ארכיון יומי: 9 בפברואר 2018

עמוד 1 מתוך 11

ספר שמות–פרשת משפטים.הרב משה אסולין שמיר.להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

ספר שמות – פרשת משפטים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

 

"ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א).

  • אמר רבי עקיבא: "עורכם לפניהם כשולחן ערוך" (מכילתא דר"ש, נזיקין פ. א').

  פירוש: ה' אומר למשה: תלמד את התורה לעמ"י עד שתהיה סדורה בפיהם.

מרן הש"ע: "הרב שלימד…, שונה וחוזר הדבר כמה פעמים,

 עד שיבינו עומק ההלכה" (סי' רמ"ו, י).

ב. פתח רבי שמעון: "ואלין דיניא דתסדר… אלין אינון סדורין דגלגולא" (זוהר משפ' צד ע"א).

      פירוש: אלו הסדרים של גלגולי הנשמות. 

ה' אומר למשה: תלמד את עמ"י סדרי החזרה בגלגול על עבירות שבין אדם לחברו.  הגלגול – קשה יותר מהגהינום (הרמ"ק).

 

         "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א כז).

גאולת עם ישראל – תלויה במשפט צדק ע"פ ההלכה.

פרשתנו מעוטרת ב- "גן" = 53 מצוות, העוסקות ברובן, במצוות שבין אדם לחברו כגון לשפוט בצדק, לא לקחת שוחד, איסור לקחת ריבית, דיני שומרים, גרימת נזק לזולת, שמיטה וכו'.

זו גם הפרשה ה- 18 = ח"י בתורה, דבר הרומז לכתוב: "ו-חי בהם". כלומר, יש להחיות את קדושת תורתנו הקדושה בתוך חיי היום יום – חיי העולם הזה, ולקדש בכך את חיי החומר, בבחינת "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו). כלומר, ברגע שהאדם פועל בחיי היום יום ע"פ חוקי התורה, ה' יישר ויצליח את אורחותיו ודרכיו.

פרשת משפטים על ג"ן מצוותיה, ניתנה מיד אחרי מעמד מתן תורה, כדי להדגיש שהמשפט בישראל יונק את סמכותו מהקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי המשפט לאלוקים הוא" (דברים א, יז), וכן כדברי משה רבנו ליתרו: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים". לכן, חשוב לפסוק לאור חוקי התורה, גם בענייני בין אדם לחברו, ולא רק בדיני אישות כמקובל כיום.

על משפט הגויים נאמר: "לא עשה כן לכל גוי – ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהלים קמז כ). משפט הגויים נתון לשינויים בהתאם לנסיבות, היות ובני אדם קבעו אותו, לא כן המשפט האלוקי שהוא נצחי. כדוגמא, ניתן לציין את נושא המתת חסד המקבל לגיטימציה במדינות לא מעטות, בניגוד לאיסור המוחלט בתורה.

הגאולה תבוא בזכות משפט צדק ע"פ התורה, ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א כז). מלך המשיח כידוע, משתבח במשפט צדק, ככתוב: "ושפט בצדק דלים" (ישעיה יא' ד').

רבנו הרמב"ן קובע שכל פרשת משפטים מהווה הרחבה ופירוט של חמשת הדברות האחרונים העוסקים ביחסי בין אדם לחברו, ובראשם "לא תחמוד", ולהלן דברי קודשו: "כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון, יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו… וכן אמרו במדרש רבה: כל התורה כולה תלויה במשפט צדק, לכן נתן הקב"ה דינים (= משפטים) אחר עשרת הדברות" (הרמב"ן שמות כא' א').

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "עוד נראה לומר כי טעם אומרו "ואלה", לרמוז דבריהם ז"ל (מכילתא יתרו, פרשה יא), כי צריך לשים דיינים לפני המקדש. לזה אמר 'ואלה', מוסיף על ענין ראשון שהזכיר בסמוך, מקום שכינת הקודש – שכולם במקום אחד". מדובר על הסמיכות בין סוף פרשת יתרו שם הוזכר המזבח "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו", לראש פרשת משפטים המדברת על דינים ודיינים. אכן, בית הדין הגדול ישב בבית המקדש שבירושלים, דבר המסביר את חשיבות וקדושת המשפט האלוקי.

פרשת משפטים גם מופיעה לאחר פרשת מתן תורה שהיא הפרשה ה- 17 = טוב, בבחינת הכתוב: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב). היא גם ניצבת לפני פרשת תרומה –  פרשת המשכן בה נאמר לעמ"י: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה' ח'). כלומר, כתנאי להקמת המשכן, והשכנת השכינה בעם ישראל, יש לשמור על אותן ג"ן {53} מצוות שרובן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו המופיעים בפרשת משפטים. ולכן נאמר "ואלה המשפטים" עם ו"ו החיבור במלה "ואלה", כדי להדגיש: "ואלה מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" כדברי רש"י בשם רבי ישמעאל במכילתא.

"אשר תשים לפניהם".

איך זוכים להתגדל בתורה,

ע"פ שיטת רבנו "אור החיים" הק',

והרה"ג יהושע כהן שליט"א – 'ר"מ ונישא' בישיבת "חוט של חסד".

