ארכיון יומי: 14 בינואר 2018

עמוד 1 מתוך 11

כבאראת עלא כוואנא בארץ ובגולה –קזבלנקה 26/08/1950-מרא אלמאנייא

כבאראת עלא כוואנא בארץ ובגולה –קזבלנקה 26/08/1950

מסתבר אכן, שיהודי מרוקו לא היו מנותקים מן העולם החיצון, גם ידיעות קטנות כמו זו לא נעלמה מעיניהם, ייחסו לה חשיבות רבה, ומצאו לנכון לפרסמה…ספק רב אם בני עמך ייחסו לה חשיבות, מלבד האליטה האינטלקטואלית שהייתה מעורה בנעשה מחוץ לגבולות מרוקו, על ידי עיתונים זרים שהגיעו למרוקו

מרא אלמאנייא….אישה גרמנית, דהיינו אישה מגרמניה

ענדהא 72 עאם פעמרהא…בת 72

דאזת פצרע האד ליאם עלא לעדאב די עדדבת ליהוד פיאם היטלר….

הועמדה לדין בימים האלה, בעוון הצער שצערה את היהודים בימיו של היטלר…

דאזת פצרע…( כמו בעברית)….עברה בפני שופט…עמדה למשפט

וכררזולה(ב) עאמאיין דלחבס בלעדאב ותכצאר נתאעהא…..(גם מתאעהא מקובל….) כמו "מתאע אללאה" 

פסקו לה שנתיים מאסר בעבודת פרך והחרמת רכושה

בעד צקצאווהא אלגואזטייא עלאס כאנת תעדדב ליהוד-אלגואזטייא, המילה בשפה זרה צרפתית או ספרדית, עברה "גיור" האמת היא זו הפעם הראשונה שאני במילה הזו במקום "ז'ורנליסט" שגם היא משפה זרה

לאחר מכן שאלו אותה העיתונאים מדוע היא עינתה את היהודים

ואזבתהום וקאלת באיין חתתא לדאבא מא נדמתם פדאך סי די עמלת, וילא ( גם אידא אפשרי ) בקאת בלעמאר ואלמתלהא לוזבא תעאווד ( ארורה זרש)

השיבה להם , גם עכשיו איני מתחרטת על מעשיי, ואם אשאר בחיים בחיים, ותנתן לי הזדמנות אחזור על כך…( ארורה זרש)

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו: אוקטובר 1956-סתיו 1961 מיכאל מ' לסקר

כשסבאח וחבריו החלו להתארגן בסוף 1955 ובראשית 1956 מספרם היה רק כשתי עשרות. בקיץ 1956, עם כמה מאות תומכים נמרצים, הם גמרו אומר לשנות את פני הדברים, והתכוונו להיאבק נגד המנהיגות היהודית בקהילות העירוניות המרכזיות, ׳חסידי העבר הקולוניאלי ותומכי ההתבדלות׳. סבאח האיץ בממשלת מרוקו לסייע לארגן שוב את הקהילות היהודיות, ובמקום מועצת הקהילות דרש לחקות את הדגם של הקונסיסטואר של מועצות הקהילות היהודיות בצרפת ובאלג׳יריה. לדבריו, היה צורך להקים ארגונים קהילתיים חדשים לאור המטרות האלה:

  • ניהול העניינים הקהילתיים והדתיים על פי המנהגים היהודיים המסורתיים.
  • שמירה על יחסים טובים עם הקהילה, בייחוד עם הרבנות, שיש להתייחס אליה בכבוד.
  • לנסות כל דרך כדי לעורר את התודעה הלאומית של יהודי מרוקו, כדי שישתתפו באופן פעיל יותר בחיים הלאומיים.
  • להבהיר ליהודים שהם אזרחי המדינה על פי אותם התנאים החלים על המוסלמים.
  • להביא לידיעת הממשלה את כל העובדות שעליהן להשתקף בפעילות מוסדותיה ובביצוע תפקידיה, ולהציע פתרונות הולמים.
  • יש להבין שפעילות זאת אינה צריכה להתבצע ברוח כיתתית, אלא למען טובתה הבלעדית של האומה המרוקנית בחסות הסולטאן האהוב מוחמד בן יוסוף (לימים מוחמד החמישי).

ואכן מאמצע שנות החמישים קמו בכמה ועדי קהילות מנהיגים שהשלטונות מינו אחדים מהם לתפקידיהם, והם נטו לכיוון הפוליטי של סבאח. ההתנגדות אליהם ולשאר חסידי האינטגרציה במרוקו גברה והלכה ב־1957, לאחר שהתברר כי הממשלה ושירותי הביטחון מנעו את העלייה לישראל. רבים מקרב יהודי הכפרים בהרי האטלס, אותן המשפחות שנשארו עקב סגירת שערי ׳קדימה׳, הבינו שלא יוכלו עוד להמשיך ולהתגורר בכפריהם, ועברו אפוא לערים, והם לקחו עמם את חפצי הקודש וספרי התורה הקהילתיים בתקווה להתחדשות העלייה. הם היו לנטל על היהודים העירונים, דבר שעורר תסכול וכעס אצל העירונים כלפי חסידי האינטגרציה שטעו או הטעו כשאמרו ב־1956 כי מרוקו תעניק חופש הגירה וזכויות פוליטיות מלאות." מאז אוקטובר 1956 הייתה הדרך היחידה לעזוב את מרוקו בחשאי בחסות מדינת ישראל באמצעות ה׳מוסד לתפקידים מיוחדים׳ וארגונו ׳המסגרת׳. הכעס היהודי כלפי חסידי האינטגרציה היהודים נבע גם מן הביקורת החריפה שמתחו על ממשלת ישראל ועל הסוכנות בכל הנוגע לקשיי הקליטה של יהודי המגרב בחברה הישראלית, ומן המחאה שהביעו נגד שיתוף הפעולה הצבאי של ישראל עם צרפת ובריטניה נגד מצרים במלחמת סיני־סואץ. רוב יהודי מרוקו תמכו בישראל, ויחסם למנהיגיהם החדשים נושאי דגל האינטגרציה נעשה אמביוולנטי.

בגלל מגבלות העלייה מטעם ממשלת מרוקו נחלשה עמדת תומכי ׳אל־ויפאק׳ וחסידי האינטגרציה האחרים שבהנהגה הקהילתית לטובת היסודות המתונים יחסית, רובם אישים בלתי מפלגתיים שנטלו בהדרגה את רסן ההנהגה. אכן המנהיגים המתונים דגלו בדו־קיום מוסלמי־יהודי כל עוד הרעיון הזה לא סתר את חופש ההגירה. במשך הזמן גם חסידי אינטגרציה נלהבים מיתנו את עמדתם, למעט אחדים מחברי ועד הקהילה בקזבלנקה. סבאח עצמו כבר ב־1958 שינה כמה מדעותיו, כשהוחרפו הסנקציות על הגירת היהודים. מן המתונים או המתמתנים, שנעשו למנהיגים קהילתיים בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, היה דוד עמאר, סוחר תבואה אמיד מקהילת פורט־ליוטי. עמאר נבחר בשלהי שנות החמישים למזכ״ל ׳מועצת הקהילות׳; במשך השנים קשר קשרי שותפות עסקיים עם מולאי חסן, הוא המלך חסן השני, והודות לקשרים הללו הוא נחשב ליהודי החשוב ביותר במרוקו עד אמצע שנות השמונים.

מן הראוי לציין כי בראשית דרכו הציבורית הייתה עמדתו של עמאר כלפי ישראל דו־ערכית ולא חיובית כלל וכלל. הוא לא התנגד לעליית יהודי מרוקו, אך שלל את אסטרטגיית ההברחות החשאיות הלא חוקיות בהשראת ׳המסגרת׳ ואת הפעילות הציונית המחתרתית שפגעו בחוקיה של מרוקו. באחת מישיבות ׳מועצת הקהילות׳ ב־10 בנובמבר 1957 תקף עמאר את הפעילות הציונית הפוגמת בהרמוניה שמתפתחת בין מוסלמים ליהודים. הוא יצא עם משלחת לפריז, והיא נפגשה עם יעקב צור, השגריר הישראלי, ועם הארגונים היהודיים בצרפת להסביר להם את חומרת המצב ולשכנעם שיפעלו להפסקת הפעילות הזאת. ואולם בעת ובעונה אחת לא נרתע עמאר מלתבוע משלטונות מרוקו את חופש ההגירה ליהודים לכל מדינה אליה ישאפו לצאת. ביולי 1957 נפגשו נציגי ׳מועצת הקהילות׳ עם אחמד חאמיאני, המנהל הפוליטי של משרד הפנים המרוקני, ומחו נמרצות נגד המדיניות השוללת מתן דרכונים ליהודים או זו שמעניקה דרכונים ליחידים במשפחה ולא מאפשרת עליית משפחות שלמות. תשובתו של חאמיאני הקרינה שרירות לב: הוא הסביר ששר הפנים דריס מוחמדי נתן הוראות מפורשות לרשויות המקומיות שלא להעניק דרכונים ליהודים המתכוונים להגר לישראל, ולסרב להתיר את חזרתם של ׳היורדים׳ המרוקנים. חאמיאני הבהיר למשלחת היהודית שמרוקו תמנע כל ניסיון של ישראל לנצל את העלייה ממרוקו לצרכיה, משום שהדבר יפגע ביחסיה עב מדינות ערב במזרח התיכון. עדיף לממשלת מרוקו להשאיר את רוב היהודים במדינה מאשר לסבול את מחאתם של 70 מיליון ערבים במזרח התיכון. החמרת ההגבלות על העלייה רק דרבנו את עמאר ומנהיגים יהודים, כמו מקס לב, להצטרף אל שורות ׳המסגרת׳ ולתמוך בעלייה החשאית.

מה שעוד קירב את עמאר(הבלתי מפלגתי) וכמה מחסידי האינטגרציה אל ׳המסגרת׳ היו המאמצים של הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל הדומיננטית לבלום את חופש התבטאותם של היהודים בחברה המרוקנית ואת רצונם להזדהות עם זרמים חשובים בעולם היהודי. מאז 1958 ראו הלאומנים השמרנים כמעט בכל מה שנקשר בישראל ובארגונים היהודיים הבין לאומיים בתחום התרבותי בתפוצות ׳פעילות ציונית׳. מי שקידם את המדיניות הזאת היה עלאל אל־פאסי שהיה ממייסדי המפלגה. בריאיון לארנולד מנדל, עורכו של העיתון היהודי־צרפתי L'Arche, הסביר עלאל אל־פאסי באופטימיות כי היהודים מקדמים בברכה את תהליך הערביזציה העובר על מרוקו, וכי ההפרדה המלאכותית שהתפתחה בין המוסלמים ובין היהודים בתקופה הקולוניאלית מפנה בעצם את מקומה לסימביוזה בריאה. אם בעבר היה הקולוניאליזם מכשול לסימביוזה הזאת, היום במרוקו החדשה הציונות היא הבעיה העיקרית. הציונים, כך העריך אל־פאסי, קלטו אזרחים של מדינה אחת לרעת אחרת. היהודים היו חייבים להישאר במרוקו, ולפיכך היה צורך לדכא את ההשפעות הציוניות, לדבריו:

עמדתי בנוגע לציונות איננה אך רק כנגד [הציונים]. במרוקו החדשה יש לאסור את קיומן של כל התנועות הפוליטיות המקבלות הוראות מן החוץ. הידוע לך ש׳הזאויה׳ [המסדרים המוסלמיים הסופיים] אסורות במרוקו חרף התפקיד החשוב שמילאו בתולדותינוי האם אנחנו נחשבים לאנטי־ מוסלמים כיוון שאיננו מאשרים את קיומם של המסדרים המוסלמיים ? מן הבחינה הזאת אנחנו׳אנטי־יהודיים׳ כשם שאנו ׳אנטי־מוסלמים׳.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 114 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031