רד. והצלה-יה. מרו. שלט. וישי.י.טולדנו


יוסף טולדנו רדיפה והצלה יהדות מרוקו תחת שלטון וישי הוצאת אורות המגרב

פרק ראשון

איומים חדשים

בשנת 1912, עם החלת משטר החסות של צרפת וספרד על מרוקו, נפתח עידן חדש בתולדות יהודי מרוקו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הואטו במידה ניכרת תהליכי המודרניזציה, האמנציפציה והפתיחות לעולם החיצון, אך אלה התחדשו ביתר שאת בשנות ה-20 של המאה העשרים, ואתן התפתחה הכלכלה ושגשגה.

בתחילת שנות ה-30 החלה האווירה במרוקו להשתנות. עלייה מסוכנת של איומים פנימיים וחיצוניים יצרה מציאות חדשה של אי-יציבות, אי־וודאות, קרעים וחששות. אך עם כל חומרתה, לא דמתה מציאות זו למצבן של הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובאלג׳יריה השכנה. רוחות רעות החלו לנשוב מאירופה – גל רדיפות ותעמולה אנטישמית על רקע המשבר הכלכלי העולמי, ומלחמת האזרחים בספרד שהחלה באזור הספרדי של מרוקו. לאלה נוספו ההשלכות של המאורעות בארץ ישראל, והופעתה המאתגרת של התנועה הלאומית המרוקאית, בעלת הצביון המוסלמי המובהק.

תקריות רחוב

ההשלכות המקומיות המאוחרות של השפל הכלכלי העולמי, שהתרחש בעקבות התמוטטות וול סטריט בשנת 1929, יצרו במחצית הראשונה של שנות ה-30 אווירה נוחה לריבוי תקריות רחוב אקראיות בין יהודים למוסלמים, בתואנות הקלות ביותר. עימותים כאלה לא נעדרו בעבר, אולם הפעם היו להם שני מאפיינים חדשים. הראשון הוא התפקיד הוודאי, ולעתים המכריע, של פעילים או גורמים אנטישמים אירופיים, שאימצו את התעמולה הפשיסטית והנאצית. הם פעלו מאחורי הקלעים בארגון ההפגנות המוסלמיות ההמוניות ובליבוי השנאה. המאפיין השני הוא הלך הרוח החדש של הנוער היהודי המרוקאי, שלא היה נכון עוד כמו הוריו לקבל בהכנעה את מעמדו הנחות כבן חסות (הך׳ימי). צעירים בשכבות העממיות היהודיות התגוננו והיכו חזרה את תוקפיהם, להפתעתם הגדולה של המוסלמים, אשר כינו אותם ״נושאי הכובעים והסכינים״ – מין גרסה ראשונית של ״מרוקו סכין״…

תקריות אלו לא היו חמורות בדרך כלל, אך הן העידו על העוינות הגוברת, הן מצד האוכלוסייה המוסלמית, שלא ראתה בעין יפה את האמנציפציה המואצת של היהודים, והן מצד האירופים שאנטישמיות מיובאת דבקה בהם, והם קינאו למעמדם וחששו מתחרות.

כך למשל, ב-21 בפברואר 1930 התעמתו צעירים יהודים עם תלמידי המדרסה שבשדרות אנפה בקזבלנקה. התלמידים המוסלמים האשימו את היהודים בהפגנת ״חוסר כבוד״ כלפיהם. ההורים הוזעקו, והמהומה גברה, ורק התערבות המשטרה החזירה את הסדר על כנו. במשך שלושה ימים שרר בסביבות המללאח (הרובע היהודי) מתח, שלווה בהתכתשויות אקראיות ברחובות המובילים אליו.

ב-13 באפריל התעמתו צעירים יהודים עם מוסלמים בשכונות שונות בקזבלנקה. מסיבה לא ברורה יידו שני הצדדים אבנים על הבתים. למחרת עלה המתח כשילדים מוסלמים יידו אבנים על לוויה יהודית, ״כמו בזמנים הטובים״ לפני החלת החסות הצרפתית.

תקרית נוספת אירעה ב־21 במאי 1932 בתירוץ דומה של ״הפגנת חוסר כבוד״. יהודים הואשמו, שלא בצדק, כי השליכו זבל למסגד הסמוך לביתם וחיללו אותו. במשך מספר ימים, עד שיצאה האמת לאור, שרר מתח נפיץ. האשמת ״חוסר כבוד״ הועלתה שוב, אבל הפעם בכיוון ההפוך.

ב-20 באוקטובר 1932, בעיר פאס, דקר הצעיר היהודי יוסף אמוזג חייל מרוקאי מוסלמי של הצבא הצרפתי, לאחר שגילה חוסר כבוד לנערה יהודייה, דחף אותה בגסות והפיל אותה על האדמה. חבריו של החייל שביקשו נקמה, פלשו בכוח לשכונת היהודים והתעמתו ברחובותיה עם צעירים יהודים שלא היססו להתגונן. המשטרה התערבה ועצרה מספר רב של יהודים. שלושים מהם הועמדו לדין בפני הפאשה ונידונו בקנסות גדולים, ואילו אמוזג הצעיר נידון לשש שנות מאסר.

ב-13 באפריל 1933, שוב התרחשו תקריות דומות בקזבלנקה. דאגה גדולה התעוררה בקהילה היהודית כאשר במספר מקומות בעיר נופצו זגוגיות, ומוסלמים הציקו לעוברי אורח יהודים.

ב-10 במאי התרחבו התקריות לעיר רבאט שגרמו לסגר על המללאח, וכוחות מזוינים הוצבו לשמור על שעריו. הכול התחיל לכאורה בריב שיגרתי שפרץ ״ברובע השמור״ (רובע הזנות הקרוב למללאח), הידוע לשמצה בשל תגרות כאלה. עם התלהטות הרוחות התנפל בן ערפה, בליין מוסלמי ושיכור הידוע כשוחר ריב ומדון, על בעל בית קפה יהודי ואיים להורגו. שלמה אוחיון, בנו בן ה-15, רץ להגנתו ודקר את התוקף למוות; השמועה שהתוקף נהרג פשטה במהירות.

