שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן


שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בין תושבי ירושלים במאה ה־11 היה איש מיוצאי צפון אפריקה ששמו אבו זוביר צדקה אלמע׳רב, שבגניזה הקהירית מצוי מכתב בכתב ידו כתוב עברית, ובו תיאור של המצב בעירו ירושלים.

בשנת 1041 כותב משה הספרדי לקרוביו בעיר וארגלאן שבאלג׳יריה שהוא ״מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן … האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה לירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים״. בראשית המאה ה־11 עלה לארץ רבי שלמה בן יהודה מפאס. הוא שימש אב בית דין, ובשנים 1051-1025 שימש ראש ישיבה וגאון ארץ ישראל. באותו זמן עלו לארץ שני יהודים אחרים מפאס – אבודני ודוד החרש.

בגניזת פוסטאט נזכר ״החוגג המערבי״, הכותב ממצרים בשנת 1110 שהוא מתכונן לעלות לירושלים. משיח השקר משה דרעי עלה מפאס בשנות ה־20 של המאה ה־12 לאחר שנתבדו חזיונותיו. אחריו עלו ב־1165 רבי מימון ובנו הרמב״ם. בסוף המאה ה־12 באו יהודים מוגרבים לירושלים.

בשנת 1218, בתקופת שלטון הממלוכים, המשורר יהודה אלחריזי מספר על עדת המערבים בירושלים בביקורו בארץ: ״ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ובראשם רבי אליה המערבי״.

בשנת 1522 רבי משה באסולה כותב: ״ומערבים הם שבאו מברבריה״ וכן על ״קהל המערבים, ולהם בית-כנסת בשם אליהו הנביא״.

בשנת 1541 ירושלמי יוצא צפון אפריקה ששמו יצחק בר מוסא כותב: ״נשאנו נשים במצרים כי הבנות בא״י הן מעטות, שיולדות שבעה בנים ורק בת אחת, ולכן נשאנו נשים במצרים, ששם הבנות הרבה״. עוד הוא כותב שבחים על יחסו הטוב ליהודים של הסולטן הטורקי סוליימאן ועל ירושלים שהיא ״טובה מכל שכונות היהודים בעולם״ ושתושביה רובם ספרדים, וכי הוא ואחדים מהמערבים ביקשו ספרים מהספרדים. בר מוסא כותב למכרו במרוקו: ״ועתה חביבי, אם תרצה לבוא – בוא, א״י לא רחוק היא … סך הכל חודש ושבעה ימים״.

חברה לשם עלייה לארץ נוסדה בדרעה שבדרום מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־15. את החברה ייסדו רבי יוסף ורבי חלפתא בני רבי לוי, מחוגי המקובלים, אבל בעלייתם חלו עיכובים. דומה שחבורה זו ואחרים עלו רק בסוף המאה ה־15 או תחילת ה־16.

גם לצפת, עיר המקובלים, הגיעו מערבים עוד ב־1504, ובהם רבי יששכר בן סוסאן מפאס. ספרו על העדות השונות בתקופתו יצא לאור ב־1564. אחדים מהמקובלים, תלמידי האר״י הקדוש, היו מערבים, כגון סולימאן אוחנה מרבני פאס, שהיה סופר סת״ם ונאמר עליו שידע את ספר הזוהר בעל פה; רבי מסעוד אזולאי(המערבי); רבי יוסף טבול; רבי אברהם הלוי; ויהודים שעלו מחבל הדראע שבדרום מרוקו, שם רווחה תורת הנסתר.

רבי יהודה חליווה עלה מפאס. בשנת 1545 חיבר את ספר הקבלה ״צפנת פענח״ וכן פירוש לתורה, אך הפירוש אבד.

אברהם הלוי ברוכים, המכונה גם אברהם מוגרבי(1595-1515) ושהאר״י העיד עליו שהוא גלגול של ירמיה הנביא, חיבר ״תיקוני שבת״, והם הודפסו בסוף הספר ״קיצור ראשית חכמה״. בזמנו של האר״י חי בצפת גם רבי יוסף פאסי. ב־1533 רבי לוי בן חביב (הרבל״ח) מזכיר את קהל המערבים, נוסף על קהלים של ספרדים ושל מוסתערבים, שהם היהודים הוותיקים שחיו בארץ ובסביבתה במשך דורות לפני בואם של מגורשי ספרד.

במפקד שערך הממשל העותמאני בצפת בשנים 1526-1525 נמנו בקהל המערבים שלושים ושלוש משפחות מתוך 233 משפחות יהודיות. בשנים 1556-1555 נמנו שלושים ושמונה משפחות ועוד שבעה יחידים מתוך 719 משפחות. ובשנים 1568-1567 נמנו חמישים ושתיים משפחות מוגרביות מתוך 945 משפחות.

נוסף על אלו, להלן פרטים עיקריים על עליית מערבים לירושלים: ברישומי בית הדין השרעי בירושלים במאה ה־16 רשומים כמה יהודים מפאס, וביניהם אבראהים בן מוסא המערבי, שהיה מנכבדי הקהילה. ב־1558 נזכרת דלאלה (כרתה), יהודייה מוגרבית בעיר. ב־1574 נזכרים 191 עולי רגל יהודים העוברים בשכם בדרכם לירושלים. לא ברור אם באו לזיארה או למטרת עלייה.

מפאס וממקומות אחרים עלו חכמים, והם התיישבו בירושלים, ביניהם רבי אברהם זכות שנדד מספרד לפאס ומשם לתוניסיה, השלים בה את חיבורו ״ספר יוחסין״ בשנת 1504 ועלה לירושלים ב־1513. בשנת 1510 בא רבי יעקב בירב מפאס למצרים וב־1516 עלה משם לירושלים. מ־1524 פעל בצפת. הוא חידש את הסמיכה ובכך עורר עליו סערה ומחלוקת מצד רבני ארץ ישראל. מפאת מחלוקת זו עזב את צפת ועבר לדמשק. על נישואים של מערבי עם אשכנזית בזמנו הוא כותב: ״איש מבני המערב שדר בירושלים נפלה יבמה אשכנזית״.

גדולי רבניה של צפת בזמנו היו מתלמידיו וביניהם: המבי״ט, רבי יוסף קארו ואחרים. הוא נפטר בשנת 1541.

כן עלה רבי מאיר בן יוסף פאסי, שהיה חבר בית דינו של הרלב״ח בירושלים ב־1537.

ב־1530 עלו רבי מרדכי בן סוסאן ובנו יששכר, שהיה תלמיד הרלב״ח בירושלים, ולאחר מכן עבר לצפת ועמד בראש קהלו ובראש הישיבה שם. הוא חיבר ספר ששמו ״תיקון יששכר״ על הלוח העברי ועל מנהגי המוסתערבים. כמו כן, הוא עסק בתרגום התורה לערבית בשנים 1574-1571. נפטר בצפת ב-1580.

רבי שמואל בן יעקב חאגיז מפאס יצא ב־1590 כדי לעלות לירושלים. בדרכו עבר בוונציה והדפיס ב־1591 את ספריו ״מבקש ה׳״(דרשות על התורה) ו״דבר שמואל״ (על ספר דברים). לאחר מכן עלה לארץ.

רבי יצחק בן יעקב אבן צבאח עלה ב-1590 ושימש דיין וראש ישיבת המערבים והמוסתערבים בירושלים במשך יותר מארבעים שנה.

בשנת 1603 יצאו לפאס השד״רים (שליחים דרבנן) המערבים שלמה בן חגי ורבי מאיר לגייס כספים לעדת המערבים שישבה בירושלים.

בשנת 1630 היה רבי מרדכי אבן ויזגאן בין שמונה חכמים ״בני ק״ק מערב המסתופפים היום בתוככי ירושלים״. בשנת 1646 ושוב שנתיים לאחר מכן שמו מופיע בין חמישה עשר חכמים בירושלים החתומים על הסכמה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. הוא חיבר ספר שטרות, ובשנת 1635 העתיק אותו הרופא המערבי יהודה מרעלי. רבי אהרון בן חיים עזב את פאס בשנת 1606. בשנת 1609, בדרכו לארץ, הדפיס בוונציה את ספריו ״לב אהרן״(פירוש ליהושע ולשופטים) ו״קרבן אהרון״(פירוש על הספרא). ב־1632 הפליג למצרים, נסע לירושלים, שם נפטר כעבור זמן קצר. חברו רבי אברהם כהן עלה בשנת 1653 בגיל מאה ועשר.

רבי אברהם בן מרדכי אזולאי עלה בשנת 1615 לחברון וכאן כתב פירוש לזוהר וחיבורים בקבלה. בגלל מגפה שפרצה בעיר, עבר בשנת 1619 לירושלים וסיים בה את חיבורו ״זוהרי חמה״. בספרו ״חסד לאברהם״ כתב שהיו בירושלים ״אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה״. אבל גם כאן פרצה מגפה, והוא עבר לעזה, הצטרף לקהילה היהודית וכתב עוד ספר – ״בעלי ברית אברהם״.

הוא נפטר בשנת 1644. הרב אזולאי היה סב סבו של החיד״א, ונינתו היתה אשתו של הרב הגדול רבי יונה נבון שהיה דודו, מורו ורבו המובהק של החיד״א. יצחק נבון הינו צאצא ישיר של רבי יונה נבון.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה ישראל

מחנה ישראל

ב־1619 דינר בן עוליל המערבי מופיע ברשימת בעלי החובות למסדר הפרנציסקני בירושלים. בסוף 1625 הוא חתום בין שמונה חכמים על ערבות להחזרת ההלוואה שיהודי ירושלים חייבים, לפי תביעת אבן פרוח׳. הוא חתום גם על איגרת שנשלחה לפאס ב־1630.

תרומה חשובה לפיתוח חיי התורה בירושלים תרם רבי יעקב בן שמואל חאגיז, שנולד בפאס ב־1620. הוא שהה באיטליה והדפיס בה את ספריו. עלה לירושלים בשנת 1658 ושם יסד בית מדרש על שמו – ״בית יעקב״. שיטות הלימוד בו היו שונות מהמקובל בישיבות אחרות: הוא קבע חמש דרגות לימוד, ובסיום כל דרגה היה התלמיד נבחן; הוא התנגד לפלפול, שילב בלימודים פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית; מדי שבת היה נוהג לערוך דיונים בבעיות שהתעוררו במשך השבוע. המוסד שלו היה אבן שואבת לחכמים מהארץ ומחו״ל. מבית מדרש זה יצאו רבנים גדולים וידועים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים והלכות. בנו רבי משה (המני״ח) נולד בירושלים ופרסם ספרים, ביניהם ״שפת אמת״ ו״אלה מסעי״ בנושא ידיעת הארץ. רבי יעקב נפטר ב־74 16.

רבי משה חגיז (כונה גם "המני"ח", ה'תל"ב, (1672) – נפטר אחרי שנת ה'תק"י), היה מחכמי ירושלים במאה ה-18, מראשי הלוחמים בשבתאות.

בשכונת זיכרון משה בירושלים יש רחוב על שמו. ברחוב זה, משרדיהם של מספר ארגונים התנדבותיים, וכן אחד ממרכזי הלוואות גמ"ח הגדולים בירושלים.

חייו

נולד לרבי ישראל יעקב חגיז בירושלים. אביו נפטר כשהוא עצמו היה בן שלוש שנים בלבד, ולכן קיבל את חינוכו מאבי אמו, רבי משה גלנטי רבה של ירושלים, ולמד בבית מדרשו. אחרי פטירתו של רבי משה גלנטי בשנת ה'תמ"ט נותר חגיז בלי תומך, ויצא כשד"ר לאיטליה ומשם לאמשטרדם. בשנת ה'תנ"ד היה שד"ר במצרים. בשנת ה'תס"ד הדפיס בונציה את ספרו של זקנו רבי משה גלנטי, "קרבן חגיגה", ואת ספרו של אביו, שו"ת הלכות קטנות. כמו כן הוסיף הערות לספר אחר של זקנו, "זבח השלמים", וכתב הקדמות לספרים רבים.

בשהותו באמשטרדם החל את פעילותו הגלויה נגד שרידי השבתאים, בצאתו לעזרו של רבי צבי הירש אשכנזי, ה"חכם צבי", במלחמתו נגד נחמיה חיוןובחשיפת שבתאותו. בשל מעשיו אלו הוא נרדף באמשטרדם על ידי תומכיו של חיון, שבראשם עמד רבי שלמה אאיליון, רבה הספרדי של העיר, ורבי משה הוכרח לעזוב את העיר בשנת ה'תע"ד.

כחלק ממאבקו בשבתאות ביקש לאסור את לימוד הקבלה, הן בארץ ישראל והן בחו"ל‏[1].

בין השנים ה'תע"ד-ה'תצ"ח ישב רבי משה באלטונא, וסייע בידיו של רבי יעקב עמדין במלחמותיו עם הרמח"ל ורבי יהונתן אייבשיץ. במלחמה נגד רבי יהונתן אייבשיץ היה היעב"ץ הלוחם העיקרי והוא הצטרף אליו, ואילו במערכה נגד הרמח"ל הוא היה הלוחם העיקרי, ומכתבו היה הראשון שהבעיר את המחלוקת. לאורך כל שנות המחלוקת כתב רבי משה אגרות חריפות בהן הוא תובע להשמיד את כתביו של הרמח"ל ולמנוע ממנו להפיץ את משנתו, שלדעתו של רבי משה לא באה מצד הקדושה אלא מהסיטרא אחרא.

אשתו הייתה בתו של רבי רפאל מרדכי מלכי ואחותו של רבי חזקיהו דה-סילווה מחבר הספר "פרי חדש", ולא נולדו להם ילדים‏[2].

בשנת ה'תצ"ח חזר לארץ ישראל. לפי דברי החיד"א ישב בצפת עד מותו, והאריך ימים עד למעלה מתשעים שנים. לפי גרסה אחרת יצא מצפת לביירותלהתרפא, נפטר שם והובא לקבורה בצידון[3], ויש המקדימים את תאריך פטירתו.

חיבוריו

רבי משה חיבר ספרים הן בתחום ההלכה והן ספרי פולמוס. להלן רשימת ספריו.

ספרי פולמוס

אגרת הקנאות, ברלין 1714, דברי פולמוס של ר' משה חגיז נגד נחמיה חיון, כתשובה לעלון "קשט אמרי אמת" שפרסם בית הדין של הקהילה הספרדית באמשטרדם לזכותו של חיון.

מלחמה לה', לונדון ה'תע"ד (לערך 1714), מכתבים וחרמות על נחמיה חיון והנוהים אחריו מרבנים שונים, שליקט והוסיף עליהם ר' משה חגיז.

עדות לישראל, אמשטרדם תע"ד (לערך 1714), קובץ איגרות ודברי פולמוס נגד נחמיה חיון, בעריכת ר' משה חגיז.

שבר פושעים, ספר פולמוס נגד נחמיה חיון, אברהם מיכאל קרדוזו, ושלמה אאיליון. בספר נדפסו גם מכתבי המלצה מרבני קהילות שונות שניתנו לר' משה חגיז, רובם אושרו בידי ר' שלמה אאיליון ובית דינו לפני הפולמוס. מהדורה ראשונה הודפסה בלונדון ה'תע"ד

למען דעת כל עמי הארץהנאו ה'תפ"ו (לערך 1726), מכתבי חרמות מרבנים שונים על נחמיה חיון ופולמוס על החיבור "הקולות יחדלון". נקרא גם בשם "לחישת שרף".

ספרי הלכה

לקט הקמח, פסקי הלכות על ארבעת חלקי השולחן ערוךנדפסו לראשונה באמשטרדם בין השנים ה'תס"זה'תע"ט (לערך 17071719), ואחר כךיחד עם השולחן ערוך ברוב מהדורותיו. לספר זה קיבל רבי משה הסכמות מרוב גאוני הסביבה, המשבחים ומרוממים את גדולתו.

לקט הקמח על המשנהנדפס לראשונה בעיירה הבווארית וינדסבך (ונדסבק) ה'תפ"ו (לערך 1726), ואחר כך בתוך מהדורות רבות של המשנה.

אלה המצוות, על סדר תרי"ג מצוותנדפס לראשונה באמשטרדם ה'תע"ג (לערך 1713) ואחר כך עוד פעמים רבות.

שפת אמת, על מעלתה של ארץ ישראל ועל זכות וחובת הישיבה בה, דפוס ראשון אמשטרדם ה'תס"ז (לערך 1707).

צרור החיים, הלכות יום-יומיות, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ח (לערך 1738)

משנת חכמים, על ארבעים ושמונה הקניינים שהתורה נקנית בהם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).

שו"ת שתי הלחם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).

פרשת אלה מסעי, אלטונה ה'תצ"ג (לערך 1733), על ארץ-ישראל, ירושלים, בית המקדש והכותל המערבי.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשנת 1623 חכמים מערבים חותמים על הסכמה שלא לעשות שום פירוד בקהילה. שנתיים לאחר מכן הס חותמים על חידוש תקנה בדבר שחרור תלמידי חכמים ממסים. על איגרת שליחות משנת 1630 חתמו שלושה עשר חכמים מערבים, ונמסר בה על מצבם הכלכלי של העולים מהמערב ועל מטרת עלייתם: ״כי רוב עניי הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב, זקנים וזקנות אשר באים לזכות לקבורת הארץ הקדושה״. עולים אלו הביאו עמם ספרי תורה, שמרו עליהם כעל בבת עינם וחששו שמא יצטרכו למכרם או למשכנם.

ב־1646 חכמי המערב חותמים שוב על חידוש התקנה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. בשנת 1649 מופיע שמו של חיים בן הלל אלמגרבי בין פרנסי הקהילה בירושלים. בשנת 1700 רבי גדליה כותב בחיבורו ״שאלו שלום ירושלים״ על המערבים המורישקוס (מן המילה ״מורים״, כינוי לברברים המרוקאים): ״וגם יש קצת מן היהודים … אנשי מערבא … ואלה מדברים בלשונם (ערבית) ולבושיהם … כמו הערבים … כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם … ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים ולוקחים בכפם חיטין ושעורה ושאר מיני מאכל ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים״.

