רבי חיים בן ע. אגדת חייו-י.גו.

עמוד 3 מתוך 3123

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

תטואן, השוכנת בצפון מרוקו, היא עיר אנדלוסית. במבואותיה ובסמטאותיה חש לראשונה מהי תרבות ספרד, תרבות אבותיו, אשר גם עשרה דורות אחרי הגירוש סירבו היהודים להיפרד מלשונה המהלכת קסם, ואף כי ישבו כבר מאות בשנים במאגרב, סירבו לשכוח את הרומנסות שערסלו את ילדותם. תטואן זו כאילו החזירה אותו אל זיכרון רחוק ועמום, רווי געגועים עזים ומכאיבים. אבותיו שנסו בהולים מחופי ספרד, ומצאו מקלט בארץ מרוקו, דרכו לראשונה בעיר זו, בדרכם אל סאלי שפתחה בפניהם את זרועותיה. בתטואן נשא נגיד היהודים את השם בן עטר. גם אברהם בן עטר, דודה של פאסוניה, היה נגיד בתטואן, לפני שנתמנה נגיד כל היהודים עם מות אחיו משה. בבית הנגיד הפקיד ר׳ חיים בן עטר את שתי נשותיו ואת קומץ תלמידיו, צרר את שלושת כתבי־היד המוכנים בידו, כמה בגדים, ומעט צידה לדרך, ועלה באוניה העושה דרכה לחופי איטליה. לבדו עלה, כי לא השיגה ידו לממן נסיעתם של נשותיו ותלמידיו. בכוונתו היה להגיע לליוורנו באיטליה, עיר שנודעה בגביריה הנדיבים, ולברר אם ייאותו לתמוך בהקמת ישיבה בארץ ישראל.

מאין בית־דפוס עברי במרוקו, קיווה גם להדפיס את ספריו באיטליה. על תלמידיו־נאמניו שנותרו מאחור הטיל לעשות נפשות למען העלייה ולחכות להודעתו. ״אם הכל יתפתח כשורה,״ אמר לשתי נשיו ולתלמידיו, ״ניפגש, אם ירצה השם, באביב בחוף אלג׳יריה, ומשם נעלה ברינה אל ארץ חמדתנו.״ האוניה התרחקה מן הנמל, כשרוח סתווית תופחת במפרשיה. הכל התפללו שר׳ חיים יגיע לחופי איטליה בטרם יגביהו סופות החורף משברים בלב ים. אולם לא עברה עת רבה, והיתה האוניה כקליפת אגוז, אובדת בין גלים. רב החובל הרגיע את נוסעיו שאין הם רחוקים מיבשה, ואכן, ניתן היה לראות מבעד למסך הקצף שעטף את הספינה פס יבשה צר האובד באופק. אולם, עם התחזק הרוח, חששו הספנים שדווקא סלעי החוף יהיו לה לרועץ, והאוניה תתנפץ על הצוקים.

ר׳ חיים בן עטר נשען על המעקה, והביט אל השמיים הזועמים: ״ובכן, כך עתיד העניין להיחתם?״ תחת בית־ שחיו, בנבכי גלימתו, שמר על כתבי־היד שלו. ״השבח לאל שתלמידי טרחו ועשו להם העתקים מכל אחד מספרי אלה. אם אטבע, לא יימחה זכרם. השבח לאל שפאסוניה ואסתר ותלמידי היקרים לא באו למות איתי היום במהומת איתנים זו.״ עוד הספיק רבנו חיים בן עטר למלמל תפילה קצרה, כאשר נשמע נפץ עז והוא הושלך אל תהום רבה.

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

%d7%a9%d7%9e%d7%a9-%d7%9e%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91

הזרדים המשחירים השמיעו פצפוצי מחאה בבלות בהם אש המדורה. גברים בעלי פנים עזות ואדירי גוף ישבו מצועפי מבט בגורן עגולה, וגרונותיהם השמיעו שירים נוגים, שירי מדבריות השוכנים מעבר למאות מילין של ים המפריד בין האי לבין חופי אפריקה, משם התגלגלו גברתנים אלה. על ברכיהם שכבו שרועות נשים שחורות שיער ופראיות־מבט, אשר מדי־פעם הצטרפו אף הן לזמרה בקולות עמוקים הקורעים את הלב מגעגועים. פתע קמה אחת הנשים, ופתחה במחול צועני־ אנדלוסי, שבלע במקצבו הלוהט את שירי המדבר העצובים. שמלתה התנופפה ברוח הסתיו הקלה, וחזה נע כגלי הים הרוגע המלחש ליווי לשירה. ירח עגול כאשכולית חיוורת צף בחלל הרקיע, והרקיד צללים מתפתלים כנחשים.

