שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

עמוד 1 מתוך 3123

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן-השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

חלף הזמן שבו היה יסוד כלשהו לטענות כי ״אין חומר״, ״אין ספרים״, ״אין פרסומים״. תירוץ כזה אינו יכול לעמוד כיום במבחן המציאות. אלפי מאמרים, חוברות וספרים נכתבו ונתפרסמו בעשרות השנים האחרונות. ״הוי כל צמא לכו למים״ – השוקת מלאה, יש רק לגשת וללגום ממנה מלוא חופניים. מבחננו יהיה אם יעלה בידינו לעורר את הציבור לעשות כן.

אני מרשה לעצמי להוסיף הערה אישית: מה לי ולמורשת יהודי צפון אפריקה? אני כאן בזכות חלום משנת 1884, חלומו של סבי, אבי אמי, הרב יעקב בן עטר. בהיותו רב של העיירה אזימור שבמרוקו, בא אליו בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער? רבי יעקב ראה בכך פקודה מפורשת. כעבור ימים מעטים נטל את אשתו, סבתי חנינה, ואת בתו הקטנה בת הארבע מרים, אמי לעתיד, צרר את ספריו ומעט מבגדיו ויצא לדרך לירושלים.

בירושלים הקים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ הזכורה לי מילדותי. נוסף על הבת מרים, אמי, היו לסבי ולסבתי עוד שני בנים: חיים בן עטר, שנעשה סופר ועיתונאי מוכשר, עורך העיתון ״החרות״, ונפטר בצעירותו; ושמעון בן עטר, שהיה מזכיר ועד עדת המערבים במשך ארבעים שנה. נכדו, הנושא את שמו של סבא יעקב, נהרג במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון עם ה־ל׳׳ה.

סבי יצא בשליחות למען הקמת בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל שבה אנו מקימים כיום את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.

אני מרגיש כי במידה כלשהי אני סוגר מעגל ופותח מעגל.

יצחק נבון

נשיא כבוד של המרכז העולמי

מול חומות העיר העתיקה מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה – סמל חי לשאיפתם של יהודים אלו מדורי דורות. מחנה ישראל היא השכונה הראשונה מחוץ לחומות שהוקמה ביזמת אנשים פרטיים, ירושלמים ילידי מרוקו.

בשנת 1860 נוסד למעשה ועד העדה המערבית והיה מפעל חלוצי של עולים מצפון אפריקה, זאת לאחר שהצליח סוף־סוף דוד בן שמעון להביא לידי היפר

אולם תצוגה בקומה ב'

דות המערבים מהעדה הספרדית.

עוזיאל חזן, כותב חוברת זו, אסף חומר היסטורי ומדעי שנכתב על השכונה וראיין אנשים שהתגוררו בה – ביניהם יהודים, נוצרים, מוסלמים, נזירים, כמרים – ואנשי ציבור שהתגוררו בשכונה או קשורים אליה מתחילת המאה עד היום.

מתוך הדמויות האלה, שעליהן כתב עוזיאל ברומן שבכתובים, דלה גם את סיפורם של הבתים בשכונה, סיפורים נוקבים ואנושיים של דלות עקורה ושל ניכור, עם דבקות במנהגים, במורשת ובהוויי חיים.

אני תקווה שחוברת זו תשמש נדבך חשוב ללמוד תולדותיה, אופייה ומורשתה של השכונה ובוניה ותהיה חומר עזר לסיורים מודרכים במרכז העולמי, הממוקם בלבה של השכונה ובמבנה העתיק ביותר שלה.

המרכז העולמי נוסד כדי לשמור ולחזק את מורשת יהודי צפון אפריקה וערכיה תוך הדגשת השוני והמגוון שגיבשו את ייחודה.

אנו עדיין שוקדים על השלמת הקומה האחרונה של הבניין המיועדת לתצוגה קבועה ולהפעלת המרכז החינוכי האור־קולי.

כפי שהצלחנו בשלב הראשוני, כך אנו מקווים להשלים גם את השלבים הבאים.

גם אתם, המבקרים והקוראים, מוזמנים לתרום לכך על ידי הצטרפות לאגודת ידידי המרכז, וראו בבית זה ביתכם.

דוד סוזנה

יושב ראש הנהלת המרכז העולמי

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ממוקם בבניין שברחוב המערבים 13. הבניין שימש בעבר כולל לעדת המערבים (להלן ״בית הכולל״ שבנספח). בנייתו ושיקומו של המרכז הושלמה לאחר שוועד העדה המערבית פינה את אחרוני הדיירים בבניין בשנת 1988. הבניין שופץ והורחב ומשמש כיום מוזאון ומרכז לתרבות ולמורשת יהודי צפון אפריקה.

בשנה זו הושלם השלב העיקרי של בניי

 על פי רוב היא מעוטרת גם בפסוקי קוראן, במוטיבים גאומטריים ובמוטיבים של צמחים. את עבודות הפסיפס הצבעוני, ״הג׳יליז״, ביצע האמן תלמודי מולאי טאייב מהעיר פאס שבמרוקו, ואת עבודות הנגרות – דומיניק קורסינוקס ממרקש. לוחות העץ עשויים מארז אטלנטי הגדל בהרי האטלס.תו ושיקומו של המרכז על פי התכנון הכללי של האדריכל דני יזרעאלי מישראל, ועיריית ירושלים וגופים מוסמכים אחרים הכריזו עליו אתר בעל ערך היסטורי ואדריכלי. את הפטיו תכנן האדריכל אלי מויאל ממרוקו. את עבודות הגבס, ה״סטוקו מודכאר״, המיוחדות לבנייה המרוקאית והאנדלוסית בסגנון הספרדי־מורי עשה האמן לאמן אל חוסיין באמצעות החברה הקואופרטיבית לעבודות מלאכה ופיסול בגבס מקזבלנקה. זוהי אמנות מיוחדת של עיטור המצויה גם באנדלוסיה ובולטת בארמון אלהמברה שבגרנדה, והיא מלאכת מחשבת עדינה של כיור, רקומה כתחרה ועשויה גבס וטיט המודבקת לכתלים ולתקרות ונצבעת בצבעים שונים.

מטרותיו ושימושו של המרכז הוגדרו כאמור בתכנית בניין הערים: אולמי תצוגה, סדנאות לימוד, חדרי מחקר והרצאות, ארכיון וגנזך, חדרי מנהלה ושרותים. המרכז מצוי בקשר הדוק עם עיריית ירושלים ועם משרד החינוך והתרבות לשם הקניית ערכים חינוכיים והיסטוריים ושילובם בתכניות החינוך הלא פורמלי. במרכז יש ספרייה הולכת וגדלה לשימושם של חוקרים ומעיינים, ובה פרי יצירתם של סופרים, של רבנים ושל מלומדים יוצאי צפון אפריקה בנושאי דת, הוויי, תרבות, ספרות יפה ועוד. בכוונת המרכז לרכוש ספרים בנושאים אלו גם בשפות אחרות.

בארכיון המרכז מצויים מסמכים של ועד העדה המערבית על פעולותיה במשך דורות מאז 1860, ומטרתו לרכז ארכיונים של הקהילות השונות של יהודי צפון אפריקה בארץ ובעולם, לרבות תצלומים, סרטים וכדומה.

האדריכל מתכנן המרכז, מר דני יזרעאלי, כותב לנו: ״חשיבותו של המרכז העולמי למורשת יהדות המגרב חורגת בהרבה מחשיבותו ליוצאי ארצות אלה. חשיבותו מרובה לא רק להיסטוריה של ירושלים בעת החדשה, שלאחר היציאה מן החומות, אלא גם לשכונת מחנה־ישראל, ׳שכונת המערבים׳, לתהליך של שיקום ושיפוץ בניינים ויציקת תוכן חדש בבניין ישן.

שכונת מחנה־ישראל, למרות שלא היתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, היתה השכונה הראשונה בה גרו בפועל יהודים מחוץ לחומות. המבנה של המרכז העולמי הינו אחד הבניינים הראשונים שנבנה בשכונה, אם לא הראשון שבהם. הבניין כלל מבנה חדרים הבנויים סביב חצר פנימית וכל זאת מעל בור מים – לאיסוף מי הגשמים. ריבוי המפלסים וגגות הרעפים שהיו בו מעידים על בנייה שלא בהינף אחד, אלא, כנראה בשל חסרון כיס, בנייה בשלבים.

למרות הבנייה בשלבים, נראה כי מלכתחילה היתה מודעות לחשיבותו של הבניין, שכן הוא נבנה כאמור סביב חצר פנימית שהיתה תחומה בקשתות אבן מכל צדדיה, וגובהו היה בסופו של דבר, שלוש קומות מתחת לגג הרעפים. עמוד

בבואנו לשפץ את הבניין ולשקמו עמדה בפנינו בעיה מורכבת במישור העיצובי והערכי – הואיל והבניין נועד לשמש כמרכז עולמי למורשת תרבותית ־ כיצד לבטא נכונה את המורשת התרבותית של יהדות המגרב, האם לפי העולם הרוחני, הצורני והחומרי שהיה חלק מהווייתם כאשר יצאו מארצות הגולה בדרכם לארץ, או לחילופין לבטא את המציאות הרוחנית, הצורנית והחומרית שקידמה את פניהם בארץ. פער זה הקשה על פתרון הבעיה, מה גם שהבניין נטוע בתוך מרקם שכונתי היסטורי, ׳שכונת המערבים׳, שיש להתחשב בו.

הפתרון האדריכלי שהתגבש, בסופו של דבר, היה של שיקום ושיפוץ מאופקים ביותר של הצדדים החיצוניים של הבניין, על מנת שלא לפגוע בהרמוניה עם המבנים סביב, ולהימנע מעיצוב חריג לסביבתו ועל ידי כך להמחיש הלכה למעשה את מצבם הפיזי של המתיישבים הראשונים מחוץ לחומות כחלק מן המורשת הסביבתית.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

 

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

לעומת זאת, המורשת הרוחנית שהביאו אתם היהודים הללו מארצות מוצאם, באה לידי ביטוי בעיצוב הפנים. אלמנטים ארכיטקטוניים הזהים לאלמנטים מארצות מוצאם שולבו בבניין המשופץ באופן המבטא את העולם ה

רבי משה מלכא

רוחני, הצורני והחומרי העשיר, אותו השאירו מאחוריהם בבואם לישראל.

הצורך בשילוב בין הצנעה כלפי חוץ והעושר כלפי פנים יצר אתגר תכנוני ועיצובי יוצא דופן, ובמהלך תכנון הבניין נדרשנו לעמוד מקרוב אחר העולם העיצובי בארצות המוצא, כולל נסיעות למרוקו, פגישות עם אדריכלים, מתכננים ומעצבים מקומיים, וביקור בעשרות אתרים הרלבנטיים לעולם הרוחני, הצורני והחומרי של ארצות אלה.

המבנה במצבו כיום הוא התוצאה הסופית של הלימוד המעמיק, ההתלבטויות ויצירת השילוב הרצוי, כאשר נותרו עדיין השלמת הקומה השלישית וחלל גג הרעפים״.

מחנה ישראל – השכונה וראשית הקמתה

שכונת מחנה ישראל נוסדה ב־1866. היא נקראה גם שכונת ממילא משום קרבתה לברכת ממילא, או שכונת המערבים בפי תושביה, שמרביתם הגיעו מן המערב, ממרוקו שבצפון־מערב אפריקה. יש חוקרים המקדימים את ייסודה לשנת 1865, עם רכישת המגרש הראשון באדמותיה, אך השלב העיקרי לראשית בניינה נסתיים רק בשנת 1868. גראייבסקי כותב ב״ספר הישוב״: ״בשנת תרכ״ה (1865) נבנתה השכונה השניה (אחרי משכנות שאננים) מחוץ לחומות העיר, שכונת מחנה־ישראל לעדת המערבים בירושלים״.

במפת וילסון שכותרתה ״התפתחות השטח הבנוי בשכונת מחנה־ישראל 1864 – 1918״ (ראה עמי 20), מצוין כי המבנה הראשון בה נבנה כבר ב־1864, וייתכן שזהו ביתו של נוצרי ששמו יוראי שממנו נרכשה החלקה הראשונה. וילנאי בספרו ״אוצר יהודי ספרד״ אף מקדים את המועד וכותב: ״המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר״י – (1850). זהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומות העיר־העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית ולפיכך הייתה מכונה

שכונת־המערבים״. נראה כי קביעה זו אינה מדויקת וכי קרוב לוודאי שהשכונה נוסדה ב־1866-1865.

מחנה ישראל הייתה השכונה הראשונה שהקימו יחידים מחוץ לחומות ירושלים. קדמה לה שכונת משכנות שאננים, שהוקמה ב־1860 והייתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות. היא נבנתה ביזמת משה מונטיפיורי כבית מחסה לעניים ולימים נקראה לכבודו בשם ״ימין משה״. הייתה זו שכונה ציבורית שנועדה לכלל עניי ישראל, וטחנת הקמח שהוקמה שם קודם לכן ב־1857 נועדה להוזיל את מחיר הטחינה לעניים.

שכונת נחלת שבעה נוסדה סמוך לאחר הקמת מחנה ישראל ונחשבה משום מה במשך זמן רב השכונה הראשונה שהוקמה ביזמת יחידים מחוץ לחומות, אולי משום יחסי ציבור טובים יותר של תושביה. קרקעותיה של שכונה זו נרכשו ב־1867, אך בבנייתה הוחל רק בשנת 1869, ויש חוקרים המציינים כי בתיה הראשונים נבנו בשנת 1870.

את דבר היותה של שכונת מחנה ישראל השכונה הפרטית הראשונה מחוץ לחומות מציין גם אברהם משה לונץ במורה הדרך שלו מ־1891: ״השכונה הזאת (שכונת המערבים היהודים מול בריכת־ממילא) נבנתה לפני כל השכונות האחרות אשר מחוץ לעיר ובה בית־הכנסת ובתים אחדים להכולל״.

שכונת מחנה ישראל בגבולותיה המורחבים והבנויים עד שלהי מלחמת העולם הראשונה השתרעה בין הרחובות האלה של היום: רחוב אגרון בצפון־מזרח, רחוב דוד המלך במזרח, רחוב הס בדרום־מזרח ורחוב זמנהוף במערב. שטחי הקרקע שהוקמה עליהם השכונה היו על אדמות גבעת ניקופוריה. חלק מהם היו מוקפים במטעי זיתים של היוונים, והשאר היו אדמות שממה וטרשים, מרבץ למרצחים, לגנבים ולשודדי לילה ומקום ששוטטו בו תנים וצבועים.

אחדים מאמידי העדה המערבית רכשו שם קרקעות ובנו עליהם בתים ואחוזות. את הקרקע שנותרה בידם מכרו לאחרים מבני עדתם. תעודה משנת 1866 מעידה על רכישת קרקעות כאלה סמוך לברכת ממילא: ״לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידועה להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז׳(נזכרת) קנו שדה א׳(אחד) הח׳(החכם) המי(המופלג) כה״ר (כבוד הרב) מכלוף זירגואל יצ״ו(ישמרהו צורו וגואלו), והחי המי(…) מערבי הי״ו(השם יחייהו וישמרהו), ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ (גם־כן) שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והחי הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע (נוחו עדן)״.

כאמור, בהתחלה נרכשה קרקע מנוצרי ששמו יוראי ושהיו לו בית, חצר ובור מים מוקפים בשטחי מטעים של ניקופוריה וגם באדמות טרשים. העיתון ״הלבנון״ מחודש סיוון תרכ״ו(1866) מדווח על רכישה נוספת: ״בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו(השם יחיהו וישמרהו) לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתיישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה״.

כל השטח שנרכש עד אז, לרבות השטח שרכש הרדב״ש, שהחל בפעילותו ובמעורבותו בבנייה בשכונה רק ב־1869, הגיע לארבעה דונם. בין הרוכשים בלטו שלמה אוטבול (אבוטבול), מכלוף זירגואל ואליהו עזרא. על אליהו עזרא נכתב כי רכש קרקע מול ברכת ממילא ולימים נבנה עליה חלק משכונת מחנה ישראל. בתחילה בנה שם את ביתו והתגורר לבדו. בלילות היה יוצא ורובהו בידו כדי לירות ולהבריח את הצבועים ששוטטו בסביבות נחלתו.

