ארכיון יומי: 26 באוקטובר 2017

עמוד 1 מתוך 11

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב

מתוך כתבי־היתדות, שפוענחו במאה הי״ט, למדים אנו על התפשטות שלטונם של מלכי בבל על פני מדבר ערב! כן ידוע לנו ענין כיבושה וחורבנה של תימא על־ ידי צבאות הכשדים! אולם זכותו הגדולה של הפרופ׳ י. גאד היא, שפתח לרווחה חלון חדש, שדרכו יוכלו החוקר והמעיין לראות את כיבוש הבבלים במלוא היקפו וכן לעמוד על פרטים חשובים בתולדות התישבותם, שנעלמו מעינינו עד כה.

חשיבות מיוחדת נודעת לכתובות החדשות ולשמותיהם של הישובים בנאות־המדבר, הואיל ותגליות אלו מפיצות אור חדש על התישבותם של גולי יהודה במדבר ערב בימי־קדם. הדברים אמורים בכתובות הארוכות בכתב־היתדות, שנרשמו על האסטילות (מצבות־אבן) של נבונאיד ושל אמו אַדַגֻפּאִ, שנתגלו בחרן על־ידי הד"ר ד. ס. רייס בשנת 1956 ופוענחו בהצלחה על־ידי הפרופ׳ גאד. כן גילה חוקר זה במאמרו הנ״ל את הקשר האורגאני שבין הכיבוש לבין ראשית יישובם של גולי יהודה, שבאו עם הבבלים, בנאות־המדבר בצפונה של חג׳אז, שהן: תימא, דדן, פדככו, ח׳ברא, יאדיחיו ויתרב.

גאד מבליט את העובדה האופיינית, שכל המקומות הנזכרים במצבת נבונאיד כמקומות כיבוש ויישוב של מהגרים מבבל, מופיעים בתקופה הרבה יותר מאוחרת כישובים יהודיים קבועים ומושרשים מדורות בצפונה ובמרכזה של ערב. מכאן הוא מסיק את המסקנה על הקשר ההיסטורי שהיה קיים בין הישוב היהודי ״המאוחר״, הידוע לנו מתוך מקורות מאוחרים, כגון: ״ספר החמיארים״ וחיבורי ההיסטוריונים הערביים שלאחר הופעת האיסלאם, לבין הישוב הקדום של גולי בבל, שעליו נרמז במצבות הנ״ל של נבונאיד.

לכך יש להוסיף קטע, שנתגלה במגילות הגנוזות, שנמצאו במערות שעל חוף ים־המלח: גם בו מדובר על נבונאיד ועל פגישתו עם ״גזר״ (מגיד־עחידות) יהודי, המוכיח אוחו על חטאיו ואף מצליח להחזירו למוטב. עצם הסיפור, שכבר בימי נבונאיד, יורשו של נבוכדנאצר, מופיע בתימא הנידחת נביא, קוסם או חכם יהודי, וכן האגדה על ״החזרתו למוטב" כלומר, על התייהדותו של נבונאיד זה בתימא, מעידים על קיומו של ישוב יהודי קדמון שם, לפחות מימי כיבושיהם של מלכי בבל בחצי־האי הערבי.

ומתעוררת שאלה קשה: כיצד ניתן להסביר את הפער הגדול של אלף שנים בין נבונאיד, שחי באמצע המאה השישית לפני מנה״נ ובין הופעתם של היהודים בנאות־ערב במאה השישית למנה״נ? כלום אפשר למצוא ראיות היסטוריות לקיומו הקדום של ישוב יהודי במרחבי חצי־האי, אם בצפונו ובמרכזו, היינו בסמוך לארץ־ישראל, או בדרומו, כלומר בארצות חמיארי תפקידי במאמרי זה הוא לנסות להשלים. במידת האפשר, את החוליות החסרות.

 

פרק ראשון מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז

התעודות הארכיאולוגיות, שפוענחו ונתפרסמו לא מכבר על־ידי הפרופ׳ גאד, מכילות ארבע כתובות. האחת נתגלתה בשנת 1906 על־ידי פוניון, ואילו שלוש האחרות נתגלו בחדשי אוגוסט־ספטמבר של שנת 1956 על־ ידי הד״ר רייס. תעודות אלו חושפות, כאמור, תמונה בהירה של ההתרחשויות בצפונה של ערב, בעקבות מסע־הכיבוש של נבונאיד בשנת 556 לפמנ״ה. התגליות הארכיאולוגיות מאשרות את הידיעות על כיבוש חלקיה הצפוני והמרכזי של הג׳אז בידי מלכי בבל ועל התישבותם של חיילים בנאות־המדבר הפוריים על פני שטח עצום, שארכו היה כ־250 מיל ורחבו — כ־100 מיל. התעודות הארכיאולוגיות מאותו פרק־זמן מכילות ידיעות ורמזים על כך, שבתוך צבאות מלך בבל, הן הלוחמים והן המתיישבים, תפסו מקום ניכר גם צאצאי בני יהודה, אם מן השבויים, שהוגלו על־ידי נבוכדנאצר כיובל שנים לפני כיבוש נבונאיד, או מבין תושבי יהודה, שנשארו בה לאחר החורבן. בעובדות אלו יש משום אישור למסורת הרווחת בין יהודי תימן בדבר מוצאם הקדום מגולי יהודה, מסורת, שהחוקרים ראו בה עד כה אגדה גרידא.

מתוך המסופר בכתובות נבונאיד ואמו מצטיירת התמונה הבאה: נבונאיד בן נבופלאסר (שעלה על כסא־מלכותו בשנת 556 לפמנה״נ) ראה בחלום את ננר, הוא סין, אלוהי הירח, שפקד עליו לחדש את מקדשו ההרוס בחרן, שנחרב כ־54 שנים קודם לכן ע״י הכובש המדיי (610). המלך הושפע מהחלום ומהופעתו של אל־הירח במידה כזו, שנתן פקודה לאנשיו להיחלץ ללא דיחוי למלאכת הקמתו של המקדש בחרן. והנה אירע דבר בלתי־צפוי לחלוטין: נתיניו של נבונאיד, שקינאו, כנראה, את קנאת מרדוך, האל הראשי של בבל, סירבו לציית למלכם. כך פרץ סכסוך חריף בין המלך לעמו. אמנם הדברים לא לבשו צורה של מרד כללי, אולם המלך כעם על עמו, עזב בירת ארצו ונדד עם צבאותיו מבבל לערב. הוא הקים את מרכזו בתימא שבצפון, ומכאן פשט על נאות־המדבר. שבע או עשר שנים עסק בביצור שלטונו באיזור זה, מתימא ועד יתרב ועד בכלל. רק לאחר־מכן נתפייסו עמו בני בבל והחזירוהו בכבוד לארצו, אף הסכימו להקים את מקדשו ההדום של סין, אל־הירח, בחרן. כך מספרות האסטילות הנ״ל, שנתגלו בחרן, בשם נבונאיד עצמו.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש לפרשת "לך לך",-הרב משה אסולין שמיר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש לפרשת "לך לך",

 ויום ההילולה של רחל אמנו – יום שלישי הבא – יא מרחשון.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"ויאמר ה' אל אברם:

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,

  אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א).

"לך לך" – קריאת כיוון לכל יהודי ללכת לארץ ישראל.

 

אברהם אבינו – העולה החדש הראשון לארץ ישראל,

פתח את שערי העליה – לכל הדורות.

"שפת אמת": "לך לך", נאמר מה' יתברך לכל האנשים… ואברהם שמע וקיבל".

 

ההתיישבות היהודית בא"י לאורך הדורות,

אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה,

שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים,

נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיה וירמיה שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל,

 וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם –"לך לך",

מלפני למעלה מ- 3760 שנים.

 

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימת? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, דרך וזרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל,  כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', ככתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), והגיעו לשיאן בקבלת התורה בהר סיני.

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

"לך לך… ואגדלה שמך". אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף. הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בראשית רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

רבנו "אור החיים" הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

רבנו מונה שני טעמים לכך:

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו" כדברי קדשו.

 רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך א-ל עליון אשר מגן צריך בידך" (לך לך יד, כ).

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך א-ל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לא-ל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לא-ל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לא-ל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך".

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לא-ל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {שם} לפני רבו.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו… כדברי המדרש. תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י). המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

הרמב"ם  אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קדשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

ב. רבנו אוה"ח הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו  היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: וירא ה' אל אברם" כדברי קדשו.

מוסר השכל: הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים. במידת הצורך, יש להתרחק מהם ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים הרבים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי הפתגם: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו".

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו אוה"ח הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי  לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

רבנו אוה"ח הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער. העולה חדש מתנתק תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו. כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, תרבותו, עבודתו, ומדינתו.

א. "לך לך מארצך" – רבנו מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קדשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט.

או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך': שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט. אפשרות שניה, אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה, כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

רבנו אומר שהיציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה (הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוקים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור לעיר אחרת. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך""א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י ככתוב: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם". (רבנו אוה"ח הק', בר' יב, א).

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפסוק: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד) – אין השכינה אלא בתוך בני ישראל ובעודם בא"י" (שבת לג, א).

           כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל.

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוקינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו אשר "עיני ה' אלוקיך בה מראשי השנה ועד אחרית שנה…" (דברים יא, יב), ובפרט בשכונות עוטף ירושלים כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של ירושלים הסמוכות לקבר רחל אמנו, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה של העיר ההולכת ונבנת לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר המקדש, ומהווים חומת אש סביבה.

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד"מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם).

התיקון לגאולה: קדושה בחיי משפחה, ככתוב בהמשך שירת הים:

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך".

אחיזתנו בארץ ישראל לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

                          "מעשה אבות – סימן לבנים"  (רמב"ן בר' יב, ו ע"פ ב"ר).

 הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה, וכדברי קודשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

 ניסיונותיו של אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי הרמב"ן: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם, יצחק ויעקב… כל מה שאירע לאבות – סימן לבניו, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות, ושאר המקרים" (בר', יב, ו).

נאמר בפרקי אבות: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". (פרקי אבות ה, ג).

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

רבי אברהם אבי הגר"א אומר: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

"לך לך" – סוב אל דרגתך (זהר לך לך) לך אל דרגתך ואל נשמתך.

הקריאה האלוקית המופנית לכל אחד מאתנו – להציף את החלק הנשמתי שבו.

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100), אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה. הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה. בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי להכרת ה'.

ה"שפת אמת אומר: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל"

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת: אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש  עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כנ"ל ישראל מול הגוים בימינו – "עם לבדד ישכון".

רבנו אוה"ח הק' מדגיש: "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'". בהמשך נאמר: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". (טו, ו). על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין בה'". בעצם, לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הוא זה שהנחיל לנו את האמונה בבורא עולם. (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

קיימות שלש דרגות באמונה: א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה', ולכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות על מקרים רעים, כדברי התנא 'נחום איש גם זו' בפרקי אבות, ממנו יצא הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 "אברהם העברי": "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבנלאומיים, על כל יוזמה להקמת בניני מגורים בעיר הבירה ופרבריה כמו בשכונת "חומת שמואל"  בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא – שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים חומת אש נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במדבר כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון.

ניצחון אברהם אבינו נגד 4 המעצמות,

  דגם ניצחון המשיח במלחמת גוג ומגוג.

אברהם אבינו מנצח את 4 מעצמות תוך מספר שעות – מתוך ניסים ונפלאות: "ויהי בימי אמרפל {נמרוד} מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם, ותידעל מלך גוים – עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה… (בראשית יד, א – כד). שמות משונים כמו "ברע", "ברשע"…

אברהם אבינו יוצא למלחמה כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות {318}, וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו – ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק…".(בר' יד, יד-טו). רבותינו אמרו שבעצם, השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318.

חז"ל אומרים שאין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שנתחייבו על עבודת עגלי ירבעם אותן עשה בדן ובבית אל לעבודה זרה, לכן תש כוחו של אברהם ולא יכל להמשיך.

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

הנביא ישעיה רומז לנו בהפטרה איך ניצח אברהם: "מי העיר ממזרח {אברהם}, צדק יקראהו לרגלו. יתן לפניו גוים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נידף קשתו" (ישעיה מא, ב). חז"ל אומרים שהקש והעפר שימשו ככלי מלחמה אצל אברהם אבינו, החוזר ממלחמת בזק שנמשכה חצי לילה בלבד. 
גם במלחמת גוג ומגוג המתוארת ע"י הנביא יחזקאל (פר' לח-לט), והנביא זכריה (פר' יד) עליהן קראנו בחג הסוכות, מלך המשיח ינצח בהן בסופו של התהליך.

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

ניצחון עם ישראל מובטח, השאלה באיזה מחיר. גובה המחיר יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים

לאבינו שבשמים, דוגמת אברהם שעבד את בוראו בשלמות, ולכן ניצח. כן יהיה לנו.

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה'.

 א. מתוך אהבה"אברהם אוהבי" {ישעיה מ, ח. בהפטרה}.

 ב. מתוך אמונה "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו) 

 ג. מתוך ענווה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בר' כב, יב).     

 ה. מתוך גמילות חסדים "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו…" (בר' יח ב – ח). – קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים". וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר". (שמואל א, ט, ה-ו).

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א בדרשה במוצש"ק:

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או

 "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש:

השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו):  "איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו, והדוגמאות רבות מספור.

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

              נסתרה דרכי מה'" (ההפטרה, ישעיה מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלוקי יעקב", ולא "אלוקי ישראל"?

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלוקי יעקב" ולא אומרים "אלוקי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו: "ויאמר לו אלוקים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל". (בראשית לה, י).

התשובה לכך היא. בביטוי "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב". קיימות 26 אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו 27 אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מה'".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיה אותם נקרא בהפטרה. הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

 תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מה'", היות ובמילה "ישראל" ישנן 5 אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן 4 אותיות דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על 26, השווה להוי-ה.

השיר "להיות יהודי" {א. יורם},

מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו את דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי עקבותיו ופסיעותיו של אבי האומה.

"להתחיל מארם נהרים, לעבור בכבשן האש / ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה / ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

"אראנו נפלאות"

ליום ההילולא של רחל אמנו – יא במרחשון.

וכן, הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה" – בזכות רחל אמנו.

כדברי הראשל"צ – חכם מרדכי אליהו זצ"ל.

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא' = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם המתפללת לגאולת עם ישראל – "רחל מבכה על בניה – מאנה להנחם על בניה כי איננו…" (ירמיה לא יד).

רחל אמנו היא ה – אם שידעה מהי אימהות בהיותה עקרה, ובזכות תפילותיה מעומקא דליבא, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין.

רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – "רחל מבכה על בניה…".

רחל אמנו היא ה אם המוסרת את הסימנים לאחותה.

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו לגבולם".

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים גדולים, כפי שהיה ע"י יוסף הצדיק בנה של רחל במצרים, וכן ע"י שאול המלך מזרעה של רחל. שניהם הכינו את התשתית.

הזוהר הק' אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה ותשקיף עלינו ממעל, לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה  ע"י לימוד לע"נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עם ישראל מאז עלייתה לגנזי מרומים.

להלן מעשה נסים בזכות תפילת הרה"ג המקובל האלוקי הרב מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל, כפי שסופרו ע"י בנו וממשיך דרכו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, רבה של צפת.

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלים בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם אישה הלבושה בלבן שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אמא רחל".

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, ע"י בנו הרב שמואל שליט"א. הרב אליהו ע"ה סיפר שאכן לאחר שיצא מבית חולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת החיילים במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק:

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי" (ישעיה נד יז).
קבר רחל אמנו בידינו –

בזכות הרב חנן פורת ע"ה, והרב מאיר פרוש ע"ה.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע"ה}.

"אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, כאשר קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.  ביקשתי מראש הממשלה רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ הרב מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, פתאום, מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק עליו: "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: 'מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים'. פרוש ענה לו: 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר', ונענע אותו. לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

 במקום, הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית.

כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית – בזכות רחל אמנו".

בברכת התורה ולומדיה – משה א. שמיר.

ברכת מזל טוב לנכד האהוב וחתן הבר מצוה – אורי הכהן נ"י –

הזוכה לעלות לתורת אלוקים חיים בפרשת "לך לך",

ולהתעלות בדרכו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים".

לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בר רחל ע"ה. זקני המלוב"ן הרב מסעוד אסולין ע"ה. צדיקי איית כלילא ליד תינג'יר. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה בר רחל ע"ה. משה בלישע ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

לרפואת אילנה בת בתיה. משה בן זוהרה. יונתן בן קרן.

תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

 חיבורו של עמאר בענייני סירכות הריאה מלמד בבירור כי אכן הייתה יצירה הלכתית של ממש ושרמתה הייתה גבוהה מאוד בספרד בתקופה הסמוכה לגירוש. כן מלמדת הסכמת מדינה דיל קאנפו בעניין ביטול חשש הסבלונות, שהיו מעורבים בה גדולי חכמי ההלכה בקסטיליה – ר׳ יצחק די ליאון ור׳ יצחק אבוהב. גם העובדה, שבקרב המגורשים וצאצאיהם הגיעו הלמדנות ההלכתית והידענות המשפטית לשיאים מופלגים, תומכת בסברה שמורשת זו יסודה בארץ מוצאם ספרד. עם זאת לא הגיעו לידינו חיבורים הלכתיים מספרד של המאה החמש־עשרה העוסקים בנושא הייבום, ואין לדעת אם חיבורים כאלה נתחברו שם או לא."

ניתן לנסות ולבדוק את השורשים הספרדיים בהימצאות התקנה גם במקומות הגירה אחרים שלשם הגיעו גולי ספרד. אולם בבדיקת מקורות שונים מתחומי הפזורה הספרדית לא מצאנו תקנה מעין זו. כל שמצאנו הוא תניה בכתובה בעלת תוכן דומה לתקנה, שזמנה הוא כנראה אמצע המאה השש-עשרה. אך גם לכך – השגת מניעת ייבום באמצעים חוזיים על ידי הוספת תניה לכתובה – לא מצאנו עד כה שורשים בספרד. בכך מתחזקת השערתנו לעיל כי מגורשי קסטיליה שבפאס יצרו יצירה משפטית חדשה, ולא רק ביקשו להנציח את מנהגם משכבר הימים או לשדרגה מתניה בכתובה לחקיקה מקיפה. קשה אפוא להניח שרק המגורשים בפאס חרדו לשמירה על מורשת ספרד בעוד המגורשים האחרים התעלמו ממנה.

הלב נוטה להניח שחכמי המגורשים פעלו כאן מתוך מניע דומה לזה הקיים בהלכה לגבי העגונה הקלסית, שהיא אישה נשואה שבעלה נעלם ואין ראיות ישירות לכך שהוא איננו בחיים. כבר הזכרנו במבוא כי סביר מאוד שמשפחות רבות נפרדו בעקבות הגירוש ואחים פנו ליעדי הגירה שונים לעתים מבלי שידעו איש על יעדי רעהו. חמורה הייתה הבעיה אם אחד האחים השתמד, כפי שנהגו רבים מיהודי ספרד, ונותר בספרד, ובייחוד אם הצטרף לדת הנוצרית ולא היה בגדר אנוס. מצבים אלה, תקלתם הייתה עלולה להיות רבה, אם למשל מת האיש בפאס בלי ילדים, ואלמנתו זקוקה לייבום. האישה הייתה עלולה להיוותר עגונה בשל קשיים טכניים להיפגש עם הגיס ולקבל ממנו חליצה משום שגלה למקום אחר באגן הים התיכון, ועל אחת כמה וכמה אם נטש את הדת היהודית ונשאר בספרד.

אלא שגורם זה של עגינות היה קיים גם בקרב קבוצות מגורשים שפנו ליעדים אחרים ברחבי אגן הים התיכון. אכן, נעשו ניסיונות שונים להקל על מצוקת העגינות בייבום בדרך של ביטול זיקת הייבום בין משומד לאלמנה, או ביטול תוקפם של קידושין אם הבעל השתמד ולא היגר עם האישה. נושאים אלה עוררו פולמוס הלכתי חריף. ולעתים התקבצו גדולי חכמים במקום מסוים והחליטו על עמדתם המשותפת. כך למשל החליטו חכמי המגורשים בשאלוניקי, שקידושי אנוס אינם בני־תוקף, ולכן נפתרת מאליה בעיית הייבום במקרה כזה. והנה כינוס אחר של חכמים החליט כי זיקת הייבום בין אלמנה לגיסה המשומד הם שרירים וקיימים ומחייבים חליצה. לא כל החכמים הסכימו עם עמדה זו הן לעניין תוקפם של הקידושין והן לעניין תוקפה של זיקת הייבום. אך אלה וגם אלה לא נקטו צעד דומה מעין זה של מגורשי קסטיליה בפאס.

ייתכן שתקנה זו קשורה במקרה קשה שנזכר בשני חיבורים היסטוריים שנכתבו בסמוך לתקופת הגירוש. מסופר שם על מאתיים נשים עגונות שגורשו מפורטוגל בשנת רנ״ג (1492/3) והורדו בידי רבי החובלים של הספינות בסביבת העיר פאס. היו בין העגונות כאלה שבעליהן נעלמו ואחרות היו יבמות שגיסיהן לא היו עמן, ובשל אי יכולתן להינשא הן הקימו לעצמן מעין קומונה בעיר סאלי ופרנסו עצמן ממלאכת יד, ואת העודפים אף תרמו לתלמידי בתי מדרש. יש להניח שנוכחותה של קבוצה גדולה כל כך של נשים יבמות ועגונות, המרוכזות יחד, הייתה זיכרון צורב מתמיד לחכמים ולראשי הקהילה, והייתה עשויה לדרבן אותם לחוקק תקנה שתביא לצמצום התופעה. אלא שלגבי עגונות רגילות חזר המצב לשגרה, משהתיישבו המשפחות במקומן וחדלו מנדודיהן, ואילו לגבי יבמות עגונות נותרה סכנת העגינות בעינה, שכן, כאמור לעיל, רבו המקרים של פירוד בין אחים בעקבות הגירוש.

סגולות לשמירת הילד-רפאל בן שמחון

מכירת הילד.

אמצעי נוסף לשמירה על הילד, הוא מכירתו לגורם זר. אדם הקובר את ילדיו בגיל רך מחליט כאשר נולד לו בן חדש, למוכרו לחברה קדישא תמורת תשלום מסויים. התנאי הוא שכאשר יתבגר הילד ויגיע לפירקו, על האב יהיה לפדותו מחברה קדישא תמורת תשלום כספי. האב קונה בחזרה את בנו מהחברה, במחיר יותר גבוה. יש להדגיש שברגע שהילד נמסר לחברה, משנים את שמו לשם חדש שהוא מקבל מהחברה והוא לא נושא עוד את שם משפחת אביו.

לפעמים נמכר הילד לקרוב משפחה או שהוא נמסר למשפחה מסויימת או לשכנים, אשר ידאגו לכל מחסורו עד אשר יגדל ויהיה לאיש. זהו מן אימוץ מוסכם. אפשרות אחרת היא להשאיר את התינוק במסגרת המשפחה, אך לא בטיפולה מבחינה מעשית.

הערת המחבר : בן־עמי, רפואה עממית: האב מוכר את הבן לאדם אחר (זר) וזה מגדלו עד גיל הבר־מצווה או גיל מוסכם; נהגו העם, עמי 352 (ט): ״האב מוסר הבן לחברה קדישא, והללו מגדלים אותו עד גיל חמש, קונים לו לכסווא דל כימס סנין (החליפה של חמש שנים). אח״כ, אביו פודה אותו מהחברה תמורת תשלום מסויים״; נוהג בחכמה, עמי קלה: האב מוכר את הבן לחברה קדישא ומתנה שאם הבן יגיע לגיל הנישואין, יחזור האב ויקנה את בנו מהחברה בסן יותר; ליצחק ריח, יו״ד, ערך מים, אות י״ג. ספר חסידים, סי׳ רמייה¡ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ כא, עמי 59, ובעוד מקומות.

הדבר מתבטא בכך, שהשכנים הם הדואגים לכל מחסורו. לילדים אלה נוהגים לקשור מטפחת ובה שמים מטבע כסף. נזהרים מאוד לא לקנות לו שום דבר מכספי המשפחה. יש מקרים שהאם מוסרת את תינוקה לשכנה להיניק אותו, למרות שיש לה חלב בשפע. משום שהיא חושבת כי "השכנה"  ( כאן הכוונה לשדה ) פגעה לה בחלב ועל כן ילדיה מתים. העירקים נוהגים למסור את התינוק להנקה לאישה אחרת.

השכנה – הכוונה כאן לשדה; השדים נקראים בשמות שונים : שכנים, אחרים, חיצוניים, תחתוניים, הטובים מאתנו, ועוד. במקרה שלפנינו כאן, השכנה היא " התאבעה " – הרודפת של האישה.

חולצה מתכריכין.

במראכש, יש משפחו התופרות משאריות התכריכין " תאשמיר – חולצה, לילד שמכרו לחברה קדישא. בתקווה שבגד זה ישמור עליו מכל מזיק ומשטין הרוצה להתנכל לו. את השאריות של התכריכין משיגים כאשר איזה רב נפטר בעיר ואז המשפחה נוטלת אותם מגזורי התכריכין.

נזם זהב.

ישנן משפחות במרוקו שנהגו לנקב חור בחנוך אוזנו של התינוק, ימים אחדים אחרי ברית המילה ותלו בה עגיל זהב. מנהג ענידת הנזם קיים גם אצל ערביי מרוקו ונפוץ יותר אצלם. מטרת ענידת הנזם היא לשמור על הילד. ד"ר פ' לג'י, מביאה מנהג שהיה קיים במרוקו אצל הערבים והיהודים כאחד, והוא : כדי לשמור על הרך הנולד בימיו הראשונים, נוהגים הערבים לענוד לו נזם מכסף הנקרא " כ'ריסא ". את הנזם עושים או מייצרים משבע מטבעות כסף, שנתרמו על ידי שבע אימהות לילדים יפים, חסונים ובריאים. את שבע המטבעות מוסרים לצורף יהודי, אשר מתיך אותן ועושה מהן נזם. הוא בעצמו חייב לנקב חור בתנוך אוזנו הימנית של הילד ולענוד לו את הנזם. מכאן אנו רואים שגם מלאכת הצורפות שימשה בידם לסגולות ולמאגיה.

התכשיט הזה נקרא במקרה זה גם " עייאשא " –(ביטוח חיים). אסור להוריד את הנזם לתינוק עד שתעבור תקופת הסכנה. כאשר תחלוף התקופה המסוכנת – הימים הראשונים – מסירים את הנזם, מתיכים אותו ועושים ממנו טבעת, צמיד או פגיון, ועל הילד לענוד אותו תמיד.

גם הנשים היהודיות נוהגות בתקופת הריונן לקחת את אותן המטבעות, לקדוח בהן חורים ולקשור אותן לשיער ראשן או לצעיף ראשן. רק אחרי הלידה, הן מורידות אותן וקושרות אותן לבגדי הרך הנולד. נראה שמנהגים אלה היו קיימים בערי השדה אבל לא בערים הגדולות.

משפחות מסוימו בקרב יהודי דבדו – כמו משפחות מרציאנו -, נוהגות לנקב את אוזנו הימנית של התינוק הנולד ולענוד בה עגיל זהב. לפי טענתם, קבלה היא בידיהם שאבותיהם לא השתתפו במעשה העגל כאשר אהרן אמר אל בני ישראל : " פרקו נזמי הזהב אשר באשני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו לי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם – שמות, לב, ב-ג – אולם אמותיהם של אלו, לא אבו לסייע ולא לקחו חלק באותו חטא. בספר "ויען שמואל" מסביר מדוע מדוע משפחת בני מרציאנו הולכים עם נזם באוזן.

במכנאס, ניקבו את תנוך האוזן רק אחרי גיל חמש בערך. לילדות ענדו נזם גדול הנקרא אל-כ'רסא ולילד נזם קטן שכונה א-נפתיל. קוטר הנזם של הילדות היה כשמונה סנטימטרים ואילו זה של הילד הגיע לשלושה סנטימטר בלבד. זוכרני כמה זקנים מכובדים ונשאוי פנים, שהלכו עם נזם זהב באוזן. גם היום אפשר לפגוש באלה העונדים את הנזם, ולאו דווקא זקנים, כי זו עאדא – מנהג. יהודים אלה היו מאוד מכובדים בעיני הערבים שהתייחסו אליהם בכבוד רב וראו בהם את בני ישראל האמיתיים ששרדו : האדו הומא בנו ישראל – אלה הם בני ישראל – האמיתיים, את יתר היהודים כינו אותם בנו-זיפא – בני נבלה.

יש לציין כי אלה שענדו את הנזם, עשו זאת כל ימי חייהם. במותם, הם נקברו עם הנזם.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Translate: