ארכיון יומי: 27 באוקטובר 2017

עמוד 1 מתוך 11

דרכי ההקטנה בלהגי הערבית היהודית בתאפילאלת

דרכי ההקטנה בלהגי הערבית היהודית בתאפילאלת

הלהגים היהודיים באזור

  1. מחוז תאפילאלת הנמצא בדרום־מזרח מרוקו היו בו הרבה קהילות יהודיות קטנות במאות השנים האחרונות. העדויות על ישיבתם של יהודים בסג׳למאסה (Sigelmassat) עולות ומגיעות עד סוף האלף הראשון למניין הרגיל. בדורות האחרונים לישיבת היהודים בתאפילאלת ניתן לדבר על ארבע קבוצות של להגים:

א) הדרום: במרכזו מלאח תאפילאלת והעיירות הסמוכות לו על יד חורבות סג׳למאסה העתיקה, וכן הכפרים שישבו על יד העיירה ארפוד (  (Arfoudשל היום, כגון למעאדיד (l-m3adid) וכן הכפר זריגאת ( (Z-zrigat שבצפון האזור.

Arfoud  היא ההגייה המדויקת של שם המקום; בפי צרפתים ובמפות צרפתיות נוהגת הצורה .Erfoud

מסורת ולשונות

  1. ;Z-zrigat יהודי כפר זה נודעו כמומחים באמנות העור: הם יצרו תיקים וארנקים מעוטרים ויפים במיוחד. כמעט כל יוצאי זריגאת שגרו בעיירה קצר א־סוק ־מיסודה בשנת 1927 עד לחיסול הקהילה בראשית שנות השבעים – המשיכו לעסוק במלאכה הנזכרת.

(ב) הצפון: במרכזו עמד מלאח קצר א־סוק, שתושביו עברו ברובם בשנות העשרים עד החמישים של המאה הנוכחית לעיירה החדשה קצר א־סוק Ksar-es-Souk),) הנמצאת כ־6 ק״מ דרומה מן הכפר הישן שנשא שם זה [שמה הוסב לפני שנים ל־א(ל) ראשידיה (; [(Rashidia כן כלל האזור את הכפר תיעלאלין ti3llalin) ואת העיירות ריש (r-Rish), גוראמה (Gurrama) ותאלסינת (Talssint) וכפרים אחדים בסמוך אליהם.

המלאח הישן של קצר א־סוק נחרב בפרעות בידי ברברים מן השבט איית מרגאד (Ayt-Merghad) בתשעה בטבת תרס״ח. שנה זו נתכנתה חסר״ת בפי אחד מחכמי המקום (כנראה רבי יהודה אלעסרי או רבי משה אלעסרי המכונה משה חזאן / Musi hszzan) רוב תושבי המלאח עברו בעקבות החורבן לשני כפרים ברבריים סמוכים: קצירת איית־מוחא־אועלי (Ksirt Ayt-Muhau3ili) ומוסקלאל (Musskallal) ; מעטים עברו לתיעלאלין ולריש, הנמצאים כחמישים ק״מ (הראשון) וכשישים ק״מ (השני) צפונה מקצר א־סוק. תושבי המלאח החרב המשיכו לראות את עצמם אנשי מלאח קצר א־סוק גם כאשר גרו בעיירה החדשה.

 (ג)       המזרח, ובו העיירה בודניב (Boudnib) וכפרים שהיו סמוכים לה.

(ד)        המערב, ובו העיירות גריס (Ghriss, הידועה יותר בשם גולמימא  Goulmimaותינזראר Tinzdad, המוכרת גם בשם פרכלא .Farkla

  1. עבודתנו מתרכזת בעיירה קצר א־סוק, שהוקמה בידי הצרפתים בשנת 1927. הללו העבירו לשם את יוצאי מלאח קצר א־סוק. במרוצת הזמן הגיעו לשם יהודים מכל כפרי המחוז ועיירותיה בשנת 1950 מנתה האוכלוסייה היהודית בקצר א־סוק כאלפיים נפשות בקירוב (ויש המדברים על 1800 נפש בלבד). שתי הקבוצות הבולטות בעיירה היו של יוצאי מלאח קצר א־סוק וצאצאיהם ושל יוצאי מלאח תאפילאלת וצאציהם ועמם גם כמה משפחות מבודניב, מזריגאת ומגולמימא. בדרך כלל החזיקו הנשים, כצפוי, בניב המקורי שבו דיברו בכפרי המוצא. ברשות הרבים שלט בעיקר הדיאלקט של קצר א־סוק, אך ניכרו בו גם השפעות אחרות ובכלל זה השפעות מערי המערב הפנימי פאס, מכנאס וצפרו. במאמר מפורט שכתבנו ג׳ הית ואני(הית ובר־אשר 1982) הבאנו תיאור דקדוקי מקיף של הניב העיקרי בתאפילאלת בדור האחרון לישיבת היהודים שם. המאמר כולל גם פרק על ההקטנה.- כל מי שמצוי בדקדוק הערבי מכיר את התבניות העיקריות המשמשות לתצגיר – בגלל קוצר היריעה נזכרו שם עניינים אחדים בקיצור נמרץ, ועניינים אחדים לא נזכרו כלל או רק נרמזו בדרך אגב. תכלית הבירור הזה לתאר את הסוגיה תיאור מלא.

יהדות המגרב רפאל בן שמחון – טעמו של חמין השבת

טעמו של חמין השבת

החמין של שבת הוא מאוד טעים וגם ריחו מיוחד בגלל התבלינים הרבים שבו. על התבשילין בכלל של שבת מספר התלמוד:

אמר לו קיסר לר׳ חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבל אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו. אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו (שבת, קיט, ע״א).

על החמין של שבת חוברו פיוטים רבים וקצידות בעברית ובערבית. אנו מביאים כאן בפעם ראשונה קצידה (פארודיה) בערבית על ה״שכ׳נא״.

על חמין שבת חיבר ר׳ זרחיה הלוי בעל המאור את השיר הבא:

כל מי שאינו אוכל בשבת חמין,

צריך לעשות בדיקה אם הוא מין.

ואם מת יתעסקו בו עממין,

ויש מן האומרים על שמאל שהוא ימין,

וכל המימין להבשיל ולהטמין,

הוא המאמין ויזכה לראות בקץ הימין.

 

 (ספר המועדים, כרך שבת, עמי 259).

"קצידה דסכינא " נמצאת ברשותי, ואעתיק אותה ואביאה בפניכם, ביום אחר

דרשת הרבנים

״לא נתנה השבת אלא לתלמוד תורה״

השבת הינה לא רק יום של מנוחת הגוף, אלא גם יום מנוחת הנפש. אם בכל השבוע היה היהודי המוגרבי טרוד בעבודה ואין פנאי לעיין בספר או לשמוע דברי תורה מפי הרב, השבת נתנה לו הזדמנות נאותה להיפטר מכל עיסוקיו ואיפשרה לו להתפנות לעצמו ולילדיו ובמיוחד לצרכיו הרוחניים.

אחר סעודת הצהרים, רוב תושבי ה־מללאח, נהרו בהמוניהם לבתי־כנסת על מנת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי רבני העיר וחכמיה. במכנאס היה הרב ברוך טולידאנו ז״ל משמיע דרשות בנדון בבית־הכנסת שלו, משעה שתיים אחר הצהרים עד שעה מאוחרת. רוב דרשותיו נסבו על דברי מוסר ותוכחה. לרב ברוך טולידאנו היו חסידים רבים.

הרב השני שהשמיע דרשות בשבת ושאליו נהרו המונים, הוא הרב יוסף משאש ז״ל. לדרשותיו של רב זה, באו לרוב, בני נוער וצעירים רבים, חוץ מן, הזקנים ובני עמך.