בשנת 1741 עלה לארץ עם תלמידיו רבי חיים בן עטר, הדמות הרוחנית והפלאית הבולטת בקרב יהודי מרוקו לדורותיהם. הוא הגיע מהעיר סלא שבמרוקו לאחר שאסף תרומות באיטליה והקים ועד של נאמני בית מדרש כנסת ישראל שתכנן להקים בירושלים ושוועד זה התחייב להחזיקו בתרומות חודשיות. בעלייתו הגיע תחילה לעכו ומשם כתב לוועד הנאמנים. בסוף 1742 הגיע לירושלים והקים בה את ישיבת כנסת ישראל. אישיותו עשתה רושם עז על חכמי ירושלים ופרנסיה, והם נתנו את הסכמתם לספרו ״ראשון לציון״, חיבורו הראשון בארץ ישראל. הם מציינים את בן עטר כגברא רבא, מלא חכמה, תבונה ויראת אלהים וממשילים אותו לאחד מצבא מרום. החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי שהיה מתלמידיו, מתאר אותו ״עוקר הרים וקדושתו הפלא ופלא … והיה כמעיין מתגבר״. ספרו של בן עטר ״אור החיים״ על התורה הופיע בפעם הראשונה בוונציה בראשית 1742, נפוץ במהירות גם בארצות אירופה המזרחית ונתקבל מאוד בקרב החסידים. בן עטר מכונה גם ״אור החיים״ על שם ספרו זה.

הבעל שם טוב, אשר הוא ובן עטר נחשבו לשני מופתי הדור, אמר עליו: ״שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב״ה והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדריגות רוח-הקודש אמת וניצוץ של משיח״. ומאחר שהבעש״ט עצמו נחון בסגולות דומות, ״היה רוצה שיתקשרו יחד״ ועשה מאמצים לפגוש אותו. האגדה מספרת שהבעט״ש יצא לשם כך לירושלים. בשנת 1743 הגיע עד קושטא, בליווית בתו אדל (״אש, דת, למר׳) מתוך רצון עז לפגוש את בן-עטר כדי ששניהם יביאו את הגאולה, ומן השמים עכבו אותו. יצאה בת קול וציוותה עליו לחזור כי טרם הגיעה שעת הגאולה. בשובו שלח במקומו את גיסו, רבי אברהם גרשון מקוטוב, והטיל עליו להיות בישיבה של בן עטר שיש לו שתי ישיבות, אחת ללימודי גפ״ת ואחת נסתרת ללימודי הקבלה האלוהית. הרב גרשון עלה בסופו של דבר לירושלים רק בשנת 1746, ארבע שנים לאחר פטירתו של בן עטר, ועם בואו התעניין בו ובמפעליו ודיווח לבעש״ט על ״איש פלאי פלאות … חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם״. מספרים כי אשתו הראשונה פדוניה נהגה להתפלל מדי יום כשהיא מעוטרת בתפילין ועטופה בטלית.

בן עטר נפטר בקיץ 1743, בגיל ארבעים ושבע, ונקבר בהר הזיתים. גדולי רבני ירושלים ספדו לו כמי ״שהיה איש אלוהים נורא, והכרת פניו ענתה בו שאינו אלא שרף מצבא מרום״. עד היום מקום קבורתו הוא אתר עלייה לרגל לרבים וביניהם חסידים לא מעטים. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, משתייך מצד אמו למשפחתו של בן עטר.

עליית יהודי צפון אפריקה לדורותיהם לארץ ישראל

באמצע המאה ה־18 עלו חכמים גם מהעיר מקנאס, ביניהם רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי שלמה אדהאן מפאס שעלה לירושלים. ב־1790 לערך עלה רבי יצחק קוריאט, שחיבר את הספר ״מעשה רקם״.

רבי שאול ישועה אביטבול מצפרו(1809-1739) כתב בשנת 1800 שורת המלצות לכמה אנשים כדי שיתרמו למימון הוצאות העלייה.

כדי להקל על העולים לעלות, התירו חכמי מרוקו למכור ספר תורה ולממן את העלייה למרות הדין שלפיו מותר למכור ספר תורה רק לשם לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אישה ופדיון שבויים וכדי להשיא יתומים. רבי רפאל בירדוגו ממקנאס (1821-1747) כתב בעניין זה: ״העולם נהגו היתר למוכרו כדי לילך לארץ ישראל, ונראה כללמוד תורה״.

לצפת הגיעו בשנים 1830-1820 מאה ושבעה יהודים מצפון אפריקה, מרביתם מאלג׳יריה ומיעוטם ממרוקו.

לחיפה הגיעו מערבים ב־1830 והיו חלוצי המתיישבים שם כשחיפה היתה עיירה קטנה מוקפת חומה עם נמל קטן. הם התיישבו בדרום העיירה, ברחוב היהודים (חארת אל יהוד). גם בעכו התיישבו מערבים וכן בצידון שבלבנון.

ליפו הגיעו בשנת 1838 המערבים הראשונים והיו בין בוני תל אביב. הם התיישבו בסמטאות סמוך לנמל, סביב בית הכנסת והאכסנייה שהוקמו לעולים שהגיעו. המערבים הגיעו מהערים סאלי ומרקאש שבמרוקו ומווהראן שבאלג׳יריה. ביפו צמחו משפחות ידועות: מוייאל, שמוצאם מרבט, ושלוש שמוצאם מווהרן. אחד מבני שלוש, אהרון שלוש, פעל רבות לפיתוחו ולהרחבתו של היישוב היהודי ביפו, וביזמתו נבנתה שכונת אהרון הקרויה על שמו, בגבול נווה שלום. משפחות שלוש ומוייאל רכשו אדמות לפיתוח מושבות יהודיות בארץ ישראל. משה אסולין הקים את שכונת אוהל משה,הנקראת על שמו ונמצאת סמוך לשכונת נווה צדק.

הרב יוסף ארוואץ בנה שכונה על שמו – מחנה יוסף – גם היא בקרבת השכונות האלה. הרב יעקב אלישר כותב כי ב־1839 עלו ליפו יהודים מאשכנז והתאחדו עם ״עדת המערבים הקדומה״. גברת איטה פינס־ילין מספרת ב־1881 כי ״ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם היתה ערבית מרוקאית״.

המערבים מיפו תרמו רבות לבנייה, למסחר ולפיתוח הנמל ביפו. ב־1905 נמנו כ־189 משפחות של המערבים ביפו מתוך 1,070 משפחות יהודיות בעיר.

בשפרעם התיישבו מערבים לפני מאות בשנים. שלושים משפחות הגיעו אליה ממרוקו בשנת 1850, עסקו בעבודת האדמה, והיה להן רכוש בכפרים בסביבה.

לחברון הגיע מגיברלטר ב־1852 רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש שמוצאו מהעיר סאלי, זאת לאחר שקודם לכן שימש רבה של קהילת קורפו שביוון. רבי יהודה התגורר ברובע היהודי בחברון סמוך למערת המכפלה.

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

ב־1854 עלה רבי דוד בן שמעון(הרדב״ש) מרבט לירושלים, ובעקבותיו עלו חלק מתלמידיו. הרדב״ש היה ממייסדי שכונת מחנה ישראל ובוניה, כפי שפורט לעיל.

בטבריה התיישבו מערבים מדורי דורות. רבים אחרים התיישבו בשנים 1858-1850, כפי שמעיד גם מכתבה של משפחת בן קיקי מטבריה משנת 1919.

בשנת 1856 עלה לטבריה ממקנאס רב מערבי נודע, רבי רפאל אוחנה, וכתב בה את ספרו ״טובת מראה״.

בשנת 1862 עלתה ממקנאס משפחת טולידאנו, ואחד מבניה, רבי יעקב משה טולידאנו, היה חוקר וסופר(״נר המערב״ על תולדות יהודי מרוקו) ושימש רב ראשי לתל אביב־יפו ושר הדתות.

ב־1830 כבשו הצרפתים את אלג׳יריה וב־1912 נכנסו למרוקו, והעלייה לארץ ישראל מארצות אלו הלכה וגברה. תרמו לכך תקוות הגאולה, מצוות העלייה ויישוב הארץ וכן התסיסה הפוליטית והכלכלית. בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 התחזק זרם העלייה. לעומת שנות ה־40 של המאה ה־19, תקופה שבה ישבו בארץ יהודים לא רבים מצפון אפריקה, הרי בשנות ה־50 וה־60 למאה זו עלו כבר אלפים, בעיקר עם עלייתו של הרדב״ש.

ב־1860, לאחר שחויבה מרוקו בפיצויי מלחמה לספרד, גבר הלחץ על יהודי מרוקו. עיתון ״המגיד״ כותב באותה עת: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה … ברחו משם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי משען לחם״.

ב־1909 מונה אברהם אלמליח 2,200 מערבים בירושלים לעומת כלל האוכלוסייה היהודית של 12,000 נפש. בתקופת המנדט עלו כאלף יהודים ממרוקו, ביניהם גם יהודים בעלי הון ובעלי מקצועות. הם עלו מתוך מניעים דתיים ומשיחיים, וחלק מהצעירים עלו גם מתוך אידאל חלוצי. מספר היהודים שישבו במרוקו ב־1919 היה מאה אלף נפש.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם הצהרת בלפור והכרה בזכות היהודים לעלות לארץ ישראל שנקבעה בוועידת סן רמו, התגברה עליית היהודים ממרוקו. מאתיים וארבעים עולים הגיעו מפאס לירושלים, ורבים אחרים ניסו להגיע לארץ בגלוי ובהסתר אך נדחו או גורשו.

בשנת 1928 מסרה ממשלת המנדט שרוב העולים שגורשו היו מארצות אסיה ואפריקה. בשנות ה־40, במסגרת מבצעי ההעפלה, גויסו שתי ספינות, ״יהודה הלוי״ ו״שיבת ציון״, לשם העלאת יהודי צפון אפריקה, שהיו להם רצון עז והתלהבות לעלות לארץ ישראל מטעמים משיחיים וחלוציים. במאי 1947 הפליגו ב״יהודה הלוי״ 392 עולים, מרביתם ממרוקו, אך האנגלים השתלטו על הספינה והגלו את הנוסעים למחנות בקפריסין. ביולי אותה שנה הגיעה לנמל חיפה הספינה ״שיבת ציון״ ועל סיפונה 430 נפש. גם את הספינה הזו עיכבו האנגלים ונוסעיה הוגלו לקפריסין. בתקופה זו, בסוף שנות ה־40, ישבו במרוקו כ־230,000 יהודים.

בשנים 1955, 1956, 1960 ו־1962 ועם קבלת העצמאות של ארצות צפון אפריקה והאירועים הקשורים לכך, הייתה עלייה המונית. עלייה זו תרמה לגידול ניכר של האוכלוסייה בארץ ויישבה עשרות יישובי ספר חקלאיים ועיירות פיתוח ברחבי הארץ

מרוקו לוב תוניסיה  אלג׳יריה : שנים
  873   994 15 במאי 1948 עד 1919
28,263 30,972 13,293 3,810 15 במאי 1948 עד 1951
95,945 2,079 23,569 3,433 1960-1952
100,354 318 3,813 9,680 1964-1961
30,153 2,148 7,753 3,177 1971-1965
7,780 219 2,148 2,137 1979-1972
מעטים מעטי□ מעטים מעטים 1990-1980
3,738 142 1,747 1,377 1998-1990

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

דמויות יהודים ממרוקו בירושלים

להלן עוד פרטים על חלק מעליות אלו:

להלן נתונים׳ על עליית יהודי צפון אפריקה לפי ארץ הלידה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובאדיבותה.

ממאי 1948 עד דצמבר 1949 עלו לארץ 24,745 נפש עקב התגברות הרגשות המשיחיים והציונים בקרב יהודי צפון אפריקה לרגל הקמת המדינה. בשנים 1954-1952 היה שפל בעלייה בגלל מדיניות הסלקציה שלפיה הועדפו עולים בריאים וצעירים עד גיל שלושים וחמש. כמות העולים הוגבלה ומנעה עליית משפחות שלא רצו להשאיר מאחוריהם חלק מקרוביהם. מגבלה זו צמצמה לזמן מה את העלייה מארצות צפון אפריקה ובעיקר ממרוקו.

בשנים 1957-1955, לקראת עצמאות תוניסיה ומרוקו, עלו 76,675 נפש. במבצע ״יכין״ בשנים 1964-1961, כשבמרוקו ישבו ב־1961 כ־165,000 נפש, מרביתם בעיר קזבלנקה, הוציאה מחתרת ההגנה וההעפלה מצפון אפריקה, ״המסגרת״, ממרוקו 76,000 יהודים. את ״המסגרת״ הקים שלמה חביליו ביוני 1956, והוא עמד בראשה עד קיץ 1960.

בתקופה שבין הקמתה עד נובמבר 1961 עלו לארץ ממרוקו כ־30,000 נפש. העלייה בחסות הצרפתים הייתה לגלית, ורק עם הענקת העצמאות למרוקו הייתה עלייה חשאית והתחולל כאמור מבצע ״יכין״ בתקופה שבין יוני 1956 עד נובמבר 1961.

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה לארץ של יהודי צפון אפריקה שהיגרו בשנות ה־50 לקנדה, לצרפת ולארצות הברית. העלייה נובעת מסיבות דתיות וציוניות ובגלל התגברות האנטישמיות ועליית הימין הקיצוני באירופה וכן מתוך רצון להתאחד עם המשפחות בארץ.

להלן נתונים על עליית יהודים מצרפת לישראל (ללא סיווג ארץ לידה) לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: בין השנים 1979-1970: 19,843 עולים, בין השנים 1989-1980: 12,827 עולים ובין השנים 1998-1990: 13,011 עולים.

מרבית יהודי צפון אפריקה החיים מחוץ לישראל מתרכזים בצרפת, בקנדה ובארצות הברית, ועלייתם לארץ משנת 1998 אטית ומעטה.

במרוקו נותרו אלפים מעטים, ובמוקדם או במאוחר רובם מתכוונים להתאחד עם משפחותיהם בישראל.

נספח: אגשים ובתים בשכונה ובסביבתה הקרובה

אחדים מהבתים נקראים כאן בשם בוניהם או צאצאיהם, ואחרים – על שם הדיירים האחרונים שהתגוררו בהם מראשית המאה והדיירים שהגיעו לשם לפני מלחמת העצמאות או מיד אחריה.

עד סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות נמצאו מתגוררים בשכונה משפחות נוצריות שהיו בה מימים ימימה, יהודים מערבים שהגיעו אליה בראשית המאה, משפחות מפליטי הטבח בחברון ויוצאי גלויות שונות, טורקים, כורדים ואשכנזים, שהגיעו לפני מלחמת העצמאות או מיד לאחריה. ביניהם אנו מוצאים את המשפחות היהודיות קרוצ׳י, מלול, שושנה, חולי, חובה, אבסטדו, אוהב־עמי, קאופמן, שורתי, סייס! מבין הנוצרים את אבו־חנא (מיעו), אבושר, מוסטאקווי, דניאל ואחרים; ולימים את משפחת אלמיקייס ואחרות וכן משפחות בבתים סמוכים לשכונה שהיו בקשר הדוק עם תושביה, בעיקר עפיפי לורנצו, משפחת סוכר, משפחת בשארה חביב ואחרים.

רח' המערביים־ 4, פתח בית אופייני

המערבים 4 (אגרון 26) והמערבים 10

שני הבתים נבנו בשלב הראשון לייסוד השכונה. בית מספר 4הוא הבית הראשון בתחילת הרחוב מימין, ונראה שבאותה עת, לפני מלחמת העצמאות, היה פתחו העיקרי מרחוב אגרון 26 (רחוב ממילא דאז). בקומה העליונה של בית זה התגוררה משפחת אבושר בדירת חמישה חדרים מרווחת ומהודרת ומוארת בנברשות בדולח. בשכנות למשפחת אבושר, באותו בניין, התגוררו עוד שתי משפחות נוצריות: משפחת יוסף מוסטאקווי החזיקה חנות לבגדים ולחייטות סמוך לבניין מגוריהם, ובנם ג׳וני היה שנים רבות מדריך ספורט מצטיין בימק״א; משפת עודה – אב המשפחה חאדר עודה היה אח בבית החולים הצרפתי שמול השער החדש דהיום, ובשנת 1948 עבר עם משפחתו להתגורר בבית חולים זה. בתו עובדת שם עד היום.

אבושר סולימן ורוז חנא נישאו בשנת 1924 ועברו בשנה זו להתגורר בשכונה. מוצאה של משפחת סולימן מהעיר העתיקה, מדורי דורות, ומוצאה של משפחת חנא מחיפה. סולימן עבד עם השלטון הבריטי בארץ כמדריך תיירים וכמתורגמן בשפות ערבית ואנגלית. לפני עזיבת האנגלים את הארץ הוצע לו לעבוד אתם בקפריסין, אך המשפחה דחתה את ההצעה והעדיפה להישאר בארצה. לזוג אבושר נולדו בבית מספר 4 שני בנים ושתי בנות: ריזק, אברהים, ג׳ורג׳ט והלן. הבן איברהים עזב לאנגליה עוד ב־1947.

ב־10 במאי 1948, בעקבות האירועים שקדמו למלחמת העצמאות, נמלטו בני משפחת אבושר מביתם ומצאו מקלט במנזר האחיות רוזרי שבמעלה רחוב אגרון. הם הסתתרו במנזר במשך כשלושה חודשים, ובו נולדה בתם מרי. עם ביצוע מפקד האוכלוסין הראשון הם שבו לשכונה ומצאו את ביתם הרוס ושדוד ואת השכונה נטושה, למעט משפחת קרוצ׳י שהתגוררה בבניין הכולל (כיום המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13) והחזיקה שם בית כנסת. לימים שוכנו בו עולים יהודים, ביניהם משפחתם של פרלה ומורנו אבסטדו מטורקיה. גם שכניהם של אבושר, משפחת מוסטאקווי ומשפחת עודה שנמלטו אתם, שבו לשכונה סמוך לאחר מלחמת העצמאות.

יחיאל אוהב־עמי ואברהם אנג׳ל ממשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שאברהם היה מנהלו, סייעו להם להסתדר בדירות קטנות יותר. משפחת אבושר ומשפחת מוסטאקווי שוכנו בבית ברחוב המערבים 10. משפחת מוסטאקווי היגרה לארצות הברית בשנת 1969.

בשנת 1958 נסע ריזק אבושר ללימודים בארצות הברית ושהה שם עד 1961. כיום הוא מתגורר בשכונת בקעה ומשמש מנכ״ל ימק״א ירושלים, ובעבודתו הוא תורם ופועל רבות בקרב נוצרים, יהודים ומוסלמים לקירוב לבבות, לסובלנות, לדו־שיח ולהגברת האמון ההדדי. כל זאת באמצעות פעילויות ספורט, תרבות וחברה ובמגעים אישיים יום־יומיים.

מרי אבושר נשואה וחיה כיום בארצות הברית, והלן אבושר – אחרונת הנוצרים שנותרו בשכונה ־ התגוררה בגפה בבית מספר 10 עד פטירתה בראשית שנת 2001. ג׳ורג׳ט אבושר מתגוררת כיום עם משפחתה בחיפה.

כאמור, לבית מספר 4 עברה להתגורר משפחת אבסטדו, מורנו ופרלה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. לאב המשפחה הייתה סנדלרייה מול הבית, ליד עץ האגס, סמוך למוסך לשעבר של אדון באמייה. בבית זה התגוררו אז גם משפחת בשראווי שהגיעה מעירק ומשפחת שלום שבאלי מתימן.

צפורה אבסטדו, בתם של מורנו ושל פרלה, עדיין מתגוררת בשכונה ועברה עם משפחתה לבית מספר 12.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

בית חולים – המערבים 7

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

זהו מבנה חד־קומתי, ולפני כמה שנים נוספה לו יחידה קטנה על הגג. הבניין נבנה בשלב השני להקמת השכונה. מתום מלחמת העצמאות עד שנת 1997 התגוררה בו משפחת חולי – מרים, רפאל וילדיהם. הם עלו מהעיירה אלדין שליד איזמיר. צמוד לבניין לכיוון מזרח טיפחה משפחת חולי בוסתן יפה של שזיפים, של משמשים, של שקדים, של גפנים ושל ערבה. הבן מוטי עובד כיום בבנק דיסקונט בסניף הראשי ברחוב בן יהודה בירושלים.

בבניין הציבורי המוקף גן, מאחורי בית חולי, לכיוון מרכז ״גשר״, למדו בני השכונה ומוטי ביניהם כשבית הספר נקרא על שם א״ד גורדון. כיום שוכן שם בית ספר לחינוך מיוחד. חבריו של מוטי לבית הספר ולשכונה היו אילן וג׳ורג׳ הנוצרים; אלי רז, יעקב גאון, יעקב ברכה, אבו גנון וצפורה קונטנטה הטורקים; בן סימון המרוקאי; וסיטי הכורדי. לימים יחבור מוטי גם לבניו של יוסף קרוצ׳י, דני ועמנואל, הספורטאים המצטיינים בנבחרת הנוער לכדורגל של הפועל ירושלים. מיד אחרי בניין בית הספר היה המוסך של אדון באמייה, ואף הוא ברח משם עם פרוץ מלחמת העצמאות.

בית אוהב־עמי – המערבים 9י כיוס המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים

זהו בית חד־קומתי גדול ומרווח שתקרותיו גבוהות במיוחד, ופתחי זכוכית בתקרות שופכים קווי אור מרושתים ממעל. הריצוף בגוון טורקיז מועשר באריחי רוזטות צבעוניים.

הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה, בשנות ה־70 של המאה ה־19. מ־1949 עד 1955 התגוררו בו יחיאל ובטי אוהב־עמי, זוג ערירים. הם מכרו את הבית לזוג מטבעון, ואלה מכרו אותו בתום חצי שנה, ואז הפך המקום לגן ילדים. יחיאל שירת באצ״ל ועבד במשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שהיה ממונה על ההחזקה והטיפול בבתים הנטושים בשכונה. בראש המשרד עמד אז אברהם אנג׳ל. הם סייעו רבות לעולים ולתושבים החוזרים לשכונה שהגיעו סמוך לאחר מלחמת העצמאות. הם עזרו גם לשקם את מעט הפליטים הנוצרים שברחו למנזרים הסמוכים עם פרוץ המלחמה, שבו לבתיהם לאחריה ומצאו שגרים בהם עולים.

את הקיוסק המרובע הבנוי אבן ברחוב דוד המלך 16 פינת רחוב הס בנה יחיאל לחמיו טוביה קאופמן, שהגיע לשכונה ב־1950 והתגורר ברחוב המערבים מספר 12 עם אשתו ועם שני ילדיו רחל וחיים. הקיוסק הוא מבנה קטן בנוי אבן טובזה ומוקף חלונות עם תריסי ברזל. המבנה נטוש ועומד שם בשלמותו עד היום.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

המערבים 11

מחנה ישראל

מחנה ישראל

הבית נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, והוא אחד הראשונים בה. לבית חצרות פנימיות, בור מים ומערך קימורים וקשתות המתחברים כחצובה למרכז התקרה. בשנת 1982 רכשה משפחת רינת את הבית ממשפחת חובה, חיים ושרה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. מר חובה עבד במלון המלך דוד. באותו בית התגוררה גם משפחת צדיק, יוסף ורשל, דיירים מוגנים של ״עמידר״. הם פינו את האגף שלהם בבית עוד קודם לכן. משפחת רינת רכשה את זכויות הבעלות, לרבות חלק גדול מהמבנה שהיה הרוס ואטום ולא היה בשימוש.

הם שיפצו את הבניין שיפוץ יסודי תוך שמירה קפדנית על אופיו המקורי, לרבות השארת האבנים המקוריות של הכתלים החיצוניים והפנימיים וחשיפת רצפת האבן המקורית שכוסתה במרצפות פשוטות של 20×20. בור המים הושאר וכוסה בדלת ברזל, וגם הגפן העתיקה המשתרגת לקומה השנייה מתוך החצר הפנימית נותרה במקומה.

המערבים 12

הבניין נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, בשנות ה־60 למאה ה־19. סת־אילני דניאל, נוצרייה ערירית, התגוררה בדירה בקומת הקרקע עם אחותה. היא נולדה בסוף המאה ה־18 והתגוררה שם עד פטירתה בגיל גבורות ב־1960. היא הייתה בין היחידים (עם עפיפי לורנצו, מבית לורנצו שברחוב אגרון 24, ראו להלן) שלא עזבו את השכונה, גם בעיצומה של מלחמת העצמאות, כאשר ננטש האזור לחלוטין. אחותה של סת-אילני הלכה לבקר את אחיה בעיר העתיקה סמוך לפני המלחמה ולא יכלה לשוב לשטח הישראלי. היא הייתה בין מי שסייעו רבות לעולים ולפליטים החוזרים. בעיצומה של המלחמה אספה עם עפיפי לורנצו רהיטים וציוד מהבתים ומהחנויות הנטושים של הנוצרים ושל המוסלמים וחילקה לנזקקים. למחייתה גידלה יונים על הגג, ייבשה פרחים ועיטרה בהם גלויות ברכה ושנה טובה ומכרה למנזרים. לאחר מות סת־אילני חזרה הדירה לרשות ״עמידר״. סת־אילני נפטרה ערירית וללא קרובים בישראל. הבית נמכר באותה שנה למשפחת קונטנטה יעקב וצפורה. צפורה היא בתם של אבסטדו פרלה ושל מורנו שהתגוררו בבית מספר 4.

מעל דירת סת־אילני התגוררו רות ויצחק אוהב־עמי, שהגיעו לשכונה ב־1950 בסיועו של קרובם יחיאל הנ״ל. באותה קומה התגוררה גם משפחת קאופמן שהוזכרה לעיל. רות ובעלה הגיעו לשכונה בשנת 1951. לארץ הגיעה רות, עם הוריה בשנת 1933 מגרמניה דרך מצרים בהיותה בת שנתיים וחצי לאחר שנסו מאימת הנאצים. רות שימשה בארץ אחות בשירות ההגנה ולאחר מכן בצה״ל. בעלה יצחק היה ממוצא תימני ועבד ב״המקשר״ ואח׳׳כ ב׳׳אגד״. ילדיה אלון ועידו נולדו בשכונה. בתה הבכורה אסתר נולדה ברחוב מתתיהו. דירת משפחת קאופמן שבקומה השנייה נמכרה ב־1960 למשפחת כהן, שמאי ושושנה, שהגיעו מאירן ב־1950.

בית הכולל ־ המערבים 13

בית זה הוא מהמבנים הראשונים, אולי הראשון שבהם, ואחד משני המבנים הגדולים שנבנו בשלב המוקדם לפיתוח השכונה, בתקופה שבין 1865 ל־1879, לפי מפת וילסון. הבניין יוחד לכולל המערבים, והיו בו בית מחסה ובית מדרש. במקורו נבנה בשלוש קומות. הבניין הוקדש לכולל המערבים על ידי גברת רחל די תאבת שעזרה ברכישתו ובעזרתו של הגביר שלמה אבושדיד. שני לוחות קיר בבניין מציינים את שמות התורמים ואת סיפור רכישת החצר והבניין לכולל. הבית נודע גם כ״חצר רבי מאיר עובדיה״.

מראשית המאה ה־20 התגוררה בבניין משפחת משפחת קרוצ׳י, נגרים אומנים שהגיעו ממוגדור, עם הסב ועם אחות האב פריחה, כשם אשתו. ב־1948 נטשה אותו המשפחה, חזרה אליו לאחר מלחמת העצמאות ושבה להתגורר בו עד שלהי שנות ה״50. הצטרפו אליהם לאחר מכן קרוביהם: סולטנה, הרווקה היפה, המוזרה והמסתורית, ואחיה יהושוע ואשתו אסתר שהיו זוג ערירים. האב ניהל והחזיק בית כנסת בקומה השנייה שהשקיף לעבר מאפיית סטאקלף הנוצרי. (עם בריחתו של זה במלחמת העצמאות הייתה המאפייה למאפיית הירשלר. כיום מבנה זה סגור.) בית הכנסת בבניין החליף את בית הכנסת הנודע של הרדב״ש שנשרף ונבנה עם ייסוד השכונה ועמד מול הרחובות דוד המלך ודוד בן שמעון של היום. בבית כנסת זה התפללה גם משפחת שטרן, האב ושני בניו, הידועים כבעלי האכסניה ברחוב ממילא 83 לשעבר שהתאכסן בה תאודור הרצל ב־1898. בשנות ה־30 התגוררו שם גם משפחת בואנוס ואחרים, ומסוף שנות ה־40 וה־50 הצטרפו אליהם עולים.

הבולט ביותר מבני משפחת קרוצ׳י הוא יוסף קרוצ׳י, כיום בן תשעים ושתיים, המתגורר בבית אבות ״משען״ שברחוב גמלא בירושלים. דמותו קשורה קשר בל יינתק לתולדות השכונה, מיום הגיעו בשלהי העשור השני של המאה הזו עד פטירת הוריו בשלהי שנות ה־50. הוא עשה את עבודות הנגרות בביתו של המופתי הירושלמי שבשיח ג׳ראח ובבניין מלון פאלאס לשעבר הסמוך לשכונה והמשמש כיום משרד המסחר והתעשייה. כיום, לאחר שיפוצו ובנייתו מחדש, ממוקם בבניין זה המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.

בית משפחת שושנה – חלק מהבניין בדוד המלך 10- שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

בית אבו תנא (מיעו) ־ המערבים 16

מחנה ישראל

מחנה ישראל

הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה. לבית חצר ובוסתן, ויוסף קרוצ׳י וחבורתו ניגנו בו במפגשי צוותא עם מוסלמים, עם נוצרים ועם יהודים. המפגשים היו מופת לרעות, לסובלנות ולדו־קיום.

אבו חנא ומשפחתו עזבו את הבית עם פרוץ הקרבות של מלחמת העצמאות ובכך הצטרפו לפליטים הרבים, קרבנות של מלחמות ושל אירועים מדיניים. ב־1948 נכנסה לבית משפחת רוזיליו מטורקיה, ולאחר מכן התגוררה בו משפחת שטראוס. בני משפחת שטראוס, מוזיקאים, עברו לתל אביב, ואת הבניין רכשה מהם ב־1997 משפחת פרידמן מארצות הברית. המשפחה בנתה שם בניין פאר גדול תוך שמירה על האופי האדריכלי המקורי של הבניין, וכל תוספות הבנייה תואמות לאופי זה ושומרות בקפדנות על הוראות השימור והתכנון. בניין זה תורם רבות ליפי השכונה, לפיתוחה ולשימור עברה.

בית משפחת שושנה – חלק מהבניין דוד המלך 10

בית זה נבנה בשלב השני להקמת השכונה, ולו חצר, פטיו ודירות צפופות בחצר ובקומה השנייה. בדירה הענקית (שמורכבת מכמה דירות שאוחדו) עמד המקווה שטבל בו הרדב״ש, בונה השכונה, והתגוררה בו משפחת שושנה. הסב שלום שושנה הגיע לשכונה עם משפחתו ב־1929 במנוסתו מהפרעות ומהטבח של חברון.

בני משפחת שושנה משתייכים לשושלת רבנים רבת־יוחסין, ובניה פזורים בארצות שונות. מוצאם מן העיר מרקש. הענף הארץ ישראלי של המשפחה נוסד כאשר אביו של החכם שלום, רבי שמואל שושנה, שהיה מקובל ידוע, הגיע לחברון בראשית המאה ה־20. כאשר נעשה הטבח ביהודי חברון, ברחו כאמור השושנים לירושלים ובסיוע ועד המערבים השתכנו במחנה ישראל. חכם שלום שושנה הקים כאן בית כנסת ששמו ״ישמח ישראל״ מעל חורבות הבניין שנבנה בשכונה ואשר שימש בית כנסת של מייסדה הרדב״ש.

בטבח חברון נורה למוות בכורו של שלום. בנו השני נפצע קשה, והצעיר מאיר חטף כדור ביד שמאלו. מאיר בן העשרים הוביל את הוריו ואת אחיו שמואל ויוסף מגיא ההריגה עד מחנה ישראל. הם התמקמו במבנה ישן והרוס בשטח ההפקר שבצל החומות, על גבול ממלכת ירדן, נתונים לחסדיהם של צלפי הלגיון. שם הקים האב בית כנסת ״כדי להטביע ייסוריו בתפילה״, כדבריו.

כיום מתגוררת שם משפחת עמר. האישה אסתר היא הנכדה של חכם שלום ובתו של רבי מאיר שושנה. הם מתגוררים במערך חדרים גדול המשתרע על כל האגף הדרום-מזרחי של הדיוטה העליונה. בכניסה לחצר מימין ממוקמת מסעדת ריאנזי.

מרכז " גשר " – דוד המלך 10 פינת דוד בן שמעון

חלק מהם נצפים למבקר מתוך הלובי של הבניין, מבעד למחיצות זכוכית שהותקנו בחלונות המקוריים, הכפולים והקשותים. מבעד להם נשקף אולם מוארך הנתמך בקשתות לרוחבו וחלונות מוארכים בצדדיו. בחזיתו ובכתליו נשתמרה אבן הבניין המקורית.מרכז ״גשר״ הוקם ב־1993 על חורבות בתיה של מחנה ישראל שנבנו בשלב הראשון והשני להקמת השכונה. בבנייה שולבו ישן וחדש תוך שימור חלק מהכתלים, מהטרקלינים, מהקשתות, מהמבואות הקשותים ומהתקרות של הבתים המקוריים של מחנה ישראל.

מרכז ״גשר״ בירושלים הוא מרכז תרבות ואירוח המקיים מפגשים חברתיים וסמינרים ומדגיש את הערכים התרבותיים והדתיים המשותפים לכל ישראל, על קהילותיו השונות. תנועת ״גשר״ נוסדה ב־1970 ״במטרה לקדם הבנה וסובלנות בין הצבור הדתי והחילוני בארץ ולטפח מגע אמיתי ומשמעותי בין אנשים בעלי דעות שונות״.

מנזר האחיות רוזרי ־ אגרון 14

מנזר האחיות רוזרי הוא מסדר של נזירות קתוליות שבשנות ה״80 של המאה ה-־19 החלו לפעול בירושלים. את המסדר ייסד בנצרת טאנוס, כומר ערבי־נוצרי, יליד עין כרם. המנזר נקרא גם מנזר ״אחיות המחרוזת״ על שם מחרוזת התפילות הקדושה של מריה, אם ישו. על שער המנזר מקובע דגם של מחרוזת בצורת M  המנזר נוסד סמוך למועד ייסוד המסדר, ותכנן אותו אדריכל ששמו סנסור על שטח של 8.5 דונמים.

עוד מנזר הקימו נזירות המסדר ב־1910 בעין כרם. הבניין העיקרי באגרון הוא עגול, בנוי ככנסייה יוונית־־אורתודוקסית, מתנשא לגובה של עשרים מטר וקוטרו חמישה עשר מטר. בראשו צלב ברזל. במנזר נמצאות נזירות שרובן ערביות־נוצריות ישראליות העוסקות בחינוך ילדים. למנזר זה נמלטו עם פרוץ מלחמת העצמאות פליטים נוצרים ממחנה ישראל, וביניהם משפחת אבושר הנ״ל. חלק מהם חזרו לשכונה בתום המלחמה.

בניין הקונסוליה האמריקנית – אגרון 16

בניין זה הוא מהבתים הפרטיים הראשונים בירושלים. בנה אותו ב-1868 פרדיננד וסטר, מיסיונר גרמני לותרני שבא לארץ ב־1853, והוא שימש בית פרטי לו ולמשפחתו.

הקונסוליה האמריקנית ששכנה בסוף המאה ה־19 ברחוב הנביאים 48, עברה אליו כעבור שנים (1910?).

מנזר לזארוס – אגרון 20

המנזר נקרא על שם אלעזר, שישו הקים לתחייה לאחר מותו(יוחנן יא, 1). זהו המבנה הראשון בסביבה. הוא נבנה ב־1866 ושימש בית מצורעים. ב־1887 נבנה בית מצורעים גדול יותר במושבה הגרמנית (כיום רחוב מרכוס 17), וחולי המנזר הועברו לשם. מאז פינויו הוא שימש מנזר לכמרים קתולים, וכיום מחזיקים אותו שני כמרים בלבד. הנכס שייך לוותיקן.

בשנת 1999, לאחר פינוי הדיירים המוגנים ששכנו שם, הוחל בשיפוץ ובבנייה במקום.

בין הדיירים היה זוג מיוחד במינו שהתגורר תחילה באגף התחתון של בית לורנצו, בשכירות אצל עפיפי לורנצו. נולדו להם שלושה ילדיהם, ובספטמבר 1959 הם עברו למנזר לזארוס. האישה, יהודייה אשכנזייה, עזבה את בית הוריה החרדים במאה שערים כדי ללכת אחר אהובה המוסלמי ולהינשא לו. הוריה קרעו עליה קריעה וישבו שבעה. בעלה אהב אותה אהבה ללא מיצרים. הוא היה נהג בקונסוליה הצרפתית, ואביו היה ״קוואס״ (מלווה הצועד לפני אישיות חשובה ומכריז על בואה) של השגריר שם.

הבעל המוסלמי נהג ללכת למחנה יהודה ולקנות לאשתו היהודייה בשר כשר, ובפסח קנה לה מצות. לימים זכתה האישה לביקורים גנובים של אחותה. בני המשפחה זכו לאהדת השכנים משום אופיים השקט, נדיבותם, סובלנותם, נימוסיהם ויחסי האנוש המופלאים שלהם. הבעל נפטר לפני זמן רב, והאישה נותרה באלמנותה וגידלה שלוש בנות ובן – כולם משכילים, מחונכים ומסודרים. את הבניין היא עזבה ביוני 2000

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

בית בשארה חביב – אגרון 22  פינת זמנחוף

מחנה ישראל

מחנה ישראל

זהו בניין גדול, מלבני, חד־קומתי, בנוי אבן בעיבוד טובזה. קשתות מאבן דומה מחוספסת נקבעו גם מעל החלונות והפתחים ומסביבם. את הבניין בנתה בעשור השני של המאה ה־20 משפחת בשארה, משפחה אריסטוקרטית נוצרית. המשפחה דיברה צרפתית, ושלושה מבניה היו מהנדסים בעירייה בתקופת המנדט. בחלק החזיתי התגוררה המשפחה, והחלק האחורי יועד להשכרה. כיום ממוקמים בחזיתו החנות ״ידידיה אופניים״ ו״רפי שירות אלקטרוניקה״. נראה שבעלי הבית נטשו אותו ודייריו ברחו עם פרוץ מלחמת העצמאות

 בית לורנצו – אגרון 24

לבית זה, הנושק לרחוב המערבים, היסטוריה מעניינת מאוד. בעלת הבית עפיפי לורנצו הייתה דמות מרתקת ועמדה כל חייה בקשר עם דיירי מחנה ישראל לדורותיהם, ובעיקר עם יוסף קרוצ׳י ועם סת־אילני דניאל. שתי נשים קשישות ועריריות אלו אהבו זו את זו אהבת נפש והיו שתי הדמויות היחידות שנותרו בשכונה כשנטשו אותה תושביה עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות.

את הבית בנה בסוף המאה ה־19 אביה של עפיפי, שהיה בעלים של בית מרקחת בעיר העתיקה, ולאחר פטירת הוריה התגוררה בו עם שני אחיה, אחד מהם כומר. היא נפטרה ערירית ועזובה בשנות ה־70, והבית עבר לרשות ״עמידר״. עפיפי טיפחה גן ובוסתן יפהפה, ועל גג ביתה נישא פסל המדונה.

דיירי הבית דהיום ישראל ואסתר וולטוך מטפחים את הגן בקנאות והותירו את פסל המדונה על כנו. כאשר באו חרדים ולחצו עליהם להסיר את הפסל, ענה להם ישראל: ״לי זה לא מפריע, בשבילי זו סתם אמנות״. כאשר גברו האיומים עליו מגורמים קיצוניים כדי שיסיר את הפסל, הוא עירב את קונסול צרפת בעניין, והפסל נותר על כנו. עד היום באים לחצרו מבקרים וטיילים רבים, והוא מסביר להם פנים ומכבדם בעין יפה. בבית זה הוסרט הסרט ״נפתלי סימן־טוב ואלף נשותיו״ על פי ספרו של בניה סרי.

בית מדאס סוכר – זמנהוף 5

לבית זה חצר וגן יפהפיים, והוא היה בבעלות שטאקלף, הנוצרי בעל המאפייה שהייתה במעלה הרחוב. בעיצומה של מלחמת העצמאות בסיועו של שטאקלף ברחו לשם קרוביו, בני משפחת סוכר, נוצרים שהתגוררו בבית עיסא מוסא שבמחנה יהודה. מחבובה סוכר, או מדאם סוכר בפי התושבים, התגוררה שם עם בעלה פארס ועם שתי בנותיה אולגה וויקי. מוצאם מלבנון ומסוריה.

מדאם סוכר התגוררה בבית זה עד שנות ה־80 כמעט. היא נפטרה ב־1999. בעלה נפטר שנים רבות קודם לכן משברון לב של פליט שמעולם לא ניחם על עקירתו מביתו. בתם ויקי משמשת מדריכה במוזאון מגדל דוד. מדאם סוכר מכרה את הבית למשפחה יהודית אנגלו־סקסית – משפחת צוקר, שפירושו סוכר.

מלון פאלאס – אגרון 30

המלון נחנך ב־22 בדצמבר 1929 לאחר בנייה של אחד עשר חודש בלבד, והוא נבנה ביזמת המופתי הירושלמי חג׳ אמין אל חוסייני ובמימון המועצה המוסלמית העליונה. בראשו נקבע לוח אבן, ובו נחקק: ״נעשה ונבנה כמו שהם [אבותינו] עשו ובנו״. בנו אותו הקבלנים־מהנדסים היהודים ברוך קטינקא וטוביה דוניה, והצטרף אליהם הקבלן הערבי־נוצרי ס׳ ע׳וואד. הבניין שימש עד 1935 מלון, ומשנה זו ואילך הוחכר לשלטונות המנדט. לאחר צאת הבריטים מן הארץ שוכן שם משרד המסחר והתעשייה. יש תכניות לשפצו ולהשיבו לייעודו המקורי – בית מלון.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

ברכת ממילא ובית העלמין המוסלמי

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

ברכת ממילא: שתי אמות מים, עליונה ותחתונה, הותקנו בירושלים. הן נוספו על מימי מעיין הגיחון ועין רוגל ועל הבורות וברכות המים האחרות שלא הספיקו עוד לתושבי ירושלים בתקופת החשמונאים ובימי הורדוס. האמות סיפקו לעיר מים ממקורות גבוהים מחוצה לה.

ברכת ממילא הייתה חלק מהמערכת של האמה העליונה שסיפקה מים לשטח ה״העיר העליונה״ בירושלים. הברכה הובילה מים לברכת המגדלים הסמוכה לשער יפו ולאזור מגדל דוד (המצודה) דרך תעלה בקיר הדרומי של הברכה שאורכה כ־750 מטר. הברכה יכול להכיל כ־40,000 מטר מים מעוקבים.

השימוש בברכת ממילא נעשה עוד בימי בית שני, והיא שימשה מאגר מים גם בתקופת המנדט הבריטי. במלחמת העצמאות, בתקופת המצור, השתמשו תושבי ירושלים במימיה.

בית חעלמין חמוסלמי: בית העלמין שימש לקבורה מהמאה ה־13 עד 1927 והשתרע עד סוף שנות ה־30 במאה ה־20 עד גבולות מחנה ישראל מדרום ורחוב קרן היסוד ממערב. בקצהו מצוי מבנה הנקרא תורבה אל כובכיה, על שם כובך, שהיה קצין ממלוכי. במבנה קבור האמיר הממלוכי אידוגד, ובכיפת המבנה מצוינת שנת מותו – 1289.

קברים רבים נהרסו כשבנה הוואקף המוסלמי את מלון פאלאס שמדרום לאתר, וכשהוקם גן העצמאות דהיום ונבנו הבניינים שממערב.

תאריfי בנייתם של מבנים שונים בקרבת השfונה (לצורך המתשה והשוואה)

מנזר לזארוס, אגרון 20 – נבנה ב-1866

בניין הקונסוליה האמריקנית, אגרון 16- נבנה ב־1868

מנזר האחיות רוזרי, אגרון 14- נבנה ב־1887

מלון פאסט (כיום פנינת דן), שלמה המלך – נבנה ב־1891

בית החולים הצרפתי סנט לואי, רחוב הצנחנים פינת שבטי ישראל – נבנה ב־1896

בניין ימק״א, רחוב המלך דוד – נבנה ב־1926

המכון האפיפיורי למקרא, רחוב אמיל בוטה – נבנה ב־1927

מלון פאלאס, אגרון 30 – נבנה ב־1929

מלון המלך דוד, המלך דוד – נבנה ב־1931

מרכז ״גשר״, המלך דוד 10- נבנה ב־1993

 

פני מזרח בסוף מערב / בלפור וזקק

עם השמש העולה הוא בא

כרקיע מאיר, לכולנו זוהר

 בשעת בוקר מוקדמת.

