השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-אהבה אסורה

אהבה אסורההשדה מן המדבר

ארבעה או חמישה דורות גדלו תחת משמרתה של שמחה הזקנה. זו, שאינה זקנה עוד, כי ניצחה את הזיקנה, את החולי ואת המוות.

היא היתה עשויה מברזל ולא ידעה חולי מהו. מתרוצצת היתה בלא לאות והיא שהיתה מקור הרכילות של העיירה. היא ורדיפת הכבוד היו קשורות זו לזו בחבל טבור. לשונה היתה חדה כתער, עיניה היו רואות כל, והיא ידעה להתאים עצמה לכל אדם ומעמד ולהתחבב על כולם. לא אשת ריב ומדון היתה, אך ידעה לעורר מדון בלבבות אחרים. היא כיבדה את הזולת, אך רבים שנאוה. היא היתה נמצאת בכל מקום בזמן הנכון והיתה נחשבת למקורה של עין הרע. היא היתה נוקמת היטב באויביה — ובוכה עליהם שבעתיים.

למרות כל אלה היו הכל זקוקים לה לשם קבלת עצה ועזרה, כדי להשתמש בהשפעתה ובקשריה עם ראשי הקהילה בעיירה, גולימין, לצורך השכנת שלום בין בני זוג, או לצורך הטלת יראה סביב. ויותר מכל היו זקוקים לה כדי שתקסום בשידוכיה בין בחורי העיירה לעלמותיה. והיא, שמחה, היתה נענית בחיוב כל איש, ובכל עת היתה מתפנית מעיסוקיה למען העני והעשיר כאחד. מעמדה של הזקנה נתבסס הרבה משהחל שאול בן־דוד, מנהיג העיירה, אדם עשיר ורב השפעה, להזדקק אף הוא לשירותיה הטובים. עד אז נמנע ממגע עם הזקנה, בשל תדמיתה הרווחת בעיירה. אולם, באותו זמן היה מצבו הרבה מעבר לכוחותיו הנפשיים : הוא נפל בקסמיה של אשה נשואה, יפה מאין כמוה, מינה בת עישה שמה.

עד עומק נשמתו התאהב בה, במינה בת עישה, והיא עצמה אף לא ידעה על כך, גלגלו הולכי־רכיל בלשונם.

מעמדו של שאול בן־דוד וחרדתו לתדמיתו מנעו ממנו לפעול בדבר אהבתו. לפיכך נדרש אף הוא לעזרתה של שמחה הזקנה.

כמעט מדי יום, בשעת צהריים, כשכל תושבי העיירה היו מסוגרים בבתיהם, פקד שאול בן־דוד את ביתה של הזקנה. לעיתים אף היה הולך לשם מיד לאחר תפילת ערבית.

ככל שתכפו ביקוריו של מנהיג העיירה המכובד והעשיר אצל שמחה, הלכו ותכפו גם הלחשושים. הלא שאול בן־דוד היה ידוע כנמנע מביקורי־פתע או מביקורי קרובים וידידים, וכן היה ידוע, שכל מי שרוצה בביקורו אצלו צריך להזמינו מבעוד מועד ולהפציר בו הרבה שיכבדו וייעתר להזמנתו. והנה, ביקוריו אצל הזקנה הזאת הולכים ומתרבים.

בחשאי ריכלו הכל, כברגיל, אך מפאת מעמדו הרם לא העז איש לפצות פה בגלוי. בביקוריו אלה אצל הזקנה ביקש ממנה שאול בן־דוד עצה והדרכה — מה יעשה באהבתו הנסתרת לאשת איש, ומה יפעל כך שלא יוודע הדבר בעיירה, ומה עוד יכול הוא לעשות והיא, האשה בה מדובר, אינה יודעת דבר וחצי דבר על אהבתו לה.

שמחה הזקנה הציעה לו לפגוש את הנאהבת ולשוחח איתה. עצה זו מילאה את שאול בן־דוד כלימה ומבוכה שהסמיקו פניו ובלבלו עליו את דעתו עד כדי כך, שביקש ממנה כוס עראק גדושה. שמחה, שהכירה רזי נפשם של אוהבים, מיהרה להרגיעו -והגישה לו, לסעור נפש זה, את המשקה, שישתה וישכח בישו. והוא גמע, ואחר השעין ראשו על ידיו ושקע בהרהורים שטרפו ממילא את דעתו ללא הרף. שמחה הציעה לו בלחש לנוח מעט על מיטת האורחים שבדירתה הצנועה, אך הוא התעשת, קם על רגליו והורה לזקנה לזמן את מינה בת עישה לשיחה בצהרי יום המחרת. עוד הוסיף והזהירה כי יערוף ראשה מעליה אם תסגיר דבר אהבתו האסורה. אולם, את שמחה לא היה כל צורך להזהיר. הלא היתה לה סיבה טובה לעשות כן ולהיות שמחה בחלקה. לא בכל יום נופלת בחלקה האפשרות לטפל במצוקות־ליבו של איש עשיר ומכובד כשאול בן־דוד.

