזהב והכסף לא חזרו לידי בעליהם, אלא נשארו בידי המלך.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

רבי חיים בן עטר – תולדות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״. 

״המלכים האלה!״ קרא שמואל בן השבע־עשרה באוזני חיים בן התשע ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים, ״לעולם אינך יכול לצפות מראש את מעשיהם. הם חשים שההשגחה העליונה הרעיפה עליהם זכות לעשות כעולה על רוחם. לעתים תוהה אתה מדוע אין השם יתברך מעניש אותם.״ אורח דיבורו של שמואל היה מדוד וחגיגי מעט. תוך עת קצרה הפכו חיים הקטן ואחותו למעריציו המושבעים. איתו טיילו בסמטאות הצרות של ה״מלאח״, כששמואל מורה להם את דרכם: ״סמטת מוכרי התבלין והבשמים… שם המקווה… בית־הקברות…המגדל. שם סמטת השער החסום… ואם נטייל לאורך החומה נגיע לשער של ה׳מלאח׳.״

״אתם כמו בבית־סוהר בין החומות האלה!״ טען הילד בהתרגשות.

״אתה קצת מגזים, חיים,״ הגיב שמואל בחיוך. ״ל׳בית־הסוהר הזה לעתים מעלות לא מבוטלות. בלילה סוגרים את השערים האלה, ואז יודעים היהודים שהם מוגנים. כל מיני ארחי־פרחי ומרעין־בישין, המשוטטים בעיר המוסלמית, נשארים בחוץ. החומות החונקות אותנו, בדבריך, הן גם שמעילות אותנו. בייחוד בימים אלה, כשהרעב משבש דעתם של הבריות.״ ״אילו היה אחי…״ אמר חיים לעצמו בהביטו בהערצה אל שמואל יפה־התואר ונעים־ההליכות. הוא היה רוצה אח כשמואל זה. עינו נפלה על אחותו. גם היא הביטה בשמואל בהערצה כמעט גלויה. לפתע הבריק בו הרעיון: ״אם לא אח, אז לפחות גיס!״ הוא ידע שהוריו כבר שקודים בחיפושים אחרי חתן לאחותו בת האחת־עשרה. לא שמואל ולא הילדה לא הבינו את פשר החיוך המסתורי שהציף את פניו של חיים…

אולם עוד בטרם הגיעה העת לחגוג, ירד אבל על משפחת בן עטר: שם־טוב בן עטר, אשר כל חייו נשא בעול המנהיגות, ותמרן על אותו חבל דק המתוח על־פני תהום, כרע לבסוף ונפל. ר׳ חיים בן עטר הזקן הספיד את אחיו הצעיר ממנו, ויהודים מכל קהילות מרוקו באו ללוות את שם־טוב הנגיד בדרכו האחרונה. יותר מכולם בכו יהודי סאלי שאבד להם מנהיג. גם המלך מולאי איסמאעיל ופמלייתו באו להעניק כבוד אחרון לנגיד הנכבד.

לפתע הוכו הכל בתדהמה: בין מנחמי האבלים הבחינו במושל העיר סאלי, האיש שבגינו נטש שם־טוב בן עטר את עירו האהובה, ושאולי גרם בעקיפין את מותו החטוף. עוד בטרם ניתן למישהו להגיב, קרא אליו השולטן את המושל ואת שלושת בניו של המנוח — את משה, את אברהם ואת יעקב, וציווה עליהם להתפייס. הוא הזכיר לבל הנוכחים, כי על אף שהמנוח נטש את סאלי העיר בגופו, הרי בנשמתו נותר נאמן לעירו ולקהילתו המפוארת. גם הוא מצידו, המולאי, נמנע מלמנות נגיד אחר במקומו, כי ציפה שבכל רגע יאפשרו התנאים למנוח לחזור לשאת בעול משרתו הרמה, אלא שאללה הרחום לא נתרצה לתפילת עבדו.

 אולם דווקא פטירתו בטרם עת, הזדמנות היא לכולם לשכוח מחלוקות ישנות, ולחדש את הברית הקדושה בין עם המאגרב לבין העם היהודי. באותו מעמד הכריז רשמית על מינויו של משה בן עטר לנגיד בסאלי, והבטיח לו בעתיד עוד תפקידים רבים ומגוונים בשירות האומה והמלך. גם לאברהם וליעקב הבטיח תפקידים ממלכתיים. עוד אמר, כי הוא מצפה שמשפחת בן עטר תדע להעריך את מחוותו, ותעזור לו ולאומה המרוקאית, שהיו כה נדיבים אל היהודים בכלל ואל משפחת בן עטר בפרט, לעבור את הימים הקשים האלה על־ידי גיוס כמה מאות כיכרות כסף בקרב היהודים. המלך ניצל את נוכחותם של מנהיגי קהילות פאם, מאראקש ושאר ערים, לאיסוף התרומות לאוצרו.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

רבי חיים בן עטר – תולדות חיישמש ממערבו – ארזי הלבנון כרך 2

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

ר׳ משה בן עטר שאל את השליט בכובד־ראש מעושה, ורק לאחר שהפליג בדברי תורה ושבח ל״שמש מרוקו״: ״האם הוד מלכותו ממנה אותי נגיד על בל יהודי סאלי, או שמא רק על יהודי סאלי?״

״משה־משה, אשרי מי שמבין את חידותיך!״ הגיב המלך, ״פרש לנו את דבריך?״

״שאל את מושל סאלי הנכבד, והוא יאמר לך. הוא בוודאי יספר לך כי אבי, שמונה על־ידי הוד מלכותך לנגיד על כל יהודי סאלי, הוגבל רק אל העניים והבינונים שבהם, שעה שדווקא העשירים, אלה שאגרו את ממונם בזכות השקט והביטחון שהואלת להעניק לקשרי המסחר, הוצאו על־ידי עצמם, ובתמיכת המושל הנכבד, מכלל ישראל.״ נשתרר שקט מתוח מעט. משה ידע שאותם יהודים נותנים דמי־לא־יחרץ לא רק למושל סאלי; גם המלך מקבל את מנתו מתוך עוגת השוחד. אולם הוא גם ידע, שבמעמד פומבי לא ירצה איסמאעיל להודות בכך, ולכן קיים סיכוי שעל מנת לנקות את עצמו יהפוך המלך את מושל סאלי שעיר לעזאזל. כך גרס ההיגיון, ועל כך הימר משה בן עטר. המלך אכן בחר בדרך ההיגיון והפיוס. הוא אחז בדרך משובה בצווארונו של מושל סאלי, ואיים עליו בצחוק רועם, לבל יעז להתנכל ליהודי שלו, ולבל יעז להגביל את סמכויותיו. הנה כי־כן, שוב שם משה בן עטר את נפשו בכפו, ויצא ללא שרטת. אולם היה ברור שקנה לו אויב. מושל סאלי הגאה לא ישלים עם השפלתו בפומבי. מובן עם זאת, שלא ינסה להתנקם דווקא באיש שהשפיל אותו, המלך עצמו, אלא יחפש לו מטרה יותר נוחה ויותר פגיעה — היהודי משה בן עטר.

עם תום השבעה החלו הסידורים לקראת החזרה לסאלי, ועם תום שלושים הימים, יצא לשם משה בן עטר ובני משפחתו. ר׳ חיים בן עטר, בנו משה ונכדו חיים הקטן, נותרו במכנאס עוד כשנתיים ימים. שתי סיבות חברו לכך:

הצורך להשגיח על העסק המשפחתי, שסניפו במכנאס היה גדול וחשוב, וחגיגות האירוסין, ואחר־כך הנישואין, של שמואל די־אבילה עם אחותו של חיים בן עטר.

חיים היה כבן י״ב שנים כשחזרו הוא ובני משפחתו לסאלי, ממנה נעדרו כארבע שנים. במכנאם הסתגל לחומות ולצפיפות, וגם הוא, כשאר הגברים, השקיע עצמו בד׳ אמות של תורה. ככל שהעמיק בה, כן גברה תאוותו אליה. האתגר שבמקרא, האפשרויות הכמעט אינסופיות לפרשו, אותם אלפי פנים אשר לתורה, כל אלה ריתקו את התעניינותו והלהיבו את דמיונו. היתה בו יכולת לקלוט את המקרא באמצעות הרגש ובאמצעות השכל בעת ובעונה אחת. לעתים נשאו תשובותיו לשאלות מקראיות אופי מוזר למדי. שמואל די־אבילה, גיסו, שאלו באחד הוויכוחים ביניהם, כאשר נחלקו דעותיהם בקשר לשאלה מסוימת בסיפורו של יוסף: ״מניין לך לדעת בביטחון כזה?״ — ״כי הייתי שם!״ ענה חיים והביט בו בשתי עיניים בטוחות. ״באותו רגע,״ העיד שמואל די־אבילה, ״נטיתי להאמין להרף עין שאכן היה חיים הקטן שרוי בחצר פרעה במצרים ביום שבו קיבל יוסף את פני אחיו, וגם צפה בעיניו הסקרניות במתרחש.״ והוסיף הגיס הצעיר בחיוך של חיבה: ״למעשה היתה סקרנותו של חיים כה גדולה ותובענית, שלא היה מובן לקבל את סיפורי המקרא כעדות מכלי שני, והיה מוכרח להגיע בקפיצת דרך אל ימי קדם, כשהוא חוצה מרחקי מקום וזמן בהרף עין אחד.״

