ארכיון יומי: 5 בפברואר 2018

עמוד 1 מתוך 11

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון-חיי המסחר ואירגון הקהילה בימי הגאונים

חיי המסחר ואירגון הקהילה בימי הגאונים

צפון אפריקה עמדה בקשרים הדוקים עם כלל העולם העתיק במישורי המדיניות הכלכלה והתרבות. היות ונשקפה סכנה של נחיתות לערי החוף, כל התחבורה הערבית במאה הראשונה להגירה היתה בנתיבי היבשה (במדבר).       ולכן דאגו השליטים לייסודם של מרכזים מינהליים מסחריים בפנים הארץ,

במרחק מה מן החוף. הוקמו מרכזים החדשים: קירואן, תאהרת, תלמסאן,

סג׳למאסה ופאס. מרכזים אלו שמשו לאספקת הצבא ובמשך הזמן היו מחליפים שם את תנובת האדמה, דגנים, פירות ותבלינים, כמו גם את מוצרי התעשיה: חפצי ברזל, עץ, שנהב, כסף זהב, עופרת, כספית, אבני יקר, אריגים ובדי משי.

המסחר הבין ערבי עם המדבר התרכז בסג׳למסה. לכאן היו מזדמנים סוחרי בגדאד, כופה ובצרה, שהיו מגיעים בשיירות כדי להחליף את סחורותיהם בזהב הסודאני ובתוצרת חקלאית. לפי עדותו של אבן חוקל היו באים גם סוחרי אנדאלוס דרך הים וסוחרי פאס דרך היבשה בשל הרווחים הצפויים להם במרכז מסחרי זה. עדויות על כך נמצאו במכתבי הגניזה בקהיר.

מכתבי הגניזה

מכתבי הגניזה שנכתבו סביב המאה העשירית עד לסוף המאה האחת עשרה, מלאים התכתבויות שנעשו בין סוחרים מארצות שונות. כשמונים אחוז מהמכתבים שנשלחו מהמערב למזרח נמצאו בגניזה. להלן כמה דוגמאות:

המומר שמואל המגרבי כותב בקורות חייו, שאביו ר׳ יהודה שמואל אבן עבאס מחבר הפיוט עת שערי רצון, יצא מפאם לבגדאד והתחתן שם עם אחת מבצרה.

סוחר מאלמריה-ספרד רכש בית בפאס, ובנו, מסיבות שונות מסביר לו שהוא מעדיף לגור עם חבריו המקומיים מאשר לגור בבית אביו.

סוחר אחד מפאס עשה טובה לסוחר מקהיר, וכעת חברו של סוחר זה מפאס שולח מכתב דרך חבר מאלכסנדריה, ומבקש מהסוחר מקהיר לקנות עבורו בוסם מיוחד מהמזרח.

מחירי הסחורות לא היו קבועים. הם נקבעו לפני או אחרי ששיירה הגיעה עם סחורות למקום. וכפי שמסופר באחד המכתבים, כד דבש נמכר ביום ראשון שלשה דינרים וחצי פחות מאשר ביום שישי. אחד הכותבים מציין ״המחירים הם בידי ה׳״.

לשיירות שהיו נוסעות בנתיבי היבשה לא היו זמנים קבועים והכל היה תלוי במספר הנוסעים. תייר מספרד שישב בפאס כותב בנוגע לכך, אני צריך להשיג את השיירה הראשונה שיוצאת למראקש.

המכתבים נשלחו יחד עם השיירות אך לא העיזו לשלוח כסף היות והדרכים היו מסוכנות. וכך כותב תושב אחד מספרד לאביו היושב בפאס: ״לבי בוער בקרבי שאספתי כאן זהב ולא יכול למצא אף אחד עם מי לשלוח אותו אליך״. מפאס נשלחו מכתבים לאל איאז בפרס לא רק מסוחר אחד לשני אלא אפילו ע״י בית עסק.

ראוי עתה לייחד את הדיבור על בעלי מקצועות למיניהם.

המשטר היהודי בפאס

הדיין

בראש ההנהגה הרוחנית בפאם עמד הרב הדיין אשר מונה על ידי הגאונים או ראשי הגולה בבבל. בכתבי הגניזה מופיע לפעמים המוסג ״מוקדאם״ שהיה הנציג של הנגיד בקהילתו. הדיין בחר שני מכובדים מהקהילה כדי לעזור לו בעבודתו. אם הדיין לא הצליח במלאכתו ראשי הקהילה בקשו מראשי הישיבות ששלחו אותו לקרא לו בחזרה ולמנות אחר תחתיו.

לדיין נועדה השפעה רבה לא רק בתחום השיפוטי על כל ענפיו, האישי והפלילי, אלא גם בתחום הרוחני והחברתי. הדיינים חוקקו תקנות בענייני אורחות החיים, מוסר בני העדה, תשלום מיסים, ופיקחו על ביצועם.

החזן

אין לנו ידיעות ברורות מה היה תפקידו של החזן בקהילה גדולה. נראה כי בקהילות קטנות היה ראש העדה – בוודאי בשכר – וגם מילא את מקומו של המורה, השוחט וגם של הדיין.

הרב המלמד

המלמד היה דמות מקובלת בקהילה, והוא הטיל אימה ופחד על תלמידיו באמצעות עונשים. הוא קיבל את משכורתו מההורים. עוזרו דאג בעיקר לנוכחות התלמידים, לעזרה בלימודים ולהענשת השובבים.

בעלי מקצוע

החקלאים

היהודים מילאו תפקיד מכריע במשק המוגרבי בכל התקופות ובכל השטחים. בראש וראשונה אנו מוצאים אותם בחקלאות ובמשק החי, במספר רב יותר מאשר באיזו ארץ אחרת מארצות הפזורה, בלי ספק נובעת עובדה זו מקדמות התישבותם במגרב: בזמנו היו העברים בעיקרם עם של חקלאים שמושבותיהם נתחזקו מן הסתם מכוחם של הברברים המתיהדים או המיוהדים. הספרות הרבנית מביאה הרבה שאלות בהלכה, שעוררו עיסוקיהם החקלאיים של היהודים. בנידון זה תורמים תשובות הגאונים וקטעי התעודות מהגניזה, מעשי בית דין ומכתבים, את תרומתם לשיחזור המציאות ברב או במעט.

הקשיים הכרוכים בה היו אחד הגורמים לזניחת החקלאות. אין להתעלם מן העובדה, כי עבודת האדמה ממש, ביגיע כפיו ובזיעת אפיו של בעל האדמה, לא היתה במדינות האיסלם מן ההתעסקויות המכובדות ביותר.

בעלי מלאכה

במלאכה מילאו היהודים תפקיד שאם גם הותיר מעט את רישומו בספרות הרבנית לא היה נכבד פחות. לא תמוהה העובדה, שאין למצא בתשובות הגאונים חומר רב על ענייני מלאכה. ברגיל לא נתעוררו במקצועות אלה בעיות הלכתיות או משפטיות מיוחדות, שהיו מצריכות הוראה והדרכה מישיבות בבל. לפיכך אין להסיק מסקנות משתיקתם של מקורות אלה. היה ליהודים, למשל, מונופול כמעט בעיבודן של מתכות יקרות, זהב וכסף; הם היו הצורפים, היוצקים, המפקחים על מתכות עדינות, החלפנים, לעתים קרובות הבנקאים והמוכסים של העולם המוסלמי. הואיל ומטעמי החוק הדתי התנזרו המוסלמים מעבודת המתכות היקרות, מילאו היהודים, תפקיד יחיד במינו בתחום זה, החשוב והרגיש במיוחד בחיי הכלכלה. תעודה אחת מן הגניזה הקהירית מספרת על יוצק מטבעות מרוקאי שהיה נוסע במאה התשיעית בין עדן לאי ציילון; ובמקרה אחר מסופר על שנים שהלכו להודו ולסין.

בשאלות שבאו ברובן מקירואן ובמקצתן מפאס מובאים ענייני מטבע ומתכות יקרות בקשר לשאלת קידושין בכסף (מה שוויה של פרוטה, איסר האיטלקי וכו') וריבית (מלווים בזוזים חסרים, קניית זהב מכותת).

הריגת שלום אטיאס מלווה בריבית בשנת 1885.פאס העיר-אליעזר בשן

הריגת שלום אטיאס מלווה בריבית בשנת 1885.

סוחר אמיד בעל חסותה של צרפת, בשם שלום אטיאס, נשדד ונרצח ב – 25 ביוני 1885 קרוב לפאס. ידיעה על כך נמסרה לכל ישראל חברים ולאגודת אחים. לאחר כשבוע דיווחו על כך הסוכן הקונסולרי של צרפת בפאס לשגרירו בטנג'יר, והכתב של ג'ואייש כרוניקל הודיע על כך מטנג'יר ב – 13 ביולי ופורסמה ב – 24 בו. האגודות היהודיות הנ"ל פנו לסולטאן בקשר לרצח זה ופרטים על רציחות קודמות במקומות שונים במרוקו. אשר לרצח אטיאס, ענה הוזיר שהמושל של פאס אסר מספר חשודים, ופיצויים על הרכוש שנשדד ישולמו. המכתב מסיים בעצה שעל היהודים ללכת רק בדרכים בטוחות ובשיירות, ולא ללכת בין שבטי הבֶרבֶרים.

