Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

עמוד 4 מתוך 12123456789101112

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

ד"ר יגאל בן-נון: ראיון על טביעת ספינת אגוז בחופי מרוקו, איסר הראל וגולדה מאיר

 
http://youtu.be/qI1RpUNpMmE

 

http://www.youtube.com/watch?v=qI1RpUNpMmE

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-הערבים הם הדבר הכי טוב שקרה לאירופה

הערבים הם הדבר הכי טוב שקרה לאירופהיגאל בן נון 2

אתחיל מן הסוף. הגירת הערבים היא הדבר הטוב ביותר שקרה לאירופה ב–50 השנים האחרונות. "צרפת השתנתה", "צרפת כבר לא מה שהיתה", "הערבים השתלטו על אירופה": כך אומר לי בעצב כל מי ששומע שגרתי 14 שנה בצרפת. הם מצפים ממני להסכמה כמובן, כאילו שאר העולם לא משתנה. כאילו צרפת חייבת להישאר כפי שנראתה בסרטים בכיכובם של ז'אן גאבן, אלן דלון או לואי דה פינס בימי ילדותם. כאילו אסונה של אירופה הוא הערבים. כאילו ברור שחייבים לעצור את ההידרדרות.

אין מה לעצור. הערבים באירופה הם עובדה קיימת. הגיע הזמן לעכל שאין דרך לחסום את ההגירה של סינים, פקיסטאנים או ערבים לאירופה. הם ימשיכו להגיע אליה ואין טעם לטמון את הראש בחול. קליטתם של מהגרים אינה דבר קל: היא מלווה בטראומות, מנת חלקו של כל מהגר. המהגרים שזה עתה באו מנוצלים, מושפלים ומופלים לרעה. אבל אחרי זמן מה המאסה הגדולה שלהם נקלטת ונהפכת לחלק אינטגרלי מאוכלוסיית המדינות הקולטות. לכן, אירופה לא תהיה מה שהיתה, וטוב שכך.

היום המהגרים מופלים לרעה. אך מי ימנע מחר מערבים, הודים וסינים להיבחר לראשי ערים, לחברי פרלמנט או לראשי מפלגות בכל אירופה? זה יקרה יותר מהר ממה שאנו חושבים. וזה מה שמפחיד את הישראלי. כי בעיניו הערבים הם טרוריסטים. הם אנטישמים. אנטי־ישראלים. הם יכפו את השריעה באירופה. נכון, יש טרוריסטים ערבים שהגיעו לדרגת שפלות, שנאה וגזענות מן הבולטות בעולם. חובה להילחם בהם. אבל רוב הערבים בצרפת, לדוגמה, הפכו לפטריוטים צרפתים. נסו להזכיר לבנו של מהגר ממרוקו את מוצאו הערבי והוא יקרא לכם גזענים: "אני צרפתי כמו כולם". בבית הספר יכול היה לבחור ערבית כשפה זרה שנייה אך העדיף עליה ספרדית או איטלקית. ישראלים יופתעו לגלות שערבים רבים בצרפת חשים אהדה כלפי יהודים ומגלים הערצה מפתיעה לישראל, יותר מצרפתים ותיקים.

אין אפשרות לדעת כמה ערבים חיים כיום בצרפת, מן הטעם הפשוט שרישום הדת או המוצא האתני אסורים בה לפי חוק. בעולם הנאור אין אזכור מסוג זה במסמכים רשמיים. ככל שיהיו יותר מהגרים מאפריקה ומאסיה כך ייטב לאירופה: במוקדם או במאוחר, ילדיהם ונכדיהם יתחתנו עם בני המקום ובנותיו, וישנו את הדמוגרפיה של ארצותיהם. הם ייהפכו בהדרגה לצרפתים, לבלגים, לשוודים ולגרמנים ויגרמו לתסיסה חברתית ולבחינה מחודשת של תרבות היבשת. ובדיוק משום כך זאת תהיה אירופה שונה: לא אירופה שהידרדרה לגזענות הקיצונית ביותר בהיסטוריה העולמית, לא אירופה שהמיטה אסונות איומים על האנושות.

הלקח האירופי מהמחצית השנייה של המאה העשרים ברור: הסתגרות אתנית־דתית־לאומית הובילה לאסון. אירופה שקעה בתוך הרג מאסיבי כי צמחה בה לאומנות אתנית. מה היה קורה לו מיליוני ערבים, אפריקאים, הודים וסינים היו חיים בה ערב המלחמה? האם היתה יכולה להתקיים בה תוכנית השמדה אילו נישואים מעורבים בין קבוצות אתניות היו נפוצים בברלין, בפאריס, ברומא ובלונדון? קידמה מדעית ותרבות גבוהה לא מנעו מאירופה להידרדר לגזענות אתנית. הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאירופה הוא הגעת מאסה של זרים מארצות עניות שייקלטו בתוכה.

הדברים אינם פשוטים: הארצות העשירות מתגוננות בדרכים מתוחכמות. אחרי תור הקולוניאליזם ושנות הניצול, האפליה והדעות הקדומות, הגיע תור הסברת הפנים. בצפון אמריקה, ובמיוחד בקנדה, המציאו מונח חדש: "רב־תרבותיות". צמד מלים סימפטי שמשמעותו: גם לכם המהגרים מארצות נחשלות יש תרבות. אנחנו מכבדים אותה כמו את התרבות שלנו. לא נכפה עליכם את תרבותנו. להיפך, נעזור לכם לשמר את תרבותכם. כדי לשמור על עליונותם, הממסדים התרבותיים סגרו את המהגרים בתוך פולקלור ארצות מוצאם ויצרו סגרגציה, סוג מעודן של אפרטהייד, בינם לבין תרבויות המהגרים (ערבים, הודים, סינים, אפריקאים ועוד). הישגי התרבות האוניברסליים נותרו נחלתם של "העמים הנאורים" והאחרים הוכנסו לסד של מסורות עממיות.

כך קרה גם בישראל. לרב־תרבותיות קראו כאן "כור היתוך": הוותיקים שלטו בחיי התרבות הגבוהה והותירו לעולים את הגטו של הפולקלור. הממסד יצא מגדרו כדי לטפח חגיגות עדתיות כתחליף לטיפוח תרבות. הוא עמל, באופן ציני, להלל מסורות עדתיות ולהציגן כביכול כתרבות גבוהה, כאילו היו שוות ערך לתרבות האוניברסלית וליצירה התרבותית העברית שנוצרה בארץ. כך למשל זכתה המימונה למעמד מועדף אצל פוליטיקאים. במלים אחרות: ניתן לכם הרבה מימונה ושירים מזרחיים נלעגים ברדיו, ננשק את ידו של הרב עובדיה יוסף, ותשאירו לנו את הנהלות הפילהרמונית, הבימה, האופרה והאקדמיה. בכל אלה אנחנו נשלוט. הממסדים שמרו על כוחם תוך שימוש בצביעות ובזריית חול בעיניים. הם יצרו יישובים חד־אתניים כמעט, על טהרת המהגרים, ועיכבו זמן רב את אפשרות קליטתם בחברה הכללית. למרבה הצער, אינטלקטואלים אחדים מקרב בני המהגרים החדשים נפלו בפח שטמנו להם חסידי הסגרגציה התרבותית. כלומר: אם נמנע ממני להיקלט בתוך התרבות הישראלית, אם תרבות זו הקיאה אותי, אאמץ לעצמי את מסורות עדתי או, גרוע יותר, אמציא לעצמי, בהשפעת אופנות זרות, "זהות מזרחית" מלאכותית ואמורפית, בעיקרה מחאתית, שאף שוללת את קיומה של תרבות ישראלית. כך הציבו את עצמם "המזרחים המקצועיים" בשולי החברה, במקום להיאבק על הנהגתה, הפכו לקורבנות הרב־תרבותיות, ופיתחו עמדות גזעניות כלפי הישראלים – שבעיניהם אינם אלא אשכנזים.

