תולדות היהודים בארצות האסלאם

 

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורך שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים – תשמ"א

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

שלום בר-אשר

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

באפריקה הצפונית שוכנות המדינות מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב(טריפוליטניה וקירינייקה) וכן מצריים. אולם, בשל התפתחויות היסטוריות שונות, היוו הארצות שממערב למצריים איזור גיאופוליטי נפרד.

החל במאה ה־16 נפתחה תקופה חדשה בתולדות אפריקה הצפונית. במארוקו מתגבשת הממלכה השריפית תוך כדי מאבק באימפריה העות׳מאנית ובפולשים מחצי־האי האיברי. יתר הארצות באיזור זה, שלא הצליחו להחזיק מעמד מול פלישות הספרדים והפורטוגלים, נפלו לידי האימפריה העות׳מאנית. מצריים נכבשה בידי התורכים בשנת 1517, ואחר־כך נכבשו על־ידם בזו אחר זו אלג׳יריה, לוב ותוניסיה. אך למרות השלטון העליון המשותף לכאורה, היו ארבע הארצות שממזרח למארוקו כפופות למעשה למימשל, שהיה שונה בכל ארץ וארץ, פרי תנאים היסטוריים שונים. בפרק הזמן שבו אנו דנים — היינו, מאמצע המאה ה־17 ועד אמצע המאה ה־ 19 — מצויה מארוקו במצב של נסיגה מדינית וכלכלית. לאחר שבמאה ה־16 הצליחה להדוף התקפות של הפורטוגלים, הספרדים והתורכים, נתגבשה בחוגי השליטה נטיה ברורה להסתגרות מדינית, שנבעה מחשש השתלטות זרים עליה. מארוקו הגבילה מאוד את סחר־החוץ שלה, וקשריה עם שאר ארצות המגרב נחלשו יותר ויותר. רק שלושה שליטים — מולאי איסמאעיל (1672 —1727) ומידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) — שביקשו לחזק את שלטונם ולהיות תלויים פחות בגורמים מקומיים — ומולאי עבד אלרחמאן (1822 —1858), שהיה נתון תחת לחצן של מעצמות אירופה לפתוח את שוקי מארוקו בפניהן — גילו עניין בקשרים כלכליים ומדיניים עם מדינות חוץ.

יכולתו של השלטון המרכזי להטיל את מרותו על כל חלקי מארוקו היתה מצומצמת ועד שנת 1912 נתחלקה למעשה המדינה לשני חלקים: בלאד אלמכ׳זן — שנשמעה לשליט, אם היה תקיף, ובלאד אלסבה — חבלי ארץ, בעיקר באזורים ההרריים, שהיו שסועים מחמת יריבויות שבטיות, ואשר ראשי השבטים שבהם סירבו בקשיות־עורף להכיר בסמכות הסולטאן. זה היה יכול לשלוט באיזור  ולהשאירו תחת מרותו, רק בשוטטו עם גייסותיו בלי הרף מיישוב ליישוב על־מנת לגבות את המסים בכוח הזרוע. לא היה בכוחו של שום סולטאן — ואולי אף לא עלה הדבר על דעתו — לאחד את הכוחות היריבים ולחדש את פני הארץ. למעשה היתה המדינה צירוף של אזורי שבטים, שהדבר היחיד המשותף ביניהם היה קשר דתי רופף.

המשימות שהיו מוטלות על השלטון המרכזי במאות ה־17 — ה־19 לא היו, איפוא, קלות. למרות התייצבות הגבול עם אלג׳יריה ממזרח, לאחר שנהדפו כל נסיונותיהם של התורכים להשתלט על מארוקו, ולמרות שבירת המתקפה מכיוון חצי־האי האיברי, עם נסיונותיהן של ספרד ופורטוגל להשתלט על החוף האטלנטי וחוף הים־ התיכון (הספרדים הצליחו להחזיק רק בסבתה ובמליליה ובכמה מוצבי חוף קטנים) — למרות כל ההצלחות הללו, היתה הארץ נתונה במשך פרקי זמן רבים במצב של חוסר יציבות פוליטית, ולעתים, למשל בשנים 1728 —1757, במצב של אנרכיה. כך היה בחלק השני של תקופת שלטונו של מולאי סלימאן (1792 —1822): באטלס התיכון פרצו החל משנת 1810 מרידות של שבטי הברברים, והם הנחילו מפלות לגדודי הסולטאן שנשלחו לדכא את המרידות. בשנות שלטונו האחרונות נמשכה התמוטטות השלטון, ובמותו הוריש לבנו מולאי עבד אלרחמאן ארץ הנוטה שוב לאנרכיה, ואך בקושי רב הצליח זה לייצב את שלטונו: מנגד ארבו לו מעצמות אירופה: צרפת, שביקשה להעניש את מארוקו על תמיכתה בעבד אלקאדר שמרד בשלטונה באלג׳יריה, וספרד, שחידשה את לחצה בצפון הארץ ותבעה מן המלך ויתורים מדיניים וצבאיים.

כדרכם בכל ארצות כיבושיהם, שלטו הסולטאנים העות׳מאניים באפריקה הצפונית באמצעות מושלים מקומיים, שתפקידם העיקרי היה גביית מסים ל״שער העליון״ בקושטא. למעשה, ניהלו השליטים המקומיים מדיניות פנים וחוץ שאינה תלויה כמעט כלל בקושטא, מדיניות שכללה גם פיתוח יחסים כלכליים עם מעצמות אירופה.

עם כיבושן של אלג׳יריה ותוניסיה במאה ה־16 על־ידי האימפריה העות׳מאנית, נתמנה פחה (פקיד גבוה) תורכי בכל אחת מן הארצות האלה. אך במאה ה־17 נשמטה ההנהגה מידי הפחות באלג׳יריה, והשליטה עברה למעשה לידי ״דאים״ — מפקדי צבא שהועלו על־ידי קציני צבא ״הייניצ׳רים״, הלא הוא חיל־הרגלים התורכי הנודע, ועל־ידי קציני הימיה — ה״ראיסים״ — קברניטי ספינות הקורסארים. ספינות מלחמה אלו הפילו חיתתן על השייט בים התיכון והפכו את השוד הימי לענף הכלכלי העיקרי של אלג׳יריה במאה ה־17. הארץ חולקה לשלושה מחוזות: המחוז המרכזי ובירתו אלג׳יר — תחום שלטונם של הדאים עצמם: המחוז המזרחי ובירתו קונסטנטין: והמחוז המערבי ובירתו מאזונה, ואחר־כך מעסכר (או והראן, כאשר השתחררה מן הכיבוש הספרדי). במחוזות אלו שלטו באים־נציבים מקומיים. השלטון באלג׳יריה נעשה רופף במיוחד לקראת סוף המאה ה־17. בשנים 1671—1818 נתחלפו שלושים דאים, מחציתם בעקבות מזימות פוליטיות ומעשי רצח שביצעו קציני הצבא. תולדותיה של והראן — היא אוראן, עיר ומחוז חש־בים במערב המדינה — בתקופה זו הן מיוחדות לעצמן: היא נכבשה בידי הספרדים בשנת 1509, והיתה נתונה לשלטונם עד שנת 1792, פרט לפרק זמן קצר יחסית: 1708 —1732. בזה הוצאה למעשה ממעגל ההתפתחות המדינית של מדינות אפריקה הצפונית במרבית התקופה הנדונה.

השלטון בתוניסיה ובלוב דמה במיבנהו לזה של אלג׳יריה, אלא שהחל בראשית המאה ה־18 התגבשו בשתי ארצות אלה שושלות מקומיות, שתלותן בפחה התורכי פחתה והלכה, עד שלבסוף מילא זה תפקידי ייצוג בלבד. שושלות אלה הצליחו להקנות לארצותיהן יציבות פוליטית ניכרת. כבר במאה ה־17, כאשר בשלטון החזיקה השושלת המוראדית (1612 —1702), עלתה קרנו של הבאי בתוניסיה; חשיבותה מבחינה כלכלית גדלה והלכה, לאחר שהתיישבו בה מוסלמים רבים שגורשו מספרד.

השושלת המורדית- Mouradite

השושלת המורדית  נוסדה ע"י מוראד ביי. אשר מוצאו האתני מקורסיקה, ושמו המלא הוא ז'אק SENTI . הוא נשבה ע"י פירטים תוניסאים ונמכר לרמדאן ביי, ממנו הועבר לראש הצבא יוסוף דיי אשר אימץ אותו כבן. בהמשך הוא ממנה אותו כסגנו. משימתו הייתה שמירת השלום בעורף וגביית מיסים. לאחר מותו של רמדאן ביי בשנת 1613 הוא זוכה לקבל את התואר "פאשה/באשה" מהסולטאן העותומאני והופך להיות השליט של תוניס ומיסד השושלת המורדית אשר שלטה בתוניס עד לשנת 1702.

אך ליציבות מדינית של ממש ולשגשוג כלכלי הגיעה תוניסיה רק במאה ה־18, עת עלתה לשלטון השושלת מבית חוסיין ששלטה בה ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957. למרות פשיטות של שבטים מאלג׳יריה לתוך תוניסיה במאה ה־18, הצליחה השושלת השלטת למנוע אנדרלמוסיה מדינית וחברתית, כפי שקרה במשך תקופות ממושכות במדינות ׳המערב׳ האחרות בעידן שלפני הכיבוש הצרפתי.

בלוב היה השלטון נתון אף הוא עד ראשית המאה ה־18 בידי פחה תורכי, אך גם כאן עברו סמכויות רבות לידי הדאי, מפקד הייניצ׳רים בטריפולי. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים ביניהם. אך בשנת 1711 עלתה לשלטון שושלת מבית קארמאנלי, וזו ידעה להשליט סדר ונתנה דעתה לפיתוח הארץ. החל בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת, והקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול ניצל מצב זה והצליח להשתלט על לוב. בשנת 1835 הפכה הארץ לפרובינציה תורכית תחת שלטונו.הישיר של ״השער העליון״.

התקופה העות׳מאנית היתה תקופה של שקיעה בתולדות מצרים. הפחות במאות ה־16 — 18 הוחלפו תכופות בגלל קנוניות פוליטיות ומרידות צבאיות. גם הכלכלה המצרית נידלדלה. מצריים לא נמצאה עוד על המסלול הראשי של הסחר העולמי, שהופנה מן האגן המזרחי של הים התיכון אל האגן המערבי שלו, ואל האוקינוס האטלנטי והאוקינוס ההודי. השלטונות העות׳מאניים לא פיזרו את גדודי הממלוכים (גדודי עבדים ועבדים־לשעבר, בעיקר תורכים וצ׳רקסים, ששלטו במצריים מהמאה ה־13 עד הכיבוש העות׳מאני), מתוך כוונה להשתמש בהם נגד העצמאות היתרה של המושלים שהם עצמם מינו. ואולם הדבר היה בעוכריהם, שכן גדודים אלה עמדו פעמים רבות מאחורי המרידות הצבאיות נגד השלטון המרכזי. הצבא התקומם פעמים רבות, במטרה להינתק כליל מן האימפריה העות׳מאנית, אך הדבר לא עלה בידו. מפקדי הצבא, שהתחרו על השלטון, לא הצליחו להחזיק בו זמן ממושך, ושלא כמו בלוב ובתוניסיה, לא הצליח שום שליט במצריים להקים שושלת משלו. בשנת 1768 הכריז עלי ביי על עצמאות מצריים, אך הוא נוצח על־ידי התורכים בשנת 1773. לזמן קצר(1798 — 1801) היתה מצריים נתונה תחת שלטון צרפת, לאחר שנכבשה על־ידי נפוליאון. למרות שתקופה זו לא ארכה, רבה חשיבותה בתולדות מצריים: היתה זו הפעם הראשונה שמצריים באה במגע קרוב עם המערב. לאחר שצבא צרפת עזב את מצריים, עלה לשלטון מוחמד עלי, והקים שושלת ששלטה במצרים עד שנת 1952. הוא ביצר את מעמדה של הארץ, הנהיג תיקונים חשובים בשלטון ובמינהל, פעל להרחבת החינוך ולפיתוח כלכלת הארץ. יורשיו המשיכו במפעלו, אך תנופת ההתפתחות לא התמידה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר