ארכיון יומי: 19 בינואר 2018

עמוד 1 מתוך 11

L'avare mechant et l’emissaire d'Erets-Israel -Contes populaires Racontes par des juifs du Maroc

Dispertion et unite – בתפוצות הגולה

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

L'AVARE MECHANT ET L'EMISSAIRE D'ERETS-ISRAEL

Chlomo Weizmann  narrateur

Dans une ville du Maroc vivait un Juif très riche et très méchant. Il ne permettait pas aux mendiants et aux pauvres de venir dans sa maison et pour être sûr de ne pas être dérangé, il se fit cons­truire une maison en dehors de la ville. Mais il n'était point satisfait de cela. Il fit entourer sa maison d'un mur élevé et l'uni­que porte qui donnait accès à son domaine était gardée par des chiens, méchants comme leur maître, qui mordaient sans pitié tous ceux qui s'approchaient de la maison. A part cela, il fit pla­cer devant le mur deux esclaves noirs, qui ne laissaient entrer dans la maison que les personnes que leur maître désirait voir. Les Juifs de l'endroit disaient, à propos de cet homme riche: "Depuis Aman, le méchant, il n'y a pas eu d'homme aussi mau­vais que celui-ci; mais Aman n'était pas Juif, tandis que cet hom­me fait partie de notre communauté …"

Un jour, un grand sage arriva dans la ville, un émissaire qui allait de ville en ville pour ramasser de l'argent pour les érudits qui, en Erets-Israël, consacrent toute leur vie à l'étude de la Tora. Le sage avait appris que dans cette ville vivait un Juif très riche, mais la somme d'argent qu'il parvint à réunir était petite et lors­qu'il s'en étonna, les habitants de la ville lui dirent: "Il y a parmi nous, en effet, un Juif très riche, mais sa maison est entourée d'un mur et des chiens et des esclaves noirs en défendent l'accès pour que leur maître ne soit pas obligé de contribuer aux bonnes oeuvres."

Le sage demanda: "Quel est le nom de cet homme?" Et lors­qu'on lui communiqua le nom, une voix du ciel lui dit que ce Juif était condamné à mourir bientôt et que seul lui, le sage, avait le pouvoir de le sauver.

Le sage ne communiqua rien de tout cela aux gens de la ville et se mit en route vers la maison du méchant homme. Avec l'aide de son pouvoir magique, le sage arriva en quelques secondes à l'endroit voulu, mais il s'aperçut, qu'à côté de lui, un serpent géant avançait, lui aussi, en direction de la maison et il se rendit même compte que l'animal faisait de grands efforts pour arriver avant lui.

Que fait le sage? Il prononce une formule sacrée et le serpent s'étale dans l'oued comme s'il était mort, incapable de faire le moindre mouvement.

L'émissaire d'Israël arrive devant l'entrée de la maison de l'hom­me méchant et les esclaves noirs essayent de le renvoyer. Le sage leur dit: "Je ne veux poser qu'une seule question au propriétaire de cette maison." Mais les gardiens ne veulent rien entendre. Le sage prononce de nouveau la formule sacrée et, en un clin d'oeil, il se trouve à l'intérieur de la maison sans que les chiens s'en soient aperçus.

L'homme riche voit subitement le sage planté devant lui, au milieu de la chambre, et il s'écrie: "Comment as-tu réussi à par­venir jusqu'ici, avec tes habits usés et sales?" Et il appelle ses chiens pour qu'ils le débarrassent de son hôte. Mais le vieillard s'asseoit sur le parquet de la chambre et ne bouge pas. Il est indifférent à ce qui se passe autour de lui et les chiens n'entendent pas l'appel de leur maitre et restent où ils sont. Le richard se rend compte de son impuissance. Fatigué de crier, il laisse son hôte dans la chambre sans lui accorder aucune attention.

Vers la fin de l'après-midi le sage sortit de sa poche un livre de prières et se mit à réciter la prière de Minha, tandis que les serviteurs de l'homme riche se mirent à dresser la table pour le dîner. Puis le maître de la maison, sa femme et ses enfants s'ins­tallèrent autour de la table. Le sage demanda un morceau de pain sec (il feignait d'avoir faim, car cet homme saint ne souffrait pas de la faim même s'il ne mangeait pas). Il supplia les maîtres des lieux de lui accorder au moins l'un des morceaux qu'ils avaient l'habitude de jeter aux chiens, mais, dans sa cruauté, l'homme riche refusa. La famille termina son repas et le sage ne bougea pas de sa place et tout le temps sa main était tendue vers la table, implorant un peu de nourriture. L'homme riche interdit même à sa femme et à ses enfants de donner quoi que ce soit au sage.

Lorsque les serviteurs se mirent à débarrasser la table, le sage, une fois de plus, demanda un morceau de pain et l'homme mé­chant jeta quelques miettes sur le parquet et dit sur un ton mé­prisant: "Attrape cela, avant que ne viennent les chiens!"

Mais le sage lui dit: "Je n'accepterai que ce que tu me donneras de ta main."

La femme et les enfants demandèrent alors à l'homme méchant d'avoir pitié du sage et, en fin de compte, il se laissa attendrir au point de donner un morceau de pain à son hôte.

Le sage se leva, se lava les mains, prononça la bénédiction sur le pain, en mangea une bouchée, puis dit à l'homme riche: "Je voudrais t'informer d'une chose que tu ignores."

Le riche s'effraya, mais le sage lui dit: "Envoie de suite ta fem­me et tes enfants loin d'ici, car cette nuit un grand danger les menace. Quant à toi, ne dors pas cette nuit. Reste éveillé et sache qu'il t'est interdit d'ouvrir la porte."

Pris de panique, l'homme riche fit ce que lui avait dit l'émissaire d'Erets-Israël, qui s'installa sur le parquet et récita des psaumes.

Et le serpent se mit à ramper et avança en direction de la maison.

Tout d'un coup l'homme riche se précipita vers le sage et lui dit: "Dehors, ma femme pousse des cris et demande que je lui ouvre la porte, car on veut l'assassiner".

"Retourne dans ta chambre et n'ouvre pas!", ordonna le sage.

L'homme riche fit ce qu'on lui avait dit, mais quelques minutes plus tard, il revint et dit: "Cette fois-ci les enfants, eux aussi, se sont mis crier: 'Aie pitié de nous et ouvre-nous la porte car des brigands veulent nous tuer'. Je cours ouvrir la porte, pour les protéger".

"N'ouvre pas et tiens-toi tranquille!" ordonna le sage et l'hom­me fit ce qu'on lui avait dit. Mais après un certain temps il revint: "Ma mère et tous les membres de ma famille m'implorent de sau­ver leur vie. Je cours ouvrir la porte".

Le sage poussa un cri terrible et l'homme riche s'excusa et se mit à pleurer, implorant la permission d'ouvrir la porte: "Si je n'ouvre pas, ils seront tous assassinés".

Et toute la nuit l'homme riche revint chez le sage pour lui demander la permission d'ouvrir la porte.

La nuit semblait interminable à l'homme méchant, mais le jour se leva enfin. Le sage lui dit alors: "Viens voir ce qui t'at­tendait devant la porte".

Il y aperçut un serpent géant, dont la tête avait la taille d'un tonneau et dont le corps était aussi long que le mur, qui en­tourait la maison; et le serpent était coupé en morceaux. Le sage se mit à expliquer: "Sache que les voix que tu as entendues étaient celles du serpent. C'est lui qui t'a parlé en imitant la voix de ta femme et de tes enfants, car il est venu pour vous tuer tous. Je savais cela et je suis venu pour te sauver. Si tu ne m'avais pas donné de ta propre main une tranche de pain, alors ton sort et celui de toute ta famille auraient été amers."

L'homme riche envoya ses serviteurs pour ramener sa femme et ses enfants et il leur montra le serpent coupé en morceaux et leur raconta à tous ce qui s'était passé durant la nuit. Bien sûr, pendant qu'ils étaient loin, la femme et les enfants ne pouvaient pas savoir ce qui s'était passé à la maison.

Ils étaient terrifiés en entendant le récit des événements de cette nuit terrible. Mais quand ils réalisèrent qu'aucun danger ne les menaçait plus, ils remercièrent Dieu de les avoir sauvés.

Apres cette aventure terrible, l'homme riche se transforma en un homme

charitable. Il donna de grandes sommes pour les bonnes oeuvres

et fit des dons importants pour Erets-Israël et pour les erudits qui y étudiaient la Tora.

סיפורי-עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק-מסעודה אחותי ומסעוד אחי פרחה חפותה מספרת

מסעודה אחותי ומסעוד אחי

פרחה חפותה מספרת

 מבחינה טיפולוגית שייך הסיפור לקבוצת הסיפורים על עסקת־שותפות בין אדם ומפלצת                               (אארנה־תומפסון 1030 — 1059), עסקה שבה המפלצת מתגלית כפתיה וידו של האדם על העליונה.

מבחינה ז׳אנרית זוהי מעשיה פלאית. .הרולה היא דמות מפלצת פלאית, המוכרת גם בקרב הערבים במרוקו, כפי שמעיד על כך ווסטרמרק, והיא שונה מן השדים שבהם מאמינים יהודי מרוקו. אמונת יהודי מרוקו יונקת ממקורות יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד ומתקופת התפתחות הקבלה.

כדי להיפגש עם היצור הפלאי חייב האדם לעזוב את המרחב האנושי ולעבור למרחב המצטייר בספרות העממית כמרחב־ביניים; שאינו מאוכלס בבני־אדם אלא ביצורי־הפלא. בסיפורנו, כבסיפורים רבים, מאופיין מרחב זה כמקום שממה, וזמן פגישת היצור הפלאי הוא זמן טעון — לילה.

גיבור הסיפור, היוצא לפגוש יצור פלאי שייטיב עמו, מצטייר כבר בפתיחה כביש־גדא, שאינו יכול לעשות לפרנסת בני־ביתו, ולכן אין צפוי כאן שינוי בבחינת ״משנה מקום משנה מזל״. היצור הפלאי המתאים למזלו הוא הרולה הטורפת בני־אדם וניזונה מבשרם. הדולה מאופיינת בסיפור באופן הליכתה, בשיניה העצומות, שאותן היא מוציאה מפיה, בשערה הנזקק למסרקות הרבה ובדרך שנתה המוזרה. למרות האימה, שמשרה דמותה, יש באפיון משום לעג למפלצת — אופן הליכתה נלעג. היא אמנם חזקה מן האדם אך זקוקה לו ולשירותיו, והאדם מוצג כחכם ממנה ויודע כיצד להערים עליה. יש בכך ביטוי למשאלה הכמוסה של האדם לגבור על כוחות גדולים ועצומים ממנו באמצעות ערמה ותושייה, שהרי מבחינה פיסית אין לאדם החלש כל סיכוי להתגבר על החזקים ממנו. תכסיסי תרמית, שהם אמצעי־המגן של החלש, הלוא הוא הגיבור החיובי שאנו עומדים לצידו, הם נשק לגיטימי בעיני החברה המספרת.

כך, למשל, בטיפוס הסיפורי ״הגרזן הכבד״(אארנה־תומפסון 1049), שעניינו רברבן ערמומי שהוטל עליו לכרות עץ, או להביא מים, הוא דורש דלי ענק, כדי להביא בו את כל המעיין, או גרזן ענק, כדי לכרות בו את כל היער, ובכך מטיל הוא פחד על המפלצת.

לעתים גם משמשת דמותו של היצור המפלצתי העל־טבעי כאמצעי להתחמקות, מעין צנזורה, כשמאחוריו מוסווית דמות מעביד, שליט, אדון משעבד וביו״ב.

אופן המעבר ממרחב אחד למשנהו על־ידי עצימת עיניים אופייני גם הוא למעשייה. מקום משכנה של הרולה מתחת לאדמה, מקום מלא אוצרות כסף וזהב. האמונה העממית בדבר אוצרות הטמונים באדמה (מוטיב F721.4), אשר מהם נהנים רק יצורים פלאיים השומרים עליהם, ידועה היטב והיא התפתחה בעיקר באזורי מכרות. שם לבשו יצורים אלו לעתים אפיון של שומרי האוצרות, פשוטו כמשמעו. האדם זוכה באוצרות האלה אחרי שהוא מצליח לגבור בערמתו על היצור המפלצתי, כפי שקורה בסיפורנו.

טִיפּוֹלוֹגִי

ל (ת') עָרוּךְ לְפִי מַעֲרֶכֶת הַטִּיפּוּסִים, מְבֻסָּס עַל קִרְבָה וְשֻׁתָּפוּת שֶׁל סִימָנִים אוֹ שֶׁל תּוֹפָעוֹת: מִיּוּן טִיפּוֹלוֹגִי שֶׁל הַלְּשׁוֹנוֹת הַמְּיֻסָּד עַל הַשִּׁנּוּיִים בְּמִבְנָם הַדִּקְדּוּקִי.

נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני-יששכר בן עמי

נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני

אַהַיְיַא לִיהוּד. עְנְדַכּוּם תִקְרַאו הַאד אְלְכְּלָאמָאת, אִילָא זָאוכּוּם זְ'נוּן הָאד לִילָא, דְּבְּרוּ רָאסְכּוּם מְעָאהוּם, מָא עְנְדִיס אַל גַרָאנְטִי..(א.פ)

התקופה הנדונה היא התקופה שלפני שנות העשרים של המאה הנוכחית כשהחלה ההשפעה הצרפתית במרוקו להיות מכרעת. בדיקת אמונות ומנהגים שונים הקשורים לשדים מובילה אותנו למסקנה שזיקת היהודים לשדים היתה חזקה מאד. לא נוכל במסגרת הנוכחית לבדוק את כל מערכת היחסים הזו שהיא מסועפת עד מאד ונסתפק רק בציון קווים כלליים.

