רבי שלמה אבן וירגה


רבי שלמה אבן וירגה

שבט יהודהשלמה אבן וירגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שלמה אבן וירגה (15541460) היה היסטוריון ורופא ספרדי. לא ניתן לקבוע את קשרו ליהודה אבן וירגה, אולם הוא לא היה בנו, היות שאינו מאזכר מעולם את יהודה כאביו. השאלות ותשובות ככל הנראה הולך שולל מהכותרת של הספר "שבט יהודה", היות שהוא מתייחס למחברו כ"שלמה בן שפט".

שבט יהודה

אבן וירגה בעצמו מציין כי הוא נשלח על ידי הרשויות הספרדיות על מנת לפדות כספים למען שחרורם של האסירים ממאלגה, אולם הוא חי גם בליסבון כאנוס, והיה עד ראייה לטבח שהתרחש שם. מאוחר יותר הוא נס לטורקיה, ככל הנראה לאדירנה, שם הוא חיבר את הספר "שבט יהודה", שהוא דיווח של רדיפות היהודים בארצות ובעידנים שונים.                          

 בהקדמה קצרה הוא אמר שהוא מצא את הדיווח של מספר רדיפות בסיום עבודתו של יהודה אבן וירגה, שהוא העתיק, לאלו הוא הוסיף את סיפורם של הרדיפות בזמנו; האוסף הושלם אחר כך והוצא לאור בידי בנו יוסף אבן וירגה. הכותרת "שבט יהודה" היא רמיזה ליהודה אבן וירגה ("שבט" היא המילה העברי ל"וירגה בספרדית).

העבודה מתארת שישים וארבע רדיפות, מלבד סיפורם של פולמוסים רבים והתווית מנהגי היהודים בארצות השונות. אבן וירגה השתדל לפתור את החידה, מדוע היהודים בכלל והיהודים הספרדים בפרט סבלו מהרדיפות יותר מאשר כל עם אחר.

הוא נותן לכך סברות שונות, ביניהם עליונותם של היהודים, בעיקר ההיבדלות מהנוצרים בענייני אוכל; טרדותיהם היו גם עונש על חטאיהם. בהכללה, אבן וירגה אינו מתאמץ להסוות את האשמות שהנוצרים טפלו על היהודים ובמקרים רבים אף מדגישם ביתר שאת.

היות ועבודה זו היא מצבור מאמציהם של שלושה מחברים, היא מאורגנת בסדר כרונולוגי. אין כל קשר בין שלושת הסיפרים, אולם הסגנון העברי ניכר. אבן וירגה שלט בלטינית, והביא סיפורים רבים ממקורות לטיניים. ספרו אף מכיל מסה אודות תקופת בית ראשוןיום טוב ליפמן צונץ(בהערותיו לספר מסעות בנימין מטודלה) מצביע על חשיבות עבודתו מנקודת מבט גאוגרפית, היא מכילה מספר רב של שמות מקומות, כמו גם תיאורם של מנהגים.

שבט יהודה הודפס לראשונה בטורקיה בשנת 1550; ומאז יצא לאור פעמים נוספות. הוא תורגם ארבע פעמים ליידיש, לראשונה בקרקוב ב-1591. הוא תורגם לספרדית על ידי מאיר דה לאון באמסטרדם ב-1640 וללטינית בידי גנטיוס בשנת1651; לגרמנית בידי מ. ויינר בהנובר ב-1856.

 חלקים ממנו תורגמו על ידי Eisenmenger בספרו (Das Entdecte Judenthum, ii); על ידי Shudt בספר (Judische Merk-wurdigkeiten, i) ומנחם מאן הלוי (שבט ישראל) וזנדר (Auswaahl). בסיום פרק שישים וארבע אומר וירגה כי הוא כתב את הכותרת 'Shebet Ebrato', המכילה סיפורי רדיפות ומסות רבניות, שאבדו כעת.

חשיבותו ההיסטורית של הספר הוטלה בספק במידה רבה בידי איזידור לאוב. לאוב מחזיק בדעה, כי למרות שאבן וירגה היה סופר מקורי, הוא אינו תמיד אמין, וכמה מהחומרים שבהם השתמש שייכים לסוגת האגדה. אבן וירגה גילה עניין מיוחד במחלוקות דתיות שנערכו בין היהודים לבין הנוצרים; והדיווח המלא של חילוקי הדעות הללו ניתנו בעבודתו. ברם, אפילו הם נדמים כבדויים – אולי היוצא בכלל זה הוא ההוצאות להורג בטורטוסה. ערכו של שבט יהודה רב, על כל פנים בתיאור הפולקלור היהודי והמסורות הפופולריות שהוא מכיל.

בן זמנו היחידי של וירגה אשר עשה שימוש בעבודתו הוא ככל הנראה שמואל אוסק, בספרו Consolacao. התרגום הלטיני של ג'נטיוס מכיל שתי טעויות בולטות בעמוד הפתיחה: המילה נכתבה והיא מתורגמת כ"שבט" במקום כ"מטה". תרגום יידי, עם תוספות (שבט יהודה השלם) פורסם בוילנה בשנת 1900. תיקונים לטקסט זה ניתנים אצל לאוב.

החיבורים ההיסטוגרפיים העבריים ששרדו מהדורות הקודמים אינם מרובים. והין המועטים שהגיעו לידינו הספר " שבט יהודה " לרבי שלמה אבן וירגה הוא אחד מהמצויינים מכמה וכמה בחינות. הוא הספר ההיסטוגראפי הראשון מתקופת הרנסאנס.

עיקרו של ספר זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית לפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה על יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספקלריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תוכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמון וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

והא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים במקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העבריים של אותה תקופה, אף על פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.

ואפשר שמטעם זה ערך את ספרו במורת אוסף נובילות, כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו של הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תוכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחר מבריח כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.

הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ומאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז וביטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפני טיעוניהם של הצוררים

רבי שלמה אבן וירגה

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

החיבורים ההיסטוריוגראפיים העברים ששרדו

מהדורות הקודמים אינם מרובים, ובין המועטים שהגיעו לידינו הספר ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה אבן וירגה הוא אהד המצויינים מכמה ובמה בחינות. הוא הספר ההיסטוריו-גראפי הראשון מתקופת הריניסאנס.

עיקרו של ספד זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית שלפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה של יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספק­לריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

'הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמת וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

 והוא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים המקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש בו חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העברים של אותה תקופה, אף־על־פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.

ואפשר, שמטעם זה ערך את ספרו בצורת אוסף נובלות כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחד מבריח את כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.

הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ולמאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז ובטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפגי טענותיהם של הצוררים.

 עכשיו ניתן הספד שוב בידי העם, כשהוא מוגה ומפורש, זו הפעם הראשונה, מתוך בדיקה מדעית של הטכסט והשוואתו אל מקורות עבריים ולועזיים, בני זמנו ובני הדורות שקדמו לו, כדי היותו מתאים לרוחו של הקורא העברי בדורנו. וזו זכותו המיוחדת של פרופסור יצחק בער, שעמל חקירותיו במשך עשרים שגה ומעלה שוקע בספר זה על־ידו ועל־ידי תלמידו המובהק עזריאל שוחט.

מבוא

בשנת 1550 בערך נדפס באחד מבתי־הדפוס העבריים שבמלכות תוגרמה הספר ״שבט יהודה״ לרבי שלמה בן וירגה עם הוספות אחדות של בנו רבי יוסף, אחד המחברים הרבניים התמימים ממשפחות הספרדים שהשתקעו בארצות המזרח.

שמו של ר׳ שלמה בן דרגה לא נזכר בשום מקום אחר מלבד ספרו, ואילו ספרו נתחבב מהר על תלמידי חכמים, מקובלים, משכילים ופשוטי העם. כולם מצאו בסיפוריו ההיסטוריים נחמה וחיזוק להשגחת האל על עמו, אף למדו מויכוחיו הוראה לתשובת המינים.

אולם הקורא בן זמננו המעמיק בחיבור קטן זה, יוכח לדעת שאין הספר דומה לספרי המוסר הרגילים, אלא האיצטלה של חסידות, שלבש המחבר, באה לחפות על דעות נכריות ומחשבה ביקורתית. אך הספר עצמו נותן לפתור כמה מחידותיו.

הרבה מדובר בו על גירוש ספרד ועל חיי היהודים לפני הגירוש. אפשר לומר שכל עיקרו של הספר לא בא אלא לדון על סיבות המאורע ההיסטורי הגדול הזה. המחבר נולד וגדל בספרד והגיע שם לכלל בגרות, לכוח ולבינה, והיה רגיל להסתכל בחיי האדם ובמציאות החברתית.

 הוא מזכיר אפילו — בקשר מוזר, כדרכו — מעשה פוליטי שהיה מעורב בו: ״ואני הדל שלמה בן וירגה שלחוני קהילות ספרד לקבץ פדיון לשבויי מאלאגה״ (עמי קמא). העיר הנזכרת נכבשה בשנת 1487 על ידי ״המלכים הקאתוליים״ דון פרנאנדו ודוניא איזבל, מידי המאורים, ועל יהודי ספרד הוטל לפדות את אחיהם שבעיר הנכ­בשת בכסף מלא.

בזמן האחרון נתגלתה תעודה ספרדית המאשרת את עדותו של רבי שלמה על מעשי עצמו. בחודש נובמבר 1491, חדשים מועטים לפני הוצאת פקודת הגירוש, הופיע ״רבי שלמה אבן וירגה, מורשה הקהילות של המלכיות שלנו״ — כלומר של כל המחוזות בקאסטיליה ואראגוניה — בחצר הממלכתי, שחנה אז בעיר קורדובה, בקשר להכנות האחרונות לכיבוש העירגראנאדה, והגיש תלונה בעניין יהודי אחד מן העיר גואדלאחארה (ב״קאס־ טיליה החדשה״) ששהה בלי ״תיור״ באחד המקומות של מלכות גראנאדה ונאסר בגלל זה על ידי נוצרי טולידאני, אף־על־פי שכמה יהודים אחרים היו יוצאים ובאים במחוזות ההם באין מפריע.

המלכים ויועציהם נתנו לאינסטנציה מתאימה את פקודתם לבדוק את העניין, ולא ידענו את סופו. רבי  שלמה בן וירגה היה איפוא מורשה של קהילות המלכות ומוכר על ידי הממשלה, לעסוק בפדיון יהודים שבויים במלכות גראנאדה.

התעודה הספרדית מזכה את שלמה בן וירגה בתואר ״רבי״, המעיד, לפי לשונם המדייקת של משרדי ספרד, על השכלתו הרבנית של האיש. מספרו נלמד שידע את התלמוד ואת הספרות הפרשנית והפילוסופית של היהודים וכן הרבה לקרוא בספרים לו­עזיים.

שם המשפחה ״ בן וירגה ״ היה מצוי בקהילות אנדלוסיה רבי שלמה קרא את ספרו על שם גדול אחד מבני המשפחה בשם דון יהודה בן וירגה מסביליה. לפי דבריו הרי הוא המחבר של כל הספר או רובו. לכאורה זהו אחד העניינים שבהם אחז רבי שלמה את עיני קוראיו, אם כי אפשר ש״ קצת שמדות וגזרות ״ נרשמו בסוף אחד הספרים שחיבר דון יהודה הנ"ל. חכם זה היה מפורסם בדורו.

 

רבי שלמה אבן וירגה

רבי אברהם זכות מזכיר בשנת 1478, בספרו האסטרונומי ״ החיבור הגדול ״, את ״ החכם הכולל רבי יהודה בן וירגה החי בזמננו ״ ומרבה להביא מספריו שחיבר גם הוא באותו המקצוע. בספר שבט יהודה הובאו שני סיפורים מעניינים בעניין זקן המשפחה (סי׳ ל׳ח וסיג).

 ר׳ יהודה הציל את היהודים בעיר שירץ דילה פרונטירא מסכנה הצפויה להם מצד הכומרים הנוצרים על דבר אנוס אחד שנקבר בקבר ישראל, מעשה שכיח באותם הזמנים. בודאי קרה הדבר עוד לפני שנת 1481, כי מאז פרשו האינקוויזיטורים את מצודתם באנדלוסיה ודנו לבדם בענייני האנוסים, לא הועילה כל תחבולה להימלט מידיהם.

ואילו המעשה המסופר כאן הובא עדיין בפני בית־דין חילוני של ״ הדוכוס ״, — הוא בלי ספק Enrique de Gusman, duque de Medina Sidonia— ודין וחשבון נשלח אל המלך, הוא דון אנריקה הרביעי, שמת בשנת 1474.

שנים אחדות אחרי־כן הוצרך רבי יהודה בן וירגה להזהיר את אנוסי סביליה מפני סכנת האינקוויזיציה. תושבי הארץ יעצו אז לחוקרי המינות לאסור את רבי יהודה ולהכריחו כדרכם להעיד על האנוסים המתייהדים, אבל הוא ברח והלך ללישבונה, ״ ושם נתנו לו ייסורים קשים לשיאמר הנוהגים יהדות, והוא עליו השלום עמד בניסיון ומת מכוח הייסורין בבית הסוהר – עמוד קכז' .

לפי התעו­דות הארכיוניות נמצא איש בעל אותו השם רבי יהודה אבן וירגה בשנות 1488—1491, כאחד מחוברי המסים היהודים האחרונים בקאסטיליה, בעיר אוקאג־ יה, מקום מושבו ורבנותו של רבי יצחק די ליאון, מקובל וקרוב לרוחו.

 אפשר שהוא הוא האסטרונום ובעל הנסים מסביליה, תחילה ניצל מידי האינקוויזי­טורים ובשנת גירוש היהודים מאנדלוסיה (1483) או גם לפני כן, הלך לגור בקאסטיליה הצפונית, ולפורטוגאל ברח רק בשנת הגירוש הכללי 1492 ומת שם מות קדושים.

רבי יהודה בן וירגה הוא היחידי מבני דורו שזכה לשמש בספר שלנו כנושא למסורת היסטורית אמתית. אחרים מתהלכים כמצבות חיות במעשיות וויכו­חים שבדה רבי שלמה בן וירגה מלבו: דון אברהם בנבנשתי, רב החצר וסוכן המלך, בנו דון יוסף, דון יוסף נשיא, גם הם קרובים למלכות.

 דון וידאל בן בנבנשתי, שהשתדל בשעתו להשיג רישיון כניסה לפורטוגאל בשביל הגולים הספרדים —שמו גונב אפילו לתוך הדין־וחשבון האמתי של ויכוח טורטוסה(סימןמ׳)— אפרים בן שאנג׳ו ודון מנואל ברודו, שהאריכו ימים אחרי הגירוש וחיו במל­כות תורגמה. בן דינא, ״ איש חכם ומבין חידות ״.

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בופרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת.

 האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו ) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

מן המשפחות המיוחסות במחוז אראגון, דון יוסף אבן יחייא, מן הגדולים והצדיקים של גלות פורטו־ כאל, ואחרון אחרון רבי יצחק אברבנאל, אשר דבריו וספריו הובאו ב״ שבט יהודה ״ דרך כבוד וגם בצורה פארודיסטית.

למצבת כבוד וזיכרון זכה גם -למודי גדול מזרענו נקרא מאישטרי מרטין די לוסינא ״, המנחם את היהודים הפוחדים ומנבא את סופו הרע של הכומר המעליל באזני המלכה( איזבל ).הוא היה אבי משפחה של אנוסים משכילים, שנמנו בין המדפיסים הראשונים ונלכדו משנת 1481 ואילך במשפטי האינקוויזיציה.

 גם ה־ Bachiller deiaTorre   אשר ספרו הפילוסופי הפופולארי מצוטט בפירוש, היה כנראה אנוס וקרוב לחוגי היהודים( חי עוד לפני דורו של רבי שלמה בן וירגה  ).לעומת זאת מזכיר המחבר שמות אחדים של ספרדים נוצרים בכוונה גלויה של זלזול וגנאי.

במעשיה של עלילת־דם בסימן כ׳ט נמצא את שמו של פידרו די גוזמן, שאמרו עליו שנהרג על ידי היהודים, ושל אשתו ביאטריץ, ״ משרתת ההגמון. די גוזמן היא אחת המשפחות האצילות ביותר בספרד, ובודאי לא שימשה אשתו כמשרתת.

 כבר הזכרנו את אנריקה די גוזמן, הדוכס של מדינה סידוניה, אחד מראשי האצילים בזמנם של אנריקה הרביעי ושל המלכים הקאתוליים. הוא נמצא בראש הפעילים בזמן המלחמה האחרונה בגראנאדה, ומת כאיש זקן חדשים מועטים אחרי גמר הכיבוש, ימים מעטים אחר גירוש היהודים.

גם השם פידרו נזכר אצל הכרוניסטים בין אנשי המשפחה, אלא שאין בידי הכרע, אל מי נתכוון רבי שלמה בן וירגה. הוא הדין בדון אנריקה מינדוסא שהרג פעם, לפי המסופר ב " שבט יהודה ", במו ידיו שני יהודים בדרך.

הוא שנתן עצה למלך לגרש את היהודים, ועל כן גורש הוא עצמו לאי שומם והי שט חיי ״ שאלבאג׳ י״, עד שהוחזר מגלותו והובא לבית המלך, וכבר אחרי השיחה הראשונה אתו ציוה המלך הנרגז להתיז את ראשו.הסיפור הנזכר רומז בלא ספק לאחד האצילים המעורבים במעשי הגירוש.

משפחת מינדוסא גם היא משפחה של אצילים מפורסמת בקאסטיליה, ממנה יצאו סופרים ומ­שוררים גדולים ומדינאים. למשפחה זו שייך גם פדרו גונסלם די מינדוסא, ״ הקרדינאל הגדול די אספאניה ״ שהשפיע בהרבה על הפוליטיקה החיצונית והפנימית בזמן המלכים הקאתוליים, גם לפני הגירוש וגם אחריו.

ועוד נזכר נוצרי בשם ג׳ואן דילה וירה, שהעליל על בעל חובו היהודי עלילת דם ונענש בעצמו על ידי מיתה משונה. אביר בעל שם זה ג׳ואן די וירה נשלח, לפי דברי הכרוניסטון, בשנת 1482 בשליחות לגראנאדה ונכנס שם בויכוח דתי עם אחד הישמעאלים והיכהו בחרב על ראשו, מפני שהביע ספק בעניין בתולי מאריה, אם ישו.

 האביר הנזכר זכה לכבוד מטעם המלך על התנהגותו. קרוב מאד לשער שהצטיין גם בקנאתו ושנאתו בענייני ישראל והיה ראוי למצבת קלון בספר עברי.

רבי שלמה אבן וירגה

שאר הנוצרים שהובאו בספר דנן, המלכים דון אלפונסו ופידרו, והחכמים טומאש וניקולאו, הם רק טיפוסים בלא סימן אינדיבידואלי מיוחד. כנראה נזהר המחבר בכוונה להזכיר בשמם את המלכים הקאתוליים או את טומאש די טורקווימאדא או אגשים אחרים שהכריעו בזמן הגירוש.