מינה בת־עישה היפה, אם לשלוש בנות יפות כמותה, היתה נושאת בביטנה עובר רביעי, שיהיה אולי בן זכר, כפי שביקש בעלה, שאול בן-אברהם, שקצה נפשו בבנות הרבות שילדו לו שלוש הנשים הקודמות, אותן נשא וגירש בזו אחר זו משום כמיהתו לבן.

כשכרסה בין שיניה באה מינה בת־עישה לביתה של שמחה הזקנה, מבלי שתדע על שום מה ולמה זומנה לשם. בהיכנסה פנימה נבהלה מנוכחותו של שאול בן־דוד, בירכה אותו לשלום והתנצלה על התפרצותה פנימה בזמן שאורח כה נכבד ובעל־שם כמוהו נמצא בבית. היא כבר עמדה לצאת ולשוב לביתה, בחושבה שנפלה טעות בזימון, משעצרה בעדה הזקנה, נטלה ידה והושיבה אותה על שטיח, למול פניו הסמוקים של שאול בן־דוד, שליבו הלם בחזהו ולחץ אדיר העיק בראשו, כאילו עמד להתפוצץ לרסיסים.

שמחה, שעסקה בהגשת כיבוד לשני האורחים, ציפתה כי שאול בן־דוד יפתח בשיחו לפני האשה, שלא ידעה מה רוצים מחייה. אולם, משלא עשה כן פתחה שמחה עצמה בשיחת חולין, ששאול בן־דוד המשיכה בהציגו למינה בת־עישה שאלות בדבר בעלה, בנותיה, הריונה וקשיי־חייה.

זו ענתה על שאלותיו תוך שהיא מכבידה שבחים ותודות על האיש החשוב, המתעניין ודואג לחיי משפחתה וודאי גם לקהל עדתו בעיירה כולה. חילופי השאלות והתשובות נמשכו ונתמשכו, והזקנה, שציפתה משאול בן־דוד כי יתוודה על אהבתו בפני האשה, התאכזבה, אך שמרה על שתיקתה. כאשר יצאה לבסוף בת עישה מביתה לחשה באוזניה רק את דבר האזהרה, לפיו עליה לשמור זכר פגישה זו בסוד. ומינה הסכימה לכך, אף כי תהתה מה יש כאן להסתיר וממי יש להסתיר פגישה מקרית עם מנהיג הקהילה בביתה של שמחה טובת הלב, העושה במלאכתה למען הבריות.

כשבוע ימים עבר מאז ביקור זה. שאול לא שב אל הזקנה, שהחלה חרדה שמא נרפא המאוהב מחוליו. אולם, שאול לא נרפא מאהבתו, אלא ניצל זמן זה כדי לשקול היטב את צעדיו הבאים. ואכן, כעבור שבוע ימים, כאשר בא, לבסוף, בשנית לביתה של הזקנה, פקד עליה לשאול את מינה בת־עישה האם תהיה מוכנה לעשות את הבלתי־אפשרי, כביכול,־ להתגרש מבעלה, לפי שהוא, המאוהב, מוכן ומבטיח להתגרש בעבורה מרבקה, אשתו הרביעית, ולשלח אותה אל בית אביה. שמחה הזקנה תהתה מדוע לא ישאל את אהובתו בעצמו בדבר זה, אך הוא השיב כי הוא עושה כן על מנת שבמקרה בו תענה בשלילה יהיה כאבו קל ככל האפשר.

ובכן, שמחה הזקנה נחפזה לתכנן שיחה זו, אך מה שחסר לה היה אמתלה לביקור בביתה של מינה בת־עישה. שהלא ידוע בעיירה, שכל ביקור של זקנה זו בבית יהודי כוונה מסותרת מאחוריו. ועל אחת כמה וכמה יידעו זאת הבריות לגבי ביקור בביתו של שאול בן-אברהם, סוחר החיטים העשיר, ואשתו, מינה בת־עישה, שיופיה ידוע ברבים.

הזקנה אימצה את מוחה ולבסוף מצאה, כי ייטב אם תלך לבית שאול בן־אברהם בתואנה שבאה לבקש ממנו כי ידאג לה לחיטה שמורה לפסח. וכך עשתה.

בביקורו הבא קיבלה שמחה את פני שאול בן־דוד בצהלה ובישרה לו כי מינה בת עישה היא שלו, כי כל שנותר לו הוא רק לסדר את ענייני הגירושין וכי מייד לאחר מכן יתקיים טכס הנישואין המיוחל. המאוהב לא הסתיר את שמחתו והודה לזקנה מקרב־לב, בהבטיחו לה גמול. וזו החזירה לו בשבחים על נדיבות ליבו, לפי שבחר בה להשיג דרכה את אהובתו. אחר אמרה לו הזקנה, כי כל מבוקשה ממנו הוא, שעם מותה יכבד אותה בנוכחותו בהלווייתה ובהספד שיישא לזיכרה. כל זאת, כדי שלא תיזכר בקרב בני־העיירה רק בדברי־רכילות ובניבולי־פה. שאול בן-דוד הצטחק והבטיחה כי ודאי תספיק היא עצמה לקבור דור נוסף לפני מותה. ובכל זאת, הוסיף, ימלא אחר מבוקשה, אם יקרה ותלך במהרה בדרך כל האדם.

בכך לא תמה שיחה זו. הזקנה שמחה הבהירה לשאול בן־דוד כי מינה בת־עישה אמנם תשמח להיות אשתו שלו, המכובד מבין בני הקהילה, אלא שרצונה הוא לשמוע זאת מפיו. שאול התחייב לעשות כן בהקדם, וביקש משמחה ליזום עם אהובתו פגישה נוספת לצורך זה, ושוב — מתוך זהירות והקפדה יתירה על חשאיות.

בינתיים בלבל רעיון הנישואין למנהיג העיירה את דעתה של מינה בת עישה, והיא החלה מחפשת אצל נשים ערביות ויהודיות דרך להיפטר מפרי בטנה, עוברה בן שבעת החודשים. וכך עשתה, עוד לפני פגישתה השנייה עם בעלה לעתיד, בה הודיע לה, בפנים צוהלות, כי הוא אכן מעוניין בה כאשתו החוקית הבאה: היא ניצלה את שהות בעלה במסע עסקים בערים הסמוכות, המיתה את עוברה, נטשה את בנותיה הקטנות וחזרה לבית אביה בדרשה גט פיטורין.

לאחר כל אלה שלח שאול בן דוד את רבקה אשתו לבית אביה, על חפציה, פיצוייה וכליה הנאים, מתנתו לה, בידיה. כעבור שבועיים כבר הגיש לה, בפני עדים ובנוכחות רב הקהילה, שלמה בן יוסף, כתב גיטין כדת משה וישראל. כאשר שב שאול בן־אברהם ממסעו הוזמן על ידי הרב לבית הכנסת, לצורך מתן גט לאשתו. בפוגשו אותה הביט בה עמוקות, עד שנבהלה ממבטו החודר והמאיים, ושאל אותה בזעקה קורעת לב היכן בנו, ששכן ברחמה.

זו מלמלה מילים אחדות ולבקשת הרב ענתה, כי חלתה וכי מחלתה היא שגרמה להפלת העובר, שמת כבר בביטנה. אולם, את דבריה שיסע שאול בן אברהם בזעקו, כי פושעת זו המיתה את עוברה במו־ידיה, קברה אותו בהיחבא וברחה לבית־אביה בהיעדרו מביתו, וכל זאת בלא כל סיבה, מלבד רצונה להינשא למנהיג העיירה, אשר התגרש מאשתו לפני שבועיים, בעזרת אותו רב עצמו.

שאול בן אברהם עזב את המקום רותח מזעם ופניו מועדות לבית העלמין. שני העדים היהודים, שנכחו בעת הדיון על הגירושין, רדפו אחריו לעוצרו, אך הוא פרץ את דלת בית הקברות, נכנם פנימה והלך היישר אל חלקת הילדים הקבורים. קבר קטן וטרי מצא שם, ותוך שהוא מתייפח סילק את העפר שכיסה את הקבר, תחב שתי ידיו לתוכו והוציא ממנו צרור עטוף בשמלת אשתו, מינה בת־עישה. בנו לעתיד, מת.

שאול בן אברהם בכה וצעק, צעק וקילל, אחר נטל את הגופה הקטנה בשתי כפותיו ופתח בהליכה נמרצת לכיוון בית־הכנסת. שעת מנחה היתה אז, וקהל המתפללים המתין לפתיחת התפילה על־ידי הרב שלמה בן־יוםף, שהיה מסתודד בפינת החדר עם מינה בת עישה, שומע תחנוניה בבקשתה כי ידחה את האשמותיו של בלעה ויתן לה ממנו גט.

הקהל בבית־הכנסת קם על רגליו בתדהמה שעה שנכנס פנימה שאול בן אברהם וגופת תינוק בידיו. הוא הניח את גופת העובר במרכז הבמה.

״שלושים שנה אני מצפה בכליון עיניים לבן.״ זעק. ״משלוש נשים התגרשתי, על שלא הביאו לי בן. והנה לפניכם בן זכר, שלם, בריא ומת. בן, שנרצח בידי אימו. בן שהיה צריך לברית־מילה ולא לקבר. בן, שאימו רצחה אותו כי חששה שיעכב את נישואיה למנהיג הקהילה.״

״אני לא רק אשה איבדתי בגלל זימה ותועבה. גם את בני לקחה ממני.״ הקהל הזדעזע. איש לא פצה פיו. אימתו של שאול בן־דוד שרתה על פני כל הקהל הנדהם הזה, השומע את הזעקה. גם הרב לא פצה פה. רק עלה על הבמה וחיבק את שאול בן־אברהם, שפרץ בבכי.אז הורה הרב בתנועת יד לשני יהודים, העוסקים בענייני חברה קדישא, על גופת העובר, והם הלכו והחזירוהו לקברו.

כעבור שבועיים קיבלה מינה בת עישה גט פיטורין מבעלה, ותשעים הימים שבין גירושין לנישואין החלו להיספר. בינתיים נסובה שיחת העיירה על הטרגדיה של שאול בן אברהם ועל העובר אשר העיד על הירצחו בידי אימו. אולם ברחוב לא העז איש לומר דבר. חתיתו של שאול בן־דוד, שהיה רודה בם ואף העמיס עליהם מיסים כבדים, ניכרה על כל צעד ושעל. ממילא לא מסר לו איש ידיעה כלשהיא בדבר מה שאירע בבית־הכנסת עם גופת העובר. והוא, שאול בן דוד, לא שמע על כך דבר.

שתי בנות יפהפיות העניקה מינה בת עישה היפה לבעלה החדש, שאול בן דוד. בנות יפות אלה הכירו את אחיותיהן היפות אף הן, שנולדו מאב אחר, שאול בן־אברהם. למרות היריבות ששררה בין שאול בן דוד לבין שאול בן אברהם, נתהדק הקשר בין האחיות היפות, והביקורים אצל אימן, בבית בעלה, שאול בן דוד, הלכו ותכפו מיום ליום.

בביקורים אלה בבית אימן נתלוותה לבנותיו של שאול בן־אברהם אחות נוספת, אף היא בתו של שאול בן־אברהם, אך מאשה אחרת, ממנה התגרש בטרם נשא לאשה את מינה בת עישה. שמה היה מינה בת שאול. כבת שלושים היתה, גרושה, בלא ילדים, והיא יפה ומפותחת. שאול בן־דוד ראה היטב את מינה בת שאול. בכל ביקוריה עם אחיותיה בירך אותה בחיבה יתירה ושאלה לשלום אביה, שאול בן־אברהם, כסימן וכאות לרצונו להתפייס עימו. דרישות השלום הגיעו ליעדן ועשו את שלהן בלבו של שאול בן אברהם.

לפתע שב שאול בן־דוד לפקוד את ביתה של שמחה הזקנה, עשר שנים לאחר שסייעה לו, והיא עודה מתגרה בזקנה ואף במוות, שלא יכלו לה. שב אליה, ובקשת שידוכין שונה מקודמתה בפיו. הזקנה מילאה אחר מבוקשו של המאהב.

בשמחה יתירה קיבל שאול בן אברהם את הזמנתו של שאול בן־דוד לסעודת פיוס. אחריה בירכו שני השאולים איש את רעהו במזל טוב. שאול בן אברהם הוסיף באוזנו של שאול בן דוד, שבתו היפה, מינה בת שאול, תינתן לו לאשה מייד לאחר שיתגרש ממינה בת־עישה. נקמה מתוקה היתה זו לשאול בן אברהם.

מינה בת־עישה שולחה לבית־אביה על־ידי בעלה, שאול בן־דוד, וכעבור כמה ימים קיבלה ממנו גט פיטורין במעמד אותו רב שהיה עד גם לגירושיה הקודמים משאול בךאברהם. מינה בת שאול, בתו היפה והצעירה של שאול בן־אברהם, נישאה ברוב פאר והדר לבעלה החדש, שאול בן־דוד, תחת מינה בת־עישה, אשת אביה לשעבר ואימן של שלוש אחיותיה. בתוך שנה העניקה מינה בת שאול בת יפהפיה לבעלה, שאול בן־דוד, המבוגר ממנה בשלושים שנה. הבת היפהפיה נקראה אסתר, אך כונתה ׳הנסיכה׳. שכן, כנסיכה של ממש גודלה בבית־אביה ועלתה על כל אחיותיה ועל כל נשות אביה הקודמות ביופי ובחן וגם בחריצות ובחריפות שכל.

שני השאולים היו לגיסים, לרעים ולידידים. עוד מקרים רבים התרחשו בחייו של שאול בן־דוד, עד אשר הלך לבית הכנסת ביום שבת אחד, ובעומדו לתפילת שמונה,עשרה, התמוטט ומת.

סוף הסיפור…

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  
רשימת הנושאים באתר