מקדם ומים כרך א' – מאמרים שונים

 

תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העות׳מאנית

משה מעוז

התקופה הטרום־מודרנית

באמצע המאה ה־19 הגיע מספר היהודים באימפריה העות׳מאנית לכ־150 אלף, וזאת מתור 35 מליון תושבי האימפריה כולה. כ־70 אלןף מהם ישבו בארצות הבלקן, והיתר — בתורכיה, בעיראק, במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל. רובם הגדול, בעיקר תושבי הבלקנים, תורכיה וארצות הים־התיכון, היו צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל, מיעוטם — צאצאים של גולי בבל, רובם ׳מסתערבים/ שישבו בעיראק, בחצי האי ערב ובסוריה, וכן אשכנזים יוצאי ארצות אירופה המזרחית והמרכזית, שעלו לארץ־ישראל בתקופות שונות, בעיקר במאה ה־16, והתיישבו בירושלים, חברון, צפת וטבריה. בעוד שהספרדים וה׳מסתערבים׳ — על פי רוב — היו בעלי נתינות עות׳מאנית, המשיכו רוב האשכנזים להחזיק בנתינויותיהם הקודמות.

במשך המאה ה־19, בדומה למאות שקדמו לה, התנהלו חיי היהודים באימפריה העות׳מאנית במסגרות עדתיות והם נהנו מאוטונומיה רחבה למדי בענייני דת, חינוך, ניהול מוסדות צדקה, גביית מימים ושיפוט בדיני אישות.

מסגרת עדתית אוטונומית זו, שמקורה בממלכות המזרחיות הטרום־אסלאמיות ואשר הופעלה עוד בראשית האסלאם לגבי נוצרים ויהודים, אומצה ופותחה על־ידי העות׳מאנים וכונתה מילת (אומה). הקהילה היהודית והפטריארכיות היוונית־אורתודוכסית והארמנית הוכרו כל אחת כמילת על־ ידי הסולטאן מחמד השני לאחר כיבוש קושטא מידי ביזנץ (1453) ; ואילו הפטריארכים הנוצרים והחכם־באשי (רב ראשי יהודי) נשאו סמכויות רחבות בניהול עדותיהם ונהנו ממעמד רשמי במדינה העות׳מאנית. בני הקהילות היהודיות חיו בביטחון יחסי במשך תקופות ארוכות ותפסו מקום חשוב בחיי הכלכלה של הארץ. רבים מהם עסקו בענפי המסחר השונים, כולל סחר־חוץ, כענייני כספים ובמלאכות שונות; ואחדים מהם אף שימשו בתפקידים נכבדים במחלקות האוצר וכן היו תורגמנים, בנקאים ורופאים בחצרות הסולטאנים העות׳מאנים ואצל מושלי הפלכים השונים.

אולם היהודים, בדומה לנוצרים, היו נתינים מדרגה נחותה בקיסרות העות׳מאנית־מוסלמית — מדינה שאחד מאשיותיה היה עקרון אי־השוויון בין המוסלמים והלא־מוסלמים. לפי עקרון זה, שמקורו בתיאולוגיה האסלאמית, נבחרו המוסלמים, בהיותם נושאי האמונה הנכונה, על־ידי אללה להיות השולטים בדאר אלאסלאם (עולם האסלאם); ואילו היהודים והנוצרים, שאינם נמנים על עדת המאמינים, אין להם, לכן, חלק ונחלה בקהילייה הפוליטית ובמוסדות השלטון של המדינה. אולם, בהיותם ׳אנשי הספר׳ (אהל אלכתאב), היינו מאמינים באל האחד ונושאים חלק מן ההתגלות האלוהית, רשאים הם לחיות במדינה המוסלמית (בניגוד לכופרים, לעכו״ם, שדינם מוות), אך במעמד של בני־חסות (דמי, או אהל אל־ד׳מה): ׳ברשותם חוזה חסות, דימה, שעל־פיו הם מוותרים על זכויות מסוימות ובתמורה זכאים הם לחיות עלפי דתם ומנהגיהם… ביטחונם האישי ורכושם הפרטי מובטחים במחיר של אי־שוויון קבוע׳. ותמורת ההגנה על חייהם ועל רכושם, וכעדות למעמדם הנחות, היה על הד׳מי לשלם מם־ גולגולת (ג ׳זי ה), כמצוות הקוראן ׳[…] יתנו את המם בידם והיו שפלים׳.

قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה – עד כאן ציטוט מהקוראן

 נוסף על המם הוטלו על היהודים והנוצרים שורה של הגבלות קשות, שנבעו, על־פי־רוב, מ׳תנאי עמר׳ — תקנות של הח׳ליף עמר השני (717—720 לסה״נ), שהיה קנאי לדת האסלאם. בהתאם לתקנת ה  " ע'יאר " אולצו הנתינים הלא־מוסלמים ללבוש בגדים או חלקי־לבוש בצבעים מסוימים, שמטרתם היתה להבדילם מן המוסלמים: נאסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק, ומן היהודים נדרש בתקופות מסוימות לשאת טלאי צהוב או לתפור על מצנפתם פיסת־אריג בולטת בצבע שחור. הנוצרים והיהודים כאחד לא הורשו לשאת נשק, לרכב על סוס בתיר העיר, או להלך בחוצותיה במקומות שנועדו למוסלמים. הם לא יכלו להתקבל למשרות גבוהות באדמיניסטרציה הממשלתית: בבתי־הדין המוסלמים לא נתקבלה על־ פי־רוב עדותם נגד מוסלמים, ובמוסדות המדינה ובמסמכים רשמיים ננקטה נגדם לשון של גנאי. גם בתחום הדת הופלו היהודים והנוצרים  לרעה: נאסר עליהם לבנות או לשפץ בתי־כגסת וכנסיות חדשות, ולא הותר להם לקיים בפרהסיה את מנהגי הפולחן, כגון תהלוכות צלבים וצלצול בפעמוני כנסיות. אך הם יכלו, ויתרה מזו אף עוררום, להתאסלם; לעומת זאת מוסלמי, שהתגייר או התנצר, דינו היה מוות; והוא הדין לגבי לא־מוסלמי שהתאסלם וחזר בו. בנוסף להגבלות הללו ידועים לנו מימי־הביניים גם התנכלויות ליהודים ולנוצרים, הריסת בתי־תפילה, אסלום בכפייה ואף מעשי טבח של מוסלמים בנוצרים וביהודים — למשל בספרד המוסלמית במאה ה־11, בצפון־אפריקה במאות ה־ 11—13 ובמצרים הפאטמית והממלוכית במאות ה־12—16.

אך יש לציין, שחלק מן ההגבלות והגזירות הללו — במיוחד אלו הנוגעות ללבוש, לשירות בתפקידים ממשלתיים ולשיפוץ בתי־פולחן — לא נשמרו תמיד על־ ידי השליטים המוסלמים. אי־ הקפדה זו נכונה במיוחד לגבי השלטונות העות׳מאניים ובעיקר בתקופת הזוהר של הקיסרות, במאות ה־15 וה־16. יש גם לציין שהיו הבדלים בין יחס השליטים העות׳מאנים ליהודים לבין יחסם לנוצרים. בדרך־כלל הועדפו היהודים, שהיו מעטים ונאמנים למדינה העות׳מאנית, על־ פני הנוצרים שהיו רבים יותר וחשודים באהדה למעצמות אירופה הנוצריות. סולטאנ׳ם עות׳מאנים נאורים, כגון מוראד השני וביאזיד השני, שמלכו במאה ה־15,  נטו חסד רב ליהודים: הראשון החל את המסורת של העסקת יהודי כרופאו האישי, העניק ליהודים משרות גבוהות בחצרו ולא הטיל על נתיניו הגבלות לבוש; ואילו השני ציווה על מושליו ופקידיו להתייחס היטב ליהודים בכל חלקי הממלכה. גם בימי הסולטאנים סולימאן המחוקק וסלים השני, במאה ה־16, המשיך ה מילת היהודי לשגשג. במידה רבה יש לזקוף שגשוג זה לזכותם של אישים יהודים שנשאו בתפקידי חצר רמים, ובראשם דון יוסף נשיא, ששימש כיועצם הקרוב של כל אחד משני הסולטאנים הנ״ל וכן משה המון ויוסף המון שהיו רופאי החצר. אר היו גם זמנים קשים ליהודים, ובייחוד בתקופות הירידה של האימפריה העות׳מאנית, במאות ה־17 וה־18, שבהם חלה הרעה ניכרת במצבם. שליטים עות׳מאנים קנאיים הקפידו על קיום ההגבלות המשפילות על היהודים והנוצרים, ואפילו סולטאנים ליבראליים, שדגלו ברפורמות פנימיות, מסוגו של סלים השלישי (1789—1807), הקפידו על הגבלות וגזירות הלבוש, שחלו על הנתינים הלא־מוסלמים.

שניות זו במצב היהודים והנוצרים שררה גם בפלכים העות׳מאנים של הסהר הפורה ומצרים, שהיו מרוחקים מן המטרופולין ומפיקוח הממשלה המרכזית בקושטא. מחד־גיסא שימשו אישים יהודים בתקופות מסוימות בתפקידים בכירים באוצר ובמינהל הפרובינציות, ולפרקים גם בייעוץ למושלי הפלכים העות׳מאנים. אפשר להביא כדוגמא את בני משפחת פרחי, ששימשו כמנהלי האוצר במחוזות דמשק ועכו, או את חוגיה יעקוב ואסחאק, שפעלו כבנקאים־יועצים בבצרה ובגדאד״ או את בני משפחת פיג׳וטו, שניהלו כעשר קונסוליות אירופיות בחלב — כולם במאה ה־19. בדומה לכך סוחרים יהודים ניהלו, לפרקים תוך תחרות עם נוצרים, מסחר ער ומשגשג במרכזי הסחר המקומיים והבינלאומיים שהתפתחו בערים שונות באימפריה העות׳מאנית. השגשוג הכלכלי והביטחון היחסי איפשרו לקהילות יהודיות אחדות לפתח מערכות־חינוך ולנהל חיי תרבות ויצירה דתית במשך תקופות שונות ובעיקר תחת שלטון מושלים סובלניים. אולם, מאידך־גיםא, לאורך תקופות אחרות, תחת מושלים קנאיים או בעתות של שלטון רופף, היו היהודים ברחבי האימפריה נתונים להגבלות משפילות וכן לסחיטות כספים קשות, להתנכלויות ולאלימות פיזית מצד ההמון המוסלמי והמושלים המקומיים גם יחד.״

כאן המקום להעיר, שגם מוסלמים נעשקו וסבלו לעתים קרובות בתקופות של שליטים עריצים ופקידים תאבי־בצע, שכן המשטר של אותם ימים היה משטר של ניצול שהזיק לרווחתם החברתית והכלכלית של הנתינים נעדר כל ערבות לחיים ולרכוש נגד האלימות, החמדנות או שרירות־לבם של החיילים־הפקידים… ברם, בניגוד ליהודים מצאו מוסלמים רבים מגן אצל מנהיגיהם הדתיים רבי־ההשפעה, או תחת חסות ראשי קבוצות וארגונים צבאיים ותקיפים מקומיים אחרים; ואף לא היתה כל רבותא בהתקוממות תושבים מוסלמיים נגד שליט עריץ, בהסתיימה בגירוש ואפילו רצח השליט.

היהודים לא העזו ולא יכלו לקום נגד משעבדיהם. במקומות הספורים, שבהם השיגו חסות בצילם של שליטים מוסלמים מקומיים, נאלצו לקנותה במיטב כספם; ואילו במקומות האחרים דוכאו על־ידי הנכבדים והתקיפים המקומיים וכן סבלו השפלות קשות מצד ההמון המוסלמי אשר אילצם ללכת במקום שהבהמות הילכו בו, כפה עליהם לטאטא רחובות או לשאת משאות לא־להם, גרם להם פגיעות גופניות ועוד. מעשי התנכלות והשפלה אלו, כשהם שלובים בהגבלות בתחומי הדת והחברה, שכבר צוינו למעלה, הינם תמציתה של נתינות מדרגה נחותה באימפריה העות׳מאנית־מוסלמית במשך מאות בשנים, שהיתה מנת־חלקם של היהודים.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר