תולדות יהודי אל-מגרב – י.הררי


תולדות יהודי אל-מגרב – יוסף ג'ורג' הררי

תולדות יהודי אל-מגרבה ק ד מ ה

דמותה של יהדות המגרב, היא דמות לאומית נאה, מסורתית ושרשית. יהדות המגרב מעולם לא בגדה באמונת העם, ולא נסוגה מתרבות ישראל כמלוא הנימה. נהפוך הוא, אפשר שהקפידה על שייכותה ללאום היהודי יותר משדקדקו בה גלויות אחרות. מוסדותיה נועדו מלכתחילה לביצור הדת ואורח חיים היהודי, לאיחוד וייחוד העם. משך תקופות דיכוי ממושכות וקודרות עמדו יהודי המגרב באומץ ובכבוד, בשומרם בחירוף נפש על גחלת יהדותם. מדי פעם הזדקרו איי אור וחופי ישועה בדרכה של יהדות סוערת זו. שנים רבות שמשה פס הבירה מקור איתן לחלק ניכר של העם, כולל יוצאי אירופה. תרבות אמת צמחה כאן בינות לטרשי העוני ומהמורות הרעב. גדולי וכבירי התורה כרמב״ם ואלפסי מחד, וכרבי יעקב אבו־חצירה מאידך, הנם עדות לרוחב אופקיה של התרבות היהודית במרוקו.

אכן, דרכי המלך של היהדות ושביליה — נהירים היו לבני מרוקו. מצד אחד התורה, ההלכה, וההתפלפלות לשמה בעניני חוק יבשים שלטו כאן שלטון ללא מצרים, ומאידך, בו בזמן, נפוצות היו ביניהם אמנות השירה, הקבלה ותורות מסתורין שונות.

שלא כפזורות ישראל אחרות, היוותה גולת מרוקו את גולת הכותרת התרבותית של החברה המרוקנית. יהודי מרוקו הוו את נושאי התרבות במדינה, בתקופה שארכה מאות בשנים ובה נמשכה קפיאה תרבותית של האוכלוסין־, הלא יהודית במדינה. בישיבתם הממושכת בארץ זו השפיעו עליהם יסודות תרבות וחינוך הרווחים שם, תוך שילובם באורחות חיים יהודים. עם חילופי הזמן, נוכחו לדעת השכנים המוסלמים, כי עם חכם ונבון יושב בקירבם, אשר לא נם ליחו גם בחשכת הגלות. טבעי היה, שמלכים מרוקנים נטו למנות להם יועצים יהודים, אכן רבה ידם של היהודים במרוקו במשך התקופות, במדינאות, בכלכלה, בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בתהפוכות העיתים נתהפך הגלגל. מלכים שונים שהושפעו על ידי גורמים שונים, ואשר קו הצדק לאו דוקא היה נגד עיניהם, שיסו את ההמון ביהודים וזאת ״בשם הנביא״. ברור כי המטרה הסופית היתה: להחרים לגנזי המלך רכושם של היהודים, החרמות אלה בוצעו ללא כל נקיפת מצפון, בליווי מעשה תקיפה ושוד, רצח ואונם, והחרבת השכונות היהודיות.

שיחקה לה השעה לגולה זו, שבתקופות שונות קמו במקום מלכים, שהתיחסו אליהם בחיוב, הכירו בערכם הרב ועודדום לפעול במלוא המרץ והתושיה לקידום המשק.

במיוחד ניתן לציין ארבעה מלכים: המלך החסיד מולאי אלחסן, מולאי עבד אלעזיז, מולאי חפיד, מולאי יוסף. מולאי אלחסן, עודד את יהודי מרוקו, בהוציאו כרוז שכולם הם בני חסותו הפרטית, בזה הציל אותם מהשפעתם הרעה של הגורמים השונים במקום. בימי המלכים האלה חזרו ונתמלאו הישיבות שהיוו המרכז הרוחני לקהילות, בפרט מרקש, פס, תפיללת, מקנס, צפרו ורבט.

במותו של מולאי יוסף, הוכתר המלך מלא החן וחסד, מוחמד ה־5, מצאצאי השושלת אלעלויין. זה היה עוד בתקופת שלטון המנדט הצרפתי, ויש להוסיף שגם יחס המנדט לא היה רע ליהודים. אבל מעשיו הטובים של המלך ליהודים היו כל כך בולטים עד שנראה היה, כי הוא אוהד אותם יותר מאשר את הערבים. אגודת ״כל ישראל חברים״ פתחה בתי ספר בכל רחבי המדינה, בניגוד לערבים, שנמנעו מלשלוח ילדיהם לבתי הספר הכלליים, תוך דביקותם בנוהג של שימוש ב״חדר״ המסורתי. (דרך אגב, על בנותיהם בכלל נאסר הביקור בבית־הספר בהתאם לצו הקוראן ״כל המלמד בתו קוראן, כאילו לימדה תיפלות״). כאשר גלה המלך מוחמד ה־5 למדגסקר, היו אלה היהודים נתיניו הנאמנים אשר ליבם צר להם ומנוחתם הוטרדה. עם שובו עטור ניצחון קדמו פניו בשמחה ראשי הקהילות בפאריז. אף הוא שמח לקראתם באומרו: ״דאגתי לכם היתה גדולה מאוד״, ובדמעות בעיניו הוסיף ״ביקשתי מאללה שיחזירני לכסאי למען אוכל לשים עיני עליכם״.

(בהערה אישית ברצוני להוסיף, כי שני ספרים ליוו את המלך בגלותו — התנ״ך וספרו של מחבר שורות אלה ״לבנה״).

תולדות יהודי אל-מגרב – יוסף ג'ורג' הררי

עם שובו לשלטון קיים המלך דבריו. מיד לאחר כינון ממלכתו הוציא חוק ברור שלא השתמע לשתי פנים, כי היהודים הם אזרחי מדינה שוויי זכויות וחובות, כמו כל האזרחים הערבים. במותו נתמלאו היהודים דאגה בחוששם לנסיך חסן, שמא לא ילך בדרכי אביו. אך היתד, זו דאגת שוא. דרך־אגב, ערב מותו, הציע אחד מיועצי המלך (יהותולדות יהודי אל-מגרבדי) להכתיר את יורש העצר חסן, מיד עם פטירת אביו. וזאת למען לא לאפשר למפלגה האופוזיציונית איסתיקלאל שהות לתיכנון תחבולות שהיו מעלים אותה ומרחיקים את חסן מן השלטון. וכך הומלך הנסיך בקבלו את התואר חסן ה־2. תוך זמן קצר הוכח את עצמו ראוי לכתרו וגם טוב מקודמיו. הוא המשיך בשרשרת הזהב של השושלת והוסיף עליה נופך משלו. קודם כל הוא מצא לנכון להדגיש שוב את החוק, כי היהודים הם שוויי זכויות אזרח כמו כל יתר נתיני המדינה. יש לדעת, כי נוכח האנטישמיות הגועשת ברחבי אירופא וחוקי האפליה הזדוניים שפשו אז, היה צורך בהרבה אומץ־לב וחכמה, כדי להגשים חוק ליבראלי כזה. גם הוא אימץ לו יועצים יהודים והורה להם לשים עין על אחיהם שלא ייעשה להם עוול. כן התיר את העליה לישראל לכל אלה שהביעו את רצונם לכך ואפילו בלי דרכונים.

בין יהודי מרוקו נמצאו רבים אשר ערגה נפשם לעלות. מאז התחלת התנועה הציונית וגם במשך התקופות הקודמות נמשכו זרמי עליה משם לפה, אבל עיקר העליה היתה בין השנים 60—68. אין ספק, כי היו באים הרבה יותר (ואפילו בעיית הרכוש היתה נפתרת), לו לא היה צץ ענין חוסר הדרכונים, אשר בא כתוצאה מפעילות עויינת של פקידי העיריות שעשו כאילו יד אחת לסכל רצון היהודית ולהקשות עליהם באי נתינת דרכונים. אלה שבכל זאת התעקשו לעלות, נאלצו לשחד את הפקידים. מכשולים כאלה ודומיהם נבעו בהשראת המפלגה איסתקלאל שעירערה יחד עם זאת מעמדו של המלך.

