שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

עמוד 2 מתוך 3123

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזןעוזיאל חזן 222

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

האופי האזריכלי וההמוני של מהנה ישראל

האופי האדריכלי של השכונה

שכונת מחנה ישראל נבנתה בשילוב של ״הדגם הטורי״ ושל דגם ״הבתים הצפופים״, דירות ובניינים צמודים וקירות באגפים מקבילים ומשותפים. הגושים הטוריים, גם הגושים שנבנו במבנים דו־קומתיים ותלת־קומתיים, גרמו לחיסכון בשטח ובהוצאות הבנייה. עם זה, יש בה דירות ומבנים שלא תוכננו בצורת חצר או טור אלא בדרך של פיצול החלקות ותכנונן, על פי מספר המייסדים והבונים לתקופותיהם. כאן נוצרה הפרדה בין החלקות והמבנים על ידי סמטאות צרות, ורוחב הסמטאות נקבע לפי דרכי המעבר של בני אדם ושל בהמות משא. הסמטאות היו על פי רוב מבואות סגורים, קצרים וצרים מאוד.

המבנים בעלי החצר הפנימית אופיינו בקירות חיצוניים, חומת מגן לדיירים. בכניסה לשכונה היו שערי ברזל שננעלו בלילות, ושרידיהם נותרו עד היום. לחלונות קובעו תריסי ברזל, וגס הם הוגפו בלילות. רוב הבתים היו דו־קומתיים ונבנו מאבן גיר קשה שנחצבה בירושלים ובסביבתה. המבנים בשכונה מאופיינים בקשתות רבות – בכניסות לבתים, בחלונות הכפולים על פי רוב ובתקרות. החדרים קמורים וקירותיהם קירות אבן עבים במילוי ״דבש״. הפתחים קשותים והחלונות כפולים וקשותים קישות תואם מעל לחלונות. המרפסות וחלקים מגוף המבנה נתמכו בקורות ברזל שהובלתם נתאפשרה בעיקר עם סלילת פסי הרכבת לירושלים והגעת הרכבת הראשונה ב־26 בספטמבר 1892. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים. לימים נבנו בתים עם גגות רעפים. בחלק מהמבנים השתמשו באבן העשויה בצבע ובסיתות שונים מסביב לחלונות, לדלתות ולכרכובים.

בתי השלב הראשון נבנו, כפי הנראה, על פי צורת החלקות, ועל כן לא היו אחידים למראה! צורותיהם היו מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים וחד־קומתיים, ובהם חדרים-חדרים, כמו לבתי כולל אחרים בירושלים, כדוגמת הבית הארוך שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך המיועד להריסה לשם בניית מבנה חדש.

האופי התכנוני של השכונה

תכנית בניין ערים של השכונה נושאת את המספר 3133 א'. שינויים לתכנית נושאים את המספר 1264 בגושים 130036,30028, בחלקות שונות, ותחום התכנית מתייחס לשכונת המערבים (מחנה ישראל) בין הרחובות אגרון, בן שמעון, דוד המלך והס.

השכונה מיועדת לשימור, ומרבית השטחים הפתוחים מוגדרים שטח ציבורי פתוח, דהיינו גנים ושטחים ציבוריים אחרים.

מלאכת הבנייה בשכונה מורכבת משיקום מבנים קיימים, מתוספות למבנים אלו ומבנייה חדשה. בכל המכלול הזה הדגש הוא בשימור אופייה המקורי של השכונה, בהתאמת השינויים לאופי הקיים ובהגבלת גובה הבנייה. באזורים מסוימים יהיה גובה מרבי של שתי קומות, בתוספת גג רעפים שישמש למגורים, ובתנאי שכל שטח חלל הגג העולה על 2.2 מטרים יחושב במניין אחוזי הבנייה. בתוספת קומה יהיה הגובה המרבי 3 מטרים, ובבנייה חדשה גובהו המרבי של הבניין עד מזלפות הגג לא יעלה על 7.5 מטרים בכל חלק של הבניין.

בקשה למתן היתר בנייה תכלול נוסף על מדידת המגרש גם את כל המבנים, הגדרות והעצים הקיימים וכן צילומי צבע של חזיתות הבניין הקיים במגרש, צורת הגדרות, השערים, הסורגים והעצים. עוד יהיו בה פרטי-בניין של המשקופים והמזוזות של הפתחים, המעקות והגדרות, כרכוב הגג, הסורגים ומעקות המתכת. מתן ההיתר יותנה בהריסת כל תוספות בנייה ארעיות ובנייתן מחדש על פי האופי המקורי של הבניין.

הוראות הבנייה מחמירות וקובעות שכל בנייה חדשה בתחומי התכנית חייבת להתאים לאופי הבנייה המקורי הקיים בשכונה, ברחוב ובבניין הקיים בחלקה. בנייה על עמודים אסורה, ותוספות הבנייה יהיו מאבן מאותו סוג, גוון וסיתות אבן של הבניין המקורי. סגירת מרפסות אסורה בכל שטח התכנית. גם הריסת גדרות קיימות אסורה. באשר לחזית המסחרית של הבניינים, ייאסר שילוט על קירות חיצוניים בבניין שלא על פי הוראות חוקי העזר. כמו כן, תהיה תאורת השלטים בנורות קטנות שאינן נאון, ותותר התקנת תאורה המרוחקת ממישור הקיר בפנס בסגנון מסורתי התלוי על זרוע ברזל שלא יבלוט ביותר מ־60 ס״מ ממישור הקיר, וקוטר הפנס לא יעלה על 40 ס״מ. חלונות הראווה יותקנו אך ורק בתוך הפתח ולא יבלטו ממישור פני הקיר.

בכל השכונה תוקם אנטנת טלוויזיה מרכזית אחת על פי התכנית. בעלי הזכויות במקרקעין יבצעו בכספם בלבד את כל עבודות התשתית, לרבות קווי ביוב, ניקוז, דרך, תאורה וכדומה.

ההגדרות וההגבלות שהוטלו על בניית המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13 ציינו כי יהיו בו חללי תצוגה, סדנאות ולימוד, חדרי מחקר והרצאות, ארכיון וגנזך, חדרי מנהלה ושרותים. הריסת הבניין או המרכיבים הקיימים בו מן הבנייה המקורית נאסרה. השינויים הפנימיים הותנו במניעת פגיעה באופיו האדריכלי של הבניין העתיק, במעטפת החיצונית שלו ובמרכיבים מהבנייה המקורית הראויים לשימור.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

דמויות בקידום השכונה ובהנהגת העדה המערבית

עלייתו לארץ ומפעליו

הרדב"ש ־ המנהיג והגורס המניע לבניית מתנה ישראל   עמוד 30

רבי דוד בן־שמעון המכונה הרדב״ש או הצוף דב״ש, נולד במרוקו בעיר רבט, נצר למשפחת רבנים ידועה בכל רחבי ארצות המגרב, שמהם שימשו גם רבנים בצפת. בשנת 1854, בהיותו בן עשרים ושמונה שנים, נטל את משפחתו ויצא לארץ ישראל במסע תלאות יבשתי של חודשים רבים. בדרכו חצה גם את אלג׳יריה ואת מצרים והגיע לירושלים. בעקבותיו הגיעו תלמידיו ועולים רבים ממרוקו.

בבואו לירושלים מצא את קהילת המערבים שחברים בה מאות אחדות של יהודים. הקהילה הייתה שרויה בעוני, בדלות, בחולי ובמחסור. חלק מהיהודים, בעיקר הזקנים שבהם, בילו את רוב ימיהם כשהם שפופים על אבני הכותל המערבי ומקבצים נדבות. האמונה והתקווה היו שביב האור היחיד לנפשם הנכאה.

הרדב״ש נרתם מיד למלאכה, החל לארגן את הקהילה והקים עדה עצמאית המנותקת מקהילת הספרדים. הוא בנה בתי כנסת ומוסדות בעיר העתיקה ובמחנה ישראל והחל בשליחת שליחים לקהילות המגרב לגיוס כספים למען העדה ולמימוש המטרה העיקרית של הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחת היהודים המערבים. הרעב, החולי והמחסור בקרב בני עדתו הניעוהו לפתוח בעיר העתיקה חנות למכירת בשר לעניים בלבד ולתת בתוך ביתו שלו מחסה ותמיכה לנזקקים, והם כינו אותו ״אבי יתומים ודיין אלמנות״.

הוא הקים ועדה של מורשי חתימה לטפל בענייניה הכספיים של הקהילה, ואישר אותה הקונסול הצרפתי בירושלים שהמערבים היו בחסותו. שטר ההרשאה והמינוי נשא את שמותיהם של נבחרי העדה: הרדב״ש, אברהם חרוש, שלמה לוי, יצחק רפאל בטיטו, דוד הכהן, יעקב אלמליח, שלמה אבושדיד ולוי יפלח. השטר שאישר הקונסול הקל על גיוס כספים ותרומות בקרב קהילות בחו״ל.

הרדב״ש דאג להפרדת עדת המערבים מהספרדים, לארגונה ולניהולה ככולל עצמאי. הוא שלח שד״רים לגיוס כספים לשיפור מצבה הכלכלי של העדה, דאג לתעסוקה, לרכישת מקצועות ולשיפור מצבם הכלכלי של בני העדה, לרבות ניסיונות להעסיקם בחקלאות שנבעו גם מאהבתו לארץ וליישובה.

תרומתו לבניית בתים ומוסדות לעדה בעיר העתיקה ובמחנה ישראל הייתה רבה. מפעלו הגדול ביותר התבטא בתעוזה, בתושייה ובחזון שבהוצאת היהודים המערבים מבין חומות העיר העתיקה אל הלא נודע שבחוץ, אל שטחים שוממים, משכן לחיות טרף ולשודדים ואל החשיפה ללא מגן. הניסיון לבנות שכונה יש מאין, שלב אחר שלב, אבן על אבן, במאמץ של יחידים. זו הדרמה האמתית!

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזןעוזיאל חזן 222

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בנייה בעיר העתיקה

תחילה התמקד הרדב״ש בתכנון, בבנייה ובהקמה של מוסדות קבע לקהילתו בתחומי העיר העתיקה עצמה. הוא רכש קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בקרבת חארת אל יהוד (רחוב היהודים) ובשנת 1860, בכספים שגייס בקרב הקהילות במרוקו, בנה שם שני בתי כנסת: בית הכנסת הגדול (שייקרא לאחר פטירתו ״בית הכנסת צוף דביש״) ובית הכנסת ״רבי אליעזר״. כמו כן, הוא בנה שם כמה בתים. הוא גם יסד בית מדרש לחכמי העדה, תלמוד תורה ובתי מחסה לאלמנות, ליתומים, לעניים ולזקנים. בדוח מ־1866 אנו מוצאים כי בעיר העתיקה היו לעדה המערבית שני בתי כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי מדרש ושלושה בתי ספר.

אלה התורמים הבולטים למפעלי הבנייה של הרדב״ש: אברהם תאבית, יוסף מלכה, אודה אסולין, אברהם ושלמה אבו שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן עטר ומיימון עמיאל.

נם ברחוב חברון (מעלה ח׳אלדיה דהיום) בעיר העתיקה התפתחו בתי מגורים ומוסדות לקהילה, ובהם בתי מחסה וחצר גדולה. בחצר זו נוסד בשנת 1867 ״בית הכנסת תלמוד תורה״, ובשנת 1876 ייסדו חיים מיימון עמיאל ורעייתו שמחה ישיבה ששמה ״תורת חיים״. בין התורמים להקדש זה: גליבי רפאל הלוי, יצחק לבאו, מיימון עמיאל ונדיבי העיר קזבלנקה.

בנייה במחנה ישראל

הרדב״ש גייס לעזרתו את משה מונטיפיורי והעלה את הצורך ברכישת אדמות ״עבור עניים שהם בלי מלאכה ומחיה ורצונם לעבוד באדמה ובחקלאות״. כאמור, הרדב״ש לא היה הראשון שהחל בבניית השכונה אף שהנהיג את העדה כבר מ־1854, מיד לאחר הגעתו, עד פטירתו ב־1880. הזכרנו כי המגרש הראשון בשטח של כארבעה דונם נרכש בשנת 1865, ונבנו עליו בתים ובית כנסת.

מעורבותו בבנייה וזירוזה החלו ב־1869. את השכונה יסדו יחידים, ורק בסוף שנת 1870 רכש הרדב״ש קרקע נוספת לבניית הכולל בשכונה. על קרקע נוספת שרכש מאליהו ורבקה עזרא בנה בית כנסת נוסף ותלמוד תורה. בשנים 1872-1869 נבנו בשכונה גם בתים להכנסת אורחים ובית מחסה לעניים. בשנים האחרונות לפעילותו נבנו בית מדרש גדול ובית תלמוד תורה, ולגרסת החוקרת רות קרק, ״יתכן וזהו המבנה הגדול והיפה בין הקומותיים, העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חנוכי״. עקב חובות הואטה פעילותו של הרדב׳׳ש בבניית השכונה.

כתביו וחיבוריו

ספריו של הרדב״ש עוסקים בדיני יישוב הארץ ואהבת הארץ, הלכות ושו״ת.

אלה העיקריים שבהם:

״שערי החצר״ – על אהבת הארץ וירושלים ומעלותיהם,

 ״שער המטרה״ – הלכות ודינים הנהוגים בארץ,

 ״שער הקדום״ – מצוות הנהוגות בארץ,

״שער המפקד״מנהגי הארץ ותקנותיה,

 ״שאלות ותשובות״ – שו״ת לשולחן ערוך,

 ״שירי תהילה״ – שירים ובקשות למועדים,

״מזכרת הגיטין״ ־ השאלות והקשיים שהתעוררו בענייני הגיטין שטיפל בהם הרדב״ש.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידיםעוזיאל חזן 222

אישיותו ופטירתו

הרדב״ש היה דמות מיוחדת במינה, שילוב נדיר של ענווה ושפלות רוח עם מנהיגות, תעוזה, חזון ודבקות במשימה. הוא ניחן באהבה גדולה לארץ ישראל ולירושלים ובלב פתוח לכל נזקק. על אף צניעותו הוא ניחן באישיות תקיפה וחזקה והיה תלמיד חכם מכובד ומקובל על עדות הספרדים והאשכנזים כאחת.

הרדב״ש נפטר ב־1880 והוא בן חמישים וארבע. בהלווייתו השתתפו אלפים מבני ירושלים, והם ביכו את מותו בטרם עת של אחד מגדולי המנהיגים שקמו ליהודי ירושלים. העיתון ״חבצלת״ ספד לאיש אשר הנהיג את עדתו עשרים וחמש שנה, שימש רב גדול והיה אב בית דין, מורה ומנהל, גדול בתורה, ענו וטוב לב ומתרחק מריב. תלמידי בתי הספר ״לבלומנטל״ ו״למל״ הלכו אחרי ארונו ונרות דולקים בידיהם. הרדב״ש נקבר בהר הזיתים.

רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של הרדב״ש ומחשובי פרנסיה ומנהיגיה של העדה המערבית. הוא היה בן למשפחה עשירה ופעל רבות לרכישת קרקעות להקמת שכונת מחנה ישראל עם משפחת מימון, עמיאל ואחרים. לארץ הגיע בעודו נער. לוח אבן שנמצא על אחד הבתים וממוקם כיום בכניסה למרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13, מציין את שמו של שלמה אבושדיד כאחד מקוני הקרקע בשכונה. כמו כן, הוא סייע רבות לאנשי עדתו בהלוואות ובתמיכה חומרית בכספו הפרטי.

בשנת 1861 נבחר לחבר בוועד העדה, ובשנת 1881 ניהלו הוא ומימון עמיאל את ענייני העדה, ואבושדיד שימש גם גזבר וניהל במשך כעשר שנים את ענייניה החומריים של העדה המערבית. אבושדיד היה בעל השכלה רחבה ודיבר שפות רבות, דבר שסייע בידו בניסוח פניות ומכתבים ובקשרים עם השלטונות. הרדב״ש, בנו רפאל והרב מלכא הסמיכו את אבושדיד בזמנים שונים לנהל את ענייני העדה.

אבושדיד התגורר בבית גדול בסביבת מגרש הרוסים, ב״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה. בביתו גידל את בנו הרופא ד״ר אברהם אבושדיד ואת בתו היפה לאה. הבת נישאה לאחר מכן לבן ציון, הוא איתמר בן אב״י, בנו של אליעזר בן יהודה, מחיה ומחדש השפה העברית. לנישואים אלו קדם חיזור עקשני, רומנטי וכאוב שהסעיר בראשית המאה ה־20 את היישוב בירושלים. על אף ייחוסו הרוחני והתרבותי והיותו סופר, משורר בלשן ועיתונאי, דחתה אותו בתחילה משפחתה האמידה של לאה בגלל היותו אשכנזי ודל אמצעים – כל זאת בתקופה שהספרדים עדיין נחשבו מיוחסים מאחיהם האשכנזים.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

רבי יעקב בן עטר

רבי יעקב בן עטר נולד באזימור שבמרוקו בשנת 1845. בסוף שנת 1884 עלה לירושלים עם אשתו חנה לבית יעיש ועם בתם הקטנה מרים, היא אמו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל. בארץ ישראל נולדו להם עוד שני בנים: חיים ושמעון בן עטר. רבי יעקב הקים בירושלים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ ועמד בראשה עד יום מותו.

מכיוון שהיה אחד ממנהיגי העדה המערבית, נשלח רבי יעקב כשד״ר לאסוף כספים לבניית בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל. שליחותו ארכה כשבע שנים, מ-1901 עד 1908, ובהן נע ונד והיטלטל ממקום למקום ״מבד אל ענף״. הוא ביקר כמה פעמים בגיברלטר, בליסבון ובצפון אפריקה, ולא אחת התהלך במרוקו לאורכה ולרוחבה.

־פנקס ״סדר חשבון״ שהדפיס בשנת 1905 בירושלים מעניין ומאלף. הוא רשם פרטי פרטים של כל תרומה: שם העיר או הכפר, תאריך, שם התורם, מענו ועיסוקו, הסכום המדויק ״הן רב והן מזער״ וסוג המטבע. היו שתרמו את אחוזתם שבשכונת מחנה ישראל, ואחרים נתנו סכום נאה לבניית חדר להנצחת שמם. רבי יעקב מכר הרבה .שטרי דא״ק (דל״ת אמות קרקע), קנה וקבע שבע מאות קופות ואסף כספים ממקורות הכנסה שונים: נדרים, נדבות, שמחות ועוד. עוד רשם רבי יעקב את ״כללות ההוצאה״: ההכנות ביציאה מירושלים, מכתבים, הדפסות, כריכה, תעודות מסע, רכבת ליפו, שכר אניות למרסיליה, לגיברלטר, לליסבון וכוי.

חלק מהכסף שלח רבי יעקב לוועד הכולל בירושלים, והשאר, לפי דבריו, ״מעוכב אצלי בפקודת אחינו אנשי שם הנדיבים מגדולי המערב״. הכסף הופקד בקזבלנקה כדי שלא להכביד עוד יותר על הוועד הכללי הטרוד מאוד בבעיות היום-יום הקשות ובמיוחד עד שייבחר ועד מיוחד שיוכל לטפל בכל הקשור להקמת הבניין לבתי מחסה במחנה ישראל ושיאשרו הרבנים הגדולים בירושלים.

רבי יעקב בן עטר פונה ל״אחינו נדיבים יקרים״, מגיש להם את הדוח ומספר בשפה יפה להפליא על כל התלאות והמכשולים שפגש בדרכו: ״המלחמה מבחוץ, והרעב והשבר מבפנים; הריסת כל ענפי המסחר והעבודה״, הטלטול ״מעיר לעיר ומכפר לכפר בין הסכנות האיומות אשר על כל פסיעה ופסיעה הנשמה פורחת כמעט״. במקומות אחדים יצאו לקראתו עניים בפנים קורנות בסברם שהוא בא לעזור להם, והוא כותב ״וא״א (אי אפשר) להעלים עין ח׳׳ו ומי שנידב עד כה ראיתי שפושט יד עכשיו לעצמו״. והוא אכן עזר. פעמים רבות חלה קשות והיה נע ונד תכופות בין רדיפות ומלחמות, ״וכמלקט שיבולים אחרי העמיר הייתי מאסף ומלקט הנדבה הזאת באמצע הימים האיומים האלה״. נוסף על כל זאת, ״עלה הכורת האכזר … הכאמביו הארור (שער החליפין) שמצץ את דמנו כעלוקה״.

הוא פונה שוב ל״אחינו הנדיבים״ ומבקש: ״המלאכה מרובה … וכל מי שנדבו לבו להחזיק במוסד הזה יואיל לשלוח את נדבתו על שם הועד הק׳ אשר יקום בס״ד … ושמכם יזכר לטוב״ וחותם: הצב״י יעקב בן עטר, ס״ט שליח מצווה לבניין בתי מחסה הנ״ז.

שליחותו הממושכת גבתה מחיר כבד ממשפחתו שהשאיר בירושלים. גידול הילדים, מעמסת החובות ודאגות הפרנסה הוטלו על הרעיה המופלאה חנה. בתו מרים נישאה ליוסף נבון בהיעדר אביה השד״ר. בנו חיים בן עטר נעשה עורך העיתון ״החרות״ ומת צעיר לימים, ובנו שמעון בן עטר מילא בהתנדבות את תפקיד מזכיר ועד עדת המערבים במשך עשרות שנים. נכדו של רבי יעקב, בנו של שמעון הנושא שם הסבא יעקב, נהרג עם ה־ל״ה בדרך לגוש עציון.

יעקב בן עטר הניח כתב לספר ששמו ״בית אלוהי יעקב״. הוא קיבל הסכמות משני הרבנים הראשיים – רבי יעקב מאיר הספרדי והרב אברהם יצחק הכהן קוק האשכנזי – והם הפליגו בשבחו של האיש וספרו, אך בן עטר לא זכה לראות את כל ספרו מודפס. בשנת 1924, כאשר נדפסו רק חמישים ושישה דפים, כשהגיע להדפסת פרשת ״לך לך״ – הלך לעולמו. רבי יעקב בן עטר חיבר בין היתר את השיר הנפוץ בשבח מרן יעקב אבוחצירה, סבו של הבבא סאלי, הפותח במילים ״אערוך מהלל ניבי״.

לפני שיצא לשליחות למען מחנה ישראל, יצא רבי יעקב לשליחות מטעם ישיבת המקובלים ״בית אל״. השליחות ארכה אף היא כשבע שנים (1899-1891) והייתה בארצות צפון אפריקה, בפורטוגל ובגיברלטר. בשליחות זו גייס תרומה להקמת ישיבת ״משמרת כהונה״, והיא פעלה בראשותו עד פטירתו. רבי יעקב בן עטר היה איש רוח מובהק ואיש מעשה מנוסה גם יחד וידע להקרין השראה וחום אנושי. בתקופתו היה לעדה המערבית בירושלים בית דין משלה ברחוב חב״ד בין החומות, והוא היה מורכב משלושה רבנים: רבי שמעון אשריקי, רבי יעקב בן עטר ורבי אליהו לעג׳ימי. על פיהם נפסקו הדינים בחיי הרוח ובעניינים הגשמיים של העדה.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בין תושבי ירושלים במאה ה־11 היה איש מיוצאי צפון אפריקה ששמו אבו זוביר צדקה אלמע׳רב, שבגניזה הקהירית מצוי מכתב בכתב ידו כתוב עברית, ובו תיאור של המצב בעירו ירושלים.

