ארכיון יומי: 22 בינואר 2018

עמוד 1 מתוך 11

נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני-יששכר בן-עמי

נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני

 

בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים, עד יום הברית, לסכנת התקפה מצד השדים שעדיין לא קבלו את הדייר החדש. סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של השדה לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה מאדם הראשון ומכל צאצאיו. ולכן, ערב ערב עד יום הברית עדים אנו לטקס מענין הנקרא ״ ת ח ד י ד ״ והמתבטא בכך שהאב מנופף ומכה בחרב את קידות חדר־היולדת על מנת לגרש את השדים. על אשה, שבניה מתים זה אחר זה, אומרים שכפילתה או שדה אחרת ״רודפת״ אחריה והיא היא ההורגת את בניה מתוך כעס או מתוך קנאה. והאם האומללה חייבת למצוא דרכים לפייס את השדים. לעולם אם כן לא יושאר תינוק לבדו בחדר. באותה מידה אסור לבחור או לבחורה לישון יחידים בחדר כי הם עשויים לזכות בביקור אחד השדים. לא מזמן בקרתי בביתם של זוג צעיר יוצא מרוקו. הבעל אקדמאי, משכיל ואשתו פקידה. בתוך המגש, המונח ליד מיטת התינוק ובו כל הדברים הנדר­שים לטיפול התינוק, היה פגיון. כששאלתי את הבחורה למה משמש הפגיון ענתה לי, כולה מבויישת, שאני בודאי יודע למה נועד הפגיון.

קישור לכתבה על התחדיד באתר מורשת מרוקו:
http://moreshet-morocco.com/archives/category/%D7%98%D7%9B%D7%A1-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%93%D7%99%D7%93-%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9F

השדים גורמים למחלות רבות. כשהתינוק, למשל, חולה או נחשב לחולה, מבלי שמופיע סימפטום הנראה לעין, נאמר עליו שהוא ״תגלב״ דהיינו, ״התהפך״. פעולה זו נעשתה ע״י שדה אבל יכולה להיעשות גם על ידי שכנה.

התקופה של ימי החתונה ולפניהם היא מהמסוכנות ביותר ומחייבת שמירה על בני הזוג. השד או השדים יכולים להזיק לבני הזוג, ואפילו לחטוף אותם. אם החתן, למשל, יוצא מחדר הכלולות ומשאיר לרגע מסויים את כלתו לבד, לא ימצא בחוזרו לחדר את כלתו בתולה. אביא בפניכם סיפור כפי שנמסר על־ידי המסרנית גב׳ אסתר כהן(ראה תיק ר.ע. 1, עמי 10-8) רק את שמות האנשים או צאצאיהם החיים עדיין אשמיט.

 

״בקזבלנקה היה רב גדול והוא היה מלמד ילדים. פעם הסיתו הילדים את בן הרב ובקשו ממנו שיבוא לטייל איתם. הוא הלך איתם וזה היה יום שישי. הם הגיעו לאיזה שדה. הילדים התיישבו והוא אמר להם: אני לא יכול להשאר בלי בית כנסת. אמרו לו: לך, איפוא שתמצא בית כנסת, תתפלל שם. אמר להם: הנה אני רואה שם אור רחוק, אני הולך אליו. הוא הולך והולך ואז נכנס לשם.

נכנם לאותו בית כנסת והוא מצא שם את כל העולם (הכוונה להרבה אנשים) מתפלל. הוא חשב שאלה אנשים כמונו אבל אלה היו שדים. (לאתר התפילה) זה אומר: אני לוקח אותו וזה אומר אני לוקח אותו וזה אומד אני לוקחו. אז נכנס השולטן ואומר: אני לוקח אותו. עכשיו אף אחד לא יכול לסרב לשולטן השדים. השולטן לקח אותו. ואותו השולטן היה נשוי לאחות הבחור הזה. הבחור היה בן יחיד לאביו ולאמו והוריו גידלו בת עד שהיא גדלה. בליל שבע ברכות לקחו אותה לבית מרחץ להתרחץ. מבית המרחץ חטפו אותה. היא היתה מתרחצת עם חברותיה. רצו להעלות אותה (מהמקווה), הסתכלו, הכלה איננה. שולטן זה התחתן איתה. בקזבלנקה קרה לא רק זה אלא יותר. ברגע שאחיה נכנס אמרה לו לשולטן: למה הבאת את אחי? אמר לה: זה באמת אחיך? אמרה לו:כן אמא שלו היא שגידלה אותו וחינכה אותו. אמרה לו: ״עליכ אמן׳ (יסולח לך). אמרה לו: עכשיו תלך ותביא לו אוכל מביתנו. היא שלחה אותו והוא אמד לה בסדר. הלך לביתם. לקח את האוכל, לקח לחם מעל השולחן, לקח מהסירים וחזר. למחרת הלך והביא לו מה׳חמין, מהלחם ומהכל. אח״כ הלכה לאחיה ואמרה לו: האם אתה זוכר אותי? אמד לה: לא. אמרה לו: אני אחותך שלקחו וזהו השולטן שנשא אותי. אמרה לו: איך עשית עד שהיגעת הנה? אמר לה: אחותי, אינני יודע. באתי רק בשביל להתפלל. אמרה אז לשולטן: לך ותראה לו את הכל. הלך והראה לו איך שהם (השדים) לוקחים מהאנשים אוכל בשבת כשאין בו מלח. כל אוכל שאין על ידו מלח וסכין. הראה לו כל מיני דברים. איך שהם מחליפים. הראה לו את המזל שלו. אמר לו: מזלך (הכוונה לאשה) אצל יחייא בעל הגזזת. יש לו שבע בנות, הוא יחתן את שש הבנות והצעירה תהיה מזלו. אחרי זה הוא הלך אצל יחייא בעל הגזזת והתחתן עם בתו. אחרי זה העלו אותו. נתנו לו את המתנה שלו ואמרו לו: איפה שתהיה ותצטרך אותנו, תשרוף ולא תחשוש ממאומה. וכשתרצה להתחתן, אחותך תופיע בחתונה ותראה אותה״. טקסים רבים מאד בחגיגות קשורים ומובנים רק כתוצאה מפחד מפני השדים. יום לפני קיום שבע ברכות, כשהכלה הולכת לטבילה המסורתית נוהגות חברותיה או משפחתה להדליק נרות, שאסור לכבותם, בתוך בית המרחץ. אחת מהנשים זורקת אל המקווה חומרים שונים וביניהם חנא, ראי, מסרק. מניחים גם באחת הפינות דברי מתיקה המיועדים לשדים.

מעיין השדים-עין אלג'ין – עימנואל שבבו ז"ל-מסיפורי צפת

מטבע הזהב

מאיר התהלך אנה ואנה בחצר רחבת הידיים. העצים שבחצר שלחו פאורות כלפי שמיים והשיחים הדיפו ריחות ניחוח. אולם דעתו לא היתה נתונה באותה שעו לאילן ולשיח. הוא היה טרוד בהרהוריו. כיצד יעשה את השבת הממשמש ובא ובכיסו אין פרוטה לפרטה. הוא ידע ימים טובים מאלה. ביתו, ובית אביו לפניו, היה פתוח לאורחים רמי מעלה. השפע הכלכלי והזוהר החברתי חברו יחדיו באותה חצר. אלה היו ימים. מעולם לא חשבו על המחר ולא דאגו לחסוך ליום סגריר. הבזבוז היה רב, היד רחבה וכל מה שהגיע לחצר מצא את דרכו אל מחוצה לה.

בינתיים הזמנים השתנו. מאיר הזדקן, ללא הכנסה כלשהי וללא נכסים לממשם. כל ימות השבוע עוברים ללא תפנוקים. אולם השבת היא שבת. את השבת צריך לקבל כהלכה. יש צורך לקנות בשר ודגים וגם יינות כמובן. ואולי יזדמן אורח כהרגלו מימים ימימה. הרהר ולא מצא פתרונים. הלוואות כבר מזמן לא העניקו לו הסוחרים. ההלוואות לא הוחזרו משום שלא היה מקור להחזרתן. עד מתי אפשר להתחשב ביחוס אבות כאשר מדובר בממון?

הוא יצא מהחצר אל הרחוב הצר, פסע מתונות, אחוז בסרעפיו ובפיו תפילה: מאין יבא עזרי…

העוברים המעטים שראוהו מתהלך ברוב חשיבות כמנהגו, דמו בנפשם שהאדון מאיר נהנה מטיול של אחר הצהריים ונתקנאו בו. כך יאה לגביר בן גביר, חשבו… לפתע הוא נעור לקולות שהגיעו אליו: הנה כאן ביתו של אדון מאיר. והנה הוא בכבודו ובעצמו! היה זה צפתי שהנחה אדם זר. האורח התייצב בפני מאיר ומסר אגרת שנשלחה אליו מארץ רחוקה. פתח מאיר את המעטפה וקרא דברי תשבוחות ותודות על האירוח שזכה לו כותב המכתב לפני שנים רבות בבית המשפחה הכבודה. חלפו שנים והאיש עשה עסקים טובים ונתברך במעשיו. הוא נזכר בביקור בצפת והחליט לשלוח בידי ידידיו דברי תודה.

קרא מאיר את הכתוב וחשב: לו ידע האיש למה אני זקוק היום, לא היה מסתפק בדברים יפים שאין מאחוריהם ממש… סיים לקרוא את המכתב, קפלו ותחב אותו לכיסו. ההפתעה היתה רבה כאשר האורח אשר המתין בסבלנות עד שמאיר יסיים את קריאת המכתב, שלף מכיסו מטבע זהב גדול: "את זה הוא שולח לך למזכרת״, הוא אמר.

מטבע זהב ששוויו כמה לירות ירקרקות אשר ביכולתן למלא את הבית ככל צרכו לכמה וכמה שבתות. זמן רב לא היתה שמחה אמיתית בחצר כבאותה שבת. השליח היה כמובן אורח הכבוד. הכל צהל כבימים עברו. גם השיחים והעצים כאלו נזכרו בימיהם הטובים ונראו ירוקים יותר. הספור התהלך בפליאה בן הצפתים. כל שיחה הסתיימה בשתי מסקנות מאלפות: האחת יש אלוקים בשמים, השניה-כל עושה מעשים טובים ברבות הימים ימצאם.

החנות

סלים חזר משתי שנות מלחמה בתורקיה אכול כנים ומזה רעב. עור ועצמות שצריך היה להחלים ולהתאושש. התורקים הסתלקו מהארץ והשאירו אדמה חרוכה. הם נצלו את משאבי האזור עד תום. גם את החורשות הם כרתו והשתמשו בעצים כחומר הסקה לרכבותיהם העיפות שהתנהלו בכבדות. האנגלים זה עתה הגיעו והחלו נסיונות לשקם את הכלכלה והמנהל אשר למעשה כבר לא היו קיימים. הוא מצא את האב שהיה בשעתו סוחר עשיר בעירו, מרושש לאחר ארבע שנות מלחמה ומחלות. צמרו המלא התרוקן ומאומה לא נשאר מכל המסחר. את אמו כבר לא מצא. היא מאנה להתנחם על הילקח בנה בכורה למלחמה ולא האמינה שתראה אותו עוד בחייה. היא חלתה וגועה ביגונה. הוא מצא את אשתו וילדיו הקטנים המשוועים למזון, צריך היה להתאושש ולפתוח בעסק כלשהו כדי להשיג אוכל לפיות הרעבים. החנות נשארה במקומה. גם מגרות העץ לאורך כל הקיר נותרו ריקים ומוכנים לקלוט את הסחורה. לאט ובהדרגה נתמלאו המגרות במלח, פלפל שחור, כמון וכיוצא בזה תבלינים. השקים הרחבים נתמלאו בקמח, סולת, סוכר ועמדו מוכנים למכירה. גם חלבה היתה בפח וטחינה במשקל ודבש חרובים. גם גפרורים לא חסרו.

בבוקר השכם, לאחר תפילת שחרית, הלך אישנו לכיכר שברובע הערבי, החסבה, שבת נמכרו ארגזי ירקות במכרז. הסבלים עמסו על כתפיהם את הארגזים והובילום לחנות. ילדי הרחוב באו לחנות, הושיטו שני מיל וקבלו גרעיני אבטיח או סכריות בתוך נייר שצורתו חרוט. ״אין לזלזל בקניות הקטנות״, נהג לומר ״המעות הקטנות מצטברות לסכום כלשהו בקופת העץ״.

אילם המכירות האמיתיות שהביאו לפרנסה היו של המשפחות. עקרת הבית באה לחנות וקנתה את צרכי המשפחה. המכירה המפורטת נרשמה בפנקס שבידה ובמקביל בפנקס החנות. בסוף החודש הופיע ראש המשפחה ופתח בחגיגיות: ״סלים הנכבד, הגיע יום התשלום! הבה נשווה את רשימותינו שמא נפלה בהן טעות״ החנוני נטל את פנקסו והתישב בסבלנות מול חכם שמעון שעקב אחר קריאת המצרכים, משקלם ומחירם. ״אוקית מלח בשני מיל, שלוש אוקיות סוכר בחצי גרוש, טחינה עם דבש חרובים בחצי גרוש…״

"רגע אחד! מדוע הטחינה כל כך ביוקר״? מערער החכם. ׳אתה רוצה שאמכור לך בהפסד?״ מתחנן סלים. "חלילה, אבל אתה ידוע כאדם דתי ואל לך להנות מגזל״.