מחבר הספר הזה פעל ללא הרף לסכל מחשבות אוייב, אך הגורל רצה אחרת והענינים הסתאבו. המפלגה העויינת, איסתקלאל, ובו בזמן גם אנטי יהודית, הצליחה בתחבולותיה להשתלט על הענינים וגרמה רעות. שהייתו של המלך חסן בקהיר, נוצלה היטב כדי להגביר את ההסתה הארסית נגד היהודים, נגד העליה, ונגדי בפרט כפעיל לטובת היהודים. ואז נאסרתי והואשמתי ב״אשמות״ כבירות מאוד, כעסקן ציוני וכבוגד במדינה. כל טענותי וטענות פרקליטי לא הועילו, במשך מספר חודשים כליאתי, חששתי יום יום לגזר דין קשה מאוד. למזלי הרב, התקיימו בימים הללו בחירות ששינו את הרכב השלטון במדינה, בהם נכשלה המפלגה העויינת איסתקלאל ואיבדה את השפעתה. הדבר נתן אפשרות למלך לשחררני (אין לי ספק שגם לפני כן ניסה לפעול לטובתי, אבל לא יכול היה להתגבר על הקו המשפטי). אך למרות פעולתו המבורכת כלפי, לא יכולתי עוד להסתגל במדינה זו וגם נבצר ממני לעסוק בציונות, אמרתי לעצמי אקיים את אשר הוריתי לאחרים, קמתי ועליתי. עלי להדגיש, שעם התערותי בארץ, חקרתי ובדקתי, בין היתר, את פעולות ממשלת ישראל בענין קליטת העולים בכלל ועולי צפון אפריקה בפרט, ופרט לאיזו שהן שגיאות של פקידים זוטרים, לא מצאתי בפעולות הממשלה פגם כלשהו. להיפך, אני מציין בהוקרה, כי הושקעו מאמצים מקסימליים בכל השטחים, בחינוך, בחברה ובשדה הסוציאלי, למען הצלחת הקליטה של העולים השונים למיניהם. ואם ניקח בחשבון, כי פעולות קליטה אלו נעשו בעת ובעונה אחת, כשהלחץ הכבד של עול הביטחון רובץ על הממשלה, הרי זה לא יאמן כי יסופר, וליבי מתמלא גאווה שאני אזרח הארץ הזאת.

תולדות יהודי אל-מגרב – פרופסור יוסף ( ג'ורג' ) הררי

תולדות יהודי אל-מגרב

תמה אני במקצת על אחי הצפון אפריקניים, אשר בחלקם קליטתם לא עלתה יפה, ושמיעתם יצאה רעה, ושואל אני: יהודי צפון אפריקה, מה אירע להם ? אותם היהודים, אשר במשך אלפי שנות גלות מרה, לחץ כבד, ועינויים קשים, הצליחו לשמור על תורתם ועל יהדותם. תכונותיהם ונטיותיהם הטובות, אופים הישר היו לברכה לא רק בינם לבין עצמם, אלא אפילו מפורסמים בין הערבים שכניהם, אשר אם אחד בא להוכיח את חברו, היה אומר לו: ״היה כמו היהודי. ואז תהיה חברי״. וכאן רואים אותם כלא מרוצים, ממורמרים, רשלנים. חושבני כי המעבר החד, מהגלות לפדות, השפיע על חלק מהם, כמו שמשפיע על העיניים המעבר הפתאומי מחושך לאור גדול. תקוה פועמת בליבי, כי הזמן עם הפעולות המבטיחות ישע יפתרו את הבעיה. תוך התלבטותי בשאלה, מרחפת נגד עיני הסוגיה התלמודית על אמונתו של ר׳ עקיבא:

ר׳ גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, ר׳ יהושע ורבי עקיבא, היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים היו קורעים בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. החלו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: למה אתה צוחק ?

 אמר להם: למה אתם בוכים ?

אמרו לו: מקום שכתוב בו ״והזר הקרב יומת״, עכשיו שועלים הולכים בו ולא נבכה ?

אמר להם: לכן אני צוחק, שנאמר: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח׳). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה ? הלא אוריה במקדש הראשון וזכריה במקדש השני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: ״לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער״ (מיכה גי). בזכריה נאמר: ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים״ (זכריה ח,). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, אין ספק שנבואתו של זכריה תתקיים. אמרו לו החכמים: ניחמתנו עקיבא, ניחמתנו!                                                                           (מסכת מכות, ר.״ד)

יש לציין שיוצאי מרוקו נתנו ונותנים ממיטב כוחם ונפשם למדינה, החל במלחמת העצמאות, עת אלפי צעירים היוו תגבורת אמיצה רבת משקל והמשך באלפי צה״ל נאמנים (ותיזכר הגבורה הנפלאה של נתן אלבז) וכלה באלפי מתיישבים באיזורי הפיתוח והספר, פועלי תעשיה, חקלאות ועובדי בנין.

הרהורים שונים אלה של העדה הצפון אפריקנית בכלל ועל יוצאי מרוקו בפרט, מחשבות למציאת פתרון לבעיות, לבטים רבים על עבר ועתיד וכן הרגשות של בן העדה המעורה בה כשלושים שנה (ובצרפת כ־15 שנה) אשר גדל בתוכה וספג בה את רוח אהבת העם והתורה — כל אלה דחפוני להעלות בכתב את דברי ימי היהדות הצפוו־אפריקנית.

אינני מתיימר שספרי זד. ישיג את יעודו כראוי, היות ובנושא זה דשו רבים לפני. אבל מחברי הספרים אלה שקדמו לי, שדנו ביהדות צפון אפריקה לא יצאו מקרב אותה יהדות, והם נאלצו לשאוב ידיעותיהם מפי השמועה או ממקורות שקדמו להם. בצורה זאת נשתבשו עובדות לא מעטות.

גורלי סייע בידי, שעה שהייתי מקורב לארמון המלך מוחמד ה־5 וכך נעזרתי על ידי הספריה המלכותית הגדולה. גם ממנה הצלחתי לשאוב חומר לספרי ״דברי ימי מרוקו״ (המצוי בידי בארבע כרכים בכתב יד). בהזדמנות זאת נתקלתי בספרים קדמוניים רבי ערך בכתב ערבי ועברי, וממקורות אלה שאבתי הרבה לספרי זה.

לכל אלה שעזרו לי בהוצאת הספר וכן בהגהתו הנני להודות מקרב הלב. יזכר לברכה בראש וראשונה ראש הממשלה מר לוי אשכול ז״ל, אשר עודדוני בבואי לכאן ובהיותי פה בכל אשר פניתי. חבל על דאבדין ולא משתכחין. יבדלו לחיים טובים וארוכים הוד מעלתו מר זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל לשעבר, אשר תמכני מדי פעם בפעם בתרומותיו ועדודיו. ברכה חמה לידידי הדגול מר משה דיין, שר הבטחון, יהי רצון שההצלחה תמשיך להאיר פניה אליו ועל אויבי ד׳ יתגבר. ברכות שמיים מעל תחולנה על רעי הנכבד מר פנחס אילון, ראש עירית חולון, על רבות החסדים אשר גמלני ובקשותי המתמידות לא השיב ריקם. פעולותיו הרבות למען הרמת קרנה של העדה המרוקנית בעזרה להקמת בתי כנסת וכר תרמו רבות לשיפור המצב הכללי בין יוצאי העדה.

תודתי העמוקה נתונה למר יצחק מונדרר, על עבודתו המסורה בעריכה ובהגהת הספר. כן יבורך בעל הדפוס מר משה גרינברג ועובדיו על הביצוע המושלם של הספר.

ולבסוף, יהי רצון — שספרי זה ישמש ציר נאמן שלוח משבט קטן נפלא בישראל, אל תוך בית ישראל. ישתלבו זה בזה ויהיו לעם אחד, אור גדול המאיר לישראל ולדרים בה, והמאיר דרכם של כל העם בכל אתר ואתר. והיה אם בעזרת ההשגחה העליונה, אזכה לראות בהתגשמות המטרה הזאת, באתי על שכרי.

המחבר

ראשית הישוב היהודי במרוקו-תולדות יהודי אל-מגרב – י.ג.הררי

מרוקו – סקירה כללית קצרהתולדות יהודי אל-מגרב

מרוקו שוכנת בצפון מערבה של יבשת אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של 443,680 קמ״ר. גבולותיה: הים התיכון בצפון, סהרה הספרדית בדרום, האוקינום האטלנטי במערב ובצפון מערבה, אלג׳יריה במזרחה. למרוקו חוף באורך1440 ק״מ.

את הארץ ניתן לחלק לכמה אזורים: האחד — מישור החוף הצפוני, המשתרע לאורך חופי הים התיכון. השני אזור הרמות והשפלות, הבאות בין שלושה רכסים של הרי האטלס, מן החוף האטלנטי ועד לים התיכון. כאן נכללת גם שלשלת הרי ריף, המתחילה במיצר גיברלטר והנמשכת מזרחה. האיזור השלישי, בדרום מזרחה של מרוקו היא הצחיח ביותר, והמגיע עד לסהרה, ואף נכלל במדבר זה.

נהרותיה של מרוקו מוליכים ברובם אל האוקינוס האטלנטי. בכלל זה הגדולים שבהם, הסאבו, הקוראגראג׳ האוומדרביה, הטנסיפט והסוס. אל הים התיכון זורם הנהר מולויה. דרומה לעבר הסהרה פונים הנהרות זיז וגרים.

האקלים ברוב חלקי הארץ מתון ונוח. במורדות המזרחיים של הרי האטלס שאינם פתוחים הם קרירים יחסית עם כמות משקעים מספקת.

אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן או תערובת של כושים ולבנים יושבת בכל האיזור הצפוני של אפריקה מן הים התיכון ועד למדבר סהרה.

לפני פלישת הערבים השמיים לאפריקה, ישבו החמיים בחלקו הגדול של צפון היבשת. גם היום הם מהווים כחמישית מתושבי אפריקה כולה. בקרב החמיים הצפוניים נכללים הברברים שבטריפולי, תוניס, אלגיר ומרוקו. במרוקו בניגוד לאזורים אחרים לא הפך האזור הברברי לעיקר לאחר הכבוש המוסלמי. הברברים מהווים היסוד המקומי הבולט ביותר מבחינה מספרית וחברתית, כשהם שונים מהערבים באורח חייהם. הם עוסקים בעבודת אדמה ובמסחר. גם משטרם החברתי לא נישתנה בעיקרו בעקבות הכיבוש המוסלמי. הוא מבוסס על שלטון פנימי של כפרים המאוגדים בצודה רופפת לשבטים. הקשר בין תושבי הכפר אינו משפחתי אלא מינהלי בלבד. המשטר השבטי מתייחס בעיקר לשטחם הצבאי והדתי. האוטוריטה החאריזמאתית חשובה אצלם יותר מן המעמד החברתי הבא בירושה. השפה היא ערבית־המורית, ניב מיוחד לתושבי מרוקו, נפוצה מאד כשפת דיבור, אולם השפה הרשמית היא הערבית הקלאסית (הספרותית).

לפני שהגיעו שבטים ידועים אחרים, נאחזו בחופי אפריקה הפיניקינים, שהתמזגו לאט לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסיה הקרויה לובים־פונים. אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה (ה״ניאופונית״, כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חורבן קרת החדשה)! ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחץ היוונים, וחלקו המזרחי של האיזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית־תלמי במצרים. אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני םה״נ את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתה וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים. שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברבריים שמרו אמונים לרומי; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין: שבע מאות שנה של הגמוניה פיניקית־פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי־לחץ מדיניים ולאחר־מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים. בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסיה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות־יישוב רבים מעידים עתה על מציאותם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל־עולם זה. תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האיסלאם — במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת, — שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האיסלאם. שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת השתייכותה של האוכלוסיה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה! כרחוק מזרח ממערב רחוק אופיה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב — הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד — מזו של האיסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה (23% של האוכלוסיה), באלג׳יריה (33%) ובמארוקו (40) — על אף נחשלותה התרבותית.

ההתרחשויות בתקופות אלה, הועידו תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים גם בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי־האי ערב בעת צמיחת האיסלאם! היהדות בספר הצפוני של הכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית; הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב ״עמ־הארץ״ היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.

במחקר היהדות שבארצות ה״פריפריה״ האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.

פרק ראשון

 

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.—ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

הצידונים היו יורדי הים הראשונים שבין העברים הקדמונים. עריהם המסחריות (המפורסמות מביניהן: צור וצידון), שתחילה היו פזורות רק לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל וסוריה של היום, נפוצו לאורך חופי הים התיכון. המפורסמת ביניהן היא קרתא־חדשה, הידועה יותר בשמה הרומי — קרתגו. מקומה ליד העיר טונים של היום.

קשריהם של הצידונים על מלכי ישראל רשומים בספרי מלכים ודברי הימים: ״וישלח חירם — מלך צור — באוני את עבדיו אנשי אוניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים כיכר ויבואו אל המלך שלמה״ (מלכים א׳ ט! כ״ז—כ״ח). לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה, והם ראשוני הישוב היהודי שם. מסורת דומה קיימת גם בין יהודי תימן.

מסורת אחרת הנפוצה בקרב יהודי האטלס, מיחסת את ראשית יישובם לבני השבטים זבולון, אשר ונפתלי. לפי המסופר במלכים ב׳ הוגלו שבטים אלה על ידי האשורים לפני יתר שבטי מלכות. במשנה צויין: ״רבי שמעון בן גמליאל אומר: זבולון ושבט נפתלי גלו תחילה״. אסכולה אחרת של חוקרי המקרא משייכת את השבטים הללו רק לזבולון. (״זבולון לחוף ימים ישכון״ — ״ברכת יעקב״, ספר דברים).

רמזים נוספים לביסוס תאוריות אלו, מוצאים אנו בסיפור התלמודי על יונה הנביא, בן אמיתי מזבולון, שברח לתרשיש, שהיא ״עיר תוניס באפריקי״, בה ישבו מבני עמו.

בין היהודים הראשונים בצפון אפריקה היו כנראה עבדים שבויי מלחמה. עמום הנביא אומר: ״על שלושה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים״ (עמוס א, ט—י). יואל הנביא אומר: ״וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי… ישראל אשר פוזרו בגויים״. בראש הגויים הללו מזכיר יואל את צור וצידון (יואל ד/ ב—ד).

בקיר בית הכנסת שבאי ג׳רבה קבועה אבן המיוחסת למקדש שלמה, שלפי האגדה הובאה לשם מירושלים על־ידי יהודי האי, בהגיעם למקום באניות תרשיש. בדרום מרוקו, מול הרי האטלס, רווחת בין היהודים האמונה, כי מוצאם משבט אפרים.

דברים מפורשים על הגלית בני ישראל לצפון אפריקה נאמרים במדרש ובתלמוד — ״לאן הגלה אותם ?— מר זוטרא אומר: לאפריקי״. ״אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא״ — ברבקיה היה שמה הקודם של אלג׳יריה. השם סמטריא מיוחם למרוקו. ״אמר רב יהודה : אמר רב : מצור ועד קרטגו מכירין את ישראל״.

קיימות גם אגדות המייחסות את תושבי מרוקו לכנענים, שברחו מארץ ישראל מפני יהושוע ולפלישתים שהוכו בימי דוד. האגדה מספרת כי יואב, המצביא העליון של דוד, המשיך במסעו עד לחוף האוקינוס האטלנטי. יהודי מוגדור מספרים, כי טבעת הזהב של יואב נמצאה ליד עירם. היום מכונים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלישתים.

בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקים אברליוס אנטונינוס, הם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא, כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימוס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים מפרשים ״וללבן עד עת קץ״ בספטימיוס ואנטונינוס. בחורבות בית- הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ״לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיום סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס פפטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים״. כתובת שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.

ראשית היישוב היהודי במרוקו – י.ג.הררי

תולדות יהודי אל-מגרב

אמנם, לפי מקור אחד אסר סוורוּס על עשיית נפשות ליהדות. אולם פקודה כזאת אינה נזכרת בשום מקום אחר. ואפילו נכון הדבר, קרוב להניח, כי איסור הגיור בא אגב  איסור ההתנצרות ונתכוון בעיקר למנוע את זו. הרי טרטוליאן, בן דורם של שני הקיסרים מבית סוורוס, מתאונן על כך, שהרבה נוצרים מסתתרים תחת מסווה היהדות, מפני שהיא דת מותרת והמאמינים בה אינם צפויים לרדיפות שסבלו הנוצרים באותם הימים. עובדה היא, כי במקרים רבים שימשה התייחדותם של בני אומות העולם שלב מוקדם לכניסתם בחיק הנצרות, ובתקופה מאוחרת יותר פרוזדור לאיסלאם. אף־על־פי־כן ראו סופרי הכנסיה הלאטינית, שמקורה באפריקה הצפונית, בהתפשטות היהדות בין עובדי־האלילים סכנה בלתי־אמצעית לנצרות, ונלחמו בה בנאומיהם ובוויכוחיהם.

מלחמתם של אבות־הכנסיה ביהדות במאה השלישית ובמחצית המאה הרביעית לא הוכתרה בהצלחה באפריקה! כאן רבו המתייהדים למחצה, לשליש ולרביע. אולם משנעשתה הנצרות הדת השלטת באימפריה הרומית ונתבסס מעמדה של הכנסיה הרשמית, הוזעקו הקיסרים והמנגנון הממשלתי לעזרתם של נציגי הכנסיה באפריקה. נתפרסמה שורה של פקודות מכוונות נגד יהודים, מתייהדים ו״כופרים״, הן כיתות נוצריות שלא קיבלו את עיקרי הדת הרשמית.

קונסטאנטין הגדול לא העז לפגוע במעמדם החוקי של היהודים, על אף יחסו השלילי אליהם. אולם כאשר כבש ואלנטיאנוס השני בשנת 355 את אפריקה הוציא פקודה נגד היהודים, שבה ביטל את החוק המעניק תוקף לעדותם לפני ערכאותיהם, שממנו נהנו עד כה. עם זאת עדיין מוכרים היהודים כאזרחי רומי באחד החוקים (משנת 397) שב״קודכּס תיאֹדוסיאנוס״, הנקרא על שמו של תיאודוסיוס הגדול (379—395), שהכריז בשנת 392 על הנצרות כעל דת המדינה. זמן לא רב לאחר מכן הוציא הקיסר הוֹנוריוס (408—409) חוקים המכוונים נגד היהודים והדונאטיסטים, כת נוצרית שהתפשטה במהירות במאה הרביעית באפריקה והיתה בה סכנה חמורה לכמורה הרשמית. בימים ההם קרב לקיצו שלטון רומי המערבית על אפריקה, ואחד הנציבים בארץ אף העז להפסיק את משלוח התבואות לפרנסתו של ההמון במטרופולין.

לדבריו של הירונימוס (מת 420) התקיימה באותו פרק־זמן שרשרת רצופה של יישובים יהודיים ממאוריטאניה במערב עד למזרח, דרך אפריקה, מצרים, ארץ־ישראל ועד הודו.