בשנת 1041 כותב משה הספרדי לקרוביו בעיר וארגלאן שבאלג׳יריה שהוא ״מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן … האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה לירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים״. בראשית המאה ה־11 עלה לארץ רבי שלמה בן יהודה מפאס. הוא שימש אב בית דין, ובשנים 1051-1025 שימש ראש ישיבה וגאון ארץ ישראל. באותו זמן עלו לארץ שני יהודים אחרים מפאס – אבודני ודוד החרש.

בגניזת פוסטאט נזכר ״החוגג המערבי״, הכותב ממצרים בשנת 1110 שהוא מתכונן לעלות לירושלים. משיח השקר משה דרעי עלה מפאס בשנות ה־20 של המאה ה־12 לאחר שנתבדו חזיונותיו. אחריו עלו ב־1165 רבי מימון ובנו הרמב״ם. בסוף המאה ה־12 באו יהודים מוגרבים לירושלים.

בשנת 1218, בתקופת שלטון הממלוכים, המשורר יהודה אלחריזי מספר על עדת המערבים בירושלים בביקורו בארץ: ״ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ובראשם רבי אליה המערבי״.

בשנת 1522 רבי משה באסולה כותב: ״ומערבים הם שבאו מברבריה״ וכן על ״קהל המערבים, ולהם בית-כנסת בשם אליהו הנביא״.

בשנת 1541 ירושלמי יוצא צפון אפריקה ששמו יצחק בר מוסא כותב: ״נשאנו נשים במצרים כי הבנות בא״י הן מעטות, שיולדות שבעה בנים ורק בת אחת, ולכן נשאנו נשים במצרים, ששם הבנות הרבה״. עוד הוא כותב שבחים על יחסו הטוב ליהודים של הסולטן הטורקי סוליימאן ועל ירושלים שהיא ״טובה מכל שכונות היהודים בעולם״ ושתושביה רובם ספרדים, וכי הוא ואחדים מהמערבים ביקשו ספרים מהספרדים. בר מוסא כותב למכרו במרוקו: ״ועתה חביבי, אם תרצה לבוא – בוא, א״י לא רחוק היא … סך הכל חודש ושבעה ימים״.

חברה לשם עלייה לארץ נוסדה בדרעה שבדרום מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־15. את החברה ייסדו רבי יוסף ורבי חלפתא בני רבי לוי, מחוגי המקובלים, אבל בעלייתם חלו עיכובים. דומה שחבורה זו ואחרים עלו רק בסוף המאה ה־15 או תחילת ה־16.

גם לצפת, עיר המקובלים, הגיעו מערבים עוד ב־1504, ובהם רבי יששכר בן סוסאן מפאס. ספרו על העדות השונות בתקופתו יצא לאור ב־1564. אחדים מהמקובלים, תלמידי האר״י הקדוש, היו מערבים, כגון סולימאן אוחנה מרבני פאס, שהיה סופר סת״ם ונאמר עליו שידע את ספר הזוהר בעל פה; רבי מסעוד אזולאי(המערבי); רבי יוסף טבול; רבי אברהם הלוי; ויהודים שעלו מחבל הדראע שבדרום מרוקו, שם רווחה תורת הנסתר.

רבי יהודה חליווה עלה מפאס. בשנת 1545 חיבר את ספר הקבלה ״צפנת פענח״ וכן פירוש לתורה, אך הפירוש אבד.

אברהם הלוי ברוכים, המכונה גם אברהם מוגרבי(1595-1515) ושהאר״י העיד עליו שהוא גלגול של ירמיה הנביא, חיבר ״תיקוני שבת״, והם הודפסו בסוף הספר ״קיצור ראשית חכמה״. בזמנו של האר״י חי בצפת גם רבי יוסף פאסי. ב־1533 רבי לוי בן חביב (הרבל״ח) מזכיר את קהל המערבים, נוסף על קהלים של ספרדים ושל מוסתערבים, שהם היהודים הוותיקים שחיו בארץ ובסביבתה במשך דורות לפני בואם של מגורשי ספרד.

במפקד שערך הממשל העותמאני בצפת בשנים 1526-1525 נמנו בקהל המערבים שלושים ושלוש משפחות מתוך 233 משפחות יהודיות. בשנים 1556-1555 נמנו שלושים ושמונה משפחות ועוד שבעה יחידים מתוך 719 משפחות. ובשנים 1568-1567 נמנו חמישים ושתיים משפחות מוגרביות מתוך 945 משפחות.

נוסף על אלו, להלן פרטים עיקריים על עליית מערבים לירושלים: ברישומי בית הדין השרעי בירושלים במאה ה־16 רשומים כמה יהודים מפאס, וביניהם אבראהים בן מוסא המערבי, שהיה מנכבדי הקהילה. ב־1558 נזכרת דלאלה (כרתה), יהודייה מוגרבית בעיר. ב־1574 נזכרים 191 עולי רגל יהודים העוברים בשכם בדרכם לירושלים. לא ברור אם באו לזיארה או למטרת עלייה.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזןעוזיאל חזן 222

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מפאס וממקומות אחרים עלו חכמים, והם התיישבו בירושלים, ביניהם רבי אברהם זכות שנדד מספרד לפאס ומשם לתוניסיה, השלים בה את חיבורו ״ספר יוחסין״ בשנת 1504 ועלה לירושלים ב־1513. בשנת 1510 בא רבי יעקב בירב מפאס למצרים וב־1516 עלה משם לירושלים. מ־1524 פעל בצפת. הוא חידש את הסמיכה ובכך עורר עליו סערה ומחלוקת מצד רבני ארץ ישראל. מפאת מחלוקת זו עזב את צפת ועבר לדמשק. על נישואים של מערבי עם אשכנזית בזמנו הוא כותב: ״איש מבני המערב שדר בירושלים נפלה יבמה אשכנזית״.

גדולי רבניה של צפת בזמנו היו מתלמידיו וביניהם: המבי״ט, רבי יוסף קארו ואחרים. הוא נפטר בשנת 1541.

כן עלה רבי מאיר בן יוסף פאסי, שהיה חבר בית דינו של הרלב״ח בירושלים ב־1537.

ב־1530 עלו רבי מרדכי בן סוסאן ובנו יששכר, שהיה תלמיד הרלב״ח בירושלים, ולאחר מכן עבר לצפת ועמד בראש קהלו ובראש הישיבה שם. הוא חיבר ספר ששמו ״תיקון יששכר״ על הלוח העברי ועל מנהגי המוסתערבים. כמו כן, הוא עסק בתרגום התורה לערבית בשנים 1574-1571. נפטר בצפת ב-1580.

רבי שמואל בן יעקב חאגיז מפאס יצא ב־1590 כדי לעלות לירושלים. בדרכו עבר בוונציה והדפיס ב־1591 את ספריו ״מבקש ה׳״(דרשות על התורה) ו״דבר שמואל״ (על ספר דברים). לאחר מכן עלה לארץ.

רבי יצחק בן יעקב אבן צבאח עלה ב-1590 ושימש דיין וראש ישיבת המערבים והמוסתערבים בירושלים במשך יותר מארבעים שנה.

בשנת 1603 יצאו לפאס השד״רים (שליחים דרבנן) המערבים שלמה בן חגי ורבי מאיר לגייס כספים לעדת המערבים שישבה בירושלים.