שכונת מחנה ישראל

שכונת מחנה ישראל

רבי משה מלכא

רבי משה מלכא

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

 

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

חלף הזמן שבו היה יסוד כלשהו לטענות כי ״אין חומר״, ״אין ספרים״, ״אין פרסומים״. תירוץ כזה אינו יכול לעמוד כיום במבחן המציאות. אלפי מאמרים, חוברות וספרים נכתבו ונתפרסמו בעשרות השנים האחרונות. ״הוי כל צמא לכו למים״ – השוקת מלאה, יש רק לגשת וללגום ממנה מלוא חופניים. מבחננו יהיה אם יעלה בידינו לעורר את הציבור לעשות כן.

אני מרשה לעצמי להוסיף הערה אישית: מה לי ולמורשת יהודי צפון אפריקה? אני כאן בזכות חלום משנת 1884, חלומו של סבי, אבי אמי, הרב יעקב בן עטר. בהיותו רב של העיירה אזימור שבמרוקו, בא אליו בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער? רבי יעקב ראה בכך פקודה מפורשת. כעבור ימים מעטים נטל את אשתו, סבתי חנינה, ואת בתו הקטנה בת הארבע מרים, אמי לעתיד, צרר את ספריו ומעט מבגדיו ויצא לדרך לירושלים.

בירושלים הקים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ הזכורה לי מילדותי. נוסף על הבת מרים, אמי, היו לסבי ולסבתי עוד שני בנים: חיים בן עטר, שנעשה סופר ועיתונאי מוכשר, עורך העיתון ״החרות״, ונפטר בצעירותו; ושמעון בן עטר, שהיה מזכיר ועד עדת המערבים במשך ארבעים שנה. נכדו, הנושא את שמו של סבא יעקב, נהרג במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון עם ה־ל׳׳ה.

סבי יצא בשליחות למען הקמת בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל שבה אנו מקימים כיום את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.

אני מרגיש כי במידה כלשהי אני סוגר מעגל ופותח מעגל.

יצחק נבון

נשיא כבוד של המרכז העולמי

 

מחנה_ישראל – מפה

 

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

 

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

עיתון ״הלבנון״ משנת 1872 כותב: ״המסילה (בין יפו לירושלים) הסלולה וסקולה מאבני נגף … לפני שערי עיה״ק כחצי שעה יתנוססו בניינים נהדרים בתוכם ישכונו אחיו ובני עמו בשלוות השקט בהיכלי חמד, גנות ופרדסים יסובבום יזלו בשמיהם … מימין למסילת שדה כובס בנויים בהדר בתים נחמדים נחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת, ישבו יחד בשלום ושלווה כעשרים בעלי בתים״.

מבנים וחצרות נתווספו למבנים ולחצרות של בתי האמידים המייסדים ונבנו מכספי עיזבונות, מתרומות ומהקדשים בעיקר, וכן מכספים שאספו שד״רים של העדה שנשלחו לקהילות בערי מרוקו ובארצות אחרות.

גבירי העדה שרכשו קרקע עשו זאת למטרות השקעה, אך חלק מהם התגוררו בבתי מידות מחוץ לשכונה כגון מימון עמיאל ומשפחתו, שבנו את ביתם בין נחלת שבעה למגרש הרוסים, ליד בית היתומים דיסקין לשעבר, ברחוב הלני המלכה דהיום, במקום שנבנה בו בנק טפחות על אדמת בית עמיאל שנהרס.

גם אהרון מויאל בנה את ביתו בנחלת שבעה והוריש את הבית ואת החצר לכולל המערבים. הבית נהרס, ובמקומו הוקם ״בית יואל״ ברחוב יפו פינת ריבלין ולידו מגרש חנייה.

שלמה אבושדיד בנה את ביתו לא רחוק משם, ואחריו התגורר בו בנו הנודע ד״ר אברהם אבושדיד והקטנה משלוש בנותיו לאה. לאה הייתה מהיפות בבנות ירושלים ונישאה לאחר חיזור מיוסר ואהבה סעורה לבן ציון בן יהודה, הוא איתמר בן אב״י, בנו של מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה.

חמדה בן יהודה כותבת שמעונותיהם של אליעזר בן יהודה ושל שלמה אבושדיד היו בפינה אחת של רחוב בלי שם (אתיופיה 11), סמוך למגרש הרוסים, שאליעזר בן יהודה התגורר בדירה ששכר מיהודי בוכרי וששלמה אבושדיד התגורר סמוך לשם בביתו הגדול (״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה).

המניע החברתי

שכונת מחנה ישראל הוקמה בעיקר מטעמים סוציאליים: לסייע לבני העדה שמרביתם היו עניים מרודים. בימים ההם נחשבה עדת המערבים לענייה ביותר בין יהודי ירושלים. גם מעט העולים שהגיעו ממרוקו באותם ימים עשו את דרכם לירושלים במסע תלאות עד נמל יפו ורק בגדיהם לגופם.

הרדב״ש, מנהיג העדה והאיש שנתן תנופה לבניית השכונה, שם לו למטרה להקים שכונת מגורים לעניי המערבים גם משום האמרת מחירי הדירות ודמי השכירות באותם ימים מעבר ליכולתם הדלה של בני קהילתו. הרדב״ש הקים מוסדות ציבור, בתי כנסת, כולל ומעונות לאלמנות וליתומים, לעניים ולזקנים.

הדוחק והחולי בין חומות העיר העתיקה

בחודש ספטמבר 1866 פרצה בירושלים מגפת חולירע, והיא פגעה קשות ביהודי העיר ובכללם בבני עדת המערבים והבריחה תושבים אלו מחוץ לחומות. העובדה שתושבי משכנות שאננים לא נפגעו במגפה דחפה ליציאה למרחבים, הרחק מהצפיפות ומהזוהמה שבין החומות. יעקב גיליס בספרו ״שכונות בירושלים״ מציין זאת כ״דחיפה המעשית לפעולה של ממש״. המגפה השתוללה בעיר כשלושה חודשים. מספר החללים שגבתה בין החומות על פי רישומי החברה קדישא היה מאתיים ושלוש, ביניהם הרופא היחיד בעיר העתיקה ד״ר בנימין רוטציגל ואשתו. המגפה פרצה גם בעבר הירדן, ומאות ערבים ברחו משם ומצאו מקלט בעיר העתיקה, דבר שהחמיר את הצפיפות בעיר וגרם להעלאת שכר הדירה.

משה מונטיפיורי וציפיות משיחיות

גורם חשוב שדחף להקמת השכונה היה עידודו הכספי והרוחני של משה מונטיפיורי, כפי שנכתב בעיתון ״הלבנון״ מ־ט׳׳ז בסיוון תרכ״ו(1866) שצוטט לעיל.

במאה ה־19 התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי הטורקים. על השמועות המשיחיות בקרב יהודי מרוקו אנו קוראים גם בכתביו של הנוסע הנוצרי ק״ה באזילי, שביקר בארץ ישראל בשנים 1847-1846: ״העליה לארץ ישראל בזמננו גוברת והולכת … מהארצות הברבריות … התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים הקיימים במזרח מסייעים לעליה זו … יש עוד להעיר כי סיפורי העתונים על משא ומתן דמיוני בין השולטן לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת א״י לידיהם, הפיחה תקוה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש״.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

סר הפחד

סיבה אחרת ומזרזת הייתה העובדה כי ״בעת הזאת כבר סר הפחד מלגור מחוץ לחומות העיר״. את העידוד ואת הביטחון העניק

רבי יעקב אבן עטר

רבי יעקב אבן עטר

ו דווקא תושבי מחנה ישראל הנבנית לאחיהם ממשכנות שאננים, והללו שמחו כי שוב לא יהיו הם בני השכונה היחידה מחוץ לחומות העומדים לבדם בשממה מול שודדים, מרצחים וחיות טרף. אורותיו של בית הכנסת בשכונת מחנה ישראל הבהבו למרחוק ועודדו את רוחם.

הרדיפות בארץ המוצא

רדיפת היהודים במרוקו לפני עלייתו של הרדב״ש וגם לאחר מכן הגבירה מאוד את תנופת הבנייה בשכונה. הרדיפות החלו עוד ב־1832 והתחזקו עקב התקוממותו של המנהיג הברברי עבד אל קאד נגד הצרפתים בשנים 1845-1844. ביהודי מוגדור נעשה טבח ב־13 בספטמבר 1844: מוסלמי העיר שברו את שער הקסבה (המלאח), בזזו רכוש, טבחו ביהודים ואנסו את הנשים ואת הנערות. בין לילה הפכו יהודי הקהילה האמיצה לעניים מרודים. הקונסול הבריטי בעיר עשה מאמצים להבריח יהודים משם באנייה אירופית.