מסורות אלה מעבירות אותנו לימי־קדם רחוקים, כשצפה ועלתה יבשת לא־נודעת זו מתהום הפרי־היסטוריה, וכל מה שהתרחש שם עדיין נראה בדמדומי שחר. באופיין דומות הן לסיפורים היווניים-רומיים שבידינו על עברה הרחוק של הארץ ותושביה. אמנם הרקע שעליו צמחו המסורות היהודיות שונה מהם.

החל מהמאה הרביעית לסה״נ מתחילות להצטבר נקודות־אחיזה בודדות: רמזים במקורות ספרותיים ומימצאים ארכיאולוגיים, שמצטרפים יחד להשערה הנותנת לנו מושג על דברי־ימיהם הקדומים של בני עמנו באזורים אלה. הידיעה ההיסטורית הראשונה על מציאותם של יהודים בשטחים שממערב למצרים הגיעה אלינו בדברי הפולמוס של יוסף הכוהן נגד אַפּיון, צורר היהודים ההליניסטי, שנולד בלוב. בהסתמכו על מקורות רשמיים מזכיר יוסף את העובדה, כי המלך תלמי לאגי (מלך 323—285 לפסה״נ) הפקיד בידי יהודים את השמירה על מבצרי מצרים, וכאשר נתכוון, בשנת 300 בקירוב, לכבוש את קיריני (היא העיר החשובה ב״פנטאפוליס״, חמש הערים היווניות, באיזור שנקרא על שמה קירינאיקה) וערים אחרות בארץ לוב, שלח יהודים להיאחז בהן. יוסף מסתמך על איגרת אריסטיאס אפילו שאינו מזכיר אותה בפירוש, שבה נאמר, כי תלמי העביר מארץ־ישראל למצרים 100,000 יהודים, וכשליש מהם הפקיד על משמר מקומות מבוצרים.

עדות ארכיאולוגית שטחית ליישוב יהודי בקיריני בתקופה ההיא, שאין להסיק ממנה הרבה, נותן חותם עברי ועליו כתוב:

לעבדיהו בן ישב

איש קיריני יאסון, תיאר בחמישה כרחים את מלחמת החשמונאים, אלא שספרו אבד ותוכנו הגיע אלינו על־פי האמור בספר חשמונאים ב. סברה היא, שיאסון היה חברו של יהודה המכבי.

״ר׳ יודן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ור׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע׳ אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו'״.

״ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני (תהלים כה, יט), אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?״

ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. בידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל מה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא לוסיוס קווייטוס.

מעתה לא יפליאנו המדרש: ״ואני אקניאם בלא עם״ (דברים לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוק״.

ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיום קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.

״היו צריה לראש״ (איכה א, ה), זה אספסיאנוס; ״אויביה שלו״, זה טיטום. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנום את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין: דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכס דאלכסנדריה, דוכס דפלסטיני״.

המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו, כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוֹס. אבל שלושת ה״דוכסים״ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המדרש הוא התואר ״דוכס״, שהוא מאוחר; גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס.- (24 בינואר 76 – 10 ביולי 138).  לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגייס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ״דוכס דאפריקיא״, ולא דוכס ברבריה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישראל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים, אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה.

מרבית האגדות אינן מבוססות מבחינה היסטורית, אבל בגרעינן של אחדות מהן עומדות, לדעת כמה חוקרים, עובדות של ממש. כמה מן האגדות הן ציוריות ורבות ענין.

אגדת מסע משה רבנו למרוקו-אגדת קבר יהושע-תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' י.ג.הררי

אגדת מסע משה רבנו למרוקו

באחד הימים יצא יתרו, חותן משה, לבקש את המעין אשר מימיו מעניקים חיי נצח. משלא חזר החלה הדאגה לשכון בלבו של משה. הודיעו לו מן השמים כי המעין נמצא במקום חבור שני הימים הגדולים, האוקינוס האטלנטי והים התיכון. קח עמך, כך אמרו לו, דג, והמקום בו יאבד לך — הוא מקומו של יתרו.

משה קרא למשרתו, ליהושוע, הפקיד בידו סל ובו דג, והורה להודיעו ברגע בו יאבד הדג. הלכו שניהם לאורך החוף והגיעו לסלע. ישבו לנוח ומשה נרדם. קפץ הדג מן הסל לים. משקמו והלכו לדרכם, שכח יהושע את מצוות אדוניי. משבאה שוב שעת המנוחה, עמד יהושע להוציא מזון מן הסל, ואמר דרך אגב: ״הדג שנטלנו עמנו קפץ לים״. מיד חזר משה על עקבותיו, חפשו ומצאו את הסלע. סלע זה נמצא בסביבות חלמסאן שבאלג׳יריה, ליד גבול מרוקו, והיום מצביעים עליו תושבי האיזור. בסוג הדג אותו אכלו משה ויהושע נכנסה ברכה, ומאז התרבה מאוד. הוא נפוץ בסביבות אלה וניכר בצורתו המיוחדת — חצי ראש ועין אחת.

אגדת קבר יהושע

אגדה מעניינת אחרת מתייחסת לקברו של יהושע. לפיה נפטר יהושע במסעו המלחמתי ונקבר ליד נדרומה שבאיזור תלמסאן. קבר ״סידי יהושע״ — האדון יהושע — קדוש לערבים כמו ליהודים ומשמש מוקד לעליה לרגל. מסביב לקבר נבנה מסגד, אך היות ויהושע ענק היה מבצבץ קברו מתוך המסגד. ליהודים אסורה הגישה, ויש יהודים המתגנבים, נוטלים מאדמת הקבר ומביאים אותה לאחיהם. האגדה מוסיפה, כי היו שכפרו בקדושת המקום. אחד הכופרים, שחפר במקום, האדים כולו לפתע ומשפחתו נתעוורה כולה. אחר נאלמה לשונו, ומת כעבור מספר ימים.

קיימת סברה הטוענת כי חלק מעשרת השבטים הגיע עד לאפריקה הצפונית למקום בשם ״שוש״. איזור זה נמצא גם היום במרוקו בשם סוס. כאן נמצאת גם אותה עיר עתיקה איפראן, אשר בה כתובות המעידות על קהילה יהודית שהיתה קיימת שם כבר בזמן גלות שומרון, כלומר מן המאה השמינית לפני הספירה.

בשנת 320 לפני הספירה כבש תלמי לאגו את ירושלים והגלה את יושביה, שחלקם הגיע למזרח אפריקה וחלקם נתגלגל למערבה, עד למרוקו. ציבור יהודי ניכר, נמצא לראשונה בארץ זו עם חורבן הבית השני ע״י רומא. אותם יהודים שהגיעו לגלות רחוקה זו התפשטו עד מהרה על פני הארץ והקימו שם מספר קהילות גדולות.

האימפריה הרומית פרשה שלטונה על מאוריטניה (כפי שנקראה אז מרוקו) מאוחר יותר, בזמנו של הקיסר אוגוסטוס (מחצית המאה הראשונה לפני הספירה), אין לנו ידיעות מדויקות על מצבם של יהודי מרוקו תחת עול משטר הרומאי. ניתן רק לשער כי חייהם התנהלו באורח דומה לחיי אחיהם באיזוריהם אחרים בצפון אפריקה. נראה כי לא שבעו נחת גם בשל התנכלויות מכוונות מצד הרומאים שזכרו להם את המרידות הרבות בעבר בשלטון הרומי, וגם בשל אי השתלבותם במסגרת הרומית. תושבי קירניה התענו רבות תחת ידם הקשה של פקידי הממלכה ואף ארגנו מספר מרידות שהופשלו וגרמו להרס קהילותיהם. נקל להבין עתה מדוע שמח המיעוט הזה להטות שכם ולסייע ביד הוונדלים בכבשם את הארץ.

תמיכה זו בוונדלים השתלמה ליהודים. תחת שלטון זה הצליחו לקיים אוטו­נומיה פנימית וכוננו מספר מדינות שעמדו ברשות עצמן. נראה כי תקופה זו היתה שלווה ורגועה. אולם הבגידה ברומי לא נשכחה גם כעבור 590 שנה. עם הכיבוש הרומי־ביזנטי באפריקה ע״י בלזריוס שר הצבא של יוסטיניאנוס החלה תקופת הדרדרות לגלות מרוקו. צעדו הראשון של יוסטיניאנוס היה הוצאת צוים אל נציבי ערים שונות. ידועה הפקודה שנשלחה אל הממונה על העיר סולומון להמיר את דת יושביה הוונדלים והיהודים כאחד, נראה כי לא היתה זו הגזירה היחידה. אחד האמצעים החריפים שננקטו לשם ביצוע הצו היה הפיכת בתי־הכנסת לכנסיות. רבים מבני שני העמים העדיפו להגר ממרוקו. אותם שנשארו נאבקו מרה. במיוחד סבלו קהילות שמסורתן היתה בעלת שרשים עמוקים כדוגמת איפראן שהוזכרה לעיל. אותם יהודים בעלי אמונה עזה וגאוה לאומית העדיפו להישרף על קידוש השם מאשר להתנצר. על כך העידה מציאותה של מערה באיפראן בה חרותה כתובת המספרת על ,,חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנוצרים״. כיוון שהנוצרים נתגברו במרוקו רק בתקופת השלטון הביזנטי ניתן לשייך את מעשי ההרג לאותה עת. אפשר אף לקבוע כי הדבר נעשה בזמנו של יוסטיניאנוס, וזאת עקב מציאותה של המערה באיזור קברים מן השנים 560—540 לסה״נ. אותו בית־כנסת שעליו היתה תפארת בני הישוב העתיק הזה הפך גם הוא לכנסיה קתולית. בדרכים אלו ניסו הביזנטים לדכא את המיעוט היהודי העקשן.

המרירות שהביאו בעקבותיהם מעשי הנוצרים שוב היוותה יסוד איתן לכובש החדש. בשנת 682 הסתערו הערבים על צפון אפריקה, ואוגבה אבן נאפי כבש את מרוקו. היהודים שנמצאו שם סייעו לכובשים, והודות למספרם הרב יש לשער כי חלקם בגירוש הביזנטים לא היה מועט.

תולדות יהודי אל-מגרב – י.הררי-המאבקים עם הנוצרים והפריחה הרוחנית

המאבקים עם הנוצרים והפריחה הרוחנית

הופעתו של בן אדריס ופעולותיו. — ייסוד פאס. — ההתפתחות התרבותית בקרב העם. — שינויים מדיניים. — מצב יהודי סהרה בזמן ההוא. — נצחונות היהודים במאבקם עם הנוצרים באיזור וואד דרעאי. — אדרום השני והשינויים שהנהיג. — הפריחה הרוחנית. — ר׳ יהודה חיוג, חוקר השפה העברית. — ר׳ יהודה אבן קוריש, הרופא והמדקדק. — דונש בן לברט, אמן. השפה. — (1040—408).

גבולה הדרומי מערבי של הממלכה המאורית נקבע כ־9 שנים אחר מות מוחמד מיסדה. אוגבה אבן נאפי, שר צבאו של החליף עומר עלה בשנת 682 וכבש את אפריקה הצפונית, בסערה וללא התנגדות כמעט. בהגיעו לאזור סוס שבמאוריטניה, (מכאן גם שמה של הממלכה הערבית), רכב על סוסו אל תוך מימי האוקינום האטלנטי וקרא בזעם: ״אלמלי הים הגדול הזה, הייתי חודר קדימה עד מרחבי אין קץ להילחם בעבור אמונת אללה ולהמית את כל אלה שאינם עובדים אותו״. ברם אותה כוונה נלהבת, לאבד ולהשמיד את כל הכופרים באללה, לא היוותה קו יסוד במדיניותם של הכובשים החדשים; לפחות בזמן הראשון לשלטונם. האיסלאם דרש קבלת הדת החדשה מעובדי אלילים בלבד. הברברים סבלו קשות. חלקם גורש ומרביתם אוסלמו בכוח. שתי העדות, היהודית והנוצרית שוייכו למסגרת של ״אהל אלכתאב״ — אנשי התורה שבכתב, המוזכרים בקוראן — ולפיכך זכו ביחס מיוחד.

תקופת 150 השנה הראשונות לשלטון הערבים במרוקו, הביאה תקוות גדולות ורבות ללב היהודים. לבד ממס גולגולת אשר הוטל עליהם לשלם, כלל לא התערבו המוסלמים בחייהם הפנימיים. גם חלופי השליטים בממלכה המוסלמית לא השפיעו לרעה. אמנם, הם היו מלווים לעיתים בחיכוכים כמו בין מוסא בן נוסיר, המצביא הערבי שכבש את ספרד, ובין אוגבה אבן נאפי (שנת 708 לסה״נ). אך נראה כי שביל הזהב נמצא ללא קושי ולעיתים קרובות שיתפו היהודים פעולה עם אדוני הארץ, בין מתוך אינטרס, ובין מתוך לחץ. דוגמא קונקרטית נוכל לראות בפניתם של יהודי מרוקו אל טאריק, שר הצבא הערבי.

באותה עת התנכלו הגוטים הספרדים ליהודים תושבי ארצם, ויהודי צפון אפריקה ראו חובה לעצמם לסייע בידי אחיהם. בקשתם אל הצבא המוסלמי נענתה. נראה כי חלקם אף הצטרף למסע עונשין זה.

שינוי קיצוני לרעה בעמדת מרוקו כלפי היהודים חל במישרין עקב פעולותיו של אדם יחיד, אך שורשיו נעוצים עמוק בתוך מרכז החליפות המוסלמית. בשנת 661 נרצח החליף השלישי על ידי אחד מבני בית האב המכובד ביותר בשבט קורייש (שבטו של מוחמד) — מעוויה. כן הוקמה השושלת המוסלמית הראשונה — שושלת אומיה (661—750). בימי בית חליפות זה הוקמה האימפריה המוסלמית הנרחבת, אך בעיות פנימיות מנעו את ייצוב השלטון וריכוזו. רציחתו של עלי ושלילת זכויות יורשיו היוו את הרקע להקמת תנועת השיעה. פלג זה ראה אך ורק את בית מוחמד כזכאי לשלטון. זרם אחר שהתנגד לשלטון האומיה, היו החואריג׳ שלא רצו להכיר אלא בחליף נבחר. גורמים אלה ועוד השתלשויות אחדות, הביאו בסופו של דבר להתקוממות, שהצליחה להפיל ולהאביד את שושלת אומיה. היתה זו משפחת בית עבאס שששאיפותיה הקודמות לשלטון מצאו להן עתה פתח. בהצטרפה לשיעים הרחיבה את משענתה וגם נתנה צידוק לשאיפותיה. בדרך זו עלה בידי העבאסיים לחולל בשנת 749 הפיכה מדוקדקת ולהגיע עד כס החליפות. עם תחילת פעולתה של ממשלת שושלת זו החלה תקופת השקיעה של הממלכה המוסלמית.

סיר מרקם מיקס בספרו The collapse of Heritage מזכיר כמה סיבות לכך: למלכות העבאסיים אבד כל קשר עם המקורות הראשונים והחיוניים של האיסלאם. היא נכונה כולה על חרבות ממלכות שנהרסו בידי האיסלאם. השלטון עבר משיטה פטריארכאלית לשיטה ביורוקראטית ועוד. הגורמים הללו גרמו להתפוררות מהירה, בחבלים שונים פרצו מרידות מקומיות והוקמו בתי מלוכה נפרדים מהחליפות המרכזית.

אחת השושלות העצמאיות שהוקמו ברחבי שטחי הכיבוש המוסלמי היתה שושלת האדריסיים שבמרוקו (974—778). האדריסיים, מוצאם מזרע עלי החליף השלישי. שריף אדריס הראשון עמד בראש מרידה נגד החליפים העבאסיים בשנת 786. משניגף במכה, פנה מערבה מבגדד דרך מצרים והגיע למרוקו. בארץ החדשה נתקבל בכבוד רב שכן דאג לפרסום מוצאו. ראשית השתכן בעיר טאנג׳י ואחרי כן עקר למקום בשם וולילי, הקרובה למקנאס. גם שם עמדה לו שושלתו המכובדת. גם כשרונו למשוך לו מסייעים מבין הברברים, עזר לו מקץ שנה (788) לעלות על כס המלוכה בוולילי. היהודים יושבי מרוקו לא סייעו בידי אדריס שנזקק להם ועדיין העדיפו לקשור גורלם עם העבאסים. האדריסים בראותם כי שלטונם הולך ומתערער עקב האחוד העבאסי—יהודי, נקטו בשיטה ערמומית. אדריס הירבה במשא ומתן עם היהודים והראה להם פנים נעימות. באותה עת דאג להגניב לאזני ראשי העבאסים דבר בגידת היהודים בהם, כביכול. תחבולה זו הצליחה. אבולעפיה, שהיה המושל העבאסי במרוקו, הוטעה להאמין כי אכן הצטרפו היהודים למחנה האוייב. כיאות לאיש מעשים לא היסס ומיהר להתקיף בלא לערוך חקירה ובדיקה. כך סיכל את מעט סיכוייו להפיל את מתנגדו. היהודים, בראותם כי הידידים הפכו לאויבים. הסיקו מסקנה נכונה. האויבים עתידים להפוך לידידים. אין ספק, כי ברירה אחרת לא נשארה להם ולכן מיהרו להתאחד עם צבאות אדריס. אולם כפי שהסתבר בסופו של דבר, עצם ההצטרפות למחנה האחר לא הביאה תועלת אלא נזק בלבד.

חיילי אבולעפיה פגעו קשות בכמה מרכזים יהודיים. ביחוד סבלו תושבי הערים סלא (Sale) שליד ראבאט, מאגידא (Mazagam) ומידשנאן (Mechidia) אשר בשפלה, לחופו של האוקיאנוס האטלנטי. בעקבות פרעות אלו התאחדו היהודים והעמידו בראשם איש צבא מוכשר ומכובד בשם בנימין בן אביעזר. אדם זה שהיה ראש קהילת לולאיב, צרף את מחנהו אל זה של אדריס והחייל המאוחד נחל נצחונות בכל מערכותיו. אחד הקרבות הקשים התנהל בעמק, בצפון מרוקו בקרבת העיר Auazan. המלחמה ניטשה ימים אחדים ונסתיימה בנצחון האדריסיים. נראה כי ליהודים היתה יד וחלק ניכר במערכה זו. אבולעפיה הבין עתה כי צעדו היה פזיז מדי ולא שקול. הוא ניסה להסב את הצבא היהודי אליו בהזכירו את סלא ומאגידא. הדבר אך העלה את חמת הלוחמים, שנצחונותיהם והיחס האדרסי אליהם דחו את מעט הפיקפוקים. החלטה זו היתה נכונה לטווח קצר בלבד. שר הצבא העבאסי לא מימש את איומיו, אך ברית היהודים והאדרסים גם היא לא החזיקה מעמד. כאשר הושם מצור על העיר מאדיונה (Madiona) השכילו העבאסים הנצורים והעמידו על החומה את היהודים תושבי המקום. צבא הצרים המעורב נסוג בראשונה, שכן היה ברור שרוב הנופלים יהיו יהודים.

לא כן נהג אדריס. הוא ידע כי מקרה זה יהווה דוגמא לשאר אויביו. לנגד עיניו עמדה שאלת היוקרה. שוב פנה אל הערמה ופילג את הצבא הצר לשני ראשים, אחד שרובו יהודים נשלח אל עבר אויב מדומה והשני עלה על העיר וכבשה לאחר הרג רב ביהודיה. דבר התרמית נתגלה עד מהרה. השמועה אודות סיבת ההרג הראשון, זה שבא מיד אבולעפיה, מצאה לה עתה מהלכים. בגלל אוירת השנאה ההדדית התפזר הצבא היהודי—אדרסי. מחאת היהודים לא באה בעיתה. השריף החדש שלט כבר על פני רוב מרוקו. חיבתו אל בני הדת העתיקה לא היתה רבה מעולם, ואפשר גם שראה עתה אפשרות לדכא נמרצות את העם הזה, שנצטייר בעיניו כהפכפך.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' י.ג.הררי-המאבקים עם הנוצרים והפריחה הרוחנית

הפרעות הנוראות ביהודי מרוקו, שנערכו באותה תקופה במצוותו של אדריס נעטפו באיצטלה של קדושה. ראשית הוציא אדרים צו המחייב כל יהודי להמיר את דתו. הוא דאג גם לביצועו, וכך הרס שלש קהילות יהודים בערים: ראדום (Teshendal) שינדל ,(Radom), וכינאר (Chenar). עד מהרה התברר כי היהודים אינם נוטים לקבל את הדת החדשה וצבאם שוב עומד הכן על רגליו ומוכן להשיב מלחמה שערה. בהתמודדות הראשונה בין הכוחות נצחו היהודים והיכו באויביהם כ־8000 איש. אדרים הבין כי הוא נתון בסכנה וכל כשלון נוסף יערער את מעמדו. לפיכך לא נתן שהות בידי יתר הכוחות המתנגדים לו בארץ. לקרבות הבאים הביא צבא רב ואף את הנשק הכבד של אותם ימים — פילים. ההתנגדות היהודית היתה חריפה מאד ונצחון האדרסים התעכב, ומשבא בסוף, הותיר אחריו אבידות כבדות מאד. המלחמה לא תמה בשדה הקרב. חמת אדרים בערה בו וצבאו דרש פורקן ותגמול. שלושה אזורים השביעו רעב זה לעת עתה. אזור אל־קאֵדאן (Elkiddan), טאהיר (Tahir), ואזור נהר סאטיר (Sater). את מחול הדמים אשר ערכו גבורי החיל האלה לאנשי המקום השלימו בחילול נשותיהם ובנותיהם. כל מעשי האכזריות הללו העמידו שוב את שארית הלוחמים הרצוצים אל מול הצבא השולט.

גם קרב זה היה קשה לשני הצדדים. עם סיומו התחייבו היהודים לשלם כל שנה מם עונשים גדול ונוסף לזה, העברת 24 נשים בתולות אל ארמון אדריס. האדרסים מצידם ויתרו על שאיפתם לאסלם את היהודים. שביתת נשק זו היתה לרועץ לבני ישראל. תנאי הנצחון המשפילים של אדרים ויחם השלטונות אליהם, השפיעו על מחשבות רשע של שאר תושבי מרוקו, שראו הזדמנות ועת נוחה לחבל בעם הנדכא. שוד וגזל הפכו למעשים שבשיגרה. אפילו סחר באנשים יהודים החל פורח, בהיותו בהסכמה שבשתיקה. המצב כה הוחמר עד שכל היהודים חויבו מטעם הקהילה בתשלום מם שנועד לפדיון שבויים. אולם בזאת טרם כלתה הרעה. סכסוך פנימי בקרב יהודי קהילות שאווה (Chaouya), הביא להלשנה בפני השלטונות על מרד העתיד כביכול לפרוץ. אדרים לא היסס ושלח את שר צבאו יחיא. היהודים שגונב לאוזנם מעשה השטנה, הדפו בראשונה את הצבא המסתער. עתה עלה אדריס עצמו בראש חיל עצום ורב של מתפרעים. כוח המגינים תשש וגווע. מעשי זוועות אל־ קדן, טהיר וסאטיר חזרו ביתר עצמה וזוועה.

נראה שהפעם קצה נפשו של אדריס בעם המתמרד וקשה העורף. כל מעשה מועט חשיבות וכל שמץ רמז נגד השלטון זכו לפעולת תגמול נמרצת. ההסכם המוסלמי—יהודי נשכח כליל. הנצחון היה שלם. מרתפיו וחדרי ארמונו של אדרים מלאו יגיעת כפיים ורכוש יהודי. הדיכוי היה רב ומייאש ללא כל פתח הצלה. הסבל הרב גרם להמרת הדת של רבבות רבות מיהודי מרוקו. רבים מן התושבים המוסלמים כיום נחשבים לצאצאי אותם יהודים שהמירו את דתם בזמן ההוא (כגון משפחות שוקרון מקלי (כהן סגלו), בן נאני, כהן, סבתי (בן שבת), חור ועוד).

מאמר המדרש: ״צדקה עשה הקדוש ב״ה לישראל, שפיזרם בין האומות, כדי שלא יוכלו לכלותם יחד״ — התאמת גם פה במובנה הצר של הכוונה. לא כל יהודי מרוקו דוכאו תחת יד המורד. במזרח הארץ באזור אוראן (Auran), השתרעה עיר מבצר יהודית בשם אל־אזוד (Elazoud), אשר תנאיה הטופוגרפיים ומבצרה מנעו מצבא אדריס לכבשה. גורל דומה היה ליהודי מערב מדבר סהרה שאל מדינתם אשר הקימו, לא הגיע אדריס. מדינה זו שלטה על אזור וואד—דרעא ותחת חסותה היו גם עמים אחרים. מקובל שראשית קיומה היתה עוד בימי רומי. על אחריתה במאה ה־12 עוד ידובר להלן.

שש שנות שלטונו של אדרים גרמו במדה רבה לשינוי דמות הישוב היהודי במרוקו. המצב הדמוגראפי נשתנה לבלי הכר. חסרים לנו כיום נתונים מדויקים, אך ידוע כי האוכלוסיה נדלדלה מאד. קהילות רבות הושמדו כליל, יהודים רבים נתאסלמו, אחרים נתפזרו על פני הארץ ומספר המהגרים לא היה מבוטל. כל הישוב היהודי שנתרכז לאורכו של האוקיאנוס האטלנטי והיווה את חוט השדרה של יהדות מרוקו, התפורר. מצב הקהילות הנותרות והצבורים המעטים החדשים שניסו להתארגן, היה בכי רע, מבחינה כלכלית איבדו את משענתם. מספרם נתמעט ובשל כך שובש מסחרם וקשריהם נותקו. הדרך לשיפור לא נראתה. התמוטטות זו גררה אחריה את שבירת הרוח הגאה והגו הזקוף. האמונה נתמעטה ויהודי מרוקו העומדים בגאוה על נפשם נראו כעבור שנים מעטות כיציר אגדה. אפיים דוכא ונשבר. הקרקע הרצוצה שעליה נשענו לא הצמיחה אלא באושים: עם מתרפס, פחדן ומלא יאוש.

בנו של אדריס הראשון ירש מאביו את שמו תחילה, ואת כסא שלטונו כעבור שנים מספר. הברברים תושבי הארץ תמכו באיש צעיר זה וראו בו את שליטם (819), לאחר מות אביו(בהיותו בן שש עשרה שנה). בין השנים 819—793 נטלטלה הארץ בידי התושבים הפאטימיים (פלג שיעי אסמאעילי) שהשלימו פעולותיו של הרון אל־ראשיד, הרעילו את אדריס וכבשו חבלים נרחבים ממרוקו. עם עליתו לשלטון של אדרים השני נתברר כי התפוח נפל רחוק מן העץ. לפחות ביחסו לנתיניו שלא מבני עדתו, נהג השליט ברוח אחרת. ההריסות הרבות שהשאיר האב הכובש, ואחריו הצבא הפאטימי דרשו שיקום מהיר לשם החזרת הארץ לחייה התקינים ולהבטחת שלטון יציב. אחד ממפעלי אדריס השני, החשוב מכולם היה הקמת העיר פאס, בשנת 824. (קברו של אדרים השני נמצא עד היום בפאס ונחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר למוסלמים במרוקו. כניסת זרים אליו אסורה.) היורש האדרסי היטיב לבחור במקום זה כמרכז למלכותו.

פאס נמצאת בצפון מרוקו על רמה, באזור נושב ליד הנהר סיבון (Sibon). עוד לפני הקמתה חיו שם תושבים מספר: מוסלמים, נוצרים וגם יהודים. אדרים ידע כי העיר תשען רק על תושביה ונהג בהתאם. הוא פירסם ברבים, כי כל אשר יתיישב בבירה החדשה, יזכה בחופש התנועה מבחינה חוקית. בזאת רמז בעיקר לבני הדתות הלא מוסלמיות שבמרוקו, בראש ובראשונה ליהודים, שראו בכך נס משמים. עד מהרה הגיע שמע העיר הנפלאה ההולכת ומוקמת גם אל מחוץ לגבולות מרוקו ואף עד יבשת אסיה. הישוב הלך וגדל בקצב מפתיע. כעבור מספר שנים הגיעה פאם ליעודה, והיתה למטרופולין של מרוקו. רבים מתושביה שהיו יהודים, חלקם הארי בא ממרוקו, וכן הגיעו לשם מטוניס (קיירואן), ממצרים, בבל ופרס. גם אותם המהגרים שברחו קודם לכן לספרד בזמן אדרים הראשון, חזרו עתה. כך שאופיה של העיר נקבע במידה מסוימת על ידי מהגרים. רבים מאלה שבאו להשתקע בפאס הביאו עמם מלאכות וסחורות שעסקו בהם במקומותיהם ובכך גרמו להתפתחות כלכלית מהירה של העיר. אדריס השני הכיר בגודל הטובה הצומחת לו מהיהודים. הוא איפשר להם לעסוק במסחרם באורח חופשי ומאוחר יותר לא רק בפאס. המסחר פרץ גבולות המקום והביא לתוצאות המקוות. כך גדלה עיר זו והיתה מרכז ליהודי צפון אפריקה. בתחילה היתה בעיקר מרכז כלכלי כשרוב המסחר הארצי והיהודי נתרכז בה, מאוחר יותר התפתחו בה גם חיי הרוח של יהודי מרוקו. עירוי הדם שבא מקהילות רחוקות השפיע רבות לטובה. פאס הפכה מרכז רוחני ליהדות המגרב עד לדורות האחרונים.

בין השבויים וסתם יהודים נרדפים שהגיעו מאיטליה וספרד היה גם הסופר והרופא המפורסם שבתי דוֹנוֹלוֹ, המוסר בסיפור על כיבוש עיר מולדתו אֹוירי בידי חיל הישמעאלים בשנת ד׳ תרפ״ה (925), כי ״נהרגו אז עשרה רבנים, ראשי הקהל, מנהיגי הדור ותלמידים רבים וטף ונשים, ויתרם הלכו בשבי״. הוא עצמו נפדה בטאראנטו בממון אבותיו ונשאר תחת מלכות רומי, אולם קרוביו הוגלו לפאלרמו ולארץ אפריקיה, כלומר בעיקר לקירואן ולמהדיה. וב״מגילת אחימעץ״ מספר המחבר על אחד מקרוביו, רבי פלטיאל, שחי באוירי במחצית המאה העשירית לסה״נ. עיר זו נכבשה על־ידי צבאו של אל־מועז, הכליף הפאטמי (953—975) שעתיד היה להשתלט על מצרים ולבנות בה את בירתו קאהרה (בשנת 969). ר׳ פלטיאל הלך בשבי עם רבים אחרים, אבל נשא חן בעיניו של אל־מועז, שהיטה אליו חסדו. ר׳ פלטיאל, שהיה חוזה בכוכבים,ניבא לאל־מועז, כי עתיד הוא למלוך על שלוש ארצות, סיקיליה, אפריקה ומצרים. מששב אל־מועז לאפריקה לקח אתו את ר׳ פלטיאל, ״והוא היה משנה למלך ושמעו הולך בכל המדינות״.

תולדות יהודי אל מגרב, פרופ'  יוסף הררי-ראשית היישוב היהודי במרוקו

הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של ר׳ אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים (969) עבר לפני גדודי אל־מוּעז ״ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים להכין ולקנות, לחם ומים ודגים ובשר וכל דבר הנצרך לחילים הבאים ממדינות״. לפי זה היה ר׳ פלטיאל ממונה על ענייני אפסניה ואכסניה של הצבא. ואולם ראוי לציין, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה שעברה לזהות את ר׳ פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם (ממוצא נוצרי), שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.

עוד יהודי (מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, וגם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר. אל אפריקה פנה אז יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם שחי בחצי האי ערב בדור שלפני מוחמד הנביא. בימי כּאפור, השליט האִח׳שידי, היה יעקב בן כּלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן־מה ברמלה), והתאסלם כדי לעלות בדרגה, בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג׳עפר, ולאחר מות כּאפור (968) נאלץ יעקב לברוח ממצרים והגיע אל אל־מועז. סופר, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשירותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. לפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. ואף־על־פי שהתאסלם שמר על קשרי־הידידות עם היהודים.

תשע שנות מלכותו של אדרים השני היוו תקופה שלוה ליהודי ארצו, אולם בשנת 828 עלה לשלטון בנו מוחמד. הוא חלק את הממלכה עם שמונת אחיו, דבר שגרם לסכסוכים רבים ולהחלשת כוח השלטון האדרסי. ממחציתה של המאה התשיעית לספירה ניתן לראות את הממלכה האדרסית כבלתי חשובה והנאבקת על קיומה עם שתי שושלות: האומאיית שבספרד והפאטימית שבמצרים.

בשנת 992 הכניע מוסא בן אלטפיה אתסולי את יחיא, אחד השליטים האדרסים, כבש את פאס ושלט בה. המבוכה שנשתררה אחזה גם ביהודים. נראה כי תמכו בו בעליתו אך כעבור 20 שנה חפצו להורידו כיון שנשתנה יחסו אליהם. שלטון האדרסים נראה להם אז רצוי יותר. המלחמה שפרצה הסבה נזקים רבים וזרעה מהומה בארץ, אך ממשלת אתסולי נשארה על כנה ושושלתו חלשה על אזור פאס עוד כמה עשרות שנים.

בשנת 976 עלה שוב בית המלוכה האדרסי לשלטון, אבל היתה זו שירת הברבור שנמשכה עד שנת 1002. בינתיים נאכלו חלקות שונות במרוקו על ידי גורמים שונים. מצפון, מיבשת אירופה, לטשו אליה עיני האומיים שבספרד. בתחילת המאה ה־11 כבר היו בידי אלחכים ובנו האשם, שליט מחוז אנדולוסיה שבספרד, חבלים ניכרים בארץ השכנה. הם הגיעו עד לסגלמסא שבמזרח מרוקו. שבטים מפנים הארץ, כמו המאגראוים והאפרינים, משלו אף הם חליפות על אזורים שונים בארץ המופרדת, אך בעוד היהודים שהיו תחת השלטון הספרדי נהנו מתנאים נוחים מצד השרים יוסף ויעקב, סבלו יהודי האזורים האחרים. בתקופת ראשית הממשלה המאגראוית הונח ליהודים. אולם עם קום אדם בשם תמים משבט אפראן הורע המצב. נראה שהיהודים עזרו לאויבו חמאמא המגראווי. כשגבר האפראני הרג בהם יותר מששת אלפים נפש ולחצם ככל שיכול היה. שוב באו ימים קשים ליהדות מרוקו אשר בקושי רב החלה להתאושש במשך תקופה של כמה שנים.

מה הביא לכך שיהדות מרוקו דימתה כי אכן היא הולכת ומתעצמת מחדש ? הגולה היהודית שבמרוקו היתה כאמור מנותקת מיתר הגלויות. עם תחילת השלטון הערבי בארץ באו סימני התעוררות ראשונים. עצם האיחוד תחת ממלכה נרחבת אחת ופריצת הגבולות הקודמים, הביאו לקיום המגעים הראשונים עם אסיה בכלל ובבל בפרט, שהיתה אז ירושלים של גלות. הידוק הקשרים בא עם הקמת העיר פאס שאליה נתקבצו יהודים מארצות שונות. היחסים ההדדיים הללו נטעו אמונה בלב גולי מרוקו, כי אל תקופת השלוה, השלום והפריחה הכלכלית תתלוה גם תפארת רוחנית, ואז התקוות לא נתבדו.

הניצנים הראשונים לפריחת חיי הרוח של יהודי צפון אפריקה היו רבי יהודה חיוג' רבי יהודה בן קורייש ודונש בן לברט.

ר׳ יהודה חיוג' יליד פאס, חי במחצית השניה של המאה השמינית. עקב חבוריו הנפלאים בחקר הלשון העברית נתפרסם שמו בעולם היהודי כממציא השיטה הדקדוקית. הוא היה הראשון, אשר הראה הדרך להשתמש במחקר הלשון העברית בשיטות המדקדקים הערביים, ובמקום ששרר תוהו ובוהו, ראה בעין חדה ובאינטואיציה של מלומד מהמדרגה הראשונה סדר ומשטר, שלטון של כללים וחוקים, קביעות הגיונית ומשמעת פנימית לשונית. שני ספריו על האותיות הנחות ושרשי הכפולים, נעשו ליסוד הדקדוק העברי בכל הזמנים. בין היתר ״ספר הנקוד״ ו״ספר הקריאה״ נחשבו למופתיים. ספריו ניתרגמו מערבית לעברית על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא. ידיעתו המקפת וחקירותיו המדויקות הראשונות בשטח זה, גרמו לכך שיהוו מקור לחוקרי הלשון במשך דורות אחריו. בסוף חייו עבר ר׳ יהודה לקורדובה שם העמיד אסכולה של תלמידים, ביניהם ר׳ שמואל הנגיד.

ר׳ יהודה אבן קוריש נולד בטהרת Thrat)) אשר היתה אז בגבול האלג׳ירי— מרוקאי (כיום באלג׳יר). עיקר פעולתו ויצירתו היו בפאס. רבי יהודה מפורסם היה כאדם משכיל ועל ידיעתו הנרחבת בשני שטחים אנו יודעים בבירור: בלשנות ורפואה. הוא חיבר ספר דקדוק בשם ״אב ואם״ (הידוע גם בשמו הערבי ״הראסאללה״) הדן בעיקרו בעניני היחס. בעמודו הראשון של הספר המהווה כעין היכרות עם המחבר, נאמר כי הוא רופאו של השולטן המרוקני.

ההשערה כי היה קראי אינה נראית. במחקרו הבלשני הוא מרבה להזכיר את המשנה ואת שני התלמודים, ובפיוטיו ניכרת השפעת חז״ל, וידוע שהקראים נמנעו מלהשתמש במקורות אלה. המחבר לא קרא בשם מיוחד את איגרתו והיא ידועה בשם ״ראסאללה״ או ״אבי ואמי״, בהתחלת הפרק השלישי שבה. בהקדמתו הוא מסביר, שכתב את מחקרו כדי להוכיח את חשיבות התרגום הארמי, שאנשי פאס חדלו מלהשתמש בו בקריאת התורה בבתי־הכנסת וכמעט שכחוהו. החלק השני דן בקירבה בין לשון המקרא ללשון המשנה ושני התלמודים, ובא להוכיח, כי הארמית מעשירה ומעמיקה את הידיעה במקרא ובהבנתו. החלק השלישי, ״פי אשתראך־אלערבי באל־עבראני׳"כלומר על השיתוף בין הערבית ובין העברית. מוקדש להשוואת אוצר המלים בשתי השפות. בהמשך מחקרו עומד אבן קוריש על הקירבה בין שלוש השפות בנטיית הפועל, בחילופי האותיות בבניין התפעל, וכן על הכללים הקובעים את חילוף ההגיים השונים בין שלוש השפות, כגון: שין ימנית בעברית בשין שמאלית בערבית, שלום — סלאם; שין ימנית — בת׳ בערבית, משל — מת׳ל; שלג — ת׳לג. מאידך מתאימה שין שמאלית בעברית לפעמים לשין ימנית בערבית: בשר (ירמי׳ כ, טו) — בשר! שרט (ויק׳ ט, כח) — תשריט. ח מתחלפת בח׳ (כ׳): תחבוט (דבר׳ כד, כ) — תכ׳בט; זין בד׳אל: זאב — ד׳יב; צדי בצ׳אד ובט׳א, כגון ארץ — ארץ׳! צל — ט׳ל.

ה״ראסאללה״ של אבן קוריש מעידה לא רק על בקיאותו הרבה בשפות, אלא גם על מקוריותו וחדות ההרגשה שבו, שהוליכתו בכיוון הנכון, אף כי מחקר הלשון העברית עמד אז רק בהתחלתו, ובלשנים שחיו כשני דורות אחר אבן קוריש עדיין מגששים היו בעניין מבנהו של הפועל העברי. נכון הוא, כי דונש עמד על הקירבה בין העברית לערבית, אולם הוא חי כימי דור לאחר מחבר הראסאללה. אבן קוריש השפיע השפעה רבה על המדקדקים והמפרשים שבאו אחריו, ודבריו נזכרים בכבוד. על־פי המקורות שבידינו אין להחליט אם אמנם השפיע אבן קוריש על בני פאס בנחיצות השימוש בתרגום. וכן אין להכריע אם השאלות בדבר השימוש בלשון הארמית ובתרגום ארמי בבית־הכנסת, שבעניינו קיימת תשובה מאת נטרונאי גאון המגנה את המבקשים לבטל את התרגום הארמי, הן הד של הפולמוס שנתעורר אז מכוח איגרתו של אבן קוריש. גם לא נודע אם אמנם השפיעה האיגרת על פשוטי־העם בפאם והם חזרו בהם מזלזולם בתרגום.

בימיו של יהודה אבן קוריש הופיע במרוקו אלדד הדני אשר השפעתו על יהודי פאס היתה דומה לזו שהשפיע על שאר יהודי ארצות מסעותיו. ר׳ יהודה מזכירו במפורש ונראה שנקשר קשר ביניהם. גם ר׳ יהודה וגם אלדד הדני הרימו את קרן העם בעיני השליטים המוסלמים. שניהם נראו כנציגים מפוארים של העם היהודי. האחד איש חכמה, בעל ידע ומדעים והשני נתגדל בעיני הדמיון המזרחי לאיש מסעות מובהק וחוקר.

מפורסם יותר היה דונש בן לברט, נולד בפאס (920—990). אבותיו מגדולי היחס, נכדו של הגאון רבנו סעדיה. נתגדל על ברכי זקנו רס״ג בבבל ושם קנה לו השכלה עברית ובעצמו השתלם בשפה הערבית. הוא אשר הנהיג את היתדות והתנועות בשירה העברית, ובמשקל הזה אחזו להבא כל פיטני ספרד.

דונש ניכר בעבודתו בעיקר בשטח הבלשנות. בהיותו בקורדובה הכיר את המדקדק היהודי הספרדי מנחם בן סרוק שעל דעותיו השיג ב־200 סעיפים, שנכללו בקובץ הקרוי ״תשובות״. כיום ידועים רק 160 מהם. שיטתו הדקדוקית שאובה מדקדוק המסורה, כלומר, מניחה שיש שורשים בעלי אות אחת או שתי אותיות.

ספר דקדוק שלם משל דונש לא נמצא וכנראה שלא נכתב. גם בשירה ניסה את כוחו. כידוע אבן גבירול ראה בדונש את גדול המשוררים עד זמנו. לא נוכל לחקור אמיתות הדעה שכן אין לנו אלא מעט משירתו. עיקר השפעתו ניכרת בימי הביניים והוא שהניח את היסוד לצורתה של שירת התקופה. דונש התאים את המשלים הערביים לשירה העברית. אביו של דונש — לוי, גם הוא נחשב לאיש חכמה ורב פעלים וכיהן בפאס במשרות רמות.

מלבד פאס עלתה באותה עת קהילה אחרת, והיא קיירואן שבטונים. בראשה עמד רבנו חושיאל, אחד מארבעת הגאונים שנשבו והובלו מבבל עקב ריב על השלטון הרוחני בבבל. החכמה המזרחית שנשתלה כאן היכתה שרשים ופרחה. התלמוד נלמד ונחקר רבות וידיעת הלשון הגיעה לשיאים שלא היו כמוה.

ההשפעה הגוברת והולכת של המרכזים החדשים הוכרה עד מהרה בבבל. לעיני כל ניכר היה שעיני היהודים נשואות אל עבר צפון אפריקה וספרד. גאוני המזרח הכירו רשמית בסמכות החדשה. יתכן שעשו זאת בעיקר בשל כוונתם לחדש את המס שהועלה עליהם עד לאותה תקופה מכל קצוי הגולה ובוטל לאחרונה. עם זאת אל לנו לשכוח שרבים מיהודי המזרח חיו עתה במרכזי המערב ושמרו על קשריהם עם מקומות יישובם הקודמים. החלה חליפת אגרות ודעות בין מערב ומזרח. מראשוני יהדות המערב נחשב רב ניסים גאון. נראה שנולד בפאס (גירסה אחרת: בקירואן). הוא היה תלמידו של רבי חושיאל גאון ונחשב ידען גדול בתלמוד, אחד מגדולי דורו. רב ניסים גאון גם חיבר ספר לביאור הלכות בשם ״מגילת סתרים״. הוא שלח שאלות שונות לגאוני בבל, רס״ג, ובייחוד לרבי האי גאון ואף נענה על ידם. הקשר שהחל מתחזק בזמנו נתהדק יותר במשך הזמן.

חכם גדול אחר בתלמוד היה שלמה הדיין בן פורמאש, אחרון רבני המערב בעת ההיא. עקב הזעזועים הפוליטיים בימיו החלה שקיעה זמנית של מאורי הגולה שבמערב. גדולי החכמה כמו ר׳ יהודה חיוג׳, רב ניסים גאון ואחרים עזבו את הארץ והעדיפו לשכון מחוצה לה בצל הממשלה היציבה והנוחה ליהודים ובשל המצב הכלכלי המבטיח פנו רבים לספרד.

ראה:תולדות יהודי אל מגרב, פרופ'  יוסף הררי –הוצ' המחבר, תשל"ד-עמ'43-39  

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031