בשנת 1630 היה רבי מרדכי אבן ויזגאן בין שמונה חכמים ״בני ק״ק מערב המסתופפים היום בתוככי ירושלים״. בשנת 1646 ושוב שנתיים לאחר מכן שמו מופיע בין חמישה עשר חכמים בירושלים החתומים על הסכמה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. הוא חיבר ספר שטרות, ובשנת 1635 העתיק אותו הרופא המערבי יהודה מרעלי. רבי אהרון בן חיים עזב את פאס בשנת 1606. בשנת 1609, בדרכו לארץ, הדפיס בוונציה את ספריו ״לב אהרן״(פירוש ליהושע ולשופטים) ו״קרבן אהרון״(פירוש על הספרא). ב־1632 הפליג למצרים, נסע לירושלים, שם נפטר כעבור זמן קצר. חברו רבי אברהם כהן עלה בשנת 1653 בגיל מאה ועשר.

רבי אברהם בן מרדכי אזולאי עלה בשנת 1615 לחברון וכאן כתב פירוש לזוהר וחיבורים בקבלה. בגלל מגפה שפרצה בעיר, עבר בשנת 1619 לירושלים וסיים בה את חיבורו ״זוהרי חמה״. בספרו ״חסד לאברהם״ כתב שהיו בירושלים ״אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה״. אבל גם כאן פרצה מגפה, והוא עבר לעזה, הצטרף לקהילה היהודית וכתב עוד ספר – ״בעלי ברית אברהם״.

הוא נפטר בשנת 1644. הרב אזולאי היה סב סבו של החיד״א, ונינתו היתה אשתו של הרב הגדול רבי יונה נבון שהיה דודו, מורו ורבו המובהק של החיד״א. יצחק נבון הינו צאצא ישיר של רבי יונה נבון.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה ישראל

מחנה ישראל

ב־1619 דינר בן עוליל המערבי מופיע ברשימת בעלי החובות למסדר הפרנציסקני בירושלים. בסוף 1625 הוא חתום בין שמונה חכמים על ערבות להחזרת ההלוואה שיהודי ירושלים חייבים, לפי תביעת אבן פרוח׳. הוא חתום גם על איגרת שנשלחה לפאס ב־1630.

תרומה חשובה לפיתוח חיי התורה בירושלים תרם רבי יעקב בן שמואל חאגיז, שנולד בפאס ב־1620. הוא שהה באיטליה והדפיס בה את ספריו. עלה לירושלים בשנת 1658 ושם יסד בית מדרש על שמו – ״בית יעקב״. שיטות הלימוד בו היו שונות מהמקובל בישיבות אחרות: הוא קבע חמש דרגות לימוד, ובסיום כל דרגה היה התלמיד נבחן; הוא התנגד לפלפול, שילב בלימודים פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית; מדי שבת היה נוהג לערוך דיונים בבעיות שהתעוררו במשך השבוע. המוסד שלו היה אבן שואבת לחכמים מהארץ ומחו״ל. מבית מדרש זה יצאו רבנים גדולים וידועים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים והלכות. בנו רבי משה (המני״ח) נולד בירושלים ופרסם ספרים, ביניהם ״שפת אמת״ ו״אלה מסעי״ בנושא ידיעת הארץ. רבי יעקב נפטר ב־74 16.

רבי משה חגיז (כונה גם "המני"ח", ה'תל"ב, (1672) – נפטר אחרי שנת ה'תק"י), היה מחכמי ירושלים במאה ה-18, מראשי הלוחמים בשבתאות.

בשכונת זיכרון משה בירושלים יש רחוב על שמו. ברחוב זה, משרדיהם של מספר ארגונים התנדבותיים, וכן אחד ממרכזי הלוואות גמ"ח הגדולים בירושלים.

חייו

נולד לרבי ישראל יעקב חגיז בירושלים. אביו נפטר כשהוא עצמו היה בן שלוש שנים בלבד, ולכן קיבל את חינוכו מאבי אמו, רבי משה גלנטי רבה של ירושלים, ולמד בבית מדרשו. אחרי פטירתו של רבי משה גלנטי בשנת ה'תמ"ט נותר חגיז בלי תומך, ויצא כשד"ר לאיטליה ומשם לאמשטרדם. בשנת ה'תנ"ד היה שד"ר במצרים. בשנת ה'תס"ד הדפיס בונציה את ספרו של זקנו רבי משה גלנטי, "קרבן חגיגה", ואת ספרו של אביו, שו"ת הלכות קטנות. כמו כן הוסיף הערות לספר אחר של זקנו, "זבח השלמים", וכתב הקדמות לספרים רבים.

בשהותו באמשטרדם החל את פעילותו הגלויה נגד שרידי השבתאים, בצאתו לעזרו של רבי צבי הירש אשכנזי, ה"חכם צבי", במלחמתו נגד נחמיה חיוןובחשיפת שבתאותו. בשל מעשיו אלו הוא נרדף באמשטרדם על ידי תומכיו של חיון, שבראשם עמד רבי שלמה אאיליון, רבה הספרדי של העיר, ורבי משה הוכרח לעזוב את העיר בשנת ה'תע"ד.

כחלק ממאבקו בשבתאות ביקש לאסור את לימוד הקבלה, הן בארץ ישראל והן בחו"ל‏[1].

בין השנים ה'תע"ד-ה'תצ"ח ישב רבי משה באלטונא, וסייע בידיו של רבי יעקב עמדין במלחמותיו עם הרמח"ל ורבי יהונתן אייבשיץ. במלחמה נגד רבי יהונתן אייבשיץ היה היעב"ץ הלוחם העיקרי והוא הצטרף אליו, ואילו במערכה נגד הרמח"ל הוא היה הלוחם העיקרי, ומכתבו היה הראשון שהבעיר את המחלוקת. לאורך כל שנות המחלוקת כתב רבי משה אגרות חריפות בהן הוא תובע להשמיד את כתביו של הרמח"ל ולמנוע ממנו להפיץ את משנתו, שלדעתו של רבי משה לא באה מצד הקדושה אלא מהסיטרא אחרא.

אשתו הייתה בתו של רבי רפאל מרדכי מלכי ואחותו של רבי חזקיהו דה-סילווה מחבר הספר "פרי חדש", ולא נולדו להם ילדים‏[2].

בשנת ה'תצ"ח חזר לארץ ישראל. לפי דברי החיד"א ישב בצפת עד מותו, והאריך ימים עד למעלה מתשעים שנים. לפי גרסה אחרת יצא מצפת לביירותלהתרפא, נפטר שם והובא לקבורה בצידון[3], ויש המקדימים את תאריך פטירתו.

חיבוריו

רבי משה חיבר ספרים הן בתחום ההלכה והן ספרי פולמוס. להלן רשימת ספריו.

ספרי פולמוס

אגרת הקנאות, ברלין 1714, דברי פולמוס של ר' משה חגיז נגד נחמיה חיון, כתשובה לעלון "קשט אמרי אמת" שפרסם בית הדין של הקהילה הספרדית באמשטרדם לזכותו של חיון.

מלחמה לה', לונדון ה'תע"ד (לערך 1714), מכתבים וחרמות על נחמיה חיון והנוהים אחריו מרבנים שונים, שליקט והוסיף עליהם ר' משה חגיז.

עדות לישראל, אמשטרדם תע"ד (לערך 1714), קובץ איגרות ודברי פולמוס נגד נחמיה חיון, בעריכת ר' משה חגיז.

שבר פושעים, ספר פולמוס נגד נחמיה חיון, אברהם מיכאל קרדוזו, ושלמה אאיליון. בספר נדפסו גם מכתבי המלצה מרבני קהילות שונות שניתנו לר' משה חגיז, רובם אושרו בידי ר' שלמה אאיליון ובית דינו לפני הפולמוס. מהדורה ראשונה הודפסה בלונדון ה'תע"ד

למען דעת כל עמי הארץהנאו ה'תפ"ו (לערך 1726), מכתבי חרמות מרבנים שונים על נחמיה חיון ופולמוס על החיבור "הקולות יחדלון". נקרא גם בשם "לחישת שרף".

ספרי הלכה

לקט הקמח, פסקי הלכות על ארבעת חלקי השולחן ערוךנדפסו לראשונה באמשטרדם בין השנים ה'תס"זה'תע"ט (לערך 17071719), ואחר כךיחד עם השולחן ערוך ברוב מהדורותיו. לספר זה קיבל רבי משה הסכמות מרוב גאוני הסביבה, המשבחים ומרוממים את גדולתו.

לקט הקמח על המשנהנדפס לראשונה בעיירה הבווארית וינדסבך (ונדסבק) ה'תפ"ו (לערך 1726), ואחר כך בתוך מהדורות רבות של המשנה.

אלה המצוות, על סדר תרי"ג מצוותנדפס לראשונה באמשטרדם ה'תע"ג (לערך 1713) ואחר כך עוד פעמים רבות.

שפת אמת, על מעלתה של ארץ ישראל ועל זכות וחובת הישיבה בה, דפוס ראשון אמשטרדם ה'תס"ז (לערך 1707).

צרור החיים, הלכות יום-יומיות, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ח (לערך 1738)

משנת חכמים, על ארבעים ושמונה הקניינים שהתורה נקנית בהם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).

שו"ת שתי הלחם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).

פרשת אלה מסעי, אלטונה ה'תצ"ג (לערך 1733), על ארץ-ישראל, ירושלים, בית המקדש והכותל המערבי.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

מחנה ישראל

מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשנת 1623 חכמים מערבים חותמים על הסכמה שלא לעשות שום פירוד בקהילה. שנתיים לאחר מכן הס חותמים על חידוש תקנה בדבר שחרור תלמידי חכמים ממסים. על איגרת שליחות משנת 1630 חתמו שלושה עשר חכמים מערבים, ונמסר בה על מצבם הכלכלי של העולים מהמערב ועל מטרת עלייתם: ״כי רוב עניי הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב, זקנים וזקנות אשר באים לזכות לקבורת הארץ הקדושה״. עולים אלו הביאו עמם ספרי תורה, שמרו עליהם כעל בבת עינם וחששו שמא יצטרכו למכרם או למשכנם.

ב־1646 חכמי המערב חותמים שוב על חידוש התקנה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. בשנת 1649 מופיע שמו של חיים בן הלל אלמגרבי בין פרנסי הקהילה בירושלים. בשנת 1700 רבי גדליה כותב בחיבורו ״שאלו שלום ירושלים״ על המערבים המורישקוס (מן המילה ״מורים״, כינוי לברברים המרוקאים): ״וגם יש קצת מן היהודים … אנשי מערבא … ואלה מדברים בלשונם (ערבית) ולבושיהם … כמו הערבים … כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם … ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים ולוקחים בכפם חיטין ושעורה ושאר מיני מאכל ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים״.

בשנת 1741 עלה לארץ עם תלמידיו רבי חיים בן עטר, הדמות הרוחנית והפלאית הבולטת בקרב יהודי מרוקו לדורותיהם. הוא הגיע מהעיר סלא שבמרוקו לאחר שאסף תרומות באיטליה והקים ועד של נאמני בית מדרש כנסת ישראל שתכנן להקים בירושלים ושוועד זה התחייב להחזיקו בתרומות חודשיות. בעלייתו הגיע תחילה לעכו ומשם כתב לוועד הנאמנים. בסוף 1742 הגיע לירושלים והקים בה את ישיבת כנסת ישראל. אישיותו עשתה רושם עז על חכמי ירושלים ופרנסיה, והם נתנו את הסכמתם לספרו ״ראשון לציון״, חיבורו הראשון בארץ ישראל. הם מציינים את בן עטר כגברא רבא, מלא חכמה, תבונה ויראת אלהים וממשילים אותו לאחד מצבא מרום. החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי שהיה מתלמידיו, מתאר אותו ״עוקר הרים וקדושתו הפלא ופלא … והיה כמעיין מתגבר״. ספרו של בן עטר ״אור החיים״ על התורה הופיע בפעם הראשונה בוונציה בראשית 1742, נפוץ במהירות גם בארצות אירופה המזרחית ונתקבל מאוד בקרב החסידים. בן עטר מכונה גם ״אור החיים״ על שם ספרו זה.

הבעל שם טוב, אשר הוא ובן עטר נחשבו לשני מופתי הדור, אמר עליו: ״שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב״ה והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדריגות רוח-הקודש אמת וניצוץ של משיח״. ומאחר שהבעש״ט עצמו נחון בסגולות דומות, ״היה רוצה שיתקשרו יחד״ ועשה מאמצים לפגוש אותו. האגדה מספרת שהבעט״ש יצא לשם כך לירושלים. בשנת 1743 הגיע עד קושטא, בליווית בתו אדל (״אש, דת, למר׳) מתוך רצון עז לפגוש את בן-עטר כדי ששניהם יביאו את הגאולה, ומן השמים עכבו אותו. יצאה בת קול וציוותה עליו לחזור כי טרם הגיעה שעת הגאולה. בשובו שלח במקומו את גיסו, רבי אברהם גרשון מקוטוב, והטיל עליו להיות בישיבה של בן עטר שיש לו שתי ישיבות, אחת ללימודי גפ״ת ואחת נסתרת ללימודי הקבלה האלוהית. הרב גרשון עלה בסופו של דבר לירושלים רק בשנת 1746, ארבע שנים לאחר פטירתו של בן עטר, ועם בואו התעניין בו ובמפעליו ודיווח לבעש״ט על ״איש פלאי פלאות … חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם״. מספרים כי אשתו הראשונה פדוניה נהגה להתפלל מדי יום כשהיא מעוטרת בתפילין ועטופה בטלית.

בן עטר נפטר בקיץ 1743, בגיל ארבעים ושבע, ונקבר בהר הזיתים. גדולי רבני ירושלים ספדו לו כמי ״שהיה איש אלוהים נורא, והכרת פניו ענתה בו שאינו אלא שרף מצבא מרום״. עד היום מקום קבורתו הוא אתר עלייה לרגל לרבים וביניהם חסידים לא מעטים. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, משתייך מצד אמו למשפחתו של בן עטר.

עליית יהודי צפון אפריקה לדורותיהם לארץ ישראל

עליית יהודי צפון אפריקה לדורותיהם לארץ ישראל

באמצע המאה ה־18 עלו חכמים גם מהעיר מקנאס, ביניהם רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי שלמה אדהאן מפאס שעלה לירושלים. ב־1790 לערך עלה רבי יצחק קוריאט, שחיבר את הספר ״מעשה רקם״.

רבי שאול ישועה אביטבול מצפרו(1809-1739) כתב בשנת 1800 שורת המלצות לכמה אנשים כדי שיתרמו למימון הוצאות העלייה.

כדי להקל על העולים לעלות, התירו חכמי מרוקו למכור ספר תורה ולממן את העלייה למרות הדין שלפיו מותר למכור ספר תורה רק לשם לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אישה ופדיון שבויים וכדי להשיא יתומים. רבי רפאל בירדוגו ממקנאס (1821-1747) כתב בעניין זה: ״העולם נהגו היתר למוכרו כדי לילך לארץ ישראל, ונראה כללמוד תורה״.

לצפת הגיעו בשנים 1830-1820 מאה ושבעה יהודים מצפון אפריקה, מרביתם מאלג׳יריה ומיעוטם ממרוקו.

לחיפה הגיעו מערבים ב־1830 והיו חלוצי המתיישבים שם כשחיפה היתה עיירה קטנה מוקפת חומה עם נמל קטן. הם התיישבו בדרום העיירה, ברחוב היהודים (חארת אל יהוד). גם בעכו התיישבו מערבים וכן בצידון שבלבנון.

ליפו הגיעו בשנת 1838 המערבים הראשונים והיו בין בוני תל אביב. הם התיישבו בסמטאות סמוך לנמל, סביב בית הכנסת והאכסנייה שהוקמו לעולים שהגיעו. המערבים הגיעו מהערים סאלי ומרקאש שבמרוקו ומווהראן שבאלג׳יריה. ביפו צמחו משפחות ידועות: מוייאל, שמוצאם מרבט, ושלוש שמוצאם מווהרן. אחד מבני שלוש, אהרון שלוש, פעל רבות לפיתוחו ולהרחבתו של היישוב היהודי ביפו, וביזמתו נבנתה שכונת אהרון הקרויה על שמו, בגבול נווה שלום. משפחות שלוש ומוייאל רכשו אדמות לפיתוח מושבות יהודיות בארץ ישראל. משה אסולין הקים את שכונת אוהל משה, הנקראת על שמו ונמצאת סמוך לשכונת נווה צדק.

הרב יוסף ארוואץ בנה שכונה על שמו – מחנה יוסף – גם היא בקרבת השכונות האלה. הרב יעקב אלישר כותב כי ב־1839 עלו ליפו יהודים מאשכנז והתאחדו עם ״עדת המערבים הקדומה״. גברת איטה פינס־ילין מספרת ב־1881 כי ״ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם היתה ערבית מרוקאית״.

המערבים מיפו תרמו רבות לבנייה, למסחר ולפיתוח הנמל ביפו. ב־1905 נמנו כ־189 משפחות של המערבים ביפו מתוך 1,070 משפחות יהודיות בעיר.

בשפרעם התיישבו מערבים לפני מאות בשנים. שלושים משפחות הגיעו אליה ממרוקו בשנת 1850, עסקו בעבודת האדמה, והיה להן רכוש בכפרים בסביבה.

לחברון הגיע מגיברלטר ב־1852 רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש שמוצאו מהעיר סאלי, זאת לאחר שקודם לכן שימש רבה של קהילת קורפו שביוון. רבי יהודה התגורר ברובע היהודי בחברון סמוך למערת המכפלה.

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

ב־1854 עלה רבי דוד בן שמעון(הרדב״ש) מרבט לירושלים, ובעקבותיו עלו חלק מתלמידיו. הרדב״ש היה ממייסדי שכונת מחנה ישראל ובוניה, כפי שפורט לעיל.

בטבריה התיישבו מערבים מדורי דורות. רבים אחרים התיישבו בשנים 1858-1850, כפי שמעיד גם מכתבה של משפחת בן קיקי מטבריה משנת 1919.

בשנת 1856 עלה לטבריה ממקנאס רב מערבי נודע, רבי רפאל אוחנה, וכתב בה את ספרו ״טובת מראה״.

בשנת 1862 עלתה ממקנאס משפחת טולידאנו, ואחד מבניה, רבי יעקב משה טולידאנו, היה חוקר וסופר(״נר המערב״ על תולדות יהודי מרוקו) ושימש רב ראשי לתל אביב־יפו ושר הדתות.

ב־1830 כבשו הצרפתים את אלג׳יריה וב־1912 נכנסו למרוקו, והעלייה לארץ ישראל מארצות אלו הלכה וגברה. תרמו לכך תקוות הגאולה, מצוות העלייה ויישוב הארץ וכן התסיסה הפוליטית והכלכלית. בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 התחזק זרם העלייה. לעומת שנות ה־40 של המאה ה־19, תקופה שבה ישבו בארץ יהודים לא רבים מצפון אפריקה, הרי בשנות ה־50 וה־60 למאה זו עלו כבר אלפים, בעיקר עם עלייתו של הרדב״ש.

ב־1860, לאחר שחויבה מרוקו בפיצויי מלחמה לספרד, גבר הלחץ על יהודי מרוקו. עיתון ״המגיד״ כותב באותה עת: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה … ברחו משם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי משען לחם״.

ב־1909 מונה אברהם אלמליח 2,200 מערבים בירושלים לעומת כלל האוכלוסייה היהודית של 12,000 נפש. בתקופת המנדט עלו כאלף יהודים ממרוקו, ביניהם גם יהודים בעלי הון ובעלי מקצועות. הם עלו מתוך מניעים דתיים ומשיחיים, וחלק מהצעירים עלו גם מתוך אידאל חלוצי. מספר היהודים שישבו במרוקו ב־1919 היה מאה אלף נפש.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם הצהרת בלפור והכרה בזכות היהודים לעלות לארץ ישראל שנקבעה בוועידת סן רמו, התגברה עליית היהודים ממרוקו. מאתיים וארבעים עולים הגיעו מפאס לירושלים, ורבים אחרים ניסו להגיע לארץ בגלוי ובהסתר אך נדחו או גורשו.

בשנת 1928 מסרה ממשלת המנדט שרוב העולים שגורשו היו מארצות אסיה ואפריקה. בשנות ה־40, במסגרת מבצעי ההעפלה, גויסו שתי ספינות, ״יהודה הלוי״ ו״שיבת ציון״, לשם העלאת יהודי צפון אפריקה, שהיו להם רצון עז והתלהבות לעלות לארץ ישראל מטעמים משיחיים וחלוציים. במאי 1947 הפליגו ב״יהודה הלוי״ 392 עולים, מרביתם ממרוקו, אך האנגלים השתלטו על הספינה והגלו את הנוסעים למחנות בקפריסין. ביולי אותה שנה הגיעה לנמל חיפה הספינה ״שיבת ציון״ ועל סיפונה 430 נפש. גם את הספינה הזו עיכבו האנגלים ונוסעיה הוגלו לקפריסין. בתקופה זו, בסוף שנות ה־40, ישבו במרוקו כ־230,000 יהודים.

בשנים 1955, 1956, 1960 ו־1962 ועם קבלת העצמאות של ארצות צפון אפריקה והאירועים הקשורים לכך, הייתה עלייה המונית. עלייה זו תרמה לגידול ניכר של האוכלוסייה בארץ ויישבה עשרות יישובי ספר חקלאיים ועיירות פיתוח ברחבי הארץ.

מרוקו לוב תוניסיה  אלג׳יריה : שנים
  873   994 15 במאי 1948 עד 1919
28,263 30,972 13,293 3,810 15 במאי 1948 עד 1951
95,945 2,079 23,569 3,433 1960-1952
100,354 318 3,813 9,680 1964-1961
30,153 2,148 7,753 3,177 1971-1965
7,780 219 2,148 2,137 1979-1972
מעטים מעטי□ מעטים מעטים 1990-1980
3,738 142 1,747 1,377 1998-1990

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

דמויות יהודים ממרוקו בירושלים

להלן עוד פרטים על חלק מעליות אלו:

להלן נתונים׳ על עליית יהודי צפון אפריקה לפי ארץ הלידה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובאדיבותה.

ממאי 1948 עד דצמבר 1949 עלו לארץ 24,745 נפש עקב התגברות הרגשות המשיחיים והציונים בקרב יהודי צפון אפריקה לרגל הקמת המדינה. בשנים 1954-1952 היה שפל בעלייה בגלל מדיניות הסלקציה שלפיה הועדפו עולים בריאים וצעירים עד גיל שלושים וחמש. כמות העולים הוגבלה ומנעה עליית משפחות שלא רצו להשאיר מאחוריהם חלק מקרוביהם. מגבלה זו צמצמה לזמן מה את העלייה מארצות צפון אפריקה ובעיקר ממרוקו.

בשנים 1957-1955, לקראת עצמאות תוניסיה ומרוקו, עלו 76,675 נפש. במבצע ״יכין״ בשנים 1964-1961, כשבמרוקו ישבו ב־1961 כ־165,000 נפש, מרביתם בעיר קזבלנקה, הוציאה מחתרת ההגנה וההעפלה מצפון אפריקה, ״המסגרת״, ממרוקו 76,000 יהודים. את ״המסגרת״ הקים שלמה חביליו ביוני 1956, והוא עמד בראשה עד קיץ 1960.

בתקופה שבין הקמתה עד נובמבר 1961 עלו לארץ ממרוקו כ־30,000 נפש. העלייה בחסות הצרפתים הייתה לגלית, ורק עם הענקת העצמאות למרוקו הייתה עלייה חשאית והתחולל כאמור מבצע ״יכין״ בתקופה שבין יוני 1956 עד נובמבר 1961.

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה לארץ של יהודי צפון אפריקה שהיגרו בשנות ה־50 לקנדה, לצרפת ולארצות הברית. העלייה נובעת מסיבות דתיות וציוניות ובגלל התגברות האנטישמיות ועליית הימין הקיצוני באירופה וכן מתוך רצון להתאחד עם המשפחות בארץ.

להלן נתונים על עליית יהודים מצרפת לישראל (ללא סיווג ארץ לידה) לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: בין השנים 1979-1970: 19,843 עולים, בין השנים 1989-1980: 12,827 עולים ובין השנים 1998-1990: 13,011 עולים.

מרבית יהודי צפון אפריקה החיים מחוץ לישראל מתרכזים בצרפת, בקנדה ובארצות הברית, ועלייתם לארץ משנת 1998 אטית ומעטה.

במרוקו נותרו אלפים מעטים, ובמוקדם או במאוחר רובם מתכוונים להתאחד עם משפחותיהם בישראל.

נספח: אגשים ובתים בשכונה ובסביבתה הקרובה

אחדים מהבתים נקראים כאן בשם בוניהם או צאצאיהם, ואחרים – על שם הדיירים האחרונים שהתגוררו בהם מראשית המאה והדיירים שהגיעו לשם לפני מלחמת העצמאות או מיד אחריה.

עד סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות נמצאו מתגוררים בשכונה משפחות נוצריות שהיו בה מימים ימימה, יהודים מערבים שהגיעו אליה בראשית המאה, משפחות מפליטי הטבח בחברון ויוצאי גלויות שונות, טורקים, כורדים ואשכנזים, שהגיעו לפני מלחמת העצמאות או מיד לאחריה. ביניהם אנו מוצאים את המשפחות היהודיות קרוצ׳י, מלול, שושנה, חולי, חובה, אבסטדו, אוהב־עמי, קאופמן, שורתי, סייס! מבין הנוצרים את אבו־חנא (מיעו), אבושר, מוסטאקווי, דניאל ואחרים; ולימים את משפחת אלמיקייס ואחרות וכן משפחות בבתים סמוכים לשכונה שהיו בקשר הדוק עם תושביה, בעיקר עפיפי לורנצו, משפחת סוכר, משפחת בשארה חביב ואחרים.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

רח' המערביים־ 4, פתח בית אופייני

המערבים 4 (אגרון 26) והמערבים 10מחנה ישראל-המערבים 4

שני הבתים נבנו בשלב הראשון לייסוד השכונה. בית מספר 4 הוא הבית הראשון בתחילת הרחוב מימין, ונראה שבאותה עת, לפני מלחמת העצמאות, היה פתחו העיקרי מרחוב אגרון 26 (רחוב ממילא דאז). בקומה העליונה של בית זה התגוררה משפחת אבושר בדירת חמישה חדרים מרווחת ומהודרת ומוארת בנברשות בדולח. בשכנות למשפחת אבושר, באותו בניין, התגוררו עוד שתי משפחות נוצריות: משפחת יוסף מוסטאקווי החזיקה חנות לבגדים ולחייטות סמוך לבניין מגוריהם, ובנם ג׳וני היה שנים רבות מדריך ספורט מצטיין בימק״א; משפת עודה – אב המשפחה חאדר עודה היה אח בבית החולים הצרפתי שמול השער החדש דהיום, ובשנת 1948 עבר עם משפחתו להתגורר בבית חולים זה. בתו עובדת שם עד היום.

אבושר סולימן ורוז חנא נישאו בשנת 1924 ועברו בשנה זו להתגורר בשכונה. מוצאה של משפחת סולימן מהעיר העתיקה, מדורי דורות, ומוצאה של משפחת חנא מחיפה. סולימן עבד עם השלטון הבריטי בארץ כמדריך תיירים וכמתורגמן בשפות ערבית ואנגלית. לפני עזיבת האנגלים את הארץ הוצע לו לעבוד אתם בקפריסין, אך המשפחה דחתה את ההצעה והעדיפה להישאר בארצה. לזוג אבושר נולדו בבית מספר 4 שני בנים ושתי בנות: ריזק, אברהים, ג׳ורג׳ט והלן. הבן איברהים עזב לאנגליה עוד ב־1947.

ב־10 במאי 1948, בעקבות האירועים שקדמו למלחמת העצמאות, נמלטו בני משפחת אבושר מביתם ומצאו מקלט במנזר האחיות רוזרי שבמעלה רחוב אגרון. הם הסתתרו במנזר במשך כשלושה חודשים, ובו נולדה בתם מרי. עם ביצוע מפקד האוכלוסין הראשון הם שבו לשכונה ומצאו את ביתם הרוס ושדוד ואת השכונה נטושה, למעט משפחת קרוצ׳י שהתגוררה בבניין הכולל (כיום המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13) והחזיקה שם בית כנסת. לימים שוכנו בו עולים יהודים, ביניהם משפחתם של פרלה ומורנו אבסטדו מטורקיה. גם שכניהם של אבושר, משפחת מוסטאקווי ומשפחת עודה שנמלטו אתם, שבו לשכונה סמוך לאחר מלחמת העצמאות.

יחיאל אוהב־עמי ואברהם אנג׳ל ממשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שאברהם היה מנהלו, סייעו להם להסתדר בדירות קטנות יותר. משפחת אבושר ומשפחת מוסטאקווי שוכנו בבית ברחוב המערבים 10. משפחת מוסטאקווי היגרה לארצות הברית בשנת 1969.

בשנת 1958 נסע ריזק אבושר ללימודים בארצות הברית ושהה שם עד 1961. כיום הוא מתגורר בשכונת בקעה ומשמש מנכ״ל ימק״א ירושלים, ובעבודתו הוא תורם ופועל רבות בקרב נוצרים, יהודים ומוסלמים לקירוב לבבות, לסובלנות, לדו־שיח ולהגברת האמון ההדדי. כל זאת באמצעות פעילויות ספורט, תרבות וחברה ובמגעים אישיים יום־יומיים.

מרי אבושר נשואה וחיה כיום בארצות הברית, והלן אבושר – אחרונת הנוצרים שנותרו בשכונה ־ התגוררה בגפה בבית מספר 10 עד פטירתה בראשית שנת 2001. ג׳ורג׳ט אבושר מתגוררת כיום עם משפחתה בחיפה.

כאמור, לבית מספר 4 עברה להתגורר משפחת אבסטדו, מורנו ופרלה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. לאב המשפחה הייתה סנדלרייה מול הבית, ליד עץ האגס, סמוך למוסך לשעבר של אדון באמייה. בבית זה התגוררו אז גם משפחת בשראווי שהגיעה מעירק ומשפחת שלום שבאלי מתימן.

צפורה אבסטדו, בתם של מורנו ושל פרלה, עדיין מתגוררת בשכונה ועברה עם משפחתה לבית מספר 12.

עמוד 2 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 115 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930