 בפירוש נזכר רק שמו של מלך אחד שהרע מאד ליהודים, הוא דון מנואל מלך פורטוגאל, ורבי שלמה בן וירגה הזכירו לשבח ובצורה כזו, עד שיש לחשוש לכוונה נעלמת מאחורי הדברים .״

בצורה גלויה ביותר מדבר בעל הספר על תלאות המגורשים בספרד ושוב — בנוסח מעורב של היסטוריה ורמזים נסתרים — על קורות הגולים בפורטוגל ובכללן הפרעות בשנת 1506. נראה שהמחבר נמצא בין היהודים המ­גורשים מספרד שנתעכבו ונאנסו בפורטוגאל, עד שהותרו האנוסים, אחרי הפרעות האלה, לעזוב את ארץ השמד.

רק בסיפור האחרון של ספר שבט יהודה משתנה מקום המעשה ועובר מחצי האי הפירניאי לאיטליה. ליהודים שבמדינת האפיפיור צפויה גזירת גירוש, והסכנה מתבטלת על ידי מותם הפתאומי של הקרדינאלים הרשעים המושפעים על ידי הפוליטיקה האנטי־יהודית של מלך ספרד.

 נמצאו כאן רמזים גלויים למעשים שקרו בימי האפיפיור אלכסנדר השישי ( מת בשנת  1503). יחסו של| האפיפיור, בן למשפחה ספרדית, אל היהודים והאנוסים, היה בודאי, באותן השנים הראשונות אחרי גירוש ספרד, נושא לשיחות ושמועות מרובות.

 ומעשי השערוריה של כהונת אלכסנדר השישי ושל בגו צ׳סרי בורג׳יה היו נו­דעים וסופרו בכל ארצות אירופה. אבל יש גם רגלים להנחה שרבי שלמה בן וירגה היה זמן מה בעצמו ברומה, כי כן קישט את תיאורו הדמיוני של עבודת יום הכיפורים בסוף סימן ס״ד בזיכרונות של טכסים וחגיגות, כפי שהיו נהוגים ברחובות ההומים של בירת הנצרות בתקופת התחיה.

רבי שלמה בן וירגה, האריך ימים אחרי מות האפיפיור הנזכר ואחרי פתיחת שערי פורטוגאל לאנוסים הבורחים משם. דבר זה מתברר על ידי ניתוח ספרותי.

בסיפור הי״ב מביא המחבר נאום שנאם כביכול שליח היהודים בירושלים באזני הרומיים. הנאום נמצא לפי דברי רבי שלמה בן וירגה ״בספר הזכרונות למ­לכי רומה״, ״נעתק מלטין ללשון הקודש״. אליבא דאמת הועתק הנאום מספר ספרדי מפורסם בשעתו, שנכתב בין שנות 1518—1524 ונדפס בהסכמת מחברו בשנת 1529, אולם היה ידוע מקודם בהעתקות כ״י.

 הוא הספר Libro llamado relox de principes o Libro Aureo del Emperador Marco Aurelio ־ להגמון  Antonio de Guevara ( חי משנת 1480 בערך עד  1545), כרוניסטון של הקיסר קארולוס החמישי.

הספר הזה הוא רומאן היסטורי־מוסרי על שמו של מארקוס אורליוס, הקיסר־הפילוסוף הידוע, מתאר חייו ומוסיף מכתבים שכתב הקיסר כביכול לבני דורו. כל הספר כולו הוא יצירת דמיונו של הסופר הספרדי.

 גיוורה לא חש לסתירות של זמן ומקום והשתעשע להביא ציטאטים של שקר, מחברים מדומים, חוקים אפוקריפיים, מעשיות בדויות. המחבר העברי חיקה את הסופר הנוצרי, הצעיר ממנו עשרים שנה לכל הפחות, בכמה כללים ופרטים, ובייחוד העתיק ממנו את הנאום הנזכר לעיל ותרגמו מספר­דית לעברית.

העובדה הזאת מפיצה אור על שיטתו האומנותית של רבי שלמה בן וירגה, אף באה ללמדנו פרט חשוב בחיי המחבר. הספר ״ שבט יהודה ״ ש­הוקדש ברובו לזיכרונות ספרד שלפני הגירוש, נכתב כשלושים שנה לאחר מכן.

 רק אז החליט היהודי הזקן לתת ביטוי ספרותי להרהורים המשונים ש­עוררו מאורעות חייו בלבו. כנראה, בכוונה, הרחיק כל רמז למה שראה בט׳ו־ — כ׳ שנה האחרונות של חייו. אפשר שגמר את חייו באיטליה, שכן נראה מושפע ע״י רעיונות מיוחדים לדור התחייה האיטלקית.

ביסודו הוקדש ספר שבט יהודה, כאמור, לזכרה של היהדות הספרדית או גם להיסטוריה של היהודים בימי הביניים בכללה. רבי שלמה בן וירגה היה בין הראשונים של בני דורו שהתחילו לכנס את החומר ההיסטורי לתקופה גדולה שנראית כנגמרת ומתחסלת לעיניהם.

אמנם ידיעותיו בתולדות עמו נשארו מצומצמות ומקריות. את קורות הבית השני למד מספר יוסיפון העברי ואת תקופת הגאונים ידע על־פי סיפורו של רבי נתן הבבלי ועל פי ספר הקבלה להראב״ד. בעיקר שקד לאסוף חומר לתולדותיהם של שבטי ישראל באירופה ובאחרית ימי־הביניים

 הרוב של ידיעותיו שייך לתולדות היהודים באירופה הדרומית, ואילו מקורות האשכנזים הגיעו רק דברים מעטים לידו. הוא השתמש בכרוניקה עברית קטנה על הגירושים והשמדות בכוללים של אחרית ימי־הביניים.

אותה כרוניקה הייתה כנראה נפוצה בנוסחאות שונות היא הייתה ידועה גם לרבי יצחק אברבנאל ולאחר מכן לשמואל אושקי , איש יהודי מגזע האנוסים בפורטוגאל, ואת יסודה הניח כבר רבי פרופית דוראן בעל האפד, בסוף המאה הי״ד ותחילת הט״ו.

 ברוב העניינים הוצרך רבי שלמה וירגה לפנות אל אותם הכתבים הקטנים שהעידו בקיצור, מתוך הסתכלות בהירה ותפיסה דתית עמוקה, על מעשים שהיו, כדי שידעו וילמדו הקרובים והרחוקים או גם למען יעמדו הדברים לימים רבים.  

אין לזלזל בערכם של כתבים צנועים אלה. כותביהם היו היורשים הלגי­טימיים של השקפה היסטורית עתיקה וגדולה. כל סיפור וסיפור הוא חטיבה שלמה בתוך הפרשה הארוכה של יסורים שנגזרים על עם ישראל.

כל מע­שיה באה להוכיח את גדולת האומה, את בחירתה ואת עמדתה המארטירולוגית־הגאולתית בתוך גלגולי ההסטוריה, אשר תחנותיה וסופה נקבעו ברצונו הנעלם של האלהים. את הכל כינס רי׳ש בן וירגה, גזירות ושמדות, מעשי חסידים שעמדו בנסיונם וסיפורים על הצלת קהילות שלמות בדרך נס, ויכוחים בין ישראל ושונאיהם, המסתיימים, כמובן, בניצחון הצד הטוב ובהזמת המעלילים.

 רק כתבים בעלי מגמה אסכטולוגית ואפוקליפטית הר­חיק המחבר מספרו, ועל תנועות משיחיות הוא מדבר מתוך יחס של ביקורת ולעג. כמה וכמה סיפורים מוסר ר״ש בן וירגה לקוראי ספרו מתוך אותו הרגש של יראה וחיבה שבו נכתבו הדברים בשעתם, עד שנראה כאחד מהם, כשהוא בא לספר מאורעות חייו ומעשי יצירת דמיונו.

רבי שלמה אבן וירגה

אבל לתוך המסגרת הזאת של נוסחאות והשקפות מסורתיות נכנסת וחו­דרת רוח אחרת, רוח של השכלה חילונית ומידה ניכרת של ביקורת אמפירית־קאוזאלית. ר׳ שלמה בן וירגה לא רצה לספר רק את המעשים כמו שהיו, אלא הוא רצה לפרשם בשיטתו החדשה. הוא גמר בדעתו לחקור את הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, לשנאת ישראל. ״מה השנאה הגדולה הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים?״ כל עוד שהוא מחפש את המום באנשי עדתו הוא, הרי הוא הולך בעקבות המוכיחים הגדולים שקמו ליהדות הספרדית מבין החסידים והמקובלים.

 אך הוא אינו מסתפק בהגידו לבני עמו את פשעם, אלא חטאות ישראל נחשבים אצלו רק כאחת הסיבות הטבעיות למפלתם בין גורמים היסטוריים שונים. הוא הולך ומונה וקובע את יחסם השונה של המעמדות הנוצריים לשאלה היהודית ומתברר לו. כי המלכים והשרים והמשכילים אוהבים את היהודים, והשנאה יוצאת רק מן הכומרים אכולי אדיקות דתית ומן השכבות הנמוכות של האוכלוסיה הנוצרית אשר מצוקתם הכלכלית מביאה אותם להעליל עלילות טפלות על היהודים ולדרוש את גירושם מן הארץ.

ומן הניתוח הסוציולוגי של תופעות הגלות יוצא המחבר ומפליג את דעתו למרחקי ההיסטוריה. הוא מבקש למדוד את ההיסטוריה הישראלית בכללה על־פי חוקי הטבע. סימנים לגישה זו נמצאו בכמה מקומות של ספרו. בייחוד, בשיחה הארוכה שבין אלפונסו המלך ובין טומאש החכם(בסיפור ז׳), בה מנסה המחבר לבדוק את הסיבות הפוליטיות הריאליות לחורבן המדינה היהודית בזמן הבית הראשון והשני. בין שאר הדברים נזכרת גם הדת כגורם פוליטי שלילי.

״היהודים בתחילה כאשר נשאו חן בעיני האל, היה לוחם מלחמותם… ולכן לא למדו תחבולות המלחמה, כי לא הוצרכו…, וכאשר חטאו, הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתם לא היו יודעים, ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים והיו נופלים כצאן בלי רועה״(עמי מד). 

הבטחון בעזרה האלהית מנע את היהודים מלדאוג לעזרה עצמית. למרות הצורה הקלה שבה הוסברו הדברים, מפתיע ניתוח ראציונאליסטי זה של הסיבות הטבעיות הפועלות בהיסטוריה. ולא במקדה ולא על דעת עצמו נקט ר׳ שלמה בשיטתו. בתחילת המאה הט״ז התחילה נפוצה תורתם החדשה של חכמי המדינה וההיסטוריונים האיטלקיים הגדולים שהשתחררו לחלוטין מכבלי ההשקפה התיאולוגית של ימי־הביניים והעמידו את דבריהם על המחקר האמפירי, בלא משוא פנים להרגשות ואמונות מקובלות. שמא שמע רי׳ש בן וירגה מדבריהם או קרא בספריהם?

הספד ״שבט יהודה״ הוא, לפי צורתו החיצונית, אוסף של סיפורים קט­נים. כמה מהם העתיק המחבר כמו שהגיעו לידו, או שהכניס רק פה ושם הערה אופיינית משלו, ורבים בדה לגמרי מלבו, ורק עין בוחנת תוכל להבחין בין הישן והחדש, בין סיפורי חסידים ומאמינים תמימים ובין דעות חיצוניות.

המחבר מצא את הצורה הספרותית הנאותה לדרכו מוכנת לפניו בנובילה (Novella) האיטלקית. התחלותיה של הנובילה נמצאות באותם הסיפורים הקטנים, על מעשי צדיקים, בעלי מגמות דתיות ומוסריות, השכיחים כבר בספרות התלמודית, והדרשנים של ימי הבעיה, יהודים ונוצרים, הלכו בעקבותיהם. ספר חסידים האשכנזי שלנו הוא בחלק גדול אוסף של דרשות ומעשיות כאלה, אלא שהמגמה הדתית מרובה אצלו על התוכן הסיפורי.

בספרד נתחברו אוספים כאלה ע״י מלכים ושרים נוצריים, מתוך מגמה והצ­לחה דידאקטית וספרותית גם יחד. באיטליה התחילו כבר מסוף המאה הי״ג סופרים מחוגי המשכילים הבורגנים והחצרנים להשתמש במסורת ספרות זו ולהפוך אותה לתכליתם החילונית ולליצנות ואפיקורסות, ספרי נובילות כאלה הכילו מעשיות היסטוריות ובדיות אלו על־יד אלו ויש שנצטרף להם ה״מוסר־השכל״ בשביל חיי הפרט והכלל.

אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה קרא בספרים ממין זה ולמד מהם פרק בשי­טתו הספרותית בכלל ובכמה פרטים. הראיה החותכת ביותר היא באותו המשל המפורסם לסבלנות דתית, הידוע למשכיל המודרני ע״י המחזה ״נתן החכם״ של ג. א. לסינג. המשל הובא תחילה בשני מאספים של נובילות איטלקיות מימי־הביניים ומופיע גם בספר שבט יהודה.

שלוש הדתות המונותיאמטיות הגדולות נמשלו לשלוש אבנים יקרות שהנחיל האב לשלושה בניו, ואין איש יודע ביד מי האמתית. רק אבינו שבשמים יודע את האמת.כך הוא הפירוש ההומאני־הטולרנטי של המאה הי״ח. בימי־הביניים נמסר המשל בלחישה ובכוונה של אפיקורסות מחוצפת במקצת.

כל אומה מבין שלוש האומות הגדולות (ישראל, אדום וישמעאל) ירשה את דתה, כאילו היא האמיתית היחידה, ורואה את עצמה מחוייבת לקיים את מצוותיה, אבל לא הוכרע ביד מי האמת, ועדיין השאלה במקומה עומדת. האיש שסיפר את המשל לראשונה התכוונן להורות אמונה פילוסופית שווה לכל נפש חכמה וכפר בעיקרן של תורות ומצוות פוזיטיביות.

בצורתו הקרובה לכוונה זו נמצא המשל באוסף הנובילות  Decamerone למשורר הפלורנטיני Giovanni Boccacio ובצורה מטושטשת יותר באוסף הקודם לו במאה הי״ג של Le Cento Novelle Antiche בשני הספרים, נראה, לא הלקח הפילוסופי של המשל הוא העיקר, אלא המעשה בסולטאן, שמתכוון להכשיל את היהודי ע״י שאלתו ולמצוא אמתלה לקחת את רכושו, והיהודי משיב תשובה פקחית ונמלט מן הפח שטמנו לו.

זה הצד השווה לשני המחברים האיטלקיים, אם כי המשורר בוקאג׳יו המתיק קצת את הנוסח הגס של המספר הראשון. אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה לקח את סיפורו מן המקורות האיטלקיים הנזכרים או מצנורות מתווכים אחרים. גם אצלו הובא המשל בצורה מטושטשת וכדוגמה ל״פקחות היהודים״ ודחיה בקש.

רבי שלמה אבן וירגה

אעפי״כ אפשר לקבל את המשל בשלוש האבנים היקרות לפי פירושו הסב­לני והאפיקורסי בפרוגרמה לס׳ שבט יהודה. על פני השיחות הקלות שמת­נהלות בספר זה בין חכמי ישראל ובין מושלי האומות והתיאולוגים שלהם מרחפת רוח של סבלנות דתית, וגם מידה מסויימת של ספקנות אפיקורסית.

פעמיים חוזר בספר אותו המאמר ״שהדתות לא יתקיימו כי אם בדמיון״, ״כי הדתות אינן מתקיימות, כי אם עם הדמיון״. כלומד: הדתות הפוזיטיביות הן יצירות של הדמיון האנושי, כל הדתות הן שוות בערכן, מה שנעבד כאלהות אצל עם זה, נחשב נבזה ומתנגד לשכל אצל אומה אחרת, מה שנחשב בין עיקרי האמונה אצל בעלי אמונה אחת, זה נראה כאגדה רחוקה מן השכל אצל הכת השניה.

יחם ״אוורואיסטי״ כזה אל הדת הוא טיפוסי לזרם מסרים של תקופת התחיה האיטלקית. נתערערו אצלם יסודות האמונה המקובלת, וגם ההומניס­טים הנוצרים שלא נטו לכפירה דתית מוחלטת למדו לזלזל במסורת התיאו­לוגית והפילוסופית האסכולסטית של ימי הביניים ונהגו להילחם בחימה ובלעג בשיטותיה.

נראה, כי בס׳ שבט יהודה נמצאו סימנים להשפעתם. המ­חבר עושה בספרי הקודמים לו מחכמי ישראל כבתוך שלו. כך הוא נוהג גם ברשימות היסטוריות אנונימיות ובפרוטוקולים של ויכוחים וגם בספרים של גדולים ומפורסמים, כמו ר׳ יהודה הלוי, הרמב״ם, איש דורו הוא ר׳ יצחק אברבנאל. דבריהם מובאים בצורה פארודיסטית ובתערובת של הלצה קלה, כאילו מתוך כוונה מחושבת להרוס את בנין ההשכלה הפילוסופית, אשר עליה חונך היהודי הספרדי הצעיר בדורות שלפני הגירוש.

 אלא לשוא נחפש את הסימנים הגלויים לזרמים הפילוסופיים החדשים של תקופת התחיה האי­טלקית. גם קשה לקבוע בדיוק את שיעור השכלתו החיצונית של המחבר. הפתיעה אותנו זיקתו אל הספרות הפרוזאית היפה והפילוסופית־הפופולארית של הספרדים והאיטלקים, כי הרי היא תופעה חדשה ובודדת בתולדות הספרות העברית. אבל מתוך הרמזים המצויים בספרו לספרות הקלאסית, אין להכריע בוודאות, אם קרא באמת ספרים לטיניים במקורם.

ספרו הקטן והיחידי לא יספיק לרדת לסוף דעתה ותרבותה של אישיות נסתרת זו. אבל עד כמה שאפשר לדון עפ״י ספר כזה, צריך לאמר, כי מחברו לא הגיע, למשל, למידת השכלתו ההומאניסטית של בן־דורו הגדול ממנו, ר׳ יצחק אברבנאל, שהוא מתנהג בו בקצת זלזול, ואין להשוותו לחכמים בעלי שיטה פילוסופית או פילולוגית שלמה, כמו ר׳ יהודה אברבנאל ור׳ עזריה מן האדומים.

על כולם עולה ר״ש בן וירגה בגישתו הביקורתית והאמפירית אל התופעות של החיים ההיסטוריים עצמם. אבל גם בענין זה קשה לאמר, אם למד את כל הסוגיה מתוך התמדה ושקידה על שיטת היוצרים של חכמת המדינה המודרנית, או שמא קלט מן הדברים הפורחים באווירא דארץ אי­טליה. על רעיונותיו החדשים נאמרו דברי עצמו, שהם ״כמו המכה באבן ויצאו ניצוצות, פעמים פורחות, והגבהתן הוא אבדתן, ופעמים יפלו לארץ ומיד כבין״.

מבחינה ספרותית יצר בעל ס׳ שבט יהודה יצירה פיוטית שלמה ויקרה. ואפשר להכיר בו תכנית מחושבת לא רק בפרטים, אלא גם במבנה הכללי. הספר פותח בזכרונות היסטוריים בסוף תקופת הבית השני ועובר מתקופה לתקופה, מפסיק את הסיפור ההיסטורי ע״י ויכוחים ודיונים על טיבה של בעית היהודים ודברי ביקורת על הפילוסופיה המקובלת, עד שהוא מגיע ל­תקופת הגירושים ולגירוש המר והאחרון מספרד, ומסיים בתיאור של בית המקדש ועבודתו בחג הפסח וביום הכפורים.

כך הוא הסדר עפ״י הסיפורים שכבר בדפוס הראשון צויינו במספרים. שאר הפרקים שלא צויינו, נתוספו כנראה ע״י המחבר עצמו, לא זמן רב אחרי שגמר את תכניתו הראשונה. אין הבדל בפרקים השונים של הספר, לא ברוחם וסגנונם ולא ביסודות בנינם ותרבותם. איש אחד, יהודי זקן, סיפר את הסיפורים האלה, זכרונות, חלומות, הרהורים — אין לדעת, אם זאת אמת היסטורית או בדיה, מחקר או לעג או אמונה תמה. בסופו לא בא הספר אלא להטיל שלום בין סתירותיה באופן שיוכלו ליהנות ממנו מאמינים ואפיקורסים ביחד עם חובבי הספרות היפה לשמה.

יצחק בער

רבי שלמה אבן וירגה-החרבן הראשון-השמד השני והשלישי

 

אמר שלמה ן' וירגה ז״ל

בסוף ספר אשר חבר אדוני החכם הגדול דון יהודה ן' וירגה ז״ל מצאתי כתוב קצת שמדות וגזירות אשר עברו על ישראל בארץ נכריה, והעתקתי אותם למען יראו ולמען ישמעו בני ישראל וישובו ויתחננו לבעל הרחמים, יכפר עונותיהם במה שעבר עליהם ולצרותיהם יאמר די. וקראתי ספור זה שבט יהודה כי הוא המולך ראשונה וראה יותר בעצם שבט עברתו יתברך. וכן אמר הנביא: ״כי כשלה ירושלם ויהודה נפל״

החרבן הראשון

בזמן אנטוניוש קיסר רומי, אשר שם פניו לעלות אל ירושלם בחיל כבד, והלוה עמו מלך אחד ממלכי יון אשר נקרא שמו קיסיאוש, ובהגיע הקיסר סמוך לירושלם שמע איך נתאלמנה מלכת מצרים, אשר שמה קלופטרה, ויצא שמה כי אין כמוה בארץ ביופיה, והקיסר הזה חשק בה כדרך בשר ודם, ושלח שלוחים למצרים לבקש עליה, ונתרצית ולקחה לו לאשה, אבל בתנאי שיגרש אשתו ראשונה אשר ברומי, וכן עשה.

 והמתגרשת היא אחות אוקטביאנוס קיסר, וחכמי יועצי הרומיים, כאשר ראו נבלה זו, הסכימו לה­עביר מאנטוניוס כתר הקיסרות וכתבוהו בראש אגושטוש. אחר זה קמו קצת מאויבי היהודים ואמרו, כי מלכת מצרים שלום ואהבה הייתה לה עם היהודים, והם יעצו לאנטוניוס ולמלכת מצרים על הנישואין ההם, כדי שעל ידה יסלק  אנטוניוס מלחמה מעליהם.

וכאשר שמעו הרומיים הדבר הזה, יעצו לקיסר אגושטוש שילך על ירושלם ויקה נקמת אנטוניוס ראשונה ואחריו — מהיהודים. אז הלך אגושטוש בחיל עצום מכל משפחות האדמה, כי הרומיים בעת ההיא מושלים היו עד סוף העולם, ונמשכה המלחמה בין אנטוניוס ואגושטוש, ונצח אגושטוש, ואנטוניוס ברח. ואגושטוש הקיסר הרג את קלופטרה ושני  בניה עמה אשר לה מבעלה הראשון.

אחר זה הפך פניו נגד היהודים, והם הראו גבורות עצומות והפילו מן הקיסר עם רב. אז אמד הקיסר ליועציו: נסלק מלחמתנו מעל היהודים, כי אין אנו לוחמים עם אנשים אלא עם אריות ונמ­רים! השיבו לו היועצים: ואיך נוליך חרפה זו לרומי? לכן נקומה למלחמה ונתחזק, ואם נמות—כבודנו יחיה לעד! והתחזקו במלחמתם, והפילו חומות  ירושלם, ושללו ממנה שלל רב.

אחר זה הניח הקיסר שר גדול שימשול על היהודים בשם רומי, ושב לארצו בכבוד גדול. ולתקופת השבה מרדו היהודים על ממשלת רומי והרגו השר ההוא, והקיסר כשמעו עלה עשן באפו וקבץ עם רב כפלים, מפני שכבר ידע כח היהודים וגבורותם, וגם הכין סוללות אשר לא הכין בראשונה, מפני שלא  נחשבו היהודים בעיניו. והתמיד במלחמה שנה אחת, אבל לבסוף נצח והרג מן היהודים עם כחול אשר על שפת הים, עד שנשא כפיו אל השמים ואמר: אדון העולם! אל תשת עלי חטאת על שפיכת כמה  

 דמים, כי היהודים הם אשר הביאו עליהם הרעה! אחד זה הגלה כל שרי היהודים והביאם לרומי. וגם שם יד ה׳ היתה, בם, ובהשתנות האוירים והמזונות והעון העוזר מתו כלם, וברומי היתה, קבורתם.

כך כתוב בדברי הימים אשר למלכי ארגון.

השמד השני

בזמן בן סירא, ושמד גדול היה, ולא נודע אצלי סבתו, אבל מצאתי כתוב שיצאו מכלל דת מרעיה שלשים אלף נפשות, ואותם שעמדו על קדושת  השם נשרפו. ובן סירא זה הוא יהושע ן׳ סירק בן בנו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ונקרא בין הנוצרים גושיפוש שיריק,כמו שכתב גירונימו. וגדול זה חבר ספר לנוצרים נקרא אקלישיאשטיקוש, והם מנאוהו בין ספרי הקדש לגודל חכמתו וחשיבותו.

השמד השלישי                                                 

שגת ארבעת אלפים וארבע, קודם שגברה יד הישמעאלים על הפרסיים, נהפך לב הפרסיים על היהודים במקום היותם מקדם אוהבים וחולקים להם כבוד, כי עדין היו ביהודים אנשים רשומים בחכמה ובתפארת דומים בשלמותם לאנשי ירושלים קודם הנפילה, והמלך בקש להצילם ולא יכול, כי העם רב  מאד, והוא היה ירא שמא ימרדו העם עליו, לפי שכבר התחילו מלחמות יש­מעאל על פרס.

וכן, כאשר ראה את קולם כי על נשיאות אמונתם הם קמים, המלך בעל כרחו שב לכוונתם, ותפס במאסר שלשה גדולי ישראל אשר נק­ראו: אמימר, מוריקא, משרשיא ראש הגולה, והכם ביסורים קשים לשימירו דת, וכן שיעשו את עמם על זה. והם עי׳ה עמדו בנסיון וקדשו האל הגדול, וכאשר ראה המלך כי לא יכול להם גזר עליהם הריגה. ואחר זה צוה שישימו במאסר כל ראשי היהודים, ועמדו במצור ובמצוק ימים רבים, עד שיבשו עורם על עצמותם, וכי לא יכלו עוד לסבול יצאו רובם מכלל הדת.

אבל משם והלאה ירד מלך פרס ירידה אחר ירידה, ובאו עליו כת הישמעאלים והכום וגברו ותפסו כל מלכי פרס. ומלך ישמעאל מלך חסד היה, כמו שנמצא תמיד שכלם מלכי חסד ואוהבי היושר, ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טו­בים והבטחות ושיעמדו בדת שירצו, כי הדת המוכרחת אין תועלת בה לעו­לם. גם הפרסיים תושבי הארץ מתודים היו ואומרים, כי על מה שעשו ליהו­דים נפלו נפילה עצומה, ומאז היו מניחים אותם למה שירצו.

כן נמצא בדברי הימים למלכי פרס אשר הובא למלך ספרד, כמנהג הנוצרים, כי יבקשו לדעת הדברים הקדומים לקחת עצה מהם, וזה מחשיבותם והשכלתם הטובה.

רבי שלמה אבן וירגה-השמד הרביעי-חמישי-שישי

השמד הרביעי

שנת ארבעת אלפים תתעי׳ב יצא חרב בן הומרד לעולם, והוציא כרוז בכל מלכותו, כי מי שלא יבוא לדתו ימות בחרב, וממונו — לאוצרות המלך. אז קמו כל היהודים, הם ובניהם וטפם, והלכו אצל שער המלך, בסמוך לפתח השער צעקו ואמרו: הושיעה המלך! ענה המלך ואמר: אי עם סכל ואין לב! והלא לא קראתי אתכם לדתי אלא להושיע אתכם שלא תבואו בדין גיהנם! השיבו היהודים: תשועתנו היא שמירת דתנו אשר נצטוינו אנחנו עליה, ואתה אדוננו בגופותינו ומלכנו בממוננו, אבל הנשמות אשר שלחם אלינו ועתיד להשיבם אליו הוא המלך אשר ישפוט אותם, ואתה, אדוננו, בכסאך נקי!

השיב המלך: אי עם טפש! אני לא באתי בויכוח עמכם, כי ידעתי שתשיבו תשובות יהודיות, רצוני הפשוט הוא שתשמרו דתי, ואם לאו— הרי החרב! אמרו היהודים: אל נא יחר לאדוני, כי מלכנו אתה ואנחנו עמך, ואם אין אנו עושים רצונך תגרשנו אל ארץ אחרת, ואיה נקמה כזו שנעזוב ארצנו ומולדתנו ונלך אל עם אשר לא ידענו? השיב המלך: אין רצוני לתת את עבדי שיעבדו מלך אחר ! וכאשר ראו היהודים רצון המלך, הלכו אצל השרים והת­חננו מאד, שידברו עם המלך ישוב חמתו ושיקח נכסיהם וישארו באמונתם. והם עשו ולא הועילו. ומרוב המצוקות יצאו קהלות רבות מדת משה ע״ה. ובתוך חדש ימים מת המלך ההוא פתאום וקם בנו תחתיו, ופחד מאד שמא! על עון היהודים מת אביו, וקרא לכל האנוסים והבטיחם הבטחות, ורמז להם רמז שאינו חושש אם יאמינו במה שיאמינו. ורבים היו שבים לדתם, ורבים היו יראים שמא דרך תחבולה אמר להם, לחפש מה שבלבם, ונשארו חח לדת ימים רבים

השמד החמישי

בעיר הגדולה גרנאדה העלילו עלילה על רב יוסף הלוי. ונהרג הוא וכל הקהלאתו יתר על אלף וחמש מאות בתים. ומי שלא ראה בכבודם והצלחתם ותפ­ארתם לא ראה מעולם תפארת, כי גדולים היו בחכמה וביראת חטא. והתאבלו עליהם הקרובים והרחוקים מפני חשיבותם, וגם מיראה שמא גם אליהם תעבור כוס. וגזרה זו היתד, בתשעה בטבת. ומגלת תענית אשר היו עושים לא נודע על מי וכנראה שכונו כונה ברוח הקדש ליום ההוא. כן כתב ה׳ ר׳ אברהם הלוי בסדר הקבלה אשר לו. וזה ר׳ אברהם הלוי נתלה על קדושת השם, כי מלך ספרד רצה לאנסו על המרת הדת, וכי לא יכול לו צוה שיתלוהו.

השמד הששי

היא גזרת הרועים, אשר כמוה לא נהיתה ולא יהיה עוד. ובזה נסחאות מת­חלפות, ומה שכתוב בספר דברי הימים למלכי ספרד כך הוא:

בעיר איגין קם נער אחד וקבץ קבוץ גדול מן העם, ואמר כי נראה אליו דמות יונה בכל יום, פעם על שכמו פעם על ראשו, ומדבר אליו ברוח נבואה, וכששולח ידו לקחת אותה חוזרת לנערה בתולה טובת מראה, ואומרת לו בזההלשון: אתה הנער! הנני מקים אותך רועה בארץ, ופרצת על בני ישמעאלפרץ על פני פרץ, וזה לך האות, אשר תראה בעיניך, כי בזרועך כתוב הדברים האלה! ורבים היו מעידים, שכך ראו; ואחרים העידו, שראו צורת עץ המושיע מצוייר בזרועו! ואחרים אמרו, כי בהיות הנער על עין המים שמעו הדברים ההם, אבל דמות לא ראו.

 וכששמעו העם דבריהם, הלכו אל הנער וכרעו כלם והשתחוו. והיו מנשאים אותו, ושמוהו לראש וקצין קדוש, אבל לא רדפו אחרי הנער ממקום למקום כי אם הרועים, ורבים היו באותן גלילות כחול. ויהי שם הנער הולך וגדל, ומכל המלכיות היו באים לאלפים ולרבבות, ובמעט זמן נאספו שלשים אלף רועים, ושמו פניהם לבא לעיר גראנדד״ ומשם לכל מלכות ישמעאל. ובעומדם על כוונה זו אמר אחד מהם: אין עצתנו טובה, כי איך נלחום עם הישמעאלים מלומדי מלחמה והם רבים ואנחנו מעט, והם יש להם כלי מלחמה, ולנו אין לנו אפילו מחט קטן!

 אם טוב בעיניכם נשים פנינו נגד היהודים, כי הם עם רפה וחלוש ואין עוזר להם, ועם אצבעו­תינו לבד נוכל להפילם, וכאשר נתחזק עם שלל היהודים ועשרם כי רב הוא, נקח כלי מלחמה, ויוקבצו אלינו עוזרים רבים, ואחר זה נלך נלחום נגד ישמ­עאל, והרי מלחמתנו בטוחה! ובהיותם בעצה זו הלך דרך שם איש יהודי חייט, והעני לא ידע על מה היו עומדים, ולעג עליהם ועל ענינם. ואז בחמה שפוכה קפצו הרועים עליו ועשו את בשרו ככברה, ואיש אחד חטא ועל כל עם היהו­דים יצא הקצף, כי עלה בלבם להכרית שם יהודי מעולם. ואחרים כתבו, כי סבת שנאתם היתה ויכוח אשר עשה אחד מהם עם יהודי אחד, ונמשכה מרי­בה ביניהם, וכאשר ראו הרועים שהיהודי היה מחליש עניינם הרגוהו.

 ומשם נמשכה הרעה לכל המקומות אשר השיג יד הרועים. אז שלחו היהודים שלוחים למלך צרפת, והיטב חרה לו מאד, כי מלך חסד היה, ושלח רצים דחופים בכל עיר ועיר להשאיר את השריד, וכן — לכל הממרים, שיעמדו נגד הרו­עים ויבטלו מחשבתם הרעה, כי לא באמונה הם עושים, ואם אותותם אמת— שיבואו לפניו, כי הוא יעזרם וילך לפניהם ללחום מלחמתם. והרועים לעגו על הדברים ושחקו מאד מאד, ואז היהודים העניים שלחו במרוצה לאפיפיור, והוא צוה חרם גדול בכל המקומות שיקומו נגד הרועים, ולא הועיל, כי הרו­עים היו רבים ואנשי הכפרים נתלוו עמהם.

 וכן כל מרי נפש ראו עת מזומן נגד היהודים. ויקומו הרועים ויהרגו כל היהודים הנמצאים במקום ההוא, לא נמלט מהם איש. ומשם הלכו לסרדיל והרגו שם כל היהודים הנמצאים, לבד מעט מזער שנתנו נכסיהם לשרים שיחביאום בבתיהם. וכאשר נודע הדבר לשר טולושא שלח פרשים וצוה להם שיתאמצו לתפוש מן הרועים ולאסרם ולהביאם לפניו לטולושה. הלכו הפרשים ותפשו מהם רבים, והביאו עשר עגלות, והגיעו לטולושה בלילה, ויקומו כומרים אשר בעיר והתירו הרועים ובבקר הרימו קול ואמרו: איך נעשה נס לרועים? כי התירם המושיע, והוא מורה אמתת עניינם!

 ותהום כל העיר, ושמו פניהם להציל הרועים מיד המל­צר טולושא. והוא היה מבקש להצילם, ולא ראה כח בידו. והיהודים אשר ברחו למגדל נרבונה, כאשר שמעו איך נתפשו אותם הרועים, ולא ידעו מה נהיה אחרי כן, אמרו מעתה אין פחד, כי כבר נפלו הרועים, ומהרו לצאת מן  המגדל. וקפצו עליהם הרועים בדרך, והיהודים היו מתאמצים כנגדם, ויצאו אנשי כפרים לעזר הרועים, ונפלו מן היהודים מאה וחמשים איש. וכאשר שמע מלצר טולושא, יצא הוא בעצמו נגד הרועים, ומצא שכבר נאספו שם עם רב, ולא ראה ללחום, ובקש להוכיחם, והם בקשו לשלוח בו יד, והוכרח להשיב אחור ימינו, ושב למקומו. והאיש איש חסד, ושלח לכל היהודים אשר  בסביבות שלא יצאו כי אם בבטחון, וכאשר יבואו הוא ישלח פרש קרובו שיו­ליכם לעיר קרקאשונא, כי היא עיר בצורה, ויוכלו להנצל שם. וכל היהודים אשר באו מסרם ביד הפרש, והזהירו מאד שיזהר בשמירתם כנפשו, כי אין עליהם חטא מות. ואנשי הכפרים נתיעצו עם הפרש, והוא מכרם, וקמו בלילה ויהרגו כל היהודים.

ותבער האש הגדולה הזאת בכל מקומות אינגלאטירא ובורדיליש וקאשטיל שרזין ואגינאש, ובכל אותם מקומות הלכו הלוך והרוג. ומשם לעיר ביגורדה ומשם למורציין, ומשם לקונדון, ולא השאירו פליטה. אלו הם עיירות גדולות, כי מהקטנות אין מספר. וסוף הדברים, נהרגו מיד הרועים מאה ועשרים קהלות. ובקשטיל שרזין נאספו רבים מהיהודים, והרועים בקשו לשבור הדלתות. וכי ראו היהודים שאבד מנוס מהם אמרו: טוב לנו להרוג את עצמנו, ולא נפול ביד אלה! והפילו ביניהם גורלות, מי יהרוג את מי, והרגו אלו לאלו מאתים נפשות, ושנים הפילו עצמם מן המגדל. וכאשר התחזקו הרועים, שבו לעיר טולושה, והמלצר יצא עליהם בחן ותחנונים ואמר להם: אחי ובעלי אמונתי אתם, לא כאלה היהודים הפושעים, אבל נראה לי שאין לכם דין להרגם, כי אם להכריחם על דת מושיענו דת אמת, ועוד, שהכתב לא אמד אלא שתבואו נגד הישמעאלים. והשיבו הרועים, שאם יקבלו היהודים אשר בטולושה דת ישו שיסלקו ידם מעליהם. אז המירו כלם את דתם. לא נשאר בדת היהודים, לבד אשה אחת אשר נחבתה בבית  שר אחד מכירה.

ובעיר גאשקונה כלם נהרגו, לבד עשרים שברחו לעיר לירידה. ובכפר לואיש היו שלש מאות נפשות, ועשירים גדולים היו. ונתנו נכסיהם לשר אחד לשיצוה פרשים עמהם יביאום בבטחון למלכות ארגון. ובצאתם יצאו עליהם מן העיר, ונהרגו כלם

ובמלכות ארגון היו בצרה עצומה, ונאספו כלם לכל עיר מבצר. וכן שלחו אל האפיפיור, והוא צוה לכל ההגמונים שתחת ממשלתו, שיטילו חרם על הרועים ישובו מדרכם, ולא הועיל. והגמון טולושה בן מלך ארגון היה, ועזר את קהל לירידה, וניצולו. וילכו הרועים בכל מלכות ארגון, וכמעט נאבדו כלם, לולי כי מלך ארגון מלך חסד היה והתאזר על הצלת קהלות מלכותו, ושם פרשים ושומרים בכל מדינה ומדינה, ועם כל זה לא היה מועיל, אלא שהאדון דון אלפונסו בן מלך ארגון שם נפשו על דבר משפט, ובא לעיר אושקה ותפש מהם ארבעים, ותלה אותם על עץ במצות אביו. וכן בהר סגור תפש מהם ותלה אותם, והבעירם מכל מלכותו. גם מלך צרפת הכריז בכל מלכותו, כי כל הנמצא מן הרועים יהרג.

ויצאו הרועים ממלכות ארגון ויבואו במלכות נאבדה, ובאו לקהל פאנפולונה. וברחוק משם שלשה פרסאות, ושם המקום מונדיאל, היו היהודים רבים, ויכו ברועים מכה רבה וילכו משם.

אחר זה אמר האדון דון אלפונסו לאחד מפרשיו הגדולים, שאם יוכל לאזור כח נגד הרועים ולהכות את הנער יעשרנו עושר גדול וינשאהו על כל שריו. אמר הפרש: ואיך אלך נגד כונת האל? אמר לו דון אלפונסו: אם היא כונת האל — הוא יציל את הנער מידך, ואם הוא שקר — אתה תמיתהו! הלך הפרש ועשה מלחמה, והתאמץ לקרב אל מקום הנער, והשליך עליו חץ ונפל לארץ. ויראו הרועים כי מת גבורם וינוסו. ויבואו חמש מאות איש, אשר לא ידעו מיתת הנער, לעיר טודילה. וכאשר שמע הפרש יצא עליהם והרג מהם אין מספר, עד שנתפזרו אלו מאלו, והיו כדמות בורחים מממלכה לממלכה.

וכאשר ראו השרים וההגמונים כי הרועים נחלשו, היו עושים בהם שפטים מכח חרם האפיפיור. ובזמן מועט ספו תמו הרועים, כי אותם שלא נפלו ממכת חרב נפלו ממכת דבר, לא נשאר מהם שריד. אבל את אשר כבר עשו אין מרפא.

כן מצאתי בספר דברי הימים למלכי ספרד, והעתקתי אותו מלשון לעז ללשון הקדש. ושמעתי כי בעיר טודילה היו עשירים גדולים, וכי ראו אבדן העניים מכל מה שעבר, התנדבו וקבצו באוצרות חטים ושמן לתת לעניים לשלש שנים. וכאשר ראו היהודים החשובים אשר בצרפת ואשכנז גמילות חסד אחיהם, עשו גם הם כדרך רחמנים בני רחמנים גומלים חסד עם אחיהם  בעת צרה וצוקה, ישלם ה׳ פעלם!

רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה-השמד השביעי-חלק ראשון

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השביעי

ענין ויכוח היה בין המלך האדיר והחסיד מלך אלפונסו מספרד עם טומאש החכם המחודד.

אמר המלך לטומאש: בואך לשלום לחצרות גדולתנו, ובעצתך תנחני  ותצילני מבא בדמים או להזיק לעם היהודים! כי זה ששה ימים בא אל מקו­מנו משרת מושיענו, הגמון אחד, ודרש לרבים כי היהודים לא יוכלו לחוג חג נקרא בלשון העברי פסח כי אם בדם נוצרי, ואף על פי שראיתי באיש ההוא סימני שטות יותר מסימני חכמה, מה אעשה? כי העם האמינו דבריו ובאו לבקש משפט ורמסו חצרי! וכמעט שנחשבתי בעיניהם לאיש נכרי או  יהודי, באשר לא עשיתי נקמה ביהודים, כאשר נתאמת במוחם המזוהם השבוש ההוא. ואף על פי שדבר זה רחוק הוא מן השכל בתכלית, חפץ הייתי שאדע מה להשיב לשוטים, כי הם עם רב, ולא אוכל לדחותם על נקלה, וידעתי שידעת בדת היהודים, בקבלתם ובמנהגם, ואתה תדע אם יש שרש בדתם מענין זה או בחבור הנקרא אצלם תלמוד, והוא פירוש הבריבייא, ואתה נכנסת בחדריו, כפי המסופר ממך, ועינינו ראו. ואם יש בהם עון כזה — אגרשם מארצי, ואם שקר — אשים נפשי להצילם, כי עבדי הם.

שנית, הודיעני סבת נפילת היהודים מימי קדם, ולא תאמר כי מה לי בענייני היהודים! ויש לי בזה סוד, באחד מן הימים אודיענו אליך. והנה לא מצאתי נפילתם לא בדרך טבע ולא בדרך עונש, כי ראינו ושמענו עמים רבים  שפשעו וחטאו יותר מהם ולא נענשו, אבל להפך כי הצליחו הצלחה גדולה! והנה בזמן המלך לטינו היו עובדים למזל שבתאי, והמלך לטינו הרס היכלו, ובנה היכל ללוציפיר, ולקח כהני שבתאי, ושרפם על מזבח לוציפיר׳ ולוציפיר הוא ככב נגה, והצליח לאטינו ועמו הצלחה. ועוד היום כתבו המספרים האמי­תיים, שיש באיי הים הרחוקים עבודת נוגה, ושם היכל בנוי, וצלם מוטל  ופניו ומעלה, ובו כצורת גיד, ומביאים בתולה ושוכבת על אותו צלם ומקב­צים טיפי הדם היורדות, ולשים בהן עיסה, והאוכל ממנה קדוש יאמר לו. והנערה ההיא לא תנשא עוד לאיש,אבל נשכרת היא לזנות לכל הבא, וכל מה שתרויח הנערה חציו למזונותיה וחציו למשרתים בהיכל ההוא, ונשכרת בד­מים יקרים, מפני שכל הבא עליה נתקדש לעולם. וסמוך לאי ההוא יש עבודה  זרה אשר קרבנה שבעה עכברים ושבעה עטלפים, ושמענו כי העם ההוא אוכל את דשן הארץ, ומעולם לא כבשם מלך ושר! ואחר המלך לאטינו בא מלך אחר ברומי, והרס מזבח לוציפיר, והרים היכל למזל שבתאי, ומצינו שהרומיים משלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, וכבשו מקומות שלא  כבשם אדם מעולם, והם יושבי אלימאנייא ובורגונייא, הם הגבורים אשר מעולם.

 וכן מצינו תושבי דיניש שהיו עובדים ללבנה, וכן כל עם קארווטי, ועם כורזמין ובושמין היו עובדים לשמש, ואנשי כשדים היו עובדים לאש. ויש באיי הים משתחוים ליסוד הארץ, ומן הדין היה שישימו אותם תחת 5 הארץ לשיעלה אלהיהם עליהם. ובזמן קדום מקומות היו בארץ כשדים מש־ תחוים לתרנגולת, ומהם לצורת תיש, ומהם לצורת חמור, פרד וסוס יחדיו, ויש שמשתחוים למי שיפגעו בבקר בצאתם מפתח ביתם, ובלש מוצלחים הצלחה עצומה. ובעיר הגדולה רומי, אשר אנשיה פקחים, קם מלך אחר שמו יאנוס, והצליח במלחמותיו, והעם חשבוהו לאלוה, וקראוהו: אלהי האלהים! והצליחו הצלחה לרוב. וכאשר האמת שהיהודים על עונם נענשו, למה היה עונש גירוש? כי לא מצינו אב שבנו חטא לו וגרשו, אבל הוכיחו והוא בביתו וארמונו, והנה היהודים נקראו בנים לאל, כמו שכתוב בספר הבריבייא, עד שבא מושיענו אשר עליו אמר דוד: ״ה׳ אמר אלי בני אתה״.

עוד אשאלך ותודיעני, אם היהודים חטאו — מה חטא המקום הקדוש אשר  בירושלם? ומוסכם לכל הכתות כי הוא הקדוש. היהודים אומרים כי הוא המקום אשר התחיל האל בריאת העולם, ושם קבלת התפלות לכל חי. והיש­מעאלים קוראים אותו שער השמים, והנוצרים אומרים כי משם עליית הנש­מות לגן עדן, ושם מקום הנבואה לנביאים, ושם נולד מושיענו, כמו שאמר דוד: ״מטה עזך ישלח ה׳ מציון מרחם משחר״ וגו'.

וכאשר נאמר כי לא על צד העונש נפלו. אלא בסבה טבעית, נדעה בינינו הדברים הצריכים למלחמות, והם ארבעה: האי — הפקחות והתבונה לתחבו­לות והמצאות תבוניות. ומוסכם לכל הכתות כי היהודים פקחים וערומים מכל האומות, אם כן לא נפלו במלחמות להעדרם. הב' — הגבורה והכח. וטיטוס אויבם ספר עליהם מגבורותם, ומכללם אמר כי שלשה בחורים אחים  העמידו שער אחד משערי ירושלם שלשה ימים פתוחה יומם ולילה נגד כל מחנהו להכעיסו, עד שנתבייש וקבץ כל עמו והוכיח אותם, ונאספו כלם והתאזרו, ועם כל זה נפלו ממחנהו רבים אין מספר, ובאו הבחורים תוך השער וסגרו הדלתות, ואין בכל מחנהו מי שיעכב ההסגר. הג' — העושר להכין מזונות אל המחנה. והיה מן היהודים מי שהתנדב לתת חטים למחנה היהודים  שתי שנים. ואשר אני רואה מגדולת עשרם, שכאשר בא עליהם מלך ורצו להשלים עמו היו נותנין לו כל כסף וזהב שבהיכל לשיסלק מלחמתו מעליהם, ובשנה הב׳ בא מלך אחר, ואומר הכתוב שהיו נותנין לו כל כסף וזהב שבהי­כל, כי לא אמר שהיו נותנין השאר, וזה מבואר בספרי מלכיהם, אשר נראה  כי בשנה אחת היו משלימין כל מה שחסרו בשנה הקדומה, ואילו יקרה כזה בספרד לא היה העם יכול להרים ראש שבע שנים. הד' — רבוי העם. וכתב ניקולאו די לירה, שהיו ביהודים שולפי חרב מיהודה שש מאות אלף, ומאנשי ישראל מושכי קשת ומחזיקי רומח שמונה מאות אלף, ולא ימצא רבוי כזה  בכל מלכי הגוים יחד. ולעם אשר כזה לא מצאתי בדרך הטבע סבת הנפילה.

תשובת טומאש: מלך אדיר וקדוש! דברים מתמיהים אנכי שומע היום, ונפלאתי מאד איך נכנס בלב נבון וחכם כמוך דבר רחוק מן השכל עד שאין זר יותר ממנו, שאף על פי שאומר שהוא אינו מאמין, למה הוצרך אדוננו השאלה עליו? גם תושבי העיר, והם ספרדים נבונים ופקחים שבאומות, הא­מינו הבלי זקנות משיחות כשטוות לאור הלבנה ועלילות עריצים, יבקשו עילה למלא חסרונם בעמל אחרים, ולא מצאתי להם התנצלות אלא כי גם יש בזה שנאת הדת! לכן יבקשו להפיל היהודים העם השפל מאשר ימצאו, ולא יאמינו מה שבפיהם, אבל יקחוהו למה שבלבם, ואין בהם תבונה בבקשה זו, כי גואלם של אלו חזק הוא, ולא מפני אהבתו אותם כימי קדם, אבל מפני  שטבע האל המשגיח להשגיח ביותר שפל, ויותר משגיח בו ממה שישגיח בדבר הגבוה. וטעמו של דבר מבואר, כי הדבר השפל והנמוך קרוב מאד אל ההפסד, ורחמי האל על כל מעשיו, אינו רוצה שיאבד אחד ממיני ברואיו, אפילו מין הנמלה או הזבוב, וכל שכן היהודים בעלי דת ואם בטלה, ואשר קרבם האל בימים הראשונים, וסובלים היום גלות מר לשמור מה שחושבים  שהוא רצון האל.

ועל שאלת מלכנו אומר, כל מאכל שלא הורגל בו האדם כאשר יביאוהו לפניו ימאסנו וטבעו ישקצנו, שאם יאמרו לנוצרי שיאכל מבשר הכלב או החתול — ירוק ויברח משם, כמו שבורח היהודי מאכילת החזיר או החלב! והנה בשר החזיר נאות הוא למזג אדם וטבעו, ולמה יברח!־ ואם מפני שהוא  משוקץ ומטונף במאכלו — למה יאכל התרנגולת האוכלת התולעים שבאשפות וכל מין שקץ? והחלב הוא המשובח שבחי, אלא מפני שלא הורגל לאוכלו! וכן מפני שחל עליו מאמר האל.

 וכל שכן זרות אחר, והוא שיהא ליהודי אומץ לב שירצח אדם לקחת דמו, והוא בתוך עירו וממשלתו, אשר אם ימצא יע­שוהו חתיכות. וכל שכן זרות אחר, שענין הרציחה הוזהרו היהודים מאד בדתם. ומה נאמר ממורו לבבם, שאם ימצאו ברחוב מאה יהודים ויבוא נער קטן נוצרי ויאמר: קום על היהודי! יברחו כלם. ואם יוציאו שופטיך אדם להריגה במשפט ודין — יברחו כלם משם, כי אין טבעם סובל ראות הריגה אפילו משונאיהם. וזה מפני שקללם האל, כמו שאמר הבריבייא: ״והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף״.

 והנה היהודי ראינו שאינו אוכל דם  משום חי, ואפילו מן הדגים, שאמרו התלמודיים שלא יקרא דם, אסרוהו לשתותו, והוא מאוס בעיניהם מאד, מפני שלא הורגל בו, ואפילו שראה כמה עמים אוכלים הדם, וכל שכן שימאס דם האדם, שלא ראה שום אומה שיאבלנו. ויראה מלכנו דבר זה, שאם יאכל יהודי מן הככר ויצא מן השנים דם  עליו, לא יאכלנו עד שיגרתו. וידוע שיותר נמאס לאדם דם אחרים מדמו, ואפילו דמו ימאסנו מפני שלא הורגל בו. ומה שנצטוו היהודים שלא לשחוט בסכין פגום, אינו אלא להצילם מאכילת דם, מפגי שחרדת הפגימה גורמת שהדם הולך להציל את הלב, כי הוא המלך, ושוב אינו יוצא! ולכן יותר מהרה יתעפש החי ששחט הנכרי ממה שישחוט היהודי, מפני ששחיטת הגכרי לא הוציאה כל הדם שבחי, והעפוש נמשך מן הדם. ודבר זה מבואר, וכן נסיתי.

השיב המלך: חמסי עליך, טומאש, כי הבנת ממני שאני מאמין מה שמע­לילים על היהודים, ולחרפה נחשב לי הדבור כזה. ומה ששאלתי ממך הוא מפני שאדע הטענות אשר אמרת להשיב את העם הסכל ולישב דעתם. ועל  מה שאמרת איך אסור להם הריגת אדם, יש להשיב כי זה הוא יהודי ליהודי, אבל יהודי ההורג את הנוצרי לא נחשב לו לאדם, סמך לזה מה ששמעתי שאומרים התלמודיים, שאם שור של ישראל הרג של נכרי פטור.

תשובת טומאש: אדוני ומלכי! ויכוח היה לי בזה עם שר אחד מבני אבראבאניל, בא משבילייא ארץ מולדתו, ואמר, כי המכיר בלשון העברי לא יקשה לזה, כי הבדל יש ללשון נכרי או לשון נוצרי או גוי, כי הנכרי הוא שהתנכר ליוצרו ואינו מאמין בעיקרי הדת, אבל הנוצרי כיון שמאמין בחמש העולם והפלאות וההשגחה לא יקרא נכרי.

אמר המלך: ואם אנו מאמינים השלוש איך לא נחשב נכריים בעיני היהו­דים?           

אמר טומאש: כבר הראני החכם הגדול ההוא פירוש מגדולי הקדמונים ביותר משש מאות שנה, וזה לשונו: המאמין מציאות האל והחדוש והנבואה ושכר ועונש הרי הוא בעל דת! והנוצרים מאמינים בכל אלה, ואם יאמינו בשלוש אינו מפני כפירת האחדות, כי אם מפני שאמרו כי הוא הוא האח­דות, ולכן יקראו בעלי דת, ואין לנו רשות כפי הדת להרגם ולא להזיק  ממונם כל זמן שאין לנו מלכות וממשלה ואינן כבושין תחת ידינו, ואם אינם עושים המצות אין להם אשם, כי לא נצטוו בהם אלא העם אשר יצא ממצרים, ורוב המצוות תלויות בזה השרש.

עוד אמר לי אותו האברבאניל, כי כאשר נאמר שאין הבדל בין נוצרי לנכרי עדיין יש תשובה מפורשת, כי הנה התלמודיים אומרים: גזל הגוי אסור. והחמירו עליו יותר מגזל הישראל, ואם כן איך נאמר כי שור של ישראל שהרג של נכרי פטורי לכן על כרחינו צריך שנאמר אחד מב׳ דברים! או שיש הבדל בין נכרי לגוי או שבענין השוורים הוא שאמרו פטור, מפני שהוא  נזק ממון לממון, והיהודי אינו יודע בטיב השמירה כמו הגוי שהוא בעל מקנה תמידי.

ועוד שאפילו נאמר שנזק שורו של ישראל מותר, לא התיר שיזיקנו בידו או יגזול ממונו, כל שכן שיהא מותר להרגו, שאם גם בזה היה מותר היה לו לאמרו, כיון שהוא החדוש הגדול. אמר המלך: שמחתי מאד בדבריך, ויותר-מדברי האבראבאניל, ומה מאד  תשמחני אם תמשכנו שיבוא אצלנו לחצרות גדולתנו. ומעתה תרעומת יש לי נגד עמנו, שכיון שיש ליהודים חקים ומשפטים צדיקים ומדות חשובות, כמו הנדיבות והצדקה והרחמנות, והיותם עם פקח— למה ישנאו אותם? וכן לא יעשה מי שאוהב האמת! ועל הרחמנות דרש לפני הגמון גדול ואמר, כי הקורא ליהודי כלב — טועה, אבל יקראנו חזיר, לפי שיש בו מדת החזיר לא  מדת הכלב.

וראינו בנסיון שכאשר יכה אדם כלב אחד כל הכלבים רודפים אחריו לנשכו נוסף על מה שהכוהו, ואילו החזיר כאשר יטילו צרור לאחד מהם וצועק, כל החזירים צועקים עמו. וכן היהודי אם יבוא בבית תפלתנו ויגנוב הקאליס מיד כל היהודים ימהרו להצילו, החייט הולך לשר פלוני אוהבו, והצורף— אל הדוכוס, וכן כולם! אלו — במהר ומתן ואלו— בתחנונים ולא ינוחו עד יוציאו היהודי מצרתו, וראוי להחשיב זה בין המדות המעולות.

תשובת טומאש: לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי, ואין מי שישנא אותם כי אם כללות העם, ויש להם בזה טעם. האחד — כי הי­הודי הוא בעל גאוה ומבקש תמיד להשתרר, ולא יחשבו שהם גולים ועבדים  דחופים מגוי אל גוי! אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם. ואמר החכם, שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה כל ימי עולם. ויראה אדוננו הנסיון בזה, כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו היו באים כעבדים וגולים לובשי בלויי הסחבות, ועמדו שנים רבות שלא לבשו בגד יקר ולא הראו שום התנשאות, ובימים ההם אם שמעת, אדוננו, שהיו מעלילים עליהם אכילת הדם? שאלו קרה בזמנים ההם היה נכתב בספר דברי הימים למלכי ספרד, כדרכם הישר והטוב, לקחת ראיה למה שי­בוא, אלא ודאי שבזמן שלא נתנו מקום לקנא בהם אהובים היו, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים אשר להם הכנסה אלף כפולות לשנה, לכן מעלילים עליהם אולי ימשך לגרשם מן המלכות. ומגאות היהודים באו בעיר טולידו  לשררה כל כך עד שהם היו מכים בנוצרים, ומכריזין גדולים שבהם, שמי שיכה לנוצרי יוסר בדיניהם, ועליהם אמר שלמה: ״תחת שלש רגזה ארץ — תחת עבד כי ימלוך״. טעם שני לשנאתם, כי היהודים כשבאו למלכות אדוננו היו עניים והנוצרים עשירים, ועתה הוא להפך, לפי שהיהודי הוא פקח ובעל  תחבולות לקרב תועלתו! ועוד שעל דבר הרבית נתעשרו מאד, ויראה אדוננו שלשה חלקי הקרקעות והנהלות אשד בספרד כלם הם היום בידי היהודים, וזה מצד הרבית הכבד.

אמר המלך: טעמים אלו של טעם הם לקרב השנאה, אעפ״י שיש ליהודי התנצלות מה, כי מי הכריחו לנוצרי שיקח מהיהודי הרבית. וגם אני חשבתי  טענה אחרת, והוא התרחקם מלאכול ומלשתות עם הנוצרי, ואין דבר מקרב הלבבות הרחוקות כהרגל האכילה אלו עם אלו, עד שיש מקום באיים שאין שבועתם אלא על הלחם שאכלו יחד. ונשבע אני במושיענו אשר המליכני, שפעם אחת עלה חרוני להכרית זרע היהודים או לגרשם, מפני ששמעתי שאם יפול שרץ בכוס של יין שהיהודי שותה שישליכו השרץ וישתו היין, ואילו נגע אחד ממנו באותו כוס ישפכו היין, כנראה שבעיניהם נחשבנו לעם טמא.

תשובת טומאש: אין ליהודים בזה אשמה אלא על התלמודיים, ששמו כבלי ברזל לרגליהם והחמירו בעניינים עד שלא השאירו מחיה, האמת שהבריבייא אומרת: ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם״, ולא הבינו שזה  מדבר על הזבחים והנסכים שהיו עושים לשמש ולירח קודם שבא ישו לעולם, באו התלמודיים ואמרו, כי כל יין שנתנסך לאיזו עבודה חוץ ממקום מקדשם אסור, והחמירו עוד שאעפ״י שלא ידעו שנתנסך שעל הספק יהא אסור.

אמר המלך: אתה אמרת שהאשם על התלמודיים, ואני אומר שאינו אלא  לשומעים דבריהם, מכל מקום נודע אצלי עתה כי היהודים בענין היין מצד דתם באו.

אמר טומאש: כן הוא בלי ספק, וכבר קרה לפני המלך אביך שאמר לרופא יהודי אשר לו: שמעתי שאנו בעיניכם טמאים, לכן נשמרתם מנגיעתנו ביינכם, יהי כן האל עמכם! השיב הרופא: אתה אדוננו חולה ואין לי עסק  אחר אלא בקשת בריאותך, יביאו מים לרחוץ רגלי אדוני כי הוא מועיל, ואחר כך אבוא אל השאלה. ואחר שרחץ הרופא רגלי המלך שתה מן המים ההם. אמר המלך: כבר השבת על שאלתי! אמרו השרים: ואין אנו מבינים!

אמר הרופא: איזה יותר טמא מה שרחצו בו רגלי אדם או מה שנגע בידו או בפיו? אם הדבר מצד טומאה — איך שתיתי מי הרחיצה? אמר המלך אלפונשו: הטיב הרופא, ובלי ספק מפקחי היהודים היה! אמר המלך לטומאש: מה עצתך לבקש על היהודים שלא יאבדו בין עמי? השיב טומאש: עצתי שתכריז במלכותך, שכל הנחלות שבאו ליהודים מכח הרבית שיחזרו לבעליהם, וזה כפי ראות שופטי הארץ. ועוד, ששום יהודי לא ילבש משי, ועוד, שישאו חותם אדום לשיכירו שהם יהודים.

השיב המלך: עצתך היא הנכונה, ואין אני תמה אלא איך התיר להם תור­תם גזל כענין הרבית? השיב טומאש: חלילה שתורתם התיר להם, אבל היהודים בעלי חמדה ועשו פירוש להנאתם, כי הבריבייא אומר: ״לנכרי תשיך״, והנכרי רוצה לומר מי שאינו מאמין שום אמונה, ואומר: ״ולאחיך לא תשיך/ ואנו עם היהודים אחים אנחנו, שכן אמר הנביא: ״הלא אח עשו ליעקב״, והם הודו האחור, ואמרו: ״כה אמר אחיך ישראל״.

אמר המלך: כמה רחוק פירוש זה ממה ששמעתי שיש בין היהודים כתאחת במצרים שאומרים ש״לנכרי תשיך״ רוצה לומר אפילו ליהודי, ״ולאחיך לא״ רוצה לומר אחיו ממש.

ובהיות המלך בענין זה באו אנשים לפני המלך ואמרו, שמצאו הרוג בבית איש יהודי, ושלהוציא דמו הרגוהו. אמר המלך לטומאש: אתה תשיב לאלו  הטפשים, כי ירא אנכי שמא תעלה חמתי עליהם. אז השיב טומאש בכל מה שאמר למלך וגער בהם תכלית הגערה, ובסוף דבריו אמר: כבר ידע המלך החולי המניע אתכם ושהדין עמכם, שהיהודים הארורים לקחו ממונכם ונח­לתכם, והוא כבר צוה שיחזרו נחלתכם לכם, ומי שהכביד הרבית עליכם שיחזירהו, ולא ילבשו משי ולא לבושכם. ודי לכם בתועלתכם, ולא תבקשו  מה שהוא קלון לכם, ולא תלכו אחרי ההבל ותהבלו.

אז העם כולו נפלו על פניהם ואמרו: יחי אדוננו המלך אוהב משפט! אמר המלך: עמי אתם! בני אתם! הנני נשבע בזבח מושיענו שלא תקבלו שום נזק בלבד שתאמרו לי ענין ההרוג! אמרו העם: מה נדבר ונצטדק ואדוננו חכם כמלאך אלהים ויודע מכאובינו, כי היהודים אכלונו הממונו, ובעד הרבית לקחו אפילו את בקרינו, עד שלא נשאר במה לחרוש שדותינו, ובקשנו אולי יגרשם אדוננו ממלכותו.

אמר המלך: כפי זה, היהודי לא הרג את הנוצרי, אבל אתם הרגתם אותו, וראוי שתווסרו במשפט. אמרו העם: חלילה לאדוננו! אבל מצאנוהו הרוג ברחוב העיר בלילה, ואמרנו לרואים שבועתנו להוליכו לבית הקברות, והשלכנו אותו בבית  היהודי, ושלשה חשובי העיר יש לנו לעדים.

ובאו העדים לפני המלך, ופטרם מפני שבועתו. והמלך שמח מאד, כי ראה בחוש מה שמעלילים על היהודים, וצוה שיכתב בדברי הימים. גם טומאש שמח מאוד, כי נפל שכלו באמיתת הדברים                                                                

אמר המלך לטומאש: הנה באת להאיר עיני, ושכר גדול תטול מאת האלהים בעולם הבא! אמר טומאש: והלואי אקבלנו ממך בעולם הזה! אמר המלך: מחר נשוב לשאר השאלות, ואולי תטול גם ממני, ובתנאי שתביא לפני האבראבאניל ההוא אם הוא בתוך עירנו, ואם אינו במקומנו תכתוב אליו משמנו.

השיב טומאש: ישמח אדוננו בדברו עמו, ומה גם עתה כי הוא מזרע מלוכה.

השיב המלך: זה שקר, כי את אשר ראינו כל זרע מלכות יהודה נכרת כאשר בא נבוכדנצר עליהם, כי ירא שמא יתעצם העם עם זרע המלוכה.

השיב טומאש: יודע לאדוננו, כי כאשר בא נבוכדנצר על ירושלם מלכים אדירים באו שם לעזרו מיראתם אותו, כי משל בכחו על יצורי עולם, ואם משנאת היהודים בדתם. ובראשם עלה המלך אישפיאן, אשר מלכות ספרד נקראת על שמו — איספאנייה, וחתנו עמו, הנקרא פירוס, ממלכי יון. ופירום זה ואישפיאן השחיתו והכניעו עדת היהודים עם כל תקפם וגבורתם, והם  אשר לכדו את ירושלם. והמלך נבוכדנצר, כאשד ראה עזרתם, נתן להם חלק בשלל ובשביה, כחקי המלכים. עוד ידע אדוננו, כי בירושלם שלשה מחיצות היו מצפון לדרום, ומן חומת העיר שכלפי המערב עד המחיצה הראשונה היו יושבים כל בעלי מלאכה, ובראשם שוחקי הסמנים, מפני שהיו צריכין לעבודת המקדש, ואמר הנביא עליהם: ״הילילו יושבי המכתש״; ומן המחיצה הראשונה לשנית היו יושבים כל לומדי ספר והסוחרים! כי החכמים צריכים לסו­חרים יותר ממה שהסוחרים צריכים אליהם, וזה אינו אלא כי אם מפני שה­סוחר אינו מבין חסרון החכמה, ואילו החכם מבין בחסרון המעות! ומן המ­חיצה השניה לשלישית היו יושבים כל זרע המלוכה, משפחת דוד והכהנים משרתי מזבח. וכאשר נחלקה ירושלים בין המלכים האלה, לקח נבוכדנאצר  השני מחיצות וכל עם שבסביבות ושאר המדינות והוליכך לפרס ומדי, והמ­חיצה השלישית נתן לפירוש ואישפיאן. ופירוש זה לקח ספינות והוליך כל השביה לספרד הישנה, היא אנדאלוזיאה, ולעיר טולידו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא, וגס משם הלכו לגרנאדה. ובחרבן הבית השנית היה קיסר ברומי שהיה מושל בכל העולם, לקח מירושלם ארבעים אלף בתים משבט יהודה מירושלם ומן העיירות ועשרת אלפים משבט בנימין ומן הכהנים ושלחם לספרד אשר תחת ממשלתו בימים ההם. ורוב שבט בנימין והכהנים הלכו לצרפת ומעטים מבני  יהודה, באופן שכל היהודים אשר במלכותך הם זרע מלוכה, ולפחות רובן משבט יהודה. ואיך יפלא אדוננו אם ימצא משפחה מיוחסת לדוד?

השיב המלך: דברים אשר לא שמעתי הודעתני, ולולי כי מכיר אני את משפחתך הייתי אומר כי מזרע יהודים אתה, באשר ראיתי שאתה מליץ בעדם.

רבי שלמה אבן וירגה-שמד שביעי-חלק שני

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

שלמה אבן וירגהשבט יהודה

השיב טומאש: מלך גדול וקדוש! מה מאד חרפתני חרפה שאין עליה חרפה.

השיב המלך: כבר אמרתי שאינך מהם, ואילו אמרתי שאתה מהם וכעת נוצרי אתה — מה מאד חרפתיך? ונודע לעולם, כי אין בכל העמים מי שיוכל להגיד התחלתו וגזעו ושרשו הטהור כמו היהודים העניים האלה. והנה אבותינו המלכים האדירים התפארו כי הם מזרע גודוש, וקצת מהמספרים אמרו כי הגודוש הם מזרע גד בן הפאטריארקה יעקב, אשר בא אחד מן הזרע ההוא לרומי וקבל דת ישו והצליח מאד, והשיג להיות ראש כל היועצים הנקראים קונשוליש, אחר זה הצליח למלוכה, וממנו משפחת גודוש. וכאשר תחקור בשאר העמים לא תמצא מאי זה שרש נמשכו.

והנה רומי אשר משלה בכל  העולם עד הרי חשך, כי לא יכלו עבור, נפל ספק מאי זה זרע או עם הם, שלושטייו כתב שהם ממשפחת טוריאנוש, וירגיליו כתב שהם מבני יון, ואחרים כתבו שהם מאנשי רומולו. ומיום שבאו הקסרים לעולם התבלבלו המש­פחות, כי ראשונה היה הקיסרות ברומי ומשם נעתקה לקושטאנטינא, והם מבני רומה, ובאו לישב שם על ידי הקיסר קושטאנטין, ועוד היום אנשי יון  נקראים רומייוס על שם רומי.

 אחר זה באו הצרפתים ואמרו כי לא נודע לרומיים שרש, וכי הצרפתים הם זרע המלך אליפס, והביאו הקיסרות לצר­פת על ידי המלך הגדול קארלו מאגנו. באו האשכנזים ואמרו כי לא נמצא שרש אמת כי אם בהם, ועשו מלחמה והביאו הקיסרות לאשכנז על ידי הקיסר אנטונייו, ואלו ואלו אין יודעים אמתת שרשם, ואיך נפלא ? כי הנה באמונתנו 30 לא נודע משפחת מושיענו, כי הנה מאטיאו מייחד אותו לבעלה של מרים הנקרא יוסף, ואמר כי יוסף מזרע דוד היה, ולוקא אומר כי הוא לא היה מזרע המלוכה, רוצה לומר יוסף הנזכר, ואנו מאמינים שלא ידע יוסף את מרים לא קודם לדת ישו ולא אחר כך, לבד רוח אלהים, אם כן איך נייחסהו לדוד ? ואמרנו עובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד ודוד הוליד את ישו!

השיב טומאש: אדוננו המלך! מרים היא נתייהסה לדוד, כל שכן שאינו פגם  באמונתנו כאשר נאמר שאין לו יחס עם בשר ודם אלא עם האל הגדול ורוחו! אמר המלך: כן אני מאמין, ואליו אפקיד רוחי, ואין הכוונה אלא לומר כי אין שרש מפורסם במשפחות, ואילו אלו העניים היהודים עמד שרשם בם. ומה שאמר הנביא הגדול בלעם: ״ובגוים לא יתחשב״ וחשבנוה לבזיון הלא הוא  לכבוד, כי לפי שלא נתערבו עם הגוים נודע שרשם וגזעם, כמו שאמר מיד: ״מי מנה עפר יעקב״.

השיב טומאש פניו לשרים ואמר: אין כתר ככתרי המלכים! הנה אדוננו המלך הליץ על היהודים כפלים ממה שהלצתי, ואין מי שיאמר לו מה שאמר הוא עלי                                                                                      

אמר המלך: הדברים אשר אמרתי לך דרך אמת ושמחה למה תהפוך אותם לסמימות? וראוי שנעזוב הדברים האלה ונבוא לדברים יותר עצמיים ואש­אלך, כי אמרת בדבריך שלא נתנו המצות כי אם לעם אשר יצא ממצרים, וזה נאות לאותם מצות התלויות ביציאת מצרים, אבל שאר המצות, והם חקים ותורות אמת, למה לא נתנו לנוצרים                                                                      

השיב טומאש: אמרו היהודים כי אין זו שאלה, כמו שאינה שאלה: למה לא עשה החמור פילוסוף והפרד נביא? או כמו שלא נתן לנמלה האור שנתן לשמש?

אמר המלך:אני לא שאלתי ממך מה שאומרים הטפשים, אבל שאלתי ממך מה דעתך, אם אינך טפש כמותם!                                                                

אמר טומאש: גם בזה היה לי ויכוח עם האבראבאניל, ועליהם שנאתיו ימים הרבה עם היות כי חכם גדול הוא.

אמר המלך: לא יפה אמרת, כי אין שנאה בעניני הויכוח, והרשות נתונה, לכן אמור מה שאמר לך.

השיב טומאש: אמר, כי האלמוג הוא אמצעי בין הדומם והצמח, והאספוג  הוא אמצעי בין הצמח והחי, שהרי יש לו חוש ההרגש, והקוף הוא אמצעי בין החי והאדם, והאדם הוא אמצעי בין החי ליהודי, והיהודי הוא אמצעי בין הש­מים והארץ, והשמים הם אמצעיים בין המלאכים והיהודי. ולכן מזון היהודי נבדל, כי הצומח ניזון מן העפר, והחי ניזון מן הצומח, וכל צמח יערב אל החי, והאדם, שהוא במדרגה יותר מן החי, אינו נזון מן העשבים כי אם מן הנאותים למזגו, וכן נזון מן החי ולא כל חי, כי לא יזון מן הסוס ומן הפרד! והיהו­די, שהוא למעלה ממדרגת האדם, אינו נזון מן החי כי אם מבעלי חיים מיוח­דים, ואפילו מאלה אחר תקונים רבים, במליחה והדחה והסרת חלבו ודמו, עד שישתנה הבשר ההוא ויהיה כאלו אינו בשר אלא מאכל אחר, כדי שלא  יאמר שאוכל בשר בהמות. אבל הנוצרי אוכל כל חי בלי שום השתנות, לכן אמר הנביא על ענין המאכלים: ״ואבדיל אתכם מן העמים״. וכן בענין המצות לא נתנו אלא למי שהוא למעלה ממדרגת האדם, לכן אמר עליהם: ״והייתם לי סגולה מכל העמים״, ולכן לא נתנו אותם מצות לכם. אמר המלך: ומה תשובתך אליו?

