ארכיון יומי: 13 בינואר 2018

עמוד 1 מתוך 11

קהילה קרועה- ירון צור – השפעת המלחמה בפלסטין…..

השפעת המלחמה בפלסטין

הסולטאן, כפי שעלה מהצהרתו, לא היה בטוח בהזדהותם של נתיניו היהודים עם עמו המרוקני והערבי. דומה כי חשש שדווקא הקהילייה הלאומית האחרת, הזרה והרחוקה – זו שהיתה מורכבת לדבריו מערב־רב של עקורים יהודים מכל העולם – שובה את לבם של יהודי ארצו. נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים פתרה בעיה בתחום התפישה הלאומית והרטוריקה ששירתה אותה, אך לא במציאות. שעת המלחמה היתה שעת האמת והתברר כי האירועים המתרחשים בפלסטין מקבלים משמעויות שונות לחלוטין בעיני מוסלמים ובעיני יהודים במרוקו. מה שהיה לדידם של המוסלמים אסון, היה לדידם של היהודים מקור לשמחה, ולהפך. הד לכך יש בדיווח קצר שנשלח ממרוקו בפברואר 1949:

בחדשים הראשונים למלחמת ישראל בערבים היתה עתונות זו [העיתונות הערבית בצפון אפריקה] מלאה בשורות על ״נצחונות״ הערבים ו״תבוסות״ היהודים; אולם כעת היא מלאה קינים והגה על מפלות הערבים ונצחונות היהודים. ויהודי מארוקו שבתחלת השנה היו מדוכאים ועצובים על ״התבוסות״ של אחיהם בארץ, שואפים כעת לרוחה לשמע הבשורות הטובות המגיעות להם מפי העתונות הצוררת, כי נאמנה עליהם עדות זו יותר ממאה עדים.

״העתונות הצוררת״ – כניסוחו של הכותב הציוני – פירושה ביטאוניהן של התנועות הלאומיות בצפון אפריקה. יהודי מרוקו ברובם הגדול הזדהו עם הצלחת היהודים בארץ־ישראל והפיקו ממנה תועלת מורלית גדולה לעצמם.בין היתר החריפו המאורעות בפלסטין את הבעיה של מאזן העוצמה ביחסים בין מוסלמים ליהודים במרוקו הקולוניאלית. לדידם של היהודים ניצחון הישראלים במלחמה לא רק עורר שמחה לרגל הצלחת אחיהם לדת, אלא גם העניק להם נקודות יתרון בתחרות הסמויה המתמשכת שבינם לבין שכניהם הערבים. לדידם של המוסלמים ההפסד היה אסון מורכב, שהתקשר בקלות לתחושת ההשפלה הכללית שלהם בתקופה הקולוניאלית. כוח פיסי וצבאי היה מונופול מסורתי של המוסלמים ביחסיהם עם היהודים והוא לא נפגע עד 1948 באופן מוחשי. והנה מאפיין זה, מעין סמל אולטימטיבי לעליונות הרוב, נפגע גם הוא.

למרבה העניין, התגובות הקשות על ערעור המאזן בין יהודים למוסלמים אפיינו דווקא את ראשית המלחמה בפלסטין ולא את סופה. מגמה זו ניכרה בהצהרת הסולטאן ובתקריות הדמים שהתחוללו מיד לאחריה. אף אחרי התקריות, וחרף ההסתייגות הגורפת של הנהגת התנועה הלאומית מכל זיקה אליהן, עלו מקרבה קולות איום כלפי היהודים המקומיים. לטענתו של ההיסטוריון המרוקני מחמד קנביב בלטה בכך דווקא מד״ע ולא אלאסתקלאל. בביטאון מפלגתו של אלווזאני, א־ראי אלעאם (״דעת הקהל״), נרשמה למשל אזהרה שהיה בה מעין רמז למעמדם של היהודים כד׳ימים, ואשר סתרה לכאורה את המחויבות של הלאומיים לשוויון המוחלט בין נתיני הסולטאן, תהא דתם אשר תהיה: ״עליהם להבין היטב שמעמדם מיוחד ואינו מאפשר להם לפגוע ברגשות המוסלמים או לגרותם״.

רוח התוקפנות הפומבית כלפי היהודים שקטה ככל שהתבררו תוצאות המלחמה וחרף התגברות זרם העולים, שהואץ בשלהי 1948 ובתחילת 1949. קשה לדעת למה לייחס את השקט היחסי. תקריות הדמים הותירו רושם טראומטי הן על ראשי התנועה הלאומית והן על השלטונות הצרפתיים; לכן גם בשל רצונם ועניינם של הלאומיים וגם מחשש הצנזורה התחייבה זהירות מיוחדת בנושא היהודי. הלאומיים יכלו גם להתרשם מכך שקצב העלייה לישראל, שהגיע לשיא אחרי תקריות הדמים, פחת במהלך שנת 1949. מרוקו לא הפכה אפוא בשלב זה למקור של הגירה גדולה לפלסטין, והיה בכך כדי להרגיע במידת־מה את חששותיהם של הלאומיים.

מעבר לכך, לכישלון הצד הערבי בסכסוך הפלסטיני היו השלכות על הזיקה הפאן־ערבית של התנועות הלאומיות הצפון אפריקניות. אחרי התבוסה בפלסטין נחלשה תדמית הליגה כמשענת מבטיחה. אל פאסי ותורז עזבו את קהיר, אמנם באופן זמני, וחיפשו לעצמם בירות אחרות לקבוע בהן את מטותיהם. התנועה הלאומית המרוקנית, כמו כל התנועות הלאומיות הערביות, נעה בין הקוטב הערבי המרחבי שלה(הקום) לבין הקוטב המקומי, זה של המולדת(וַטֵן). לתמורה בזיקה לליגה ולסדר הקדימויות הכולל שלה היו עשויות להיות השפעות חיוביות על היחס כלפי היהודים במולדת: כשם שההתקרבות לארגון הפאן־ערבי בשנת 1947 ציינה את החרפת הטון האנטי־יהודי, בשל המחויבות הנחרצת למאבק בציונים, כך ההתרחקות ממנה יכולה היתה להוביל לנקיטת טון פושר יותר. תקופת המלחמה לא ציינה נקודת מפנה ביחסים בין הלאומיים ליהודים במרוקו, למרות התגברות המתיחות בין מוסלמים ליהודים בשנת 1948. משבר המלחמה חשף את עמדות ההזדהות הסותרות של אנשי שתי הקהיליות הדתיות המקומיות, המוסלמים והיהודים, אך למען האמת שום סוד חדש לא נתגלה אז. היחסים בין הלאומיים ליהודים היו בעייתיים מראשיתם. ההפתעה היתה אולי במהירות היחסית שבה התגברו המוסלמים והיהודים על הרגשות שהתלהטו בראשית המלחמה ופנו להמשך החיים המשותפים תחת שלטון הצרפתים.

עם זאת, קשייה של התנועה הלאומית ביחסה ליהודים רק העמיקו עתה. מעבר למשקעים החדשים שיצר משבר 1948, חל מפנה של ממש ביכולתם של הציונים לכוון את תולדות היהודים המקומיים בכיוון הרצוי להם. בשעה שהלאומיות הערבית הוכתה בפלסטין והשפעתה המרחבית נחלשה, גברה ההשפעה המרחבית של הציונות. לכך היתה השפעה מסוימת על יחס שלטונות הפרוטקטוראט לישראל, ויותר מכך על כיווני הסעד וההכשרה המקצועית בקרב יהודי מרוקו. עתה נרתמו ארגונים יהודיים מקומיים וזרים להכשרת רבבות יהודים לעלייה – תופעה שניצניה אמנם נראו לפני 1948, אך היא התרחבה עתה לממדים חסרי תקדים. הקמת המדינה היהודית פתחה אפוא את האופציה ליציאת המוני יהודים לעבר ישראל. חשוב לשים לב שמדובר היה דווקא ביהודים מן השכבות הנמוכות, שללא הדרכה, ארגון ומימון של יציאתם לא היו מגיעים לעולם להגירה המונית כזו. עד אז, המתחרה העיקרית של הלאומיים על נפש היהודים המרוקנים היתה צרפת, אשר קנתה לה נאמנים בעיקר בשכבות הגבוהות של החברה היהודית; עתה צצה בבירור האפשרות שאנשי השכבות הנמוכות ייעקרו מגוף האומה. קשה לדעת אם באותה תקופה היו כבר הלאומיים מודעים לחידוש הזה ולפוטנציאל ההרסני שלו למבנה החברה המרוקנית שבחזונם הלאומי; מכל מקום הקמת המדינה היהודית ציינה נקודת מפנה ברורה בתחום זה.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 114 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031