Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

עמוד 8 מתוך 12123456789101112

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

חברי תנועת הדז', ששימשה כיסוי לפעולות המסגרת, הרגישו שתנועתם עלולה להיות נושא לחקירות ומיהרו לשרוף חלק מן הארכיון שלה. המשטרה אכן ערכה חיפוש במשרדי התנועה בפאס ובקזבלנקההיחסים בין גדז' לגתמון, שהשתבשו בימי ביקור עבד אלנאצר בקזבלנקה, הגיעו לכלל משבר חריף אחרי המעצרים. גדז' האשים את גתמון שנתן הוראה לאנשיו שנעצרו למסור את שמו כמעורב ברשת הישראלית, שכן הוא בעל אזרחות צרפתית ואין לו ממה לחשוש. גתמון קיווה שמעצר ראש הדז' יעורר בהלה בקהילה ובהנהגתה. הטלת אשמת הפצת הכרוזים על הדז' תערער את אמון השלטונות במוסדות הקהילהגם חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן-ברוך, ששיתף פעולה עם ראשי המסגרת, התקשר לשליח דב שומרוני ומחה על חוסר הזהירות שאפיין את פעולת המסגרת אשר סיכנה את הפעילים בפאס וגרמה להתמוטטות רשת המתנדבים. לדבריו: "היה זה הרגל של הישראלים ליצור מהומות ופיצוצים כדי לזרז את ההגירה".

חודש פברואר 1961 הפך בעיני צעירים רבים שקשרו את גורלם לישראל לחודש טראומטי אף יותר מחודש ינואר, שטבעה בו הספינה "אגוז". רבים מן הפעילים שמעו על הטביעה רק אחרי הפצת הכרוז. בקרב העצורים וחבריהם שנאלצו לברוח בחופזה ממרוקו, שררה הרגשה קשה בקשר להשתלשלות האירועים באותו לילה ובימים הקריטיים שבאו אחריו. בזמן ישיבתם במעצר העסיקו אותם שאלות נוקבות שנשארו ללא תשובה והותירו בהם משקעי מרירות. ארבע שאלות הטרידו אותם: מדוע נשלחו להדביק כרוזים על הקירות שעות אחדות אחרי שהופצו בתיבות דואר? מדוע מפקדיהם הורו להם לצאת למבצע כמתוכנן אף על פי שהיה ברור כי הכרוז הגיע לידיעת המשטרה? מדוע החליטו ראשי המסגרת שאין למעורבים במבצע ממה לחשוש ושעליהם להישאר בבתיהם ולהמתין להוראות בעוד הם יכלו להיעלם מן השטח ולהסתתר?

לעצורים בכלא ולבורחים ממרוקו היה ברור שמבצע הכרוזים פגע בהם ושהם הופקרו בידי מפקדי המסגרת. אחד מן העצורים שעונה באכזריות וסבל מפגיעות קשות, חיים חמו, ציין במרירות: "ידענו שטביעת 'אגוז' וחלוקת הכרוזים אחרי הטביעה היו עניין פוליטי, אולם לא עשינו בעיות. בזמן המעצר היינו מאוכזבים מן המדינה שצחקה לנו בפנים. הסיתו אותנו להסתכן. לא היו צריכים לאשר דבר כזה [את הפצת הכרוזים], התקוממנו לפני החלוקה. היו שאמרו לא לחלק. כשנעצרנו, לא חשבנו שיותירו אותנו לבד. בפועל לא היה מי שיטפל. כשהיינו בהשתלמות בישראל נפגשנו עם דוד בן-גוריון ועם משה דיין. אמרו לנו שאנו נהייה הקאדרים. הם צחקו עלינו".

התברר שנשק הכרוז במאבק פוליטי מסוכן לשימוש במרוקו. נציגו של ראש המוסד שחקר את טביעת "אגוז", אליעזר שושני, הודה שבצדק מצאה לנכון המשטרה המרוקנית להכניס למעצר, לחקירה ולמאסר את הצעירים היהודים חברי המסגרת' אך בעיני גתמון וחלק גדול מפעילי המסגרת לא יכלו להיות לכרוז תוצאות טובות יותר. מצד אחד, הם הצליחו לגרום למהומה שרק חיזקה את החרדות בקהילה, דבר שללא ספק ישכנע את אחרוני המהססים שעוד האמינו באינטגרציה, שאין להם עתיד במרוקו. מצד שני, התגובות העוינות בעיתונות המקומית חיזקו תחושות אלה. ללא תחושת החרדה לבאות, שליחי ישראל לא יכלו לבצע את הפינוי לו יחלו. בדיעבד התברר שביקור עבד אלנאצר בוועידת קזבלנקה, טביעת הספינה "אגוז" והמאסרים סיפקו פתרון לציפיות ישראל בשנה זו, שכן נציגיה שאפו ליזום תקריות, לגרום אירוע דרמטי, ולהחריף את המצב. פינוי זה החל מוקדם יותר ממה ששיערו הדוגלים בו.

כבר בחודש פברואר הבינו נציגי ישראל שעומדות בפניהם שתי אפשרויות. האחת, לנצל את הליברליזציה בהענקת דרכונים ולהסתפק בחופש היציאה האינדיווידואלי שניתן ליהודים לצאת לישראל; והשנייה, להגיע לעסקה כספית עם הארמון לפיה יורשה לשליחים ישראלים מוסווים לארגן את פינוים השיטתי של ריכוזים יהודיים בסיוע השלטונות. אחרי אסון "אגוז" לא היה מנוס אלא לפתוח במגעים דיפלומטיים עם השלטונות. עם זאת, הדרך הדיפלומטית הייתה כרוכה בסיכון שהמרוקנים לא יעמדו בהבטחותיהם. במטה בפריס נזכר רונאל שטביעת אגוז והמאסרים בעקבות הכרוז העמידו בפני המסגרת את השאלה: "האם רשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש?". 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

גינוי הכרוז מטעם הקהילהיגאל בן נון

ב-12 בפברואר התכנסה מליאת מועצת הקהילות וניסחה הודעה לעיתונות שפורסמה בתקשורת הצרפתית והערבית. ההודעה היתממה בשאלת מקור הכרוז, אך גינתה גם את מחברי הכרוז וגם את הפרסומים העוינים בעיתונות המפלגתית:

מועצת הקהילות היהודיות במרוקו מגנה את הפצת הכרוזים שמקורם אינו ידוע. מטרתם פירוד וזריעת ריב ומדון באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. היא מגנה בחריפות את יומרותיהם של גורמים חסרי אחריות, יהיו מניעיהם וזהותם אשר יהיו. היא מגנה גם את המסע התקשורתי העוין המתנהל בהתמדה בעיתונות נגד האוכלוסייה היהודית על יסוד טיעונים שקריים ומעלילים. היא מביעה את רצון יהדות מרוקו להמשיך במשימת בניית המדינה באחריות ובגאווה. היא שואפת לשקט ולשלווה המנוגדים לתעמולה שלא פסקה לזרוע נבטי שנאה ויריבות, שמקורן בדעות קדומות המנוגדות למדיניות הוד מעלתו מוחמד החמישי ירום הודו. היא מבקשת מן המלך להפעיל את סמכותו כדי שכולם יכבדו את המדיניות של חיים בצוותא עליה הכריז.

ראשי הקהילה היו משוכנעים שרק מסע הסברה בעיתונות העולם והתערבות מבחוץ ימנעו את האסון שעלול לפקוד אותם. גם חסידי ההשתלבות תמכו במסע כזה. עמדתם של ראשי הקהילה השתנתה אחרי פגישתם עם המלך מוחמד החמישי' מועצת הקהילות ביקשה מן השר לשעבר, לאון בן-זקן, לבקש מיורש העצר בתפקידו כסגן ראש ממשלה, לקבל גם הוא משלחת של המועצה.

 רוב ראשי הציבור היהודי במרוקו הגיבו בשלילה על הכרוז הפרובוקטיבי וטענו שהפצתו הייתה מסוכנת ומיותרת. הכרוזים גרמו לתדהמה, לוויכוחים ולמעצרים. לציבור היהודי היה ברור שהיוזמה לניסוחו ולהפצתו לא באה מתוך הקהילה אלא מגורם שהתכוון לסכסך בין היהודים לשלטונות ולשכניהם המוסלמים. גרסאות שונות נפוצו על מקור הכרוז. אחדים טענו ששירותי הריגול הצרפתיים ביקשו לסכסך בין היהודים לשלטונות והשתמשו בכרוזים ללוחמה פסיכולוגית. אחרים העריכו שהכרוז הוא מעשה ידי חברי מפלגת בן-בַּרכָּה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהיו מעוניינים לגרום למעצרים ביוזמת השלטונות, כדי לפגוע בממשלת מוחמד החמישי בחוץ לארץ. אחדים חשדו במשטרה עצמה שיזמה את הכרוז כדי להצדיק מעצרים אחרי הפצתו. אולם כולם ידעו שלא יהודי מרוקו חיברו את הכרוז, שכן נכללו בו ביטויים זרים לאופן מחשבתם.

לשר ההסברה אחמד עלאוי לא היה ספק מי חיבר את הכרוז. הוא ציין בפני משלחת הוועד היהודי-אמריקני: "הציונים יוצרים במו ידיהם את האנטישמיות". הכרוז שיזם גתמון יצר מבוכה וגרם לתגובות שליליות על הפעילות הישראלית גם בקרב צעירים שנמנו עם אוהדיה המושבעים. כיוון שדו"ח הוועד היהודי-אמריקני גינה את הכרוז בחריפות, החליטו נציגיו להגביל את תפוצתו ולא למסור אותו לנציגי ישראל. אך דוד עמר, ראש הקהילה, שוכנע בפגישתו עם המלך שלהפצת הכרוזים הייתה השפעה חיוביות על החלטותיו להנפיק דרכונים ליהודים וכי היה זה מעשה נבון. בין כה וכה, ציין, אין אפשרות להוכיח עם מי הצדק.

מוסדותיה הרשמיים של הקהילה לא יכלו להתעלם מפרסום הכרוז. המנהיגות היהודית התלוננה שהפצתו העמידה אותה בפני מצב שיקשה עליה להתערב למען העצורים שחילקו אותו. עם זאת נוצרה תחושת אחדות בהנהגה שהשכיחה את המאבקים הפנימיים. סדרת האירועים שזעזעו את הקהילה ערערו את שלוותה. הביטחון העצמי ירד לשפל שלא ידעה בעבר. אחד מראשיה התבטא על הסכנה לקהילה ממעשי גתמון: "יתכן שיום אחד נגיע למצב שהגיעו אליו בגטו וארשה, אך אם נעשה זאת [לשאת נשק ולבצע מרד], הבה נעשה זאת למען נושאים אמתיים, לא בגלל משהו כמו הכרוז הזה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

גילוי דעת של תומכי ההשתלבות נגד הכרוז הישראלייגאל בן נון

שלושה ימים לאחר ההודעה הרשמית של מועצת הקהילות, החוגים האינטלקטואליים היהודיים המקורבים לשמאל הגיבו אף הם על הפרובוקציה הישראלית. לדברי החותמים מטרת התגובה הייתה להרגיע במהירות את הרוחות שכן נוצרה אווירה ציבורית שיכלה לפגוע בציבור היהודי. הם השתכנעו שרק עמידת ההנהגה היהודית לימין השלטונות המותקפים תיצור רגיעה שתאפשר לדרוש זכויות ללא תסביך נחיתות. ביוזמתו של ג'ו לוי, המזכ"ל לשעבר של המפלגה הקומוניסטית,פרסמה קבוצה של 24 בעלי מקצועות חופשיים גילוי דעת חתום ב-16 בפברואר:

בערים רבות במרוקו הופץ בכמויות רבות כרוז ציוני אנטי-מרוקני. מטרת פרובוקציה זו הייתה לחדד את האווירה העכורה שיצרו ארגונים ציוניים מחתרתיים, אווירה שמלבים מאמרים אחדים המתפרסמים בעיתונים כמו אלפג'ר ואלעלם [העולם] וגם התנכלויות משטרתיות נגד יהודים מרוקנים. אם אזרחים נאמנים ובעלי מצפון משני הצדדים לא ישמיעו את קולם כדי לשבור את מעגל האימה שבו חשדנות אחת גוררת שנייה, כדי לפרוץ את הכבלים בתוכן, ציונות ואנטישמיות מולידות אחת את השנייה, ארצנו עלולה למצוא עצמה במצב שבו ייפגעו האינטרסים החיוניים ביותר שלה. לכן, אנו יהודים מרוקנים החתומים מטה, מתוך מודעות לעובדה שאנו משרתים את האינטרסים החיוניים ביותר של מולדתנו, שאותם אין אנו מפרידים מן האינטרסים האמיתיים של קהילתנו היהודית מרוקנית, מגנים פומבית וללא היסוס את התעמולה הציונית כמכשיר בידי הקולוניאליזם וכנשק מסכסך שמשתמשים בו נגד העם המרוקני בכללותו. אנו מוחים נגד פעולות המסיתים הציונים המנצלים את שאיפתם העמוקה של היהודים המרוקנים לחיות בכבוד, בשלווה ובביטחון, בכוונה להסיתם לצאת ממולדתם, כי על מוסלמים ויהודים לשלב את כוחותיהם כדי להשלים את השחרור הלאומי וליצור במולדתם תנאים לחיים מאושרים המבטיחים לכולם דמוקרטיה, שלווה וביטחון. כדי להגן על ארצנו נגד כל השמצה, אנו מוחים נגד המסע הבין-לאומי המתנהל נגד מרוקו על ידי צבועי האימפריאליזם שמנסים ליצור כאן אווירה של גזענות ולגרום לגינוי ארצנו ולבידוד הקהילה היהודית מן הקהילה הלאומית. עמדתנו אינה מושפעת מרצון למצוא חן בעיני מישהו. היא נובעת מרגשות לאומיים שמאז העצמאות הכירו במרוקו כמולדתם הבלעדית וכלכלו את מעשיהם לפי עמדה מצפונית זו. באותה מידה אנו רואים חובה לעצמנו לגנות כל גילוי של אנטישמיות. אנו מצהירים שבזכות עמדות פטריוטיות גרידא, אנו נגן על זכויותינו וחירויותינו הלאומיות נגד כל אפליה, מתוך הכרה שמולדת זו שייכת לנו ושאף אחד לא ינתק אותנו ממנה.

 בקבוצת החותמים הראשונה היו שישה מורים, חמישה מהנדסים, חמישה פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ארבעה משפטנים ושלושה רופאים. שמונה מתוך 24 החותמים על גילוי הדעת, ובהם יוזם העצומה, היו חברים במפלגה הקומוניסטית או מקורבים אליה. ב-28 במארס נפגשו החותמים בביתו של רלף בן-הרוש-מאודי בקזבלנקה והביעו את סיפוקם מן התהודה הרבה לעמדתם.