גלימתו שלל גוונים

שנשרו מן האופק ההולך ומתבהר.

הוא עולה לקראתנו, נוגע

לא־נוגע ברחוק ובקרוב.

אור חדש מציף את הרחוב.

 

 הנהו הפלאי שייחלנו לו עכשו

חכם צוף־דב״ש ברומית הבוקר,

באור הזהב.

שלום עליך , הכם דוד בן־שמעון

שפניך נגוהות

וגלימתך קורנת הילה.

 רטובים אנו מצינת הבוקר הזאת

כי חיכינו לך ימים ארוכים.

 

הנה תפילת שחרית נשמעת

בשכונת המערבים מחנה־ישראל.

 חככו צוף־דב״ש מהלך עימנו

בקוצר רוח, ברעד.

מביט במחנהו, ביתו שהיה לתפארה

ממלמל תפילה ,מאזין לנעימות

״בטרם כל יצור נברא״.

רוח קלה נושבת, רוח אביבית

הערב רד

אולי תישאר עימנו מורנו,

לתפילת ערבית?

 

הוא הולך וקרב

עד קצה שכונת מערב

זהב הדמדומים

נושק גלימתו הבוערת.

רוח קדושה עוברת בנו, רות אתרת.

לך לשלום , הכם צוף־דבש

כי ביתך יעמוד תמיד,

כי לעולם יאירו פני המזרח

לשכונת מערב.

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש-רות קרק

מחנה ישראל8

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש

לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד

מבוא

בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.

חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.

במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.

העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית

כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.

טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854

                                     שנה                           מספר                            מקור

א 15-10 משפחות 1854
ב 1,000 נפשות 1872
ג 1,290 נפשות 1881
ד 1,100 נפשות 1889
ה 2,420 נפשות 1896
א 2,200 נפשות 1908
ו 1,987 נפשות 1913
ז(נתון חלקי)

 

1,029 נפשות 1916

עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.

ב.         מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.

ג.          מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."

 

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ס פ ר שערי צ ד ק. חלק זה נקרא שער ה ח צ ר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער ה ק ד י ם. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בךשמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גר בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות.

 

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:

ארגון העדה ככולל עצמאי;

משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;

נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;

מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).

שכונה חלוצית בירושלים- רות קרק-הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי.

ארגון העדה ככולל עצמאי

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי. משום כך היה צעדו הראשון לאחר מינויו לרב הקהילה הקמת כולל נפרד ועצמאי לעדה המערבית. עוד בשנת 1856 (כשנתיים לאחר עלייתו לארץ), מסר לנו ל״א פרנקל, ששהה אז בירושלים, על נסיונות התמר­דות של המערביים לשם השגת עצמאות. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה משחתם דב״ש בשנת תר״כ (1860) על הסכם ההפרדה של העדה מן הספרדים. מכאן ואילך ניהלה את הקהילה מנהיגות דתית, רוחנית וחומרית משלה, ניתנה לה אוטונומיה  בהקצאת הכספים שהגיעו אליה וכן רשות לעסוק עצמאית בגיוס משאבים בחוץ־ לארץ בעבור העדה.

בין השנים תר״כ לתרכ״ו (1866-1860) פעל הרדב״ש כמנהיג בלעדי בתחומים שונים. עוד בשנת 1860 שלח שליחים למרוקו לאיסוף תרומות למען המערביים בירושלים. בחלק מתרומות אלו קנה קרקע בעיר העתיקה, עליה נבנו בהמשך שני בתי־כנסת ובתים אחדים. מתעודה שאותרה בגנזך המדינה עולה כי בין השנים 1860-1862 נרכשה אף אדמת בית־הקברות הנפרד של המערביים על הר הזיתים. רדב״ש הנהיג כי הכספים הנכנסים לכולל יחולקו לארבעה חלקים: ״רביע לעניים להיות מתחלק בכל שבוע, ורביע לתשלום החובות, ורביע למשמרת כידוע לתשלום הפוסטאות וביקו״ח [ביקור חולים] וכיוצא, ורביע לת״ת [תלמידי חכמים] לתשלום ת'י – תחת יד – וכיוצא״. הוא החל להפעיל באורח מסודר את מוסדות הדת (בתי־כנסת, בתי־מדרש, תלמוד תורה וחברת שומרי תורה). כן דאג להשגת תרומות ליסוד והנהלת בית־ספר לבני עניים ספרדים ומערביים.

בשנת תרכ״ו (1866) משראו הרדב״ש ונכבדי וראשי קהל המערביים כי ״…כבד המשא עליו להיות נושא סבל עול הצבור והיחיד…״, נתוועדו ובחרו בוועד מבצע בן שבעה חברים שנועד לעזור לרדב״ש בהנהלת העדה. בתוכם מונו פקידים ומשגיחים וכן גזבר (רחמים שלמה אבו־שדיד) לטיפול בנושא הכספים, והותוו סדרי התכנסותו ופעולתו.

ועד זה תיפקד בצד הרדב״ש עד לפטירתו בשנת תר״מ (סוף 1879), ולאחר מכן פעל במשך כמה שנים תחת הנהלת נכבדי הקהילה, מיימון עמיאל ורחמים שלמה אבו־שדיד. נראה כי מעמדו החל יורד עם התגברות המחלוקות בעדה והחלשת מעמדם של רבניה מאמצע שנות השמונים ואילך.

 

משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה

המצב החומרי והבריאותי הקשה של המערביים בירושלים בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הביא למשלוח השד״רים אברהם חרוש (למרוקו) ומשה מלכא (ליעד בלתי־ידוע). בהמשך נשלחו שליחים נוספים.

בסך־הכל נשלחו בתקופת כהונתו של הרדב״ש שד״רים מטעם הכולל המערבי בירושלים לגיוס כספים בחוץ־לארץ בכחמש־עשרה שליחויות בין השנים 1877-1862. הכספים נאספו במרוקו, תוניס, אלג׳יר, מצרים, תורכיה, איטליה, צרפת, אוסטריה־הונגריה, הולנד, בלגיה, בלגיה, פולין ואמריקה. על אינטנסיביות המשלוח מעידה העובדה שלאחר פטירתו של הרדב״ש יצאו בשליחויות כאלו רק פעמיים (בשנים 1894-1893). שניים מן השד״רים, משה מלכא ושלמה עטיאש, יצאו לאירופה ולאמריקה למשימה מיוחדת של השגת משאבים לבניית שכונה מיוחדת למערביים מחוץ לחומת ירושלים.

פרט לכך הגיעו לירושלים תרומות ישירות ממרוקו, כפי שמעידה צוואתו של שלמה מרעילי מפאס (המצויה בארכיון הציוני המרכזי); לפיה העניק מרעילי חלק מירושתו לחלוקה לעניים מערביים הגרים בירושלים. גם אחדים מבני הקהילה בירושלים, שמצבם הכלכלי איפשר זאת, תרמו באמצעות הרדב״ש כספים ונכסים לכולל המערביים. מצויה בידי סדרה שלמה של תעודות המעידות על כך והמתייחסות לשנים תר״ל-תרל״ז. לדוגמה מתנת ד׳ אמות [סמליות] קרקע ומאה ועשרים לירות זהב צרפתיות מאברהם חיים בירושלים או מתן נכסי גזאלה די בורביע בירושלים לכולל. הכספים שנאספו מן המקורות השונים שימשו הן להחזקת מפעלי הדת, החינוך והחסד של הקהילה, והן למציאת פתרונות קיום ודיור לענייה.

נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה

אחד מן הפתרו­נות שהגה הרדב״ש לשיפור מצבם הכלכלי הירוד של אחדים מן המערביים ושחרורם מן התלות בחלוקה היה בתחום החקלאות. הצעת פתרון זו נבעה כפי הנראה משילוב בין השקפותיו בנושא חיבת הארץ וישובה והאמונה שיש לפתח תחום זה כענף משתלם וכמקור פרנסה.

כבר באלול תרכ״ג (1863) הביע הרדב״ש מעל דפי עיתון הלבנון תמיכה בהתיישבות בני עדתו מירושלים בקרקעות שקנו שאול יהודה ויהושע ילין בקאלניע (היא מוצא). לדעתו:

…. נחלתם שפרה בעיני עד למאוד! טובה ויפה ומתוקנת לעבודה. והארץ מסוגלת לעשות פרי תבואה ויש מבני קהילתנו בני ארץ המערב הפנימי אשר באו לשם החלום ומוכשרים המה לעבודת האדמה בתת ה׳ חפצם יצליח בידם היקרים הנז' ותפילתי רבה כי עד מהרה יתן ה׳ כי יוכלו להוציא מחשבתם הטובה…

מסתבר שתכנית זו בה תמך הרדב״ש לא יצאה אל הפועל.

Recent Posts

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031