 רבנו "אור החיים" הק' אומר על הכתוב "אשר תשים לפניהם": "יש חלקים בתורה שהם 'חובת גברא' {דינים אותם מחוייב האיש לקיים} לדעת את אשר יעבדו, וזולת זה, אינם בני ברית התורה. המשל בזה, אם לא ידע שאסור לאכול טרפה – הרי הוא אוכלה, וכן הדם וכו'". כלומר, על האדם ללמוד את מצוות התורה, כדי לדעת איך לקיימן הלכה למעשה. בהמשך, רבנו מביא את הדוגמא של עשיית קניין בקניית עבד עברי. וכך דברי קדשו: "ונתחכם הכתוב לומר כאן, 'אשר תשים לפניהם', לומר כי דינים אלו יתחייבו בשמיעתם כל איש ישראל… כי משפט זה, הוא מהמשפטים אשר צריכים לשים לפני כולם, ולזה תמצא, שדיבר הכתוב בדרך נוכח…".

 כלומר, הפניה היא לכל אדם ואדם באשר הוא, ללמוד את כל הדינים כדי שידע איך לקיים את ההלכה. כדוגמא, התורה מציינת את דיני עבד עברי המחייבים את הקונה והעבד כאחד, וכן את השופטים איך לשפוט בין המוכר לקונה.

רבנו האוה"ח הק' אומר שחשוב מאוד להסביר את מהות המצוה כשלחן ערוך, כדי שתתקבל ברצון ע"י בני ישראל. כדוגמא, התורה מציינת את קניית עבד עברי. הקונה עלול לא להיות מרוצה, היות ואחרי שש שנים הוא יצטרך לשחרר את העבד. אבל במידה ונסביר לו שזה לטובתו, היות והגלגל חוזר בעולם, ויום אחד, עלולים הוא או בנו להימכר לעבדות, ואז לא ירצו להימכר לצמיתות, דבר שיגרום להם לקבל את סעיפי המצוה ברצון. וכדברי קדשו: "עוד ירצה, להסביר המצוה שתתקבל לכל. ולזה אמר, 'אשר תשים לפניהם'. פירוש: הגם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון, שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר שש שנים. תשים את הדבר לפניהם. כי מצוה זו לזכות כל אחד… ואין זה אלא לדבר המתגלגל. וכל אחד ישים לפניו שאליו נוגע החסד – דלמא יתגלגל עליו הגלגל, וזה זכות לו".

על השאלה איך ללמוד את התורה עד שתהיה בפינו כדברי רש"י הקדוש, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"?

רבנו "אוה"ח הק': מבשר לנו משהו מדהים על פירות הלימוד מתוך עיון מעמיק:

"המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במדבר יב, ו).

אחד ומיוחד משרי התורה של דורנו הוא, הרה"ג יהושע כהן שליט"א {שזכיתי ללמוד אצלו בכולל "חוט של חסד", ואף לטעום מעט מ"צפיחית בדבש" של תורתו}, כותב על כך בספרו החשוב "כרם יהושע – דרך הלימוד" בעמ' לו', שאמוראים חזרו ושיננו את לימודם  40 פעמים עד "שדמי כמאן דמנחא ליה בכיסיה". על השאלה מדוע השתמשה הגמרא בביטוי "בכיסיה" ולא "בקופסא", הלא בקופסא השמירה יותר מעולה מאשר בכיס? כתנא דמסייע, הוא מביא את דברי הגר"א המסביר ע"פ דברי רבי יצחק בגמרא (בב"ק קי"ח ע"ב, ב"מ כ"א ע"ב) האומר שבכיס, האדם עשוי למשמש בכל שעה, לא כן בקופסא. כלומר, גם אחרי 40 פעם, יש לחזור שוב על הלימוד, כך שהתורה תהיה חקוקה בליבנו, ושמורה בראשנו.

 כלומר, גם אחרי שחזר 40 פעם, יש לבדוק את לימודו מעת לעת ע"י חזרה, ולוודא שלא שכח.

כבוד הרה"ג הרב יהושע הכהן -"הכהן הגדול מאחיו" מדגיש: "אם בזמן האמוראים, אחרי חזרה של 40 פעמים, היה רק כמאן דמונח בכיסו בלבד, ולא כמאן דמונח בקופסא {עיין מהר"ם שי"ף כתובות נ ע"א}, מה נאמר ומה נדבר בימינו?

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו ללמוד ולשנן את הלימוד מתוך אהבה ושמחה בבחינת: "פקודי ה' ישרים – משמחי לב", עד שנרגיש שדברי התורה "נחמדים מזהב ומפז רב – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט, ט – יא).

"כי תקנה עבד עברי…" (שמות כא, ב).

אחרי מעמד "מתן תורה", היינו מצפים שפרשת "משפטים" על שלל ג"ן מצוותיה,

תפתח במצוות הקשורות באמונה בהמשך למעמד הר סיני, או דיני חגים וכו',

 מדוע אם כן, הפרשה פותחת בדיני עבד עברי?

 

התשובה: "ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו –

מהיותו ברשות אדם כמוהו, ע"כ החל משפט העבד" (רבנו אברהם אבן עזרא).

"שלא יתנשא ויתגדל על העני" {העבד} (רבנו אוה"ח הק').

 "הלוא זה צום אבחרהו: שלח רצוצים חופשים…

הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית –

 אז יבקע אורך… תקרא וה' יענה" (מתוך ההפטרה לכיפור. ישעיה נח).

אור הגאולה – תלוי ביחסינו לחלשים, כמו עבד התלוי ברבו.

רבנו אברהם אבן עזרא: מסביר מדוע התורה מתחילה בדיני עבד עברי? להלן דברי קודשו:

"ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל – משפט העבד" (שמות כא, ב).

רבנו הרמב"ם אומר: "כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים. חייב האדון להשוותו לו במאכל ובמשקה, בכסות ומדור, ולנהוג בהם באחווה" (הלכות עבדים פ"א, ה).

ניתן לומר שהקב"ה רוצה להראות לנו עד כמה עלינו להתייחס בכבוד הראוי לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא נמצא תחת הנהגתנו, או זקוק לעזרתנו. זה יכול להיות עני הזקוק לעזרה, ר"מ כלפי תלמידיו, מפקד כלפי פיקודיו, מעסיק כלפי פועליו, הורים כלפי ילדיהם, והרשימה ארוכה – כולם מחויבים בכבוד האיש הכפוף אליהם, קטן כגדול.

ניתן גם לומר, שהיחס הראוי לעבד, מהווה קנה מידה למצוות שבין אדם לחברו בהן משופעת פרשתנו.

 כדוגמא, נציין מצות הלוואה לעני שם נאמר: "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" (שמות כב, כד).

רש"י אומר: "את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני. לא תהיה לו כנושה – לא תתבענו בחוזקה".

רבנו אוה"ח הק' אומר: "ואולי כי רמז לו גם כן – שלא יתנשא ויתגדל על העני, בראותו כי הוא הנותן לו. והוא אומרו: לא תהיה לו כנושה. לשון נשיאות ומעלה – כי משלו הוא נותן לו". כלומר. הכסף מונח אצלו כפיקדון אותו צריך להלוות לעני במידת הצורך.

כהפטרה ליום הכיפורים – נבחר הפרק מישעיה הדן ביחס לעבדים ולחלשים:

"הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה; ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו.

ומבשרך לא תתעלם – אז יבקע כשחר אורך… תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ו – ט).

"מצודת דוד" מסביר:

"הלא זה" – באמת, זה ענין הצום אשר אבחר בו שיפתח ביום ההוא את קשרי הרשע. ר"ל, לבטל הקשר לבל יעשהו.".

"התר אגודות מוטה" – התר קשרי אגודות עצי העול אשר הוכנו לתת על צווארי העניים.

ושלח רצוצים חפשי – העבדים הרצוצים והעשוקים בידך – שלחם לנפשם".

"וכל מוטה" – כל עצי העול אשר שמתם על צווארם – תנתקו מהם. ר"ל. לא תוסיפו לעשות בהם שום עבודה".

רבנו אוה"ח הק' לומד מהפסוק "כי תקנה עבד עברי", שאים יש לו אפשרות לקנות עבד עברי או כנעני, עליו לבחור בעברי. וכדברי קדשו: "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי. וזה שיעור הכתוב: כי תרצה לקנות עבד – תקדים לקנות העברי…".

רבנו אוה"ח הק' גם שואל מדוע התורה מכנה אותו עברי ולא ישראל? כדי לא לייחס עבדות לשם ישראל.

כמו כן, הביטוי "עברי" רומז לכך שהעבדות עוברת וחולפת לאחר תקופה. הביטוי מציין שהעבדות איננה מהמהות של ישראל שהוא בן חורין, ומשמש כעבד ה' בלבד בבחינת הכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים", מאז שקיבל את התורה.

רבנו אוה"ח הק' שואל עוד: מבחינה תחבירית היה ראוי להיכתב "כי תקנה עברי עבד", ולא "כי תקנה עבד עברי". תשובת רבנו לכך היא: האיש הוא כבר עבד לפני שנמכר, היות וכבר התחייב מן השמים להיות עבד, בגלל שגנב ונמכר בגנבתו. או כאשר מכר את עצמו בגלל מצבו הכלכלי, והרי ידוע ש"אין יסורין בלא עוון" כדברי רב אמי (שבת נה ע"א).

רבנו אוה"ח הק' מסביר עוד פירוש לפרשת עבד עברי ע"פ דרש:

"עבד עברי" – העבד מסמל את גוף האדם המשועבד לנשמה, אותה אמור לשרת במשך שנות חייו ע"י קיום מצוות. התורה קוראת לו עברי בגלל שהוא עובר מן העולם לאחר תקופה, בבחינת הכתוב בתהלים "ימיו כצל עובר" (קמד, ד). האדם אמור לחיות 60 שנה בבחינת הכתוב "כי תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה, כו).. אמר מר זוטרא בגימטריא שיתין, הוו {"בכלח" = 60}, שבעים – שיבה, שמונים – גבורות. (מועד קטן כח ע"א). לכן נאמר "שש שנים" – כנגד 60 שנה.

חכמים נהגו לעשות מסיבת הודיה לה' על שעברו את שנת השישים, היות ומי שנפטר לפני כן, זה סימן לכרת.

"אם בגפו יבא" – רומז למצוות ומעשים טובים. המלה "גפו – גף, פירושה כנפיים, ועם ישראל דומה ליונה "כנפי יונה נחפה בכסף" (תהלים סח, יד). כמו שהיונה מגינה על עצמה ובורחת מהסכנה בעזרת כנפיה, כך עם ישראל, הוא נשמר ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה, בבחינת "עץ חיים היא – למחזיקים בה" (משלי ג, יח).

"אם בעל אשה הוא" –  צדיק שזכה להיות בעליה של נשמה קדושה, לה דאג ע"י קיום תורה ומצוות.

"אם אדוניו יתן לו אשה וכו'" – מן השמים זיכו אותו בנשמה גבוהה.

"כי תקנה עבד עברי" – לעיתים, האדם הופך את עצמו לעבד, בכך שהוא משתעבד לעולם החומר כמו ההתמכרות לסלולר, לעבודה, לכסף וכו', וכן למידות רעות.

התורה מבקשת מהאדם "לצאת לחופשי חינם", ולהשתעבד רק להוראות בורא עולם.

"בכל דרכיך דעהו,

         והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו).

על הקשר בין קיום מצוות בין אדם לחברו להצלחה במעשה ידינו, יעיד הפסוק הנ"ל מספר משלי, בו הקב"ה מבטיח לכל מי שהולך בדרכי ה' בחיי יום יום, הקב"ה יצליח את דרכו, ויישר את אורחותיו.

בר קפרא דורש את הפסוק הנ"ל כך: "זוהי פרשה קטנה – שכל גופי תורה תלויים בה".

רבנו הרמב"ם (דעות ג, ב – ג) אומר: על האדם  לכוון את לבו ואת מעשיו לידע את ה' ולא להנאתו, הן בענייני אכילה ושתיה, הן בענייני העולם. הרמב"ם גם כותב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" (שם, ב, ב).

מרן הש"ע (או"ח סימן רל"א) אומר: "וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, דכתיב "בכל דרכיך דעהו…", ואמרו חכמים – כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה, השתיה, ההליכה, הישיבה, הקימה, התשמיש והשיחה – וכל צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך… וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה, צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא…". כלומר, עלינו ליישר את אורחותינו הגופניים לעבודת ה'.

מסופר על רבנו "החפץ חיים" שביקר אצל רוקח המוכר תרופות. מרן הח"ח ע"ה אמר לאותו רוקח שהוא מקנא בזכויותיו על שהוא מציל אנשים ממחלות ע"י תרופותיו. הרוקח ענה לו, שהוא עושה זאת רק בשביל להתפרנס.

רבנו "החפץ חיים" ענה לו: למרות זאת שאתה מתפרנס מכך, אם תכוון במתן תרופה שאתה מקיים מצות גמילות חסדים, תזכה במצוה חשובה מאוד. הרוקח הפנים את דברי הח"ח, והחל להתקרב ליהדות, ואף יזם מפעלי חסד רבים בעיר מגוריו.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

 להתרחק גם מ"שקר לבן" ומתוחכם כביכול.

 הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו "אור החיים" הק').

מידת האמת נחשבת לאחת המידות הנאצלות באישיות האדם,

 השקר לעומתה – מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל "ספר החינוך" מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל של שקר. מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן: ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית כאשר הוא אכן שם. הפתרון שלו הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו, למרות שאם היה מאוד מעוניין – הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון. על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפי נוות ביתו. אך האם אכן זה כך?

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב שכעס על חוצפתו של הלווה – זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים והתגלגל על הרצפה, והתברר ששבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת!

ודאי שאותו לווה היה לקוי מאוד במידותיו, אולם האם מעשהו היה באמת מעשה אסור? מסקנת הגמרא היא ששבועתו נחשבת שבועת שקר כיוון שאדם שנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמיתית, ובמסר אותו הם מעבירים.

במקרה הנ"ל – הלווה חטא בשבועת שקר, כיוון שמתוך דברי האמת בשבועתו, הסיקו השומעים מסקנות מוטעות.

מהסיפור הנ"ל אנו לומדים שאסור להשתמש באמת כדי להונות או להטעות אנשים אחרים. ולכן יוצא שהתרגיל שעשה ראובן כשיצא מביתו, לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "הוא אינו בבית" שנאמרו, יכולות להיות מילות אמת, אולם המסר שהן מעבירות לשמעון הוא מטעה לחלוטין. את שמעון לא מעניין כרגע מקום הימצאו של ראובן; הוא רוצה לדעת האם ראובן יכול לדבר אתו. כאשר האישה אמרה שהוא אינו בבית היא העבירה לו מסר מוטעה, כאילו אין באפשרותו לענות לו כרגע, כאשר האמת היא, שהוא יכול היה לעשות זאת.

אדם יכול עדיין לטעון שבמעשה המובא במסכת נדרים היה מדובר על שבועה, אבל אולי בדיבור בעלמא מותר להשתמש בדברי אמת כדי להטעות. הגמרא בשבועות מפריכה טענה זו: הגמרא דנה שם במספר מקרים בהם נכשלו אנשים באיסור "מדבר שקר תרחק".