האיש הפוקח עיניו וקולט מראה אש וצללית של לילית מעכסת, בלום לא תהא מחשבתו הראשונה שפתח גיהנום הוא זה י בייחוד אם המאורע האחרון הזכור לו לאותו איש הוא פרידתו מארץ החיים? תחושת רעב כבדה ללא־נשוא חפרה בחדרי בטנו, תזכורת שאכן לא נפרד עדיין מן העולם הזה. הוא ניסה להתרומם קמעה, אך עצמותיו כאבו. משהביט סביבו, קלט בנוסף למדורה ולמחוללת, יריעות

של אוהל. את מראות האש ראה מבעד לפתח האוהל. הוא שבב על מחצלת שנפרשה על חול רך, ולמראשותיו ברית מרוקמת. משנתרגלו עיניו למראות סביב, היכו את עיניו מחזות פאר. כריות רקומות זהב, גלימות קשמיר משובצות אבני חן, ולידו, ממש במו באותן אגדות על היצר הרע, ארגז גדוש מטבעות זהב, תכשיטים ומרגליות. משהשפיל מבטו מעט, גילה להפתעתו שגם הוא עצמו לבוש בגדי מלכות. גיהנום או גן־עדן? אם יראה על שולחן את שור־הבר והלוייתן מוגשים לצדיקים, שוב לא יתפלא. המחשבה על סעודה הזכירה לו את רעבונו המציק. הוא החליט לקום, ובמאמץ רב עלה בידו להישען על מרפקיו. מייד שמע קול נשי קורא בשם סתום. הוא נבהל וחזר לשבב. אכן היתה עמו אשה באוהל, ולא הבחין בה קודם. ״אלוהים, אל תביאני לידי מבחן!״ מלמל. אך עד מהרה נבלע משולש־ פתח־האוהל באפלולית גוו של איש שעמד שם. היה זה גברתן יפה־תואר בבן גילו של השובב על המחצלת. האיש החזיק בידו צרור של דפים. בראשו אותת לאשה לצאת ולהשאירם לבדם. היא מיהרה לעשות במצוותו. הוא התקרב אל השוכב, ברע ברך לידו, הגיש לו את כתבי־היד ואמר לו בקול רך שעמד בסתירה לחזותו הקשוחה: ״הנה הם ספריך, רבי חיים בן עטר!״

על אף הכאב בעצמותיו, זינק ר׳ חיים למצב של ישיבה והביט באיש שיחו. הקול לא נשמע מוכר, ואף־על־פי־כן, לא ניתן לטעות — מבטאם המתנגן של אנשי סאלי. שלא לדבר על כך שהאלמוני דיבר בעגתם של יהודי עירו. ומניין ידע את שמו?

האיש הדליק נר וקירבו אל עטיפת הספר. אותיות עבריות עיטרו את הדף והמלים ״אור החיים״ היו רשומות עליו. באילו היה זה הדבר הטבעי ביותר, הצביע האיש על הכותרת הזו בשפת עבר ואמר: ״אור החיים — חיים, על שם ר׳ חיים?״

״לא…״ שמע ר׳ חיים את עצמו משיב, ״חיים היא התורה. ספר זה בא לשפוך אור על התורה. מי אתה?״ ״שמות רבים לי, אבל כשהייתי ילד, בעירי הרחוקה, היה שם זאטוט עקשן שהצמיד לי שם מיוחד במינו. מאז עברו שלושים שנה, ולעתים מתגעגע אותו שודד־ים קשוח, אימת ספינות הסוחר בים התיכון, לשוב ולהיקרא באותו שם מופלא…״

״נמרוד!״ הגו שפתיו של ר׳ חיים בן עטר, ושני הגברים התחבקו באילו שלוש עשרות שנים נמוגו ואינן. מפי נמרוד נודע לר׳ חיים בל אשר אירע לו מאז נטרפה ספינתו. הוא נאחז בקרש מקרשי האוניה ונסחף עמו כמעט חסר־הכרה אל אי שודדי־הים. אנשיו של נמרוד, הסרים למשמעתו, הביאוהו אליו, קפוא וקודח. תחילה לא ידע כמובן נמרוד מיהו אותו איש שניצל מהגלים, גם אם הביר בו שהוא יהודי. משהופשט מבגדיו הרטובים, נמצאו צרורות הדפים הדוקים מתחת לבית שחיו. המים השחיתו אך במעט את הכתוב. שודדי־הים נותרו פעורי־פה בראותם את אדונם ומנהיגם כשהוא מפענח בקלות כתב־חרטומים זה. מייד הבין נמרוד שההשגחה היא ששלחה לו את ידידו משכבר הימים.

״ההשגחה, אמרת?״ תמה ר׳ חיים בן עטר

״שלושים שנה מיציתי את החטא ושתיתי ממנו לרוויה. שוד, רצח, נשים, יין. אתה הצדיק, לעולם לא תדע מהו באמת עומקה של אותה באר של דם, של דמעות, של זיעת תאוות. בבר בגיל צעיר ידעתי שייעודי עלי־אדמות הינו — למצות את הרע. שני ילדים שיחקו בחולותיה הזהובים של רצועת החוף בסאלי. האחד נטל על עצמו את תפקיד הצדיק, השני את תפקיד הרשע. אמור אתה: האם יבוא המשיח בדור שכולו זכאי, בזבותו של הצדיק, או בדור שכולו חייב, בזכותו של הרשע? והאם הוא יבוא בכלל? ואם כן, מדוע בושש כל כך לבוא? מה פשר סבלו הארוך והקשה מנשוא של עם ישראל בגלות? מדוע זרים ועבדים שולטים בנו? חיים בן עטר, אני מולך על האי הזה, וארבעים שודדים כמו הארבעים של עלי־בבא סרים למשמעתי, ומוכנים בכל רגע להרוג וליהרג למעני. שלוש נשים מספקות את כל צרכי — מזון, בידור, מין. צועניות לוהטות וסוערות. לא חסר לי דבר. אתה רואה סביבך? זהו אפס קצהו של עושרי עלי־אדמות. מה בפיך לומר על כך, חיים ידידי?״

״עזוב הכל ובוא איתי לארץ ישראל!״ צחוקו של נמרוד הרעיד את יריעות האוהל. כאשר נרגע, אמר: ״אילו הייתי יודע שאחזור בתשובה ותיכף אמות, הייתי עושה תשובה. אלא שיודע אני שאיני יכול לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי שולט עלי מלך, מלך זקן וכסיל…״ ושוב פרץ בצחוק. עוד הוא מדבר, ואל האוהל התגנבה נערה, וזו התנפלה על נמרוד בנשיקות לוהטות, והתפתלה סביב גופו. 

״אחת מן השלוש?״ שאל ר׳ חיים כמוכה־הלם. ״לא!״ השיב נמרוד כשהוא מתמוגג מצחוק, ומלטף את גוף הנערה, ״אחת מתוך תריסר הנערות ההולכות איתנו והמייחלת למעמד של בכורה. גבר כמוני לא יסתפק בשלוש… אבל אם אתה רוצה בה, קח אותה — היא שלך!״ ובהינף יד השליך נמרוד את הנערה מעליו, לעברו של ר׳ חיים. זו נפלה על הארץ, אך קמה מייד ושוב נטפלה אל נמרוד והעתירה עליו נשיקות. לא עברה דקה ונכנסה לאוהל אותה אשה ששמרה קודם לבן את מראשותיו של ר׳ חיים, זינקה על הנערה וקרעה אותה מעל פני נמרוד. שתי הנשים התגלגלו על הקרקע, כשהן שורטות זו את זו בפניהן ותולשות זו לזו את שערותיהן. ״אינך מפריד ביניהן?״ שאל ר׳ חיים מזועזע. ״לשם מה? תן לטבע לעשות את שלו. הצדק תמיד בידי החזק. לחלש אין כל סיכוי בעולמנו. הצעירה מנסה לכבוש לה מקומה בין שלוש הנבחרות, ואילו המבוגרת לוחמת נגדה לשמור על מקומה. המנצחת תזכה בי במובן. אגב, אינך רעב אחרי כל השעות הללו?״ ״הייתי,״ אמר ר׳ חיים, ולא יבול להסיר עיניו משתי הזאבות הטורפות זו את זו.

״נדאג לך בכל זאת,״ אמר נמרוד ובעט בשתי הנשים הניצות, עד שנפרדו זו מזו, כשהן משמיעות קולות יללה כבושים. ״הביאו מאכל ומשקה!״ אחרי שיצאו, אמר ר׳ חיים: ״חבל על הטרחה. לא אוכל טריפה.״

״טריפה ? ומדוע חושב אתה שאני אוכל טריפה ? עברתי על 

כל לאו בתורה, אבל מעולם לא נכנסו לתוך פי טריפה ונבלה.״

״בוא איתי לארץ ישראל, נמרוד. אווירא דארץ ישראל ימחה את בל עוונותיך. האם לא נמאסו עליך חיי החטא? מה משעמם יותר מחיי פיגולים?״ ״נסה, צדיק תמים שכמותך, ותראה שאין החיים האלה משעממים כלל.״ ושוב צחק נמרוד. האוכל הובא. ר׳ חיים בירך ואכל. בכל זאת נזהר ולא נגע בבשר, מחשש טריפה. 

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

שמש ממערב

ארבעים השודדים נפרדו ממנהיגם סמוך לחופי איטליה. הוא והיהודי המוזר, שנקלע ביניהם חודש קודם רטוב בגור־חתולים, ירדו בסירה, ונמרוד חתר אל החוף. עדיין לא הבינו מה אירע לאדונם, שהחל להצמיח זקן ולחבוש כיסוי לראשו. בעת האחרונה אף התנזר מן הנשים הצועניות ומן היין הספרדי. הפלא הגדול ביותר היה שלא ניאות ליטול עמו אפילו פרוטה שחוקה מכל עושרו האגדי. הכל השאיר בידי חבריו השודדים, ורק בבגדיהם לעורם נכנסו חיים בן עטר ונמרוד לאותה סירה העושה דרכה לעבר נמל ליוורנו. ר׳ חיים הוא שאסר על תלמידו החדש ״ליטול מן החרם״. נמרוד טען כנגדו בקול רפה שבכסף זה יכול היה להוציא לאור את כל ספריו, ולהקים בירושלים עשר ישיבות ולא רק אחת, ולא להיזקק לנדבותיהם של עשירי ליוורנו, אבל ר׳ חיים סירב בכל תוקף, ואמר שאתנן שוד לא יוכל לקנות דברים שבקדושה, והוסיף שעל נמרוד להתייצב נקי וטהור לפני בוראו, כדי שהלה יקבל את תשובתו.

איך שיכנע ר׳ חיים בן עטר את נמרוד לעזוב הכל ולחזור בתשובה? אפילו ר׳ חיים עצמו לא ידע בדיוק. השערתו היתה שנמרוד בעצם כבר היה בשל לשוב אל חיק היהדות, ושהופעתו שלו ודבריו רק שימשו לו מאיץ. מכל מקום, ר׳ חיים חש ביטחון רב שעה שנתלווה אליו אותו גברתן העשוי ללא־חת, שדי במבט אחד שלו להרחיק ליסטים ומזיקים למיניהם. ליוורנו!

נמרוד ביקר בה לא פעם במסעותיו הימיים, אך מימיו לא יצר קשר עם הקהילה היהודית שם. עתה, בחברתו של חיים בן עטר, נתגלה לפניו עולם חדש, עולם של גבירים החיים חיי רווחה ורואים ברכה במסחרם. זהותו נשמרה בסוד, כי שודד־הים הוא אויבו המושבע של הסוחר. ר׳ חיים הציגו כתלמידו, ואף כי ידיעותיו לקו בחסר, הצליח, בזכות ערמומיותו, להתחזות כתלמיד חכם. נכבדי ליוורנו ורבניה רחשו הערצה רבה אל רבני מרוקו. אחד מהם ישב בקרבם, הוא ר׳ מרדכי אצבאן ממכנאס. בעיני גבירים אלה, היו חכמי מרוקו אלו הוכחה חיה לפסוק ״היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה…״. ארץ מדברית זו, שקהילותיה חיות בצפיפות בגטאות קטנים הנקראים ״מלאח״, הוציאה מקרבה גדולי תורה בעלי שם. ור׳ חיים בן עטר, המזכה אותם בביקורו, הריהו מן הגדולים שבהם. נכבדי ליוורנו התחרו ביניהם מי יארח אותו ואת עוזרו. לדרשותיו באו רבים, ואפילו הגבירות, נשי נכבדי הקהילה. קסמה לאנשי ליוורנו משנתו, שהיה בה צירוף של ניתוח הגיוני ושכלתני עם הפלגות אל עולמות של מסתורין וקבלה. דרשותיו נגעו אל הלב אך גם נתקבלו על השכל. חודש אחרי הגיעו למקום, ולאחר שניתנו לו הבטחות מפי גבירי ליוורנו בדבר מימונה וקיומה של הישיבה בירושלים, שלח ר׳ חיים את נמרוד אל העיר תטואן, כדי להודיע לנשותיו ולתלמידיו את כל המוצאות אותו, וכדי להביא את כולם, באביב של אותה שנה, למקום המפגש באלג׳יריה.

ר׳ חיים גילה עד מהרה שלא יצליח לעשות נפשות רבות בקרב יהודי איטליה השבעים. לעומת זאת, כבר למן הימים הראשונים לשהותו שם התפעל מרוחב־ליבם ומנבונותם לתרום מכספם. את הממון ישיג מאיטליה, ואילו את הנפש — ממרוקו. מסקנה זו נתבהרה לו ללא צל של ספק. גם קומץ הבחורים בני איטליה שנטו להצטרף אליו אישרו באוזניו, שברור להם שאחיהם וקרוביהם, לא זו בלבד שאין בדעתם לעשות כמותם, אלא שרואים הם את החלטתם שלהם לעלות לארץ ישראל כמעשה טירוף. עשירי איטליה ורבניה אמרו על חיים בן עטר ״זאת הפעם השמש ממערב יצאה על הארץ״. אכן, הצליח לשנות בעיניהם סדרי בראשית ולהעלות חמה ממערב, אך לא הצליח לשנות את טבע האדם, המחפש לו נוחות ושלווה, ואין ליבו לסכנות והרפתקאות.

בכל אותם חודשים ששהה וסייר בערי איטליה, התפלל ר׳ חיים לבל יתפתה בעצמו להישאר בארץ גן־עדן זו, ולשכוח את מטרתו הגדולה. בייחוד נתפעל מכמות הספרים שהיו בידי רבני ליוורנו, ונציה, מודנה, מנטובה, פררה, ושאר ערים שיופיין מטיל שיברון־חושים. במרוקו לא היה אף לא בית־דפוס עברי אחד, ואילו כאן — בידיך הבחירה: דפוס ליוורנו, דפוס ונציה, דפוס מנטובה. מדפים־מדפים גדושים ש״סים מודפסים לתפארת, מקראות ואפילו ספרי חול¬ תלמיד חכם המנסה להיזכר בסוגיה, אינו צריך כלל לחטט בזכרונו ולאמצו. יפתח את הש״ס וירוץ בין השורות, ומבוקשו לפניו! ״ואולי דווקא בזכות אותו מחסור המציין את מקומותינו קמו לנו מאורות גדולים בתורה? הפאר והשפע — לא תמיד יתנו פרי־הילולים!״ עוד מעט־קט עמדו גם שלושת ספריו של ר׳ חיים בן עטר לשכון פאר על מדפי הספריות: ״חפץ ה׳״, ״פרי תואר״ ו״אור החיים״. נדיבים נרתמו לדאוג להבאת הספרים לדפוס. ר׳ חיים התקשה להשלים עם העובדה שספריו, בהם הכניס בבל עת שינויים, עומדים לקבל צורה סופית. בכל פעם היה רץ אל בית־הדפוס, ומנסה להכניס פה תיקון, שם תיקון. הדפסים כבר התרגלו אליו וחדלו לכעוס עליו. לבסוף אצו לסיים את הדפסת ספרו במהירות, כדי שייפסק עניין התיקונים. כשהוענק א הספר, מודפס לתפארת, התוודה ר׳ חיים בענווה, שחטא בעצם במידת הגאווה, כי שאף לשלמות, וזו שייכת רק לשמו יתברך! עם התקרב האביב, עלה ר׳ חיים באוניה העושה דרכה לאלג׳יריה, לשם נסע לפגוש את קבוצת העולים לארץ ישראל ובהם נשותיו ותלמידיו.

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

 

שמש ממערבמחוז פודוליה שוכן בערבות פולין, מרחק אלפי פרסאות מן האגן הים תיכוני. באחת מעיירות פודוליה, נתאספו החסידים לשמוע את דבר רבם, הוא ר׳ ישראל בעל־שם טוב. מצאוהו שקוע בהתייחדות עם בוראו, ונזהרו מאוד שלא להפריעו. כעבור שעה פקח עיניו ואמר: ״היום נכנס משיח בן יוסף לירושלים!״ ולא הבינו החסידים למה כיוון רבם. הם לא העזו להאיץ בו שיגלה את אוזנם למי רמזו דבריו. הוא המשיך: ״דעו לכם כי תודה לאל, אני מקדים מכל הצדיקים שיש בדורנו זה; כי בכל לילה אני עושה עליית נשמה בישיבה של מעלה, כדי ללמוד סודות עמוקים וחידושים של תורה. בחזירתי משם, אני רואה שאר הצדיקים שאז הם עולים, וכל מה שהם משתדלים להקדים אותי בעלייה, אינם יכולים להגיע אלי. אך המערבי, אשר יקראו לו ר׳ חיים בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז את עצמי להקדים אותו, איני יכול.״

באותה שנה, כך אומר הסיפור, נסע הבעל־שם־טוב לאיסטנבול בדרך היבשה, ובהגיעו לשם, עלה על ספינה אשר עשתה דרכה לארץ הקודש, כי רצה בבל מאודו לראות את ר׳ חיים בן עטר ולהיפגש עמו פנים אל פנים. והנה קמה סערה עזה בים, ונחשולים אדירים טלטלו את האוניה ואיימו להטביעה. אותו יום, ערב פסח היה, ובליל הסדר בא אליו אליהו הנביא והודיעו שמן השמיים מעכבים בעדו וגוזרים עליו לרדת אל היבשה ולשוב לביתו. כששאל לפשר הגזירה, נענה: ״אם שני מופתי הדור ייפגשו, בכוחם להביא גאולה לישראל, וזמנה טרם הגיע, ומן השמיים אין רוצים בגאולה שלא בעתה.״ והבעל־שם־טוב חזר כלעומת שבא אל מחוז פודוליה מכוסה השלג.

אגדת חייו של רבי חיים בן עטר.אור החיים הקדוש – יצחק גורמזאנו

שמש ממערב

לכבוד יום ההילולה של הצדיק, אני מביא בפניכם את סיום הספר הזה שנכתב על ידי יצחק גורמזאנו…

26

שלא כמשה, שלא זכה להיכנס לארץ, ושלא כיהודה הלוי שאולי מנעוהו השמיים מבוא אל ארץ תאוותו, זכה ר׳ חיים בן עטר לדרוך על אדמת ארץ ישראל ולחון את עפרה. אולם לא נעשה הדבר בלי קשיים ועיכובים. כבר באלכסנדריה, בדרך לארץ ישראל, נתבשרו הוא ושלושים התלמידים שעמו, שמגיפה משתוללת בירושלים, ועל־כן לא הביאם רב־החובל ליפו, שאף היא היתה נגועה, אלא לעכו. בעיר זו נשתהו כמעט שנה עד אשר נתבשרו שהמגיפה בעיר הקודש שככה. בינתיים ביקר ר׳ חיים בגליל, השתטח על קברות המקובלים בצפת, והתארח אצל ר׳ חיים אבולעפיה, ראש הישיבה בטבריה. הרב אבולעפיה היה זקן שבע־ימים. הוא הציע לר׳ חיים בן עטר לבוא לשבת איתו, וליטול ממנו את המנהיגות על הישיבה. אולם ר׳ חיים לא היה מוכן לוותר על החלום הגדול לייסד ישיבה בין חומות הקדושה בערים, מרכז העולם, היא ירושלים. מלבד זאת, הן התחייב לפני נכבדי ליוורנו להקים ישיבה בירושלים דווקא, וזכותם לדרוש ממנו שלא יסטה ימינה או שמאלה. הוא לא נסוג מהחלטתו זו גם כאשר הופיעה לפניו פאסוניה, כולה נסערת, וסיפרה לו שבחלום הלילה נתגלה לה כי שנה לאחר שיתגשם הנשגב בחלומות בעלה, יתבקש לישיבה של מעלה. היא התחננה לפניו לוותר על ירושלים ולקבל את הזמנתו של ר׳ חיים אבולעפיה, כי לדעתה — מאת השם הדבר, כדי להצילו מגורל מר. בדבריה הוסיפה שגם טבריה היא בחזקת ארץ ישראל, ונמנית היא עם עריה הקדושות. אולם ר׳ חיים בן עטר לא שעה לאזהרותיה, והצהיר באוזניה שוויתור על ירושלים למען טבריה אינו אלא המעטת החלום. ״ואם נגזר עלי למות, האם קיים מקום טוב מירושלים לעלות משם בדרך הקצרה ביותר אל כיסא הכבוד?״

בשלהי שנת תק״ב – 1742 נכנס ר׳ חיים בן עטר לראשונה בין חומות העיר המקודשת. ״כנסת ישראל״ הוא שם הישיבה שהקים. חלומו נתגשם. יושב הוא בין חומותיה של עיר דוד ולומד תורה עם בחירי התלמידים בעולם היהודי! ״ואולי…״ השמיעה אסתר את משאלתה הכמוסה באוזני פאסוניה, ״ואולי תעמוד לנו זכותה של ירושלים ונזכה להקים יורש למשפחת בן עטר הגדולה?״ ״אני סופרת את הימים וחרדה על כל רגע שעובר. האם יוציא אישנו את השנה ?״ פאסוניה קשרה על עצמה תפילין ונתעטפה בטלית, והתפללה לשלום בעלה, ואילו אסתר כבשה עיניה. בבל פעם שפאסוניה העזה לעטות על עצמה טלית ותפילין בדרך הגברים, היתה אסתר נחרדת, אך לא היה לה האומץ למחות באוזניה. ואילו חיים בן עטר עצמו היה נתון כמעט כל העת בהארה. בעת לימודו היה מתנתק כליל מן הסובב אותו ומפליג אל עולמות עליונים, עד כי רואי פניו המאירות חשבוהו למלאך ה׳ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום. באחד

ממכתביו אל חברי ועדת ״מדרש כנסת ישראל״ בליוורנו, תיאר ר׳ חיים בן עטר בהתלהבות גדולה את יום הכיפורים הראשון בירושלים, סמוך לבואו בגבולה: ״ותיכף הלכנו לבית־הבנסת, וראיתי שם הארה גדולה בשעת כל נדרי, וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל, ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן־עדן. כל כך הארה שהיתה בבית הכנסת… יאמנו דברי שלא ראיתי מימי בעולם הארה כאותה שעה.״ ובל אותה עת פאסוניה סופרת את הימים וחרדה: האם יוציא את השנה? וכל אותה עת מוסיפה אסתר לקוות שתעמוד לה זכותה של ירושלים ובן ייוולד לר׳ חיים בן עטר.

ואילו ר׳ חיים בן עטר עצמו עשה בישיבה לילות כימים. לילה אחד למדו הוא ותלמידיו תורה כל הלילה. עם עלות השחר, רצו תלמידיו להפסיק כדי להתפלל שחרית, אבל ר׳ חיים בן עטר התנגד ואמר להם, שלא הם באו בגבול היום, אלא היום בא בגבולם, ואור התורה בהיר יותר מאור השחר…

ר׳ חיים בן עטר נפטר ביום שבת באמצע חודש תמוז תק״ג, היא שנת 1743 למניינם, ונקבר למחרת היום בהר הזיתים. בן ארבעים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה ונפטר ביום השביעי, היא שבת קודש. אור התנוצץ על פניו, ורוח טהורה נחה עליו.

 הוא לא הוציא את השנה.

הוא לא השאיר אחריו בנים או בנות.

אולם ספריו וְזִכְרו נותרו לדורות. 

באותו יום, בפודוליה הרחוקה, אמר הבעל־שם טוב לתלמידיו: ״בשעה זו כבה נר מערבי.״ דממה נשתררה, ובצאת השבת שאלוהו תלמידיו לפשר דבריו. השיב להם הבעש״ט בי כוונתו שר׳ חיים בן עטר המערבי איננו. שאלו התלמידים: וכי מניין לו לרבי ? השיב להם: ״יש כוונה אחת בעת נטילת ידיים שאין מגלים אותה אלא לאחד בדורו והיא היתה עד עתה גלויה רק לר׳ חיים בן עטר ז״ל, ועתה, בשעת נטילת ידיים לסעודה השלישית, נתגלה לי הסוד. אות הוא כי רבנו כבר איננו.״

באותו יום, בטבריה, שהה ר׳ חיים אבולעפיה בבית הכנסת. לאחר שסיים את תפילתו, השעין את ראשו כמחצית השעה על השולחן. אחר כך קם על רגליו ואמר: ״רבי חיים בן עטר נסתלק. ליוויתי אותו עד שערי גן־העדן.״ 