למרות הקידמה התרבותית, החברה הישראלית סובלת מסגמנטציה חריפה. אפשר לומר שחיים בישראל כמה עמים נפרדים: הערבים חיים בנפרד מן היהודים, החרדים פרשו מן הציבור והמתנחלים חיים במדינה בתוך מדינה. זהו מצב של אפרטהייד. חרדים, ערבים ומתנחלים נבדלים מיתר הישראלים בכך שהם לא חיים, לא אוכלים ולא לומדים ביחד אתם ולא מתחתנים אתם. מידור הרמטי זה אינו מבשר טובות מבחינה דמוגרפית. ישראל היא מן המדינות הבודדות בעולם שזהות אזרחיה תלויה רשמית במוצאם האתני.

תלותה הבלבדית של הישראליות ביהדות היתה אולי נכונה כאשר המדינה סיפקה פתרון הומניטרי לפליטי השואה וליהודים מארצות מצוקה. האם יש הצדקה היום שזהותנו הישראלית תיקבע רק על פי קריטריונים דתיים? למרבה האירוניה, ישראלי יכול להיות חסר דת, אנטי דתי או להמיר את דתו ועדיין להישאר ישראלי. לא כך לגבי לא יהודי שרוצה לקשור את עתידו לישראל ולעמה: הוא יהיה ישראלי רק אם ימיר את דתו לדת שרוב הישראלים אינם מאמינים בה. לפי החלטות המדינה, יהדותנו אינה מבוססת על אמונה דתית אלא על מוצא אתני מפוקפק.

הציונות, שרצתה ליצור "מקלט לילה" ליהודים, השיגה את מטרתה ותפקידה נגמר. ישראל אינה יכולה להמשיך לדגול ברעיונות אנכרוניסטיים. האם יש עדיין צורך בסוכנות היהודית? האם לא כדאי להקים במקומה סוכנות לאומית להגירה לפי צורכי המדינה ועל פי שיקולים הומניטריים? האם ערביי ישראל חייבים להיות מנודים מן החינוך הכללי, מן הערים, מן החובות ומן הזכויות שלנו? מדינות מתוקנות התגברו על הבעיה וביטלו כל רישום של דת או של מוצא אתני ("לאום" במושגי משרד הפנים) מכל מסמך רשמי, גלוי או חסוי. אל לנו להתנהג כנבדלים מן החברה האנושית בעולם הגלובלי. אנחנו די חזקים כדי להפסיק להתנהג כגזע נבדל ולהפוך לעם נורמלי ללא סגרגציה אתנית, דתית ומגדרית.

מדינה המתקיימת על טהרת המוצא האתני מסכנת את עצם קיומה. חד־אתניות יהודית תוביל להתפרצויות גזעניות ומחירה יהיה כבד.

ד"ר בן־נון הוא היסטוריון וחוקר מקרא באוניברסיטת הסורבון בפאריס

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

 Nasser parle de son entretien avec les frères musulmans sur la question du voile.avi

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

המאמר לקוח מתוך הספר :

" פאס וערים אחרות במרוקו "

" אלף שנות יצירה "

בעריכת : משה בר -אשר – משה עמאר – שמעון שרביט

בשל אורך המאמר והערות המחבר שמופיעות לצד לאורך המאמר, הרי שאני מביא אותו בהמשכים…..

זהו מסמך נדיר בייחודו….הדן לראשונה בנושא רגיש ביותר, שאף חוקר לא טיפל בו…..ד"ר יגאל בן-נון, עשה זאת מתוך רצון עז לחשוף את האמת ו-, וזוה טסעו של כל חוקר, אך בעיקר העלאת שמות האנשים שהיו מעורבים, למען יזכרו הדורות הבאים וגם אלה מבינינו שנושא זה קרוב ללבם…..

אני מתכבד להביא בפניכם את המאמר המלא ככתבו וכלשונו….כמובן באישורו של מר יגאל בן-נון

קריאה נעימה……
יגאל בן נון 2

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. הסניף המשותף לשתי הערים הוקם כבר בשנת 1955 על ידי מפקדה הראשון של ״המסגרת״ שלמה יחזקאלי ופעל ברציפות עד לאירוע הנזכר. בראשית שנת 1961 עמד בראשו אנדרה נידם מפאס וסגנו היה מאיר אלבז ממכנאס.

 הסניף אופיין בכמות פעילים גדולה בקהילה יהודית מסורתית בהשוואה ליהודי קזבלנקה, הגם שפעיליה הראשיים נמנו עם שכבה חברתית חילונית ברובה. התמוטטות סניף משותף זה בחודש פברואר 1961 גרם לסדרת מעצרים תוכפת בקרב מתנדבי הרשת בקזבלנקה, שהביאה, כשבוע לאחר מכן, לחיסולה של ״המסגרת״, להסכם דיפלומטי עם שלטונות מרוקו בחודש אוגוסט ולפינויה המאורגן של יהדות מרוקו.

מאמר זה מתבסס על מסמכי ארכיון שהותרו זה זמן מה לעיון וכן על שחזור מדויק של השתלשלות האירועים הקשורים במבצע הפצת כרוז מחאה ישראלי שכונה בשם ״מבצע בזק״. למרות השחזור נותרו שאלות אחדות ללא תשובה מספקת באשר להתנהגותם של השליחים כלפי פקודיהם ערב מעצרם. על שהתרחש אחרי המעצרים בפאס־מכנאס במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה יפורסם מאמר נפרד.

שנת 1961 הייתה שנה משמעותית בתולדות מרוקו וקהילתה היהודית. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל היהודים שם: ב־3 בינואר הגיע גמל עבדלנאצר למרוקו להשתתף בוועידת הליגה הערבית בקזבלנקה וגרם לגל התנכלויות מצד משטרת מרוקו שנחקקו בתודעת הקהילה כאירוע טראומתי. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים ״אגוז״ כשעל סיפונה ארבעים ושמונה נפשות. חודש לאחר מכן, ביום השלושים לטביעתם, הפיצה ״המסגרת״ כרוזים חריפים נגד השלטונות, שגרמו להתמוטטות המחתרת הישראלית במרוקו. באותו החודש נפטר המלך מוחמד החמישי, ימים אחדים אחרי שקיבל לשיחה את ראשי הקהילה. בנו מולאי חסן הוכתר מיד תחתיו. באוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקנים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה, ובנובמבר החל ״מבצע יכין״ שהביא לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה, והדבר שינה את המבנה הדמוגרפי בישראל.

חודשים מעטים קודם טביעת הספינה ״אגוז״ צייר מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר תמונה קודרת ביותר של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כ-80% מ-240,000 יהודי הקהילה ביקשו להגר וכ-60% מתוכם ביקשו לעשות זאת מיד ויש לעזור להם לצאת. 20% הנותרים קיוו שיוכלו להישאר במקום, אך הביאו בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנים אנשי עסקים שחרדו לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי והממשלתי. אולם, לדברי עמר, בתוך חמש שנים מן התאריך הנזכר עשויים בתי הספר להכין מאגר עובדים מוסלמים צעירים שיכבוש את שוק העבודה. המצב יגרור תחרות בין עובד יהודי למוסלמי, ויש להיאבק על הזכות על ידי איחוד הכוחות בקהילה. אולם לדבריו, איש לא היה אופטימי: ״היום צריכים אותנו, אבל מחר?״ נוסף על כך הייתה קיימת בעיית יהודי הכפרים הקטנים בדרום המדינה. המצב שם היה קשה ביותר מכל הבחינות. ובשעת מהומות נגד היהודים, הם יהיו הקרבנות הראשונים, אשר על כן היה חשוב להעבירם בהקדם לריכוזים עירוניים.

על פי המפקד שערכה הממשלה בקיץ 1960, חיו במרוקו 22,595,456 תושבים מתוכם 158,806 יהודים (בחלוקה כמעט שווה בין גברים לנשים) שהם 1.4% מכלל התושבים, רק מעט פחות מ-173,250 היו בעלי אזרחות צרפתית. שאר המיעוטים היו האלג׳ירים והספרדים. מכיוון שנתוני המפקד התפרסמו רק בשנת 1963, המשיכו הגורמים הישראלים והיהודים להפריז במספר היהודים ולנקוב במספר 250,000 יהודים.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. הסניף המשותף לשתי הערים היגאל בן נוןוקם כבר בשנת 1955 על ידי מפקדה הראשון של ״המסגרת״ שלמה יחזקאלי ופעל ברציפות עד לאירוע הנזכר. בראשית שנת 1961 עמד בראשו אנדרה נידם מפאס וסגנו היה מאיר אלבז ממכנאס.

 הסניף אופיין בכמות פעילים גדולה בקהילה יהודית מסורתית בהשוואה ליהודי קזבלנקה, הגם שפעיליה הראשיים נמנו עם שכבה חברתית חילונית ברובה. התמוטטות סניף משותף זה בחודש פברואר 1961 גרם לסדרת מעצרים תוכפת בקרב מתנדבי הרשת בקזבלנקה, שהביאה, כשבוע לאחר מכן, לחיסולה של ״המסגרת״, להסכם דיפלומטי עם שלטונות מרוקו בחודש אוגוסט ולפינויה המאורגן של יהדות מרוקו.

מאמר זה מתבסס על מסמכי ארכיון שהותרו זה זמן מה לעיון וכן על שחזור מדויק של השתלשלות האירועים הקשורים במבצע הפצת כרוז מחאה ישראלי שכונה בשם ״מבצע בזק״. למרות השחזור נותרו שאלות אחדות ללא תשובה מספקת באשר להתנהגותם של השליחים כלפי פקודיהם ערב מעצרם. על שהתרחש אחרי המעצרים בפאס־מכנאס במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה יפורסם מאמר נפרד.

שנת 1961 הייתה שנה משמעותית בתולדות מרוקו וקהילתה היהודית. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל היהודים שם: ב־3 בינואר הגיע גמל עבדלנאצר למרוקו להשתתף בוועידת הליגה הערבית בקזבלנקה וגרם לגל התנכלויות מצד משטרת מרוקו שנחקקו בתודעת הקהילה כאירוע טראומתי. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים ״אגוז״ כשעל סיפונה ארבעים ושמונה נפשות. חודש לאחר מכן, ביום השלושים לטביעתם, הפיצה ״המסגרת״ כרוזים חריפים נגד השלטונות, שגרמו להתמוטטות המחתרת הישראלית במרוקו. באותו החודש נפטר המלך מוחמד החמישי, ימים אחדים אחרי שקיבל לשיחה את ראשי הקהילה. בנו מולאי חסן הוכתר מיד תחתיו. באוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקנים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה, ובנובמבר החל ״מבצע יכין״ שהביא לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה, והדבר שינה את המבנה הדמוגרפי בישראל.

חודשים מעטים קודם טביעת הספינה ״אגוז״ צייר מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר תמונה קודרת ביותר של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כ-80% מ-240,000 יהודי הקהילה ביקשו להגר וכ-60% מתוכם ביקשו לעשות זאת מיד ויש לעזור להם לצאת. 20% הנותרים קיוו שיוכלו להישאר במקום, אך הביאו בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנים אנשי עסקים שחרדו לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי והממשלתי. אולם, לדברי עמר, בתוך חמש שנים מן התאריך הנזכר עשויים בתי הספר להכין מאגר עובדים מוסלמים צעירים שיכבוש את שוק העבודה. המצב יגרור תחרות בין עובד יהודי למוסלמי, ויש להיאבק על הזכות על ידי איחוד הכוחות בקהילה. אולם לדבריו, איש לא היה אופטימי: ״היום צריכים אותנו, אבל מחר?״ נוסף על כך הייתה קיימת בעיית יהודי הכפרים הקטנים בדרום המדינה. המצב שם היה קשה ביותר מכל הבחינות. ובשעת מהומות נגד היהודים, הם יהיו הקרבנות הראשונים, אשר על כן היה חשוב להעבירם בהקדם לריכוזים עירוניים.

על פי המפקד שערכה הממשלה בקיץ 1960, חיו במרוקו 22,595,456 תושבים מתוכם 158,806 יהודים (בחלוקה כמעט שווה בין גברים לנשים) שהם 1.4% מכלל התושבים, רק מעט פחות מ-173,250 היו בעלי אזרחות צרפתית. שאר המיעוטים היו האלג׳ירים והספרדים. מכיוון שנתוני המפקד התפרסמו רק בשנת 1963, המשיכו הגורמים הישראלים והיהודים להפריז במספר היהודים ולנקוב במספר 250,000 יהודים.

זהו מאמר ארוך ביותר, להביאו בפעם אחת יהיה זה הדבר מיותר כיוון שאיש לא יקדיש שעה שלמה לקרוא אותו, ולכן אני מביא אותו בקטעים….ממליץ לעקוב אחת הפרסום של המאמר עד סופו

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-טביעת ״אגוז״

טביעת ״אגוז״

שם הקוד של העיר פאס במסמכי המוסד היה ״וינסנט״. על פי מגמות עבודתו, מינה שלמה יחזקאלי שליחים כמפקדי סניפים במחוזות. בסניף פאס פעלו בין השאר השליחים יצחק בר ואחריו ג׳ורג׳ בן־נעים.

יצחק בר נולד בשנת 1916 בירושלים למשפחה שישבה בארץ זה ארבעה דורות. בן 16 היה בהתגייסו להגנה, ושירת כקצין חבלה במלחמת השחרור בירושלים. הוא גויס למוסד בשנת 1955 והשתתף בקורס הראשון לשליחים וגם היגאל בן נוןדריך בו בנושא השימוש בחומרי חבלה. באותו קיץ השתתף בהשתלמות לטיפול במאגרי נשק והכנת סליקים ניידים להעברת מסמכים וכספים. בר בא לקזבלנקה בנובמבר 1955, ואימן צעירים בחומרי חבלה בשלוחת לביא והיה ממונה על סניף מכנאס־פאס. בפאס פנה תחילה לסוחר השמנים מכלוף אילוז, שניהל את משרד העלייה במקום לפני העצמאות ובעיקר הסתייע בחברי תנועות הנוער של הדד. ראשון המגויסים היה ז׳אק חמו. לעומת הצלחתו בפאס, לא הצליח בר, לדבריו, להקים סניף של ״המסגרת״ במכנאס

הערת המחבר : בקיץ 1957 ניהל בר השתלמות בנווה הדסה שלמדו בה מקצועות חבלה ומודיעין. השתתפו בה כחמישים חניכים מצפוךאפריקה ובמהלכה ביקרו משה דיין ואיסר הראל את החניכים. בר פעל בהמשך בקונסטנטין באלג׳יריה בזמן תגובת הירי של ״המסגרת״ נגד מוסלמים. התחתן עם יהודייה מאלג׳יריה ויצא לשליחות בתוניסיה. בהמשך עסק גם בפינוי כפרי תאורירת ודברו שליד אוז׳דה. ״עלייתם ארצה של קהילות תאורירת ודבדו״, עדות יצחק בר, ארגון פעילי המחתרת בצפוךאפריקה(אפ״מ) חוברת 4. מאיר(מישל בגוף המאמר) קנפו, המחתרת היהודית במרוקו 2001,1964-1955 (מחתרת) עמי 93-92.

בן־נעים נולד בפאס בשנת 1930. עלה לישראל בשנת 1948 ונלחם במלחמת השחרור. הוא שירת כרב סרן בחיל המודיעין עד שנת 1957, ואז גויס למוסד ויצא לעיר טנג׳ה. הוא הגיע בדרכון בלגי על שם ז׳אן בולנג׳ה(Jean Boulanger) וקיבל את הכינוי ״סיסרא״. במרוקו כונה בשם ״מוגמבו״. בן־נעים עסק במבצעי הברחה בתיעוד מזויף דרך המובלעות הספרדיות ושימש סגנו של יעקב מירד(מיו) עד מעצרו בקיץ 1958. סייעו בידו מתנדבים מקומיים ובהם יהודה כרוב (יא״כ) ומוריס כהן(מא״כ), יוסי בנג׳יו ופאקו. פאקו, בן ארבעים, עבד כמלצר, נחשף על ידי המשטרה ונעצר. הוא אולץ להצביע על מפעילו בן־נעים. השניים קבעו דרכי קשר ביניהם, שלפיהם המתנדב, שלא ידע את שם מפעילו וכתובתו, היה צריך לעבור בזמנים קבועים במקומות שנקבעו מראש ולראות אם השליח נמצא במקום. בן־נעים נעצר בידי המשטרה אחרי שזוהה ברחוב בידי פאקו. לטענת השליח יעקב אבישר ששירת בטנג׳ה נעצר בן־נעים בגלל הלשנת הרב של טנג׳ה, שהזהירו להפסיק את פעילותו למען ההגירה המחתרתית.

 בן־נעים הועבר למעצר בתיטוואן, והואשם בפעילות בלתי חוקית אך לא עונה. ייצג אותו עורך־הדין הצרפתי לרואה(Leroy). הוא אמנם הודה שעסק בהברחת מהגרים, אך לא חשף את זהותו הישראלית. אחרי שלושה חודשים וחצי בבתי כלא בטנג׳ה ובתיטוואן, שוחרר בערבות, ונקבע לו תאריך להתייצבות במשטרה. לדברי אבישר, כוונת המשטרה הייתה לתת לו חופש פעולה כדי שיחשוף את שותפיו. בן־נעים הועבר על ידי יהודה כרוב ומורים כהן מטנג׳ה לקזבלנקה עד שיחזקאלי, מידד ואבישר הבריחו אותו דרך שדה התעופה לפריס בדרכון בלגי חדש ובזהות מוסווה. הוא נידון, שלא בנוכחותו, לשתים עשרה שנות מאסר

הערת המחבר : אחרי חודשים אחדים בישראל, יצא בן־נעים בינואר 1959 לפקד על העיר אלג׳יר מטעם שלוחת לביא וישב שם עד אחרי עצמאות אלג׳יריה בשנת 1962. אליאס כהן מזכיר שליח ישראלי בשם סיסרא שישב בטנג׳ה והכין תעודות מזויפות. הוא מציין שכמפקד ״לביא״ במרכש נשלח למשרדו של בן־נעים בטנג׳ה להוציא משם כל חומר או ציוד שעלול לשמש חומר מרשיע נגדו. בקיץ 1959 ניהל בן־נעים עם משה ליבה השתלמות של ״המסגרת״ באחוזת קמבוז. בזהות של מרוקני ממוצא מוסלמי וצרפתי, שירת במוסד באירופה ביחידת ״צומת״ בפיקוד יוסף רענן, עד שנת 1964 וחזר לשרת בחיל המודיעין של צה״ל עד שנת 1975. שיחה עם ג׳ורג׳ בן־נעים, חולון, 14 ביולי 2000. עדות א״כ [אליאס כהן], אליעזר שושני, חלק ב׳ ׳דברי חברים׳ (העמודים לא ממוספרים) – סודי – עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964. עותק של גד שחר.

בתנועות הנוער פעלו השליחים חיים יחזקאלי מתנועת דרור, אליהו חסון מתנועת הבונים,10 ויעקב בךטולילה מבני עקיבא. לדברי חגי לב, הממונה על המודיעין של ״המסגרת״, כשהגיעו שליחי התנועות למרוקו, הם בלטו כל כך בשטח שהיה צריך לפזרם בערי השדה בעיקר בפאס ובמכנאס, אך כעבור שלושה חודשים נאלצו חיים יחזקאלי, חסון ובן־טולילה לעזוב ערים אלה שכן בלטו בשטח, והכיסוי להימצאותם שם היה מפוקפק. באותה התקופה היה מספרם של כל חברי תנועות הנוער דל ביותר ולא עלה על עשרות אחדות. גם חיים יחזקאלי מציין שמשימת גיוס חברים חדשים לא צלחה ורק 80 חברים חדשים התווספו., שלמה יחזקאלי מזכיר בעדותו שלושה אישים בקהילה שיחסם ל״מסגרת״ היה החיובי ביותר: הרב דוד עובדיה מצפרו, אלפונסו סבאח, דניאל לוי וכן את רבני העיר פאס."

הערת המחבר : חיים יחזקאלי נולד בחיפה בשנת 1935. הצטרף לתנועת ״הצופים החלוצים״, התגייס לצה״ל בשנת 1953 ושירת בנח״ל. היה בין מייסדי היאחזות נח״ל קציעות על גבול מצרים. הצטרף לקיבוץ רעים בנגב. במבצע קדש נפצע בקרב וגויס ל״מסגרת״ באוגוסט 1957 על ידי שלמה יחזקאלי ב׳׳לשכת הקשר של משרד החוץ״ בקריה בתל־אביב. כינויו במרוקו היה ״ג׳יל״, ובמסמכי המוסד כונה בשם ״כוכב״. השתתף בקורס הכנה מטעם ״המסגרת״ שנערך במחנה אלנבי בירושלים. השתתפו בקורס 20 מועמדים וסיימו אותו 12 שיצאו לשליחות. הקורס נערך בניהול שלמה יחזקאלי. בנובמבר 1957, בגיל 23, יצא יחזקאלי כשליח של תנועת דרור למרוקו והדריך תחילה בפאס עם אלי חסון מתנועת הבונים. בשנת 1958 הגיע עם קבוצת חניכים להשתלמות שריכז גד שחר באחוזת קמבוז. כשהתעורר חשש שהמשטרה גילתה את פעילותו, נשלח למלון המפואר ממוניה במרכש שם התאכסן באותו זמן וינסטון צ׳רצ׳יל. עם סיום שליחותו במרוקו הציע לו הראל להתגייס למשטרת ישראל ולהקים בה ״יחידה סמויה״ בירושלים שטיפלה בפרשת יוסלה שוח׳מכר. סיים את שירותו בצה״ל בדרגת סגן־אלוף בשנת 1964. גר בירושלים ובנימינה. נפטר בסוף שנות השמונים. קנפו, מחתרת, עמי 272-270.

הערת המחבר : אליהו חסון יליד דמשק, כונה בשם ״הפקיר״ ובשם ״פול״. פעל מטעם תנועתו בפאס ובמכנאס. היה מנהל סניף בנק לאומי בפריס. חי בירושלים ועוסק בהשקעות.

הערת המחבר : יעקב בן-טולילה נולד בשנת 1935 בתיטוואן. עלה לישראל בשנת 1951 והתיישב בקיבוץ יבנה. למד לשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. יצא לשליחות מטעם תנועת בני עקיבא במרוקו בדרכון צרפתי על שם אדריאן אלוש מאלג׳יריה. שירת תחילה במכנאס מינואר 1958 ונשאר במרוקו עד ראשית 1960. היה בקשר עם הרב אברהם חזן והתארח אצלו. כינויו היה ״שלמה״ וב״מסגרת״ נקרא ״זבולון״. כיום גר בכפר מימון וכפרופ׳ לבלשנות מלמד לשון באוניברסיטת הנגב בבאר־שבע. שיחה עם יעקב בךטולילה, 20 באוגוסט 2004.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-זרמים רעיוניים באינטליגנציה היהודית במרוקו העצמאית

 

יגאל בן-נון – זרמים רעיוניים באינטליגנציה היהודית במרוקו העצמאית

כדרכו בקודש יגאל בן-נון מנפץ מיתוסים ישנים ומושרשים במחבתה של יהדות מרוקו, החל מתפקודה של ה "מסגרת " , טביעת הספינה " אגוז " וכלה בהרצאה הזו שמשפט הסיום שלה הינו משפט המחץ של כל ההרצאה…שווה צפיה….

אלי פילויגאל בן נון

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדיגאל בן נוןי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. 

כשמונה חודשים אחרי ההבנות שהושגו בין הנסיך חסן ובין הקונגרס היהודי העולמי, התרחש ב-11 בינואר 1961 אסון טביעת אוניית המעפילים ״אגוז״(פיסס) על 48 נוסעיה. אף שניכרו סימני עייפות בעבודת ״המסגרת״, קדמו להפלגתה ה־14 של הספינה" התלבטויות בשאלה אם נבון להתגרות בשלטונות המרוקנים לפני ועידת קזבלנקה ולפני ביקור עבדלנאצר במרוקו.15 לדברי יועצו של נחום גולדמן, ג׳ו גולן,16 בביקור נשיא מצרים במרוקו, הבטיח המלך מוחמד החמישי לאורחו שתיפסק יציאת היהודים מן המדינה. המלך מסר את הידיעה לגולן, וזה העבירה למנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ברוך דובדבני, ששהה במרוקו באותה העת. דובדבני מסר את השדר לגולדה מאיר בירושלים, אך שרת החוץ דאז לא הסכימה להיענות לבקשה, ובהוראתה לא בוטלו הפלגות הספינה." גם במרוקו העדיפו השליחים להמשיך בהפלגות ולהתעלם מן הבקשה.

עדות לרוח שבקרב ראשי המוסד בנושא הוצאתם המהירה של היהודים, אף אם הדבר כרוך בסיכונים, אפשר למצוא בדבריו של השליח אלכם קורני:

בעבודתנו אצה לנו הדרך. לא ניתן לנו להתכווץ ולהסתתר עד יעבור זעם ועד שיתבררו פני הדברים. הצורך בהוצאת מקסימום יהודים ממרוקו נעשה דחוף יותר ומוחשי יותר והמטה בפריס לחץ עלינו ללא הפוגה ותבע להמשיך במבצעים ולהוציא יהודים ויהי מה. אכן לא אחת נשלחו קבוצות עולים יהודים בנתיב זה או אחר אל עבר הגבולות של יבשה או ים, מבלי שניתן לנו לבדוק בעוד זמן את בטיחות המבצעים או הנתיבים. היה זה משחק פוקר והסתמכות על המזל הטוב. נאלצנו להתגרות בגורל כי כאמור המצב הוא שהכתיב לנו את דרכי הפעולה.

הערת המחבר : דברי קורני נוגעים לימים הראשונים להגיעו למרוקו באוגוסט 1959, אך הם מאפיינים את כלל הרגשת מנהיגי ישראל וראשי המוסד בשאלת מצב יהודי מרוקו ומקומם של הבטיחות והביטחון בפעולות ״המסגרת״. עדות א״ק [אלכס קורני] הממונה על שלוחת המודיעין, שושני, דברי חברים.

הערת המחבר :   ג׳ו גולן – יוסף גולדין – (2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה למצרים מרוסיה. גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוה״י ובביירות. דיבר ערבית וגם אנגלית וצרפתית. חזר עם הוריו למושב אביחיל בשנת 1940 ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באוניית מעפילים כ׳ בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של הראל כראש המוסד למודיעין. ליווה את סטניסלס מנג׳ן ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם, שהיה בין מייסדיה. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב לנחום גולדמן מנובמבר 1953 עד שנת 1971. התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית ובמיוחד עם בועביד, בן־ברכה, גסוס ומברכ בכאי. האחרון כינה אותו בשם כרים. הוא נעצר פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים DST בגלל תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקנית. גולן נסע למרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי. אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו שימש שנים אחדות יועץ כלכלי למדינות באפריקה קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הווטיקן בזכותם שינו הקתולים את עמדותיהם הרשמיות כלפי היהודים. גולן חי ברומא ובעיר העתיקה בירושלים. נפטר בשנתו בעת ביקור במרוקו ליד אלג׳דידה. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ולרומא ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ספרו ׳דפים מיומן׳ בהוצאת כרמל, ירושלים 2006, יצא אחרי מותו.

ברור שהלחץ שהופעל להוכחת הישגים גרם ביודעין לזלזול בכללי הבטיחות המתבקשים, ושההתגרות בגורל עלולה לגרום במוקדם או במאוחר לאסון.

הספינה ״אגוז״ בעלת שלושה מנועים, שנבנתה כ־18 שנה קודם לכן ומשקלה 20 טון לערך, שימשה במלחמת העולם השנייה להצלת טייסים שצנחו לים. מהירותה 13 עד 15 קשר והתאימה למשימות שציפו ממנה שכן שוליה לא היו גבוהים מדי מגובה המים, דבר שאיפשר העלאה מהירה של המשפחות לקרבה. מבחינה זו ציין שושני שהספינה הייתה ״המצויה והמתאימה״. לדברי ג׳ו גולן, לפני הפלגת ״אגוז״, הזהיר מושל טנג׳ה בן־סאלם גסוס את האחראים על ההפלגה באזור הצפון מפני שיגור את הספינה ללב ים בגלל מזג האוויר הסוער, אך הם לא שמעו לקולו. גולן, ידידו של גסוס, מספר על השתלשלות האירועים:

הערת המחבר : נ׳ אבינון, ״האיש שעשה יותר מדי״, כל העיר 21 בנובמבר 1997. בשיחות עם ג׳ו גולן בירושלים ב-23 בנובמבר 1997 וטלפונית לרומה ב-2 בינואר 1999, חזר גולן על התרעת גסוס אך לא זכר מיהו איש המוסד האחראי על אזור הצפון עמו דיבר גסוס. לעומת זה בספרו דפי יומן, פרק מרוקו סוף, כותב גולן שגסוס פנה לקברניט הספינה פרנסיסקו מורייה והורה לו לעכב את ההפלגה בגלל סערה.

המשך….