לאחר ששגריר צרפת מר פרו קיבל מדרומונד האי את רשימת הנרצחים היהודים ליד פאס, העיר שאחד מהם בשם שלום אטיאס, הוא יהודי נכבד בעל חסותה של צרפת, וידוע בתור מלווה בריבית למאורים. פרטים אלה תוארו על ידי דרומונד האי במכתבו לשר החוץ ב – 14 בדצמבר 1885 :

" אטיאס יצא לכפר לא רחוק מפאס, בו גר מאורי שלא החזיר לו את ההלוואה. אטיאס ניסה להשתלט על כל יבול התבואה, במקום הכסף שלא שולם. הכפרי טען שיש לו משפחה גדולה, ואם כל היבול יוחרם ישאר חסר כל, אבל היהודי עמד בתקיפות על שעתו. כתגובה תפשוהו הכפריים והשליכוהו לנהר בו טבע.

שגריר צרפת סיפר לחברו הבריטי כי בזמן ביקורו בפאס כתבו לו יהודים נכבדים המאשימים את אחיהם בעלי חסות זרה, שנצלו את מעמדם כדי לסחוט כסף באופן בלתי צודק ממוסלמים, והביעו חששם מפני מעשי נקם של מוסלמים כלפי כל יהודי פאס. הוא שולח לממשלתו מכתב זה בצירוף בקשה שיועבר לכל ישראל חברים.

הפעילות הדיפלומטית.

על אירועים אלה הייתה התכתבות בין אגודת אחים וועד שליחי הקהילות בלונדון ובין שר החוץ הבריטי ושגריר בריטניה במרוקו. והפרטים הם כדלקמן :

ב – 20 באוקטובר 1885 פנו י. גולדסמיט, סגן נשיא  "אגודת אחים " וארתור כהן נשיא ועד שליחי הקהילות לשר החוץ הבריטי בקשר לפגיעות ביהודי פאס. שר החוץ ענה להם ב – 14 בנובמבר, כי השגריר בטנג'יר התבקש לנקוט בצעדים המתאימים כדי למנוע רדיפת יהודים בפאס, אם אמנם הפרטים עליהם נכונים. ממכתב זה עולה החשד כי היהודים מפריזים, ואינם אמינים. כפי שראינו בפרקים הקודמים היו גרסות שונות לאירועים, לכן אין שפלא ששר החוץ התייחס בחשדנות לגבי אמיתות הדיווחים. שר החוץ העביר בו ביום העתק מכתבם של היהודים מלונדיון לדרומונד האי, בצירוף בקשה שתיערך חקירה לאימות הדיווחים. השגריר המנוסה עשה כאשר צווה, ולאחר חודש דיווח לשר החוץ, ואלה עיקרי הדברים :

לדעתו, רצוי שהטיפול במעשי הרצח בסביבות פאס ייעשה בשיתוף פעולה עם נציגי צרפת ואיטליה, ולפנות לסולטאן יחד עם נציגים אלה. הוא העביר להם את המכתב שקיבל מהוזיר וכן את זה של שר החוץ.

לפי דיווח של דרומונד האי לשר החוץ ב-14 בדצמבר 1885 נרצחו במשך השנה בסביבות פאס שמונה יהודים. היו גרסאות בדבר מספר היהודים שנרצחו. ראשי קהילת פאס פנו לסולטאן בבקשה שרוצחי שבעת היהודים בשנה החולפת יובאו למשפט. הסולטאם היפנה את המכתב לוזיר הראשי וזה הודיע להם כי על חמישה מהנרצחים לא ידוע לו ומבקש להעביר אליו פרטים בנדון. אחד הנרצחים היה בעל חסותה של צרפת ולדרישת הנציגות שלה, הרוצח כבר נתבע לדין.

שמועת שווא על הריגת מוסלם על ידי יהודי שנת 1886.

במאי 1886 נשקפה סכנת שחיטה של יהודי פאס על ידי ההמון, בגלל שמועת שווא על מוסלם שנהרג כביכול על ידי יהודי. המעשה מסופר בגרסאות שונות על ידי מקורות יהודים וזרים. לפי מקור עברי החלה התקרית בי"ח אייר תרמ"ו. שלושה יהודים יצאו מהמללאח, ואחד מהם רצה לעבור דרך אחד משערי העיר. השומר מנע ממנו לעבור בו. היהודי הגיב בתקיפות ומהתגרה נפצע השומר המוסלמי בשבר זכוכית. המוסלמים בסביבה הפיצו שמועה ששלושה יהודים הרגו מוסלמי שהוא שריף ( מצאצאי הנביא ).

המונים התקהלו ורצו להיכנס למללאח לעשות שפטים ביהודים. שער המללאח נסגר, ושוטרים הוצבו לידו כדי למנוע מפורעים להיכנס. אחיו של הסולטאן חילץ את שלושת היהודים שהיו מחוץ למללאח והביאם לביתם. בדרך נרגמו על ידי המונים, ואחדים נפצעו. היהודים שהיו מעורבים בתקרית נאסרו עד שהסולטאן יחרוץ דינם. הסולטאן ציווה להביאם למראכש. בעקבות פנייתם של יהודים החליט הסולטאן לשחררם בתנאי שהשומר הפצוע יסלח להם, והם לא יגורו בפאס. לאחר שמונה ימים כשנרגעו הרוחות הביאו משלחות של הקהילה מתנות לממונים על השכונות. " אגודת אחים " שלחה מכתבי תודה למושל פאס, לאחיו של הסולטאן ולאישים מוסלמים אחרים. האירוע הגיע לידיעתן של כל ישראל חברים, " אגודת אחים" והנציגים של צרפת ובריטניה במרוקו, וזכתה לכיסוי בעיתונים.

ב-5 ביוני פורסמה ידיעה ב Times of Morocco בלשון זו : היות ובפאס נמצאים מעט נוצרים, העוינות של המוסלמים מופנית נגד היהודים. ואחת התוצאות הוא האירוע הבא : לאחר שמאורי נפצע בריב עם יהודי, הופצה שמועה שהמאורי נהרג על ידי היהודי. המונים עלו על המללאח, כדי לשדוד אותו, מספר יהודים נפצעו. כדי למנוע שחיטה המונית הוצבו שומרים להגנת המללאח.

למחאr האירוע, 24 במאי, נשלח מברק מטנג'יר למערכת ג'וואיש כרוניקל בלנודון שפירסם פרטים על הפרשה החל ב-4 ביוני 1886, עד 11 בפברואר 1887. התיאור שונה בכמה פרטים מהמתואר לעיל. השומר ניסה לדקור את היהודי, שתפש את החרב מידו וחתך את ידו של השומר, שנלקח לבית המושל. היהודי קיבל מלקות ונאסר, ללא חקירה. מכתבו של הסולטאן שנקרא במסגדים התפרש כקריאת ג'יהאד. אלפים הלכו למללאח וצעקו שהסולטאן ציווה על ג'יהאד ועליהם לנקום. הפחה שלח את סגנו בראש 40 חיילים לשמור על המללאח, אבל לא השתלט על ההמונים שהשליכו אבנים. מפקד צבאי שעמד בשערי המללאח ומנע כניסת המונים משולהבים והציב 200 חיילים למשמר. 16 יהודים ו-22 מוסלמים נפצעו. יהודים שהיו מחוץ למללאח חיפשו מקלט בקברו של המקודש מולאי אידריס, והממונה על המקום עמד בין היהודים ובין התוקפים שנסוגו. לשמירת ביטחונם נקראו היהודים שהיו מחוץ למללאח לחזור, אחד מהם נורה ונפצע. לפי ידיעה מ-4 באוגוסט 1886 נדרשו מנהיגי קהילת פאס להצהיר שאין להם כל תלונה בקשר למהומות שאירעו, הרבנים סירבו והתוצאה ששלושת היהודים המעורבים נאסרו ונכבלו עד ששילמו שמונים דולר. הם נאלצו ללכת עד מראכש כשהם כבולים. וכפי שפורסם ב-3 בדצמבר 1886 שוחררו בפקודת הסולטאן. גופים יהודיים מקומיים ואלה שבחו"ל שלחו מכתבי תודה בצירוף מתנות לאישי הממשל שסייעו להצלת היהודים בפאס.

פרקים בתולדות הערבית והאסלאם-דת אברהם והכעבה.

דת אברהם והכעבה.  