כך התדיינו עד שהגיעו לסוף הרשימה ולסכומה בסך שלושים וחמישה גרוש. החנווני היה מותש.

"ועכשיו, תן במתנה אוקית סוכריות לילדים״.

"כל כך למה? תמה סלים

״אתה מקבל ממני כסף רב ועוד תשאל למה?״

החנות היתה קטנה, הרווחים היו מזעריים אך דיים היה לכלכלת הבית בסך שלוש לירות לחודש ולהותיר מחזור כספים לרכישת סחורה חדשה. החנווני דאג שלא להסתבך בחובות. הוא לא הלך בגדולות.

בצהריים סגר את דלתות החנות, עלה לדירה שמעליה ונח שעה קלה. ״סלים! סלים״ בקעו זעקות של ילד מהרחוב, ״אני רוצה לקנות!״ החנווני נסה להתעלם מהקריאות אך הן נמשכו והטרידו. לבסוף ירד לחנות באי רצון, רגוז על ההפרעה במנוחת הצהריים. הקונה בקש קופסת גפרורים שחסרה לאמו. היתה עוד חנות מכולת ברחוב שבמעלה המדרגות. שם ישב ציון בניחותא וישן בפה פעור. עוברים ושבים נשבעו שהזבובים חדרו לתוך פיו הפתוח לרווחה ויצאו בשלום. כאשר הזדמן קונה ובקש מה ממנו הוא ענה: ״כנראה שאין לי את מבוקשך. אולי תמצא אותו בחנות של סלים למטה״.

הוא היה חשוך ילדים ואדיש לפרנסתו. הקונים הדירו רגליהם מהחנות.

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" מתאריך 26/08/1950

קזבלאנקא: בימים אלה נמצאים במרוקו שני אנשים מן הבכירים של ארץ ישראל, ראב"ד של תל-אביב ויפה, רבי יעקב משה טולידאנו ומר אברהם אלמאליח, מבכירי הכנסצ אשר ידוע הוא בכל העולם כולו בנאומיו אשר העשירו את שפתנו, מצד חברי קרן קימת לישראל, אנו אומרים להם, ברוכים הבאים....עד כאן תרגום של הקטע מתוך העיתון " כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" מתאריך 26/08/1950

פרופסור משה בר אשר בספרו" לשונות ומסורות " מונה ארבע קבוצות של יודעי ודוברי השפה העברית…
אלה הבורים שמדקלמים את התפילה משמיעה בלבד….
אלה היודעים קרוא וכתוב , אך אינם מבינים את הכתוב בספר, שהיינו משמעות המילים בתפילה

הרבנים ותלמידי חכמים, אלה הדשים כל יום במקורות, זו הקבוצה אשר יודעת קרוא וכתוב וגם מבינה את הנקרא, וזו קבוצת העילית, ששפתה הייתה עשירה
וקבוצה אחרונה, אלה היו הנשים, שלא ידעו לדקלם, לקרוא ולכתוב וגם להבין….

הציטוט המדוייק מספרו של פרופסור משה בר-אשר " מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה" עמוד 150-151
" הרבדים החברתיים: בדיקה כוללת ומקיפה של שימוש המילים השאותות מן העבריתמגלה, כצפוי, נבחנה ברורה בין השכבות השונות של החברה. לדידי יש צורך להבחין בין ארבע קבוצות של דוברים. שלוש בתוך חברת הגברים – חכמים ותלמידיהם, יודעי קרוא וכתוב וגברים שאינם יודעים קרוא וכתוב – והנשים כקבוצה רביעית" עד כאן הציטוט.

המאמר הוא ארוך יותר ובהמשך בר-אשר מביא בפני הקורא את נימוקיו…מסקנה אחת ברורה היא ואין עליה עוררין, הטמעת מילים השאולות מן העברית לשפת הדיבור היום-יומי, נתאפשרה רק הודות לרבני ותלמידי חכמים אשר רוב עיתותיהם נתונות היו לתורה ולמקורות.

בקטעי עיתונים אלה, מובאות כאן מילים בכמה שפות, דבר המעיד על הכותב שהוא בעכל ידע רב גם בשפה וכאן מדווח היטב לנעשה ברחבי העולם…וגם יודע להעביר את המסר לקוראיו.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 114 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031