נמרוד נתקשה מעט להכיר את ידידו משכבר הימים. משהו משובבותו של הילד נעלם, ובמקומה — שתי להבות של אש הפורצות מתוך גומות עיניו. לא היתה כמעט כל אפשרות לגשר בין הנער בן הי״ד, השחום והחסון, שכולו חיי העולם הזה והנאותיהם החומריות, לבין אותו סגפן חיוור הממית עצמו באוהלה של תורה. ״חיכיתי שתחזור…״ גמגם נמרוד, בניסיון לשבור את הקרח. ״יש לי תוכניות. אתה מקשיב לי? אפרים מדבר אליך! אני יכול לשבור לך את הראש!״ ״נמרוד,״ לחש חיים בקול שכמעט לא נשמע. ״מה?״

״הייתי קורא לך נמרוד… פעם, לפני ארבע שנים.״ ״אני אהיה שודד־ים,״ אמר נמרוד, בניסיון להלהיב את חברו, אך ללא הועיל. בעיניו של חיים היה נמרוד שייך לתקופת ינקות אבודה. ״תצטרף?״ שאל נמרוד. ״לא, אפרים. לא.״ ״נמרוד!״ ״מה?״

״נמרוד. אני מרשה לך לקרוא לי בשם נמרוד.״ ״תודה,״ אמר חיים, ונפשו ערגה לצלול אל בין אותיותיו של הספר הקדוש. ״שלום.״

״אני אהיה שודד־ים!״ שמע את ידידו צועק אחריו, שעה שהתרחק חיים לכיוון ביתו.

אתה תהיה רוקם פרוכות, כמו אביך,״ לאט חייך לעצמו. כעבור שבוע נעלם נמרוד מהעיר ולא נודעו עקבותיו. היו שסיפרו, שבאחד הלילות נטולי הירח, שעה שסערה באוקיינוס הגביהה משברים שאיימו לבלוע את העיר, נראתה אוניה מסתורית, התרה אחר מקלט במפרצון מוגן. בזכות הציקלון חמקה ספינה קלה זו מפניהן של ספינות המשמר של המלך המסיירות לאורך החוף. גם אם הובילו עקבותיו של נמרוד אל הספינה ההיא, טשטשה אותם הרוח, והגלים השוטפים את החוף מחו כל סימן. הנער, הצמא לבלוע את העולם ולשתות את האוקיינוסים שלו, נעלם ואיננו.

לאחר הסתלקותו של אפרים־נמרוד, הפך חיים לבן־בית אצל ר׳ לוי אנקווה, וממנו למד את מלאכת הרקמה בזהב. והבריות תהו: ״מה לו לעילוי כחיים בן עטר בבית האומן הטורח במלאכתו?״ וסבו שלו הצטער על ביטול עתותיו לתורה, אך חיים התעקש ללמוד מלאכה. גם ר׳ לוי אנקווה היה מנענע בראשו ושואל: ״מה לבן עשירים זה ולמלאכה? הרי לעולם לא יזדקק לה לשם פרנסה. הן כל חייו יוכל להתמכר לתורה מתוך רווחה.״ לימים, לאחר שנתרו ששה משפחתו, ולאחר שנותר חיים בן עטר בחוסר־כל הצילתהו התורה מן הייאוש. אולם מחרפת רעב הצילה אותו ואת בני משפחתו — אותה מלאכה שלמד בנעוריו אצל לוי אנקווה העניו וישר־הדרך, נין־נינו של הצדיק אפרים אנקווה.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו  

רבי חיים בן עטר – תולדות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

לעת זקנה, או בשעת חשבון־נפש, שעה שאדם מעביר נגד עיניו את עברו, מתייצבים לנגדו אירועים כשהם רודפים זה את זה ונדחסים זה בזה. לעומת זאת, עוברות לעתים שנים אחדות ובהן ציוני דרך מועטים בלבד.

