רד. והצלה-יה. מרו. שלט. וישי.י.טולדנו

עמוד 1 מתוך 11

יוסף טולדנו רדיפה והצלה יהדות מרוקו תחת שלטון וישי הוצאת אורות המגרב

פרק ראשון

איומים חדשים

בשנת 1912, עם החלת משטר החסות של צרפת וספרד על מרוקו, נפתח עידן חדש בתולדות יהודי מרוקו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הואטו במידה ניכרת תהליכי המודרניזציה, האמנציפציה והפתיחות לעולם החיצון, אך אלה התחדשו ביתר שאת בשנות ה-20 של המאה העשרים, ואתן התפתחה הכלכלה ושגשגה.

בתחילת שנות ה-30 החלה האווירה במרוקו להשתנות. עלייה מסוכנת של איומים פנימיים וחיצוניים יצרה מציאות חדשה של אי-יציבות, אי־וודאות, קרעים וחששות. אך עם כל חומרתה, לא דמתה מציאות זו למצבן של הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובאלג׳יריה השכנה. רוחות רעות החלו לנשוב מאירופה – גל רדיפות ותעמולה אנטישמית על רקע המשבר הכלכלי העולמי, ומלחמת האזרחים בספרד שהחלה באזור הספרדי של מרוקו. לאלה נוספו ההשלכות של המאורעות בארץ ישראל, והופעתה המאתגרת של התנועה הלאומית המרוקאית, בעלת הצביון המוסלמי המובהק.

תקריות רחוב

ההשלכות המקומיות המאוחרות של השפל הכלכלי העולמי, שהתרחש בעקבות התמוטטות וול סטריט בשנת 1929, יצרו במחצית הראשונה של שנות ה-30 אווירה נוחה לריבוי תקריות רחוב אקראיות בין יהודים למוסלמים, בתואנות הקלות ביותר. עימותים כאלה לא נעדרו בעבר, אולם הפעם היו להם שני מאפיינים חדשים. הראשון הוא התפקיד הוודאי, ולעתים המכריע, של פעילים או גורמים אנטישמים אירופיים, שאימצו את התעמולה הפשיסטית והנאצית. הם פעלו מאחורי הקלעים בארגון ההפגנות המוסלמיות ההמוניות ובליבוי השנאה. המאפיין השני הוא הלך הרוח החדש של הנוער היהודי המרוקאי, שלא היה נכון עוד כמו הוריו לקבל בהכנעה את מעמדו הנחות כבן חסות (הך׳ימי). צעירים בשכבות העממיות היהודיות התגוננו והיכו חזרה את תוקפיהם, להפתעתם הגדולה של המוסלמים, אשר כינו אותם ״נושאי הכובעים והסכינים״ – מין גרסה ראשונית של ״מרוקו סכין״…

תקריות אלו לא היו חמורות בדרך כלל, אך הן העידו על העוינות הגוברת, הן מצד האוכלוסייה המוסלמית, שלא ראתה בעין יפה את האמנציפציה המואצת של היהודים, והן מצד האירופים שאנטישמיות מיובאת דבקה בהם, והם קינאו למעמדם וחששו מתחרות.

כך למשל, ב-21 בפברואר 1930 התעמתו צעירים יהודים עם תלמידי המדרסה שבשדרות אנפה בקזבלנקה. התלמידים המוסלמים האשימו את היהודים בהפגנת ״חוסר כבוד״ כלפיהם. ההורים הוזעקו, והמהומה גברה, ורק התערבות המשטרה החזירה את הסדר על כנו. במשך שלושה ימים שרר בסביבות המללאח (הרובע היהודי) מתח, שלווה בהתכתשויות אקראיות ברחובות המובילים אליו.

ב-13 באפריל התעמתו צעירים יהודים עם מוסלמים בשכונות שונות בקזבלנקה. מסיבה לא ברורה יידו שני הצדדים אבנים על הבתים. למחרת עלה המתח כשילדים מוסלמים יידו אבנים על לוויה יהודית, ״כמו בזמנים הטובים״ לפני החלת החסות הצרפתית.

תקרית נוספת אירעה ב־21 במאי 1932 בתירוץ דומה של ״הפגנת חוסר כבוד״. יהודים הואשמו, שלא בצדק, כי השליכו זבל למסגד הסמוך לביתם וחיללו אותו. במשך מספר ימים, עד שיצאה האמת לאור, שרר מתח נפיץ. האשמת ״חוסר כבוד״ הועלתה שוב, אבל הפעם בכיוון ההפוך.

ב-20 באוקטובר 1932, בעיר פאס, דקר הצעיר היהודי יוסף אמוזג חייל מרוקאי מוסלמי של הצבא הצרפתי, לאחר שגילה חוסר כבוד לנערה יהודייה, דחף אותה בגסות והפיל אותה על האדמה. חבריו של החייל שביקשו נקמה, פלשו בכוח לשכונת היהודים והתעמתו ברחובותיה עם צעירים יהודים שלא היססו להתגונן. המשטרה התערבה ועצרה מספר רב של יהודים. שלושים מהם הועמדו לדין בפני הפאשה ונידונו בקנסות גדולים, ואילו אמוזג הצעיר נידון לשש שנות מאסר.

ב-13 באפריל 1933, שוב התרחשו תקריות דומות בקזבלנקה. דאגה גדולה התעוררה בקהילה היהודית כאשר במספר מקומות בעיר נופצו זגוגיות, ומוסלמים הציקו לעוברי אורח יהודים.

ב-10 במאי התרחבו התקריות לעיר רבאט שגרמו לסגר על המללאח, וכוחות מזוינים הוצבו לשמור על שעריו. הכול התחיל לכאורה בריב שיגרתי שפרץ ״ברובע השמור״ (רובע הזנות הקרוב למללאח), הידוע לשמצה בשל תגרות כאלה. עם התלהטות הרוחות התנפל בן ערפה, בליין מוסלמי ושיכור הידוע כשוחר ריב ומדון, על בעל בית קפה יהודי ואיים להורגו. שלמה אוחיון, בנו בן ה-15, רץ להגנתו ודקר את התוקף למוות; השמועה שהתוקף נהרג פשטה במהירות.

מאורע ״שגרתי״ זה קיבל תהודה עצומה בשל התאריך – ימים ספורים לפני ציון יום השנה השלישית לדהיר (החוק) הברברי. את החוק יזמה הנציבות, והוא נועד להוציא את האזורים הברברים אל מחוץ לתחום השריעה (ההלכה המוסלמית). חוק זה הדהד בכל העולם האסלאמי ועורר התנגדות אלימה. היה זה אות הפתיחה של המאבק הלאומי המרוקאי הדתי בבסיסו. על האווירה המתוחה שיצרה התקרית דיווח העיתון ״מרוקו״ (Maroc) ״שמועה מנופחת על אודות מוסלמי שנהרג בידי יהודי התפשטה במהירות ברובע המדינה (השכונה המוסלמית בערים), ומיד נשבעו מאות מפגינים לנקום את מותו של בן דתם. הם נהרו בהמונים למללאח, ובדרך התנכלו לעוברי אורח יהודים. רק העיכוב בארגון התהלוכה אפשר לכוחות הביטחון להתייצב מסביב לרובע היהודי, שלמרבה המזל ננעלו שעריו בזמן״.

אוכלוסיית המללאח לא הורשתה לצאת מחוץ לחומותיו. גם למחרת, יום ציון ההילולה המסורתית של הילולת ל״ג בעומר, נאסרה היציאה לבית הקברות שמחוץ לתחומו. המצב המתוח נמשך שלושה ימים נוספים ורק ב־15 בחודש הוסרו ההגבלות, והשקט חזר.

אולם בינתיים התפשטו התקריות לעיר הסמוכה סאלה, הידועה בדבקותה הדתית, ובה אוכלוסייה יהודית רבה. המשטרה התערבה ועצרה 150 מוסלמים ו-50 יהודים. העיתון, שראה מאחורי התקרית את היד הנעלמה של הלאומנים, סיכם כי ההתרעה הייתה חמה, ורק בנס לא היו קורבנות בנפש: ״ברור שאין להפריז, אולם נוכחנו לראות שדי בסימן הראשון של חסידי המנהיג הפן־ערבי שאקיב ארסאלאן, כדי שאלף סבלים יהיו מוכנים מייד להרוג יהודים ולשדוד את המללאח״.