הערת המחבר; הרב יוסף משאש ז״ל (תרנ״ב־תשל״ד) כיהן כרב ראשי בתלמסן שבאלגי׳ריה במשך שבע־עשרה שנה משנת תרפד. בשנת 1941 הוא חוזר למכנאס ומתמנה דיין. שימש גם ראש אב בית־דין לענייני שררה במרוקו. בשנת תשכ״ד עלה לארץ ונבחר לתפקיד רב־ראשי לחיפה והמחוז, מישרה בה החזיק עד יומו האחרון בשנת תשל״ד. הרב משאש למד ולימד, כתב וערך, חיבר כארבעים ושמונה ספרים אשר חלקם יצא כבר לאור עוד בחייו, ויתרם יוצא עתה על־יד בנו יחידו. פני הרב משאש היו כאור פני החמה (אור פני שכינה) ובצדק הגויים כינוהו בחו״ל ״ הרב הוורוד ״(Le Rabbin rose). קהל שומעיו שתה בצמא את דרשותיו והאנשים היו נאלצים לבוא תמיד שעות לפני הזמן על־מנת לתפוס מקום ולשמוע את דבריו ודרשותיו המעניינים והמרתקים. דרשותיו התקיימו בבית־כנסת החדש המכונה ״א־סלא־זדידה״.

רב נוסף אליו נהרו רבים על מנת לשמוע ממנו דברי מוסר, הוא הזקן החסיד ר׳ יעקב כהן זצ״ל. לרב זה, היו חסידים קבועים שהיו מתקבצים בצילו ערב ערב ושומעים דברי מוסר, מדרש ואגדה. ביום שבת היו נקבצים אליו חסידיו הקבועים והיו לומדים עימו או״ח שו״ע ומדרש־רבה ובסביבות השעה ארבע אחר הצהרים היה מגיע הרב חיים בירדוגו זצ״ל אליו הצטטרפו כרגיל כמה מחסידיו־תלמידיו, שרובם היו תלמידי־חכמים ולמדו כולם ביחד גם אחרי תפילת מנחה.

[1]   ר׳ יעקב כהן זצ״ל היה אחד מתלמידי־חכמים הנערצים ביותר במכנאס, היה חסיד גדול ודרשן בחסד, כל ימיו חי בצניעות, דרשותיו התקיימו ערב ערב בימות השבוע וכן בשבתות ובחול המועד של פסח וסוכות . זכה לשכון כבוד בארצנו ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

[1]               הרב חיים בירדוגו זצ״ל (1944־1864) היה אחד הרבנים הגדולים במכנאס ורוב רבני העיר יצקו מים על ידיו. היה ראש ישיבת ׳׳עץ חיים״ ממנה יצאו רוב רובם של הרבנים.

שמחה בנת למלך

אשה רבת מעלות בשם שמחה בנת למלך שהייתה גרה בסמוך לבית הכנסת, סיפקה בהתנדבות ועל חשבונה, תה וגם קפה לכל מי שהיה חפץ בכך. הלימוד עם הרב ח. בירדוגו היה מתקיים בבית הכנסת ע״ש ר׳ שמואל בן וואעיש ז״ל, הנמצא ״בדרב א־סכווילא״ (רח׳ בית הספר). היו עוד בתי־כנסת נוספים בהם אנשים תמימים קראו פרקי תהלים או למדו פרקי אבות עם ילדיהם. כך קיים היהודי בגולה את השבת כהלכתה: וקראת לשבת ענג.

רשימה ארוכה של רבנים נוספים נהגו להשמיע דרשות בשבת אחר הצהרים, היו גם שלימדו הלכות או נתנו שיעורי תורה, הבאנו רק ארבעה מהבולטים והמוכרים לכלל הציבור.