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

בינתיים נודע על המבצע למושל העיר פאס בן־סאלם גסוס. גסוס זימן אליו מיד את איש המוסד בעיר, עובדה שמראה עד כמה הצליחו אנשי המוסד לשמור על סודיות המבצעים. אותו נציג הגיע רועד כולו לארמון והמושל דרש ממנו לבטל את המבצע. גסוס פנה גם אלי כדי שאנסה לשכנע את אנשי המוסד לרדת מן הרעיון הזה. יצרתי קשר עם הסוכנות היהודית בירושלים והתרעתי בפניהם גם על הים הסוער וגם על ההשלכות המדיניות שיכולות להיות למבצע. אולם, גולדה מאיר לא השתכנעה.יגאל בן נון

הערת המחבר :   מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עורך יוסף שטרית, אוניברסיטת חיפה. עמי 390.

אם אכן התקיימה פגישה זו באחד משלבי הפלגותיה של ״אגוז״, היא מעידה על מידת ידיעותיהם של שירותי הביטחון בנושא ההברחות.

אנדרה נידם, מפקד סניפי הצפון מטעם ״המסגרת״, שהחליף בתפקיד זה את רוג׳ה חמו התבקש לשלוח להפלגה זו של ״אגוז״ חוליה לאלחוסימה, והוא שלח קבוצת מתנדבים בראשות מישל פריאנטה מפאס. פריאנטה נולד בשנת 1932 בלערייש שבאזור החסות הספרדית ובהיותו בן שש עברה משפחתו לפאס. הוא גויס לשלוחת לביא בשנת 1956 בכינוי ״מאיס״, ושימש מפקד חוליה. ביום כיפור הקים מאגר נשק בעיר מתחת למדרגות ביתו של אחד המתנדבים. במבצע ״קלו״ פעלה חולייתו במכנאס. הוא העביר במכוניתו עשרות דרכונים מזויפים בקופסאות של אבקת כביסה ונעצר על ידי שוטרים, אך הם לא הצליחו לגלות דבר. חולייתו נטלה חלק בפעילות שלוחת מקהלה והסיעה משפחות עולים לחוף האטלנטי, לנאדור ולוואד לאו. עם רשל אסולין, רעייתו, השתתף בהשתלמות במונפליה בקיץ 1959. נטל חלק במבצעים הימיים של ״ליפי׳. בחוליה ששלח אנדרה נידם ופעלה בליל טביעת ״אגוז״ היו ארבע מתנדבות וארבעה מתנדבים: סלומון צרפתי, שרל בוחסירה, אלי לוי, פליקס מונסונגו, רשל אסולין, סוזן שכורי, סולנג׳ בן־נעים ודולי צרפתי־בורוש.

הערת המחבר : בסוף ינואר 1961 מסר פריאנטה דוח על נסיבות טביעת ״אגוז״ לראשי הסוה״י ברחוב פורטוני בפריס. פריאנטה פעל במשרדי היא״ס בקזבלנקה לפחות עד שנת 1967 בתקופת כהונת שלום ברק. באותה תקופה נעצר על ידי המשטרה ועונה אחרי שטיפל ביציאתם ממרוקו של שני אחיה של צעירה בשם ז׳וליאט זיכרי שהייתה ידידתו של קצין משטרה. נסע למובלעת איפני עם זלמן ורדי כדי לשכנע את בעלה של אישה מסבתה שביקשה להגר לישראל לתת גט לאשתו. הבעל עזב את ידידתו המוסלמית, חזר לאשתו ועלה אתה לישראל. פריאנטה עלה לישראל וחי היום בקזבלנקה שם הוא מפעיל חברה של יבוא ויצוא. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 16 באפריל 2000. עדות מ׳ פריאנטה, קנפו, מחתרת, עמי 479-477,93. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.

הערת המחבר : רוג׳ה חמו(בן־עמי) נולד בפאס בשנת 1928 במשפחה בעלת אזרחות צרפתית. כינויו היה ״נורבר״(Norbert). שירת בצבא צרפת והגיע לדרגת סגן. ניהל מועדון ספורט בפאס והיה בין ראשוני המגויסים ל״מסגרת״ בשנת 1955. גויס על ידי שלמה יחזקאלי בהמלצת הסוה״י כיוון שביקש לעלות לישראל. התמנה למפקד העיר קזבלנקה ועבד עם אמיל דרמון. התמנה למפקד אזור צפון מרוקו בעיקר פאס ומכנאס. עלה לישראל בשנת 1959, החליף אותו בתפקיד זה אנדרה נידם. בשנת 1960 נשלח להדריך בהשתלמות למתנדבי ״המסגרת״ בנווה הדסה עם בן־לולו. חמו עלה לישראל אחרי שברח ממרוקו סמוך לטביעת ״אגוז״, התחתן וגר בהרצליה. המשיך לעבוד במוסד ונשלח גם לפעילות באלג׳יריה. היגר בהמשך למונטראל בקנדה. שיחה עם רוג׳ה חמו תל אביב, 4 באוגוסט 2005.

בהפלגה האחרונה של ״אגוז״ היו 43 עולים בפיקודו של האלחוטן הישראלי חיים צרפתי (1961-1932). צרפתי נולד בפאס, עלה לישראל בשנת 1951. שירת כקצין קשר בחיל הים וכקצין קישור עם יחידות האו״ם בתעלת סואץ בימי מבצע קדש לפני שנשלח לשליחות במרוקו מטעם המוסד. שימש אלחוטאי במטה ״המסגרת״ במרסיי ולאחר מכן עבר לתחנה בגיברלטר ולמרוקו וכונה בשם ״לניאל״. בזמן פעילותו בשליחות ״המסגרת״, רוב משפחתו עדיין הייתה בעיר פאס וחברתו עבדה אף היא במוסד. ב-5 בינואר נועד בגיברלטר עם גד שחר שהדריכו בארגון מבצעי ״אגוז״. צרפתי לא היה אמור לצאת באותה הפלגה גורלית, וכבר היה ברשותו כרטיס טיסה לישראל. ברגע האחרון הסכים להחליף את האלחוטן אהוד דייוויס, שהעדיף לא להפליג כיוון שזה עתה התחתן.

הערת המחבר : שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998 ושיחות עם אפרים רונאל בביתו ברמת־חן, חורף 1997 ו-6 בספטמבר 1999. שושני, תשע שנים(אליעזר שושני, ״תשע שנים מתוך אלפיים״, שני חלקים והקדמה, חלק אי: ׳שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964״, – סודי – עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964), דף 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשריגאל בן נון

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

עוד היו על ״אגוז״ ארבעה אנשי צוות ספרדים, הקברניט פרנסיסקו מוריה ריינלדו, פרנסיסקו(פאקו) פרז רולדן, מיגל סנשז וקריסטובל מויה, בסך הכול 48 איש. ״אגוז״ יצאה מחוף אלחוסימה בסביבות השעה 22.00, אחר שצוות האונייה שהה בלב ים כבר משעה 6.15 בבוקר, השעה בה יצאו מנמל האם בגיברלטר. הממונים על ההפלגה במרוקו קיבלו דיווח שהים אינו רגוע ושמתחוללת בו סערה: ״התצפית של ההפלגה האחרונה העידה שהים אינו שקט אך לקראת הלילה, ליל הפעולה, הוא ירגע״. ההפלגה מגיברלטר לאלחוסימה בספינה זו ארכה בדרך כלל כעשר שעות. אך הפעם, על פי עדות רב החובל, היא ארכה יותר משלוש-עשרה שעות, בגלל הסערה שכבר התחוללה בים. לדבריו, רק בשעה אחת לפנות בוקר, אחרי שלוש שעות נסיעה פרצה הסערה שגרמה לטביעה. בשעה 1.30 הודיע חיים צרפתי לאלחוטנית במטה בפריס שהים אינו שקט, וביקש ממנה להקשיב לעוד הודעה בשעה 3.00 לפנות בוקר. זה היה הקשר האלחוטי האחרון עם ״אגוז״.

לפי עדות הקברניט, עם התגברות הסערה החליט להפחית מהירות, הפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים והפעיל את האחרים בפחות מחצי יכולתם המרבית כדי למזער זעזועים. מיד לאחר מכן פרצו מים מתחתית הספינה, ועליהם ניסה הצוות להתגבר על ידי חסימת החור שנפער בחרטום בשמיכות. צרפתי שיגר קריאות חירום לתחנת האלחוט בפריס ואולי גם לתחנה בגיברלטר שהפעיל אהוד דייוויס. הקברניט שינה את כיוון הנסיעה לעבר אלחוסימה שממנה הפליג, אך חרטום הספינה שקע וירד מתחת לפני המים. בשעה 3.15 הורה הקברניט לנטוש את הספינה. אנשי הצוות דרשו מן המפליגים לקפוץ לים ובהם גם מי שהמשיכו לאחוז בדופנות הספינה הטובעת: ״אך אף אחד בעולם לא היה מצליח לשכנעם לעזוב את הדפנות אלא רק אם היינו חותכים להם את כפות הידיים״. פאקו פרז וחיים צרפתי ששיתפו פעולה עם הקברניט לא הצליחו לעלות על סירת ההצלה היחידה, אך המלחים מיגל סנשז וקריסטובל מויה עלו על הסירה היחידה, משו מן הים את הקברניט וניצלו מטביעה.

הערת המחבר : עדות קברניט ״אגוז״, בצרפתית, 29 בינואר 1961, ארכיון פרטי, גילה גוטמן, ראו בעדות שני המלחים שניצלו מטביעת ״אגוז״ ושוחררו מן הכלא המרוקני בסביבות מאי שסיפרו על גבורת חיים צרפתי. בולטין מס׳ 70 [של המוסד], 25 עד 28 במאי 1962, אמ״י, חץ, 3755/1.

חיים צרפתי ליווה רבות מהפלגות ״אגוז״, הוא היה אמור לסיים את תפקידו לפני ההפלגה הגורלית, אך נעתר ברגע האחרון לבקשת מפקדיו להחליף את דייוויס, ושוב הצטרף לנוסעים ומצא את מותו לפני שהספיק לחזור לישראל ושם היה עתיד להתחתן. יומיים לפני ההפלגה התארח לארוחת ערב עם חברתו בביתם בגיברלטר של השליח הרצל שר ואשתו ציונה והודיע להם שהוא עומד לחזור לישראל ולהינשא. ארבעה ימים לפני ההפלגה הגורלית הוא נפגש מחוץ לגבולות מרוקו עם מפקד שלוחת מקהלה החדש והדריך אותו לקראת המבצע. לדברי גד שחר, סיפר לו צרפתי שלפני כל הפלגה הוא נתקף פחד גדול שלא מניח לו אלא בשעה שהספינה ניתקת מן החוף. אז הוא שוקע בהתקשרויות עם תחנות האלחוט. משך כל ההפלגה לא סרה ממנו החרדה שמא לא יעלה בידו, במקרה אסון, להודיע בעוד מועד על מיקום הספינה כדי שתתאפשר הגשת עזרה. שחר התרשם שלפניו עמד אדם הכובש פחדיו מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה ומתוך אחריות לתפקיד. צרפתי היה ספורטאי ושחיין מעולה, אך נשאר על משמרתו כאלחוטאי עד לרגע האחרון וטבע עם הספינה. מפקד ״המסגרת״ במרוקו, אלכס גתמון, שלא השתתף הפעם במבצע, המתין לדיווחים בביתו עד שנכנס האלחוטן צבי ניצן והודיע לו את הבשורה המרה. גתמון התקשר לראש הקהילה דוד עמר ודיווח לו על האסון.

בפרק מיוחד במסקנות חקירת האסון סיכם אליעזר שושני את התחומים שהבחין בהם בליקויים טכניים, בהזנחות או במחדלים: נסיבות רכישת הספינה, הזנחה בתחום סירות ההצלה, כישלון מערך הקשר האלחוטי, הנסיעה בים סוער, חיפוש ניצולים במקום הלא נכון וכישלון מקצועי של ראשי סניף גיברלטר. על סעיפים אלה הוסיף את המחסור בכוח אדם בשלושת המטות: מרוקו, גיברלטר ופריס והקשיים התקציביים שהערים גזבר הסוכנות היהודית.

המשך…..

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

״מבצע בזק״יגאל בן נון

אחרי טביעת ״אגוז״, חששו אלכס גתמון וראשי ״המסגרת״ שיהודי מרוקו יירתעו מלצאת מן המדינה בסיועה וההגירה החשאית תיפסק. לכן חיפש גתמון שעת כושר להכריח את השלטונות המרוקנים להשלים עם העובדה שאין להחזיק בעל כורחם יהודים במדינה, אפילו מתוך כוונות טובות. שלא כעמדת מפקדו בפריס, אפרים רונאל, גתמון תמך במדיניות אקטיביסטית, ובהתאם לתפיסה זו לחץ לקיים את ״מבצע בזק״, שמטרתו לנצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנטגוניזם בין היהודים לשלטונות ולחדש בעקבותיו את מבצעי ההגירה הבלתי חוקיים. מיד אחרי אסון ״אגוז״ התבקשו השליחים לפנות לראשי הציבור היהודי ולהסביר להם ש״המסגרת״ אינה אשמה בטביעה, ושהאשמה מוטלת כולה על השלטונות המרוקניים.

הערת המחבר – לדברי פנחס קציר, התגובות של ראשי העורף הציבורי היו שקטות ומאופקות. כשהודיע לסלומון בן־ברוך על הטביעה הוא לא מחה בפניו על מעשי ״המסגרת״, דבר שעשה כעבור זמן בספרו, שם הזכיר שיחה בינו ובין השליח דב שומרוני, בפניו התלונן על הפרובוקציות שמבצעת ״המסגרת״ במרוקו

אחד הלקחים האופרטיביים מפרשת הטביעה הייתה ההחלטה לנטוש את הנתיב הים־תיכוני ולחפש מסלולי הברחה חדשים בחוף האטלנטי. לפיכך ביקש השליח יוסף רגב מראשי סניף קזבלנקה, אליאס כהן ושרלי אביטבול, לאתר בחוף מקומות הברחה חדשים שלא יהיו רחוקים מן הריכוז היהודי הגדול בקזבלנקה. הנסיעות הארוכות מאזור זה לאלחוסימה, כ-700 ק״מ, התישו את היוצאים ואת המתנדבים והמקום ממילא כבר נחשף.

אך המניע המובהק ל״מבצע בזק״ היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה בעת ביקורו של נשיא מצרים עבדאנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת בלט שטיפלה בתנועות הנוער, מבצע בזק עמד במרכזו של ויכוח נוקב בתנועות הנוער וגם בין תנועות הנוער ובין מפקדי ״המסגרת״. עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל במטה בפריס דחה את התכנית.