לעומת זאת, העיתון  "לה פּרֵס מַרוֹקֵן״ (La Presse marocaine) דיווח כי המשטרה עצרה ברבאט קצין צרפתי לשעבר, אוהד התנועה הימנית הקיצונית ׳לאקסהן פרנסז ״ (L'Actionfrançaise). הוא נתפס בשעת מעשה כשחילק כספים לבריונים כדי שיתקפו יהודים. העיתון הוסיף כי האיש ״מפיץ במרוקו אנטישמיות שלא הכרנו ולא נזקקנו לה עד כה… ברבאט פגשנו באיש נוסף המחפש במרץ את קרבתם של הילידים, ואשר דבריו אינם אלא אנטישמיות ללא כחל וסרק״.

בקרב הקהילה היהודית החל להתפשט החשד בדבר ההסתה האנטישמית מאחורי הקלעים המופצת על ידי התעמולה הגרמנית, כהד עקיף למאורעות באירופה. על כך דיווח לפריז ביוני 1933 פרוספר כהן, אחד ממורי בית הספר של אליאנס בעיר מכנאס:

״להתנכלויות נגד יהודי גרמניה היו בזמן האחרון השלכות מצערות על מרוקו. בקזבלנקה במהלך חג הפסח גרמו הרפתקנים חסרי אחריות לתקריות בין יהודים לערבים, שכמעט הסתיימו בצורה חמורה. במשך מספר ימים סימנו מפגינים מסוימים כמטרה את הרובע היהודי של העיר… השלטונות האזרחיים והצבאיים התערבו. הם גייסו את חיל המצב בקזבלנקה כדי לדכא את העניין בעודו באיבו ולמנוע את התפשטות האש… בוצעו מעצרים בשני המחנות, ונראה היה כי הסדר חזר על כנו. אחרי כשבועיים נהרג מוסלמי בשוגג, בעת שפרץ סכסוך ברבאט בין פונדקאי יהודי ויליד מוסלמי. עם אירוע זה החל גל אנטישמי חדש, חמור יותר מקודמו… השמועות אומרות כי התקריות האומללות היו תוצאה של התעמולה ההיטלראית. מאמרים בעיתונים שכונו מגמתיים אישרו את השמועות״.

יוסף טולדנו- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

רצף תקריות זה, חסר תקדים מאז כינון הפרוטקטורט, עורר דאגה רבה בקהילה היהודית, כפי שכתב הירחון היהודי החדש 'לוניון מרוקן״ L'Union Marocaine. העיתון נוסד בתחילת 1933 בידי אלי נטף, מורה יהודי תוניסאי , ששם לו למטרה להוות משקל נגד לנטייה הציונית של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ -illustre L'Avenir -. הוא צידד בטמיעה בתרבות הצרפתית, וקרא ליהודי מרוקו לקשור את גורלם לצרפת בדומה ליהדות אלג'יריה ותוניסיה. נראה שדאגתו העיקרית הייתה סכנת הידרדרות במצב הביטחוני, העלולה לסכן את השלום הצרפתי.

״בטווח של ימים אחדים, תחילה בקזבלנקה ואחר כך ברבאט, נראה היה כי תגרות חסרות חשיבות ומריבות סתמיות בין הנציגים הפחות ראויים של שתי האוכלוסיות, ערערו את יחסי האמון המצוינים ששררו עד כה בין שני היסודות הילידים של הארץ – היסוד המוסלמי והיסוד היהודי. ההפגנות ההמוניות שתקריות אלה כמעט חוללו, והתנכלויות האספסוף, שדוכאו במהירות הראויה, מושכות את תשומת לבנו, ובהכרח מביאות אותנו להסיק את המסקנות המתחייבות: תקריות השבועות האחרונים, החסרות חשיבות ומשמעות כשלעצמן, מעידות על קיומו של מצב רוח שהיה רדום עד כה, שאין להתעלם ממנו או לזלזל בו״.

שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי החרדים לשמירת הסדר התייחסו ברצינות לאיום. הם חששו כי תקריות מעין אלה יגלשו לתסיסה רחבה יותר, ויחזקו את התנועה הלאומנית שהייתה עדיין בראשית דרכה. ברבאט התריעה על כך המחלקה לענייני הילידים: ״התקריות האחרונות מוכיחות כי הניגוד המסורתי בין מוסלמים ויהודים עומד להתחדד. התקריות הרבות מהוות סכנה אמתית לסדר הציבורי, ועל כן חיוני לשים להן קץ במהרה״.

התקריות התפשטו גם לאזור הפרוטקטורט הספרדי. באל קסאר אל כביר הן לבשו גם פן דתי מדאיג. ביוני 1933 ארגנו מוסלמים הפגנה לפני בית הספר ההיספנו-עברי כדי למחות נגד הצגת המופע ״סול הגיבורה״, לרגל מסיבת סוף השנה. לדעתם הייתה במופע פגיעה חמורה באסלאם. המחזה מעלה על נס את חייה של הקדושה לאלה סוליקה חטשואל, אשר בשנת 1833 העדיפה למות ולא להמיר את דתה. נכבדים מוסלמים דרשו מהפאשה לאסור את הצגת המחזה. לבסוף, למרות הבטחות ההגנה הנחרצות של השלטונות הספרדיים, החליט ועד הקהילה היהודית לא להעלות את ההצגה מחשש למהומות. למרות זאת לא נמנעה התקפה על הרובע היהודי, כפי שדיווח קונסול צרפת בעיר טיטואן: ״קבוצות ילדים מצוידים באלות פשטו במשך שעתיים על המללאח ועל הרחובות הסמוכים. הם השתלחו ביהודים ותקפו אותם, יידו אבנים על בית ספר כי״ח (כל ישראל חברים, אליאנס) ופצעו את המנהל ואת בנו״.

העיתון ׳לאבניר אילוסטרה״ לא שכח לציין את ״התנהגותה המופתית של האוכלוסייה הספרדית ושל השלטונות, וגם את התרעומת שהביעו הגורמים הנאורים באוכלוסייה המוסלמית. גורמים אלה הסתייגו ממובילי המהומות, אשר ניכר היה כי שולהבו על ידי פעילים גרמניים המובילים בגלוי תעמולה המעודדת את הפרת הסדר הציבורי באזור הספרדי״.

יומיים לאחר מכן, ב-1 ביולי בטנג׳יר, פצע שמואל ישראל, יהודי צעיר בעל חנות משקאות, את בנו של נכבד מוסלמי שהיה לקוח קבוע בחנותו. האיש היה שיכור כלוט, אך מיד התפשטה השמועה על רציחתו כביכול. מהומות פרצו, ונפצעו כ-30 איש. המשטרה הבינלאומית התערבה, הפרידה בין הצדדים הנצים וביצעה מעצרים. 18 צעירים יהודים נידונו למאסר של 8 עד 30 ימים; שמואל ישראל נידון לשישה חודשי מאסר.

כעבור שבוע התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה הפן־אסלאמית. ימים ספורים קודם לכן נצבעו סיסמאות על קירות העיר: ״תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!״ אולם למרבה המזל, למרות מספר התנכלויות, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.

בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי(Judería), והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לצאן מרעיתו להימנע מכל תקרית ״בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים״.

בספטמבר 1933, אל מול המצב הנפיץ והמתח הגואה, הקדימו ויצאו נכבדי העיר המוסלמים בקריאה נרגשת שהופצה ברבים, למען סולידריות והבנה הדדית בין שתי הקהילות. את בני ארצם היהודים הזהירו מפני תוצאות התעמולה הציונית המתבדלת, מבלי לנקוט בשמה:

״ידוע לנו היטב שתקריות שלושת הימים האחרונים, שאירעו בין מוסלמים ובני ארצנו היהודים אינן לרוחכם, ואתם גיניתם אותן באופן ברור. לכן אין אנו חוששים שהם יישנו, אבל אנו מבקשים להאיר את תשומת לבכם לעניין שאולי חמק מעיני רבים מכם. העניין הוא התעמולה המזיקה שמנהלים בחוגים מסוימים אנשי מדון, המבקשים ללבות את השנאה וליצור סכסוכים, כדי שיוכלו לנצל את המצב.

יהודים! אל תאמינו אף לא לרגע אחד כי יש בתקריות ביניכם ובין המוסלמים כדי לקדם את ענייניכם ולשפר את מצבכם. שמעו נא את אזהרותינו, ודעו לכם כי התועמלנים המסוכנים שאנו מדברים עליהם אינם מבקשים אלא להשתמש בכם לענייניהם, תוך כדי ליבוי היצרים וחבלה ביחסיכם המצוינים עם המוסלמים. אסור שהאומה המרוקאית, כאומה מוסלמית, תהיה מושא של חוסר כבוד או זלזול כלשהו. וראוי שתימנעו, כפי שהיה בעבר, מכל דבר העלול לפגוע ברגשותיה ובכבוד ההדדי בין הגזעים. מוסלמים! מקדמת דנא נודעו בברור השכנות הטובה שלכם וסובלנותכם, ולא ייתכן שתיפגע מידת הכנסת האורחים שלכם, אשר במשך מאות בשנים העניקה מקלט בטוח בארצנו לכל כך הרבה אורחים. היהודים חיו אתכם כמו אחים, הם קיבלו ללא תנאי את סמכותכם ואת סמכות בתי הדין שלכם. הם מוכנים לדבוק בעתיד בהתנהגות שהם סיגלו לעצמם עד היום ולהפגין כבוד שהאסלאם ואמונותיו זכאים לו. על כן אנו מבקשים לחזור ולהדגיש את טיב הקשרים עתיקי היומין בין שני הגזעים, קשרים שבעיני משקיפים זרים מציבים אותנו כמופת לחירות ולשוויון.

יהודים! אנא אל תשכחו את מאות השנים שבהן חייתם בתוך העם המרוקאי, בעל הסובלנות הנדיבה. התמידו בהתנהגותכם כלפי שכיניכם, סרבו להפוך מקור לסכסוכים, גרשו מקרבכם את אלה שמסיטים אתכם לרע ומבקשים להניא אתכם מלחיות עם אחיכם המוסלמים בשכנות של אחווה ורווחה  שנתקדשה במשך מאות בשנים!״

נדרש זמן לחזרה לשגרה הן במרוקו הצרפתית והן במרוקו הספרדית. בינתיים הגיעו הדי התקריות למשתתפי הקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בפראג בספטמבר 1933. נציג מרוקו, העורך הראשי של עיתון ״לאבניר אילוסטרה״ יונתן טורש, התקומם נגד התיאור המבהיל של התקריות בפי מר אבישר נציג ארץ ישראל בקונגרס, שהציגן כ״פוגרום דמים״. טורש לעומתו מיעט בחומרת המאורעות ומחה ש״אין לדבר על פרעות כאשר מדובר למעשה במספר קטן של תקריות שוליות; אין לחטוא נגד צרפת הליברלית, המקפידה להגן על יהודי מרוקו״.

הדי פרעות קונסטנטין- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי- יוסף טולידאנו

הדי פרעות קונסטנטין

שקט זמני ושברירי חזר למרוקו. אמנם מרוקו לא ידעה התפרצויות טרגיות דוגמת פרעות קונסטנטין שפקדו את יהדות אלג׳יריה באוגוסט 1934, שבהן נהרגו ונפצעו עשרות יהודים על ידי המון מוסלמי, מבלי שהשלטונות יתערבו במהירות הדרושה, אך השלכותיהן הפסיכולוגיות של אירועים אלה לא היו זניחות כלל, והן עוררו מחדש את המתח והחששות אצל רבים מיהודי מרוקו.