מאורע ״שגרתי״ זה קיבל תהודה עצומה בשל התאריך – ימים ספורים לפני ציון יום השנה השלישית לדהיר (החוק) הברברי. את החוק יזמה הנציבות, והוא נועד להוציא את האזורים הברברים אל מחוץ לתחום השריעה (ההלכה המוסלמית). חוק זה הדהד בכל העולם האסלאמי ועורר התנגדות אלימה. היה זה אות הפתיחה של המאבק הלאומי המרוקאי הדתי בבסיסו. על האווירה המתוחה שיצרה התקרית דיווח העיתון ״מרוקו״ (Maroc) ״שמועה מנופחת על אודות מוסלמי שנהרג בידי יהודי התפשטה במהירות ברובע המדינה (השכונה המוסלמית בערים), ומיד נשבעו מאות מפגינים לנקום את מותו של בן דתם. הם נהרו בהמונים למללאח, ובדרך התנכלו לעוברי אורח יהודים. רק העיכוב בארגון התהלוכה אפשר לכוחות הביטחון להתייצב מסביב לרובע היהודי, שלמרבה המזל ננעלו שעריו בזמן״.

אוכלוסיית המללאח לא הורשתה לצאת מחוץ לחומותיו. גם למחרת, יום ציון ההילולה המסורתית של הילולת ל״ג בעומר, נאסרה היציאה לבית הקברות שמחוץ לתחומו. המצב המתוח נמשך שלושה ימים נוספים ורק ב־15 בחודש הוסרו ההגבלות, והשקט חזר.

אולם בינתיים התפשטו התקריות לעיר הסמוכה סאלה, הידועה בדבקותה הדתית, ובה אוכלוסייה יהודית רבה. המשטרה התערבה ועצרה 150 מוסלמים ו-50 יהודים. העיתון, שראה מאחורי התקרית את היד הנעלמה של הלאומנים, סיכם כי ההתרעה הייתה חמה, ורק בנס לא היו קורבנות בנפש: ״ברור שאין להפריז, אולם נוכחנו לראות שדי בסימן הראשון של חסידי המנהיג הפן־ערבי שאקיב ארסאלאן, כדי שאלף סבלים יהיו מוכנים מייד להרוג יהודים ולשדוד את המללאח״.

לעומת זאת, העיתון  "לה פּרֵס מַרוֹקֵן״ (La Presse marocaine) דיווח כי המשטרה עצרה ברבאט קצין צרפתי לשעבר, אוהד התנועה הימנית הקיצונית ׳לאקסהן פרנסז ״ (L'Actionfrançaise). הוא נתפס בשעת מעשה כשחילק כספים לבריונים כדי שיתקפו יהודים. העיתון הוסיף כי האיש ״מפיץ במרוקו אנטישמיות שלא הכרנו ולא נזקקנו לה עד כה… ברבאט פגשנו באיש נוסף המחפש במרץ את קרבתם של הילידים, ואשר דבריו אינם אלא אנטישמיות ללא כחל וסרק״.

בקרב הקהילה היהודית החל להתפשט החשד בדבר ההסתה האנטישמית מאחורי הקלעים המופצת על ידי התעמולה הגרמנית, כהד עקיף למאורעות באירופה. על כך דיווח לפריז ביוני 1933 פרוספר כהן, אחד ממורי בית הספר של אליאנס בעיר מכנאס:

״להתנכלויות נגד יהודי גרמניה היו בזמן האחרון השלכות מצערות על מרוקו. בקזבלנקה במהלך חג הפסח גרמו הרפתקנים חסרי אחריות לתקריות בין יהודים לערבים, שכמעט הסתיימו בצורה חמורה. במשך מספר ימים סימנו מפגינים מסוימים כמטרה את הרובע היהודי של העיר… השלטונות האזרחיים והצבאיים התערבו. הם גייסו את חיל המצב בקזבלנקה כדי לדכא את העניין בעודו באיבו ולמנוע את התפשטות האש… בוצעו מעצרים בשני המחנות, ונראה היה כי הסדר חזר על כנו. אחרי כשבועיים נהרג מוסלמי בשוגג, בעת שפרץ סכסוך ברבאט בין פונדקאי יהודי ויליד מוסלמי. עם אירוע זה החל גל אנטישמי חדש, חמור יותר מקודמו… השמועות אומרות כי התקריות האומללות היו תוצאה של התעמולה ההיטלראית. מאמרים בעיתונים שכונו מגמתיים אישרו את השמועות״.

יוסף טולדנו- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

רצף תקריות זה, חסר תקדים מאז כינון הפרוטקטורט, עורר דאגה רבה בקהילה היהודית, כפי שכתב הירחון היהודי החדש 'לוניון מרוקן״ L'Union Marocaine. העיתון נוסד בתחילת 1933 בידי אלי נטף, מורה יהודי תוניסאי , ששם לו למטרה להוות משקל נגד לנטייה הציונית של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ -illustre L'Avenir -. הוא צידד בטמיעה בתרבות הצרפתית, וקרא ליהודי מרוקו לקשור את גורלם לצרפת בדומה ליהדות אלג'יריה ותוניסיה. נראה שדאגתו העיקרית הייתה סכנת הידרדרות במצב הביטחוני, העלולה לסכן את השלום הצרפתי.

״בטווח של ימים אחדים, תחילה בקזבלנקה ואחר כך ברבאט, נראה היה כי תגרות חסרות חשיבות ומריבות סתמיות בין הנציגים הפחות ראויים של שתי האוכלוסיות, ערערו את יחסי האמון המצוינים ששררו עד כה בין שני היסודות הילידים של הארץ – היסוד המוסלמי והיסוד היהודי. ההפגנות ההמוניות שתקריות אלה כמעט חוללו, והתנכלויות האספסוף, שדוכאו במהירות הראויה, מושכות את תשומת לבנו, ובהכרח מביאות אותנו להסיק את המסקנות המתחייבות: תקריות השבועות האחרונים, החסרות חשיבות ומשמעות כשלעצמן, מעידות על קיומו של מצב רוח שהיה רדום עד כה, שאין להתעלם ממנו או לזלזל בו״.

שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי החרדים לשמירת הסדר התייחסו ברצינות לאיום. הם חששו כי תקריות מעין אלה יגלשו לתסיסה רחבה יותר, ויחזקו את התנועה הלאומנית שהייתה עדיין בראשית דרכה. ברבאט התריעה על כך המחלקה לענייני הילידים: ״התקריות האחרונות מוכיחות כי הניגוד המסורתי בין מוסלמים ויהודים עומד להתחדד. התקריות הרבות מהוות סכנה אמתית לסדר הציבורי, ועל כן חיוני לשים להן קץ במהרה״.

התקריות התפשטו גם לאזור הפרוטקטורט הספרדי. באל קסאר אל כביר הן לבשו גם פן דתי מדאיג. ביוני 1933 ארגנו מוסלמים הפגנה לפני בית הספר ההיספנו-עברי כדי למחות נגד הצגת המופע ״סול הגיבורה״, לרגל מסיבת סוף השנה. לדעתם הייתה במופע פגיעה חמורה באסלאם. המחזה מעלה על נס את חייה של הקדושה לאלה סוליקה חטשואל, אשר בשנת 1833 העדיפה למות ולא להמיר את דתה. נכבדים מוסלמים דרשו מהפאשה לאסור את הצגת המחזה. לבסוף, למרות הבטחות ההגנה הנחרצות של השלטונות הספרדיים, החליט ועד הקהילה היהודית לא להעלות את ההצגה מחשש למהומות. למרות זאת לא נמנעה התקפה על הרובע היהודי, כפי שדיווח קונסול צרפת בעיר טיטואן: ״קבוצות ילדים מצוידים באלות פשטו במשך שעתיים על המללאח ועל הרחובות הסמוכים. הם השתלחו ביהודים ותקפו אותם, יידו אבנים על בית ספר כי״ח (כל ישראל חברים, אליאנס) ופצעו את המנהל ואת בנו״.

העיתון ׳לאבניר אילוסטרה״ לא שכח לציין את ״התנהגותה המופתית של האוכלוסייה הספרדית ושל השלטונות, וגם את התרעומת שהביעו הגורמים הנאורים באוכלוסייה המוסלמית. גורמים אלה הסתייגו ממובילי המהומות, אשר ניכר היה כי שולהבו על ידי פעילים גרמניים המובילים בגלוי תעמולה המעודדת את הפרת הסדר הציבורי באזור הספרדי״.

יומיים לאחר מכן, ב-1 ביולי בטנג׳יר, פצע שמואל ישראל, יהודי צעיר בעל חנות משקאות, את בנו של נכבד מוסלמי שהיה לקוח קבוע בחנותו. האיש היה שיכור כלוט, אך מיד התפשטה השמועה על רציחתו כביכול. מהומות פרצו, ונפצעו כ-30 איש. המשטרה הבינלאומית התערבה, הפרידה בין הצדדים הנצים וביצעה מעצרים. 18 צעירים יהודים נידונו למאסר של 8 עד 30 ימים; שמואל ישראל נידון לשישה חודשי מאסר.

כעבור שבוע התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה הפן־אסלאמית. ימים ספורים קודם לכן נצבעו סיסמאות על קירות העיר: ״תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!״ אולם למרבה המזל, למרות מספר התנכלויות, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.

בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי(Judería), והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לצאן מרעיתו להימנע מכל תקרית ״בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים״.

בספטמבר 1933, אל מול המצב הנפיץ והמתח הגואה, הקדימו ויצאו נכבדי העיר המוסלמים בקריאה נרגשת שהופצה ברבים, למען סולידריות והבנה הדדית בין שתי הקהילות. את בני ארצם היהודים הזהירו מפני תוצאות התעמולה הציונית המתבדלת, מבלי לנקוט בשמה:

״ידוע לנו היטב שתקריות שלושת הימים האחרונים, שאירעו בין מוסלמים ובני ארצנו היהודים אינן לרוחכם, ואתם גיניתם אותן באופן ברור. לכן אין אנו חוששים שהם יישנו, אבל אנו מבקשים להאיר את תשומת לבכם לעניין שאולי חמק מעיני רבים מכם. העניין הוא התעמולה המזיקה שמנהלים בחוגים מסוימים אנשי מדון, המבקשים ללבות את השנאה וליצור סכסוכים, כדי שיוכלו לנצל את המצב.

יהודים! אל תאמינו אף לא לרגע אחד כי יש בתקריות ביניכם ובין המוסלמים כדי לקדם את ענייניכם ולשפר את מצבכם. שמעו נא את אזהרותינו, ודעו לכם כי התועמלנים המסוכנים שאנו מדברים עליהם אינם מבקשים אלא להשתמש בכם לענייניהם, תוך כדי ליבוי היצרים וחבלה ביחסיכם המצוינים עם המוסלמים. אסור שהאומה המרוקאית, כאומה מוסלמית, תהיה מושא של חוסר כבוד או זלזול כלשהו. וראוי שתימנעו, כפי שהיה בעבר, מכל דבר העלול לפגוע ברגשותיה ובכבוד ההדדי בין הגזעים. מוסלמים! מקדמת דנא נודעו בברור השכנות הטובה שלכם וסובלנותכם, ולא ייתכן שתיפגע מידת הכנסת האורחים שלכם, אשר במשך מאות בשנים העניקה מקלט בטוח בארצנו לכל כך הרבה אורחים. היהודים חיו אתכם כמו אחים, הם קיבלו ללא תנאי את סמכותכם ואת סמכות בתי הדין שלכם. הם מוכנים לדבוק בעתיד בהתנהגות שהם סיגלו לעצמם עד היום ולהפגין כבוד שהאסלאם ואמונותיו זכאים לו. על כן אנו מבקשים לחזור ולהדגיש את טיב הקשרים עתיקי היומין בין שני הגזעים, קשרים שבעיני משקיפים זרים מציבים אותנו כמופת לחירות ולשוויון.

יהודים! אנא אל תשכחו את מאות השנים שבהן חייתם בתוך העם המרוקאי, בעל הסובלנות הנדיבה. התמידו בהתנהגותכם כלפי שכיניכם, סרבו להפוך מקור לסכסוכים, גרשו מקרבכם את אלה שמסיטים אתכם לרע ומבקשים להניא אתכם מלחיות עם אחיכם המוסלמים בשכנות של אחווה ורווחה  שנתקדשה במשך מאות בשנים!״

נדרש זמן לחזרה לשגרה הן במרוקו הצרפתית והן במרוקו הספרדית. בינתיים הגיעו הדי התקריות למשתתפי הקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בפראג בספטמבר 1933. נציג מרוקו, העורך הראשי של עיתון ״לאבניר אילוסטרה״ יונתן טורש, התקומם נגד התיאור המבהיל של התקריות בפי מר אבישר נציג ארץ ישראל בקונגרס, שהציגן כ״פוגרום דמים״. טורש לעומתו מיעט בחומרת המאורעות ומחה ש״אין לדבר על פרעות כאשר מדובר למעשה במספר קטן של תקריות שוליות; אין לחטוא נגד צרפת הליברלית, המקפידה להגן על יהודי מרוקו״.

הדי פרעות קונסטנטין- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי- יוסף טולידאנו

הדי פרעות קונסטנטין

שקט זמני ושברירי חזר למרוקו. אמנם מרוקו לא ידעה התפרצויות טרגיות דוגמת פרעות קונסטנטין שפקדו את יהדות אלג׳יריה באוגוסט 1934, שבהן נהרגו ונפצעו עשרות יהודים על ידי המון מוסלמי, מבלי שהשלטונות יתערבו במהירות הדרושה, אך השלכותיהן הפסיכולוגיות של אירועים אלה לא היו זניחות כלל, והן עוררו מחדש את המתח והחששות אצל רבים מיהודי מרוקו.

אולם על אף הדמיון במצב בין שתי המדינות, דחה לעת עתה ׳לאבניר אילוסטרה״ את האפשרות שהמאורעות יתפשטו למרוקו.

״איך יוכלו יהודי מרוקו להימנע מהשוואות בין אירועים אלה ובין זרמי התסיסה היונקים מאותו ממקור, אשר זעזעו לפני זמן לא רב את בני דתנו ברבאט, סלא וקזבלנקה ? כיצד לא יהיו אסירי תודה לשלטונות מרוקו אשר השכילו לנקוט צעדי ביטחון מהירים ולמנוע שפיכות דמים ?… גם אם קיימים במרוקו מספר תסמינים המחייבים מחשבה, אין לנו כרגע כל סיבה לחשוש מפעילות פוליטית אשר אנו נהיה קורבנותיה העקיפים, אך הוודאיים. במשחק הפלגים המעצב את החברה המרוקאית, והצפוי להתקיים עוד זמן מה, האנטישמיות אינה תופסת עדיין את המקום המרכזי שיש לה באלג׳יריה. מוטל עלינו היהודים לדחות עד אין קץ את האפשרות שזה יקרה. בידיעה שביחסינו עם המוסלמים תמיד ייתכנו רק אי-הבנות מלאכותיות המופצות על ידי גורמים זדוניים, חובתנו הברורה היא להדק עוד יותר את בריתנו אתם. לא מאורעות חיצוניים ולא פעולה זדונית שלא במקומה יצליחו לשבור את ההרמוניה השוררת במרוקו בין מוסלמים ויהודים, אם רק נישאר נאמנים לנטייתנו הטבעית המובילה אך לאחווה ולשלום״.

למרות זאת, מטעמי זהירות נקטו שלטונות הפרוטקטורט בצעדי מנע. דוחות המודיעין מדגישים את דאגת היהודים בכמה ערים במרוקו הצרפתית, בעקבות הידיעה על בריחתן הבהולה של 24 משפחות אמידות מקונסטנטין לטנג׳יר:

״תגובת האוכלוסייה היהודית: דאגה רבה שנמוגה במהירות… לעת עתה לא היו למאורעות קונסטנטין השלכות רציניות באימפריה השריפית. יהודים מרוקאים הוקיעו מעשי פרעות כאלה, אשר זעזעו אותם עוד יותר בשל קשרי המשפחה והידידות הקושרים אותם לבני דתם באלג׳יריה… גם אם הבורגנות המוסלמית מצרה עליהם, היא מדגישה שהיהודים קיללו את האסלאם, ולמעשה הם אלה שפתחו ראשונים במעשי העוינות״.

באווירה זו של קנאות דתית, ליבו את האש שיעורי התיאולוגיה של המנהיג הלאומני עלעל אל פאסי, באוניברסיטת אל־קאראוויין בפאס, והשלטונות נאלצו להפסיק את שיעוריו. עלעל הזהיר את הסטודנטים מפני בוגדנות היהודים ותאוות הבצע שלהם, והזכיר את חשדנותו התמידית של הנביא מוחמר כלפיהם בימיו הראשונים של האסלאם.

'לאבניר אילוסטרה״, שבכל הזדמנות קשר כתרים לסולידריות היהודית, הביע צער על להיטותם המועטה של יהודי מרוקו לסייע כספית לאחיהם האלג׳יריים, או לפחות להשתתף בצערם: ״עובדה היא שמשפחות אחינו שנרצחו בקונסטנטין לא קיבלו מקהילותינו אהדה ונחמה ביגונם ולא זכו לביטויי הזדהות מינימליים, מה גם שסיוע חומרי לא היה מיותר״.

ליאון סולטן, עורך דין יהודי ממוצא אלג׳ירי, המזכ״ל הראשון של המפלגה הקומוניסטית המרוקאית לעתיד לבוא, החליט לפתוח מגבית בקרב יוצאי אלג׳יריה הרבים והאמידים בקזבלנקה, לטובת קורבנות הפוגרום. הנציב העליון הניא את יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה ומפקח המוסדות היהודיים, מלארגן מגבית לטובת הקורבנות. הוא טען כי ״מפגן סולידריות מעין זה לא יהיה בעתו בנסיבות שנוצרו, כי הוא יהיה עלול לגרום לתגובות חמורות בחוגים מוסלמים. כדאי לקהילות יהודיות, שעד לאחרונה חששו בעצמן מתגרות חמורות, להימנע מכל פעילות למען בני דתם האלג׳יריים״.

טבח ליל ברתולומיאום הקדוש המרוקאי ?

בעקבות הפוגורם בקונסטנטין רווחו שמועות מבהילות על קשר לארגן טבח המוני ביהודי קזבלנקה, לרגל יום הכיפורים ב-19 לספטמבר 1934 בנוסח התקדים הצרפתי הנורא מכל – ליל ברתולומיאוס הקדוש. התכנון היה לגייס לכך את ההמון המוסלמי, המוסת על ידי התועמלנים האנטישמיים הצרפתים.

הערת המחבר: ציון הטבח ההמוני של פרוטסטנטים על ידי מלך צרפת בשנת 1572.

הקריאה יצאה לראשונה מעל דפי עיתון הימין הקיצוני ״לה סוחיי דו  מרוק״ (Le Soleil du Maroc). לנוכח המחאה הכללית שעוררה הקריאה לטבח, והאיום לסגור את העיתון ולהעמידו למשפט, התנער עורכו הראשי מהאחריות. במאמר מערכת הוא הסביר כי לא קרא לטבח, אלא רק מילא תפקידו כעיתונאי בפרסום השמועה הנפוצה. עם זאת הוא לא היה רחוק מלהצדיק מאורע כזה לו היה מתרחש:

״לא קראתי חלילה לבצע טבח חדש של ליל ברתולומיאוס הקדוש… כמשרת האמת וכנאמן לעובדות רק הצבעתי על סכנת ההשתלטות ההדרגתית של היהודים על המקצועות החופשיים, הפיננסים, הממון, המסחר, ועל כלל התחומים שמהם הם שואפים להוציא אותנו… אמרתי שכאן במרוקו פעלה צרפת כמעט אך ורק לטובת היהודים המרוקאים, וביקשתי ששליטינו יעשו דבר מה מועיל גם לטובת המוסלמים, בני בריתנו הכנים והנאמנים. הצבעתי על דחיפות הצעדים שיש לנקוט כדי להגביל את כניסת התלמידים היהודים לבתי הספר התיכוניים ולבתי ספר הגבוהים, וגם למקצועות חופשיים מסוימים, ועל הצורך לכוון את ההמון למקצועות שעד כה התרחקו מהם, מרצון או שלא מרצון״.

מאמר מערכת זה נכתב לכאורה כדי לנסות להחזיר את השקט, אך הוא היה עדות נוספת לעומק החדירה של התעמולה האנטישמית שמקורה בצרפת, ואשר כבר תפסה לה אחיזה בחלק מהמתיישבים האירופים, שפעלו במרץ לגרור אחריהם גם את האוכלוסייה המוסלמית. אפשר ללמוד על ממדי הדאגה החרישית בקהילה היהודית, דרך העסקה המוזרה שגילו בקזבלנקה שירותי הביטחון:

״דווח על דאגה שמגלים יהודים בכמה ערים, בעקבות השמועה שהמוסלמים עומדים לפרוע ביהודים ב-19 בספטמבר, יום הכיפורים, שאותו הכתירו אנטישמים קיצוניים כתאריך חדש ל׳ליל ברתולומיאום הקדוש׳. משה אזולאי, יהודי אלג׳ירי בקזבלנקה, ניסה לנצל לטובתו את החשש, ומכר לבני דתו אקדחים אוטומטיים. קניית האקדחים מוכיחה כי היהודים התכוונו להגן על עצמם. צוין בעניין זה כי עוזרות הבית המוסלמיות המועסקות אצל אירופיים אמרו כי היהודים יתקפו את בני המקום כדי לנקום את טבח קונסטנטין״.

חרם על מוצרי גרמניה- התעמולה הגרמנית-יוסף טולדנו

 התעמולה הגרמנית

עוד לפני עליית היטלר לשלטון, לא השלימה האגודה הפן־גרמנית ״פישטה בונד״ עם כך שברלין זנחה את שאיפותיה לגבי מרוקו, וויתורה עליהן לטובת צרפת. אגודה זו ניהלה תעמולה נגד האויב הצרפתי שהופצה בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מסע התעמולה, שניצל עד תום את המקלט שנתנה לו ספרד באזור חסותה, השתנה עם עליית הנאצים לשלטון, ולבש ממדים אחרים בתכלית. החידוש העיקרי היה בהכנסה מסיבית של מוטיבים אנטישמים בתעמולה שכוונה נגד צרפת ונגד היהודים.

על התעמולה ניצח המסית הגרמני אדולף לנגנהיים, שהתיישב בטנג׳יר ב-1905. הספינות הגרמניות שהגיעו לנמלי האיים הקנריים ולמובלעת הספרדית של סאוטה בצפון מרוקו, הביאו כמעט תמיד חבילות כרוזים בעגה הערבית המקומית, שנועדו למרוקו ולאלג׳יריה. היה זה שילוב של שנאת היהודים ושנאת הקולוניאליזם, שהציגה את צרפת כ׳אומה יהודית׳: ״היהודי מכרסם בכם כפי ששרץ מכרסם בכבשה… צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה וסייענה. גרמניה כולאת ורודפת יהודים, היא מחרימה את רכושם. לולא הייתם עבדים של צרפת, הייתם גם אתם יכולים לנהוג באותה דרך״.

תעמולה כתובה זו הועילה רק במידה מועטה, בשל רמת ההשכלה הנמוכה של האוכלוסייה. נוספו לה שידורי רדיו ברלין בערבית ובברברית, וגם רדיו בארי, תחנה הרדיו האיטלקית הפופולרית באפריקה הצפונית. ההצלחה של שידורים אלה הדאיגה את הנציב העליון, וכך הוא דיווח לפריז:

״העלייה במכירת מכשירי הרדיו לילידים חושפת אותם יותר ויותר לתעמולה המשודרת… רדיו בארי זוכה להאזנה הולכת וגדלה, והוא מגביר את התקפותיו על צרפת. הקריין הערבי מרבה בסקירות על המצב בפלסטינה… המדיניות האנטישמית תופסת גם כן מקום רב: הוא לא מחמיץ שום הזדמנות למנות את הארצות באירופה האוסרות על כניסת פליטים יהודים לשטחן״ (18.11.38 ).

בנוסף על כך, פעלו במרץ מספר יוצאי גרמניה המעטים שעדיין הורשו להתגורר דרך קבע במרוקו, במיוחד בטנג׳יר ובאזור החסות הספרדית. הפעיל ביותר היה אדולף רנשאוזן שהתיישב בטנג׳יר לפני 1914, שם התאסלם ואחר כך עבר ללאראש.

חרם על מוצרי גרמניה

עליית היטלר לשלטון בגרמניה גרמה לתדהמה ולגינויים חריפים בקהילה היהודית המרוקאית. גם בקרב השכבות שנחשפו פחות להשפעה מערבית, עלייתה המבהילה של צורת אנטישמיות לא מוכרת זו זרעה דאגה והעלתה תחושת סולידריות ספונטנית עם האחים הנרדפים. החוגים העממיים והמסורתיים הגיבו כבעבר בתפילות, בצומות ובציפייה לנס. הם ראו בהיטלר את המן של הזמן החדש. רבנים חיברו תפילות מיוחדות שהוקראו בבתי הכנסת להצלת אחיהם בגרמניה.

האליטות החילוניות החדשות בערים הגדולות, שנהגו אורח חיים מערבי, ובפרט בכרך הכלכלי קזבלנקה, הגיבו באמצעים מודרניים יותר של מחאה פוליטית וחרם כלכלי. בדרך זו הם הצטרפו לגינוי האידיאולוגי העולמי של גרמניה הנאצית ולחרם הכלכלי עליה. אולם סיכויי ההצלחה של מחאה מעין זו היו מלכתחילה מוגבלים, בעיקר בשל אופי היחסים של צרפת עם גרמניה במרוקו באותה התקופה.

דמן רב לפני הפרוטקטורט הייתה גרמניה המתחרה הקשה ביותר של צרפת על השליטה במרוקו. צרפת המשיכה לחשוש ממרצה הכלכלי הבלתי נלאה של גרמניה, והיא ניצלה את תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כדי להכניס לפרק החמישי של חוזה ורסיי מ-1919 הגבלות קשות על סחר של גרמניה עם מרוקו. אולם מאז כניסתו למשרד החוץ של שוחר השלום אריסטיד בריאן (Aristide Briand) ב-1925 גברה מגמת הפיוס, ופריז הסכימה לצמצום הדרגתי של חומרת ההגבלות. הסידורים החדשים שאומצו ב-1933 אפשרו מתן אשרות כניסה למרוקו לסוכני מסחר גרמנים לשישה חודשים, אך לא נתנו להם אותן זכויות כמו לאזרחי מדינות אחרות החתומות על אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras כך יכול היה איום החרם היהודי לשבש את הרגיעה ואת החזרה של גרמניה לזירה הכלכלית המרוקאית. זהו ההסבר להתנגדות, בתחילה לא חד-משמעית אבל בהמשך נחושה, של שלטונות הפרוטקטורט ליוזמות החרם היהודי.

כבר באפריל 1933 הוקם בקזבלנקה ועד החרם, ובראשו הרוח החיה של כל המאבקים היהודים, שמואל דניאל לוי, נשיא הקרן הקיימת לישראל במרוקו. מזכירו היה איש העסקים יוסף רפאל טולדנו יליד טנג׳יר, והגזבר היה סוחר התה האמיד רפאל בנאזרף יליד טיטואן, שנהנה מחסות אמריקאית והיה אחד המייסדים והעורכים של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״. חברי הוועד היו: זֵדֵה שולמן, יליד פולין, יצרן הרהיטים המפורסם ביותר במרוקו, מייסד ׳ארמון הריהוט׳ (Le Palais du Mobilier); ליאון בנאסראף; אדון אטדגי; דוד אזנקוט; לואי טארואל; י׳ לוי שושן; ועו״ד קגאן. הוועד התכנס מידי שבוע במועדון הבורגנות היהודית (Cercle de l'Union} בקזבלנקה.

אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras ההסכם הדלת הפתוחה הבטיח שיוון לכל המדינות החתומות בסחר עם מרוקו.

הוועד היה בקשר עם הארגונים היהודים הגדולים בפריז, לונדון וניו-יורק שהשתתפו בחרם נגד המוצרים הגרמנים. הוועד ניסה ללמוד את שיטות העבודה שלהם ולחשוב יחד אתם על צעדים מתאימים להגברת פעילותו. הוא ייסד תת-וועדה כדי לאתר באירופה ובאמריקה יצרנים חלופיים למוצרים המיובאים מגרמניה, וכתובותיהם הופצו לכל יבואני המרוקאים הנוגעים בדבר.

הוועד שלח לכל הסוחרים היהודים בעיר ולכל בתי הכנסת הודעה בצרפתית וביהודית-ערבית וזו לשונה:

אדון נכבד, ובן ברית יקר,

אתה בוודאי סבלת כמונו כשנודעו לך מעשי האלימות והטרור שאנשי היטלר מנהלים כנגד אחינו בגרמניה. ידוע לך ללא ספק שיהודי כל העולם, כמו כל חסידי הדמוקרטיה ברחבי תבל, העלו מחאות נמרצות נגד צעדים אלה, ובתגובה החליטו להחרים כל סחורה גרמנית… החרם הוא הנשק היחידי שבו יכולה היהדות להשתמש. יעילותו הגדולה הוכחה. לכן אנו מתכוונים להשתמש בו בהתמדה ובלי להרפות, כל עוד יימשכו שיטות היטלר הברבריות והבלתי אנושיות. על כן אנחנו מפנים קריאה נרגשת ודחופה לכלל האוכלוסייה המרוקאית, ללא הבדל גזע ואזרחות. חובה על כל שוחרי השלום והשלווה, על כל הלוחמים למען זכויות האדם, שנקנו ביוקר במאות השנים, לצאת לחרם שיטתי נגד כל סחורה גרמנית – גם אם הדבר כרוך בקורבנות כספיים ניכרים. הצלת כולנו תלויה בכך… אנו מעודדים מפעלים וחנויות לתלות בחלונות הראווה כרזות שאנחנו נספק להם, ועליהן כתוב: ״אנו לא מוכרים סחורות גרמניות!״, ״אנו לא מקבלים נציגים או סוכנים של חברות גרמניות!״, ״אם אתה קונה גרמני, אתה מכין את מותך! קנה צרפתי ותחזק את המדינה המגנה עליך!״

בקזבלנקה רבאט, פאס ומכנאס אורגנו אספות המוניות, והוזמנו אליהן אישים ליברלים ונציגים של הארגונים הצרפתיים האנטי-פשיסטים. ב-28 במרס 1933 התכנסה אספה גדולה בבית קולנוע ״לה רז׳נט״ (Le Régent) בקזבלנקה. השתתפו בה כ-3000 איש מכל הארגונים והעמותות היהודיות, נציגים מהליגה לזכויות האדם, מהליגה הבינלאומית של לוחמי השלום ומהסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.(sfio) המאמצים, הפושרים למען האמת, לגייס גם אישים מוסלמים לא העלו פרי.

בתום הנאומים והדיונים, קיבלה האסיפה בתשואות את ההחלטה הבאה:

״נציגי העמותות היהודיות בקזבלנקה, שהתכנסו באסיפת מליאה בנוכחות רשויות הדת וראשי הקהילה, מביעים את מחאתם הגדולה נגד מעשי האלימות כלפי יהודי גרמניה. הוחלט על:

־ הפסקת כל קשרי מסחר עם גרמניה ועל חרם נגד הסחורות הגרמניות בכל האמצעים, כל עוד יימשכו מעשי האלימות האנטישמים.

– סגירת החנויות למשך שעה כאות אבל״.

ראה "רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדנו-הוצ' אורות המגרב-תשע"ז עמ' 18-21

רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

 

שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״.

הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין הגדול, ביטא את התרעומת והתדהמה הכללית לנוכח החזרה לברבריות במאה ־20. יצחק עבו, ראש ועד הקהילה, ביטא את תקוותו לראות את האנושות כולה מתקוממת נגד הברבריות הנאצית, והדגיש את הצורך הדחוף בחרם. הוא הסביר כי קנייה של מוצר גרמני היא למעשה עזרה למשטר הנאצי לרדוף את היהודים. בין אנשי הציבור הלא יהודים שנשאו דברים היו הנשיא המקומי של האגודה לזכויות־אדם מר פסקואה Pascoué נשיא לשכת המסחר פֵירְטי (Perreti) ופרופסור סלְפרנק Sallefranque) מהמכללה המוסלמית בפאס. מייסד מפעל הפסטות מלוזין(Mélusine) חגדול ביותר במדינה; גסטון ברוך (Gaston Baruk), תעשיין יהודי ממוצא איטלקי, הודיע כי מפעלו ביטל זה עתה הזמנה מגרמניה בסכום של חצי מיליון פרנק. הקהל מחא כפיים.

החרם הופעל תחילה רק בערי החוף, ומשם התפשט בהדרגה לכל המדינה, כולל לאזור הספרדי ובטנג׳יר, כפי שמעידים דוחות נספחי המסחר הגרמנים שנשלחו לברלין. ב-4 באפריל 1933 דיווח קונסול גרמניה בלראש: ״כבר עשרה ימים שהיהודים מחרימים סחורות גרמניות, חנויות גרמניות וספינות גרמניות, בעוד ש-70 -80 אחוז מהמסחר הגרמני במרוקו היו עד כה בידי סוחרים יהודים״.

גרמניה חששה מהשלכותיו המזיקות של החרם, ולחצה על שלטונות הפרוטקטורט לשים לו קץ בטרם יתגבר. היא הסתמכה על סעיף ״הדלת הפתוחה״ שאימצה ועידת אלג׳ריאס ב-1911. סעיף זה הבטיח חופש מסחר לכל המדינות, ואסרה על כל צעד מפלה כנגד אחת המדינות החתומות. מעבר להשלכות הכלכליות היו גם שיקולי יוקרה. ברלין לא יכלה לסבול שמרוקו המדינה שעד תחילת 1910 ניהלה עם צרפת תחרות על השליטה בה תהיה המדינה היחידה שתהיה סגורה כלכלית בפניה.

בטנג׳יר, עיר פתוחה לכול בשל מעמדה הבינלאומי, לבשו הקריאות לחרם צליל תקיף יותר, כפי שהעיד נציג האינטרסים הכלכליים הגרמנים בעיר. הוא דיווח לברלין על כרוז ארוך בספרדית עליו חתום ״ישורון״, שהופץ ב-19 במאי 1933. בכרוז שהפיצו באספה המחוקקת העירונית, הצדיקו צירי הקהילה היהודית את הימנעותם מהצבעה בשאלת המעמד החדש של הסוכנים הכלכליים הגרמנים במרוקו. הם הוסיפו שבהיעדר אפשרות של לחץ פוליטי, החרם הוא אמצעי ההגנה הלגיטימי הבלתי אלים היחיד נגד המפלצת הנאצית.

הוראות החרם אסרו על קניית סחורות גרמניות, מתן שירותים לספינות הגרמניות, השכרת מבנים וציוד, עבודה בחברות גרמניות, אספקת מידע לחברות אלה ואיסור להעסיק עובדים גרמנים. נוסף על כך עודד הכרוז להודיע לשלטונות על כל פעולה של התעמולה הפוליטית הגרמנית הארסית. בקיצור, עודד להימנע מכל סוג של יחסים מסחריים, חברתיים ותרבותיים עם הגרמנים, כל עוד לא ישנה היטלר את מדיניותו ״המביאה להרס המדע והקדמה״.

התגובה הצרפתית לתנועת החרם לא יכלה להיות אלא מעורפלת. מצד אחד, היו החוגים הקולוניאליסטים מרוצים מהקטנת התחרות הכלכלית עם גרמניה. הם חששו שבמסווה של פתיחות כלכלית, תחזק ברלין את השפעתה הפוליטית במרוקו על רקע התקוממות השבטים הברברים בהרי הריף, שהובילה למלחמה אכזרית באמצע שנות העשרים. התקוממות זו הוכיחה את חיות התנועה הלאומית המרוקאית גם לאחר כינון הפרוטקטורט. מצד שני, משרד החוץ הצרפתי לא שש לעימות חזיתי עם המשטר הנאצי. בנוסף על כך היה עליו לקחת בחשבון גם את פעולות החתרנות של ספרד, שלא השלימה עם הוויתור על החלק הארי של מרוקו, ואשר לא החמיצה שום הזדמנות לבקר את המדיניות הצרפתית במרוקו, כפי שעשה למשל העיתון ממדריד "לה אופיניון״ (La Opinion):

׳״אפשר להסביר את שורש התגובה הנמרצת של יהודי מרוקו נגד גרמניה, בזרם הבלתי פוסק של ידיעות על הרדיפות הנאציות, המשתרעות על מספר טורים בעיתוני האזור הצרפתי של המדינה. מסע זה מתנהל דווקא כאשר דנים על פתיחה מחדש של הקונסוליות הגרמניות באזור. גם אנחנו מוחים נגד הפגיעות בזכויות אדם שמבצעים הנאצים, אולם אין אנו יכולים להימנע מלציין את הצורה שבה הצרפתים מנצלים את הדברים לטובתם הם״.

צרפת ביקשה אם כן לא לדרדר את יחסיה עם גרמניה. לכן, על פי הנחיות מפריז הורה הנציב העליון ליחיא זגורי, לדחות את הזמנתו של הנשיא סטפן וייז להשתתף בפריז בכינוס העולמי של ועדי החרם, לצורך בדיקה של התגובה הכלל יהודית לחקיקה האנטי יהודית בגרמניה. הנציב ביקש בתקיפות מראשי הקהילה היהודית לשמור על פרופיל נמוך. הסיבה לבקשה הייתה גם כדי לא להכעיס את האוכלוסייה המוסלמית, שלא הייתה רגילה לראות את היהודים נוקטים בפומבי עמדה בסוגיה פוליטית. לחרם הכלכלי נלווה מטבע הדברים גינוי מוסרי, שנתפש בעיני המוסלמים כביטוי פוליטי מובהק של סולידריות עם אחיהם המדוכאים, בעוד שבהוראת הנציבות נשלל מהם החופש להפגנת סולידריות עם ״האחים המוסלמים בפלסטינה״. חוגים מוסלמים הופתעו לראות את יהודי הערים הגדולות מארגנים כינוסי מחאה המוניים נגד האנטישמיות הגרמנית, בעוד שבזמן המאורעות בפלסטינה ב-1929 נתקלו המוסלמים בסירוב מוחלט מצד שלטונות הפרוטקטורט לקיים כינוסים כאלה, ונאסר עליהם להתרים כספים למען בני דתם.

הסוחרים המוסלמים התקוממו נגד תכניות החרם ופעולותיו, וחיכו בקוצר רוח לשובם של המוצרים הגרמניים המבטיחים להם ״רווחים נאים״. בדוח לפריז כתב הנספח לנציבות אורבאן בלאן (Urbain Blanc):

״עד כה השתדלו היהודים לא לבלוט, ואילו עכשיו הם מופיעים בגלוי, ועוד כמסה אחידה, מודעת לכוחה ולערכה… כך הם מעוררים את האנטישמיות אצל שכניהם המוסלמים. הערבי מגיב – זאת הסיבה לאנטישמיות. היה זה חוסר זהירות מצדם לארגן כינוסים שבהם ראו הילידים בתדהמה את אנשי המללאח חוברים ליהודים מתקדמים יותר, ומתאחדים כדי להפגין סולידריות עם נרדפי גרמניה״.

גם לדעת היועץ המסחרי של גרמניה במרוקו, הנחיות החרם הן שגרמו לתקריות בין ־הודים וערבים. בדוח שלו לברלין הוא טען כי העוינות הגדולה של הערבים כלפי שכניהם היהודים נובעת מהדרך המעוותת שבה הבליטו העיתונים הצרפתיים במרוקו את הזוועות שכביכול מעוללת גרמניה ליהודיה, וכל זה במטרה לפגוע בעסקי המסחר ־גרמני במדינה. לפי טענתו התמיכה המוסרית ביהודים גרמה להם להרגיש שידם על ־עליונה, והם החלו להתנשא על המוסלמים. המוסלמים מצדם ניצלו כל הזדמנות נדי להתנקם ביהודים.

בשל לחץ הנציב העליון, וההתלהבות המועטה שגילו הסוחרים היהודים הגדולים ביישום החרם, דעכה תנועה החרם. לא הועילו גם הקריאות החוזרות ונשנות של השבועון הציוני ״לאבניר אילוסטרה״ לשמר את החרם, כמו למשל במאמר המערכת מ-31 באוקטובר 1933 : ״כל מוצר גרמני צריך להבעיר את ידינו… כל פרנק שבו אנו מעשירים את הרייך הוא כדור שיִיָרֶה באחינו. על ישראל להוכיח לעולם כולו שהסולידריות היהודית אכן קיימת״.

לא עבר זמן רב והעיתון הוקיע את הפרות הסולידריות, ומסקנתו הייתה שתנועת החרם נכשלה על רקע משבר כלכלי כללי:

״הגיעו לוועד החרם ידיעות מצערות על התנהגותם של מספר סוחרים יהודים בקזבלנקה ובערים אחרות הממשיכים לקנות מוצרים גרמנים… במה מתבטאת בעצם פעולת ועד החרם במרוקו, ומה הן תוצאותיה? אפסיות!… זו קריאתנו הנואשת לצרכנים: ׳עזבו לנפשם את אלה שתאוותם סנוורה את עיניהם והשכיחה מהם את חובתם כיהודים״׳ (30.11.1933). החרם התבטא למרבה הצער רק בלהיטות גדולה יותר של הסוחרים המקומיים לרכוש ולצבור עוד מלאי של מוצרים גרמנים… כאן מגרדים את התווית ׳מייד אין ג׳רמני׳, שם מכסים אותה בכיתובים פחות מסגירים״ (30.1.1934).

עם זאת, בניגוד לפסימיות המרירה של עיתון מגויס, אין ספק כי לחרם היהודי הייתה, מעבר לערכו המוסרי והפסיכולוגי, השפעה על האטת הפיתוח של הייצוא הגרמני למרוקו. לאחר ההסכם שנחתם בתחילת 1933, והסרת ההגבלות הדרקוניות לשהיית סוחרים גרמנים, קיוותה גרמניה שהייצוא שלה למרוקו ישוב להיות לפחות בהיקף שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם זה לא קרה.

המשקיף הגרמני הגזים ללא ספק בהשפעת החרם וביטויי הסולידריות עם יהודי גרמניה על עוצמת ההתנגשויות והמתח בין יהודים וערבים. כפי שנראה בהמשך היו להתנגשויות אלה גם סיבות אחרות, אולם להד השלילי שלהם, בקרב האוכלוסייה המוסלמית, הייתה ללא ספק השפעה ניכרת על החלשתו ההדרגתית של החרם וכישלונו הסופי. אכן בדומה למדינות העולם האחרות, לא היה בכוחו של מסע החרם להישמר באותה קפדנות לאורך זמן, מבלי ליצור מתחים עם יתר האוכלוסייה ומבלי לתת עילה להאשמות של נאמנות כפולה, או העדפת הנאמנות היהודית על האינטרס הלאומי המקומי.

רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב עמ' 24-21

Recent Posts

  • נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר

    נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א ע״ע ״מקוה טהרה״ רבותי! בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל. אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳

  • השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

    פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933 לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם

  • להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח".מאת: הרב משה אסולין שמיר.

    להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח". דברי התורה מוקדשים למו"ר אבי הרה"צ יוסף אסולין בר עליה ע"ה, לכבוד יום ההילולה שלו, החל השבוע – י"ב כסלו. ת.נ.צ.ב.ה מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "וישלח יעקב מלאכים לפניו,   אל עשו אחיו" (בר' לב' ד'). סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,  בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב). "בשם ה' אלוקי ישראל: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,                    ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל" (זהר במ', איש על דגלו(.

  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של

  • רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

      שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״. הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין

  • דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

    מתל אביב לביירות בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה. ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה

  • דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו

      פרק 16: פיוטים פיוט ר׳ סעדיה אדאתי ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו. ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה. ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה. ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא. במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה. ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו

  • Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes

    Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël. La participation du département de la Alyah dans l'organisation de

  • קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

    כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930