דיברנו על יחם היהודים אל מוחמד, מפני שרק מתקופת אלמדינה אנו יודעים ברורות איך היו פני הדברים. אך מוחמד הרגיש בהתנגדות מצד בני הספר (גם יהודים וגם נוצרים) עוד בתקופת מכה. יחס שלילי זה מצד בני הדתות האחרות, וביחוד מד היהודים שאתם היו לו מגעים יומיומיים באלמדינה, הביא לידי תמורה מכרעת בתיאוריה הדתית של מוחמד, תמורה שהושלמה כבר באמצע השנה השניה לאחר ה״הג׳רה״. לעומת הסמכות הדתית המוחלטת של נביאי היהודים והנוצרים ושל ספרי אללה, אשר על דוגמתם סמך מוחמד עד עכשיו, תוקם עכשיו סמכות דתית אחרת, שהיא קודמת לנביאים, קודמת לספרים ועליונה עליהם. זהו אברהם אבי האמונה ה״חנַיִף״ המוסלמי הראשון. הרעיון על דת אברהם אינו המצאה חדשה. רעיון זה מבוסס על הערצה מיוחדת לאברהם, אוהב האלהים והראשון שהכירו בשלמות, מצד היהודים והנוצרים כאחד. אך לגמרי חדש כאן באלמדינה הרעיון, שאברהם הוא מייסד הכעבה, וכי בנו ישמעאל עזר לו בהקמת הכעבה. על־ידי כך נעשה אברהם לאבי הדת הערבית המיוחדת וגם לאבי הערבים בקשרי הדם.

״דפי משה ואברהם״ נזכרו פעמיים בסורות הקדומות ביותר. דבר זה מצביע ע כך שאברהם, כמו משה, נחשב לאבי האמונה עוד בשנים הראשונות לשליחותו של מוחמד. יחד עם זה אנו זוכרים שרק משה הוא נביא בעל ספר, בשתי התקופות הראשונות של מכה. בתקופה השניה והשלישית במכה, כאשר מוחמד מרבה בסיפור הנביאים, מתרחבת מאוד גם היריעה על אברהם, בעיקר לפי האגדה התלמודית אברהם הכיר את בוראו בנעוריו; הוא חשב בראשונה את הכוכב המזהיר, את השמש והירח לאלוהות, אך עמד על טעותו וניפץ את פסילי אביו. לפי האגדה הושלך אל כבשן האש וניצל ובא לארץ־ישראל. תחילה היה ערירי והאמין בלבב שלם, אחר הביא את בנו יחידו לקורבן. שניהם, האב והבן, מקבלים עליהם את הדין. מעניין הוא, שבמכה אנו רואים אך ורק את יצחק בקשר עם אברהם. אמנם, גם ישמעאל מופיע כבר בתקופת מכה כנביא, אך בשמו גרידא, ללא שום תו מציין, והעיקר — בלי שום קשר עם משפחת אברהם. וכשם שאין יחס בין אברהם וישמעאל, כך לא באה בסודות המפיות הכעבה בקשר עם אברהם, ובכלל אין זכר לכעבה, חוץ מאשר בסורה הקדומה 106, שם נקרא אללה ״אדון הבית הזה״.

אולם עתה, בתקופת אלמדינה, מופיעה בסורה 2 התיאוריה החדשה על אברהם, ישמעאל והכעבה. את אברהם עשה מוחמד לערבי על־ידי העלאת בנו ישמעאל לעיקר ולשותפו של אברהם בבנין הכעבה. תיאוריה זו היא בניגוד אופייני להשקפתו המקורית של מוחמד, שהרי בסורות הקדומות מדגיש מוחמד, שמעולם לא שלח אלהים שום צופה ומזהיר אל הערבים והוא הנו הראשון. אמנם, מוחמד ביקש מראשיתו להביא קוראן ערבי, כלומר, לבשורתו היה אופי לאומי מלכתחילה. אולם אופי זה היה בתחילה רק מעין התנצלות, שבאה להטעים את נחיצות שליחותו. עתה, על ־ידי קשירת האסלאם בישמעאל ובדת המקורית, דת אברהם, נעשו הערבים, שעד עכשיו היו בתפיסה המכית של מוחמד הבנים החורגים, למקורבים ולראשונים גם במובן הדתי.

התמורה החדשה בדת מוחמד התגלמה מיד בתקנות מרובות בסדרי הפולחן. גם בלי השינוי המתואר לעיל היה צורך לקבוע עתה את הפולחן בצורה מגובשת יותר, דהרי העדה המוסלמית הפכה מכת נרדפת לציבור גדול שצריך להסדיר את עבודתו בקודש. מוחמד מתקן עתה תקנות מפורטות ביחס לתפילה, לצום, לצדקה, אוסר שתיית יין ואכילת מאכלות מסויימים ובכך יוצר מסגרת מתאימה לדתו.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728