פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה.

ארוחה מרוקאית זה סקס

ארוחה מרוקאית זה סקס. לא במקרה המאכל המרוקאי מספר אחת זה כוסכום – סקסו במוג׳רבית. לראות את הכוסכום רחב למטה והולך וצר למעלה מוקף קישואים, גזרים ובשרים ועל ראשו גרגרי חומוס, שקדים וצימוקים זה לראות ברברית במערומיה מקושטת במחרוזות נחושת וענבר. האוכל המרוקאי הוא באמת האהבה היחידה, האמיתית והנאמנה, שנותרה בעולם, שבו הכל סחיר ומכיר. בימים של איידם והטרדה מינית נוח יותר לחזר אחרי כוסכום ומופליטה ולעשות אהבה עם ספינזאת וגריווז. לכן בלילות של בדידות אני מבלה בלבשל תבשילים ולזלול אותם.

אכילה זה אקט אחרון

להכין אוכל מרוקאי או לאכול אותו זה לאהוב אותו. אתה בוחר לך את החומר הרצוי לך, בודק אותו ללא כפפות גומי, מקלף, מפשיט, חותך, לש ומעסה, ומכין את ה״תסרמילה״, זורה במו אצבעותיך את התבלינים, מעריך את קמצוץ הכמון והקינמון, משחרר, מפזר, עוצר ומוסיף, שם על האש, טועם ומריח ללא הפסקה, מתבשם, מוסיף וגורע ואוכל. חלק גדול של ההנאה מהאוכל המרוקאי זה עצם הכנתו ובישולו. אכילתו זה רק האקט האחרון אחרי משחק האהבה הארוך.

דוגמנית עירום

באחד המסעות שלי נזדמן לי להכיר על החוף יפני קטן וממושקף. הוא ישב ליד אוהל קטן, על שרפרף קטנטן ודג דג קטנטן. הוא טיפל בדג שהיה בגודל סרדין, כאילו היה לווייתן, פרם אותו לשניים, המליח אותו, הוסיף כמון, סויה וטפטף עליו שלושה־ארבעה מיני רטבים יפניים. על אלה הוא פרס חתיכת ביקון, אחר כך קילף בצל וחתך לחתיכות קטנטנות, עטף את הדג בבצל, שם אותו על נייר כסף וצילם אותו במצלמה מכל הזוויות, כאילו היה דוגמנית עירום, אחר כך סגר את נייר הכסף ושם את הדג על האש. כשהדג התבשל, הוא הוריד מעליו את נייר הכסף, הריח אותו ובלע אותו במכה אחת. ההכנה ארוכה כמו משחק האהבה, האכילה מהירה וקצרה.

״הסעודה האחרונה״ ו״הזלילה הגדולה״

בעבודתי כפרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב ניתחתי לא פעם סעודות מפורסמות בהיסטוריה של התרבות והקולנוע. בציור המפורסם של ״הסעודה האחרונה״ עיני הסועדים בדרך כלל אינן בצלחת אלא באדונם, ישו, או כלפי מעלה בפוזה של תפילה. הסועדים הם על טהרת הגברים ללא נשים, ועל השולחן על פי רוב אין כמעט כלים או דברי אוכל. הסצינה היא סצינה של סעודה, אבל הכל מכוון כדי להדגיש את האווירה הרוחנית ולהחליש את הצד החומרי. הסעודה המפורסמת של פליני ב״סטיריקון״ היא היפוכה של הסעודה האחרונה. זאת היא יותר ארוחת פיגולים. זונות ועבדים חוברים לאצילים בזלילה משולבת באורגיה, עישון וריקודים אירוטיים. לשולחן מוגשות בהמות שלמות מבושלות, מהבילות ואבוסות, ואבריהם של הסועדים משמשים בעת ובעונה אחת לאכילה ולהנאות מין. הסעודה ב״סטיריקון״ היא ביטוי מובהק לרומא הפגאנית והדקאדנטית של נירון לפני בוא האלוהים. כך גם ב״הזלילה הגדולה״ של מרקו פררי בו חבורת הזוללים והזוללות מסתגרת בווילה עשירה לפולחן פרוורטי בן ימים של מין, זלילה וסביאה, עד שאחד־אחד הם מתפוצצים למוות. מטפורה ברורה לחברת השפע והצריכה באירופה של שנות השבעים.

״הסעודה של בבט״

״הסעודה של בבט״ של גבריאל אקסל, לעומת זאת, היא אירוע מעודן במיוחד. הסועדים, שהם חברי כת נוצרית של סגפנים, נאלצים מתוך חובה למארחים, לאכול מן המעדנים המופלאים, כשהם מתייסרים ועוצרים בכוח את גניחות ההנאה האסורה להם על פי אמונתם. זהו אירוע רוחני טהור, מקביל ל״הסעודה האחרונה״, למרות שמדובר באחת הסעודות היקרות, העשירות ואנינות הטעם, שעוצבו אי פעם בקולנוע. ב״הסעודה של בבט״ הסועדים, למעשה, אוכלים את בשרה ודמה של בבט המבשלת, שמגישה להם למאכל את כל הונה מתוך אהבה. מצד שני אפשר שעם כל רוחניותה הסעודה של בבט באה במקום סקס לחבורת הקשישים, שדתם אוסרת עליהם את הנאות הגוף. בבט, הטבחית הצעירה שמכינה במטבח את המרקחות המכשפות, טועמת ומתבשמת, נראית עצמה כמגיעה לפורקן. למעשה יש פה שילוב של פולחן דתי ואירוטי, כשהצעירה במקום להפקיר לפני האורחים את גופה במיטה, מקריבה אותו על השולחן לסעודה.

הסעודה המרוקאית

בסעודה המרוקאית יש משהו מהסעודה של בבט. גם כאן יש שילוב של פולחן דתי ואירוטי. האישה המרוקאית, יהודייה או ערבייה, חיה במצור של חוקים ואיסורים דתיים, מאחורי חומות של בית, לבוש ורעלה. הדרך היחידה שלה להיראות, לפתות, להיחשף, להתבטא היא דרך המטבח והבישול. בקדירה שלה היא למעשה מציגה את עצמה ואת יכולת האהבה שלה. כשהיא צובעת, מתבלת ומבשמת את התבשיל, היא בעצם עושה את זה לגופה. כשהיא חושפת את הקדירה על השולחן היא בעצם עושה סטריפטיז וחושפת את עצמה. וכשאתה אוכל את תבשילה, אתה אוכל אותה. כמו שהפתגם אומר ״האדא כבזהא, כיף יכון פראסהא״ – ״זה הלחם שלה, איך יהיה המשכב שלה״. רק אישה מרוקאית מסוגלת לעשות מימונה עם עשרות תבשילים ומגדים, אפויים, מטוגנים ומבושלים עם אלף צבעים, ריחות וטעמים ולהזמין אל השולחן את כל העיר, כי על השולחן היא מציגה את כל יופיה, חינה וטעמה, בדיוק בדרך שבה בבט עושה זאת בסעודתה, אלא שסביב שולחן הסעודה המרוקאי לא יושבת כת של סגפנים דתיים, אלא חבורה של אוהבי חיים ואניני טעם, וגם כשהם מתבלים את ישיבתם בפיוט וכלי זמר, החושים ערים והיצרים לוהטים, ואפשר בהחלט לומר, שמי שלא אכל אוכל מרוקאי לא עשה סקס מימיו.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר