ארכיון יומי: 10 בינואר 2018

עמוד 1 מתוך 11

רבי שלום בר חנין-סרטון בציון הקדוש בשדרות

להתהלך באור החיים – ספר שמות – פרשת וארא.   מאת: הרב משה אסולין שמיר

להתהלך באור החיים – ספר שמות – פרשת וארא.  

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להתענג באור החיים – לערב שבת קודש.                                

"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני יהו-ה".

"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב ב א-ל  ש-די" (שמות ו' ב-ג).

"וידבר אלוקים אל משה:  אהי – ה אשר אהי – ה" (שמות ג' יד').

 

דרכה של גאולת עם ישראל ממצרים וגאולתנו אנו,

ע"פ שמות ה': אלוקים, הוי-ה, אל שד-י, אהי-ה.

 

          "אשגבהו – כי ידע שמי. יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד – ט"ו).

המבין בשמות ה' – "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו".

 (השל"ה הק'. "שני לוחות הברית". בעשרה מאמרות. מאמר ראשון).

   בשני הפס' הראשונים בפרשת וארא, הקב"ה מתגלה למשה רבנו מתוך שמותיו, ע"פ הסדר הבא: "וידבר אלוקים, אל משה ויאמר אליו אני יהו-הוארא אל אברהם… בא-ל שדי…". בפרשה  הקודמת 'שמות', הקב"ה התגלה למשה בשם "אהיה", וכן "אהיה אשר אהיה".

 "וארא"שמה של פרשתנו, משקף את האורות והמראות האלוקיים, דרכם מתגלה הקב"ה בעולמו, ע"פ שמותיו הקדושים הנ"ל.

השל"ה הק' מסביר לנו את חשיבות ידיעת שמותיו של הקב"ה. על הפסוק "…אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנוכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו" (תהילים צא' י"ד-ט"ו') אומר רבנו: "הוא סוד לימוד חכמת הקבלה המחכימה פתי כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה. בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל "יקראני ואענהו… ", מן הראוי שידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.

  רבנו "אור החיים" הק' מסביר את המהלך:

בתחילת הפרשה, הקב"ה מדבר עם משה רבנו בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין, היות ובפרשה הקודמת משה טען כלפי שמיא: "למה הרעתה לעם הזה… ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך – הרע לעם הזה, והצל לא הצלת" (שמות ה, כב – כג). " וכלשון קודשו: אכן, להיות שדיבר משה לפני ה' אל נורא ואיום, דברים שאינם מהמוסר, ובפרט לפני מלך גדול… לזה הראהו ה' פנים של מורא שהם בבחינת הדין הרשומים בשם אלוקים".

הקב"ה עונה לו: "אני יהו-ה" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל.

 הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא ממעשיו הרעים. לעומת זאת מעשי ה' – הם חסד ורחמים. לכן, ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נובע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.

  בהמשך אומר רבנו: "עוד ירצה על זה הדרך 'וידבר אלוקים אל משה – ישב עליו בדין". הכתוב משתמש בשם "אלוקים" שהוא מידת הדין, וגם בביטוי "וידבר" שהוא לשון קשה. כלומר, דיבר אתו קשות.

 בהמשך הפס', אומר ה' למשה: "אני יהו-ה" – מידת הרחמים.

רבנו אוה"ח הק' מסביר מדוע ה' מחל למשה: "וידוע הוא כי משה עניו מאוד ומעביר על מידותיו יותר מכל הנבראים – לזה נהג ה' עמו במידה זו ונשא את עוונו, שהיה ראוי לבוא עמו במשפט עליו, והוא אומרו 'אני ה", ורמז למידת 'נושא עוון – ואין כאן משפט אליו" (שמות ו' ב).

ע"פ ההסבר הנ"ל, רבנו מסביר בהמשך את סוד הביטוי "ה' הוא האלוקים" אצל אליהו הנביא בהר הכרמל (מלכים א, יח לט). ההנהגה האלוקית פועלת ע"פ מידת הדין, וגם ע"פ מידת הרחמים. כל זאת, בהתאם לנסיבות כמו במקרה הנ"ל אצל משה, וכן כאשר נגזר הדין על הרשע, ושב בתשובה, הקב"ה נוהג בו במידת הרחמים.

רבנו מסביר שאותו עיקרון, תואם את החלק הראשון בפס' הראשון בקריאת שמע: "שמע ישראל, ה' אלוקינו…". ה' – חסד ורחמים. אלוקינו – מידת הדין. תלוי במעשי האדם.

"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב ב- אל  ש-די" (שמות ו, ג).

"וארא" –  כל אחד מהאבות זכה להארה אלוקית,

לכן נאמר "אל"- לכל אחד מג' האבות,

 כמו "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".

"וארא אל אברהם" – סופי תיבות א-ל-ם.

שעשו עצמם אילמים, ולא הרהרו אחרי מדותי" (בעל הטורים שמות ו, ג)

 רבנו אוה"ח הק' מסביר מדוע התורה מציינת את האבות 'בפרטות' – "אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב", ולא נאמר: "אל אברהם, יצחק ויעקב", או "וארא אל האבות" כדברי רש"י.

רבנו אומר, שרצה הקב"ה לרמוז לנו "שכל אחד {מהאבות} יש בו בחינה מעולה".

אברהם – "שנתעלה לצד שהוא אשר הכיר את בוראו תחילה – מבלי שיקדים אליו דבר ממנו יתברך".

יצחק – "שפשט את צווארו על גבי המזבח".

יעקב – "שהיה שלם שלא יצאה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו… ולזה הפסיק ביניהם… וזה יגיד שבח כל אחד בפני עצמו, {והתגלה להם} 'באל שדי' – היא חיבת גילוי שכינה. ואומרו "ושמי ה' לא נודעתי להם" – פירוש, עדיין לא הודעתי מידת רחמי להם. שכל ההבטחות שהבטחתים עדיין לא הבאתי עליהם, ואני חפץ להודיע להם מידת רחמי, כי להם יאותו. ונתכוון ה' בזה להודיע – גודל חיבתם בעיניו", כדברי קודשו.

כלומר, הקב"ה לא התגלה לאבות בסוד שילוב שני השמות הנ"ל – אלוקים והוי-ה, אלא ב"א-ל שדי".

גם בתפילת שמונה עשרה בברכת אבות, אנו מציינים את כל אחד מהאבות בנפרד: "אלה-י אברהם, אלה-י יצחק ואלה-י יעקב", כדי להראות שכל אחד מהאבות נבחר בזכות עצמו.

המשפט "אלה-י אברהם, אלה-י יצחק ואלה-י יעקב" – כולל כ"ו אותיות כנגד הוי-ה, לכן אומרים 'אלוקי יעקב' ולא 'אלוקי ישראל', בבחינת הכתוב בישעיה: "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל – נסתרה דרכי מה'" (ישעיה מ, כז). אם היינו אומרים 'ישראל', היה יוצא לנו כ"ז אותיות במקום כו' = הוי-ה, ו"דרכי מה'" הייתה נסתרת חלילה.

"וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב – בא-ל שדי" (שמות ו, ג). השימוש במילה "וארא" כלפי האבות, מבטא הארא אלוקית, בניגוד לשימוש בביטוי "וידבר אל משה, ויאמר אליו".

הקב"ה אומר למשה רבנו, שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.

"בעל הטורים": "וארא אל אברהם" – {סופי תיבות} א-ל-ם. שעשו עצמם אילמים, ולא הרהרו אחר מדותי" (שמות ו, ג).

רבנו אוה"ח הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".

לפי זה יוצא, שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה  בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש  הבטחותיו ושולט בזמן.

 לפי דברי רבנו, הגילוי החדש למשה רבנו, הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים… פירוש, ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון בפסוק "שמע ישראל, יהו-ה אלוקינו, ה' אחד". היות ומצות קריאת שמע מדאורייתא, יש לכוון את הנאמר לעיל.

גדולת האבות באה לידי ביטוי, בכך שלמרות שהקב"ה הבטיח להם הבטחות שעדיין לא קוימו, בכל זאת הם האמינו ולא התלוננו, בבחינת – "שדי – די להם שהבטיחם". כדוגמא, נציין את אברהם אבינו לו הובטחה א"י, והנה כאשר הוא מגיע, מקבל את פניו "רעב בארץ". אברהם לא התלונן על כך. כנ"ל בשאר הניסיונות, ובפרט בעקידה.

הביטוי 'א-ל' = 31, מופיע ג' פעמים אצל האבות: "אל – אברהם, אל – יצחק ואל – יעקב".

אל = 31 * 3 = 93 = מ-ג-ן = ראשי תיבות המלאכים = מיכאל, גבריאל, נוריאל, דבר הרומז לכך שהאבות מהווים מרכבה לשכינה (תולדות יצחק). כמו שהרכב נוסע ע"פ רצון נהגו, כך האבות האמינו ב"ה מנהיגו ונהגו של עולם.

המסר האמוני: במקום בו מסתיים השכל, שם מתחילה האמונה התמימה בה' – בדרכם של האבות.

"אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').

           "ושם זה יתייחד למידת הרחמים… המוציא מעבדות לחרות" (רבנו אוה"ח הק').

"חותמו של הקב"ה – אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).

בזכות מה ניגאל? "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

רבנו אוה"ח הק' כותב על המפגש הראשון בין הקב"ה למשה, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות".

 הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (שמות רבה ג, ו).

 רבנו יעקב אביחצירא ה"אביר יעקב", כותב בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כך: "וזהו המובן – אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת.  משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא חס וחלילה שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא פעל בהתאם למצב עמ"י, היות וחותמו אמת.

השם 'אהי-ה' – מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים נוספים.

העיכוב בגאולה, נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה נבע מהם, אבל לעולם, חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו מתעכבת, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה.

 רבי יהודה הלוי כותב בספר הכוזרי (מאמר שני, כד): "אמר החבר… וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, – אֶלָּא כְּצִפְצוּף הַזַּרְזִיר וְהַתֻּכִּי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ נְגִיד כּוּזָר." כלומר, יש להתפלל לגאולה בכוונה, ומעומק הלב.

הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.

 הגר"א אומר על הפסוק: "אני ה', בעתה אחישנה" (ישעיה ס, כב), גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.

בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת החסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות, ע"י ניסים מעל הטבע.

הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום – אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה בבחינת, "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

 על הפסוק: "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד" (דברים ד לה), אומרים חכמים: נסים מעל הטבע דוגמת הניסים  במצרים, לא יחזרו שנית בבחינת = "אין עוד" אלא, העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע, בבחינת השם "אל ש-די", כפי שהוסבר לעיל.

לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הניסים הגלויים, ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום, כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א): שואל  רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב "וזה זכרי לדר דר" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?

על שאלת רבינא עונה רב אבהו: "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת {אדנ-י}. שם הוי-ה מותר בזכירה ובמחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המילה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו', דבר הרומז על העלם לעיתים.

לעתיד לבוא, בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל, כאשר בסיומה, כל העולם יכיר במלכות שדי, בבחינת: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

 אז, גם יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי אתכם מעבודתם.

וגאלתיאתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.

ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

ו-ה-ב-א-ת-י אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

ארבע לשונות הגאולה – ומשמעותם.

"והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי".

התנאי לגאולה וירושת ארץ ישראל – ידיעת ה',

בבחינת "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם" (רבנו אוה"ח הק').

 כך היה בגאולת מצרים – וכך יהיה בגאולתנו (רבנו "אור החיים" הק').

הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים

  1. הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
  2. הממד השני, גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם, המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה. לכן, השם

 ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי, אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו.

 על כך, עלינו להודות לבורא עולם מידי רגע ורגע, על שגמלנו כל טוב. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.

  1. הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה, כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה

רבנו אוה"ח הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

"והוצאתיאתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.

"והצלתיאתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד.

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים, קריעת ים סוף, והטבעת המצרים.

"ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה במעמד הר סיני.

רבנו "אוה"ח הק' שואל: הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח).. בכל זאת, רואים אנו שכל הדור נהרג במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובת רבנו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה". וכלשון קדשו: "אין לכן אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש – תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).  

 שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית. הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל ככתוב בהמשך: "ונתתי אותה לכם מורשה".

מסר חשוב לדורנו: רק אם "נדע" את האלוקים ונהיה עם ה', נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל,

ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו, כפי שקורה כיום.

"ונתתי אותה לכם – מורשה אני ה'",

 "תורה ציווה לנו – מורשה, קהילת יעקב" (דברים לג, ד).

ירושת ארץ ישראל, מול ירושת התורה.

בשני מקומות בתורה נכתבה המילה "מורשה". לגבי התורה נאמר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), ולגבי ארץ ישראל, נאמר בפרשתנו: "ונתת אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח).

בשני הפס' הנ"ל, התרגום אונקלוס מתרגם את המילה "מורשה": "ירותא" = ירושה.

יוצא שהתורה וארץ ישראל, הן ירושה לכל אחד ואחד מעם ישראל

בנוסף לשני המקורות הנ"ל, המילה "מורשה" מופיעה עוד שבע פעמים בספר יחזקאל, בעיקר בהקשר לארץ ישראל.

רב יהודה בשם רב אומר: "כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: "תורה ציוה לנו משה – מורשה קהילת יעקב" – מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית" (סנהדרין צא ע"א).

הרמב"ם פסק: "בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן… כתר מלכות זכה בו בן דוד… כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה ציוה לנו משה ,מורשה קהלת יעקב"… לעולם יעסוק אדם בתורה, בין לשמה ובין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (רמב"ם ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכות א, ה).

השאלה המתבקשת מההשוואה בין שני המקורות הנ"ל המדברים על ירושת התורה וירושת ארץ ישראל היא:

מדוע התורה מלווה את עם ישראל בארץ ישראל וגם בגלויות השונות והמשונות, כאשר עם ישראל נמצא בגלות  2000 שנה, יותר מאשר הזמן  ששהה בארץ ישראל? הרי את שניהם קיבלנו בירושה?

התשובה לכך היא: את התורה קיבלנו "כאיש אחד ובלב אחד" מתוך אהבה ואחדות, ואילו את ארץ ישראל קיבלנו מתוך בכי והתנגדות, כמסופר בפרשת חטא המרגלים.

גם כיום, עדיין לא הפנמנו שא"י היא נחלתנו הבלעדית, וישנם כאלה המוכנים למסור חלקים ממנה, לאויבינו.

 רבנו אוה"ח הק': אומר על כך: "בארצכםפירוש, שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם – ואין לזרים אתכם בה, ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח" (ויקרא כו, ה). רבנו אומר שנוכל לשבת "בטח" ולזכות בהכרה בינלאומית, ברגע שנפנים ונכריז מעל כל במה שזו "ארצכם" = הארץ שלכם – שלנו, ולא נמשיך לטעון טיעונים מצטדקים ודמוגרפיים, שלא לדבר על וויתר על חלקי א"י משיקולים ביטחוניים, כאשר ארץ ישראל היא: "ארץ אשר האלוקיך דורש אתה תמיד – עיני האלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).

רבנו אוה"ח הק' כותב על ביאתו לארץ ישראל: "באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לתת לנו, פירוש – הארץ אשר נשבע ה' שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר הארצות" (דברים ג, יג). כך צריכים אנו להרגיש ולהצהיר, כלפי ארצנו.


תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים.

למרות הצללים המלווים את גאולתנו,

 אורות הגאולה – זורחים ומנצנצים במנהרת הגאולה.

 "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".

(וכן אנו מוצאים בנס פורים): תחילה "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה, וששון ויקר"(ירו' ברכות פ"א א)

רואים אנו מפה, שהגאולה תבוא בהדרגתיות.

רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים, מופיע בזוהר הק' פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות" (שיר השירים ו, י).

מי זאת הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן {כמו השחר}, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך {בעתיד}, עד שהקב"ה יפתח להם שערים עליונים, פתוחים לארבע רוחות העולם…".

המלבי"ם אומר: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר', שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת איילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה, וגם היא איומה כנדגלות, כהמון כוכבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר". כך תהיה הגאולה.

"כה אמר ה' אלוקי העברים:

 שלח את עמי ויעבדוני… ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט, יג-טז).

מטרת מכות מצרים – חיזוק האמונה בה'.

"כל העולם יספרו את גודלו אשר עשה ה' – לממאן בדברי" (רבנו אוה"ח הק' ט, טז).

"לחזק האותות שהם עיקר האמונה – בלב ישראל" – כהכנה לקבלת התורה (רבנו אוה"ח הק'. י, ב).

לאחר המראה בסנה, הקב"ה מתגלה שוב למשה, ומצווה אותו ללכת לפרעה, כדי לשחרר את עמ"י.

במפגש הראשון עם פרעה, משה אומר לו: "כה אמר ה' אלוקי ישראל: שלח את עמי ויחוגו לי במדבר". פרעה עונה לו: "מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה א-ב). כפירה גמורה.

במכת הברד, החותמת את שבע המכות בפרשתנו, משה אומר לפרעה: "כה אמר ה' אלוקי העברים: שלח את עמי ויעבדוני… ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט, יג-טז).  לאחר המכה, פרעה כבר נכנע ואומר: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים" (בר' ט כז). מעבר הדרגתי מכפירה גמורה להכרה בה', ככל שהמכות מתעצמות.

רוב הפרשנים שואלים: למה היה צורך בעשר מכות? התשובה מופיעה לאורך עשר המכות: "וידעו מצרים כי אני ה', בנטותי את ידי על מצרים" (שמות ז, ה). בהמשך נאמר: "למען תדע – כי לה' הארץ" (שמות ט, כט).

רבנו אוה"ח הק' מתמצת את מטרת המכות כך: "ירצה, בעבור הראותך את כוחי, אתה שאמרת מי ה'. ולמען ספר שמי באמצעותך בכל הארץ. פירוש: כל העולם יספרו את גודלו אשר עשה ה' לממאן בדברי" (שמות ט, טז).

אכן, בשביל להגיע למטרה הנ"ל, היה צורך בעשר מכות מדורגות, כאשר בכל שלב, פרעה וחרטומיו מפנימים את מלכות ה' בעולם, אם כי לא לאורך זמן, כדברי רבנו אוה"ח הק' בהמשך.

רבנו אוה"ח הק' אומר: גם במכת הברד, דברי האמונה מצד פרעה, הם רק מהשפה ולחוץ, וכדברי קודשו: "ואתה ועבדיך – ידעתי כי טרם תראון מפני ה' אלוקים' – פירוש: יודע אני כי קודם שתסתלק המכה – אתם יראים את ה' ואומרים ה' הצדיק וגו'. אבל אחר כלות המכה ותראו הרווחה – תוסיפו למרוד כבתחילה. וכבר נהגת כן עמי שתסכים על שילוח העם קודם כלות המכה, ואחר כלות – תכביד לבך" (שמות ט, ל).

לכן יש צורך בשלוש המכות הנוספות בפרשת "בא".

 פרשת "וארא", מתארת את שבע המכות הראשונות במצרים, שהן כנגד שבע הספירות.

מהלך מכות מצרים נמשך שנה כדברי המדרש: "מכות מצרים – י"ב חודשים, שנאמר: 'ויפץ העם' וגו' (שמות ה, י"ב), אימתי דרכו של תבן באייר, והם יצאו בניסן. לקו המצריים עשר מכות כל י"ב חודש" (סדר עולם רבה פרק ג').

התהליך החל מהמראה בסנה שנמשך שבעה ימים: טו – כא בניסן, בהם ניסה הקב"ה להשפיע על משה רבנו לבצע את השליחות. בכל חודש הייתה מכה אחת, החל מחודש תמוז בו החלה מכת הדם. בחודש אב – מכת הצפרדע, וכן על זה הדרך, כאשר בליל ט"ו בניסן, הייתה מכת בכורות, שחתמה את עשר המכות. למחרת, יציאת מצרים.

א. דם: הפכה את מימי מצרים לדם, והרגה את הדגה, דבר שגרם לסירחון היאור.

ב. צפרדע: כיסתה את בתיהם על תכולתם. לאחר שמתו, הסריחו את הארץ. פרעה ביקש שיעתירו לה' להסרתה, ואף היה מוכן לשלוח את עמ"י לזבוח לה': "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ואשלחה את העם ויזבחו לה'" (ח, ד).

ג. כינים: המכה נעשתה ללא התראה. הכינים פגעו באדם ובבהמה. החרטומים הודו: "אצבע אלוקים היא".

ד. ערוב: תערובת של חיות רעות שטרפו במצרים. הקב"ה מפלה בין עמ"י למצרים: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר שם עמי… למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (ח, יח). גם פה פרעה אומר למשה: "לכו זבחו לאלוקיכם בארץ" (ח, כא). כלומר, בארץ מצרים, דבר שמשה רבנו מתנגד אליו. בעקבות כך, פרעה מאשר לצאת לזבוח במדבר. – "אנוכי אשלח אתכם… רק הרחק לא תרחיקו ללכת, העתירו בעדי" (ח, כד).

ה. דבר: מכת הדבר, חיסלה את כל המקנה. גם פה, הקב"ה הפלה בין עמ"י למצרים.

ו. שחין: לא הייתה התראה. שחין פורח הגורם לאבעבועות באדם ובבהמה.

ז. ברד: ברד עם אש בתוכו, דבר שחיסל את האדם והבהמה בחוץ, ושבר את העצים. גם פה הקב"ה הפלה בין עמ"י למצרים. פרעה מתקפל ואומר: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים" (בר' ט כז).

רבי יהודה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב (ההגדה של פסח).

החלוקה הנ"ל לשלוש קבוצות, היא חלוקה מהותית ופסיכולוגית שמטרתה, לחנך את המצרים ועמ"י.

הקבוצה הראשונה: דם, צפרדע, כינים: המשותף להן עפ"י "הנתיבות שלום", שהן עולות מלמטה למעלה.

 הן גם מסמלות "מידה כנגד מידה". במה שהם פגמו – הם נענשים.

 דם: המצרים הרגישו עליונות, בגלל היאור שסיפק להם מים ללא הגבלה. הם אף הפכו אותו לאליל – "לי יאורי ואני עשיתני" (שמות י, כ"א). ע"י מכת הדם, הנילוס הפך לנהר של דם, כאשר עמ"י יכל להמשיך לשתות מים בניגוד למצרים, דבר הבא לבטא, שהיאור שייך לקב"ה. זה גם עונש על הדם הרב של ילדי ישראל שהוטבעו ביאור.

צפרדע: המצרים בקשו למחוק את הזהות היהודית, והקב"ה שלח להם צפרדעים חסרי זהות, היות וכולן דומות.

כינים: המצרים השפילו את עמ"י בכך שנתנו עבודות נשים על גברים ולהיפך וכו', לכן, גם הם הושפלו ע"י יצורים קטנים וחסרי זהות, בהם עשו שפטים.

הקבוצה השניה: ערוב, דבר, שחין:  עפ"י ה"נתיבות שלום", המשותף למכות הנ"ל, שהן על האדמה, בגובה העולם.

ערוב: הקב"ה מוכיח להם שהם אינם אדוני הארץ, והם כחיות המדבר חסרי הבית.

דבר: מכת מוות לבהמות ששימשו כלי תחבורה וכו', דרכן יצרו את שעבוד עמ"י.

שחין: פצעי עור מגרדים ומכאיבים – כנגד עינוי הגוף של עמ"י.

הקבוצה השלישית: ברד, ארבה, חושך, בכורות: עפ"י ה"נתיבות שלום", המשותף להן, שהן באות מלמעלה למטה.

ברד: מכת הברד שילבה בין מים ואש, דבר המשקף את חוסר השליטה בה התגאו המצרים על עמ"י.

ארבה: החגבים שכיסו את עין הארץ, נראו כשטיח אחד ענק של יצורים חסרי זהות, כפי שהתנהגו כלפי עמ"י.

חושך: היה להם חושך ממשי ככתוב "וימש חושך" (שמות י, כא), דבר שגרם להם חוסר תנועה, וחוסר אונים.

בכורות: מכת המחץ הזו, חתמה את עשר המכות. הבכור מסמל את מעמד ההנהגה בעולם בו התגאו המצרים, ולכן שעבדו אחרים. זה מסביר מדוע הבכורים המצריים שימשו ככמרים לעבודה זרה.

המכה הנ"ל מוכיחה, שרק הקב"ה מנהיג את העולם, ורק הוא יכל לדעת מי בכור ומי לא, כאשר הרג את הבכורים.

המסר האמוני והחינוכי של המכות:

הקב"ה מנהיג את עולמו, ואין בלתו. לכן, אין לשעבד איש, היות וכולנו בניו של הקב"ה. הגמרא אומרת:

"חייב כל אדם לראות את עצמו – כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר, להפנים את המסרים של יציאת מצרים ע"י הקב"ה.

מסר נוסף: פרעה מבטיח לשחרר את עמ"י עקב לחץ המכה, כדברי רבנו אוה"ח הק', ומתחרט כאשר המצב רווח לו.

התופעה הנ"ל יכולה לקרות לכל אחד מאתנו. כאשר אנו במצוקה, אנו מתפללים מעומקא דליבא,

וכאשר הקב"ה משפיע עלינו מטובו, שוכחים אנו מהר, את מטיבנו.

"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב, ב-ג).

"אראנו נפלאות באור החיים – למוצש"ק".

לזקן המקובלים – הרה"צ רבי יצחק כדורי ע"ה.

יום ההילולה שלו – כט' טבת

"הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים"(מ"ק טז ע"ב. ושבת םג ע"א).

הרב יצחק כדורי ע"ה – המוכנה "זקן המקובלים", נולד ביום ט"ז בתשרי תרנ"ט (1898) בבגדד שבעירק, ונפטר ביום כ"ט בטבת תשס"ו, ערב ר"ח שבט (28 בינואר 2006) בגיל 106. הוא נחשב לגדול המקובלים בדורו, וזכה בשנותיו האחרונות לתואר "זקן המקובלים". לידתו הייתה, ביום האושפיזין של יצחק אבינו, ולכן נקרא בשם זה.

אביו שהיה סוחר בשמים, שלח אותו ללמוד ב"מדרש בית זלכה" – בית המדרש של חכמי העיר. כילד, הוא פגש את גדול המקובלים רבנו "הבן איש חי" שבירך אותו שיהיה גדול בתורה. מגיל צעיר, הוא נחשב לעילוי בתורה.  

בשנת 1922 בימי העלייה הרביעית, הוא עלה לארץ ולמד בישיבת "שושנים לדוד", וכן בישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה בירושלים אצל המקובל רבי אפרים כהן ע"ה, אביו של ראש ישיבת "פורת יוסף" הרה"ג שלום כהן שליט"א.

 בין חבריו ורבותיו ללימוד הקבלה, ניתן למנות את הרה"ג רבי עזרא עטיה ר"י פורת יוסף, חכם ששון מזרחי ע"ה מחבר "באתי לגני" ה' חלקים, חכם סלמאן אליהו ע"ה – האבא של הרבנים מרדכי ונעים אליהו ע"ה, חכם יעקב מונסה ע"ה, חכם אברהם בראזני ע"ה, חכם יהושע שרבאני ע"ה וכו'.

בין תלמידיו בקבלה, ניתן למנות את המקובלים: הרב יעקב עדס הנחשב כיום לאחד מגדולי המקובלים, הרב שמואל דרזי, הרב שלמה ועקין, הרב בניהו שמואלי – ר"י המקובלים "נהר שלום", הרב יוסף בראל וכו'.

הרב התפרנס מעבודתו ככורך ספרים בשכונת הבוכרים בירושלים, שם התגורר. בהמשך, הוא ייסד את ישיבת המקובלים "נחלת יצחק", בראשה עמד בנו חכם דוד כדורי ע"ה.

בחודש אייר תשמ"ט 1989 נפטרה אשתו, ובשנת 1993 כשהוא בן למעלה מתשעים, נישא לדורית בן יהודה, חוזרת בתשובה שהייתה אז בת 42 לערך. לרב כדורי נולדו מרעייתו הראשונה שני ילדים: רחל ודוד ע"ה.

חמש שנים לאחר פטירתו, התפרסמה "המחברת הסודית" של הרב כדורי ע"ה, העוסקת בקמיעות, סגולות ותורת הקבלה בכלל. את "המחברת", ההדיר תלמידו המקובל הרה"ג הרב יעקב עדס שליט"א, והוציא אותה לאור בשישה כרכים, תחת השם "קדושת יצחק".

כאשר ביקר הרב כדורי ע"ה אצל האדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש ע"ה בניו – יורק, האדמו"ר אמר לרב שהשם "כדורי" רומז לכך, שעקב גדולת נשמתו, הוא משפיע על כדור הארץ.

הרב כדורי ע"ה, התפרסם כעושה נסים ונפלאות,

סיפורי מופתים על אנשים שנושעו מברכותיו.

הרב כדורי ע"ה עשה ימים כלילות כדי לעזור לכל יהודי באשר הוא, והכל מתוך אבהות וסבר פנים יפות ומאירות, כשחיוך נסוך על שפתיו.

אני זכיתי להתברך על ידו מספר פעמים, ולקבל ממנו עצות מחכימות.

כאשר בקרתי אצלו בפעם הראשונה בשכונת הבוכרים, הוא יעץ לי כהאי לישנא: "הייעוד שלך בעולם הוא להפיץ תורה, ואל תתעסק בדברים אחרים, ובירך אותי שאצליח בלימוד תורה והפצתה".

בשנותיו האחרונות, חלמתי שאני עומד מולו בישיבתו הרמתה "נחלת יצחק", כשהוא יושב בשולחן הנשיאות עם עוד רבנים. הוא סימן לי לגשת אליו, ונתן לי בקבוק יין.

שבוע אח"כ, הזדמן לי להתפלל מנחה של שבת בבית המדרש של הרב. בתפילה, יצא לי לשבת ליד בנו של הרב, חכם דוד ע"ה. היות והכרתי את חכם דוד ע"ה, סיפרתי לו על החלום. חכם דוד הזמין אותי לבוא לרב במוצ"ש לברכה, וגם לקבל בקבוק יין עם ברכתו. אכן במוצש"ק, הגעתי לרב שישב ולמד בספר ה"בן איש חי".

מו"ר בנו סיפר למו"ר אביו על החלום, והרב לקח בקבוק יין אותו בירך, ומסר לי אותו. הוא גם בירך אותי שאמשיך ללמוד וללמד תורת אלוקים חיים של רבנו "אור החיים" הק', וכן לפרסם את תורתו.

בשו"ת "דברי יצחק" על הרב כדורי ע"ה, הובאו פסקי הלכה של הרב, וכן סיפורים של אנשים שזכו להיוושע בזכותו. שווה לעיין בספר המשקף מעט מגדולתו של רבנו הגדול חכם יצחק ע"ה, בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

אחרי פטירתו של האדמו"ר רבי מאיר אביחצירא ע"ה בנו של "בבא סאלי" ע"ה, אמר הצדיק הנסתר רבי יוסף וולטוך ע"ה לידידיו המקובלים, שהכוחות הרוחניים של רבי מאיר, עברו לכורך.

תחילה לא הבינו מזה הכורך, אבל שבוע לפני פטירתו, אמר לרבי א"י שליט"א: מעתה, אל תבוא אלי להתברך, אלא לך לרבי יצחק הכורך, ותדע לך שמהשמים העבירו את כוחו של הצדיק רבי מאיר אביחצירא לרבי יצחק כדורי.

רבי י"ק הגבאי של הרב כדורי מספר, שהרב קיבל את הקהל בסבר פנים יפות. כאשר הרב בירך ברכה קצרה, סימן שלא יהיה נס. אבל אם בירך ברכה ארוכה, או כתב קמיע – סימן שיהיה נס, והבעיה תיפתר.

אדם חשוך בנים, הגיע לרב וביקש ברכה להיפקד בזרע של קיימא. הרב שאל אותו אם הוא מניח תפילין. האיש ענה שאין לו כסף לקנות תפילין. הרב ביקש שיכתבו לו המחאה בנקאית לקניית תפילין, אבל כהלוואה לשנה. האיש קיבל על עצמו להניח תפילין. אחרי שנה, האיש נפקד בבן זכר. את ההלוואה החזיר, אבל התפילין ובנו – נשארו אתו.

הרב החליט יום אחד לנסוע לאילת, היות וראה ברוח קודשו שעלולה להתרחש רעידת אדמה בעיר. הרב טס לאילת, שם עשה תיקון גדול. לאחר גמר התיקון , הרב הודיע להם שרעידת האדמה תהיה בירדן, במקום באילת, וכך היה.

הרב כדורי ע"ה, זכה לתהילת עולם עקב גדלותו בתורת הנגלה ותורת הנסתר. ועוד יותר, עקב מאור פניו המאירות, בהם קיבל כל אחד שבא להתברך, החל מהאדם הפשוט וכלה בראשי ממשלה.

 שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

לרפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי', ומשה בן זוהרה נ"י.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה –

ליונתן ובניה בני קרן תחי', לאורי ואיתמר בני עינבל תחי'.

לנחמן ויוסף חיים בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

Le Mossad – Michel knafo-Les institutions culturelles

Les institutions culturelles

l'Association des Anciens Elèves de l'Alliance était très active avant l'Indépendance dans l'organisation de rencontres, conférences, soirées dansantes et activités sportives. Elle est restée active même après l'Indépendance, lui valant es hommages des recteurs des universités et du ministre de l'Éducation. Elle a organisé des concerts et des conférences données par des conférenciers de renom mondial auxquels étaient également conviés des intellectuels musulmans et même français. Le club de basket-ball de Casablanca était d'un haut niveau reconnu. Avant l'Indépendance, le mouvement "Charles Netter" comptait des centaines de jeunes adhérents prenant part à ses activités culturelles, sociales et sportives. L'activité sociale a baissé après l'Indépendance, ne laissant place qu'aux activités sportives – en plus du bal annuel dont les recettes servaient à financer la branche sportive. Le Cercle de l'Union est un club plus fermé, réservé aux notables dont activité principale est le jeu de Bridge et de temps à autre des conférences. Il existait à Casablanca et avait des filiales à Rabat et Tétouan.

Autres institutions sociales

l'O.S.E. Oeuvre de Secours aux Enfants sous la direction de M. Marciano a organisé les soins médicaux pour l'ensemble de la population essentiellement pour les élèves des écoles de l'Alliance et d'autres enfants.

Au centre social de Casablanca se trouvaient à l'époque 200 enfants dont les parents ne pouvaient s'occuper pour une raison ou une autre. Il y avait dans les diverses communautés des asiles pour vieillards et de soupes populaires. "Em Habanim" à Casablanca était à la fois une école et un orphelinat avec quelques 400 pupilles. Il faut aussi ajouter l'orphelinat du "Home Bengio" avec 50 enfants. Les enfants pauvres des écoles étaient nourris par l'œuvre de "l'Aide Scolaire". Elle organisait aussi des colonies de vacances.

Quelques 23,000 enfants bénéficiaient chaque année de ses services. Il faut y ajouter l'œuvre "Malbich Aroumim" fournissant des vêtements aux démunis et l'œuvre d'aide aux petits artisans par l'octroi de prêts, la Caisse Israélite de Relèvement Economique.

Les rapports avec la communauté française du Maroc

Les relations avec la communauté française étaient en général amicales. Les familles juives de la classe bourgeoise entretenaient des liens d'amitié avec des familles françaises, le plus souvent par l'intermédiaire de familles juives françaises du même cercle social.

La majorité des juifs avaient surtout des liens économiques avec les français. Il convient de souligner le rapport favorable de la communauté française envers la communauté juive. Sans doute à cause du sentiment de communauté de destin. Cette communauté était inquiète des restrictions à la liberté de circulation imposées aux juifs et avait partagé leurs craintes lors de la visite de Nasser à Casablanca. Ils avaient apprécié la libéralisation dans l'attribution des passeports. Ils comprenaient les motifs de l'émigration juive, attribués à l'appauvrissement du pays dans lequel les juifs avaient jadis joué un grand rôle et de grandes responsabilités en particulier dans les entreprises françaises, ce qui leur donnait à réfléchir sur leur propre avenir au Maroc.

Manifestations d'antisémitisme

Sans aucun doute y avait-il des manifestations d'antisémitisme de la part d'individus isolés. La jalousie de la fortune réelle ou imaginaire des juifs faisait son effet. Dans les articles de la presse, plus particulièrement celle de l'Istiqlal. n'étaient pas rares les allusions à la domination économique des juifs. Le mépris traditionnel du Marocain des villes et des compagnes – pour le juif est resté vivace. mais il conduisait plus à l'isolement qu'à l'hostilité et au sentiment de la nécessite de protéger le juif inférieur, le dhimmi.

Tout cela est loin de constituer l'infrastructure à une propagande antisémite, ou à la formation de mouvements faisant de l'antisémitisme leur raison d'être, l'ancienneté de la présence juive au Maroc – ne pouvant ainsi être accusés d'avoir pris la place de quiconque contribuait également à cette absence d'antisémitisme à la mode européenne.

La propagande menée par les palestiniens et l'ambassade de la République Arabe Unie au Maroc, avec la distribution de tracts en 1959, ne devait pas avoir d'effet notable. Les tracts reproduisaient le Magen David comme symbole de la domination juive sur le monde. Des tracts de ce genre devaient de nouveau être diffusés au cours de l'été 1960, mais les autorités étaient déterminées à punir les responsables. Au moment de la flambée de l'antisémitisme en Europe en 1960, le Maroc est resté calme. Une croix gammée tracée sur le mur d'une synagogue devait être aussitôt effacée par la police qui a activement recherché les coupables. Les Marocains, et leur roi en tête, ont toujours été fiers d'avoir refusé l'application des lois raciales de Vichy au cours de la Seconde Guerre mondiale. Malgré cela, les germes de l'antisémitisme existent et la politique pro-arabe extrémiste des années 1959-60 qui avait entraîné la rupture des relations postales avec Israël, avait provoqué une psychose de peur au sein de la population juive. En 1960, les autorités ont conseillé aux juifs de ne pas porter de couleur bleu-blanc, et des policiers à Rabat devaient interdire aux bijoutiers juifs de vendre des bijoux en forme d'étoile de David. C'était une initiative privée locale d'excès de zèle. A la même époque, la presse s'était attaquée au Magen David, qualifié de symbole du sionisme. Au cours de l'été 1960, le pacha de Salé devait demander d'effacer les nombreuses étoiles de David sur les tombes du cimetière de la ville pour ne pas indisposer les musulmans – et les juifs durent s'y plier.

Il convient de ne pas oublier la facilité avec laquelle il est possible d'enflammer les foules par une bonne propagande et combien il fut facile aux musulmans d'Oujda et de Djérada de massacrer des juifs en 1948, suite à la proclamation de l'État d'Israël. Il convient de souligner que les autorités s'efforcent de prévenir la diffusion de termes et de thèmes antisémites, estimés contraires à l'esprit de la nation marocaine, mais cela ne devait pas prévenir les campagnes de presse incontrôlées présentant un grand risque de débordement. C'est ainsi que le journal Al Fajar devait aller jusqu'à remettre en cause le statut juridique des juifs au Maroc.

Palais et Jardins- David Ekmoznino-Amour interdit

C'est alors que mon père se pencha sur moi et me murmura des paroles affectueuses. Il voulait me réconforter. J'eus tout à coup mal pour lui et compris que je devais être courageuse. Je pris une profonde inspiration, me redressais et regardant droit devant moi, et me hissais sur la charrette. Nous prîmes le chemin qui devait nous mener à ma nouvelle destination. Je remarquais que mon père contrôlait l'allure du cheval et ralentissait le pas de l'attelage. Il voulait me laisser le temps de voir le paysage de mon enfance défiler doucement devant mes yeux. Mes yeux qui se remplissaient de larmes à la vue de ce spectacle familier qui s'éloignait de moi inexorablement.

Je me répétais maintes fois que j'étais déjà une grande personne, qu'il ne m'était plus permis de pleurer. Mon père, qui devinait ce qui se passait en moi, s'efforçait par tous les moyens d'étirer le voyage en longueur, de prolonger ces instants qui nous permettaient d'être encore ensemble. Nous fîmes une halte dans l'un de ces villages qui bordaient notre route. Le temps de nous dégourdir les jambes en faisant quelques pas, la main dans la main. Il me dit "Salma ma fille, n'oublies jamais que tu es une musulmane et qu'un jour tu reviendras au village pour te marier. Je te confie aux bons soins d'une famille juive, ce sont des gens bons et droits. Tu travailleras chez eux comme aide ménagère. Prends bien soin de toi, donne-toi du courage et ne sois pas triste".

Il se dirigea vers notre carriole, je le suivis sans prononcer une seule parole. Nous repartîmes. Nous reprîmes notre allure modérée, mesurée. Le voyage se poursuivit au rythme que mon père lui imposait. Il se mit à pleuvoir. J'étais contente. Les bois et les arbres m'apparurent plus beaux, la pluie les irisait de mille reflets lumineux. Sous l'ondée, les chemins se transformaient et prenaient toutes les tonalités du gris. Je me sentis un peu moins triste. Il me présenta à Rina ta mère, la brunette, la maîtresse de maison. Elle devait avoir la trentaine, ses cheveux noirs étaient relevés et enserrés au- dessus de la tête. Puis elle me présenta à son mari, Raphaël, ton père. Ils avaient l'air gentil et pas du tout intimidant. Avant de me quitter et de me laisser à mon sort, mon père m'attira à l'écart et me chuchota avec tendresse :

"Je reviendrais te rendre visite."

Je vis alors mon père que j'aimais tant s'éloigner sur sa charrette. Je regardais dans sa direction jusqu'à ce qu'il ne fût plus qu'un tout petit point à l'horizon. Je retenais mes larmes de peur que les maîtres de maison ne me grondent. Je me sentais déjà devenir adulte, car dans ces moments parmi les plus durs de ma vie, à l'instant même où je me retrouvais brisée, perdue et seule au monde, je suis arrivée à me contenir et à ravaler mes larmes. Une nouvelle vie s'ouvrait devant moi. Rina devint très vite une mère pour moi et ce dès le premier soir. Je fus reçue avec beaucoup de chaleur, d'affection et de tendresse au sein de la famille juive, au même titre qu'une fille de la famille. Et les enfants m'aimèrent tout particulièrement, n'est-ce pas David ?"

Le matin tôt, Salma était la première levée pour allumer le feu de charbon de bois. Rina la rejoignait un peu plus tard et, ensemble, elles se mettaient en devoir de préparer le petit-déjeuner pour toute la famille. Pendant la journée, Salma s'occupait des travaux domestiques, nettoyait, récurait, apportait son aide à toutes et à tous. Elle était toujours prête à répondre aux besoins de la maisonnée, petits et grands.

Des jours et des jours passèrent après l'épisode mémorable où son père l'avait confiée à la famille juive. Un beau matin, le maître de maison, Raphaël, la pria de se joindre à lui et de l'accompagner à l'extérieur. Adossée à la maison de la ruelle, se dressait une synagogue, le lieu de prière, le temple du culte juif. Raphaël en était le Gabay. Devant l'entrée, il se tourna vers Salma et lui fournit quelques explications. Il lui demanda de veiller désormais à la propreté du bâtiment, de nettoyer le sol de la synagogue surtout à la veille d'événements liturgiques importants comme le Shabbat, les fêtes juives et autres activités religieuses festives. Tremblante de peur, Salma tendit la main vers la grosse clé pendue au mur de l'édifice, la décrocha lentement de son clou et se dirigea sur la pointe des pieds vers le lourd portail de la maison de prière, qu'elle déverrouilla avant d'en écarter les battants grinçants.

Devant elle se profila un couloir étroit qui s'enfonçait à l'intérieur du bâtiment. Cet endroit lui inspirait une grande crainte, toujours renouvelée en dépit de ses visites répétées. L'impression qui s'en dégageait lui paraissait tout aussi angoissante et l'état des lieux ne manquait pas de susciter quelques inquiétudes. Vraisemblablement, la maison juive de prière avait connu des jours meilleurs. La vue du mobilier défraîchi, des bancs et chaises de bois usés par les années, par l'usage des fidèles, était des plus désolante.

Au centre de la synagogue se dressaient quatre colonnes imposantes. De dimension honorable, elles soutenaient un haut plafond grisâtre et entouraient une Tebah bancale, abritant les sièges fatigués des chantres- poètes et des ministres officiants. Salma la caressait délicatement et l'effleurait de son chiffon humide, désempoussiérait coins et recoins, priant le ciel pour que rien ne lui tombe sur la tête avant la fin de sa tâche. Le Heikhal, le Aron Hakodesh où se trouvaient les rouleaux de la Torah rangés dans leurs longs cylindres, était d'un autre âge, antique et patiné.

La Parokhet qui le recouvrait était pâle, usée, les lettres d'or à peine lisibles qui l'ornaient, flottaient intemporelles dans l'espace. Salma, respectueuse, l'observait à distance, Raphaël l'avait prévenue : il ne lui était pas permis de s'approcher de l'armoire sacrée. Ses yeux fixaient les caractères hébraïques qu'elle avait découverts pour la première fois de sa vie, lors du premier passage à la synagogue en compagnie de Raphaël. Depuis, chaque fois qu'elle pénétrait dans ce lieu saint, un sentiment étrange s’emparait d'elle. Elle se sentait complètement transformée, métamorphosée. Elle se forçait à contrôler sa respiration et à se calmer, avant de commencer son travail. Elle entamait alors le nettoyage des fenêtres en forme d'arc de la maison de prière. Elle se souvenait d'avoir toujours ressentie une grande crainte envers le Dieu des Juifs, mais depuis son installation au sein de la famille juive, sa peur allait grandissant.

Du haut du deuxième étage de la maison de la ruelle, Salma la belle pris l'habitude, entre deux travaux, d'observer les faits et gestes des voisines qui s'activaient dans le patio. Elle les contemplait et sentait une vague de nostalgie la submerger. Le matin, après le départ des hommes vers leur travail, les femmes sortaient de leurs foyers pour se retrouver dans la cour, chacune avec ses propres ustensiles dans les mains. Elles éparpillaient les bébés autour d'elles afin qu'ils jouent ensemble alentour, les abandonnaient à leurs babillages et entamaient leur journée. Elles reprenaient leur place en se regroupant, oeuvraient en société dans une chaude convivialité.

Simy, assise par terre, déposait sur ses jambes repliées un grand plateau contenant une petite montagne de grains de riz. Avec un art consommé, des gestes rapides et expérimentés, elle le prenait à pleines mains, lui faisait subir un contrôle des plus sévères, le nettoyait, en retirait les graines étrangères et déchets divers.

Sarah, son amie, assise sur un court tabouret de bois, soumettait ses lentilles à un examen minutieux. Ses pieds semblaient être étroitement soudés à son siège, ses jambes serrées étaient entièrement recouvertes d'une longue robe aux couleurs neutres. A ses côtés se trouvait Esther, une grande femme approchant la quarantaine, vêtue d'une légère robe fleurie, dont la partie supérieure attirait les regards. A son corsage pendaient, de part et d'autre d'une poitrine généreusement découverte, deux cordons de fermeture qu'elle n'utilisait jamais, exposant à la ronde une gorge exubérante.

Tout près d'Esther, se trouvait Aliza, assise dans une posture typiquement orientale. Elle tenait un petit couteau dans la main droite et un concombre dans la main gauche. Elle pelait soigneusement son concombre et les épluchures tombaient lentement par terre. Elle le débitait en fines tranches directement dans une casserole posée sur son ventre. Le plaisir d'être ensemble et en bonne compagnie ; facilité, aisance et bien-être. Les travaux routiniers devenaient légers et supportables. D'autant que l'on ne tardait pas à se lancer dans un bavardage soutenu où l'on pouvait rapporter et colporter les derniers potins et ragots, glissant insensiblement sur les soucis et les tracas quotidiens.

Et Salma observait du haut du son perchoir, réservée et attentive.

Au milieu de la matinée, arrivait le temps de la pause, le temps de prendre un repos bienvenu. Simy, la généreuse au grand coeur, se levait en secouant ses vêtements et se dirigeait vers la maison. Elle allait préparer le thé traditionnel. Un soupir d'aise général l'accueillait lorsqu'elle réapparaissait tenant la Séniya, un grand et beau plateau trépied en cuivre ciselé, portant le Berad, la théière au joli décor gravé au burin, entourée de délicieux gâteaux sucrés et de cinq verres fins transparents au bord doré. Bien-être et détente, la sacro-sainte récréation et le rituel du thé. Les femmes le boivent à petites gorgées, dégustent leurs pâtisseries, devisent, conversent et se confient mutuellement leurs petits secrets. Salma se tenait à l'écart et ne participait guère à ce genre de distractions. Elle passait une grande partie de la journée dans la solitude et allait parfois rendre visite à Tsipora.

Tsipora et son mari habitaient de l'autre côté de la maison. Salma les aimait beaucoup, plus particulièrement la belle Tsipora. Aux yeux de Salma, Tsipora la femme juive et son mari apparaissaient comme des géants véritables, tels ces personnages dans les récits des Mille et une Nuits. La femme juive était très belle, avait une peau claire au grain pur, de grands yeux verts. Son mari portait une barbe noire et avait belle allure dans ses tenues vestimentaires claires de coupe occidentale. Salma estimait que l'homme juif était plus âgé que sa femme, d'une bonne dizaine d'années, pour le moins. Le foyer de Tsipora était égayé par la présence de deux enfants en bas âge, un nourrisson et son aîné âgé de six ans. Tous les matins l'homme se rendait à son travail. Il était transporteur au Souk, le marché local de Marrakech. Tsipora la belle, elle, passait ses journées dans sa chambre s'occupant de ses enfants et de son intérieur.

Salma savait que le couple venait de Ouarzazate, une petite ville idyllique du sud, non loin de Marrakech- la-rouge où il avait emménagé. La majorité de ses habitants étaient des Berbères et les femmes juives de la petite bourgade se mariaient très jeunes, à l'instar des parents de Salma, l'ensemble des membres de sa famille et de toutes les personnes qu'elle connaissait. Les jeunes filles s'unissaient avec celui que leur père avait choisi et devaient l'accepter de gré ou de force. Salma supputait que Tsipora, la belle femme aux yeux verts, avait connu le même sort, subi le même destin. Destin qui sera aussi le sien, elle le savait. Les lignes en étaient déjà tracées. De la maison du père à la maison de la famille juive et, le moment venu, de la maison de la famille juive à celle de son époux. Celui que son père lui désignera.
A suivre……

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031