בשלב שני חתמו על גילוי הדעת יותר ממאה אנשי ציבור ובעלי מקצועות חופשיים. לדברי נציגי המפלגות גילוי דעת זה תרם להרגעת הרוחות והיזמה התקבלה בשביעות רצון ובאהדה. עם זאת, החותמים ציינו שהם יתנגדו לכל אפליה או פגיעה בזכויות היהודים ובחירויותיהם הלאומיות.עיתון השמאל אתחריר (השחרור) פרסם את העצומה בציינו שגורמים ציוניים הפועלים במרוקו ומחוץ לה כבר הרעילו קודם לכן את האווירה בזמן כינוס ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה. אנשי המסגרת, לעומתם, טענו שהעצומה התפרסמה במימון שר ההסברה אחמד עלאוי, שגם הפעיל לחץ על ראשי הקהילה להסתייג מן הכרוז של גתמון. 

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

יגאל...הרצאה

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

ועידת הקונגרס היהודי העולמי התכנסה בז'נבה ב-20 באוגוסט 1961. ממרוקו הוזמנו אליה דוד אזולאי ומרק סבאח, שניהם תומכי ההשתלבות. העיתונים אתחריר של האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, אלעלם של מפלגת אלאסתקלאל ואלמוכפיהְ (הנאבק) הקומוניסטי והעיתון Maroc Information המקורב לארמון מחו על השתתפות זו בוועידה, שנדונו בה לדבריהם נושאים הנוגדים את האינטרס הלאומי של מרוקו. המפלגה הקומוניסטית אף ביקשה מאזולאי ומסבאח לפרסם את תוכן הדברים שנשאו בה, אך השניים התנגדו לכך בטענה שהקונגרס היהודי העולמי עוסק רק בנושאים דתיים של העם היהודי.

סבאח ואזולאי נאלצו להגיב על ההתקפות נגדם ולפרסם את עמדתם בעיתונות. לדבריהם הם החליטו להשתתף בוועידה בגלל הדיון במצב יהודי צפון אפריקה. הם ביקשו למנוע מידע שגוי מן המשתתפים וסברו שלהרצאתם על המצב האמיתי תהיה השפעה חיובית יותר. חששותיהם אומתו כששמעו דברים שגויים על המצב בארצם והם ביקשו את רשות הדיבור לתיקון העובדות. כך שמעו נציגים יהודים מ-36 מדינות מכל העולם את עמדתם הלאומית על יהודי מרוקו. דבריהם היו הפתעה גמורה לרוב משתתפי הוועידה ובדברי הסיכום של נשיא הקונגרס היהודי העולמי הוא המשיך בעמדותיו המסורתיות של הקונגרס היהודי העולמי ממארס 1955, שתמכו בעצמאות מרוקו ובשובו של המלך הגולה למולדתו.

נחום גולדמן ציין שהקונגרס היהודי העולמי "אינו רשאי לפעול אלא תוך כיבוד שאיפות הקהילות היהודיות בכל מדינה במאבקן במדינותיהן למען חיזוק השוויון לאזרחים ללא הבדל דת". שני נציגיה של ההשתלבות היהודית באומה המרוקנית סיימו את דבריהם בהצהרה המשקפת את הסחף שהתרחש בעמדות רוב האינטלקטואלים המייצגים מחנה זה:

אנו מבינים ומקבלים את העובדה שנוסף על השתייכות המוסלמי למולדתו הוא מרגיש קשר לכל המוסלמים בעולם שכן האסלאם חוצה את גבולות המדינה. אין אנו מסכימים שתתייחסו ליהדות כאל אמונה בלבד. היהודים, יחד עם היותם אזרחים נאמנים לארצם, מרגישים סולידריות עם יהודים אחרים בעולם. אף מדינה בעולם, יהיה משטרה אשר יהיה, אינה דורשת מן היהודים שיישארו סגורים בגבולות ארצם, ללא קשר רוחני או תרבותי עם בני דתם. אנו מצפים שתקבלו את צדקת עמדתנו לפי מסורת האסלאם שפרחה בימי הרמב"ם ועברה ללא אבחנה מקורדובה לפס או לקהיר מבלי שיהודים או מוסלמים ימצאו בה פגם.

 כחודשיים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1961, פרסמו חמישה יהודים קומוניסטים התומכים בהשתלבות בלאומיות המרוקנית גילוי דעת המגנה את השתתפות סבאח ואזולאי בוועידת הקונגרס היהודי העולמי, בניגוד לאינטרס הלאומי. מועצת הקהילות פרסמה בביטאונה מכתב גלוי בחתימת המשפטן רלף בן-הרוש-מאודי, עורך הדין רוז'ה כהן, ג'ו לוי, סימון לוי ואברהם צרפתי. להערכתם השאלה שעמדה לדיון היא אם נכון לפעול מבחינה לאומית מרוקנית בארגון מסוג זה. מסקנתם הייתה שלילית, שכן המדובר בגוף פוליטי שרוב חבריו ציונים. זאת ועוד, רוב נציגי הקונגרס היהודי העולמי הם נציגים מארצות הברית ומאנגליה המשרתים אינטרסים כלכליים של המערב בעוד מרוקו מנהלת מדיניות ניטרלית של אי הזדהות. עובדה זו הפכה את הקונגרס היהודי העולמי לגוף המנוגד לאינטרס הלאומי:

פעולתו של הקונגרס היהודי העולמי נשענת על התאוריה השגויה שהיהודים מכל העולם הם עם אחד ושעליהם לתמוך במדינת ישראל כמולדת כל היהודים. ההשקפה הציונית מנוגדת לדרך ההשתלבות של מיעוטים דתיים יהודים בקרב אומותיהם. בזכות אידאולוגיה זו מרשה לעצמו הקונגרס היהודי העולמי להתערב בעניינים פנימיים של מדינות בתואנה של חופש הגירה לישראל. עלינו, המרוקנים היהודים, לפעול למען אינטגרציה מוחלטת של המיעוט היהודי הדתי בקרב האומה המרוקנית.

 לטענת החותמים, מבחינה היסטורית, כלכלית, לשונית ותרבותית, יהודי מרוקו הם מרוקנים. אם שוויון זכויותיהם מתעכב בתהליך הביצוע, אשמים בכך העבר הפאודלי-קולוניאלי של מרוקו, הדעות הקדומות והפעילות הרעיונית והפוליטית של הציונות וארגוניה. מיזוג שתי הקהילות עובר דרך המאבק בגזענות ודרך המאבק בציונות שברחוב היהודי. מאבק זה אינו יכול להתקיים בארגון כמועצת הקהילות, שהיא ירושה ממשטר החסות הצרפתי.מועצת הקהילות העדיפה לא להגיב ולתת לסערה להירגע. היא טענה ששני המשתתפים לא היו נציגי הקהילה.[אך ביטאון הקהילה, La Voix des Communautés (קול הקהילות), פרסם בהבלטה הכחשה לפרסום שהאשים את המזכיר הכללי של מועצת הקהילות בהשתתפות בוועידת הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה או בכך ששלח נציג רשמי מטעמו לכינוס זה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

יגאל...הרצאה

גילוי דעת להחרמת משאל העם

לקראת משאל העם שאמור לאשר את הצעת החוקה החדשה שהציע המלך חסן השני פרסם ראש הקהילה, דוד עמר, קריאה לחבריו להשתתף בהמוניהם במשאל. בעוד שהביטאון La Voix des Communautés פרסם מאמר גדוש שבחים לבית המלוכה, מאמר שצוטט ב-5 בדצמבר ב-Maroc Information, פעילי השמאל היהודים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה שהגדיר את האסלאם כדת המדינה.

ב-1 בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, ובהם מאיר טולדנו, מרק סבאח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת ובו פנייה ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". דוד עמר כינה אותם "חבורה קטנה של טועים ממורמרים" הממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית. כעבור זמן התכחש מקס לב לחתימתו וטען שלא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.

משאל העם נערך במועדו וכצפוי אושרה החוקה למרות הימנעות השמאל, בתמיכת 85 אחוז מן המצביעים. נשיא הכבוד של מועצת הקהילות, לאון בן-זקן, שיגר למחרת את תגובתו לעיתון La Vigie Marocaine (הצופה המרוקני): "תשובת העם המרוקני למשאל, ללא הבדל דת או מעמד, הייתה צפויה. אין בתוצאות הפתעה. זו הבעת אמון במלך". בתגובה על התגייסות הממסד היהודי לטובת מועמדי החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים המקורבת לארמון התלונן בן-ברכה בפני העיתונאי ויקטור מלכה על התנהגות ראשי הקהילה וטען שאינו מבין למה מועצת הקהילות, שהיא גוף לא מפלגתי, קוראת לתמוך במפלגתו של שר הפנים אחמד רדה גדירה. לדבריו, "בעוד שישה חודשים, אולי שנה לכל היותר, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים ישוב לשלטון" פחות מחודשיים לאחר מכן, הפְקיהְ מוחמד בסרי, חברו להנהגת המפלגה, יזם עם מומן דיורי והנהגת מפלגתו את הקשר נגד המלך המכונה "קשר יולי". בתעמולת הבחירות המפלגתית ניצל גורם אנונימי את המצב ופרסם כרוז בלתי חתום שכותרתו הייתה "להצביע למועמד יהודי משמעו לבגוד במולדת."

 

גילוי דעת נגד תוקפנות ישראל במלחמת ששת הימים

פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הביא להתעוררות עממית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. קודם לכן מחתה מפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים על שמרוקו לא ניתקה את יחסיה עם גרמניה המערבית בגלל תמיכתה בישראל. בצעד הפגנתי סקר המלך חסן השני מסדר של שלושה גדודים שנשלחו להציל את צבאו של עבד אלנאצר בסיני. הקולונל בועזה בולחימס, מושלה הצבאי של קזבלנקה, התמנה למפקד הכוחות המרוקנים שיצאו להילחם בישראל. עם קציני מטה אחדים טס בולחימס לקהיר, אך המצרים לא רצו לשתפו בפעולה והוא נאלץ להמתין עם קציניו באפס מעשה כשבועיים. בה בעת יצא כוח של מאות אחדות של חיילים ברכב בדרך יבשתית מדברית ללוב. החיילים חנו במקום עד שהתברר להם שלא יהיה להם מה לעשות במלחמה זו. שלטונות מרוקו רצו להחזיר את הכוח לבסיסו בדרך היבשתית, אך הממשלה האלג'ירית סירבה לתת אישור לחיילים לשוב לארצם דרך שטחה. מרוקו נאלצה לשלוח אנייה לטריפולי שהפליגו בה החיילים למולדתם. כוח צבאי מרוקני שני יצא ממרוקו ברכבת והגיע לאלג'יריה. כשהתברר למפקדי הכוח שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, החליטו לשוב למולדתם. האלג'ירים הרשו לחיילים לשוב למרוקו, אך החרימו את נשקם ואת ציודם.

ביום פרוץ הקרבות ביקש המלך מכל הישראלים לצאת ממרוקו. נשאר במקום רק האלחוטן של המוסד, יעקב מנשה; שאר חברי המשלחת נסעו לפריס וחזרו אחרי כעשרה ימים. המלך ושר הפנים הגנרל מוחמד אופקיר גינו את המערכה האנטי-ישראלית של האופוזיציה, שנעשתה לאנטי-יהודית. אופקיר לא האמין לשידורי הרדיו בארצות ערב שדיווחו על ניצחונות צבאות ערב וטען שתוך ארבעה ימים ישראל תנצח.

בראשית המלחמה, יהודים נושאי משרות בכירות במנהל הממשלתי והציבורי חשו שהקרקע בוערת ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב מפני שהבינו שהם עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'יל, רובר אסרף, אנדרה לחמי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי סיפר שקיבל פתק איום אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". השנאה לישראל עברה לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועת הדז', קלוד סולטן, ארגן תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט, כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך הודיע לסולטן שאין ליהודים ממה לחשוש וכי אף שכוחות הצבא אינם נראים הם שומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי-יהודית וכל יהודי נחשב לאויב בגלל אהדתו לישראל. ב-11 ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה-18 וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה-26 במכנאס בתוך בית קפה, בידי שוטר.

עיתון מפלגת אלאסתקלאל, אלעלם (העולם), כתב חמישה ימים אחר סיום הקרבות, ב-15 ביוני 1967: "על העם המרוקני ליטול חלק חיובי במאבק ולנתק יחסיו עם גורם אמריקני. ישראל היא אמריקה ואמריקה היא ישראל. אל ילך איש לראות סרט, אל ישב בבית קפה אם הוא מעניק דירהם אחד לקולוניאליזם ולציונות". ב-11 בספטמבר 1967 פרסם העיתון גרסה אנטישמית למסעי הצלב, ללא קשר לסכסוך הישראלי-ערבי: "הסיבות הכלכליות שגרמו למסעי הצלב מקורן בהצטברות חובות בוותיקן מהלוואות שנלקחו מיהודים. הצורך בהחזר החובות הוא שדחף את הנוצרים למלחמות כיבוש במזרח". בוועידת המפלגה בנובמבר גינה מנהיגה, עלאל אלפאסי, את עמדת האפיפיור שהתערב להשכנת שלום בווייטנם אך לא מצא לנכון להגיב בנושא הפלסטיני. "במודע או שלא במודע, האפיפיור ואתו כל הנוצרים הטובים, תומרן כארגון חברתי בידי הציונות ותכניותיה בארצות הערביות".

ב-15 גינה ביוני שר ההסברה מג'יד בן ג'לון את המהומות נגד היהודים, אך גם קרא ליהודים לא להצטרף לציונים כי הדבר יביא לאיבוד אזרחותם המרוקנית. ב-28 ביוני קבעו הסטודנטים את ועידתם ועל סדר יומה הופיע סעיף הסכסוך הישראלי-ערבי. כתגובה על כך השלטונות אסרו לכנס את הוועידה בטענה שסדר יומה פוליטי ואינו קשור לענייני סטודנטים. חודש לאחר המלחמה, ב-6 ביולי, הוקמה ממשלה חדשה. ראש הממשלה החדש, ד"ר מוחמד בנהימה, גינה "את הפושעים ואת המוחות המעוותים המסתתרים מאחרי סיסמאות של ערביות ואסלאם ושכל עניינם פגיעה במדינה", בהתכוונו לאופוזיציה. עיתונים אופוזיציוניים נסגרו לתקופות קצובות ובראיון ששודר בטלוויזיה קרא המלך להתאפקות ולהפניית המרץ לבעיות פנימיות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה.

המלך חסן השני הצטייר כפרו-ישראלי. על הקירות נכתב בכתובות "חזן השני". שר הפנים אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון אלאסתקלאל, L'Opinion, פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות הערבית התפרסמו מדי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים את סחורותיהם.

אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחששו לביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, עבדלחק תזי ועוד. מוחמד ברדה פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי, שלמד אתו בפריס, וביקש ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי עם עורך הדין לאון אלמעלם פנו לראש הקהילה, דוד עמר, והציעו לגנות את ישראל בשם מועצת הקהילות. דוד עמר סירב בטענה ששר הפנים אופקיר ביקש לא להגיב. כתוצאה מכך ניסחו אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ושמואל בן-זימרה מן המפלגה הקומוניסטית מסמך גינוי שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. איש לא חתם על המסמך, אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף חתמו רק שמונה איש, כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר אותה מיד.

ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם אחדות לאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". לאחר מכן בא גינוי לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות הערבית, למלחמה, למדיניות ההתפשטות של ישראל, לכיבוש השטחים הערביים ולאכזריות חייליה שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו להפריד בין היהדות לציונות וגינו את מעשיה של התנועה הציונית נגד הערבים בארץ ישראל משנת 1918. הם הביעו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית, מפני ש"הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות "מולדת שנייה" ליהודי מרוקו.

חיים בניסטי ציין כי המסע האנטי-יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון לה מונד בפריס. ועידת אלאסתקלאל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמ. ואילו ארמן סבאח טען שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני ושמהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו של שר הפנים אופקיר שהציב שוטרים ברובעים היהודיים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן-הרוש, המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית, שחבריו היו בין החותמים על גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבאח סיפר כי הציג את העצומה בפני כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים, שהגיב בכעס, האשים את חותמיה בבגידה ביהודים וכינה את המעשה ביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודים ירגישו זיקה חיובית לישראל. מפי דריס מחמדי מנהל הקבינט המלכותי נודע שגם המלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון מפני שהעצומה לא ציינה את נאמנות חותמיה והקהילה היהודית למלך. אחרי המלחמה הרגישו היהודים שישיבתם במרוקו היא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. בוגרי בתי הספר התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך. 

 סיכום

 תולדות מרוקו בשבע השנים אחרי עצמאותה הם גם קורותיהם של כישלונות מנהיגי מרוקו, יהודיה, ונציגי ישראל שפעלו בה. מנהיגיה הפוליטיים של המדינה הצעירה, שביקשה ליצור חברה דמוקרטית מתקדמת, נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בה מדורי דורות. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, טעויותיהם עוררו את חשדם של היהודים שלא ראו שוב במרוקו את מולדתם בעתיד. הטעות הגדולה ביותר הייתה הגבלת חופש התנועה. אך ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, התיישרות מרוקו, כלפי חוץ, עם המדיניות הכלל-ערבית, ואוזלת יד המנהיגות לנוכח ההסתה הנאצריסטית האנטי-ישראלית ברחוב המרוקני – כל אלה הכשילו את המאמצים הכנים מצד ראשי השלטון וראשי המפלגות לגרום להישארות היהודים במדינה העצמאית.

אשר לכתיבת קורות התקופה במרוקו, אפיון ייחודי ודומיננטי מקשה על מלאכת השחזור ההיסטורי. הכוונה לחשאיות, לשתיקה, ולשכחה שהיו, כל גורם בנפרד, מנת חלקם של התקופה ושל הקהילה. החשאיות קשורה לפעילות שליחי ישראל במרוקו. השתיקה הייתה הכרחית במדיניות שלטונות ישראל והארגונים היהודיים העולמיים בניהול מגעיהם הדיסקרטיים עם ההנהגה המרוקנית מבלי לעורר תשומת לב ליציאת היהודים. השכחה היא מנת חלקה של קהילה שנעתקה ממקורה הגאו-תרבותי ונטמעה במידה רבה של הצלחה בארץ חדשה. יוצאי הקהילה התרחקו מעברם הקרוב בטבעיות ואף דאגו זמן מה להשכיחו. באווירה של הסתרה קורות יהדות מרוקו לא היו ידועים בציבור הישראלי. ההחלטות והאירועים הדרמטיים התרחשו תוך התעלמות מן הקהילה וממנהיגיה. לפיכך מלאכת כתיבת ההיסטוריה בתקופה זו דומה להארת פיסות זמן בסביבה שהגורמים הפועלים בה התאמצו להסתיר. כרוזים אחדים וגילויי דעת בעיתונות תורמים את חלקם בהארת התקופה.

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956

יגאל בן נון 2

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס  8

 

פורסם  בפעמים גיליון 127-125, קובץ מיוחד: יהודים ערבים? פולמוס על זהות

עורכים אבריאל בר-לבב, מרים פרנקל ויאיר עדיאל

מכון בן-צבי, ירושלים 2011, עמ' 284-235.

המושג "יהודים־ערבים" צמח בעיקר בשנות השמונים בקרב אינטלקטואלים ממוצא "מזרחי", כהתרסה נגד ההגמוניה של הממסד האשכנזי. למרות שעם הזמן המונח "מזרחי" התאזרח יותר בקלות בציבור כתחליף ל"ספרדים" או ל"עדות מזרח", הציבור הנדון דחה את שיוכו למגזר "יהודי־ערבי" וראה בו מעמד נחות שאין להתהדר בו כתחליף סקטוריאלי לזהות הישראלית. בקרב קבוצות אחדות באינטליגנציה הישראלית, "המזרחיות" הפכה תחליף לזהות היהודית-ערבית, התקבלה כמגדר ונושאיה המיליטנטים ניסו, בהצלחה מועטה, להפוך לדובריה של המחאה החברתית מחד ושל התמיכה הגורפת בעם הפלסטינאי מצד שני. בקרב רוב האינטליגנציה של יוצאי מרוקו הזהות היהודית־ערבית נשאה החל משנות השמונים אופי תרבותי יותר בתופעת "מהפכת הנענע", כתבלין ריחני שניתן להעשיר בו את התרבות הישראלית. המזרחיות של חבורת "היהודים־ערבים" הפכה למגדר מקובל לצד מגדרים אחרים מבוססי הזהות המינת אך התנגשה עם מוצא המרוקנים שבאו מקצה המערב (אלמע'ריב) ועם רקעם התרבותי הצרפתי נטול ידע בערבית ספרותית.

ללא בסיס חברתי החורג מקבוצת אינטלקטואלים, מיליטנטים ככל שיהיו, ספק רב להערכתי אם הרעיון "היהודי־ערבי" ישרוד מעבר לדור ממציאיו המתמודדים עם זהותם האישית. כך קרה בעבר בקהילה היהודית במרוקו של המחצית השנייה של שנות החמישים. מעטים יודעים על קיומו של זרם אסימילציוני בקרב האינטליגנציה היהודית שחיפש לבולל את היהודי בחברה הערבית-מוסלמית במרוקו, מבלי לזנוח את יהדותו, וראה במדינה זו את מולדתו שיש ליטול חלק בבניית חברתה אחרי סילוק הקולוניאליזם הצרפתי. חברי קבוצה זו הגדירו עצמם קודם כל כמרוקנים ורק אחר מכן כיהודים כדוגמת יהודי צרפת שלאחר המהפכה. מאמר זה חושף לראשונה את השפעתו של זרם הלאומיות המרוקנית בקרב ההנהגה היהודית, את פריחתו עם קבלת העצמאות, ואת דעיכתו ההדרגתית עקב הנסיבות הסוציו־פוליטיות במדינה ערבית־מוסלמית אוטוקראטית. אציין את פעולותיה העיקריות של הקבוצה, את מידת השפעתה בקהילה, את יחס ההנהגה המרוקנית אליה ובעיקר את שלבי התנתקותה מן הציבור ואת כשלונה הסופי.

זמן מה לפני עצמאות מרוקו, ב15- בפברואר 1956, יזמה קבוצת צעירים יהודים תומכי זרם ההשתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקנית את הקמת ארגון "אל־וויפאק" – ההבנה – בראשות ד"ר מוחמד חסר ובחסות הנסיך מולאי חסן. בגילוי דעת שפרסמו ראשי הקבוצה, והופנה פורמאלית לקהילה היהודית, נאמר: "כתגובה לרצון הוד מעלתם מוחמד החמישי ומולאי חסן לראות את כל המרוקנים, מוסלמים ויהודים, מאוחדים כאחים, החליט הנוער המרוקני להתארגן באגודה שתישא את השם אל־וויפאק – ההבנה. שאיפתנו היקרה ביותר לבנות בשמחה ובשיתוף פעולה את מרוקו החדשה, מאוחדת, חופשית ועצמאית. יחדיו מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נצעיד את ארצנו לעבר הקידמה, העושר והאושר. יחד, נעשה ממולדתנו היקרה אומה מודרנית ומכובדת שהסובלנות, השלווה והחופש ישררו בה. אגודתנו מתכוונת להילחם בבערות, בפירוד ובגזענות בכל צורותיה. מטרות אל־וויפאק לקדם את המגעים בין יהודים למוסלמים ולחזק את הקשר ביניהם בכל התחומים ובעיקר בתחומי התרבות, הספורט והאמנות, ובתחום המקצועי והחברתי. אל־וויפאק קורא לכל המרוקנים להצטרף לשורותיו ולהעניק לו סיוע, כדי שימלא בהצלחה את תפקידו, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה".גילוי הדעת שהופץ בבתי הכנסת נכתב בשלוש שפות, בערבית ספרותית כדי שההנהגה המרוקנית תתוודע אליו, בצרפתית ובערבית־יהודית באותיות עבריות כדי שכל היהודים יבינו אותו.

עם שחרורה של מרוקו משלטון החסות הצרפתי אובחנה בחברה היהודית אווירת אופוריה שהדביקה חלקים גדולים בתוכה. עד מהרה התפתחה בהנהגת הקהילה מגמה אסימילציונית שנאבקה במצדדי הבדלנות היהודית על פי המוצא האתני. הצעירים ביקשו לתפוס חלק בחיי המדינה ובמוסדות הקהילה ולשנות את מדיניות ההנהגה הוותיקה שצדדה ברובה באופן פסיבי בשלטון החסות הצרפתי. מי שהשתלבו בבניית המנהל הממשלתי החדש מעידים: "שררה במדינה התלהבות חלוצית יוצאת מן הכלל". אחדים הרגישו שעומד להיפתח עידן חדש ביחסי יהודים ומוסלמים כמו "תור הזהב" בספרד המוסלמית. עוד לפני העצמאות כמעט תמיד העדיפו היהודים את חברתם של המוסלמים על פני הצרפתים בתוך כותלי בתי הספר וגם נסעו יחד אתם לביקוריהם הראשונים באירופה. לרוב הרגישו שבני גילם הצרפתים מתייחסים אליהם בבוז כילידים וכבני חסות. לכן הרגישו רבים את העצמאות כ"שחרור לאומי". גם הצעירים המוסלמים לא אהבו במיוחד את בני המתיישבים הצרפתים שהיו לרוב אנטישמים.ארמן סבח, יליד פס שגדל במכנס וברבט מוסיף: "למרות שאירועי העצמאות לוו בדאגות בקשר לעתיד, חיינו תקופה זו כזריקת חמצן נושאת תקוות. למרות החשש שהכול יכול להשתנות לרעה ביום מן הימים, העתיד המידי נראה מבטיח. העצמאות בישרה תקופה אופטימית כמעט אופורית". לאופטימיות זו היו שותפים גם מבוגרים שעוד זכרו מאורעות בהם נהרגו יהודים לפני בא הצרפתים. לדבריו היהודים בטחו באישיותו של המלך, שתמונותיו קשטו בתים יהודיים רבים, וסמכו על יכולתו לנטרל תופעות לאומניות ואנטישמיות שהיו קיימות בנוף הפוליטי של התקופה. השנאה לצרפתים ואופוריית העצמאות הידקה את הקשרים האישיים בין יהודים למוסלמים.

הנציגים היהודיים באל־וויפאק תמכו בהגברת לימודי הערבית בבתי־הספר היהודיים ותבעו מרוקניזציה של הנהלות מוסדות הסיוע היהודיים הבינלאומיים ואף בהכפפתם למשרדי הממשלה. במצע הארגון דובר על "עידוד שיתוף הפעולה לפי האינטרס הלאומי". בנאום המזכ"ל סם בן־הרוש, חבר המפלגה הקומוניסטית,ב7- ביולי 1956, הוא הגדיר את ארגונו כתנועה לא פוליטית אך לאומית: "תנועתנו נאבקת למען בית־ספר אחיד, מוסדות צדקה משולבים, לימוד חובה של השפה הערבית וגיוס יהודים לצבא ושילובם במשרות ציבוריות". מרק סבח, שדיבר אחריו קרא אף הוא להסרת המחיצות אחת ולתמיד בתחומי החברה התרבות, האמנות, הספורט והכלכלה: "אם קיימים אנשים הרוצים להילחם בעוני ובמצוקתם של אחרים, חשוב שימנעו מלשאול מה אמונתם של הנעזרים בהם". הוא דחה את טענות היהודים השמרנים המאשימים את חברי אל־וויפאק בהתבוללות: "ליהודי מרוקו אין צורך יותר בפטרונים. יש להם נשמה יהודית, אמונה יהודית ומאפיינים יהודים שהם גאים בהם. יש להם גם מולדת מרוקנית הממלאת את לבם גאווה".באחד מביקורי נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, במרוקו, שבא לנהל שיחות בעניין הגירת היהודים, פרסם מרק סבח בעיתון "אל־איסתיקלל" (העצמאות) מאמר בו נאמר: "איזו זכות יש לארגון זה לדבר בשמנו? אין לנו צורך בהתערבות זו. אנו קודם כל מרוקנים ורק אחר כך יהודים".

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956

 

יגאל...הרצאהזרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס  8

פורסם  בפעמים גיליון 127-125, קובץ מיוחד: יהודים ערבים? פולמוס על זהות

עורכים אבריאל בר-לבב, מרים פרנקל ויאיר עדיאל

מכון בן-צבי, ירושלים 2011, עמ' 284-235.

אל־וויפאק שהנהלתו הורכבה פריטטית מיהודים ומוסלמים, עסק בעיקר בארגון הרצאות ומפגשים חברתיים לקירוב לבבות. לפני חברי הארגון הופיעו הסופר אחמד ספריווי הכותב צרפתית ושרל בן־סימון שהרצה על הסימביוזה התרבותית בין מוסלמים ויהודים בתקופת תור הזהב בספרד. ב9- באוקטובר סמוך למבצע סיני, ערך הארגון בקזבלנקה קבלת פנים גדולה שנטלו בה חלק, לצד הנהלת ועד הקהילה, ראשי המוסדות היהודיים ובכך הביעו את תמיכתם הגלויה בתהליך האינטגרציה שהייתה באותם ימים דבר מובן מאליו, ואיש עדיין לא ערער עליה. בהשראת חברי אל־וויפאק המקורבים למושל העיר, שאף הוא היה חבר הארגון, התחולל מהפך בוועד קהילת קזבלנקה. אחרי כהונותיהם של יחיה זגורי, ז'אק דהן, יצחק־דוד עבו וז'אק פרץ, ב11- באוגוסט 1956, מינה מושל העיר אחמד ברגש, לפי הנהלים, מחצית מחברי הוועד, כולם מתומכי ההשתלבות. הוועד החדש כלל שלושה חברי מפלגת האיסתיקלל: הנשיא דוד בן־אזרף, המזכ"ל ארמן אסולין והגזבר דוד אזולאי, וכן שלושה חברי המפלגה הקומוניסטית: סם בן־הרוש, ד"ר ג'ו בנדלק ולאון אלמעלם. המחצית השנייה כללה שבעה ותיקים: את אלבר לוי, ג'ורג' אלחרר, שמואל חיות, אלבר בן־שושן, ישראל בן־הרוש, סלומון פינטו ויעקב בנון. עד מהרה הקים ארגון אל־וויפאק סניפים בקזבלנקה, באספי, בפס, באלג'דידה, בקניטרה ובמכנס. עבודתו התקיימה בשבע וועדות שהחשובה בהן הייתה ועדת קבלות הפנים והנשפים. כסגנו של מוחמד חסר נבחר דוד בן־אזרף נשיא ועד קהילת קזבלנקה. סם בן־הרוש מראשי המפלגה הקומוניסטית נתמנה למזכ"ל וסגניו היו ארמן אסולין ומוחמד דח'יסי. הגזבר היה ד"ר מוחמד דדון, שנבחר לאחר מכן לנשיא, ולסגנו נתמנה דוד אזולאי. שאר חברי הנהלת אל־וויפאק היהודים היו: עו"ד לאון אלמעלם, מרק סבח, ז'אק אוחנה, חיים זעפרני, רֶן לוי, האדריכל דוד אזגורי, ג'ורג' אלחרר, ד"ר אליעזר אלעופר ועו"ד אלבר הרוש. בארגון פעלו כחמש מאות חברים רשומים.

עם בחירתו כנשיא ועד קהילת קזבלנקה הצהיר הנשיא דוד בן־אזרף שמטרתו לפעול במישור הארצי כדי לעורר את ההזדהות הלאומית למען הפיכת היהודים למרוקנים לכל דבר: "במישור הלאומי נשתדל לעורר את המודעות הלאומית אצל יהודי קזבלנקה. היהודי חייב ליטול חלק במאמץ הלאומי, יד־ביד עם שאר האזרחים המוסלמים. עליו להתעניין לא רק בפעילות למען בניית המדינה, אלא גם במישור המינהלי. מתפקידנו אפוא לעודדו להשתתף ולבנות וגם להגיש מועמדות בכל הזדמנות לשם קבלת משרות בשירות הציבורי". בן־אזרף הרחיק לכת עד כדי תמיכה בגיוס יהודים לצבא: "נשמח אם היהודים יפנו לצבא המלכותי, שהצעירים ימצאו בו תעסוקה מצוינת, ישרתו את המדינה ויוסיפו כבוד לכל הקהילה. לסיכום עליהם להיות מרוקנים במלא מובן המילה ולגרום לכך שמחר לא יהיה הבדל בין מוסלמי ליהודי, חוץ מתחום הדת. הוד מלכותו כבר הצהיר על זה: 'מולדת אחת לכולם והדת היא עניין למצפון האישי בלבד'".

לקראת יום הכיפורים, ב13- בספטמבר, אירח המלך מוחמד החמישי את ועד הקהילה החדש של קזבלנקה בארמונו. לאחר ששמע את דברי אורחיו ואת תכניותיהם בתחום החברתי, פרס לפניהם את תפיסותיו לעניין מעמד הקהילה במרוקו העצמאית והגיב לדברי נשיא הקהילה שציין את עמדת המלך כלפי היהודים בימי משטר וישי. דבריו משקפים כראוי את הלך הרוחות של אחווה בין־דתית ושל השתלבות מוסלמים ויהודים בחברה מרוקנית אחת: "אני מביע לפניכם את שביעות רצוני מיזמותיכם ומן התכנית שבדעתכם לבצע […] אולם קיום מפעלי צדקה מוסלמים ויהודים מקבילים אינם יכולים להיות אלא דבר זמני עד למיזוגם. מכיוון שלכולנו אותה אזרחות, אותן דאגות יעסיקו אותנו. עלינו לפעול במישור הלאומי ולא במישור הדתי. כל המרוקנים המוסלמים והיהודים הם אזרחי אותה מדינה. יש להם אותן זכויות, אותן חובות ואותן מטלות. עליהם לפעול יחדיו במישור הלאומי. עלינו לאחד את כוחותינו ואת האמצעים העומדים לרשותנו ולסייע לכל הנצרכים, תהייה דתם אשר תהייה. והרי ברור שבתחום החברתי, למצוקה אין דת. נשיאכם הזכיר את עמדתי משנת 1941. אין צורך לדעתי לחזור לאירועים אלה, שכן מה שעשיתי הוא חובתו של כל שליט ער לחובותיו כלפי נתיניו. ברצוני להזכירכם שחוץ מהדת, יש להסיר את כל המחיצות המלאכותיות בתחום החברתי או הפסיכולוגי, שהפרידו בין מוסלמים ליהודים. אם נוצרו בעבר הפרדות בגלל נסיבות פוליטיות, נסיבות אלה נעלמו היום, והקהילה המשותפת מאחדת אותנו. הרגש הלאומי צריך לגבור על הרגש הבדלני".

כיוון שהמלך היה ער לגל ההגירה שגבר ערב סיום תקופת החסות הצרפתית, ונמשך באותם ימים בזכות ההסכם לפינוי מחנה המעבר לעולים 'קדימה', הוא מצא לנכון לחדד את עמדתו בעניין ולהפוך את ההנהגה היהודית לגורם פעיל לצמצום גל העזיבות: "ברצוני לבקשכם ליזום פעולת שכנוע והסברה בקרב היהודים, ולשכנעם לא לעזוב את מרוקו, שכן מקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, יהיו מוסלמים או יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי־הדין שלה. אני כמובן בעד חופש לכל נתיני, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה. עלינו לאחד את כוחותינו, לראות עצמנו מגויסים לשירות המולדת ולהתייחס לעוזבים כאל עריקים. החובה הלאומית צריכה לכוון אותנו ועלינו להציב את האינטרס הלאומי ואת צרכי הכלל מעל לדאגותינו הפרטיות. אלה עצותיי, עצות של אב שרציתי להביע לפניכם לרגל יום הכיפורים ולהצטרף למועדיכם. אני יודע שבני מולדתכם המוסלמים מצטרפים אף הם לשמחת חגיכם. עלינו לפעול כולנו יחדיו למען צרכי הכלל ולעשות כך שתהיה מולדתנו גדולה, מאושרת ופורחת".

למרות דברי השבח המרגיעים שהרעיף המלך על שומעיו, התעוררו אצל חברי קהילה אחדים ובעיקר אצל גורמים ישראלים, חששות כבדים לעניין גורל מוסדות הצדקה היהודיים, ששירתו עד עתה רק אוכלוסייה יהודית ואותם ביקש המלך למזג עם שאר המוסדות המרוקנים. מוסדות אלה כללו את בתי־הספר של כי"ח (כל ישראל חברים) ואת מרפאות אוז"ה ששירתו רק אוכלוסייה יהודית. שאר מוסדות החינוך והבריאות במדינה שירתו את כל האוכלוסייה ובהם האוכלוסייה היהודית. באחד באוקטובר ערכו ראשי הקהילה קבלת פנים למושל העיר, אחמד ברגש, וסיירו עמו במוסדותיה. המושל ופמלייתו החלו את סיורם בבית־כנסת "רבי אליהו" שקבור בו צדיק המשמש מוקד לתפילות ולעליה לרגל, משם סייר המושל בשכונות היהודיות והגיע עד לבית־ספר "תלמוד תורה". נשיא הוועד, בן־אזרף, ניצל את המעמד לציין את מגמות הנהגת הקהילה לעניין שילובה בחברה המרוקנית החדשה. לדבריו, האוכלוסייה היהודית בעיר מעוניינת ליטול חלק במאמץ הלאומי ולהשתלב בחברה המרוקנית ומצהירה בכך על רצונה להפוך למרוקנית במלא המשמעות של המושג ועם כל הנובע מן הזכויות והחובות הכרוכות בו.

בדברי תשובתו שיקף המושל אחמד ברגש את הציפיות שטיפחה ההנהגה המרוקנית בשילובם האינטגרלי של יהודי המדינה בחברה הלאומית החדשה: "אני שמח על ההזדמנות לומר לכם מה מידת העניין שאני מגלה בקהילתכם, שכן בעיותיה זהות לבעיות שאר האוכלוסייה המרוקנית. איני עושה שום הבחנה בין מוסלמים ליהודים. כולנו בנים לאותה מולדת. עלינו להישמע יחד לעצות שמעניק לנו המלך מוחמד החמישי. מולדתנו לא תתכחש לעולם לאחד מבניה ומצדנו, בשום אופן לא נתכחש אליה או נימנע ממאמצים שיעניקו לה את המקום הראוי לה במשפחת העמים. הגיע הזמן שמרוקו תסמוך יותר מתמיד על בניה שיציעו את תרומתם למפעל המשותף. אין זה עיקר להיות מוסלמי או יהודי, חשוב להיות מוכנים לפעול למען האינטרס הכללי. ידוע לכם שבעבר הוצב מחסום מלאכותי בין שתי הקהילות, כדי לשבור את הסימביוזה שתמיד שררה בקרבן. היום, בזכות מאבקם של המלך ועמו ולעקשנותם, השגנו את עצמאותנו שתאפשר לנו להחיות סימביוזה זו ולהפוך אותה לחסינה מפני כל פגיעה. ידוע לי שהאוכלוסייה המוסלמית משוכנעת מאוד ברעיון זה. אני מציע שתבצעו מצדכם את ההתקרבות הדרושה. יש להתעניין יותר בשפה הערבית, שהיא לא רק השפה הרשמית של המדינה, אלא צריכה להיות גם שפת הדיבור של כל המרוקנים, ללא הבדל…"

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭,

יגאל...הרצאה

ההנהגה המרוקנית החדשה הייתה כאמור מעוניינת להרחיק מראשות וועדי הקהילות את ההנהגה הוותיקה, המורכבת בעיקר מסוחרים ומנכבדים, ששיתפו פעולה עם שלטונות החסות הצרפתית. עם כניסת צעירים תומכי ההשתלבות לתפקידים בוועדים, הם ביצעו רפורמות במוסדות הקהילה. בעיקר בהשפעת חברי המפלגה הקומוניסטית, הם העניקו טיפול מיוחד לבעיית הקבצנות היהודית שחיסלו כמעט כליל ברחובות העיר, דבר שנעשה סמל לגאוותם. קבוצת הדוגלים בהשתלבות האשימה את ההנהגה הוותיקה שלא חזתה בעוד מועד את צעידת העם המרוקני לעבר העצמאות ושלא הכינה את הקהילה לתנאים שעתידים להיווצר. במקום זאת, מסרה ההנהגה מידע מוטעה ליהודי הקהילה, לא הרגיעה אותם ולא אמרה להם שזכויותיהם לא יפגעו במדינה העצמאית. כיוון שכך, תומכי ההשתלבות מתאימים יותר, לדעתם, להנהיג את הקהילה וגם להעניק ביטחון לציבור נבוך. תגובת הנהגה זו לא איחרה לבא. מזכ"ל מועצת הקהילות בימי החסות, ז'אק דהן, שארגונו נסמך עד אז על שולחן הנציבות, מיהר לקרוא ליהודים לגלות סולידריות עם המנהיגות המרוקנית החדשה. עם זה, ביקש להעניק ליהודי מרוקו מעמד ביניים המתחשב במצבם המיוחד. לדבריו יש לתת ליהודים בתקופת ההסתגלות, אפשרות להגר לצרפת. זו הדרך הטובה ביותר לדעתו להחזיקם במרוקו. אולם הצעה זו נשללה על ידי תומכי ההשתלבות, שראו בה אמצעי לחיזוק החשדנות בין יהודים למוסלמים.

הלך הרוחות החדש הביא בהדרגה למהפך גם במועצת הקהילות. במוסדות הקהילה כיהנה הנהגה ותיקה שכללה את ז'אק דהן, מוריס בוטבול, יוסף ברדוגו, יצחק־דוד עבו, סם נהון, אלבר לוי וג'ורג' בן־עבו מקניטרה. לצידם ניצבה חבורת נכבדי טנג'יר והצפון שהתיישבו בקזבלנקה וכללה את שמואל־דניאל לוי, רפאל ואברהם בן־אזרף, אלפונסו סבח, ז'אק לסרי, דניאל לוי, יצחק כהן אוליבר, יוסיטו טולדנוופעילי הארגונים הציוניים פול קלמרו, סלומון כגן, זדה שולמן ובלה בנדרלי. לעומת הנהגה זו, צמחה הנהגה צעירה ופעלתנית שחרטה על דגלה את עיקרון ההתבוללות, ברמה זו או אחרת, בחברה המרוקנית. באותה עת, התאחדות הרופאים, הרוקחים ורופאי השיניים, שאיגדה בקרבה מוסלמים ויהודים, שיגרה עצומה לחברי מועצת הקהילות, המבקשת מהם להדיח את ז'אק דהן מתפקידו ולגנות פומבית את עמדותיו מכיוון שמעשי המזכ"ל דהן עלולים לפגוע ביהדות מרוקו ובמועצת הקהילות שהיא גוף לא־פוליטי.

בעידוד ראשי סניף הקונגרס היהודי העולמי בקזבלנקה התקיימה, ב9- בדצמבר 1956, וועידה של מועצת הקהילות שדנו בה בהצעה לארגן מחדש את מבנה הקהילה ותכננו להגיש הצעה לתקנון חדש לאישור השלטונות. שמואל חמו, נשיא הוועד בפס ויוסף ברדוגו נשיא ועד מכנס התנגדו לוועד קזבלנקה, בטענה שהוא ועד ממונה על דעת השלטונות מקרב נאמני "הזהות המרוקנית", כאשר הם עצמם נבחרו מתוך הציבור היהודי. הוויכוח הרעיוני ניכר בהצעת תקנון מועצת הקהילות לעניין מעמדה המשפטי של הקהילה, דבר שדחה זמן רב את אישורה בידי השלטונות, עד שהנושא איבד מחשיבותו. לפי שעה הקהילות המשיכו לפעול ללא תקנון חוקי מאושר ובעצם ללא הכרה פורמלית של השלטונות. בשאר וועדי הקהילות במדינה התבצעו מהפכים שהביאו לראשות הקהילות פעילים חדשים. בערים פס, מכנס ומְרָכְּש אף הצליחו לגרום לכך שהנציגות לוועד תבחר באופן דמוקרטי ולא במינויים כמקובל בקזבלנקה וברבט. בעיר פס התנגד המושל למינויו של מועמד לנשיא הקהילה, שהיה מזוהה עם "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" יריבתה של מפלגת "אל איסתיקלל", ובמְרָכְּש התגלעו סכסוכים חריפים בין המועמדים היהודיים לוועד הקהילה עד־כדי כך שנאלץ המושל להתערב.