אמר לו טומאש: השיבותי לו האמת, כי כל המצות ההם לא נתנו אלינו מפגי חשיבותנו ושלמותנו, כי הנה החלב והדם מחזיקים התאוה, וכן בשר החזיר ושאר בעלי חיים, אבל היהודים הרודפים הזנות, כמו שהעיד היוצר עליהם: ״לכן זונה שמעי דבר ה,״, לכן הוכרח להזהירם ולמנעם מן הדברים  העוזרים אל התאוה, אבל הנוצרים, לטוב מזגם ושלמותם, מהפכים כל דבר למזגם, כמו שהדבש מהפך מרירות קליפת הנאראנג׳ה למתיקות.

אמר לו המלך: יכול היה להכות על ראשך מכל שאר המצות שאינם ממין המאכל.

אמר טומאש: גם זה מפני חשיבותנו וטוב מזגנו, כי דבר מועט יספיק 15 לשנבוא אל השלמות, כמו שראינו אנשים חזקי הבריאות כי כאשר יבואו לחולי במעט תרופה יחזרו אל הבריאות, מפני שהבריאות הוא טבעי להם, ויש אנשים חלושי ההרכבה צריך כמה תרופות להשיבם, והם הם היהודים אשר לא הועיל הל תרי״ג מצות לעשותם טובים. והנני מדמה הנוצרי לגלגל היומי, והיהודי— לגלגל הירח, וכמו שכתב הפילוסוף, כי המלאכים, לפי 20 שהם כלם שכל, לא יצטרכו לשלמותם לעשות שום פועל בעצמם, כי אם ההנעה לגלגלים, והגלגל היומי, לפי שהוא סוף כל סוף בעל חמר, צריך שיע­שה פועל בעצמו, והיא התנועה, אבל יספיק תנועה אחת, והגלגל שאחריו שהוא רחוק יותר מהשלמות עושה לשלמותו שתי תנועות, וגלגל הירח ימ­צאו לו תנועות רבות לרוב ריחוקה מהמעלה. 25 אמר המלך: היטבת מאד בתשובתך, ודברי החכם ההוא לא מפניהם תפר אהבתך. ומוסכם לכל, כי הדתות אינן מתקיימות כי אם עם הדמיון. היהודי יחשוב בכח המדמה אשר לו, כי אין דת אחרת ולא אמונה כי אם אמונתו, והמאמין בדבר אחר הוא בעיניו כדמות בהמה. ושמעתי שאומרים כשעוברים בבתי קברות שלנו: ״בושה אמכם״ וכוי. והנוצרי מדמה, כי היהודי אינו אלא 30 בהמה בצורת אדם ונפשו במדור התחתון של גיהנם. ואם תשאל לישמעאל, יאמר על שגינו כי הגיהנם מלא ממנו. ובאיי הים הרחוקים יש משתחוים לצורת פרד ונושאים על דגליהם זנב הפרד, וגדול המגיע לנשקו, וכשהולכים שם הנוצרים לועגים עליהם לאמר שאנו משתחוים לצורת אדם, אפילו שהיא צורה נכבדת שבצורות, עד שעל כסא האל אמר: ״דמות כמראה אדם״, ובחיות אמר: ׳׳ דמות פניהם פני אדם״, והאל שהרחיק מן היהודים כל הצורות  מצוה לעשות כרובים במקדש, והם צורת אדם

אחר זה אמר המלך: יספיק דבורנו היום, כי השמש שוקע, ומחר תשוב, כי נמלצו לחכי אמריך.

ויום המחרת בא טומאש ואמר לו המלך: נמשכו הדברים בינינו, ובסבת  נפילת היהודים לא ראיתי תשובה.

השיב טומאש: אשאל ממך ראשונה מה ששמעתי עליך, המלך.

 אמר המלך: מה עשיתי רעה — יבוא המגיד.

אמר טומאש: כי שלחת שר אחד למלחמה, וכאשר טעה במה שעשה גזרת עליו שלא יוסיף עוד ראות פניך, אחר זה הלך לשם שר אחר וטעה ולא נתת  לו שום עונש, ואיה מלך המשפט? שהושוו שניהם בחטא וזה נענש וזה לא נענש!

השיב המלך: מי שאמר לך דבר זה אינו ממבקשי האמת, כי הראשון הזהר­תיו בכל עצם המלחמה ובכל פרטיה ובכל עשה להפך, ואילו השר השני אפילו שליחות למלחמה לא שלחתיו והוא חשב שעשה רצוני, והלך לשם  ועשה כפי שכלו, ולמה יומת? מה עשה?!

השיב טומאש: ישמעו אזניך, אדוננו, מה שיצא מפיך, כי השר הראשון הם היהודים אשר נצטוו על מניעת עבודת צורות השמים, ובאו להם ארבעים נביאים אחר משה להזהירם, והם עשו להפך, לכן לא רצה האל שיראו פניו עוד, וכמו שאמר בספר הבריבייא: ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, ונאמר: ״וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה״, אבל כל העמים העובדים עבודה זרה לא קראם האל ולא נצטוו, והם משכלם ראו לכבד צבא השמים כמי שמכבד לש­רים מפני כבוד המלך, ולכן אמר על היהודים: ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם״. ועוד נענשו, מפני שכל אותם העמים אין גם אחד שיעבוד שתי אלוהות, והמודה בשנים כופר באחד, והיהודים עבדו  הרבוי, עד שנאמר עליהם שהיו בשומרון עיר המלוכה שס״ה בתים של עבו­דה זרה כמנין ימות החמה, היו עובדים בכל אחד מהם יום אחד ובסוף השנה לכלם יחד. והוא הדבר השנוי לאל, כי הרבוי הפכי לאחדות, אבל השלוש אינו רבוי, כי אם אחדות פשוט למבין. ושלשה גדולים מחכמי אשכנז ראיתי ול­מדתי מהם מספרי הקבלה, וראיתי כי משם מתבאר איך השלוש הוא האחדות, ובתוך הדברים שאלתי מהם: מי הם טובים יותר הם או אבותיהם? והשיבו: ודאי, כי אבותינו קטנם עבה ממתנינו, והמקדש יוכיח, שחזר אליהם לסוף שבעים שנה! אמרתי להם: ואם הם טובים מכם ועבדו הרמי—אתם למה לא תאמינו השלוש? כל שכן כי מספר קבלתכם יראה שהוא האחדות  הגמורה! השיבו לי: אדרבה! מאבותינו קבלנו תוכחת שלא לעבוד רבוי, כי מכל הנביאים הוזהרו שאם יעבדו עבודה זרה יפלו נפילה עצומה.

אמר המלך: יותר טוב השיבו לך ממה שאתה שאלת!

 אמר טומאש: ואם השלוש הוא האחדות אין טענה מעונש אבותיהם.

 אמר המלך: אומר לך, טומאש, כי אני רחוק מדעת המלכים שקדמוני, אשר בקשו להכריח היהודים באמונת ישו ולסוף לא עלתה בידם, כי בחדרי משכיתם הם יהודים בכל תנאיהם. וכבר אמרו, כי שלשה מימות אבודים הם: מי הבאוטישמו על איש יהודי, והמים הנופלים בים והמים שעל היין. והטעם אשר לי הוא זה, כי היהודים אשר ראו אותם המעמדות הנוראות והקדושות  ואותם הפלאות ואש מן השמים בנתינת דתם נתחזקה אותה צורה ושבה אלי­הם טבעית, ולכן שיפשטו אותה צורה הקדומה שבלבם וילבשו צורה חדשה כמעט שהוא להם הפך הטבע, אבל הנוצרים כשלבשו צורת אמונת ישו לא היה להם מקודם צורה אחרת מן השמים, כי אם דברים שהוציאו משכלם, והיא עבודת הצורות, ומי שאין לו צורה קיימת מוכן לקבל כל צורה.

אמר טומאש: לכן אני אומר שאי אפשר להוציא מלב היהודים את דתם אם לא באש, כמו שניתנה באש.

אמר המלך: יפה דברת! אבל יאמרו לך, שהאל שנתנה באש ראוי שיוציאנה באש, ולא אתה. וכן שמעתי על שלחן אבי מפי שני שלוחים, דון ג׳ושפי בן בנבנשת ודון שולימאן ן יעיש, והם שלוחים מן האלג׳אמאש אשר מקאשטילייא, וכאשר אמרו לפני אבי לאותם אנשים שיבואו לדת ישו, אמרו כי נתינת תורתם בששים רבוא ופלאים והגלות שכינה ואש מן השמים ונטילתה ראוי שיהיה כנתינתה, לכן יבוא האל הגדול ויקרבנו אל הר אחד ויראנו גדלו ויאמר לנו שנעזוב דת משה ונקח דת ישו, ותראה המלך אם נפציר בדבר! ולכן אמרתי כי אין להאשימם בהפצר זה, וכל שכן כי ענייני מושיענו אף על  פי שאינם חוץ לשכל אינם קרובים אל השכל, ולכן נקראת אמונתנו פירוש ולא דת, ובה אני חי ובה אמות ועמה אקבר, והיא תושיעני ותושיבני בגן עדן עם המלכים אשר היו לפני. ולא אמרתי זה להליץ בעדם, כי אם לומר שאין לנו כח להעבירם על דתם.

 אמר טומאש: וכמה דברים יוצאים מן השכל אני רואה שהם מאמינים.

 אמר המלך: אמור קצתם!

אמר טומאש: אמרו, שכשעמדו בסיני קרע להם האל כל השמים ממעל, והנה השמים לא יקבלו שום הפסד ולא קריעה. ואמרו שהאל היה יושב באהל משה, ולפי זה האל הוא גוף, והם בורחים מאמונת משיחנו מפני שהיה לו גוף. ואמרו, כי בבית הב׳ לא ירדה אש מן השמים, אבל מצאו בהר חפירה מלאה שמן ולקחו ממנו ונתנו על עצי המערכה שבמזבח ונהפך השמן לאש. ואמרו, כי חבקוק היה הולך אל השדה לתת מאכל לקוצרים, ובא מלאך והוליכו כמה פרסאות לגוב האריות אשר שם דניאל, ואכלו ושתו שניהם, וחזר חבקוק אל הקוצרים ועדין שעת אכילה לא הגיע. ואמרו, כי צדיק מהם העזים שלו היו קמים על הזאבים ואוכלים אותם, רוצה לומר הכבשים לזאבים. ואחר אמר ששם חומץ בנר והדליק במקום שמן.

אמר המלך: גם אני שמעתי משטויות היהודים כאלה. אמרו שעוף אחד הטיל ביצה אשר החריבה ששים כרכים. ואמרו שבמקום אחד מן הים ירד ברזל, ועבר שבע שנים ולא הגיע לקרקע הים. ותמה אני מאד, כי אותם שאמרו הדברים האלה נבונים וחכמים היו, אם לא שרומזים בדבריהם סודות, או שבא סכל ורשע והכנים אותם דברים בתלמוד להטיל דופי בכל דבריהם. ואיך שיהיה אין מזה כח או שאלה לומר שיאמינו השילוש, לפי שאותם דברים מחזיקים האמונה בלב ההמון, כי הם מראים יכולת האל ואיך משגיח על הצ­דיקים שמשנה הטבע בעבורם, ואולי לזה כוונת מי שאמרם. אבל השילוש מפסיד אמונתם, מפני שהם מאמינים האחדות, ואין בהמון העם כח ועיון 15 לאמת איך הם שלשה והם אחד, ולכן יאמרו לך כי יאמינו בדברים המחזיקים אמונתם ולא במה שיבטלנה.

אמר טומאש: דברים אלו ראויים ליכתב ולדרוש אותם לפני חכם לב. ונ¬שוב לענין ואומר: סבת נפילת היהודים בדרך טבע, אם לא יראה לרוממותו דרך העונש. אמר אדוננו מעשרם, ויותר ויותר היה להם. והנה שלמה הוציא במקדש אלף ושמונה ככרי זהב ושבעת אלפים ככרי כסף, ומרבויים יותר ויותר היה! ויביאו דברי הימים הארוך וימצא כתוב שהיו ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולפי חרב ומבני המלוכה ארבע מאות אלף ושבעים אלף.

השיב המלך: על ב׳ דברים נפלאתי: האי — מנין לו לשלמה כל העושר העצום ההוא? הב׳ — איך נתמעטו אלה היהודים תחת היותם כל הרבוי אשר \ אמרת?

השיב טומאש: באניות אופיר היו מביאין לו בכל שנה דבר מפליא, ואביו הניח לו הון עצום אשר גזל מן העמים, ולכן לא רצה שלמה לבנות ממנו המקדש.

אמר המלך: ראוי אתה לעונש גדול אשר חרפתנו, לנו ולכל המלכים, וכי מה שלוקח המלך בחרבו גזל יקרא? אבל חכמתך יכפר היום עונך, ומה תשיב על ענין המעוט שנתמעטו?

השיב טומאש: נתמעטו במלחמות העצומות, וכמו שאספר! והנשארים אשר באו למלכותך באותה שנה עלה עליהם דבר כבד, כי הם אשר הביאו הדבר לעולם, שכן אמר הבריבייא: ״ידבק ה׳ בך את הדבר״, בך ולא באומה אחרת, וזה כשהיו עומדים בארצם, אבל אחר שיצאו נדבק בנו, משום ״אוי לרשע ואוי לשכנו״.
השיב המלך: אילו היה האומר איש אחר הייתי חושב כי מוח חתול אכל, והנה טוליו גדול ממך אמר כי המשים שגה קודם שבאו היהודים לספרד היה דבר כבד כל כך עצום עד שננעלו שערי המדינות הגדולות, ובפרט קורדובה מולידו שבילייא. גם בזמני ראיתי מגפה גדולה, והיו נופלים מן הנוצרים מאה בכל יום ומן היהודים לא מת אחד, עד שבלילות היו הנוצרים מוליכין בניהם לבית היהודים אולי ינצלו.
ובעיר הגדולה רומא וכל גלילותיה היה דבר שלש שנים רצופים, עד שחשבו כי האלוהות כעסו עליהם ושרצונם להכריתם כלם, לכן די מה שיש ליהודים מהגנות ולא תטיל עליהם מה שאין בהם, וכמעט אומר כי לא הלצת בעדם בתחילה אלא להטיל סם זה באחרונה. ונשוב אל הענין, כי עדין אין תשובה איך נפלו בסבה טבעית.
השיב טומאש: אומר לאדוני, כי גדולתם ונשיאותם היא היתה סבת נפילתם. משל לאילן כי כאשר יגבה קומתו היא סבת נפילתו, לפי שאויר שולט בו יותר. וכן היהודים עבר עליהם רוח גאוה, ושונא הגאים השפילם, ואמר עליהם הנביא: ״השליך משמים ארץ״, אשר כיון למה שאמרנו כי עליתם לשמים היא סבת נפילתם, כי נתגאו אלו על אלו עד שנפרדו הלבבות מאד. וידוע שכל הדברים שבעולם יש להם חבר, חוץ מן הגאוה שאין לו חבר.
ומן הגאוה נמשכה ביניהם השנאה, ומן השנאה — הפירוד, וכל אחד מהם היה אומר כי לו יאתה השררה והמלכות, וכדי להשתרר אלו על אלו שמו ביניהם נכריים. וכאשר ידעו מסתוריהם ופרוד לבבם הוסר מעליהם אימתם ולא חשבום ובאו עליהם והפילום, כי קודם זה היה נאמר עליהם מה שאמר הבריבייא: 
״לא האמינו מלכי ארץ כי יבוא צר וארב בשערי ירושלם״, ולא עמדו כנגד אויביהם, כי הרבוי עם הפרוד שם למעוט, וכל אחד היה פונה לדרכו כדי להכעיס את חבירו, ובזה הדרך נחלש כחם, והיה רבויים רבוי הי¬תושים, לא לעזר ולא להועיל, ואמר עליהם הנביא: ״כלנו כצאן תעינו״. ואמרו הטבעיים כי אין במין החי יותר סכל ממין הצאן, ולכן אמר הנביא: ״כצאן תעינו״, ולא היה להם טוביות הצאן שהם אוהבות הקבוץ, אבל להפך, שכל אחד פנה לדרכו, ולכן אמר: ״איש לדרכו פנינו״. ומזה נמשכו המחלו¬קות בין היהודים כפי רוע מזגם. ומה יפה פירש ניקולאו די לירא, והוא מהם והיה יודע עניינם, אמר כי מה שאמר הכתוב: ״לא תבערו אש בכל מושבו¬תיכם ביום השבת׳,כי לא על האש נאמר, כי איסורו כבר נודע במה שאמר:
״לא תעשה כל מלאכה״, אבל אמר על אש המחלוקת שלא יבערו אותו בשבתותיהם כמנהג היהודי כשיושב ובטל.

רבי שלמה אבן וירגה-שמד שביעי-חלק האחרון

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. שבט יהודה

אמר המלך: יפה פירש, והוא כמו הגנב אשר הוא מבני הבית, אבל בענין השבת תרעומת יש לי על ישו, למה לא צונו השבת? והוא הוראה למעשה בראשית אשר אנו מסכימים באותה אמונה. ואם תאמר שיום ראשון נכנס  במקומו, זהו אם הנוצרים היו שומרים אותו בבטול המלאכות, אבל אין שמי­רתם אלא באכילה וטיול, ואילו היהודים שומרים אותו בבטול מלאכה וה­קריאה בדת האלהים, וכן הישמעאלים ביום הששי קורין אלקורען שלהם, ובזה יש יתרון להם עלינו.

השיב טומאש: אין הנוצרים חייבין בבטול מלאכה, לפי ששמירת השבת  יש בו ב׳ בונות: א׳— זכר החדוש, והב׳— זכר שהיו עבדים במצרים, כמו שנאמר: ״וזכרת כי עבד היית״ וכו', והנוצרים שלא באו ולא יצאו ממצרים אין להם זכר בטול המלאכה.

אמר המלך: כיון שנמשכו הדברים אשאלך: מדוע בחר משה ביום השבת ונביא הישמעאל ביום ששי וישו יום ראשון?                                                                                   

תשובת טומאש: משה אמר שראוי לתת כבוד ליום המנוחה כי בו שבת האל, ושלימותו יראה במנוחתו ולא בעשות דברים אשר יראה כי הוא צריך להם ושמהם שלמותו. ונביא הישמעאל אמר כי האדם ישמח ביום גמר מלאכ­תו, לכן צוה יום הששי שבו נגמר מעשה בראשית. וישו בחר ביום ראשון כי ראוי לתת כבוד להתחלת המעשה, לפי שכל ראשון יראה לאל שהוא  ראשון.

ואבוא לגמר הסבה הטבעית ואומר שהם בידם הביאו עליהם הרעה בכמה זמנים.