פיוטים לשבת-תובו ליללאה יא נאס וואעבדוה דימה

פיוטים לשבת

מחוץ להנאות השבת באכילה ושתיה, יש גם הנאות רוחניות המתוארות בשירה ובזמרה. היהודי החי בתוך ה־מללאח שלו הספוג ערכי דת ומסורת, יכל לשיר ולפייט כאוות נפשו וגם לשיר שירי קודש בערבית־יהודית אם הוא לא נמנה בין הלמדנים, כך הוא היה חש הרגשת השבת האמיתית, כאשר כל החנויות בשכונה היהודית נעולות וכל אחד מכונס בתוך ביתו, יושב בשלווה סביב שולחנו יחד עם בני־ביתו, ורק קולות זמר ופיוטים בוקעות מכל עבר בשכונה כמו הפיוט בערבית־יהודית שלפנינו, המתאר בצורה ברורה ונאה את בריאת העולם והמנוחה הבאה אחריה:

״תובו ליללאה יא נאס וואעבדוה דימה,

אל-חאנין אל־ג'אפ׳אר הווא מול ארחמא:

״שובו לצורכם הו בני־אדם, ועבדוהו לעולם, הוא החנון והסלחן, והוא גם הרחמן.

הווא כ׳לק א־דונייא, בסמא דוורהא, אל־ארד עללאק פילהווא, פ׳לוואסט נזזלהא, בגיר סווארי פ׳לכ׳ווא, ביזאהו אוקפיהא, ועזל אלליל מן נהאר, בדדאוו ודלמא:

הוא ברא את העולם והשמים ממעל, והארץ תלה על־בלימה, יסד ארץ על מכוניה, ובמאמרו העמידה, הבדיל בין יום ובין לילה, על־יד האור והאפלה:

וכ׳לק שמש ולקמר ידורו פ׳שמא, א-נזום ידוויוו כי זמאר פ׳י וואקת א דלמא, לבחר בלמוואז יהמר, בהוואל עדימא, תממאכ לחות ירעא, או־ספון פ׳וק אל־מא:

הוא ברא השמש והירח להסתובב ברקיע השמים, הכוכבים יאירו כזוהר הרקיע בלילות החשוכים, הים יהמו גליו במים אדירים, גם שם דגים ורמשים, לאין מספר, וגם אוניות יהלכון על־פני הימים:

וכ׳לק לקות מן תראב, ות׳מר מן סזזאר, עינב דוואלי לשראב, לקלוב יזההר טיור ילג׳יוו כי־רבאב פ׳י טלוע א־נאהאר, בחסס מליח ולדיד ושאווט עדימא:

הוא המוציא לחם מן הארץ, ופירות בשפע מן האילנות, ויין ישמח לבב האנושות, ועופות השמים יקננו בחוצות, בצהרי־יום ולא בלילות, בשירה ירננו, בקול נעים ובתעצומות:

וכ׳לק לוחוס פ׳לג׳יוב, בטפ׳אר כיף לחדיד, ולבהאיים לרכוב, יקררבו לבעיד, ווידאן ת׳זרי פ׳טעוב ומאהום אל־דיד, ישקיוו אל־ארד וטזור בסוואקי מכ׳דומא:

הוא ברא חיות יער השואגים לטרף, בעלי צפרניים חדות כחרב, הבהמות לרוכבים יקרבו את המרחקים, ונהרות לשטף מים רבים, ומימיהם טעימים ומתוקים, להשקות בהם אדמות ואילנות באמצעות תעלות בנויות:

אטטחאב יככב אל־מאטר, פ׳זבאל ולוטא, ינבת׳רביע לעטאר, ועסוב מרהטא, סהווא פ׳יהום אנדר וזראבי מבסוטא, רהוט עלא כול לוואן, וריחא מנסומא:

השמים מתכסים בעבים ומורידים מטר על ההרים והעמקים, המצמיח חציר ועשבים ריחניים ממינים שונים, משמחי לב רואיהם ודומים לכרי דשא, טלאי צבעים וריחות משובחים:

אל־ג׳נים תרעא פ׳לוטייאן, וזבאל ולפ׳דא, סופהום תכסי לערייאן, וחליבהום לזזבדא, א־לחמהום לדיד מזייאן, לסחאח וללמרדא, אל-בגר אל־לחרת וסמין, מא אילהום קימא:

הצאן תרעה בעמקים, בהרים ובשדות משובחים, צמרם ילביש ערומים, חלבם יתן חמאה ושומנים, בשרם טוב ורך לחולים ולבריאים, הפרים לחקלאות, והשמנים אין גבול לערכם בכל הזמנים:

לרבבי די כילקנא, עלליוו עיניכוס, לעאטי בלא מננא, למכללף ברזקכום, הווא יזמע אסמאלנא, מן האד לגלות יפ׳ככום, יבני מדינת א־סלאם, למקדשא לעדימא במהרה:

שאו עיניכם למרום, שברא אתכם, ונותן לכם וללא חשבון מפרנסכם, הוא יקבץ את נידחינו, ומן הגלות הזאת יגאלנו, ויבנה את ירושלים עיר קודשנו, במהרה בימינו:

תרגום השיר לעברית ע״י מחבר הספר-רפאל בן שמחון

מחבר שיר זה חרז אותו בערבית־יהודית במתכונת מזמור התהלים קד

להלן הפיוט מפי רבי חיים לוק

קישור לפרק קד – http://www.mechon-mamre.org/i/t/t26a4.htm

הרב חי טייב לא מת

ג׳רבה

האי ג׳רבה, הנמצא בים התיכון מצפון לתוניסיה, היה מרכז יהודי, בעל מאפיינים ייחודיים. באי חיה קהילה יהודית עתיקת יומין המיוחסת לימי שלמה המלך. תושבי האי המבודד הצליחו לשמר את המסורת באדיקות. לאורך הדורות היתה הקהילה היהודית בג׳רבה כפופה לרבני תוניס, אולם במחצית השנייה של המאה התשע־ עשרה חלה פריחה תורנית באי, ולנוכח המשבר הרוחני העמוק בתוניס, נטלה ג׳רבה את הבכורה והפכה לגורם רב השפעה. הלימוד המקובל בג׳רבה היה ממוקד בהלכה (״אליבא דהלכתא״), כלומר, לימוד התלמוד מתוך כוונה לגזור ממנו השלכות הלכתיות. את המהפכה הלימודית הנהיג הרב כלפון משה הכהן שהיה הרב הראשי של גירבה. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד בשיטת ״העיון התוניסאי״. הרב כלפון לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. בכל שבת היה מציג בעיה הלכתית, ותלמידיו היו עוסקים בה במהלך השבוע וכותבים את תשובותיהם. בשבת שלאחריה נהג לבחון את תשובותיהם. עם הזמן בחר סוגיות יותר ויותר מורכבות וצמצם את המידע שמסר לתלמידיו מראש, זאת על מנת שיפתחו את היכולת לברר את השאלה על כל צדדיה ולהכריע. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה ובראשם הרב רחמים חויתא הכהן, ממשיך דרכו. הגישה החינוכית הג׳רבאית ראתה בכתיבת חידושי תורה חלק אינטגרלי מלימוד התורה. עם הקמת בתי דפוס באי במאה העשרים, יצאו לאור ספרים תורניים רבים.

הרב חי טייב לא מת

כבר בגיל צעיר היה הרב חי טייב(1837-1743) נערץ בקרב יהודי ג׳רבה ותוניסיה כולה. נודע כאיש חריף וכלמדן מעמיק הבקיא ברזי הקבלה וכן בעשיית נסים. היה אהוב על הבריות, העמיד תלמידים רבים, ועם זאת חי חיי עוני ונזקק לתרומות. בצעירותו שרפה אמו את כתביו משום שרצתה שיישא אישה, וכתוצאה מכך, שקע בדיכאון והתמכר לטיפה המרה. לאחר מותו נוסף לו הכינוי ״לא מת״, ללמדך ש״צדיקים במיתתן קרויים חיים״. רבים מחיבוריו אבדו, ורק מעטים מאלה שנותרו, זכו לראות אור.

כיצד נתגלה רבי חי טייב?

באחד מבתי העשירים התעוררה בערב פסח שאלה קשה בעניין כשרותו של עוף. אם הבית פנתה אל משרתה והורתה לו להראות לרב את העוף. המשרת רץ אל עליית הגג, שם ישב שקוע בלימודו נער צעיר ויתום מהוריו שאומץ על ידי הגביר. בני הבית נהגו לכנותו ״הרב״ משום שעסק בתורה כל היום, אף כי לא הוסמך לרבנות. המשרת טעה ופנה אל הנער ולא אל רב העיר, רבי שלמה אלפסי. הנער המופתע נשא עיניו אל העוף, עלעל בפוסקים שעה ארוכה ופסק להתיר. המשרת שב ובפיו פסק ההלכה מאת ״הרב״ ופני אשת הגביר אורו. בבוקרו של פסח הלכו גדולי העיר ועשיריה להתברך מפי רב העיר, והגביר הודה לו על שהתפנה בערב הפסח לפסוק בעניין העוף. הרב אלפסי תמה על הדברים והכחיש שהובאה לפניו שאלה כזאת. הגביר הנדהם קרא למשרת וזה סיפר ששאל את ״הרב״, כלומר, את הנער חי טייב. בפנים חמורות קרא הרב אלפסי לחי הצעיר ושאלו כיצד העז לפסוק הלכה בשאלה סבוכה ללא רשותו. הנער הוציא מתיקו צרור דפים עבה כתוב בכתב צפוף והוכיח בראיות ברורות את פסיקתו. תדהמה אחזה ברב אלפסי ולעיני כול הכריז, ״זה הקטן גדול הוא!״ ומיד מינה אותו לחבר בית הדין הרבני.

פתרון כפוי

הרב חי טייב חולשה היתה לו לטיפה המרה. בן דודו(ויש אומרים אחיו), הרב הראשי, הרב יצחק טייב, הורה לכל בעלי החנויות שלא למכור לו ערק. הרב חי טייב כיתת רגליו מחנות לחנות אך בכל מקום סירבו למכור לו בתואנות שונות. כשהגיעה השבת עלה הרב יצחק לדרוש, עמד על הבמה אך לא הצליח להוציא הגה, מחשבתו היתה מבולבלת והוא גמגם. אז שם עינו על הרב חי טייב והטיח בו, ״אתה עוצר מבעדי מלדרוש!״ השיב לו הרב חי טייב, ״אתה סגרת לי למטה, ואני סגרתי לך למעלה.״ אז התחייב הרב יצחק לבטל את הוראתו והרב חי טייב ביטל את גזירתו.

למי מכוונת התוכחה?

בעיר ג׳רבה התגורר יהודי מתבולל, עשיר וקמצן, שהיה רחוק מתורה ומצוות. כשמת קברוהו בהלוויה מצומצמת והמשפחה הקרובה ישבה עליו שבעה. מנחמים מיעטו לבוא וחכמי העיר נמנעו מלדרוש כדרכם בבית האבל, שכן לא היה בפיהם דבר שבח לומר על הנפטר. אחד מתלמידיו של רבי חי טייב בא לנחמם ושמע על צערם. משחזר לישיבה וסיפר על כך הסכימו התלמידים ביניהם שאכן כך ראוי לרשע. ראה רבי טייב את ההתגודדות ושאל לפשר העניין. מששמע את אשר אירע, הודיע, ״אני אבוא הערב לדרוש!״ תמהו התלמידים, מדוע זכה אותו יהודי שכל חייו חי כגוי, שהגאון חי טייב יבוא לדבר בשבעה שלו? התפשטה השמועה על כך וכל תושבי האי התקבצו בבית הנפטר לשמוע מה יאמר הרב. פתח רבי חי טייב וציטט מדברי חז״ל, שימיו של אדם חולפים כצל עובר וכל עושרו והנאותיו הן זמניות וחסרות חשיבות, וכן דיבר על אפסות האדם. כל השומעים חשבו שהוא מבקר את העשיר, ובסתר לבם אף חייכו ושמחו שהרב משיב לו כגמולו. המשיך הרב טייב בדרשתו ולפתע החלו נשמעות אנחות כבושות מן הקהל. אז עצר הרב טייב ואמר, ״דעו, אחי, שברגע זה של אנחה מעומק הלב זכה הנפטר למחיצה בגן עדן, כי גדול כוחו של המזכה את הרבים, והמנוח זיכה אתכם במותו בהרהורי תשובה.״

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031