אולם על אף הדמיון במצב בין שתי המדינות, דחה לעת עתה ׳לאבניר אילוסטרה״ את האפשרות שהמאורעות יתפשטו למרוקו.

״איך יוכלו יהודי מרוקו להימנע מהשוואות בין אירועים אלה ובין זרמי התסיסה היונקים מאותו ממקור, אשר זעזעו לפני זמן לא רב את בני דתנו ברבאט, סלא וקזבלנקה ? כיצד לא יהיו אסירי תודה לשלטונות מרוקו אשר השכילו לנקוט צעדי ביטחון מהירים ולמנוע שפיכות דמים ?… גם אם קיימים במרוקו מספר תסמינים המחייבים מחשבה, אין לנו כרגע כל סיבה לחשוש מפעילות פוליטית אשר אנו נהיה קורבנותיה העקיפים, אך הוודאיים. במשחק הפלגים המעצב את החברה המרוקאית, והצפוי להתקיים עוד זמן מה, האנטישמיות אינה תופסת עדיין את המקום המרכזי שיש לה באלג׳יריה. מוטל עלינו היהודים לדחות עד אין קץ את האפשרות שזה יקרה. בידיעה שביחסינו עם המוסלמים תמיד ייתכנו רק אי-הבנות מלאכותיות המופצות על ידי גורמים זדוניים, חובתנו הברורה היא להדק עוד יותר את בריתנו אתם. לא מאורעות חיצוניים ולא פעולה זדונית שלא במקומה יצליחו לשבור את ההרמוניה השוררת במרוקו בין מוסלמים ויהודים, אם רק נישאר נאמנים לנטייתנו הטבעית המובילה אך לאחווה ולשלום״.

למרות זאת, מטעמי זהירות נקטו שלטונות הפרוטקטורט בצעדי מנע. דוחות המודיעין מדגישים את דאגת היהודים בכמה ערים במרוקו הצרפתית, בעקבות הידיעה על בריחתן הבהולה של 24 משפחות אמידות מקונסטנטין לטנג׳יר:

״תגובת האוכלוסייה היהודית: דאגה רבה שנמוגה במהירות… לעת עתה לא היו למאורעות קונסטנטין השלכות רציניות באימפריה השריפית. יהודים מרוקאים הוקיעו מעשי פרעות כאלה, אשר זעזעו אותם עוד יותר בשל קשרי המשפחה והידידות הקושרים אותם לבני דתם באלג׳יריה… גם אם הבורגנות המוסלמית מצרה עליהם, היא מדגישה שהיהודים קיללו את האסלאם, ולמעשה הם אלה שפתחו ראשונים במעשי העוינות״.

באווירה זו של קנאות דתית, ליבו את האש שיעורי התיאולוגיה של המנהיג הלאומני עלעל אל פאסי, באוניברסיטת אל־קאראוויין בפאס, והשלטונות נאלצו להפסיק את שיעוריו. עלעל הזהיר את הסטודנטים מפני בוגדנות היהודים ותאוות הבצע שלהם, והזכיר את חשדנותו התמידית של הנביא מוחמר כלפיהם בימיו הראשונים של האסלאם.

'לאבניר אילוסטרה״, שבכל הזדמנות קשר כתרים לסולידריות היהודית, הביע צער על להיטותם המועטה של יהודי מרוקו לסייע כספית לאחיהם האלג׳יריים, או לפחות להשתתף בצערם: ״עובדה היא שמשפחות אחינו שנרצחו בקונסטנטין לא קיבלו מקהילותינו אהדה ונחמה ביגונם ולא זכו לביטויי הזדהות מינימליים, מה גם שסיוע חומרי לא היה מיותר״.

ליאון סולטן, עורך דין יהודי ממוצא אלג׳ירי, המזכ״ל הראשון של המפלגה הקומוניסטית המרוקאית לעתיד לבוא, החליט לפתוח מגבית בקרב יוצאי אלג׳יריה הרבים והאמידים בקזבלנקה, לטובת קורבנות הפוגרום. הנציב העליון הניא את יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה ומפקח המוסדות היהודיים, מלארגן מגבית לטובת הקורבנות. הוא טען כי ״מפגן סולידריות מעין זה לא יהיה בעתו בנסיבות שנוצרו, כי הוא יהיה עלול לגרום לתגובות חמורות בחוגים מוסלמים. כדאי לקהילות יהודיות, שעד לאחרונה חששו בעצמן מתגרות חמורות, להימנע מכל פעילות למען בני דתם האלג׳יריים״.

טבח ליל ברתולומיאום הקדוש המרוקאי ?

בעקבות הפוגורם בקונסטנטין רווחו שמועות מבהילות על קשר לארגן טבח המוני ביהודי קזבלנקה, לרגל יום הכיפורים ב-19 לספטמבר 1934 בנוסח התקדים הצרפתי הנורא מכל – ליל ברתולומיאוס הקדוש. התכנון היה לגייס לכך את ההמון המוסלמי, המוסת על ידי התועמלנים האנטישמיים הצרפתים.

הערת המחבר: ציון הטבח ההמוני של פרוטסטנטים על ידי מלך צרפת בשנת 1572.

הקריאה יצאה לראשונה מעל דפי עיתון הימין הקיצוני ״לה סוחיי דו  מרוק״ (Le Soleil du Maroc). לנוכח המחאה הכללית שעוררה הקריאה לטבח, והאיום לסגור את העיתון ולהעמידו למשפט, התנער עורכו הראשי מהאחריות. במאמר מערכת הוא הסביר כי לא קרא לטבח, אלא רק מילא תפקידו כעיתונאי בפרסום השמועה הנפוצה. עם זאת הוא לא היה רחוק מלהצדיק מאורע כזה לו היה מתרחש:

״לא קראתי חלילה לבצע טבח חדש של ליל ברתולומיאוס הקדוש… כמשרת האמת וכנאמן לעובדות רק הצבעתי על סכנת ההשתלטות ההדרגתית של היהודים על המקצועות החופשיים, הפיננסים, הממון, המסחר, ועל כלל התחומים שמהם הם שואפים להוציא אותנו… אמרתי שכאן במרוקו פעלה צרפת כמעט אך ורק לטובת היהודים המרוקאים, וביקשתי ששליטינו יעשו דבר מה מועיל גם לטובת המוסלמים, בני בריתנו הכנים והנאמנים. הצבעתי על דחיפות הצעדים שיש לנקוט כדי להגביל את כניסת התלמידים היהודים לבתי הספר התיכוניים ולבתי ספר הגבוהים, וגם למקצועות חופשיים מסוימים, ועל הצורך לכוון את ההמון למקצועות שעד כה התרחקו מהם, מרצון או שלא מרצון״.

מאמר מערכת זה נכתב לכאורה כדי לנסות להחזיר את השקט, אך הוא היה עדות נוספת לעומק החדירה של התעמולה האנטישמית שמקורה בצרפת, ואשר כבר תפסה לה אחיזה בחלק מהמתיישבים האירופים, שפעלו במרץ לגרור אחריהם גם את האוכלוסייה המוסלמית. אפשר ללמוד על ממדי הדאגה החרישית בקהילה היהודית, דרך העסקה המוזרה שגילו בקזבלנקה שירותי הביטחון:

״דווח על דאגה שמגלים יהודים בכמה ערים, בעקבות השמועה שהמוסלמים עומדים לפרוע ביהודים ב-19 בספטמבר, יום הכיפורים, שאותו הכתירו אנטישמים קיצוניים כתאריך חדש ל׳ליל ברתולומיאום הקדוש׳. משה אזולאי, יהודי אלג׳ירי בקזבלנקה, ניסה לנצל לטובתו את החשש, ומכר לבני דתו אקדחים אוטומטיים. קניית האקדחים מוכיחה כי היהודים התכוונו להגן על עצמם. צוין בעניין זה כי עוזרות הבית המוסלמיות המועסקות אצל אירופיים אמרו כי היהודים יתקפו את בני המקום כדי לנקום את טבח קונסטנטין״.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30