כאלה היו השנים הראשונות לאחר שובה של המשפחה לסאלי בשנת תס״ח, היא 1708 למניינם. בבל אחת מן השנים הללו בלט מאורע אחד מרכזי בחייו של חיים. שנת תס״ט, למשל, היתה שנת הגיעו למצוות. כעבור שנה נפטר סבו האהוב ר׳ חיים בן עטר. חיים בן הארבע־עשרה חש לפתע בדידות איומה. משך תקופת מה אפילו הדיר את רגליו מאוהלה של תורה. כל פסוק במקרא, כל טעם מן הטעמים, נצטלצלו בקולו הערב של הסב שהלך לעולמו. עתה היה אביו משה טרוד עוד יותר בניהול עסקי המשפחה, וחיים הסתגר יותר ויותר בבדידותו. אמו החלה לדאוג לו וחששה שמא יחלה. הוא אכל מעט מאוד, כאילו גזר על עצמו תענית. היה יושב בחדרו ובוהה אל החלל. האם פחדה שמא תתערער בינתו, והגאון יחצה את הגבול הדק המפריד בין העילוי למשוגע. השבח לאל, ורצה אלוהים ושמואל די־אבילה נאלץ לעזוב את מכנאס

בחופזה, וביחד עם אשתו, אחותו של חיים, ותינוקם החדש אליעזר, באו למצוא מקלט בבית חותנו משה, הלא הוא אביו של חיים. גרגוריו של התינוק גירשו בל מרה שחורה. חיים נקשר מאוד לבן־אחותו וכך חזרה אליו שמחת החיים.

משפחת די־אבילה הצעירה יצאה ממכנאם בחיפזון מטעם דומה לזה שאילץ את בני עטר לעזוב את סאלי שמונה שנים קודם לכן. עימות חריף פרץ בין בני המשפחות הוותיקות של יהדות מרוקו, אותה אצולה של ייחוס, לבין אותן משפחות של מתעשרים קלים, אשר הוסיפו ממוניות להמוניות, ונהגו באחיהם היהודים מתוך התנשאות. הם העדיפו לעשות יד אחת עם הגויים נגד אחיהם, וסירבו לרוב לקבל את מרותם של הרב או של הנגיד.

 בזכות ממונם הצליחו לקנות את מושלי הארץ, וניתנה להם יד חופשית לשלוח ידם במסחר מפוקפק, לגרוף רווחים קלים, ונוסף על כך, לחיות חיי טפילות על גבה של הקהילה, בהיותם פטורים ממסים. שמואל די־אבילה פתח במלחמת חורמה נגד שחצנים אלה, וניצל כל הזדמנות לדרוש בגנות התנהגותם. הוא הסית נגדם את בעלי המלאכה במכנאס, ואט־אט הצליח לשכנע את אלה להחרים את העשירים, המשתמטים ממסי הקהילה ומהיטלי הצדקה שלה, ולהימנע מלמכור להם פרי תוצרתם או לתת להם שירותים. כל זמן שפעילותו נעשתה בחשאי, הצליח לחמוק מפגיעתם של תקיפים אלה, אשר חייהם ב״מלאח״ הפכו בעטיו לכמעט בלתי נסבלים. אולם למן הרגע שנתגלה להם מיהו זה הבוחש נגדם בקדרה, ידע שלא יוכל להישאר עוד בעיר.

אז נטל את אשתו ובנו ונמלט לסאלי. הם באו להשתכן בבית משה בן עטר, ולשמחתו של חיים לא היה גבול. בכל עת שנתייגע מן הלימוד, קם והלך לשעשע ולהשתעשע מעט עם התינוק. עמו היה יוצא לעתים לטיולים על שפת הים. הוא לימד אותו להלך ולימד אותו לדבר. עם זאת לא הזניח את לימודו שלו. להיפך, כעת נעזר בשמואל די־אבילה, שהיה תלמיד חכם מובהק. הלה היה עסוק בימים ההם בכתיבת שני ספריו ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. חיים עזר לו באיסוף החומר, ולעתים הכתיב לו מתוך רשימותיו. לא אחת אפילו מצא אצלו טעויות או שיבושים. שלוש השנים שחלפו היו מן המאושרות בחייו של חיים בן עטר. במרוצתן גם מצאה פאסוניה, בת משה בן עטר הנגיד, נתיבות אל ליבו, ונפשות שניהם נקשרו לאהבה.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 113 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אפר    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031