כשנולד תינוק יהודי, נולד לפי המסורת גם כפילו השד והוא מלווה אותו בכל תחנות חייו. כשאדם חולה, נמצא השד במצב דומה ובמות האדם ימות גם השד. קשר זה מחייב את היהודי להתנהגות מסויימת. אסור לו, למשל, להתרגז כי בכך הוא מקלקל את מצב רוחו של השד, וזה, חס וחלילה, עלול להתנקם בו. נגן יהודי שניגן לפני, טען שאצבעותיו מופעלות על ידי השד בשעת נגינתו.

אין לנו עדיין פרטים רבים על האמונות העוסקות במוצאם של השדים. בתל­מוד (עירובין יח) אומר ר׳ ירמיה בן אלעזר: ״כל אותן השנים שהיה אדם הרא­שון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר: ׳ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד כדמותו כצלמו׳ (ברא׳ ה, ג) מכלל דעד האידנא לא כצלמו הוליד״. בדומה לכך קיימת בקרב יהודי מרוקו אמונה עממית האומרת, שמן הזרע המוצא לבטלה נולדים שדים הנוכחים בשעת קבורתו של האדם המוליד.

השד או השדים — קיימת ביניהם הבחנה בין שדים טובים ורעים — נוכחים וחיים בבית. לכן תזהר מאד האשה, למשל, שלא לשפוך מים חמים כי היא עלולה לגרום לכוויות לשד ולעורר את כעסו. השדים מצויים גם בבית הקברות, במקומות שיש ריכוז אנשים כמו שוק, ובעיקר ליד הקצבים או בכל מקום שנודף ממנו ריח של דם. הם מופיעים גם בצורת בני אדם אבל לרוב הם אינם נראים, וכבר נאמר על השדים בחגיגה טז, ע״א ״אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, מתים כבני אדם״.מסרנית אחת סיפרה לי זה מקרוב את הסיפור הבא(זוהרה קסטיל, ילידת מקנס. וראה תיק ר.ע. 11 עמי 6־7 שבמרכז לחקר הפולקלור):

״פעם עבר יהודי(במללאה של מקנס) והיה לו משא של מ א ח י י ה והוא מעד. מעד והכד נשבר. בא העני והלך לחכם ר׳ שלמה בן אליעזר עליו השלום. אמר לו: רבי, ראה נשבר לי המיכל עם המחייא ואיך אשיג אחר ועכשיו חג הפסח. אז הרב אמר לשליחו: קום וקרא. לי למזגוב (= כינוי גנאי שפירושו מסכן, אומלל). הלך השליח ומצא את השד יושב ליד הקצבים. אמר לו: קום, החכם אמר שתבוא מיד. הוא נכנס בוכה ומילל. החכם: למה שברת לו את מיכל ה מ א ח י י ה ? ענה לו: הוא ישב עם רגליים מ ט ל ו ק י ן(= מושטות) והיהודי מעד ונפל. אמר לו החכם: שיהיו מקוטעות. איך אתה מעיז ליישר את רגליך כשיש כל כך הרבה אנשים שהולכים ובאים?! אמר לו: תן לי אורכה של 40 יום דאז אביא את הכסף. ואז החכם רשם לו את מחיר הכד, מחיר המשקה, פיצויים וכו'. אמר לו: אחרי 40 יום אביא לך כסף. פנה החכם ליהודי ואמר: לך ותעבוד. ואז הוא הוציא נידוי שהשדים לא ישבו יותר עם רגלים מושטות, על מנת שאף אחד לא ימעד. הלך. אחרי 40 יום שלח לקרוא לו. אמר לו: מה אגיד לך? אמר לו: איפה הכסף? ענה לו: עוד אף אחד ל א הניח כסף מבלי לס­פ ו ר. כולם הניחו כספם וספרו אותו. אמר לו: מתי? אמר לו: חכה עוד, אמצא מישהו שמניח כסף מבלי לספור ואביא לך. הוסיף לו זמן. אח״כ היה אחד מסכן שהניח כסף מבלי לספור. אף הוא לקח מיד ובא בלילה. אמר לו לחכם: קח הכסף, וספור על מנת שלא יחסר כלום״. כאן אנו רואים איפוא, כמו בסיפורים על שלמה המלך, את השליטה של הרב על השדים.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 114 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031