הצעה אחרת הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה ״המסגרת״ בפריס ובמטה המוסד בישראל.33 מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה, שכן סבר שלא מתפקיד ״המסגרת״ לעסוק בנושאים שאינם קשורים ישירות להגירה וגם חשש לסכן לשווא את ביטחון המתנדבים המקומיים. הוא גם צפה שאם המבצע ייכשל, תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש. לעומתו, ביקש גתמון ליזום מבצע ראווה נועז ״כדי לעודד את רוח היהודים״ ובעיקר להפגין נוכחות, וגם להפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו, ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודים. באותם הימים הוקרן הסרט ״מיין קמפף״ באחד מבתי הקולנוע בעיר, וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.

כתגובה לסירוב זה של רונאל הודיע יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם ״המסגרת״ לא תיזום את הפצת הכרוזים, ייעשה הדבר על אחריות תנועות הנוער ״ותהיינה התוצאות אשר תהיינה״. רון ציין שהתנהל משא ומתן במשך שבועות אחדים על עצם פרסום הכרוז וגם על תוכנו וניסוחו. גתמון שוב חידש את פנייתו לרונאל, והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז מטעמם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת ״אגוז״ הכריעה את הכף לטובת פרסום הכרוזים. רונאל השתכנע שיש להרים את המוראל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.

ביום השלושים לחללי ״אגוז״ הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כעשרת אלפים עותקים מן הכרוז שנוסח בעוד מועד בידי גתמון ובהם נכתב בצרפתית הנוסח הזה:

לאחינו היהודים במרוקו. ארבעים וארבעה מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב־ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי־יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האסלאם. אך יש שונאי ישראל שגמרו אומר בחשאי לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן.יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אנו לא לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותינו. ראו את הסערה האמיתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חזקו ואמצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותינו רק מתחיל!

הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים ״נטרפו בלב־ים״. אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסח הכרוז היה ער לטענות בציבור על אחריות גורמים ״ציוניים״ בהפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו, דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. המנסח העמיד זו מול זו שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד מוזכרת ״התקווה בת שנות אלפיים״, כדברי ההמנון הלאומי. כיוון שנציגי ישראל ניהלו זה זמן מה מגעים עם יורש העצר, הקפיד המנסח להפריד בין ארמון המלוכה ובין אויב בלתי מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי־יהודי בימי ביקורו של נאצר, דבר נכון בפני עצמו. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז, זהות המנסח השתנתה והוא מאיים על ״שונאי ישראל״ שצפוי להם סוף מר ושסופם יהיה כסופם של רשעים מן המסורת המקראית (עמלק והמן) ובסופם של צוררים נאציים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים נועדה לגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז מסתיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: ״אתם לא לבד״. הוא הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: ״יבואו עוד פעולות״. מנסחי הכרוז היו אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם.

המשך….

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

ההיסטוריון ירון צור מבחין אצל מנסח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח לדבריו את זכר קורבנות העלייה ״תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד אחר לרעיון אחדות האומה״. לא נעלמה מעיני צור זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים: ״אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים״. ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: ״אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות״.

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. היה ברור שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי ביטוים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, שכנוע מוחלט זה, גרם לו להתעלם מן המציאות המרוקנית ולהחיל את ניסיונו האישי מן המלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו מעיד: ״אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה״. גם פנחס קציר שהיה ממעריצי גתמון זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שחווה בילדותו.

הערת המחבר – מאיר אלבז שנעצר במכנאס התרשם באופן שלילי מן הכרוז שנראה לו קיצוני ומאיים ותוכנו לא התאים לצורכי ״המסגרת״. לדבריו היה צריך לדבר על זכויות ועל חופש תנועה ולא על נקמה ועל עמלק והמן הרשע. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ש״המסגרת״ נקטה אמצעי זה כדי להשפיע על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה ״המסגרת״ כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות בלא הרף למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו נבעו מוועד הקהילה שרגילה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה ״המסגרת״ לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון. כרוז אחר הופץ על ידי ראשי ״המסגרת״ בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב־28 בספטמבר 1960. הפעם לא היה זה אלא כרוז ברכה לראש השנה המופנה ״לאחינו בממלכת מרוקו״. המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם, ובמכלול זה מצויה גם ישראל: ״באותן תפילות, יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה״.אמנם גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.

המשך…..

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961יגאל בן נון

כרמית גתמון מעידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בעניין פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. לדבריה, אישים כג׳ו לוי ידעו על הכרוז, והיא מניחה שגם מקס לב ידע עליו קודם הפצתו. עם זה היא מציינת שהיו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על עצם יעילות הכרוז ועל החשש לתגובות שליליות. בסיכומו של דבר, הכרוזים נוסחו בידי גתמון עצמו וזכו לאישורו של רונאל. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע מפני הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר מציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בו נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון, הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו אחד הם, המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער שהבינו שמפיצי הכרוז הם ״הציונים״ התמלאו גאווה, ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה בעיניהם את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.

הערת המחבר : פנחס קציר מעיד שהוא וכרמית גתמון ניסחו את הכרוז בהנחיית אלכס גתמון. שיחות עם פנחס קציר, תל־ אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 27,1998 ביולי 2000. אדגר גדז׳ מציין שגתמון הראה את הכרוז לרב הצבאי אברהם חזן מהנהלת הדד שתיקן מילים אחדות הקשורות למקורות המקראיים. יהודה אלבוחר מעריך שגם שמואל ניוטוב, הממונה על העורף הציבורי, נטל חלק בניסוח הכרוז. שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998. מאיר קנפו מציין שרחמים אלגזי מסר לו שהוא היה מחבר הכרוז. מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עמי 392. שותפו לעסקים של דוד עמר, אלבר בךטולילה מציין שלהערכתו גתמון לא הראה מראש את הכרוז לדוד עמר כדי שלא להיתקל בסירוב מצית שהיה עלול לבטל את המבצע. שיחה עם אלבר בן־ט1לילה, ניי, 21-117 ביוני 2000.

לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. אביטבול ומישל קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות ששמו בן־עזרא שותף בבית דפוס, וביקשו את שירותיו. אחרי התלבטות הסכים המתנדב להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, ובשעה שאיש לא נכח במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כעשרים אלף כרוזים שפיזרו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן־שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים גם למפקד העיר מרכש מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה מאיר בן־דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו אבטחו את המבצע. למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער, לעומת זאת על מבצע ההדבקה על קירות הבתים הופקדו חברי שלוחת לביא, הממונה על ההגנה העצמית, והיו מנוסים יותר. על המבצע ידעו רק שליחי התנועות ומפקד השלוחה. סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף מבלי לומר לחניכים מה עומד להתרחש ובמועדון אחר כונסו רכזי הסניפים. כמאה חמישים חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן, הועברו הכרוזים בתוך ״סליקים ניידים״ מקזבלנקה לערים אחרות על ידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ." בקזבלנקה אירעה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים כיממה קודם לכן. למרות הסכנה, הוחלט להמשיך במבצע.

גם תנועת הצופים של הדז׳ עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם יום אחד לפני המבצע. על פי עדות המתנדב לאון זבלי, חבילת כרוזים שנמסרה לידי אדגר גדז׳, מנהל הדג׳, הושלכה לים, בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת בבוקר מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, בתיבות הדואר את הכרוזים. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי ״המסגרת״ ראו בעין יפה את האחריות הבוגרת שגילו מפיצי הכרוז. עם זה השליחים גתמון, יואל רון ויוסף רגב ידעו בבירור שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאמרים ולפגיעה של ממש בפעילות ״המסגרת״. למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו: ״היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה״.

המשך…….

עמוד 4 מתוך 12123456789101112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30