השאיפה לעצמאות ולניתוק ארגוני מעדת הספרדים

המאבק הגובר על חלוקת הכספים שגויסו בקהילות יהודיות בחו״ל וקיפוח עדת המערבים בחלוקת התרומות דחפו את המערבים להתארגנות נפרדת ולייסוד שכונת מחנה ישראל. בגלל מנהגיהם, אורח חייהם ונתינותם הצרפתית חשו שונים ונבדלים מהספרדים, שהיו בעיקרם ממוצא טורקי, יווני ובלקני והיו מאורגנים היטב בהנהגתו של החכם באשי.

החלק שקיבלו המערבים מן הספרדים מתוך כלל התרומות שגייסו שתי הקהילות לא הספיק לכלכלתם של המערבים שהיו עניים מרודים. הם טענו על קיפוח בהקצבות לעניים ולתלמידי ישיבות משלהם, התלוננו על המסים הגבוהים שהוטלו על קבורה ועל ירושות ועל קיפוח במתן משרות. הם דרשו שהכספים שמגייסים שד״רים מטעמם יועברו אליהם ישירות. סיוע רב בהינתקותם מהספרדים קיבלו המערבים מרבי אליעזר ברגמן. הוא הקצה להם בביתו מקום לישיבת ״נר המערב״, ארגן רשת לגיוס כספים והם הועברו ישירות אליהם.

 

ב־1860 הצליח הרדב״ש להקים עדת מערבים עצמאית ובלתי תלויה בספרדים, ובשנה זו נוסד למעשה ועד עדת המערבים. מ־1866 ניהל הרדב״ש את ענייני העדה.

באותה עת היו הספרדים רוב מכריע בקרב יהודי ירושלים. לפי מפקד מ־1863, היה מספרם 7,500 נפש לעומת 2,500 אשכנזים. מספר המערבים היה כשש מאות נפש.

הסיבות להיפרדות המערבים מהספרדים

א.         המערבים קופחו בהקצבות ובמתן שירותי קבורה וכדומה, בפרט נוכח המצב הכלכלי הקשה בירושלים. כמו כן, נמנעה מהמערבים פעילות עצמאית במילה, בשחיטה ובקבורה. חלוקת הכספים ביניהם לא הייתה צודקת ולא שיקפה את היחס בין מה שהעדה גייסה באמצעות תרומות ושד״רים והעבירה לספרדים לבין מה שהוקצה לה בפועל. גם תלמידי החכמים של המערבים קופחו ביחס לאחיהם הספרדים.

ב.         מספר אנשי העדה המערבית גדל וחייב התארגנות נפרדת.

ג.          השלטונות הטורקיים מינו את הראשון לציון, רבי חיים אברהם גאגין, לתפקיד החכם באשי, ובתוקף תפקידו זה היה אחראי לתשלום המסים לממשלה וניתנה לו הרשות להטיל מסים פנימיים כגון מסים על בשר, על מצות, על יין וכדומה.

הרב גאגין היה איש תקיף, שמרן, קיצוני וקנאי והתנגד לכל חידוש. מינויו לווה במאבקים ובסכסוכים קשים. הוא הסתכסך עם בני משפחת תורג׳מן והסגירם לשלטונות, והסתכסך עם יהודה נבון, הראשון לציון המודח שקדם לו, על שהללו שאפו לחדש את פני היישוב הישן. כמו כן, הוא יצא נגד העדה המערבית ונגד מונטיפיורי שביקש לסייע לה.

ד.       בין המערבים ובין הספרדים היו כמה הבדלים: המערבים דיברו מרוקאית וצרפתית והספרדים דיברו לדינו; מנהגי המערבים, לבושם ונוסח תפילתם היו שונים ממנהגי הספרדים; הספרדים זלזלו במערבים וראו בהם פשוטים ועניים; המערבים היו נתינים צרפתים, והספרדים – אזרחים עותמאנים עם זכויות יתר.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה ישראל

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

 התוצאות של היפרדות המערבים מהספרדים

א.  העדה המערבית ניהלה את כל ענייניה ניהול עצמאי ומצאה פתרון לחלק גדול מגורמי הפירוד דלעיל.

ב.  נעשה הסכם לחלוקת כספים בין המערבים לספרדים, ולפיו קיבלו המערבים אחוזים מוסכמים מההכנסה הכללית תמורת התחייבויות בענייני מסים וכספים הנכנסים לקופת המערבים, והם ניהלו בעצמם את חשבונותיהם וביקרו אותם.

ג.   הותר למערכים לשלוח שד״רים מטעמם אולם רק באישור הספרדים.

ד.  מונה ראב״ד (רב אב בית דין) למנהיג רוחני וחומרי של העדה, והרדב״ש היה הנבחר הראשון לתפקיד זה.

ה.         העדה הייתה כפופה ישירות לראשון לציון, והוא היה סמכות עליונה בענייני הלכה וייצוג כלפי השלטונות. את הפנייה לשלטונות עשו חברי הוועד בלבד על פי כתב מינוי שאישר הקונסול הצרפתי.

התפתחות השכונה, נטישתה והניסיונות לשיקומה ולשיקומה

השלב הראשון להקמת השנונה

בשנים 1866-1864, כאמור, התרחש השלב של רכישת הקרקע הראשונה ויחידים, בעיקר האמידים שבקרב עדת המערבים, ייסדו את השכונה.

בשתי המפות של וילסון מהשנים 1866 ו־1876 וכן בתצלומי אוויר משנת 1918 אפשר להבחין בהתפתחות ברורה של השכונה (ראה בעמוד הבא). באחת המפות מצוין בניין הקיים מ״1864 ושתי תקופות בנייה, האחת בשנים 1879-1865 והאחרת בשנים 1918-1880. עם זאת, לא כל המבנים בשכונה היו בבעלות היהודים המערבים או בשימושם. חלקות הסמוכות לחלקות של המערבים היו בידי היוונים האורתודוקסים ובידי נוצרים אחרים.

השכונה הייתה קטנה ונטולת פאר, למעט נחלותיהם של גבירים מעטים, יהודים ונוצרים. בתיאור משנת 1872 של ראשית ימיה של השכונה, נאמר: ״בני המערבים … ישבו יחד בשלום ושלווה כעשירים בעלי בתים״.

בשנת 1873 היו בשכונה כעשרים בעלי בתים, והם גדלו לשלושים בתי אב לקראת 1897. לאחר מותו של הרדב״ש ב־1880 חלה התרופפות בקרב העדה המערבית, ורבים מתוכה עזבו את ירושלים. סיבות אחרות לעזיבה היו קשיי המחיה, המגפות, הרעב וריבוי הנזקקים. מניין הבתים שנבנו בשכונה ב־1897 היה שלושים, והם אוכלסו בכמאה וחמישים משפחות.

מספר המערבים בירושלים ביחס לכלל האוכלוסייה היהודית בעיר

מערבים

ספרדים

אשכנזים

היהודים בירושלים

סך יהודי ארץ ישראל

השנה

מעטים

    560   1827

מעטים

    3,000   1838
      5,500 9,690 1839

כ-500

    5,000 15,000 1841

כ־ 1,000-600

כ־ 1,500

2,600 4,000 11,000 1855

כ-1,000

כ־ 1,000

3,000 3,400 8,000 1872
1,290     6,000 14,000 1885
1,300         1888
2,420         1898

כ־ 2,300

    12,000 28,000 1903
2,200         1908
      35,000*   1914

*מתוך סך כל אוכלוסיית העיר שמנתה 70,000

 

מספר היהודים המערבים בירושלים בשנים 1916-1854

1913 1908 1896 1889 1881 1872 1854

השגה

1,987 נפשות

 


2,200 נפשות

2,420 נפשות

1,100 נפשות

1,290 נפשות

1,000 נפשות

15-10 משפחות

מספר

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

השלב השני להקמת השכונה

כאמור, בשנים 1866-1864 נרכשה בשלב הבנייה הראשון הקרקע הראשונה וייסדו את השכונה יחידים, בעיקר האמידים

שבקרב עדת המערבים. מעורבותו של הרדב״ש נתנה תנופה לבניית השכונה ולהתפתחותה, נרכשו הקרקעות לשלב השני, וב־1872 החלה הבנייה. בשנה זו הגיע מספר בני עדת המערבים לאלף נפש.

עזיבת רבים מבני העדה את ירושלים האטה מאוד את קצב צמיחתה אך לא גרמה להפסקת הבנייה. אחד הפעילים המרכזיים של העדה, רבי יעקב בן עטר, יצא בשליחות המערבים כמה פעמים: בשנים 1898-1891, בשליחות בית הכנסת בית אל; ובשנים 1908-1901, בשליחות עדת המערבים, לגיוס כספים להקמת בתי מחסה בשכונת מחנה ישראל. הוא גייס כספים, רכש מגרש נוסף בשכונה והקפיד לפרסם דוחות על שליחויותיו ועל התקדמות העבודה כדי לבקש עוד תרומות. הבנייה שהחל בה הופסקה ולא הושלמה בימיו בגלל החמרת מצב היהודים במרוקו, צמצום התרומות ופרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בד בבד עם קניית שטחים לכולל גם נמכרו חלקות, אם בעסקות מסחריות ואם כדי לגייס כספים לצרכים דחופים של הקהילה. בשנת 1883 נמכרו כמה מקרקעות הכולל הסמוכות לבית הכנסת, אך צוינו בחוזה תנאים שהגבילו אפשרות של מכירה עתידית.

משנות ה־90 של המאה ה־19 נתדרדר והלך מצבם של המערבים עקב סכסוך בעניין ההנהגה ומצבם הכלכלי הרעוע. מרביתם היו בעלי מלאכה – רצענים, נגרים, פחחים וקצבים – והיו ביניהם רוכלים מועטים ומספר קטן של סוחרים. אף שרובם ידעו קרוא וכתוב, היה מצבם הרוחני ירוד.

מצבה החומרי של העדה היה קשה שכן לא היו לה מוסדות צדקה ובתי חסד, וענייה היו מרובים. מקורות מהתקופה מציינים את הפער הרב בין משפחות עשירות מיוחסות, שאחדות מהן אף בנו בתים פרטיים מפוארים בעיר החדשה כגון משפחות עמיאל ואבושדיד, לבין כלל העדה שהייתה במצב ירוד וחיה ברובה בעיר העתיקה.

מקור אחד מציין כי מחנה ישראל הייתה שכונה קטנה ובה בתים אחדים אך מדגיש את ״האיכות לעומת הכמות״. בשכונה היה יסוד חדש, היסוד ליזמה הפרטית של בני ירושלים: הם יצאו בכוחות עצמם ובכספם הרחיבו את יישובם אל מחוץ לעיר העתיקה.

ברם, כאמור, לא זכתה שכונת מחנה ישראל הקטנה לגדולות, וברבות הימים התמעטה מאוד. בתיה נבלעו ונכללו בתוך הבתים הרבים שבנו סביבה לא יהודים.

רותת קרק במאמרה ״מחנה־ישראל – שכונה חלוצית״ שפורסם ב״טבע וארץ״, גיליון נובמבר-דצמבר 1986, וכן בספרה ״ירושלים וסביבתה – רבעים, שכונות וכפרים 1948-1800״ שנכתב עם מיכל אורן, מציינת כי בשני העשורים האחרונים של המאה ה־19 גדלה השכונה אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה גרמה להידרדרות נס במצבם של בתי הכולל שלה.

התעוררות מה וניסיון לשיפור מצב הדיור הקשה חלו בשנים 1904-1902. בכרוז שהוציאו רב העדה ומנהיגיה, מתואר המצב האומלל של העניים ושל האלמנות שאין יד הכולל משגת לשלם בעבורם דמי שכירות. הוקם ועד מיוחד לבניין בתי המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו באמצעות שד״רים וממקורות אחרים, נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א. נקנתה קרקע מיורשי הרב משה מלכה, ובשנים 1903-1902 נבנו עליה בניין, בור מים ותנור.

ב.  נקנתה מהאלמנה זוהרה דטבול חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״ וכן חלקת קרקע גדולה הסמוכה לחצר זו.

מבקרים בבתי הכולל בשנים 1908-1907 סיפרו שהם היו צפופים, מחניקים, קרים והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו ואמרו כי ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה ישראל

מחנה ישראל

השלב השלישי להקמת השנונה

השלב השלישי של הבנייה החל בעשור הראשון של המאה ה־20, כשהיה רבי נחמן בטיטו רב העדה. בשנת 1909 התמנה עוד ועד לבניית בניין שני לבתי מחסה לעניי העדה. לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) החל הוועד בבנייה. בסוף 1910, לאחר בניית חמש דירות חדר, אזל הכסף. הוועד פנה לקהילות ישראל בחו״ל וגייס כספים, ובניית שני בתי המחסה הושלמה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. מבנים אלו עומדים כיום בדרום השכונה ובדרום-מערבה.

הוקמו מוסדות דת, חינוך ורווחה, וכן בתי מחסה, והם הקלו על מצוקת הדיור ששררה באותם ימים. המוסדות ובתי המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה, בשכונת המערבים.

בשנת 1906 נמנו בשכונה ארבעים ושלושה מערבים מתוך 51 יהודים שהתגוררו בה, שהם עשרים ושניים בתי אב. מצב זה נמשך גם בזמן מלחמת העולם הראשונה.

עד מלחמת העולם הראשונה הייתה שכונת מחנה ישראל שכונת המגורים היחידה של היהודים המערבים בירושלים מחוץ לחומות. רוב בני עדה זו נשאר לגור בעיר העתיקה.

עד סוף התקופה העותמאנית נבנו מבנים של לא יהודים רק ממערב לשכונה. מצפון גבלה השכונה בבית הקברות המוסלמי בממילא, בדרום במטעי ניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה הייתה מחנה ישראל מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון־מערב העיר העתיקה. הקשר העיקרי של בני השכונה היה עם העיר העתיקה שבה ישב רוב בני העדה המערבית.

השכונה נעזבה כמה פעמים, ורק ב־1935 שופצו בתיה שיפוץ כלשהו. בתיה הוזנחו מאוד, נבלעו בבנייה שקמה מסביב ושם השכונה נשכח.

ב״ספר הישוב״ שראה אור ב־1939, מציין גראייבסקי כי ״לפני כחמש שנים נבנו הבתים מחדש על ידי ועד עדת־המערבים״. בספרו ״אבני זיכרון״ אפשר למצוא את העתקי הכתובות שהיו קבועות בקירות הבתים, בעיקר בתים שהוזנחו והתפוררו.

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

התקופה האחרונה

שכונה קטנה זו מסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים והייתה ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה, אך עד לפני כמה שנים הייתה שרויה בהתדרדרות מוחלטת. כל העובר בה יבחין במצבם הרעוע של בתיה, בחלק מהם אפשר אך בקושי להתגורר, וחלק מהם ננטש או נהרס. העדה המערבית, רבה המופלא הרדב״ש והשכונה החלוצית מחנה ישראל שבנו בני העדה זכו עד כה להתייחסות דלה. הדבר נובע בחלקו ממיעוט המקורות, ממעמדה הנחות יחסית של עדה זו בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העותמנית ומיחסי הציבור הלקויים של אנשיה.

בד בבד עם ההצעות לשימור שכונות הקשורות לשמו של מונטיפיורי ושכונות אחרות כגון נחלת שבעה, הוצע בשנת 1959 להרוס את שכונת המערבים. אולם בעת האחרונה חלה התעוררות בחקר ארץ ישראל בעת החדשה, מתחילת המאה ה־19 ואילך, ובעיקר בחקר ירושלים ותהליך צמיחתה, גידולה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחסם של הגופים המתכננים בירושלים לשימורה ולחשיבותה ההיסטורית של השכונה הראשונה שבנו יהודי ירושלים בעצמם מחוץ לחומות השתנה בשנים האחרונות. הועלו כמה תכניות לפיתוח אזורים המצויים סמוך למחנה ישראל משום היתרונות שבמיקומם ובסמיכותם לעיר העתיקה ולעיר החדשה. חלק מהתכניות כבר מצוי בהליכי בנייה מתקדמים, ובהן תכנית ממילא, התכנית לשיקום בניין מלון פאלאס לשעבר הצמוד לשכונה, התכנית של ועד העדה המערבית לבניין מרכז מסחרי לאחר הריסת החזית המסחרית הפונה לרחוב המלך דוד וכן מבנה המגורים הארוך שבתחילת רחוב הס. עקב חשיבותה ההיסטורית ישתלב היטב שיקום השכונה בתכניות אלו במידה וייעשה בדרך הנכונה.

לפני כמה שנים ישבו נציגי העירייה וועד העדה המערבית ופרסו תכניות שימור של חלקים מן השכונה, לרבות הריסה, שיקום ובנייה לגובה. בתהליך אישור התכניות השונות של השכונה וסביבתה פועלים תושבי השכונה, החברה להגנת הטבע, המועצה לארץ ישראל יפה, המועצה הציבורית לשימור אתרים והוועדה לשימור אתרים של עיריית ירושלים – כולם מבקשים למנוע פגיעה באופייה ההיסטורי של השכונה.

בין פעולות השיקום והבנייה הציבוריים והפרטיים שנעשו בעת האחרונה בשכונה ועדיין נעשים, נציין את בית הכולל שלה ברחוב המערבים 13, כיום המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה (על תהליכי שיקומו ועל ייעודו נכתב לעיל). עוד נציין את בניין מרכז ״גשר״ ואת הבניינים שמשני צדי המרכז העולמי ברחוב המערבים 11 ו־16 שיתוארו להלן. עוד מובאים בהמשך עיקרי התכנית לבניין ערים המפרטים את תנאי השיקום והשימור של השכונה ושל סביבתה הקרובה.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזןעוזיאל חזן 222

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

האופי האזריכלי וההמוני של מהנה ישראל

האופי האדריכלי של השכונה

שכונת מחנה ישראל נבנתה בשילוב של ״הדגם הטורי״ ושל דגם ״הבתים הצפופים״, דירות ובניינים צמודים וקירות באגפים מקבילים ומשותפים. הגושים הטוריים, גם הגושים שנבנו במבנים דו־קומתיים ותלת־קומתיים, גרמו לחיסכון בשטח ובהוצאות הבנייה. עם זה, יש בה דירות ומבנים שלא תוכננו בצורת חצר או טור אלא בדרך של פיצול החלקות ותכנונן, על פי מספר המייסדים והבונים לתקופותיהם. כאן נוצרה הפרדה בין החלקות והמבנים על ידי סמטאות צרות, ורוחב הסמטאות נקבע לפי דרכי המעבר של בני אדם ושל בהמות משא. הסמטאות היו על פי רוב מבואות סגורים, קצרים וצרים מאוד.

המבנים בעלי החצר הפנימית אופיינו בקירות חיצוניים, חומת מגן לדיירים. בכניסה לשכונה היו שערי ברזל שננעלו בלילות, ושרידיהם נותרו עד היום. לחלונות קובעו תריסי ברזל, וגס הם הוגפו בלילות. רוב הבתים היו דו־קומתיים ונבנו מאבן גיר קשה שנחצבה בירושלים ובסביבתה. המבנים בשכונה מאופיינים בקשתות רבות – בכניסות לבתים, בחלונות הכפולים על פי רוב ובתקרות. החדרים קמורים וקירותיהם קירות אבן עבים במילוי ״דבש״. הפתחים קשותים והחלונות כפולים וקשותים קישות תואם מעל לחלונות. המרפסות וחלקים מגוף המבנה נתמכו בקורות ברזל שהובלתם נתאפשרה בעיקר עם סלילת פסי הרכבת לירושלים והגעת הרכבת הראשונה ב־26 בספטמבר 1892. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים. לימים נבנו בתים עם גגות רעפים. בחלק מהמבנים השתמשו באבן העשויה בצבע ובסיתות שונים מסביב לחלונות, לדלתות ולכרכובים.

בתי השלב הראשון נבנו, כפי הנראה, על פי צורת החלקות, ועל כן לא היו אחידים למראה! צורותיהם היו מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים וחד־קומתיים, ובהם חדרים-חדרים, כמו לבתי כולל אחרים בירושלים, כדוגמת הבית הארוך שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך המיועד להריסה לשם בניית מבנה חדש.

האופי התכנוני של השכונה

תכנית בניין ערים של השכונה נושאת את המספר 3133 א'. שינויים לתכנית נושאים את המספר 1264 בגושים 130036,30028, בחלקות שונות, ותחום התכנית מתייחס לשכונת המערבים (מחנה ישראל) בין הרחובות אגרון, בן שמעון, דוד המלך והס.

השכונה מיועדת לשימור, ומרבית השטחים הפתוחים מוגדרים שטח ציבורי פתוח, דהיינו גנים ושטחים ציבוריים אחרים.

מלאכת הבנייה בשכונה מורכבת משיקום מבנים קיימים, מתוספות למבנים אלו ומבנייה חדשה. בכל המכלול הזה הדגש הוא בשימור אופייה המקורי של השכונה, בהתאמת השינויים לאופי הקיים ובהגבלת גובה הבנייה. באזורים מסוימים יהיה גובה מרבי של שתי קומות, בתוספת גג רעפים שישמש למגורים, ובתנאי שכל שטח חלל הגג העולה על 2.2 מטרים יחושב במניין אחוזי הבנייה. בתוספת קומה יהיה הגובה המרבי 3 מטרים, ובבנייה חדשה גובהו המרבי של הבניין עד מזלפות הגג לא יעלה על 7.5 מטרים בכל חלק של הבניין.

בקשה למתן היתר בנייה תכלול נוסף על מדידת המגרש גם את כל המבנים, הגדרות והעצים הקיימים וכן צילומי צבע של חזיתות הבניין הקיים במגרש, צורת הגדרות, השערים, הסורגים והעצים. עוד יהיו בה פרטי-בניין של המשקופים והמזוזות של הפתחים, המעקות והגדרות, כרכוב הגג, הסורגים ומעקות המתכת. מתן ההיתר יותנה בהריסת כל תוספות בנייה ארעיות ובנייתן מחדש על פי האופי המקורי של הבניין.

הוראות הבנייה מחמירות וקובעות שכל בנייה חדשה בתחומי התכנית חייבת להתאים לאופי הבנייה המקורי הקיים בשכונה, ברחוב ובבניין הקיים בחלקה. בנייה על עמודים אסורה, ותוספות הבנייה יהיו מאבן מאותו סוג, גוון וסיתות אבן של הבניין המקורי. סגירת מרפסות אסורה בכל שטח התכנית. גם הריסת גדרות קיימות אסורה. באשר לחזית המסחרית של הבניינים, ייאסר שילוט על קירות חיצוניים בבניין שלא על פי הוראות חוקי העזר. כמו כן, תהיה תאורת השלטים בנורות קטנות שאינן נאון, ותותר התקנת תאורה המרוחקת ממישור הקיר בפנס בסגנון מסורתי התלוי על זרוע ברזל שלא יבלוט ביותר מ־60 ס״מ ממישור הקיר, וקוטר הפנס לא יעלה על 40 ס״מ. חלונות הראווה יותקנו אך ורק בתוך הפתח ולא יבלטו ממישור פני הקיר.

בכל השכונה תוקם אנטנת טלוויזיה מרכזית אחת על פי התכנית. בעלי הזכויות במקרקעין יבצעו בכספם בלבד את כל עבודות התשתית, לרבות קווי ביוב, ניקוז, דרך, תאורה וכדומה.

ההגדרות וההגבלות שהוטלו על בניית המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13 ציינו כי יהיו בו חללי תצוגה, סדנאות ולימוד, חדרי מחקר והרצאות, ארכיון וגנזך, חדרי מנהלה ושרותים. הריסת הבניין או המרכיבים הקיימים בו מן הבנייה המקורית נאסרה. השינויים הפנימיים הותנו במניעת פגיעה באופיו האדריכלי של הבניין העתיק, במעטפת החיצונית שלו ובמרכיבים מהבנייה המקורית הראויים לשימור.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

דמויות בקידום השכונה ובהנהגת העדה המערבית

עלייתו לארץ ומפעליו

הרדב"ש ־ המנהיג והגורס המניע לבניית מתנה ישראל   עמוד 30

רבי דוד בן־שמעון המכונה הרדב״ש או הצוף דב״ש, נולד במרוקו בעיר רבט, נצר למשפחת רבנים ידועה בכל רחבי ארצות המגרב, שמהם שימשו גם רבנים בצפת. בשנת 1854, בהיותו בן עשרים ושמונה שנים, נטל את משפחתו ויצא לארץ ישראל במסע תלאות יבשתי של חודשים רבים. בדרכו חצה גם את אלג׳יריה ואת מצרים והגיע לירושלים. בעקבותיו הגיעו תלמידיו ועולים רבים ממרוקו.