סוף דבר

המאה הי״ח במרוקו היתה תקופת פריחה לקהילה היהודית שם. באותם ימים ניתן היה לפגוש בתוך ה׳׳מלאח״, היא השכונה היהודית, גדולי תורה, מדינאים, דיפלומטים, משוררים־פייטנים וסוחרים גדולים. בזירה זו מתרחשת העלילה שבספר. העובדות על חייו של ר׳ חיים בן עטר, ששימשו בסים לכתיבת רומן ביוגרפי זה הן:

1696 — נולד בעיר סאלי למשפחה נכבדה שמוצאה מספרד. סבו, ר׳ חיים בן עטר הזקן, היה ראש ישיבת סאלי. דודו, שם־טוב בן עטר, היה נגיד יהודי סאלי.

 1705 — משפחת בן עטר עברה למכנאס הבירה, שם התארחה בבית ר׳ יצחק די אבילה. אחותו של חיים בן עטר נישאה לשמואל די אבילה נכדו, ומחברם של הספרים ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. לימים נולד להם בן — אליעזר. בשנה זו נפטר ר׳ שם־טוב בן עטר.

 1710 — נפטר ר׳ חיים בן עטר הזקן.

 1715 — ר׳ חיים בן עטר נשא את פאסוניה, בתו של משה בן עטר. משה היה בנו של שם־טוב בן עטר, והוא שימש כשר ושגריר לשליט מרוקו, הסולטן מולאי איסמאעיל. ר׳ חיים יסד ישיבה בבית חותנו והרביץ בה תורה. בעיקר לבני עניים, אך לא ויתר, עם זאת, על לימוד מלאכה — רקמת טליתות.

1721 — משה בן עטר הצליח במשימה דיפלומטית עדינה עבור מלכו: חתימת חוזה שלום עם ג׳ורג׳ הראשון מלך אנגליה. אף־על־פי־בן, כעבור זמן לא רב סר חינו בעיני הסולטן, והוא עמד להיות מוצא להורג. הסולטן היה מוכן לפדותו מהגרדום תמורת כופר ענק. על אף הצלתו והחזרתו למשרתו הרמה, נפטר משה בשנת 1724 שבע- מרורים ורוגז.

בעקבות פטירת חותנו ומיטיבו, נקלע חיים בן עטר למערבולת משפטית שנמשכה שבע שנים. בסופו של עניין נותר מרושש.

עקב היות,בני הזוג בן עטר חשוכי־בנים, נשא לו ר׳ חיים אשה שנייה — אסתר לבית ביבאס, אולם גם היא לא התברכה בפרי־בטן.

1732 — ידוע על פרסום ספריו ״חפץ הי״ ו״פרי תואר״. באותה שנה נאסר, בנראה בגלל תככים של מתנגדיו, ונאלץ לברוח לעיר פאס, שם שהה עד 738ו. ״אור החיים״ היא יצירתו הפרשנית הגדולה. 1739 — נטש את מרוקו כדי לעלות לארץ ישראל. הגיע לליוורנו שבאיטליה והתקבל שם בכבוד רב. רבני איטליה כתבו עליו: ״זאת הפעם השמש ממערב(מרוקו) יצאה על הארץ״. מגמתו היתה — לעשות נפשות בליוורנו לעלייה.

 1741 — הגיע לארץ ישראל ועמו ״שלושים אנשים נשים וטף״. שהה כל אותה שנה בגליל, ורק אחר־בך עלה ירושלימה, משאת נפשו, והקים בה את ישיבת ״כנסת

ישראל״. זכה לעמוד בראשה רק שנה אחת, אבל הספיק להקים דור של תלמידים גדולי תורה, שהגדול בהם הוא ר׳ חיים דוד אזולאי(החיד״א).

בשנותיו האחרונות היה בקשרים עם ר׳ ישראל הבעל־שם־ טוב, מחולל החסידות, ושניהם העריכו מאוד זה את זה. ספרו של ר׳ חיים בן עטר ״אור החיים״ הפן לחם־חוק בקרב קהילות היהודים באירופה.

1743 — נפטר ביום שבת י״ד בתמוז תק״ג ונקבר למחרתו בהר הזיתים.

רגשי תודה לד״ר אלעזר טוויטו שהואיל לעבור על כתב־היד. 

עמוד 3 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031