הא׳ — בזמן בן נבט, אשר באו היהודים לבקש מבן שלמה שיקל עולם, והוא השיב שיכביד עולם ממה שהיה, וכן לא היה ראוי להשיב, כי ראוי למשוח מלך לתת לעמו ועבדיו חן וכבוד, כי לא ידע מה ילד יום, והמלך בעצם הוא העם, והמלך הוא מלך בשם. והם גם כן ברוע מזגם ופחזותם מאסו מיד במלכות בית דוד, כי כאשר יבחרו אלהים חדשים כן יבחרו מלכים, והיה להם לשית עצות ולהמתין עד יתרצה לשאלתם, ונמשכו מלחמות חזקות והיו מתמעטים והולכים, כי הרע מפסיד את עצמו, ומה היה מועיל פקחותם אשר  אמר אדוננו — אם חכמתם להרע את עצמם אלו לאלו ולא לחזק מלחמתם נגד האויב! אז הלך בן נבט למצרים והביא את שישק עליהם, וגלה לו מצ­פוני היהודים ובאיזה דבר העיר נוחה ליכבש, והעומדים בתוך העיר מכת בן נבט היו שולחים כתבים לשישק איך יעשה, וכאשר נודע לכת בן שלמה ערכו מלחמה בתוך העיר, והרגו אלו לאלו באופן שהם היו עושים מה שהאויב לא היה יכול. ואביך המרומם כעם פעם אחת על היהודים ורצה לאבדם, אמר לו יועץ אחד: הזהר, אדוננו! כי לא קם מלך במחשבה זו שלא נפל, ואם תרצה להנקם מהם צוה שיכנסו כלם בעיר אחת ואין זר בתוכם, ושישימו ראשים  עליהם, ותראה כי לעולם לא יסכימו בהסכמה אחת, ועל זה יהרגו אלו לאלו וידך לא תהיה בהם!

תשובת טומאש: משה אמר שראוי לתת כבוד ליום המנוחה כי בו שבת האל, ושלימותו יראה במנוחתו ולא בעשות דברים אשר יראה כי הוא צריך להם ושמהם שלמותו. ונביא הישמעאל אמר כי האדם ישמח ביום גמר מלאכ­תו, לכן צוה יום הששי שבו נגמר מעשה בראשית. וישו בחר ביום ראשון כי ראוי לתת כבוד להתחלת המעשה, לפי שכל ראשון יראה לאל שהוא  ראשון.

ואבוא לגמר הסבה הטבעית ואומר שהם בידם הביאו עליהם הרעה בכמה זמנים.

הא׳ — בזמן בן נבט, אשר באו היהודים לבקש מבן שלמה שיקל עולם, והוא השיב שיכביד עולם ממה שהיה, וכן לא היה ראוי להשיב, כי ראוי למשוח מלך לתת לעמו ועבדיו חן וכבוד, כי לא ידע מה ילד יום, והמלך בעצם הוא העם, והמלך הוא מלך בשם. והם גם כן ברוע מזגם ופחזותם מאסו מיד במלכות בית דוד, כי כאשר יבחרו אלהים חדשים כן יבחרו מלכים, והיה להם לשית עצות ולהמתין עד יתרצה לשאלתם, ונמשכו מלחמות חזקות והיו מתמעטים והולכים, כי הרע מפסיד את עצמו, ומה היה מועיל פקחותם אשר  אמר אדוננו — אם חכמתם להרע את עצמם אלו לאלו ולא לחזק מלחמתם נגד האויב! אז הלך בן נבט למצרים והביא את שישק עליהם, וגלה לו מצ­פוני היהודים ובאיזה דבר העיר נוחה ליכבש, והעומדים בתוך העיר מכת בן נבט היו שולחים כתבים לשישק איך יעשה, וכאשר נודע לכת בן שלמה ערכו מלחמה בתוך העיר, והרגו אלו לאלו באופן שהם היו עושים מה שהאויב לא היה יכול. ואביך המרומם כעם פעם אחת על היהודים ורצה לאבדם, אמר לו יועץ אחד: הזהר, אדוננו! כי לא קם מלך במחשבה זו שלא נפל, ואם תרצה להנקם מהם צוה שיכנסו כלם בעיר אחת ואין זר בתוכם, ושישימו ראשים  עליהם, ותראה כי לעולם לא יסכימו בהסכמה אחת, ועל זה יהרגו אלו לאלו וידך לא תהיה בהם!

הנפילה הב׳— בזמן מלך נקרא אביה, הוא דבר עליהם טובות, והשיבו לו כי אין עוד להם חלק בבית דוד, ונמשכו מלחמות, ונפלו באותם מלחמות ארבע מאות אלף ועליהם חמשים אלף גבורי חיל כל תפארת ישראל.

 הג׳ — בזמן מלך ממלכי יהודה אשר שלח למלך מצרים תשורה כל כלי בית האלהים לשיעזרהו. וגם זה סבה לנפילתם, כי היו מחללים כלי הקדש ונתנו אותם ביד זרים, ובא מלך מצרים עליהם והכה בהם מכה רבה, ואמר כי הגיע יום לקחת נקמה ממה שהיו עושים היהודים לאבותיו על הים.

הד׳ — בזמן מלחמת שני מלכים, א׳ מיהודה וא׳ מישראל, והעליל מלך  ישראל כי יד הנהנים במעל, והרגו ביום אחד עשרים אלף כהנים.

הה׳ — בזמן מלך אחד, נקרא מנחם אשר השחית מיהודים השחתה גדולה, וכי שמע סנחריב פירוד לבבם בא עליהם בחיל עצום, נתן לו מנחם אלף ככרי כסף לשיחזיק הממלכה בידו ויהיה לו לעבד, והוא לא רצה לתת הסך מאוצרותיו והטילו על העם, והוצרכו למכור את בניהם להביא הסך ההוא.

הו׳ — בזמן שעלה נבוזראדן עליהם, וכתבו התלמודיים שנהרגו באותם מלחמות כפלים כיוצאי מצרים, ואז נשרף המקום הקדוש וברעב מתו ב׳ מאות אלף. כן כתוב בדברי הימים הישן.

הז׳ — נפילת אלכסנדריא, אשר ממלחמות שעל ירושלם הלכו שם יהודים רבים כחול ושם הצליחו מאד ועשו מקדש, והתחילו להשתרר אלו על אלו, וכת א׳ שלחה שליח לטריגינוס קיסר שיבוא עליהם. אז בא טריגינוס, והיתה המלחמה מבפנים ומבחוץ, ועברו על ידי חרב חמש מאות אלף.

הח׳ — היתה בעד שני אחים נקראו הורקנוס ואריסטבלוס, כי לא רצה הקטן להודות המלוכה לגדול, ושם אריסטבלוס דורון לפונפיאו שר רומי כדי שיעזרהו, והדורון היה גפן זהב משקלה חמש מאת ככר זהב עם אבנים  טובות ומרגליות. ואז בא פונפיאו בחיל גדול, ונלחמו האחים מבפנים ופונפיאו מבחוץ, ונפלו איש בחרב אחיו עם רב, ונשאר המלכות להורקנוס ואריסטבלוס הובא אסור בזיקים לרומא.

 הט׳ — בזמן מלחמת הורודוס, וגם היא מפירוד לבבם.

הי׳ — נפילת הבית השני כאשר בא עליהם טיטוס, ולולי הדבר לא היו נופלים, וכן הרעב הגדול, כמו שהעיד טיטוס, כי מן הרעב מתו ארבע מאות  אלף, וספר מעזותם שהיה שואל טיטום מהם לבד שישימו דגל הרומיים בשער ירושלם ג׳ פעמים בשנה, שיראה שיש לרומיים עליהם ממשלה, ולא רצו, שעם אחיהם היה להם ההפצר והעזות — כל שכן עם זרים.

ואספר לאדוני, כי איש יהודי היה נקרא מנשה ולו אשה מואבית נגד הסכמת עזרא, שגזר לגרש כל הנשים המואביות כפי הדת שלהם, ומנשה לא רצה, ונאספו כל הנהנים וגרשוהו מעבודת המקדש. אז מנשה בעזר חתנו סנבלט קבץ כל ראשי הכהנים ואמר להם שאם ירשוהו לעבודה — הרי טוב, ואם לאו כי הוא יעשה דבר שכלם יתחרטו, שלא יוכלו לתקן עד עולם, והנהנים לעגו מדב­ריו.

 אז הלך וקבץ אליו רבים על ידי מתנות רבות, כי עשיר גדול היה, ובקש לבנות מקדש בהר גריזים, והלך הוא וסנבלט המלך לאלכסנדר המלך בעושר גדול לשוחד כדי שיתן להם רשות, ונתן. וכל העיירות הקרובות שמחו מאד מפני טורח עלייתם לירושלם וכן מפני ההנאה מן העולים שם לחוג. ומנשה ערום היה ושלח כרוז לכל הסביבות שכל מי שיבוא אל מקדשו לא יתן מן התרומות והמעשרות כי אם מתנת ידו ורצונו, כי אין חפץ האל בדברים שהם  על צד ההכרח כי אם בנדבה, ומשך לב העניים אליו ובנה מקדש.

 וכל הסבי­בות עזבו המקדש אשר בירושלם אשר בחר האל, כי אין ליהודים דת בדבר שיש בו תועלת. ומזה נמשכו מלחמות בין היהודים העולים לירושלם ליהו­דים העולים אל המקדש החדש והיו נופלים מב׳ הכתות עם רב, וכן הנהנים האמתיים היו יוצאים נגד הכהנים החדשים אשר עשה מנשה, ובזמן עליית החגים היו נופלים מהם לאלפים. ונמשך המקדש ההוא קרוב למאתים שנה, עד שקם מלך אחד נקרא הורודוס, ומלך חסיד היה ואוהב הדת, ויצא ונתץ המקדש ההוא והחריבו, ועשה הרג רב ושפטים גדולים, ושבו היהודים לירושלם, אבל נפלו במלחמות ההם השליש מן היהודים.

 עוד אודיע לאדוני עזותם של אלו, כי נמצאו בהם שני אחים, בני הצדיק שביהודים, והגדול לא היה יודע בעבודת המקדש כמו הקטן׳ וצוה אביהם שיתמנה הקטן לכהן גדול, והקטן לא רצה ואמר שיהא אחיו הגדול כהן גדול, וכן היה. לימים נתחרט הקטן ובקש תחבולה להכשיל לגדול ולהוציאו מכהן גדול, ואמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה! והלבישו בגד שאין הכהנים רגילין בו וחגר אותו המיין שאינו לבוש עבודה, והיא צורת בגד והמיין שלובשות הנשים, והגישו אל המזבח, וירד אל הכהנים שבמקדש, ואמר להם: ראו כי אחי יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה, וזה הבגד וההמיין הוא שלה, כי נשבע לה שביום שיתמנה כהן גדול שילבש בגדיה לסימן אהבתה.

אז קמו כל הכהנים להרגו, והוא בקש מהם רחמים שישמעו דבריו ראשונה וספר להם תחבולת אחיו, ונמצא כי אמת אתו, ורצו אחריו להרגו, ונמלט בבית המלך, ומשם בקשוהו׳ והלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה מקדש שם, ונתמנה לכהן גדול באותו מקדש, ועמד הבית קרוב למאתים שנה. אמר המלך: נפלאתי איך כל פרטי היהודים נמצאים בזכירתך.

אמר טומאש: שמא גם מזה יאמר אדוננו שאני מהם, והענין הוא שאני דורש לנוצרים דברי תוכחות ואני מביא ראיה מרעות היהודים וסבת נפי­לתם. עוד אודיע לאדוננו ב׳ סבות אחרות. הא׳ — כי היהודים בתחילה כאשר נשאו חן בעיני האל היה לוחם מלחמתם, כמו שזה מפורסם בכל מפר הברביה, ולכן לא למדו תחבולות המלחמה כי לא הוצרכו, וכן נאמר עליהם: ״מגן אם יראה ורומח״, וכאשר חטאו הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתה לא היו יודעים ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים, והיו נופלים כצאן בלי רועה. הב׳ — כי לא היו להם סול­לות להפיל החומות אשר המציאו הרומיים והיונים, וכן אילי הברזל הנוראים וכן פילים עם מגדלים עליהם, וכי לא נסו היהודים ולא ראום מעולם לא  ידעו להשמר מנזקם, והיו אומרים אלו לאלו: ראו חיות נוראות אשר לא שמענו! כי חשבו שהם חיות השדה.

השיב המלך ואמר: ידוע הוא שהדבר שאדם לא ראהו מעולם לא יוכל לצייר אמתת צורתו. ומצינו בימים הקדומים שהיו יורדים מן הר אחד אל הבקעה אנשים רוכבים על סוסים וחוטפים וגוזלים מאנשי הבקעה, והם כאשר לא ראו מעולם רוכב סוס נדמה להם שהיא צורת חיה אשר מחציה ול­מעלה צורת אדם, ושהאדם והבהמה גוף אחד, והיו קורין אותם סינטאריוש, עד שעבר דרך שם אירקוליש הגבור וראה הסינטאריוש, ושחק על אנשי הבקעה ורדף אחריהם והראה להם שהם אנשים רוכבים על סוסים. ובמלחמה אחת היה לנו עגלה עם סוללה גדולה, ושמו אותה נגד פתח העיר, ורצנו עמה, וחשבו העניים שבעיר שהיא חיה וברחו, ונכנסנו אצל העיר וכבשנו אותה

. אבל מה שאמרת שהיהודים לא ידעו מה הוא — הוא שקר. שהרי כתב גושיפוש הגדול שכאשר צווה טיטוש שיקרבו אל החומה כלי הברזל יצא בחור אחד וחפר תחת אופני העגלות ושם שם גפרית וזפת והד­ליק אש ונשרפו אילי הברזל וכל האנשים השומרים. אחר זה הקריבו ג׳ אילי ברזל שנשארו, ואמר טיטוס כי יצאו ד׳ בחורים מירושלם, ונקראו: טפטיוס הגלילי, ומגנוס חברוני, ויורמינוס שמרוני ואריוס ירושלמי, ויצאו אליהם ויהרגו כל השומרים, והכו במחנה הרומיים מכה עצומה, והיו באים אליהם כאדם בא אל שפחתו עד שנתרחק החיל, ואז הציתו אש באילים. ואיך תאמר שלא היו יודעים ושנדמה להם לחיה ? ובמלחמת אנטיוכוס יצא נער אחד ותקע חרב בבטן הפיל הגדול, לפי שאמר מתתיה שאם ימצא הורג אל הפיל  שיפול המגדל שעליו, הנה שידעו כי מגדל היה. אבל הטענה הקודמת לזה היא טענה שאין עליה ספק, אבל נשאר שנדע למה גרשם מביתו.

השיב טומאש: הטעם הוא, שהם הביאו אל נכר בבית אלהיהם, לכן היה שכרם באותה מדה שילכו באדמת נכר ויעבדוהו שם, וזה מדברי ירמיה נודע, וכן התורה אמרה: ״ועבדתם שם אלהים אחרים״. אז הלכו לבבל, וישבו שם שבעים שנה. וחשבתי בזה מחשבה דקה, למה היו שבעים שנה ? וזה לפי שהשפעת המזלות הוא בסך זה, ואחר כך חוזרים חלילה: שנות שבתי אחת עשרה שנה, שנות צדק יב׳, שנות מאדים ז' שנות השמש י', שנות נוגה ט', שנות כוכב יב׳, שנות הלבנה ט', ולכן ישבו בגולה שנות כל אחד מהם לפי 10 שהם עבדום לכלם.

 אמר המלך: ועתה שאין להם ע״ז למה נענשו כל כך זמן ארוך?

אמר טומאש: יודע לאדוננו, כי העבירות שבין אדם לחבירו הם יותר חמו­רות מאד ממה שבין אדם למקום, לפי שהן תקון המדינות ושלום העולם. והנה הנוצרי נזהר מאד מגזל ואונאה ורבית וכיוצא, ובמה שבינם למקום לא  נזהרו, ויש גוי שאינו מתפלל אלא פעם אחת בשנה, ויהודי להפך, כי מי מן היהודים יאבד תפלה אחת? ואילו בגנבה ואונאה וגזל אינן נזהרין, לכן העני­שם האל שונא גזל ונתארך קיצם ואין להם משיח, והבוערים קוראים אותו בכל מוצאי שבת.

אמר לו: ולמה קוראין אותו על היין?                                      

אמר טומאש: אין לי בזה טעם, אלא אולי יתפתה מיינם. וטעם למה נחרב המקדש — אומר לאדוני, כי הוא קרה לו מה שקרה למושיענו, כי ישו בא לכפר עון אדם הראשון וקבל עליו המות, וכן המקדש בא לכפר על עון יש­ראל ונשרף עליהם.

אמר המלך: באת להשיב דבר זר עם דבר אחר זר כמוהו, כי מי ראה  המלך שחטאו לו עבדיו והרג את בנו לכפר חטאם או שרף את ביתו?

השיב טומאש: אין ענין המושיע דומה, שאם הוא קבל המות לא קבלה אלא הבשר, והוא הלך מיד אל אביו שבשמים ונשאר חי וקיים לפניו לעולם, וכאשר מת לא מת ולא נהרג אלא לפי ראות האנשים.

אמר המלך: די בזה במה שדברנו בעניני היהודים. ומה שאמרת הוא דבר  נכון גם בענין המקדש. ואני חושב עוד טענה אחרת, כי היה מפני שעדיין אפילו ביום זעם ותוכחה זכר אהבתם, וכיון שכוונתו היתה לגרשם כפי המ­חייב טבע עוונם כמו שאמרת, לא רצה שישאר המקדש ביד נכרים, כל שכן אם אותם עבודות לא היו נכונות לא אלא אל העם אשר יצא ממצרים. ויש­תבח אל אמת היודע על כל אמת, ואנחנו מדברים בעניינים על דרך ההש­כלה לא על דרך אמיתת העצם, ומכל מקום שמח אני בהגלות שאין ליהודים מה שמעלילים עליהם, והמבקש הרעה למי שאין לו חטא רעה תבוא עליו, נאם האל!

רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה-השמד השמיני

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השמינישבט יהודה 001

בשנה הד׳ למלך הגדול אלפונשו מספרד קמו בעיר איסיגא ג׳ אנשים, אנשי החמס, והשליכו פגר אחד בבית יהודי והלכו אצל השופטים וצעקו לאמר, כי מצאו נוצרי הרוג בבית איש יהודי. אז בא השופט ואנשיו לבית היהודי ואמר: ירא ה׳ וישפוט, כי אני לא הרגתיו ושונאי בקשו להפילני! ושמו  היהודי בבית הסהר, והיה זה ערב פאשקואה די סינסינייאש אשר העברים קורין פסח. ויצא קול בתוך העיר, וקמו בלילה ראשונה לסינסינייאש והרגו מן היהודים כל אשר מצאו, ורבים מהם ברחו לבית השרים ונמלטו, אבל התענו כל ימי חגם, כי אין מדת היהודים לאכול חמץ. ובעיר פאלמה יצא הקול ועשו גם הם כמו שעשו בעיר איסיגא. ומשם של­חו היהודים שלוחים לעיירות הגדולות שישלחו שלוחים לחצר המלך, ומיד באו לחצר שלשה מחשובי היהודים, ושמם: דון אברהם בנבנשט, ודון יוסף הנשיא והר׳ שמואל ן׳ שושין. והמעלילים כאשר ידעו שהיהודים שלחו שלוחים רדפו אחריהם, והיהודים יראו מאד ונחבאו בתוך היער יום אחד, והתובעים הלכו לחצר המלך וצעקו לפניו.

 אמר המלך: זה לי ימים שידעתי מחשבותיכם וזיופים שלכם אשר תבקשו להפיל עם עני ודל, וכבר נתגלה בזמני שהכל שקר, ועמו אתם באים היום, ומלך משפט אני ולא אסבול עניינכם, ואין לכם התנצלות אלא סכלות שלכם. ולכו היום ומחר תבואו לפניו, ואראה לעיניכם קלונכם וחרפתכם. הלכו משם התובעים בפחי נפש. וביום הב׳ בבקר הגיעו שלוחי היהודים, ובקש המלך לדעת את שמם, ונכתב בספר, והסכימו שידבר השליח החשוב דון יוסף הנשיא, כי חכם היה בחכמות וידע בטיב הלשונות, והוא התחיל. וכל השרים והמלך שמחו בתבונתו וטענותיו.

אמר המלך: עלז לבי על דבריכם, כי הבאים על דבר אמת יש בהן הנעי­מות והחן חלק גדול, ודבריכם על דבר אמת שאין בו ספק, אבל מכל מקום  אשאל מכם: אם הוחזק אחד אצלכם לאיש נאמן ודובר צדק והגנבה נמצא בידוי אם תאמרו אתם שלא גנב ?

אמרו לו: ומי יוכל להכחיש מראית העין ובידיו הגנבה והם הם עדים כנגדו!

אמר המלך: וישמעו אדניכם, הנה היהודי נמצא בידו ורשותו נוצרי הרוג, ואיך אצילהו מפני שהוחזק לנאמן ושאינו רוצח?

השיבו השלוחים: אדוננו המלך; אין הדבר דומה, האיש שגזל וראוהו עדים או מי שנמצא ברשותו ואפשר שאחרים השליכוהו שם.

השיב המלך: דבריכם אמת, וידעתי באמת שאין על היהודים בזה שום  אשם, אבל יש לכם חטאים ממקום אחר, ואלה העמים מחטאתכם ושנאתכם יקומו יום יום עליכם.

אמרו השלוחים: ויגיד לנו מלכנו ונקבל כעבד הנאמן לאדוניו או כבן לאביו.

השיב המלך: נודע לכם כי באתם לארצותינו ערומים ורעבים, והנוצרים  קבלו אתכם באהבה, ואתם שלמתם רעה תחת טובה, ובדבר הרבית לקחתם את נחלתם ושורם ובקרם.

 ב׳— אם אתם עבדים וגולים למה תלבשו בגדי השרים? וזה להטיל קנאה ושנאה, ואני צויתי במלכותי שלא תלבשו משי, אבל יש לכם התנצלות, שאם לא שמעתם בקול אל — איך תשמעו בקולי? הנה יצאתם ממחיצתכם, ולבי אומר לי שהצרות ישיבו אתכם ולא יועיל לכם, ואם תצאו ממלכותי לא תהיה כצאתכם ממצרים בקול ששון ושמחה, אבל ביללה. ואיני תמה מאד מלכותכם, כי מנהג שלכם להתחיל עשירים ולמות עניים, וכשאתם באים לעולם מזל צומח בראשיכם והולך ויורד עד רגליכם, והנוצרי להפך— המזל מתחיל מרגליו והולך לראשיהם, כשיולד הנוצרי לובש סחבות בראשיתו וילדותו ובבחרותו וזקנותו רקמה.

 ג׳— מה אלה  הקבוצים שלכם ללכת בשווקים ביום הברית וכיוצא ואתם מלובשים כסגנים, ועיני העמים רואות וכלות, ואתם, חשובי עמכם, לא עמדתם כי אם על כבוד­כם וצאן אובדות היו עמכם! ד׳— שאם אתם סועדים עם הגוי תדיחו הכוס לפי שנגע, והגוים אומרים: תלונתנו על מלכנו אשר קבל בארצנו מי שלועג עלינו וקורא אותנו טמאים!

 הה׳—למה תלמדו את בניכם הניגון? ואתם בכל  ימיכם חייבין הבכיה וההספד! כי הכריז עליכם אלהי השמים שאתם רשעים ולכן פזר אתכם, ולא עשה כן לכל גוי.

הו׳ — למה תלמדו את בניכם האיש־גרימה ואין אתם יוצאים למלחמה? אין זה אלא כדי שתוכלו היטב להרוג הנוצרי! ואלו חשבתם בגלותכם ופזורכם והיותכם תמיד בסכנה לא הייתם עומקים בכמו אלה, כל זה יורה אבוד הרגשותכם ואבידת שכלכם, ואם עמי  נהגו כן הדין עמהם, כי טבע הממשלה כן חייב, ואתם רואים התפשטות ממשלתם ורצון האל עמהם, וכאשר למדתם הרע לעמי — למה לא למדתם הטוב מהם מישובם והנהגתם ומוסרם? ולא עשיתם כן, אבל למדתם מהם הרע ולמדתם להם הרע מכם! ואל תחשבו דברי דברי איש שונא, שאם אלהיכם ידע מכם בראשונה מדותיכם ואהב אתכם— איך אני אמאס בכם ? לא אמרתי זה כי אם להצילכם מיד שונאיכם!

תשובת השלוחים: שמענו דברי אדוננו המלך, דברי מלך חסד ואב רחמן למדנו, מלכנו, כי לך יאתה, וחסד אם תוכיחנו, ונאמר לתת התנצלות למקצת פשעינו אם יהיה לנו רשיון.

אמר המלך: הלואי שתדעו להשיב, כי לא לאהבת נצוה באתי, ודי לכם כבוד כי בפרטות דברתי עמכם.

אמרו השלוחים: מכל החולאים אשר הזכיר אדוננו עדיין שכח חולי אחר חזק אשר לנו, והוא כי אין מליץ עלינו טובה בלי השקפת קנאה או שגאה, אפילו שהטוב מפורסם לעיניו, ודבר אדוננו וקצפו הלא הוא כמו שהעידו המליציםלרעה. ועל דבר הרבית בימים הקדומים כן היה, ואחר יצא דבר המלך ודתו אין עסק זה בינינו, לבד מג׳ חדשים עד היום אשר הכריחתו בעל כרחינו לתת להם ברבית, כי לא יוכלו לחרוש ולזרוע אם לא יקחו ברבית, וכאשר זכרנו דבר המלך באנו לחצרותיו, ולא מציגו מקום לדבר עמו, ושאל לנו  המשנה ואמרנו לו המאורע, ואמר לנו: אין בזה אשמה עליכם, שאם המלך מנע הרבית הלא הוא לתועלת הנוצרים, ואם הם מואסים אותו תועלת אתם נצולים מאשמה, ומכל מקום בתנאי שלא תקחו אלא דבר מועט וקצוב, וכן עשינו.

 ועל דבר הגנבה מה נאמר? והנה נדמינו לעכברים שאחד יאכל הגבינה ועל כלם יאמר, ומטבע הבריאה להמצא רעים וטובים, ולנו יטילו  האשמה, האם לא ימצא בין הנוצרים מי שלא גנב או גזל? ואף על פי שנמצאו בנוצרים כל המדות החשובות וכל המעלות כבר ראינו בכל יום תולין על הגניבה והגזל, אלא שהממשלה כסות לכמה דברים, כמו שהלבניות באשה כסות לכמה מומין, והגלות להפך, כי הוא המגלה והמראה מום קטן כגרגיר חרדל בכמות כדור השמש. ועל לבוש המשי, מיום שהוכרז לא ימצא איש ממנו שעבר מאמרו, ואנו שלוחי עמך והעשירים שבעמנו, ואין לבוא אל שער המלך כי אם בלבוש יקר, והננו בבגדים שחורים מהנמכרים בזול.

 קפץ איש אחד ואמר: והנה הגשים לובשות משי ורקמה ותכשיטי זהב!

 השיבו השלוחים: והנה הכרוז לא אמר אלא ששום איש יהודי לא ילבש משי, ולא אמר: ״ולא אשה.״, וחשבנו כי מדרך המלכיות לתת רשות וכבוד  לנשים.

אמר המלך: א״כ אתם הולכין כחמור הפחמי, ונשותיכם כפרד האפיפיור, ואינו מן הדין.

ועל הקבוץ אמרו השלוחים: מה נעשה, אדוננו, ודתנו צותנו לגמול חסד, ואומה שפלה כמונו הלואי בהתחבר תתקיים. ועל הניגון וכיוצא, — מי נפש סובלת שלא תתפתה למה שרואה בשכניה, כל שכן הבחורים והנערים אשר  לא יספיק כח להכניעם, ואין בהם תבונה להשמר ממה שאינו ראוי.

השיב המלך: יש בדבריכם טענה. ועתה אל תרגזו, ותנוחו בבתיכם, ומחר תבואו, וכמה מאלה קרה אתכם וזרח בחשך אורכם. בבקר באו לפני המלך, ואמר: ראוי לשלוח חוקר יחקור בדבר.                               

אמרו התובעים: אדוננו המלך! הנה כתב מן השופטים כמה חקרו ודרשו. אמר המשנה: יביאו היהודי ויתייסר בייסורין קשים, והוא יגיד את אשר עשה.

אמרו השלוחים: אם על ידי יסורין יתאמת, ידענו באמת כי היהודי יאמר שהוא הרגו ושאכל את דמו, והיהודים רכי הלבב חלושי המזג ובמעט מצער  יכנעו לכל.

אמר המלך: לא תפחדו מזה, ואני נשבעתי בזבח מושיענו שלא לקבל שום אומדנא או הוכחה מאיש יהודי על ידי יסורין, ממה שאירע בהתחלת מלכותי, כי נגנבו ב׳ כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים, נקראים יהודה אנקווה ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר, כי היהודים גנבום כדרכם, והכיתי היהודים ביסורין, ומיד הודו שגנבום, ותליתי אותם. אחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד ממשרתי. וכנראה בחרו במות הפתאומית להנצל מן הארוכה, והיא מכת היסורין.

אמר אחד מיועצי המלך: בימים הקדומים לא היו דנין שום אדם על ידי ייסורין. והביא ספר דברי הימים.     

וכעס המלך על שלא הזכירוהו בענין גניבת הכפות, ועל זה אמר המלך: אין מי שיגלה זה כי אם הגבור שבגבורים. אמר השרים: ומי הוא? אמר המלך: אמרו אתם!

אמרו הם: כבר עבר ענין זה בימים הקדומים. יש מי שאמר כי הוא האשה״  כיון שיכלה להכשיל לאדם הראשון ולשלמה עם כל חכמתו. ושאל חכם לאפ­לטון: מהו הרוב בעולמי האנשים או הנשים? והשיב: כיון שכל האנשים שומעין לנשים — כל העולם הוא נשים! ויש שאמר כי הוא היין אשר הכשיל לנח המציל בזכותו כל העולם. ואחרים אמרו כי הוא המלך, כי אם יאמר לעקור הרים — יעקרו. ויש מי שאמר כי הוא יצר האדם.                                                                   

אמר המלך: גבורים הם אלה, ויותר מהם הוא הממון. אין קנאה כקנאת המלכים, ואין שנאה כשנאתם, ואין רדיפת הכבוד ברדיפתם, ואין שמחה כמו הנצחון, ועל כל אלה אם יתנו למלך ממון יסלק מלחמתו מעל אויבו. וכן כל הדברים הזרים יתפשרו עם הממון. יכריזו בגלילותי, שמי שיביא שום  עדות יתנו לו חמש מאות כפולות וביתו חפשי מחוקי המלוכד״ ותראו כי אז יתגלה ענין זה.

אז יצא מיד כרוז בחצוצרות, וביום השלישי בא נער אחד כבן שמונה עשרה שנה, ואמר: אדוננו המלך! את האלהים אני ירא ואודיע לפניו אשר  ידעתי.

אמר המלך: האלהים אפשר שאתה ירא, אבל הממון אתה אוהב, אמור! כי מיד יותן לך שכר הרבה.

אמר: משרת לאדוני הנקרא ג׳ואן דילה וירה אני, ונתקוטט מאד עם היהודי אשר נמצא ההרוג בביתו על ענין נחלה שלקח לו על דבר הרבית זה שנים  הרבה, ולילה אחד אמר לי אדוני: אם תהרוג היהודי החזיר הזה אתן לך לבוש משי יקר מאד ועשרים כפולות! אמרתי: נער אנכי לא נסיתי בכיוצא— לך ופגע אתה כי כאיש גבורתו! אחר זה ראיתי שצוה אדוני שיקראו לששה שכניו, וכאשר באו אמר לי שאצא לחוץ. אמרתי: הלא דבר הוא! ושמתי אזני אחורי הדלת ושמעתי לאדוני אומר: אלה היהודים אחר שעשו מה שעשו  למושיענו דמם מותר, והמלכים אם ישמרו אותם הם להנאתם מפני המסים! הנה היום נקבר איש נכרי, ובית הקברות סמוך אלינו, נוציאהו ונשליכהו בבית היהודי שכננו, ויקומו העם ואני עמהם נחלק שלל. אמרו השכנים: ואם ימצאו קבר ריקם יודע הדבר! אמר אדוני: יש שם סמוך לקברו אבן גדולה, ונשליכה בקבר במקום המת! והלכו ונתאחדו, ואני ישנתי ולא נודע לי יותר מזה.

שלחו וקראו לג׳ואן דילה וירה, ואמר: אדוני המלך! אין עדות הנער עדות, כי הוא ברע עמי על דבר שבירותו.

אמר המלך: מעתה אין אנו צריכין אל הנער, ילכו ויראו אם ימצא שם אבן ולא פגר, האבן יעיד עליך! הלכו ומצאו כדברי הנער. אמר ג׳ואן: היהודי הוא שהוציא הפגר ושם האבן.

אמר המלך: אי טמאים! ואתם אומרים כי להוציא את דמו הוציאוהו היהודים, אחר שמת האדם כלום יצא ממנו דם?

ובהיותם בדבור זה באו ב׳ אנשים והעידו איך ראוהו בלילה מוליך פגר  ולא ידעו מה הוא.

אמר המלך לשרים: הלא אמרתי לכם כי אין גבור כממון, וישתבח האל המגלה האמת!

צוה המלך שיקברו את ג׳ואן דילה וירה עד ראשו ויניחוהו שם עד שימות, ולשכנים שיתלו, והארץ יראה ושקטה.

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה


הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השמד התשיעי

בזמן שמלכו אומת גודוש על ארצות המערב ומלכיות אחרות, ועל הכל בעיר הגדולה רומי.

בימים ההם מלך על רומי מלך אדיר ושמו שישבוק, והיה זה שנת ת״ת לישו, ובקש מכל היהודים אשר בספרד שיקבלו טבילת ישו במקום מילה, ואם יעשה הדבר הזה ימשלו במלכותו שוה בשוה עם הנוצרים שומרי דתו. וכי שמעו היהודים כוונתו נאספו מכל עריהם אל העיר הגדולה והרימו קול בתענית ובכיה והספד, ולקול הצעקה באו נוצרים ושאלו להם: מה הענין? וכאשר הגידו, אמרו להם הנוצרים: תקבלו מה שיאמר לכם, כי זה המלך עז ועומד מאד קיים במחשבתו, ולא תצליחו עמו בשום חריצות או הוצאה, ואם לא תודו לו על פרט זה הוא יכריחכם על בטול כל תורתכם, ותראו שלא יועיל תעניתכם, לכן תפייסוהו במועט כדי שלא ישאל לכם הרבה!

השיבו היהודים: מצות מילה היא שרש כל דתנו, ואתם אומרים ששואל לנו פרטי, אינו שואל כי אם הכל, ונמות כלנו ולא נבטל מצוה אחת כל שכן שרש כל האמונה!

מיד נתקבצו כלם ובאו לפני המלך ואמרו לו שימהר מיתתם, כי לא יבטלו מצוה אחת כל שכן הגדולה שבאמונה.

אמר להם המלך: אי עניים וטפשים וזדונים! אשר אתם שואלים בתפלתכם: ״מלכות זדון מהרה תעקר״, ואתם מתפללים על עצמכם, כי אין לכם מלכות אחרת אלא הזדון, למה קבלתם עצה נבערה כזו? הנני נשבע שאם לא תקבלו טבילת ישו מיד אעשה שתעברום כלם ולא יועיל לכם!

אז צוה שאם לא יקבלו טבילת ישו תוך חדש ימים יכריחום לעבור בכל דתם, ואחר כך יעברו בחרב. הלכו היהודים עם כסף וזהב לדורון לשרים, שיתחננו אל המלך שיקח .נכסיהם לעשות מלחמותיו ויניחם בדתם. והשיב להם המלך: אקרא בין המלכים מלך חמדן, ויאמרו כי לא שאלתי טבילת ישו אלא לשיבואו לפשרה של ממון, ועוד כי העניים האלה דת נתחייבו לי ולא ממון, כיון שאוכל להכריחם לדתי כמו שהיה הם עושים לנו אם היה להם מלכות.

השיב רוביירטו החכם לפניו ואמר: אדוננו המלך! משה רבם של אלו ויהושע משרתו לא היו מכריחים לשום אומה שיקבל דת משה, לבד שיקבל עליו שבע מצות שהן מצות אדם הראשון; ועוד, שיהושע בהגיעו סמוך לכל עיר חומה להלחם עליה היה מכריז ואומר: הרוצה להשלים עמנו ולקבל דת — ישלים, רוצה לומר שבע מצות, והרוצה לצאת מן העיר ולברוח — יברח, והרוצה להלחם ישלוף חרבו ויבוא

אמר המלך: יהושע מלך היה בזמנו ואני בזמני, ואקח מן השלשה חלוקות הנאותה יותר אצלי, והוא — שיקבלו עליהם מצוה אחת לבד תחת שבע מצות שיהושע היה מכריח. אחר זה שלח המלך בעד היהודים ואמר להם: אני מבקש טובתכם ולמה  תדחוה בשני ידים ? ואני שמעתי מן האפיפיור וההגמונים שכל מי שאינו מקבל טבילת ישו הוא טמא לעולם ולא יוכל לבוא לגן עדן.

אמר אחד מחכמי היהודים: הנה כתוב בתורתנו שישראל מאסו במתנה הגדולה שנתן להם האל, והיא ארץ חמדה ארץ זבת חלב ודבש, ומה היה ענשם?

 אמר המלך: מבואר הוא שם, והוא שלא יראוה.

אמר החכם: וישמע מלכנו. הנה כבוד רוממותך נתן לנו גן עדן ואנחנו מאסנו בו, יהיה ענשנו אם כן שלא נבוא שם!

אמר המלך: בדברי הגוף אין להכריח האדם, וארץ חמדה דבר הגוף היא, אבל דבר הנפש כופין לאדם כמו שכופין לנער שילמוד. ומיד צוה לתפוש כל ראשי העם, וישבו במאסר קשה ימים רבים. ומתוך המצוקות הרבות והרעות יצאו מכלל הדת רוב קהלות ספרד. וכי מת המלך ההוא הלכו לבקש את ה׳ במקומות אחרות ומצאו, ורבים מצאוהו, ורבים נאבדו ולא מצאו מנוח.

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930