בבואו לירושלים מצא את קהילת המערבים שחברים בה מאות אחדות של יהודים. הקהילה הייתה שרויה בעוני, בדלות, בחולי ובמחסור. חלק מהיהודים, בעיקר הזקנים שבהם, בילו את רוב ימיהם כשהם שפופים על אבני הכותל המערבי ומקבצים נדבות. האמונה והתקווה היו שביב האור היחיד לנפשם הנכאה.

הרדב״ש נרתם מיד למלאכה, החל לארגן את הקהילה והקים עדה עצמאית המנותקת מקהילת הספרדים. הוא בנה בתי כנסת ומוסדות בעיר העתיקה ובמחנה ישראל והחל בשליחת שליחים לקהילות המגרב לגיוס כספים למען העדה ולמימוש המטרה העיקרית של הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחת היהודים המערבים. הרעב, החולי והמחסור בקרב בני עדתו הניעוהו לפתוח בעיר העתיקה חנות למכירת בשר לעניים בלבד ולתת בתוך ביתו שלו מחסה ותמיכה לנזקקים, והם כינו אותו ״אבי יתומים ודיין אלמנות״.

הוא הקים ועדה של מורשי חתימה לטפל בענייניה הכספיים של הקהילה, ואישר אותה הקונסול הצרפתי בירושלים שהמערבים היו בחסותו. שטר ההרשאה והמינוי נשא את שמותיהם של נבחרי העדה: הרדב״ש, אברהם חרוש, שלמה לוי, יצחק רפאל בטיטו, דוד הכהן, יעקב אלמליח, שלמה אבושדיד ולוי יפלח. השטר שאישר הקונסול הקל על גיוס כספים ותרומות בקרב קהילות בחו״ל.

הרדב״ש דאג להפרדת עדת המערבים מהספרדים, לארגונה ולניהולה ככולל עצמאי. הוא שלח שד״רים לגיוס כספים לשיפור מצבה הכלכלי של העדה, דאג לתעסוקה, לרכישת מקצועות ולשיפור מצבם הכלכלי של בני העדה, לרבות ניסיונות להעסיקם בחקלאות שנבעו גם מאהבתו לארץ וליישובה.

תרומתו לבניית בתים ומוסדות לעדה בעיר העתיקה ובמחנה ישראל הייתה רבה. מפעלו הגדול ביותר התבטא בתעוזה, בתושייה ובחזון שבהוצאת היהודים המערבים מבין חומות העיר העתיקה אל הלא נודע שבחוץ, אל שטחים שוממים, משכן לחיות טרף ולשודדים ואל החשיפה ללא מגן. הניסיון לבנות שכונה יש מאין, שלב אחר שלב, אבן על אבן, במאמץ של יחידים. זו הדרמה האמתית!

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזןעוזיאל חזן 222

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בנייה בעיר העתיקה

תחילה התמקד הרדב״ש בתכנון, בבנייה ובהקמה של מוסדות קבע לקהילתו בתחומי העיר העתיקה עצמה. הוא רכש קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בקרבת חארת אל יהוד (רחוב היהודים) ובשנת 1860, בכספים שגייס בקרב הקהילות במרוקו, בנה שם שני בתי כנסת: בית הכנסת הגדול (שייקרא לאחר פטירתו ״בית הכנסת צוף דביש״) ובית הכנסת ״רבי אליעזר״. כמו כן, הוא בנה שם כמה בתים. הוא גם יסד בית מדרש לחכמי העדה, תלמוד תורה ובתי מחסה לאלמנות, ליתומים, לעניים ולזקנים. בדוח מ־1866 אנו מוצאים כי בעיר העתיקה היו לעדה המערבית שני בתי כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי מדרש ושלושה בתי ספר.

אלה התורמים הבולטים למפעלי הבנייה של הרדב״ש: אברהם תאבית, יוסף מלכה, אודה אסולין, אברהם ושלמה אבו שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן עטר ומיימון עמיאל.

נם ברחוב חברון (מעלה ח׳אלדיה דהיום) בעיר העתיקה התפתחו בתי מגורים ומוסדות לקהילה, ובהם בתי מחסה וחצר גדולה. בחצר זו נוסד בשנת 1867 ״בית הכנסת תלמוד תורה״, ובשנת 1876 ייסדו חיים מיימון עמיאל ורעייתו שמחה ישיבה ששמה ״תורת חיים״. בין התורמים להקדש זה: גליבי רפאל הלוי, יצחק לבאו, מיימון עמיאל ונדיבי העיר קזבלנקה.

בנייה במחנה ישראל

הרדב״ש גייס לעזרתו את משה מונטיפיורי והעלה את הצורך ברכישת אדמות ״עבור עניים שהם בלי מלאכה ומחיה ורצונם לעבוד באדמה ובחקלאות״. כאמור, הרדב״ש לא היה הראשון שהחל בבניית השכונה אף שהנהיג את העדה כבר מ־1854, מיד לאחר הגעתו, עד פטירתו ב־1880. הזכרנו כי המגרש הראשון בשטח של כארבעה דונם נרכש בשנת 1865, ונבנו עליו בתים ובית כנסת.

מעורבותו בבנייה וזירוזה החלו ב־1869. את השכונה יסדו יחידים, ורק בסוף שנת 1870 רכש הרדב״ש קרקע נוספת לבניית הכולל בשכונה. על קרקע נוספת שרכש מאליהו ורבקה עזרא בנה בית כנסת נוסף ותלמוד תורה. בשנים 1872-1869 נבנו בשכונה גם בתים להכנסת אורחים ובית מחסה לעניים. בשנים האחרונות לפעילותו נבנו בית מדרש גדול ובית תלמוד תורה, ולגרסת החוקרת רות קרק, ״יתכן וזהו המבנה הגדול והיפה בין הקומותיים, העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חנוכי״. עקב חובות הואטה פעילותו של הרדב׳׳ש בבניית השכונה.

כתביו וחיבוריו

ספריו של הרדב״ש עוסקים בדיני יישוב הארץ ואהבת הארץ, הלכות ושו״ת.

אלה העיקריים שבהם:

״שערי החצר״ – על אהבת הארץ וירושלים ומעלותיהם,

 ״שער המטרה״ – הלכות ודינים הנהוגים בארץ,

 ״שער הקדום״ – מצוות הנהוגות בארץ,

״שער המפקד״מנהגי הארץ ותקנותיה,

 ״שאלות ותשובות״ – שו״ת לשולחן ערוך,

 ״שירי תהילה״ – שירים ובקשות למועדים,

״מזכרת הגיטין״ ־ השאלות והקשיים שהתעוררו בענייני הגיטין שטיפל בהם הרדב״ש.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידיםעוזיאל חזן 222

אישיותו ופטירתו

הרדב״ש היה דמות מיוחדת במינה, שילוב נדיר של ענווה ושפלות רוח עם מנהיגות, תעוזה, חזון ודבקות במשימה. הוא ניחן באהבה גדולה לארץ ישראל ולירושלים ובלב פתוח לכל נזקק. על אף צניעותו הוא ניחן באישיות תקיפה וחזקה והיה תלמיד חכם מכובד ומקובל על עדות הספרדים והאשכנזים כאחת.

הרדב״ש נפטר ב־1880 והוא בן חמישים וארבע. בהלווייתו השתתפו אלפים מבני ירושלים, והם ביכו את מותו בטרם עת של אחד מגדולי המנהיגים שקמו ליהודי ירושלים. העיתון ״חבצלת״ ספד לאיש אשר הנהיג את עדתו עשרים וחמש שנה, שימש רב גדול והיה אב בית דין, מורה ומנהל, גדול בתורה, ענו וטוב לב ומתרחק מריב. תלמידי בתי הספר ״לבלומנטל״ ו״למל״ הלכו אחרי ארונו ונרות דולקים בידיהם. הרדב״ש נקבר בהר הזיתים.

רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של הרדב״ש ומחשובי פרנסיה ומנהיגיה של העדה המערבית. הוא היה בן למשפחה עשירה ופעל רבות לרכישת קרקעות להקמת שכונת מחנה ישראל עם משפחת מימון, עמיאל ואחרים. לארץ הגיע בעודו נער. לוח אבן שנמצא על אחד הבתים וממוקם כיום בכניסה למרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13, מציין את שמו של שלמה אבושדיד כאחד מקוני הקרקע בשכונה. כמו כן, הוא סייע רבות לאנשי עדתו בהלוואות ובתמיכה חומרית בכספו הפרטי.

בשנת 1861 נבחר לחבר בוועד העדה, ובשנת 1881 ניהלו הוא ומימון עמיאל את ענייני העדה, ואבושדיד שימש גם גזבר וניהל במשך כעשר שנים את ענייניה החומריים של העדה המערבית. אבושדיד היה בעל השכלה רחבה ודיבר שפות רבות, דבר שסייע בידו בניסוח פניות ומכתבים ובקשרים עם השלטונות. הרדב״ש, בנו רפאל והרב מלכא הסמיכו את אבושדיד בזמנים שונים לנהל את ענייני העדה.

אבושדיד התגורר בבית גדול בסביבת מגרש הרוסים, ב״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה. בביתו גידל את בנו הרופא ד״ר אברהם אבושדיד ואת בתו היפה לאה. הבת נישאה לאחר מכן לבן ציון, הוא איתמר בן אב״י, בנו של אליעזר בן יהודה, מחיה ומחדש השפה העברית. לנישואים אלו קדם חיזור עקשני, רומנטי וכאוב שהסעיר בראשית המאה ה־20 את היישוב בירושלים. על אף ייחוסו הרוחני והתרבותי והיותו סופר, משורר בלשן ועיתונאי, דחתה אותו בתחילה משפחתה האמידה של לאה בגלל היותו אשכנזי ודל אמצעים – כל זאת בתקופה שהספרדים עדיין נחשבו מיוחסים מאחיהם האשכנזים.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

רבי יעקב בן עטר

רבי יעקב בן עטר נולד באזימור שבמרוקו בשנת 1845. בסוף שנת 1884 עלה לירושלים עם אשתו חנה לבית יעיש ועם בתם הקטנה מרים, היא אמו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל. בארץ ישראל נולדו להם עוד שני בנים: חיים ושמעון בן עטר. רבי יעקב הקים בירושלים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ ועמד בראשה עד יום מותו.

מכיוון שהיה אחד ממנהיגי העדה המערבית, נשלח רבי יעקב כשד״ר לאסוף כספים לבניית בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל. שליחותו ארכה כשבע שנים, מ-1901 עד 1908, ובהן נע ונד והיטלטל ממקום למקום ״מבד אל ענף״. הוא ביקר כמה פעמים בגיברלטר, בליסבון ובצפון אפריקה, ולא אחת התהלך במרוקו לאורכה ולרוחבה.

־פנקס ״סדר חשבון״ שהדפיס בשנת 1905 בירושלים מעניין ומאלף. הוא רשם פרטי פרטים של כל תרומה: שם העיר או הכפר, תאריך, שם התורם, מענו ועיסוקו, הסכום המדויק ״הן רב והן מזער״ וסוג המטבע. היו שתרמו את אחוזתם שבשכונת מחנה ישראל, ואחרים נתנו סכום נאה לבניית חדר להנצחת שמם. רבי יעקב מכר הרבה .שטרי דא״ק (דל״ת אמות קרקע), קנה וקבע שבע מאות קופות ואסף כספים ממקורות הכנסה שונים: נדרים, נדבות, שמחות ועוד. עוד רשם רבי יעקב את ״כללות ההוצאה״: ההכנות ביציאה מירושלים, מכתבים, הדפסות, כריכה, תעודות מסע, רכבת ליפו, שכר אניות למרסיליה, לגיברלטר, לליסבון וכוי.

חלק מהכסף שלח רבי יעקב לוועד הכולל בירושלים, והשאר, לפי דבריו, ״מעוכב אצלי בפקודת אחינו אנשי שם הנדיבים מגדולי המערב״. הכסף הופקד בקזבלנקה כדי שלא להכביד עוד יותר על הוועד הכללי הטרוד מאוד בבעיות היום-יום הקשות ובמיוחד עד שייבחר ועד מיוחד שיוכל לטפל בכל הקשור להקמת הבניין לבתי מחסה במחנה ישראל ושיאשרו הרבנים הגדולים בירושלים.

רבי יעקב בן עטר פונה ל״אחינו נדיבים יקרים״, מגיש להם את הדוח ומספר בשפה יפה להפליא על כל התלאות והמכשולים שפגש בדרכו: ״המלחמה מבחוץ, והרעב והשבר מבפנים; הריסת כל ענפי המסחר והעבודה״, הטלטול ״מעיר לעיר ומכפר לכפר בין הסכנות האיומות אשר על כל פסיעה ופסיעה הנשמה פורחת כמעט״. במקומות אחדים יצאו לקראתו עניים בפנים קורנות בסברם שהוא בא לעזור להם, והוא כותב ״וא״א (אי אפשר) להעלים עין ח׳׳ו ומי שנידב עד כה ראיתי שפושט יד עכשיו לעצמו״. והוא אכן עזר. פעמים רבות חלה קשות והיה נע ונד תכופות בין רדיפות ומלחמות, ״וכמלקט שיבולים אחרי העמיר הייתי מאסף ומלקט הנדבה הזאת באמצע הימים האיומים האלה״. נוסף על כל זאת, ״עלה הכורת האכזר … הכאמביו הארור (שער החליפין) שמצץ את דמנו כעלוקה״.

הוא פונה שוב ל״אחינו הנדיבים״ ומבקש: ״המלאכה מרובה … וכל מי שנדבו לבו להחזיק במוסד הזה יואיל לשלוח את נדבתו על שם הועד הק׳ אשר יקום בס״ד … ושמכם יזכר לטוב״ וחותם: הצב״י יעקב בן עטר, ס״ט שליח מצווה לבניין בתי מחסה הנ״ז.

שליחותו הממושכת גבתה מחיר כבד ממשפחתו שהשאיר בירושלים. גידול הילדים, מעמסת החובות ודאגות הפרנסה הוטלו על הרעיה המופלאה חנה. בתו מרים נישאה ליוסף נבון בהיעדר אביה השד״ר. בנו חיים בן עטר נעשה עורך העיתון ״החרות״ ומת צעיר לימים, ובנו שמעון בן עטר מילא בהתנדבות את תפקיד מזכיר ועד עדת המערבים במשך עשרות שנים. נכדו של רבי יעקב, בנו של שמעון הנושא שם הסבא יעקב, נהרג עם ה־ל״ה בדרך לגוש עציון.

יעקב בן עטר הניח כתב לספר ששמו ״בית אלוהי יעקב״. הוא קיבל הסכמות משני הרבנים הראשיים – רבי יעקב מאיר הספרדי והרב אברהם יצחק הכהן קוק האשכנזי – והם הפליגו בשבחו של האיש וספרו, אך בן עטר לא זכה לראות את כל ספרו מודפס. בשנת 1924, כאשר נדפסו רק חמישים ושישה דפים, כשהגיע להדפסת פרשת ״לך לך״ – הלך לעולמו. רבי יעקב בן עטר חיבר בין היתר את השיר הנפוץ בשבח מרן יעקב אבוחצירה, סבו של הבבא סאלי, הפותח במילים ״אערוך מהלל ניבי״.

לפני שיצא לשליחות למען מחנה ישראל, יצא רבי יעקב לשליחות מטעם ישיבת המקובלים ״בית אל״. השליחות ארכה אף היא כשבע שנים (1899-1891) והייתה בארצות צפון אפריקה, בפורטוגל ובגיברלטר. בשליחות זו גייס תרומה להקמת ישיבת ״משמרת כהונה״, והיא פעלה בראשותו עד פטירתו. רבי יעקב בן עטר היה איש רוח מובהק ואיש מעשה מנוסה גם יחד וידע להקרין השראה וחום אנושי. בתקופתו היה לעדה המערבית בירושלים בית דין משלה ברחוב חב״ד בין החומות, והוא היה מורכב משלושה רבנים: רבי שמעון אשריקי, רבי יעקב בן עטר ורבי אליהו לעג׳ימי. על פיהם נפסקו הדינים בחיי הרוח ובעניינים הגשמיים של העדה.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031