לא מעט יהודים מצאו לנכון ליטול חלק בחייה הפוליטיים של המדינה העצמאית החדשה על־ידי הצטרפותם למפלגה שתקדם את עמדותיהם. קבוצת הדוגלים בהשתלבות התרכזה בעיקר בקזבלנקה ובטנג'יר, אולם בזמן שמרק סבח, מאיר טולדנו, דוד אזולאי, דוד ברדוגו וג'ו אוחנה תמכו באגף השמאלי של "אל־איסתיקלל" בראשותם של מהדי בּן־בַּרכַּה, עבדרחים בועביד ומזכ"ל "איחוד העבודה המרוקני" מחג'וב בן־סדיק, תמכו מאיר עובדיה וארמן אסולין באגף השמרני בראשות המנהיגים הוותיקים עלל אלפסי ואחמד בלפרג'. אחדים היו חברים בכירים ב"מפלגה הדמוקראטית לעצמאות", מפלגה שהשתעשעה זמן מה ברעיונות רפובליקניים. בין פעילי המפלגה אפשר למצוא את הוגה הדעות והמשפטן מטנג'יר קרלוס דה־נזרי, מנכ"ל משרד המסחר בממשלה הראשונה, סם בן־אזרף, סגן נשיא הקהילה היהודית בסלָה, יצחק חַליווה, חבר ועד קהילת קזבלנקה, יעקב בנון, ויקטור עבדו, מוריס שריקי, סם נהון ולימים גם ז'אק דהן. לעומת עמדת דהן שדרש להעניק לקהילה מעמד של מיעוט אתני נבדל, התגבשה חבורת צעירים שראו עצמם כמרוקנים בני הדת היהודית. בין פעילי קבוצה זו, יש למנות נוסף על דוד בן־אזרף, צעירים כמרק סבח, ארמן אסולין, דוד אזולאי, דוד ברדוגו, אלבר אפללו, אברהם יצחק לרדו, מאיר טולדנו ומאיר עובדיה. לקבוצה זו יש להוסיף את ג'ו אוחנה שהקים בעבר את "התנועה הלאומית המרוקנית" שלא ארכה ימים ונקטה בגישה אסימילציונית קיצונית ששללה את עצם קיומה של הקהילה.

כבר באוקטובר 1955, פרסם ג'ו אוחנה מאמר חריף בעיתון "מרוק פרס" Maroc Presse, בכותרת "המצפון הלאומי". הוא יצא בהתקפות חריפות על מוסדות הקהילה היהודית: "היהודים מבקשים זכויות, כלום ממלאים הם את חובותיהם? הם מבקשים ביטחונות דמוקרטיים, כלום ידוע להם לפחות מה המושג אומה דורש מהם? הבטחות ניתנו להם בהזדמנויות רבות, אך הן דורשות תמורה ברורה […] רק עם מילוי חובותיהם הלאומיות ייהנו היהודים ממלא זכויותיהם הלאומיות […] הפטריוטיות של היהודים באה לידי ביטוי בשתיקה חסרת אומץ, בה רק קול מנהיגיהם שיקף את תחושותיהם האמתיות. תנועתנו התנגדה למצב שעלול לפגוע קשות באחדות הלאומית. היום היהודים חייבים להרים קול להדחת החבורה המעוניינת להפוך את היהודים למיעוט אתני נבדל וליצור מדינה בתוך מדינה. על היהודים לפעול מתוך אחדות ולהגיע לאינטגרציה מהירה, טוטלית וסופית באומה המרוקנית […] יש צורך דחוף לחסל, פשוטו כמשמעו, את "מועצת הקהילות היהודיות", את ועדי הקהילות ובכלל כל מנגנון ספרטיסטי הגורם להפרדת היהודים מן האומה המרוקנית. יש להעביר את תפקידיה המקוריים של מועצת הקהילות לידי מוסדות צדקה לגליים, שיטפלו רק בתחום זה […] משיחוסלו המוסדות שהכבידו על צוואר היהודים כאבן־רחיים, דבר לא ימנע מהם ליטול חלק פעיל בחיים הציבוריים, כאחיהם המוסלמים. הגיע הזמן שהיהודים המרוקנים ידעו מה חובותיהם. הם רומו דיים על ידי נציגיהם. אולם עדיין לא מאוחר לפעול".יהודי הקהילה, ברובם הגדול, האשימו את אוחנה בבגידה וראו בו "יהודי קתולי יותר מן האפיפיור". כידידו הקרוב של מהדי בן־בַּרכָּה הצטרף אוחנה לאגף השמאלי של "אל־איסתיקלל".

שליחי המוסד שהגיעו למרוקו כשנה לפני עצמאותה, כדי לארגן את ההגנה העצמית של היהודים מפני פרעות צפויות, נאלצו להודות שפעילותם באותם ימים הייתה אומללה למדי. בניתוח מצב שערכו נציגי המוסד במרוקו, הודו שתקופה זו הייתה אכן "תור זהב" ביחסי יהודים ומוסלמים במרוקו: "היציאה ההמונית של הצרפתים ממרוקו, שהגיעה אז לעיצומה, הביאה להתרוקנות הדרגתית של כח־אדם ברמה אינטלקטואלית הדרושה להפעלת המכונה האדמיניסטרטיבית במדינה, המסוגל לקיים את הפעילות הכלכלית הלאומית ולהגבירה. למרוקנים לא הייתה רזרבה מוכנה של דור המשך, לכן היו חייבים לגייס את החסר מקרב האוכלוסייה היהודית. היה זה, כביכול, תור הזהב לאינטליגנציה ולמעמד הבינוני היהודיים". מפקד "המסגרת", שלמה יחזקאלי, מציין שבאותם ימים נמנעו היהודים לבא במגע עם שליחים ישראלים והתקופה לא בישרה טובות לעבודה המחתרת: "עסקנים יהודיים מחוגים שונים צירפו קולם להטפה למיזוג בקרב העם המרוקני המחדש כוחו. כמובן שההתפכחות לא איחרה לבא ובוודאי שעבודתנו העקבית והמתמידה תרמה לא מעט להתפכחות זו". עם הזמן התברר שפעילות שליחי ישראל ומדיניות שגוייה של השלטונות המרוקנים גרמו יחדיו לערעור תור זהב זה. פעילות "אל־וויפאק" שקעה בשנת 1959, עם הקמת ממשלת האגף השמאלי של אל־איסתיקלל בראשות עבדאללה איברהים.

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956

יגאל...הרצאה

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס  8

כאמור, הנהגת אל־איסתיקלל שבשלטון נחלקה בין פרוגרסיבים לשמרנים. המפלגה איימה להתפלג בין צעירים תוססים ותאבי שלטון ובין ההנהגה המסורתית שהובילה את המאבק בצרפת הקולוניאלית. לצד מחלוקת זו התנהל מאבק מקביל בין אל־איסתיקלל ובין ארמון המלך מוחמד החמישי, על תפיסת עמדות כוח בשלטון ויצירת עובדות מוגמרות. בתחום מדיניות החוץ, למרות הזיקות הרגשיות, הלאומיות והדתיות כלפי העולם הערבי, שהצטרף לגוש המדינות "הבלתי מזדהות", מרוקו בחרה עדיין, משיקולים ענייניים, לנהל מדיניות פרו־מערבית. עם זה, שמרה לה אופציה, שאם תתאכזב מן התמיכה המערבית תוכל לנהל שיחות עם הסובייטים ואף להתקרב למצרים של גמאל עבדאלנאצר למרות סיוע המצרים למאבק לעצמאותה מרוקו ועל אף השפעת השפה והדת, בזכות הרדיו והעיתונות, הממשל המרוקני הסתייג מכניעה להשפעה מצרית שתסכן את המלוכה והעדיף לתמוך בציר הבעת'יסתי בראשות הגנרל קאסם שתפס את השלטון בבגדד. עם זה המדינה החדשה נאלצה להזדקק למורים מצריים שעסקו בהוראת הערבית, שפה שהוזנחה בימי החסות הצרפתית.

באוקטובר 1956, שני אירועים איימו לערער את יחס המוסלמים ליהודים וליצור אווירה לאומנית כל־ערבית במרוקו. ב22- באוקטובר, נחטף באוויר מטוס של חברת התעופה הלאומית של מרוקו, שיצא מרבט בדרכו לתוניס, ובו ראשי התנועה הלאומית האלג'ירית, אחמד בן־בלה, חוסיין איית אחמד ומוחמד בודיאף. יש להזכיר שבעבר, ראשי המרד האלג'ירי העניקו סיוע ממשי לצבאות השחרור המרוקני. אחרי החטיפה, שלטונות מרוקו הואשמו בשיתוף פעולה עם הכובש הצרפתי באלג'יריה והמלך מוחמד החמישי נאלץ בתגובה להחזיר את שגריר ארצו מפריס. אולם הדבר לא מנע התפרצות מהומות אנטי צרפתיות במכנס, שם נרצחו באכזריות ארבעים וארבעה צרפתים, דבר שגרר נטישה מוגברת של צרפתים מן המדינה. בין הנפגעים היה יהודי שנהרג כיוון שנחשב בטעות לצרפתי. חברו שצעק למפגינים שהוא יהודי ניצל. בציבור המרוקני ראו בחטיפת המטוס פגיעה אישית במלכם מצד ממשלת צרפת. כיוון שהיהודים תמיד הצטיירו בעיני ההמון כמשתפי פעולה עם הצרפתים, ארגן ועד קהילת קזבלנקה, ביזמת הפעילים הקומוניסטים, את ההגנה על הרובעים היהודיים ואף יזם עצרת יהודית־מוסלמית בהשתתפות כארבעת אלפים יהודים מול בניין העירייה. בעצרת נאם ארמן אסולין נגד הפעולה הפיראטית הצרפתית ודרש את שחרור החטופים. בזכות התגייסות מהירה של תומכי ההשתלבות למען הרגעת הרוחות נמנעה פגיעה אפשרית ביהודים. על כל מקרה, דאגו השלטונות ביזמתם להציב כוחות צבא בשכונות היהודיות ואוכלוסייתן יצאה ללא פגע.

שבוע לאחר מכן, בפלישה הבריטית־צרפתית לחצי האי סיני, בסיוע כוחות צבא ישראלים, נאלצה מרוקו להזדהות עם הנושא הכל־ערבי ועם מדיניות נשיא מצרים שהיה לסמל מובהק של האחדות הערבית. מעורבות ישראל, חידדה את תחושת הלאומיות הערבית במדינה. אולם תגובת השלטונות מפני חשש למהומות הייתה מהירה ויעילה. עקב ההתנגשות של מפגינים בצרפתים בעיר מכנס, שיגרו ראשי השלטון הוראות מפורשות למושלי המחוזות ודרשו מהם למנוע כל פגיעה ביהודים. הארמון והמפלגות קראו לאוכלוסייה להבחין בין יהודים לישראלים וכוחות הביטחון שוב הוצבו להגנת הרובעים היהודיים. בוועידת "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" שהתכנסה באותם ימים, צירים יהודים באספה הלאומית המייעצת ובהם יצחק חליווה, תבעו לא להזכיר את ישראל בנוסח הודעת הגינוי לפלישה המשולשת לשטח מצרים. נימוקם היה מניעת מהומות נגד הקהילה והגברת האהדה בציבור היהודי למפלגה. צירי הוועידה קיבלו את הנימוקים וישראל לא הוזכרה בהחלטות.

לעומתם, תומכי זרם ההשתלבות נהגו בדרך מרחיקת לכת. הנציגים היהודיים באל־וויפאק ניסחו גילוי דעת בנושא שכינו בשם "המתקפה הישראלית" בסיני, ופרסמו אותו גם הפעם בשלוש שפות: ערבית ספרותית, צרפתית וערבית־יהודית. בפגישה שהוחלט בה על הפרסום השתתפו סם בן־הרוש, לאון אלמעלם, ד"ר ג'ו בן־דלכ, חיים זעפרני, מרק סבח ואחרים. לדבריהם מטרת הפרסום הייתה להרגיע את הרוחות ולמנוע התפרצויות אנטי־יהודיות: "אם לא היינו עושים זאת, מצב היהודים היה קשה מנשוא" טענו המשתתפים.הפרסום גינה את הפלישה המשולשת לשטח מצרים וקרא לאחדות האומה המרוקנית, דבר שימנע פגיעה ביהודים עקב התעוררות הלאומיות הכל־ערבית: "מתוך בוז לחוק הבינלאומי הכריזו הבריטים־צרפתים־ישראלים מלחמה על מצרים. העם המרוקני בשלמותו מתקומם נגד המתקפה ומגנה צעד מלחמתי יזום שכוונתו להשפיל את האומה המצרית וליטול ממנה את חרותה ואת עצמאותה. עלינו להעניק את כל תמיכתנו למצרים ולמנוע מן התוקפנים להצליח במזימתם. אירועי השעה מצווים עלינו איפה, אחים יקרים, לקיים את ההרמוניה, הידידות, האחדות וההסכמה בינינו, מוסלמים ויהודים, ולחזקן כי רק הן מבטיחות את עצמאות מולדתנו. הקולוניאליסטים ינסו להפריד בינינו כבעבר וישתמשו בכל דרך לסכסך בינינו. כאן במרוקו יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים מוסלמים ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים. כל המרוקנים ללא הבדל דת חייבים להרגיש מגויסים לשמירה על הסדר ועל השקט. מרוקנים אחים יקרים, עלינו להיות דרוכים. באחדותנו, בעמידתנו על המשמר ובאמון חסר־גבול שאנו נותנים בהוד־מלכותו המלך ובממשלתו תלוי עתיד ארצנו. אל תקשיבו למפרידים ביניכם. להפך, גנו אותם. כך מגויסים, אתם נוטלים חלק במעשה האציל ביותר שהוא השמירה על עצמאותנו".

עשרה ימים אחרי פרוץ מבצע סואץ, ב8- בנובמבר 1956, גם נשיא ועד קזבלנקה דוד בן־אזרף הצטרף לגינוי הפלישה הבריטית־צרפתית במכתב ששיגר לשר הפנים לחסן ליוסי ולמושל העיר אחמד ברגש. אולם הרוב היהודי שללא ספק אהדתו היתה נתונה לישראל, שמר על איפוק, לא נקט עמדה והמתין בדאגה לבאות. ראשי הקהילה ציינו בסיפוק את העובדה שמפלת נאצר לא גרמה להתלהטות יצרים של מוסלמים נגד יהודים, בעיקר בזכות התגייסות השלטונות בעוד מועד להגן על הרבעים היהודיים. הצהרותיהם המרגיעות של הארמון ושל ראשי אל־איסתיקלל מנעו כל תגובה אנטי יהודית ממנה חששו רבים.

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל בן נון 2

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון

מעתה התחרו המפלגות מצד אחד ונציגי הארמון מצד שני על אחדת היהודים, למרות ערכם הפוליטי והאלקטורלי הנמוך. לאספה הלאומית המייעצת שהתכנסה לראשונה ב12- בנובמבר 1956 בראשות מהדי בּן־בַּרכַּה, מינה המלך חמישה יהודים מתוך 67 צירים והם ייצגו את כל המפלגות והגופים החברתיים הפעילים במדינה. החמישה היו נקיים מכל רבב של שיתוף פעולה עם הנציבות הצרפתית וזוהו כמתנגדי ההנהגה היהודית הוותיקה. הם כללו את נציג הסוחרים ג'ו אוחנה ואת מזכיר ועדת התקציבים במשרד האוצר דוד בן־אזרף, את נציג לשכת המסחר והתעשייה הפרסומאי לוסיין בן־סימון, את המשפטן ד"ר סלומון בן־שבת מתטואן ואת המשפטן הצעיר ז'אק אלקיים מרבט. בפברואר 1959 צירף המלך לאספה ציר יהודי שישי, את החוקר הרב דוד עובדיה מספרו. מפלגת אל־איסתיקלל ו"המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" לא פיגרו אחר חיזורי הארמון וטיפחו אף הם את היהודים שהצטרפו אליהם. כל משרדי הממשלה ובהם משרד ההגנה ומשרד החוץ נפתחו לעשרות צעירים יהודים משכילים. בשנת 1958 ציינו אנשי הסוכנות היהודית ירידה בנכונות של היהודים לצאת ממרוקו וייחסו אותה למינויים של יהודים במשרדי ממשלה. נציג מחלקת העלייה, יהודה דומיניץ, ציין שמן העיר פס בלבד מונו 200 צעירים יהודים בוגרי בית ספר תיכון למשרות ממשלתיות ושהמזכיר הראשון בשגרירות מרוקו בהודו הוא יהודי.

בממשלה הייתה מקובלת ההנחה שלכל שר היה יהודי משלו, בדרך כלל כראש לשכתו או כמנהל משרדו. הדעה הרווחת הייתה שהיהודי הוא הפקיד היחיד עליו השר יכול לסמוך וגם יהיה בטוח שלא ייטול כסף לכיסו בביצוע עסקה. מספרים על שר בממשלה שננזף על שלא הכין דו"ח בעניין כלשהו והשיב: "לי אין יהודי במשרדי שינסח את הדו"ח". גם ציבור הפונים למשרדי ממשלה העדיפו את הפקיד היהודי, שכן ידעו שיקבלו ממנו שירות טוב, מבלי שידרשו להפריש דמי שוחד. באותם ימים, בחוגי הבורגנות המוסלמית, נחשבה קרבתם החברתית של היהודים ליוקרתית. בעסקים העדיפו אותםכשותפים והתגאו בהם. מוסלמים מן החברה הגבוהה התחתנו עם יהודיות שהתגיירו מרצונן ויהודי יכול להראות ברחוב עם בחורה מוסלמית ללא חשש. בהדרגה, עם התגברות האחווה הכלל־ערבית והמוסלמית, נעשה המושג "סאחב ליהוד" (ידיד היהודים), מנושא להתהדר בו, לדבר לא תיקני מן הבחינה הפוליטית.על אף התמורות שהחלו לבצבץ, לא נפסקה עדיין התלהבות יהודים שעדיין השתאו מן השינוי לטובה שחל במעמדם אחרי העצמאות. עדות לכך אפשר למצוא במכתב שנשלח ממרוקו לקרוב משפחה שעלה לישראל לפני עצמאות המדינה, שנאמר בו: "[…] אתה יכול להיווכח שלא שגיתי באופטימיות שלי ובאמון שנתתי במרוקו. אף בימים הקודרים ביותר היחס אלינו ואל המוסלמים שווה. האפליה הגזעית בין מרוקנים לבלתי מרוקנים שהייתה רצויה בעיני הקולוניאליזם חלפה […] הזכור לך כיצד היה בלתי אפשרי למרוקני להיות פקיד ממשלתי? כעת, יכול אני לבשרך, ששמונה גברים ונשים ממשפחתנו הם פקידים ממשלתיים".

באופן ציני הגדיר הוגה הדעות קרלוס דה־נזרי מינויים אלה כפרס על "ניטרליותם ושתיקת היהודים" במאבק לשחרור לאומי. לדבריו: "באירופה בוגרי אוניברסיטאות היו נאלצים להתיש את כוחם לשווא בתחרות לקבלת משרות משניות במינהל כלשהו. כאן הם יכולים להתחכך עם בכירי המנהיגים במדינה. המחסור הלאומי בפקידים בכירים הייתה הזדמנות פז ליהדות מרוקו". המחסור המשווע בבעלי מקצועות חופשיים מוסלמים ניכר בכל תחומי החיים. לדוגמה זמן מה לפני העצמאות, בשנת 1955, היו 36 רופאים מרוקנים, מתוכם 17 היו יהודים. בקרב הרוקחים היחס היה גדול עוד יותר. מתוך 17 רוקחים 11 מהם היו יהודים. עד מהרה הבחינו משקיפים רבים במשקלם של היהודים במנהל הציבורי. נציג הקונגרס היודי העולמי ג'ו גולן מציין שאחדים מהם שירתו בכל משרדי הממשלה, גם במשרד החוץ, אך לא במשטרה ולא במשרד הפנים. משפטנים יהודים מונו כשופטים בבית המשפט לערעורים, המזכיר הראשון של שגרירות מרוקו בניו־דלהי היה יהודי מפס וג'ורג' ברדוגו ממכנס היה מנהל מחלקה במשרד החוץ. שלושה יהודים, בהם יהודה אזואלוס, עבדו במחלקה הכלכלית של אותו משרד בראשותו של אחמד בלפרג'. גם בפקידות הנמוכה יותר נמצאו יהודים רבים בתפקידים בהם שירתו בעבר צרפתים. כך נחלש הרצון לעזוב את מרוקו בשכבה חברתית זו. ד"ר וולפגנג ברטהולץ מברן ועקיבא לווינסקי שנשלחו למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי ביולי ובנובמבר 1958, הופתעו מכמות היהודים שמונו כפקידים בכירים בכל משרדי הממשלה. פקידים אלה, מציין לווינסקי, למרות היותם ממונים מטעם השלטון וסמוכים על שולחנו, נשארו "יהודים טובים" ומדברים חופשית על השגותיהם. לווינסקי הרהר בלבו על האפשרות שאם תמצא הדרך "לרכז ולכוון כוח יהודי זה, הרי שאפשר יהיה לעשות גדולות".

שלא כלווינסקי, נציגים יהודים אחרים ראו בצעירים שכיהנו בוועדי הקהילות, גורמים אופורטוניסטים שכל מטרתם לקבל תפקידים בכירים במנהל החדש בזכות פעילותם המפלגתית. לדבריהם, פעילותם הקהילתית משמשת להם קרש קפיצה להשגת מעמד ציבורי בעיני המוסלמים. העיתון Information juive שיצא לאור מטעם הקונגרס היהודי העולמי באלג'יר, שימש תקופה ארוכה במה לעמדות ציוניות של יהודי מרוקו. הביטאון יצא בהתקפה חריפה נגד הוועד החדש בקזבלנקה: "המכנה המשותף לאנשים שגרמו למהפך בהנהגה הוא ההתפרצות הרעשנית, אך מצומצמת מבחינה כמותית, של קבוצה קטנה שמחפשת רק קרש קפיצה לשאיפותיה האישיים במסווה של ססמאות והצהרות לאומיות קיצוניות".העיתון הסתייג ממגמת ההשתלבות וטען: "אין מקום להשתלבות כפויה אלא להשתלבות עם אורך נשימה דומה לזו הקיימת במדינות הדמוקרטיות שיש בהן חופש דת, קיימים בהם מפעלי סיוע, ומתאפשרים מגעים לגליים ורצופים עם כל העולם היהודי (ובהם ישראל)".בוועידת הקונגרס היהודי העולמי שהתכנסה בלונדון, נשיאו, נחום גולדמן, טען שצעירי היהודים במרוקו "הורעלו" בתחושת החופש ובהזדמנויות שנפתחו לפניהם אחרי אלפיים שנות גלות. הם נעשו "לאיסתיקללים יותר מן האיסתיקלל" ושכחו את מורשתם כדי להתקבל כפטריוטים מרוקנים שלמים.

לעומת התקפותיו של גולדמן, כך תיאר אחד מצעירי המשכילים שהשתלבו במינהל הציבורי החדש את השקפת עולמו לעניין העתיד במרוקו: "עלינו להישאר כאן. זכותנו לחיות במרוקו אינה פחותה מזכות המוסלמים, מכוח הוותק שלנו במקום. מוסלמים רבים מבינים זאת ועלינו לגרום לכך שגם אחרים יבינו זאת. הדבר לא יעשה על־ידי בריחה. אמנם קל לברוח אולם זו דרכו של הפחדן […] היהודי מוצא תמיד את הדרך להגן על עצמו. כך עשה במשך דורות. היום יש לו תסביך נטישה. בארץ זו נולדנו. היא ארץ טובה. יש לנו חובות כלפי הארץ שאנו חיים בה. זו מולדתנו. עלינו להוכיח למי שעולים עלינו כמותית שאנו מרוקנים אמתיים. יש לנו אויבים כאן וצריך להתמודד אתם בנחרצות. יש לנו חברים כאן ועלינו לעזור להם להיאבק נגד חוסר הסובלנות שאנו נלחמים בה. זו הדרך היחידה אם אנו רוצים לחיות בכבוד כבני אדם".דובר נחרץ נוסף של מצדדי הזהות המרוקנית הוא אלבר אפללו.הוא פרס את משנתו, ביולי 1958, לפני השליח וולפגנג ברטהולץ שביקש לעמוד על עמדותיו: "אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהייה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו, כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה לקיום שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים במדינה ערבית. לצורך זה יסדנו את אגודת אל־וויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים בידי ארגונים ציוניים ומבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, שכן עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו […] עד עתה לא הייתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז, היא לא תהייה באשמת המוסלמים, אלא באשמת היהודים עצמם שבגלל הגירתם מוכיחים שהם לא מרגישים מרוקנים והם פורשים מן העם המרוקני".

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬פריס ‬8

יגאל בן נון 2

לעניין ההגירה הבלתי חוקית שהתבצעה בחשאי על ידי הרשת הישראלית, תיאר אפללו כיצד חדרו ארגונים ציוניים למרוקו ושידלו יהודים בכל דרך אפשרית לצאת ממרוקו. לדבריו, הלכו לבתי עניים וחסרי השכלה וסיפרו לדייריהם שעומדים לפרוץ פוגרומים אנטישמיים. הם הפיצו פסיכוזה של פחד בקרב היהודים שיצרה רצון להגירה. הוא מעיד שהיהודים עצמם פנו למשרד הפנים ודרשו להפסיק את התעמולה הציונית הבלתי חוקית שגורמת נזק ליהודים. כהוכחה שהיהודים אינם רוצים להגר, מביא אפללו את העובדה שיהודים רבים קנו מן הצרפתים חנויות, בתים ומפעלים שננטשו על־ידם, לעתים במחיר של כחמישה עשר אחוזים מערכם. לדבריו, האינטליגנציה היהודית מתנגדת להגירה. לעומתה, המסכנים מבקשים להגר בעיקר מטעמים כלכליים כיוון שהאמינו שישתפר מצבם בישראל. הוא ציין לחיוב את ראש הממשלה אחמד בלפרג', שבהיותו שר חוץ, ביקר ביום כיפור בבית־כנסת והצהיר שאין למוסלמים דרישה לזכות יתר על מרוקו וכי כולם, יהודים ומוסלמים, צריכים לעבוד שכם אחד למען אושרה של המדינה. אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים. בדצמבר 1959 התפרסם כרוז אנונימי בארבע שפות, ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית, שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה". בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך". עיתון אחר פרסם את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן־גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?"

במאמר שפורסם בעיתון צרפתי, אלבר אפללו לא נשאר חייב, והיה היחיד ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים, זאת מבלי להזכיר את הטלאי הצהוב.עיתון "אל־איסתיקלל", יצר אף הוא קשר בין ישראל ליהודים במרוקו בעת שנעצרו משפחות מהגרים ליד המובלעת הספרדית סבתה שבחופה הים־תיכוני של מרוקו: "ברשות היהודים התגלו דרכונים מזויפים, דבר המוכיח שכנופיות ישראליות פועלות במרוקו ומעודדות את היהודים להגר מארצם. חקירת המשטרה העלתה שסחורות ישראליות נמכרות לעתים קרובות בשתי חנויות יהודיות בתטואן ואותיות עבריות נראות על דלתות של בתים יהודיים רבים.לטענת המושל של הרובע היהודי בקזבלנקה, ביוני 1959, הפגינו כחמישים אלף יהודים נגד העברת גופת הצדיק רבי אליהו ממרכז העיר לבית הקברות ברובע בן־מסיכ. הדבר גרם לחשדנות כלשהי בין יהודים למוסלמים, אף שההעברה נעשתה באישור ועד הקהילה.

מכוח כניסתם לוועדי הקהילות, תומכי זרם ההשתלבות התוודעו לבעיות החברתיות האקוטיות של השכבות העממיות ובהדרגה שינו רובם את דעתם בעניין ההגירה לישראל ואף השלימו עם שמירת מעמד ייחודי לקהילה. זיקתם הרגשית לישראל התחזקה ככל שקרוביהם הגיעו למדינה העברית. בו בזמן, התפתחה ההכרה בהנהגה הוותיקה ובחוגי הסוחרים לנטוש את הבדלנות המסורתית לטובת חיי שיתוף עם המוסלמים. כך קרא לחברת שרל נטר ולהנהגת תנועות הנוער של הדז' שבעבר לא גילו התלהבות מן העצמאות אך בהדרגה תהו אחר אתגרים אידאולוגיים חדשים. המציאות החדשה והגורל המשותף טשטשו את הקצוות הרעיוניים וקירבו בין הצדדים עד כדי טשטוש עמדות. אישים כדוד בן־אזרף, מקס לב, מרק סבח, סם בן־אזרף ואחרים שתמכו לכאורה בזהות המרוקנית הנבדלת ובהטמעות בחברה המרוקנית נעשו בהדרגה למסייעים נאמנים לשליחי ישראל במרוקו וגם לדוברים אמיצים למען זכויות היהודים. דמותו של מקס לב כחסיד מחנה ההשתלבות בחברה המרוקנית מצד אחד וכתומך מסור ברשת המחתרתית הישראלית מצד שני, עושים אותו, עם מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר,סמל למורכבות הקיום הפוליטי של ההנהגה היהודית. לב פעל במפלגתו של בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים" UNFPונבחר מטעמה לסגן יו"ר מועצת העיר קזבלנקה בראשות מעטי בועביד. בימי שלטון החסות הצרפתי,סייע למחתרת המזוינת "מוּנדַמָה סִירִייה", בראשות הפְקיהְ מוחמד בסרי. לעתים תכופות הסתיר במפעלו לוחמי שחרור מבוקשים על ידי המשטרה הצרפתית, והסווה אותם לעובדים. הוא גם תרם כספים ללוחמי השחרור. עם קבלת העצמאות, כאות הוקרה לפעילותו, ליוו אותו בּן־בַּרכַּה ועבדאללה איברהים לארמון והציגו אותו לפני המלך מוחמד החמישי שהודה לו על עמדותיו. בהמשך, לב קיים קשרים רצופים עם מפקדי "המסגרת" ונעשה לאחד מעמודי התווך בעורף הציבורי של גוף ישראלי זה.

בתהליך עיצוב אופיה של האינטליגנציה היהודית המקומית למען האסימילציה בחברה הערבית מרוקנית, תפסה המפלגה הקומוניסטית מקום מיוחד. בהיותו לא־מוסלמי וחילוני היווה הקומוניזם מקלט רעיוני נאות וכמעט בלבדי לצעירים יהודים. לדברי ההיסטוריון דניאל ריוֶה, הקומוניזם היה בשכבת המשכילים של יהודי מרוקו "גרסה חילונית של המשיחיות היהודית המתאימה טוב יותר מן הציונות למודאגות 'האנוסית החדשה' ולשאיפה לאוניברסליות המאפיינת את האינטליגנציה היהודית של אמצע המאה". עם "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים", "איחוד העבודה המרוקני" והאגף השמאלי של האיסתיקלל, משכה אליה המפלגה את בעלי המקצועות החופשיים ששבו למרוקו אחרי לימודיהם בצרפת. ליהודים הקומוניסטים היה משקל מכריע בארגון אל־וויפאק ובוועד קהילת קזבלנקה. השפעת המפלגה על הצעירים היהודים הייתה כה רבה שפעילי התנועה הציונית ראו בקומוניסטים היהודים אויב עיקרי ואף ניסו להצר את צעדיהם בעזרת שלטונות החסות ובעזרת חברי התנועה הלאומית.

המפלגה נוסדה ב14- בנובמבר 1943 כסניף של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, על־ידי לאון סולטן, עורך־דין יהודי שערך במפלגה רפורמות אחדות. הוא נולד באלג'יריה והתיישב בשנות העשרים בקזבלנקה. בראשית דרכו היה מאוהדי התנועה הציונית ופעל למען השתתפות משלחת של יהודים ממרוקו במכבייה של שנת 1935 בתל־אביב. בעת שלמד משפטים בצרפת פעל באיגודים המקצועיים והיה בין התומכים הראשונים בתנועה הלאומית המרוקנית שנעזרה בשירותיו. בתקופת שלטון וישי פעל במפלגה הקומוניסטית והוציא לאור את ביטאונה בתנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני. כדי שלא לפגוע במאמצי צרפת דגל בהצנעת תביעות התנועה הלאומית המרוקנית כל זמן שנמשכת המלחמה בנאצים. סולטן התנדב למלחמה, נפצע קשה ונפטר בשנת 1945. את המפלגה הקומוניסטית המרוקנית ייסד אחרי נחיתת האמריקאים בצפון־אפריקה ונבחר למזכ"לה. באותה עת היו חברים בה בעיקר אירופים ויהודים מקומיים. זמן מה אחרי מותו, המפלגה בראשות מזכ"לה החדש, עלי יאטה, עדיין התנגדה ל"מנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית, למורת רוחו של עמרן (אדמון) אלמליח שהיה היהודי היחידי בהנהגה. אלמליח נולד באספי בשנת 1917. עסק בהוראת ספרות צרפתית. בראשית דצמבר 1953, מחמת ההפגנות אחרי הירצחו של מנהיג האיגודים המקצועיים התוניסאי פרחת האשד, נאלץ לברוח ממרוקו עם עבדסלם בורקייה בעזרתו של ברנר לוי שהסיע את השניים במכונית אביו עד לגבול אלג'יריה.

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל...הרצאה

בימי גלות יאטה באירופה, הונהגה המפלגה בידי טרויקה שהורכבה מעבדסלם בורקייה, עבדאללה לעיישי ואדמון אלמליח. אחרי שהאחרון חזר מסיור בפולין בשנת 1958, מתח ביקורת חריפה על ברית המועצות, וסירב עם שובו למרוקו לבצע "ביקורת עצמית" למרות שהוצע לו להחליף את יאטה בהעדרו. כיוון שלא הסכים עם עמדותיהם המדיניות של שני שותפיו להנהגה בעניין הגוש הסובייטי גורש מן המפלגה ופרש ללא הצהרות מפעילות פוליטית. אלמליח עסק בהוראת הספרות ונעשה לסופר פורה בגיל 63. מתוך 6000 חברי מפלגה בשנת 1948, כ500- היו יהודים ו2500- אירופים. ידיעות אחדות שהגיעו לישראל בשנת 1951 מלמדים על מידת השפעת המפלגה הקומוניסטית על תנועות נוער ישראליות בהן תנועת "דרור" בעיר פס אליה הצטרפו גם לא יהודים. כתב עיתון "הדרור" ציין בדאגה: "למפעל השליחות הישראלית בקהילות מרוקו נשקפת סכנה חמורה ביותר, משנתגלתה פעילות קומוניסטית בסניפי תנועת דרור־מפ"ם. עסקני דרור בפס, למשל, הם חברי התנועה הקומוניסטית, בהם קומוניסטים לא יהודים […] לפני כמה שבועות נערכה הרצאה כאן על הבדלי השקפות בין מפא"י למפ"ם. המרצה היה ערבי מתושבי פס, חבר המפלגה הקומוניסטית. מעשה זה הסעיר את כל הקהילות היהודיות עד שהרבנות ראתה צורך להתערב בדבר".

עם פרישת אלמליח, הדמות הבולטת בחבורת היהודים הקומוניסטים היה ללא ספק אברהם צרפתי. צרפתי שינה את שמו מ"אנדרה" ל"אברהם" כדי שצלילו יתקרב יותר לגרסה הערבית של השם והיה בין הבודדים שהשתמש כבר אז במונח "ערבי־יהודי" כדי להגדיר את עצמו. הוא נולד בקזבלנקה בשנת 1926, למד בבית־הספר התיכון על שם ליוטה בעיר ואחרי בחינות הבגרות עבד בנמל עם חיילים אמריקאים. אחרי פרסום "המנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית המרוקנית בפברואר 1944, הצטרף בגיל שמונה עשרה ל"תנועת הנוער הקומוניסטי". שנה לאחר מכן, בספטמבר 1945, התקבל כחבר במפלגה, נסע ללמוד בפריס בבית־הספר למכרות ובשנת 1949 חזר למרוקו כמהנדס. אחרי חודשי עבודה אחדים כמנהל היחידה לחיפוש מכרות באטלס העליון, התפטר מתפקידו ובגיל 23 חזר לקזבלנקה, פעל בעיקר באיגודים המקצועיים והקדיש את עצמו למאבק למען עצמאות מרוקו. שלטונות החסות אסרו אותו בשנת 1950 למשך חודשיים ובראשית דצמבר 1952 שוב נאסר בגלל פעילותו הפוליטית והוגלה עם אחותו אבלין לכפר במחוז קנטל שבמרכז צרפת, אליו הצטרפה גם משפחתו. עם שובו אחרי העצמאות התמנה למהנדס ראשי ברשות הלאומית למכרות במשרד האוצר בתקופת כהונת השר עבדרחים בועביד ובשנת 1959 מונה למנהל הרשות למכרות ולגאולוגיה, למורת רוחו של מזכ"ל המפלגה עלי יאטה, שלא רצה, עם עלל אלפסי יחד, לחזק את חבר ממשלתו בועביד. שנה לאחר מכן, ניהל את מחלקת המחקר והפיתוח של הרשות הלאומית לפוספטים. הרשות נעשתה לחברה הכלכלית החשובה ביותר במדינה כאשר קיבל מוחמד לע'זאוי את ניהולה, אחרי הדחתו מראשות שירותי הביטחון. בשנת 1960 מינה השר בועביד את אברהם צרפתי כנציג יחיד בוועידה מחוזית שהתכנסה בטנג'יר מטעם האו"ם בתחום הכלכלי־חברתי, מינוי שעורר מחאות. בגלל אהדתו למפלגה החדשה של מהדי בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים", נאלץ צרפתי לבצע "ביקורת עצמית" לפני עלי יאטה כדי שוב להיקלט במפלגה. בשנת 1962 התחיל ללמד בבית־הספר למהנדסים במוחמדיה.

בד־בבד עם קידומו המקצועי, המשיך צרפתי בפעילות פוליטית ונעצר לראשונה במדינה העצמאית בדצמבר 1962. אחרי מהומות הרעב של ה23- במרס 1965 בעיר קזבלנקה, נעצרו צעירים יהודים אף שמזמן לא פעלו במפלגה הקומוניסטית. מנהיג המפלגה נאלץ לעזוב את מרוקו. צרפתי שוב נעצר לתשעה ימים ועונה עם חבריו סם בן הרוש, ג'ו לוי וסימון לוי. האחרון סבל עינויים קשים והוטס לצרפת לטיפול רפואי. באותה שנה התחיל גם ללמד בפקולטה לכלכלה ברבט. משנת 1966 צרפתי והמשורר עבדלטיף לעבי, שהיו עדיין חברים ב"מפלגת החופש והסוציאליזם", שמה החדש של המפלגה, נקטו בעמדות שלא תאמו את מדיניותה הפרו־הסובייטית וממלחמת ששת הימים דגלו בגישות פרו־פלסטיניות.בפעולותיה למען ההשתלבות בלאומיות המרוקנית הצליחה הקבוצה לסחוב אליה בעלי מקצועות חופשיים שנטלו חלק בהצהרותיה הפוליטיות. לדברי הפעיל הקומוניסטי ג'ו בן־דלכ, אחרי העצמאות האמינו רבים באמונה שלמה במרוקניזציה ושאפו למצב שכולם יהיו שווים במדינה מתקדמת, עד שפרצה מלחמת ששת הימים שחידדה את הסולידריות הכל־ערבית וערערה את האמון בתהליך ההשתלבות. בין פעיליה הראשונים של המפלגה אפשר למצוא נוסף לאלמליח גם את החוקרים אלבר וג'רמן עיאש, ג'ו לוי יליד פס, פקיד בכיר במשרדי ממשלה ברבט, ד"ר יוסף בן־דלכ, האדריכל אלי אזגורי, ד"ר ז'אק חסון מפס, המהנדס סם בן־הרוש, עורכי־הדין לאון אלמעלם, רלף בן־הרוש־מאודי ורוג'ה כהן, המרצה לספרדית סימון לוי, המורה לערבית יליד סוריה עבדו סיטון, המורה בכי"ח יליד תורכיה דניאל חג'ג' ואשתו ליסט הלוי, ג'ו איפרגן, תואתי, יעקב מלול מנהל בית־ספר אורט בקזבלנקה, הזוג בנאייר, רלף סממה, ציון אסידון ועוד. מראשית שנות השבעים נטשו יהודים רבים את המפלגה, חוץ מתאים אחדים במכנס ופס, ובהנהגה נשארו רק סימון לוי ורלף בן־הרוש. מי שנשארו נאמנים ללא פשרה ללאומיות המרוקנית ולרעיון הקומוניסטי הקימו ביזמת אברהם צרפתי את שלושת ארגוני השמאל החדש שכונו "ג'בהה" – החזית, וכללו את תנועת "אילה לאמם" (קדימה), "תנועת ה23- במרס" ותנועת "לשרת את העם".מעצר צרפתי במשך 17 שנה העסיק לא מעט את ראשי הקהילה שמצד אחד רצו להגיש סיוע הומניטרי לאסיר היהודי ומצד שני חששו מתגובת הארמון.

מסוף שנת 1959 ועד סוף שנת 1960, סדרת אירועים טלטלו את מעמדם של יהודי מרוקו, בעיקר בתחום חופש התנועה והקשר עם ישראל. בחודש ספטמבר 1959 נוצר פילוג במפלגת אל-איסתיקלל כאשר חלק גדול מן האינטליגנציה היהודית העדיף להצטרף למפלגה השמאלית החדשה "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". ב-22 של אותו חודש החליטה ממשלת השמאל לנתק את קשרי הדואר בין מרוקו לישראל ויצרה תחושת מחנק בקהילה היהודית. הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי" וניתוק קשרי הדואר אחרי הקמת ממשלת השמאל בראשות עבדאללה איברהים בדצמבר 1958 הם אירועים שפגעו בהבנה היהודית-מוסלמית. גם פעילות אל-וויפאק שהחלה עם העצמאות שקעה בשנת 1959, אחרי הקמת ממשלת השמאל. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שהתפתחה מדיניות המסתייגת מן המערב. למעשה, נקרעה ההנהגה המרוקאית בין סובלנותה הטבעית לבין לחצי הליגה הערבית. באותם ימים, גילויים אנטי יהודיים רבים שפורסמו בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה.

שנת 1961 היתה שנה קריטית בתולדות מרוקו וקהילתה. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל הקהילה: ב-3 בינואר הגיע גמל עבד אנאסר למרוקו כדי להשתתף בוועידת קזבלנקה, וגרם לגל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעה היהודית כאירוע טראומטי. מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה ושכבתה האינטלקטואלית. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקאית, כולם יחד ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים "אגוז" כשעל סיפונה 44 נפשות. חודש אחרכך, לרגל יום האזכרה למותם הטרגי של המעפילים, הפיצו שליחי ישראל כרוזים בגנות השלטונות שגרמו להתמוטטות הרשת המחתרתית שהקימו במרוקו. בחודש מרס נפטר המלך מוחמד החמישי אחרי שימים ספורים קודם לכן קיבל לשיחה את ראשי הקהילה, ובנו מולאי חסן הוכתר במקומו. בראשית אוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאיים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה במסגרת "הסכם הפשרה" ובסוף נובמבר החל מבצע "יכין" שהביא לפינוי חלק גדול מן הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה וחוללה גם שינויים במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית.

ברצונו לבסס את שלטונו מפני השתלטות אפשרית של השמאל, המלך חסן השני יזם שינויים בחוקת המדינה לפיה המשטר במרוקו הוגדר כמלוכה תחוקתית עם אספה נבחרת מכוננת, דמוקרטית וחברתית אך עם זה, המלוכה שואבת את סמכותה "מכוח האל", עם זכות ירושה. לפי החוקה, המלך הוא "אמיר המאמינים" – הסמכות הרוחנית והדתית העליונה. הבחינו ראשי הציבור היהודי בסעיף 9 בחוקה המבטיח לכל האזרחים את "חופש התנועה ואת הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". החוקה הבטיחה את חופש הבעת הדעה בכל דרך שהיא, את חופש ההתכנסות וההתאגדות ואת הזכות להצטרף לכל איגוד מקצועי או פוליטי. הסעיף הדגיש שאין לסייג את ביצוע חירויות אלה על־פי חוק. אמנם הסעיף הראשון בחוקה הגדיר את מרוקו כמלוכה תחוקתית דמוקרטית וחברתית וסעיף 5 קבע מפורשות שכל המרוקאים שווים בפני החוק, אך היהודים שהיו רגישים לנושא חופש התנועה לא מצאו בסעיף 9 את הזכות לצאת ממרוקו או להגר ממנה, אלא רק "הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". מצד שני, פעילי השמאל היהודיים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה המגדיר את האיסלם כדת מדינה. באחד בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, בהם מאיר טולדנו, מרק סבח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת שהם פונים בו ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". השמונה כונו על־ידי דוד עמר "חבורה קטנה של טועים ממורמרים", ממומנים על־ידי המפלגה הקומוניסטית הפוסלים את מועצת הקהילות כגוף מייצג. מקס לב התכחש כעבור זמן לחתימתו וטען שמעולם לא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.

מלחמת ששת הימים שפרצה ב5- ביוני 1967 סימנה ללא ספק את כישלונו של הזרם הרעיוני שהאמין בשכנוע רעיוני רב באפשרות התערותם של היהודים בחברה המרוקנית החדשה. למרבה ההפתעה, הסיבה לכישלון זה לא נבעה מגורם מרוקני פנימי, לא מיחסה של האוכלוסייה המוסלמית ליהודי המקום ולא מגורם פולטי הקשור לארמון או למפלגות המקומיות אלא מגורם חיצוני הקשור לסכסוך הישראלי ערבי במזרח. גם בעבר, אם נרשמה אווירה עויינת ליהודים היה זה עקב מלחמת סואץ וסיני ובעת ביקורו של מנהיג בפן-ערביות המצרי בועידת קזבלנקה בינואר 1961. סגירת מיצרי טירן על־ידי גמל עבדנאצר וריכוז כוחות צבאיים בסיני, הביאו להתעוררות עממית כל־ערבית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. עם פרוץ הקרבות חשו יהודים נושאי משרות בכירות במנהל שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד, עד עבור זעם. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב כיוון שהבינו שהיהודים עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'ל, רובר אסרף, אנדרה למי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי מציין שבאותם ימים קיבל פתק אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". מאותה תקופה מציין לוי השנאה לישראל עברה גם לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועות הנוער הדז', קלוד סולטאן ארגן ספונטנית תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך בא להודיע לסולטאן שאין ליהודים ממה לחשוש ושאף שכוחות הצבא אינם נראים בשטח הם לקחו את העניינים לידיהם ושומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי יהודית בגלל השפלת המוסלמים במלחמה וראו בכל יהודי אויב בגלל אהדתו לישראל. ב11- ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה18- וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה26- במכנס כשהיו בתוך בית קפה על־ידי שוטר שיכור מתוסכל מניצחונות הישראלים.

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭,

יגאל בן נון 2

מכיוון שהצטייר כפרו־ישראלי, המלך חסן השני נחשד בבגידה בעניין הערבי. על הקירות הופיעו כתובות שנכתב בהם במקום חסן השני "חזן השני". שר הפנים הקולונל מוחמד אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון האיסתיקלל בשפה הצרפתיתl'Opinion בעריכת עו"ד מוחמד ברדה פרסם קטעים מן "הפרוטוקולים של זקני ציון" אף שהוא ידע שהטקסט הוא זיוף גס. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות המרוקנית התפרסמו מידי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים בכל מקום את סחורותיהם. אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחסו על ביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על־ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, פתחאללה ואעללו ועבדלחק תזי.

עורך ביטאון האיסתיקלל L'Opinion פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי שלמד אתו בפריס וביקש ממנו ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי פנה לעורך הדין לאון אלמעלם שעבד בפיקוח על הכנסות המדינה ויחד פנו למזכ"ל מועצת הקהילות, דוד עמר, והציעו להגיב בשם המועצה. דוד עמר סירב להגיב בטענה ששר הפנים מוחמד אופקיר ביקש שלא להגיב. הפעילים הקומוניסטים אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ובן־זימרה ניסחו מסמך שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. הם שלחו נציגים לערים שונות וקיוו לכמאתיים חתימות, אולם, היהודים לא הסכימו לחתום אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף, חתמו על המסמך רק שמונה איש כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית בהם רלף בן־הרוש, ג'ו בן־דלכּ, חיים בניסטי, לאון אלמעלם, ג'ו לוי, סימון לוי, עורך הדין רנה אוחנה, יצחק סבג ואברהם צרפתי. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר מיד את ההודעה.

ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם את האחדות הלאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". אחרי שהחותמים הצהירו על נאמנותם לאומה המרוקנית הם גינו את פרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות המרוקנית בשפה הערבית. מיד לטחר מכן גינו את המתקפה הישראלית נגד ארצות ערב, את מדיניות ההתפשטות שלה, את סיפוח השטחים החדשים ואת התנהגות חיילי ישראל שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו לקיים הפרדה בין יהדות לציונות והוקיעו בהרחבה את מעשיה של התנועה הציונית החל משנת 1918 נגד הפלסטינים. הם הדגישו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית. לדבריהם: "הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות אף "מולדת שנייה" עבור יהודי מרוקו. לדברי בניסטי המסע האנטי יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון 'לה־מונד' בפריס. כתוצאה מכך ועידת האיסתיקלל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמה.

לעומתו טוען ארמן סבח שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני. מהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו התקיפה של מוחמד אופקיר בתפקידו כשר הפנים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, מנכ"ל הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן־הרוש המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית שחבריו היו בין חותמי גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבח שעבד כארבעה חודשים ברשות נכנס למשרדו של המנכ"ל ובידו עיתון האיסתיקלל L'Opinion והציג את העצומה שהתפרסמה בו. עמרני הגיב בכעס והאשים את חותמיה בבגידה ביהודות וכינה את המעשה כביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. לדעת סבח, הרחוב המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודי ירגיש זיקה חיובית לישראל למרות שהם לא יצהירו על כך בגלוי. מפי דריס מחמדי, מנהל הקבינט המלכותי, נודע שהמלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון שההודעה לא הזכירה את נאמנות חותמיה ואת נאמנות הקהילה היהודית למלך. מחמדי ביקש להכחיש את הפרסום באמצעות השר מג'יד בן־ג'לון. יחד עם זאת, מציין סבח, אחרי המלחמה "הרגשנו שעצם ישיבתנו במרוקו הוא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. הילדים שסיימו את לימודיהם התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך".

לסיכום, הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי", ניתוק קשרי הדואר בינה ובין ישראל אחרי הקמת ממשלת השמאל ב24- בדצמבר 1958, והקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכון הם מן הגורמים המכריעים שפגעו בסימביוזה היהודית־מוסלמית במדינה. אמנם הזרם ההשתלבותי לא פסק והמשיך להתקיים עד אחרי מלחמת יום הכפורים, אך החשש והדאגה ברחוב היהודי הלכו והתחזקו. באותה עת, תהליך הערביזציה הלשונית גבר והדאיג את צעירי היהודים. השלטונות מימנו לימודי סטודנטים יהודים באוניברסיטאות זרות, אולם הסטודנטים חשו שההזדקקות לשירותיהם עלולה לחלוף ביום מן הימים. באותה עת החלו להישמע רינוני קינאה נגד קבלת יהודים למשרות בכירות במנהל הציבורי. יהודים דיברו על נומרוס קלאוזוס בלתי מוצהר, אך מורגש. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שגברה ההסתייגות מן המערב. פסיכוזת הנטישה הלכה וגדלה ככל שהתרבו העזיבות. בדרכו החוצה סחב כדור השלג את אחרוני המתלבטים וחיסל סופית את רעיון ההשתלבות בחברה המרוקנית שהאמינו בו רבים. אפילו המכתבים שקיבלו יהודי מרוקו מקרוביהם בישראל על המצב הקשה, על מחסור בעבודה, ועל תחושות האפליה, לא הצליחו לבלום את הפסיכוזה, אלא רק להאט אותה לפרקי זמן קצרים. החברה המרוקנית הפוסט־קולוניאלית ניהלה אורחות חיים שהדת תפסה בהן מקום חשוב ותרבותה נשענת על הווי מוסלמי. מצב סוציו־תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לחילוני כבארצות המערב הקלסיות שלאחר המהפכה הצרפתית. עם נקודת מוצא זו, כל ניסיון להתגבר עם בעיית קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון מראש לכישלון. אמנם חלק מן השכבה היהודית המשכילה ניסה להתעלם זמן מה מן הבעיה בלהט ההתלהבות מן העצמאות, אך ההתפכחות לא איחרה לבא. הנהגת המדינה נקרעה זמן מה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקדמה המערבית דמוקרטית ובין האחווה הכלל ערבית שנשבה ממזרח, אך הדי הפן־ערביות והפן־איסלמיזם לא פסחו על מרוקו. תהליך המרוקניזציה והערביזציה של המינהל והצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה החילוניות־דמוקרטיות.

בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב כמובן גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי אצל היהודים. גם אם לא קרא דבר בימי מבצע סיני ב1956- במוקדם ובמאוחר הסכסוך היה עלול לחדד ניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודים היה נפגע. קורות היהודים ברוב מדינות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו. לצד חדירת הנושא המזרח־תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר עוד חשש לאיבוד היתרונות שהושגו בעבר בהשוואה למוסלמים. בלימת יתרונות אלה על־ידי אימוץ הערביזציה איימה לגרום, במוקדם ובמאוחר, לאיבוד העדיפות בקבלת משרות ניהול שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. בקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, אליה נפתחו בצימאון רב, ובין תהליך ערביזציה צפויה, שתביא אתה מטען תרבותי־מוסלמי שיד היהודים תהייה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות החינוכיים עקב הערביזציה הצפויה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. רוב יהודי מרוקו הבינו שאי אפשר להיאחז מלאכותית בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן־ברוך, שלא היה בין חסידי זרם ההשתלבות, ציין: "איך ניתן להאמין בתמימות שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שהפסאדה של תרבות צרפתית לא תהייה בלתי קבילה בעיני העם המרוקני, בעיני ראשיו ומנהיגיו. איך לא תדחה המדינה גוף זה. שום פשרה ושום פטרנליזם לא יכלו להתקבל על הדעת. יש לומר בכל הכנות, היה צריך להיטמע או ללכת". ההנהגה היהודית הרשמית נשארה יחסית אילמת בשל הנאמנות הכפולה. כדוגמת עמדותיו של דוד עמר, נאלצו היהודים בהזדמנויות שונות לומר דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקנית וגם לנהוג לפי נטיות הלב. האופציה העברית־ישראלית לא הייתה אידאלית מבחינה זו אך הייתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה ערבית־מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה.

ספרו של הסוציולוג היהודי צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי: "דמותו של נכבש ודמותו של כובש" שפורסם בשנת 1957 השפיע ללא ספק על האינטליגנציה היהודית במרוקו העצמאית. ברם בראשית שנות השבעים ממי מצא לנכון להתייחס למונח הטעון "יהודים-ערבים" שהחל להופיע באותם ימים בעיתונות הצרפתית. לדבריו: "אני נדרש לאומר את הדברים באופן ברור יותר: הדעה הרווחת על החיים האידיליים של היהודים במדינות ערב אינה אלא מיתוס. האמת חייבת להיאמר, כיוון שמכריחים אותי לאומר זאת, היינו קודם כל מיעוט בסביבה עויינת. ככאלה היו לנו כל הפחדים והמועקות וגם תחושה מתמדת של שבירות אופיינית לחלשים". שינוי הדרגתי זה שחל במשנתו של ממי מקביל לא מעט לגורל התפתחותו של רעיון ההתבוללות היהודי בחברה המרוקאית. יחד עם זאת יש לציין שדור המשפחות שחי במרוקו העצמאית עזב מדינה זו ללא מרירות וללא טינה ושמר לה פינה נוסטלגית בליבו.

תולדות יהודי מרוקו היא היסטוריה שהגיעה לקיצה. כותב קורותיה יודע מראש מה היה גורלה. עם זאת ניתן להשתעשע בשאלות היפותטיות כגון מה היה קורה לקהילה זו אילו לא פעלה בה רשת ישראלית שניסתה להוציא ממרוקו משפחות באופן מחתרתי תוך העלמת עין מצד השלטונות. מה היה קורה לצעירי הקהילה אם לא היו פועלים בה באופן דיסקרטי תנועות נוער ישראליות ומה היה משתנה אם ארגונים יהודיים בינלאומיים לא היו נוטלים על עצמם לדאוג לזכויות היהודים בפני שלטונות מרוקו כולל בתחום ההגירה. האם זרם ההשתלבות בחברה המרוקנית היה זוכה להצלחה סוחפת יותר? האם שלטונות מרוקו היו ממשיכים להרעיף הטבות ליהודים כדי לגרום להשארותם במדינה? לאחר מעשה ובראיה לאחור ניתן לומר במידה רבה של ודאות שמהלך הדברים לא היה משתנה מהותית וגם ללא ההתערבות החיצונית של ישראל ויהדות העולם הקהילה היהודית במרוקו העצמאית נידונה לחיסול גם אם חיסול זה היה מתעכב בעשור נוסף. הסכסוך הישראלי ערבי ואיבוד היתרונות עקב הערביזציה של המנהל היו מכריעים את הכף. אך עשור זה יכול היה להיות קריטי באשר לגורלם של המשפחות שעלו לישראל. הם יכלו להגיע אליה בשנות השבעים ולא בימי הצנע של ראשית שנות השישים וגם היו מגיעים למולדתם החדשה עם מטען כלכלי ותרבותי גדול יותר שהמדינה המרוקנית העצמאית העניקה להם באותם ימים בנדיבות רבה.

עמוד 8 מתוך 12123456789101112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30