הסיפור הראשון הוא, מדבר על תלמיד חכם שתבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים. לכן, הוא פנה לאחד מתלמידיו ואמר לו שהלווה ללא ספק משקר, ולכן התכנית שלו היא להכריח את הלווה להודות באמת. הוא ביקש מהתלמיד להיכנס אתו לבית הדין, וכך יראה לכולם כאילו הוא היה עד להלוואה. הלווה, כשיראה את העד העתידי יבין שאין לו דרך להתחמק מהאמת, ויודה שהוא אכן לווה את הכסף.

הגמרא אומרת שאותו תלמיד בעת שנכנס עם רבו לבית הדין – נכשל באיסור "מדבר שקר תרחק". התלמיד לא אמר שום מילה – הוא רק הלך לצד רבו, אבל במעשהו, הוא העביר מסר ללווה כאילו הוא עומד להעיד על ההלוואה. באותו מקרה כלל לא הייתה שבועה, ועם זאת זוהי דוגמא שמביאה הגמרא לשקר. (ע"פ מאמרו של  הרב יהונתן גפן).

מסקנה: גם אם האדם לא אמר אפילו מילה, אבל מעשהו הטעה אנשים אחרים – מעשה זה נחשב לשקר. וכך גם כאשר אדם אומר מילים אמתיות לכאורה, אבל למעשה, מילים אלה מטעות את השומעים, הרי זה בגדר "מדבר שקר תרחק".

רבנו אוה"ח הק' אומר: על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו אוה"ח הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

הסבר הפסוק לדעת רבנו, כך: "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו. לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו. לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

רבנו אוה"ח הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלווין הנ"ל:

בשלב ראשון: כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

בשלב שלישי, הקב"ה דואג להמציא הוכחות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שונות ומשונות, ובכך יעבור גם על "ולא תשקרו", ויהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שהם בכלל צדיקים, וסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות.

רבנו אוה"ח הק' שואל מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כ"כ, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך} 'וחיללת את שם אלוקיך אני ה' –  בלשון יחיד".

בפסוק הבא נאמר "לא תעשוק רעך". על כך אומר רבנו אוה"ח הק': "נתכוון לשלול טענת היות רעו {חברו}, ובאמצעות זה יתן יד בממונו – ויאמר כרע אח לו, בינו לעצמו ימחל לו, ולא יחפוץ להענישו…".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו את הביטוי אני נשבע, בחיי, וגם לא ביטויים מקבילים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי אחד בפני בית הדין השרעי, על כך שהיה חייב לו כסף, וטען שכבר שילם, למרות שלא פרע את חובו. השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים, שאכן שילם את חובו. הלכו למסגד, והנה הערבי נכנס לחרדה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה ביקש פסק זמן, ולקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת", ודרש לקבל את כל החוב. השופט אכן פסק לטובתו, וחייב את הערבי לשלם את כל החוב. בסופו של דבר, לאחר חקירת השופט, הערבי הודה שאכן שיקר.

"ויאמרו כל אשר דיבר ה' – נעשה ונשמע" (משפטים כד, ז).

"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכי השרת

         וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נשמע", ואחד כנגד "נעשה".

       וכיון שחטאו, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום" (שבת פח ע"א).

בסוף פרשת משפטים, משה רבנו כורת ברית בין הקב"ה לבני ישראל המקבלים עליהם את התורה, ועונים כאיש אחד "כל אשר דיבר ה', נעשה ונשמע".

 רבנו אוה"ח הק' אומר שהפרשה הזו נאמרה לפני מעמד הר סיני, והוא מסתמך על המכילתא דרבי ישמעאל שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם… רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מתחילת בראשית ועד כאן. רבי אומר, מצוות שהצטוו אדם הראשון ובני נח, וכן מצוות שהצטוו במצרים ובמרה, ושאר כל המצוות כולן… (מכילתא דר"י יתרו ג ד"ה ויקח). זו גם דעת רש"י האומר: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות…".

רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן והרשב"ם סוברים שכריתת הברית נעשתה אחרי מתן תורה, ואכן הפרשה הזו כתובה אחרי מעמד הר סיני.

השאלה הגדולה המתעוררת היא. איך ניתן לעשות דבר, לפני ששומעים איך לעשותו?

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" {בה זכיתי להגות בתורה יומם וליל} אומר בספרו ("קול יהודה" עמ' יז): לבעל מקצוע, הצרכן משלם על השירות שהוא מקבל, אבל אינו משלם לו על מה שהשקיע בלימוד המקצוע. הוא מדמה זאת לתשלום לרופא, בגין הטיפול הרפואי, אבל לא על מה שהשקיע בלימוד רפואה.

בלימוד התורה וקיומה, אנחנו מקבלים שכר על הלימוד ועל המעשה. לדוגמה כאשר אני לומד הלכות שבת וזוכה לקיימן, אני מקבל שכר על הלימוד {נשמע} ועל הקיום {נעשה}. וכדברי קודשו: "ובשעה שהקדימו נעשה לנשמע, הוכיחו בזה שהבינו כי התורה הקדושה שונה מיתר החכמות, לכן באו ששים ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים… ובכך שילמו להם כנגד הלימוד וכנגד המעשה, מה שאין כן אם היו אומרים "נשמע ונעשה", לא היו קושרים להם אלא כתר אחד כנגד "נעשה".

המהר"ל מפראג מסביר שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" מדגישה את התחייבותנו לבטל את הפער בין ההכרה למעשה, ולכן ששים ריבוא מלאכים הכתירו כל אחד מששים ריבוא של בני ישראל בשני כתרים, למרות שמלאך יכול לבצע רק משימה אחת. לעומת זאת כאשר חטאו, נדרשו מאה עשרים ריבוא – כפול, כדי לפרוק מכל אחד את שני הכתרים, היות והם הפרידו בין הלימוד לעשיה. כדוגמא, נזכיר שכל אחד מאתנו שומע על הרבה דברים טובים אותם יש לבצע, אבל רק מעטים מבצעים, בבחינת "ראיתי בני עליה והמה מועטים" כדברי רבי שמעון בר יוחאי.

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי מסביר את הקשר בין הרצון לבין העשייה בנושא העלייה לארץ ישראל.

"החבר" עונה  ל"מלך כוזר" בסוף ספר הכוזרי על השאלה, מדוע אינכם עולים לארץ ישראל: "וכל תפילותינו לשוב אליה אינם אלא כדיבור התוכי וצפצוף הזרזיר". כלומר, לא מספיק תפילות, אלא יש לעשות, והוא מסיים בפסוק, "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהילים, קב, טו). יש פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". ירושלים והמקדש ייבנו על ידי הרצון, וחשוב עוד יותר ממעשינו = לחונן את עפרה ולהגיע אליה בפועל.

בפרשת "ראה" נאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דברים יב ה).  תרגום אונקלוס אומר: "לבית שכנתיה – תתבעוןותיתון לתמן". ברגע שנדרוש ונתבע באמת את השבת השכינה, נזכה לשוב אל בית מקדשנו.

רבנו "אור החיים" הק' כתב תפילה מדהימה על גאולת השכינה,

 תפילה שכל כולה – דבקות בשכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך – זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם. כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו. המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו – וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

המשפט הכללי נגד המשפט העברי.

הגאולה האחרונה תבוא לפי סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה כדעת הגמרא (מגילה יז ע). "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו, ופריכם תשאו לעמי ישראל – כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו ח). וכיון שנתקבצו גלויות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך, ואצרוף כבור סיגיך" (ישעיה א כה), וכתיב "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (שם כו) וכו'". 

  1. ברכת הארץ – "ברך עלינו את השנה הזאת". השבח לא-ל, ארץ ישראל כיום היא: "ארץ זבת חלב ודבש".
  2. 2. קיבוץ גלויות – "תקע בשופר גדול לחרותנו, וקבץ גלויותינו". אכן, דורנו זכה לקיבוץ הגדול בהיסטוריה.
  3. משפט עברי – "השיבה שופטנו כבראשונה". המשפט העברי בארץ, בתהליך של צמיחה. כן ירבה, וכן יפרוץ.

שתי הברכות הראשונות ב"ה קוימו ברובן הגדול, ואילו הברכה השלישית – המדברת על השבת המשפט העברי לקדמת הבמה, המצב בתהליך צמיחה איטי, היות ולצערנו בתי המשפט שופטים לפי משפטי הגויים.

בשנים האחרונות, עדים אנו ל"מלחמת ראש בראש" בין הרשות השופטת הדוגלת באקטיביזם שיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק, לשרי המשפטים האחרונים, ובפרט בין  מרת איילת שקד לנשיאה לשעבר נאור מרים.

מעניין שדווקא שרת משפטים שבאה ללא רקע משפטי, מצליחה לחדור את השריון המשפטי דיקטטורי,

 הבא לידי ביטוי בפסילת חוקי הכנסת וכו'. כנראה שזו הישורת האחרונה של עקבתא דמשיחא.

בעז"ה עוד ישפטו לפי דין תורה, ולא רק בדיני אישות כפי שקבעה הכנסת, אלא גם בדיני ממונות, ובכך נזכה להיגאל ככתוב: "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" ('ישעיה א, כז). כידוע, מלך המשיח משתבח בכך ששופט את העם בצדק,

 ככתוב: "ושפט בצדק דלים" (ישעיה יא' ד'). בתי דין לענייני ממונות על פי התורה, הולכים ונפתחים בארץ.

"אמר רבי שמעון: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:

 אלין אינון סידורין דגילגולא" – דא רזא דגלגולא.

מדוע חוזרים בגלגול?

הזוהר הק' אומר: על גזל חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה.

ידוע  שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל, למרות שהשחיתו את דרכם בעבודה זרה ובגילוי עריות ככתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים, ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו' יא').  רש"י אומר: "לא נחתם גזר דינם – אלא על הגזל".

אמר ר"ש בר אבא בשם רבי יוחנן: "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש? ג-ז-ל.

 אותיות גזל {בגימטריא} = 40, רמז ל-40 ימי המבול אותו הביא ה' לעולם בגין שהשחיתו את דרכם,

  וכן לשם "אזבל" (40) אשת המלך אחאב שגזלה את השדה של נבות  היזרעאלי.

רבנו הגר"א אומר: אין אדם רואה ברכה בתורתו – אם יש לו בביתו  רק מסמר אחד ג-ז-ו-ל.

מספרים על רבנו "בבא סאלי" ע"ה שנסע עם נהגו לעזה. הרב ביקש מהנהג לעצור ליד בסטת אבטיחים. הרב הצביע על אבטיח מסוים אותו שקלו ועליו שילמו. הרב פרס פלח ובירך עליו, ואת היתר הותיר על מקומו.

 הרב שידע נסתרות, סיפר לנהג המופתע, שבתוך האבטיח היה איש גזלן שהתגלגל, והרב עשה לו "תיקון נפש".

מסופר גם על ה"אביר יעקב" רבנו יעקב אביחצירא ע"ה סבו של רבנו "בבא סאלי". יום אחד רבנו התארח אצל אדם אחד בעיר גרמא בה התגורר בנו רבנו יצחק ע"ה. והנה במהלך הסעודה, הגיע כבש שהחל לטפס על השולחן, ונעמד מול רבנו. הרב היישר מבטו לעיני הכבש, והחל ללחוש תפילות בינו לעצמו. הרב אמר לאותו כבש: אטפל בנושא, לתדהמת האורחים. הרב הסביר להם שבכבש הזה, מגולגל יהודי אחד, וביקש לעשות לו תיקון. התיקון שלו יהיה בשחיטתו לכבוד שבת, וכך היה. הרב נשאר אתם לשבת, למרות שהיה אמור לשוב לעירו תפיללת.

להתהלך באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל כהן גדול.

         "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו…" (שמות כב, כב-כג)

זהירות בכבוד כל אדם – גם בכבוד משרתת.

 

רבנו "אור החיים" הק' לומד מן הכתוב שאין לענות לא רק יתום ואלמנה, אלא כל אדם מישראל, מהביטוי "לא תענון" בלשון רבים בעקבות דברי רבי ישמעאל במכילתא. ואילו מהייתור של המילה "אותו", רבנו לומד שהעונש החמור המוזכר בסמוך על "נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", רק על הפוגעים ביתומים ואלמנות. ואילו הפוגע באנשים אחרים, עונשו יהיה פחות חמור. ולהלן דברי קודשו: "צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת 'אותו', ולא הספיק באומרו 'אם תענה וגו'. והדבר ידוע שחוזר אל הסמוך. ונראה ע"פ מה שאמרו במכילתא {מ. דר"י מס' נזיקין משפטים פרשה י"ח) בפסוק 'לא תענון', אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר 'לא תענון'. אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר 'לא תענון' עד כאן. וכפי זה יש אזהרה גם לשאר כל אדם מ'לא תענון'. לזה אמר הכתוב 'אותו'. פירוש, 'אותו'. שמוזכר בפירוש, הוא שעונשו 'נשיכם אלמנות ובניכם יתומים', אבל המענה כל אדם – אין עונשו כל כך".

המדרש לומד מן הכפילות של המילים "ענה תענה" שגם בעינוי מועט, האדם עובר עבירה.

מסופר על רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל שלפני הוצאתם להורג ע"י הרומאים, שאל רבן שמעון את רבי ישמעאל, על מה אנחנו נהרגים? רבי ישמעאל ענה לו: אתה ששימשת כנשיא ישראל, בטח נהגת במקצת בירוקרטיה. לדוגמא "בא אדם אצלך לדין ועכבתו עד ששתית כוסך,

ענה לו רבן שמעון: "ניחמתני רבי".

מספרים על אחד מעשירי ירושלים שכיבד תלמידי חכמים ותמך בעין יפה בתלמידיהם. יום אחד, החליט להזמין את רבה של ירושלים לסעודת ליל שבת. הרב בתחילה סירב, אבל לאחר הפצרות רבות, הרב ניאות לבקשת העשיר. הרב שאל את האיש, מהו הסדר בסעודה? האיש ענה שמגישים מנות רבות, ובין מנה למנה, שרים ואומרים דברי תורה. הרב הציב תנאי לבואו: להפחית ממספר המנות, ולמעט בשירה ובדברי תורה. המארח מיד הסכים, אבל לא העז לשאול על המגבלות שהציב הרב.

בליל שבת לאחר ברכת המזון, שאל האיש את הרב על משמעות קיצורי דרך בארוחה, הרי רוצים לכבד את הקב"ה בתורה ובשירה, וכן באכילה ושתיה.

הרב ביקש לקרוא לעוזרת הבית שהגישה את המנות: האישה התפרצה ומיד אמרה: "הרב, תבוא כל ערב השבת, היות ובכל שבת אני מסיימת אחרי חצות, ואילו הערב, אספיק עוד להשתתף עם ב"ב לסעודת שבת.

אמר הרב לאיש: מה זה שווה שנשב לשיר ולדבר דברי תורה,  כאשר אישה עם משפחה יושבת ומתענה. 

מוסר השכל: יש להיזהר בהפעלת בירוקרטיה כלפי הכפופים לנו, וכלפי הזקוקים לשירותנו.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

לרפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי', ומשה בן זוהרה נ"י.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה –

ליונתן ובניה בני קרן תחי', לאורי ואיתמר בני עינבל תחי'.

לנחמן ויוסף חיים בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

תולדות יהודי אל-מגרב – י.הררי-המאבקים עם הנוצרים והפריחה הרוחנית

המאבקים עם הנוצרים והפריחה הרוחנית

הופעתו של בן אדריס ופעולותיו. — ייסוד פאס. — ההתפתחות התרבותית בקרב העם. — שינויים מדיניים. — מצב יהודי סהרה בזמן ההוא. — נצחונות היהודים במאבקם עם הנוצרים באיזור וואד דרעאי. — אדרום השני והשינויים שהנהיג. — הפריחה הרוחנית. — ר׳ יהודה חיוג, חוקר השפה העברית. — ר׳ יהודה אבן קוריש, הרופא והמדקדק. — דונש בן לברט, אמן. השפה. — (1040—408).

גבולה הדרומי מערבי של הממלכה המאורית נקבע כ־9 שנים אחר מות מוחמד מיסדה. אוגבה אבן נאפי, שר צבאו של החליף עומר עלה בשנת 682 וכבש את אפריקה הצפונית, בסערה וללא התנגדות כמעט. בהגיעו לאזור סוס שבמאוריטניה, (מכאן גם שמה של הממלכה הערבית), רכב על סוסו אל תוך מימי האוקינום האטלנטי וקרא בזעם: ״אלמלי הים הגדול הזה, הייתי חודר קדימה עד מרחבי אין קץ להילחם בעבור אמונת אללה ולהמית את כל אלה שאינם עובדים אותו״. ברם אותה כוונה נלהבת, לאבד ולהשמיד את כל הכופרים באללה, לא היוותה קו יסוד במדיניותם של הכובשים החדשים; לפחות בזמן הראשון לשלטונם. האיסלאם דרש קבלת הדת החדשה מעובדי אלילים בלבד. הברברים סבלו קשות. חלקם גורש ומרביתם אוסלמו בכוח. שתי העדות, היהודית והנוצרית שוייכו למסגרת של ״אהל אלכתאב״ — אנשי התורה שבכתב, המוזכרים בקוראן — ולפיכך זכו ביחס מיוחד.

תקופת 150 השנה הראשונות לשלטון הערבים במרוקו, הביאה תקוות גדולות ורבות ללב היהודים. לבד ממס גולגולת אשר הוטל עליהם לשלם, כלל לא התערבו המוסלמים בחייהם הפנימיים. גם חלופי השליטים בממלכה המוסלמית לא השפיעו לרעה. אמנם, הם היו מלווים לעיתים בחיכוכים כמו בין מוסא בן נוסיר, המצביא הערבי שכבש את ספרד, ובין אוגבה אבן נאפי (שנת 708 לסה״נ). אך נראה כי שביל הזהב נמצא ללא קושי ולעיתים קרובות שיתפו היהודים פעולה עם אדוני הארץ, בין מתוך אינטרס, ובין מתוך לחץ. דוגמא קונקרטית נוכל לראות בפניתם של יהודי מרוקו אל טאריק, שר הצבא הערבי.

באותה עת התנכלו הגוטים הספרדים ליהודים תושבי ארצם, ויהודי צפון אפריקה ראו חובה לעצמם לסייע בידי אחיהם. בקשתם אל הצבא המוסלמי נענתה. נראה כי חלקם אף הצטרף למסע עונשין זה.

שינוי קיצוני לרעה בעמדת מרוקו כלפי היהודים חל במישרין עקב פעולותיו של אדם יחיד, אך שורשיו נעוצים עמוק בתוך מרכז החליפות המוסלמית. בשנת 661 נרצח החליף השלישי על ידי אחד מבני בית האב המכובד ביותר בשבט קורייש (שבטו של מוחמד) — מעוויה. כן הוקמה השושלת המוסלמית הראשונה — שושלת אומיה (661—750). בימי בית חליפות זה הוקמה האימפריה המוסלמית הנרחבת, אך בעיות פנימיות מנעו את ייצוב השלטון וריכוזו. רציחתו של עלי ושלילת זכויות יורשיו היוו את הרקע להקמת תנועת השיעה. פלג זה ראה אך ורק את בית מוחמד כזכאי לשלטון. זרם אחר שהתנגד לשלטון האומיה, היו החואריג׳ שלא רצו להכיר אלא בחליף נבחר. גורמים אלה ועוד השתלשויות אחדות, הביאו בסופו של דבר להתקוממות, שהצליחה להפיל ולהאביד את שושלת אומיה. היתה זו משפחת בית עבאס שששאיפותיה הקודמות לשלטון מצאו להן עתה פתח. בהצטרפה לשיעים הרחיבה את משענתה וגם נתנה צידוק לשאיפותיה. בדרך זו עלה בידי העבאסיים לחולל בשנת 749 הפיכה מדוקדקת ולהגיע עד כס החליפות. עם תחילת פעולתה של ממשלת שושלת זו החלה תקופת השקיעה של הממלכה המוסלמית.

סיר מרקם מיקס בספרו The collapse of Heritage מזכיר כמה סיבות לכך: למלכות העבאסיים אבד כל קשר עם המקורות הראשונים והחיוניים של האיסלאם. היא נכונה כולה על חרבות ממלכות שנהרסו בידי האיסלאם. השלטון עבר משיטה פטריארכאלית לשיטה ביורוקראטית ועוד. הגורמים הללו גרמו להתפוררות מהירה, בחבלים שונים פרצו מרידות מקומיות והוקמו בתי מלוכה נפרדים מהחליפות המרכזית.

אחת השושלות העצמאיות שהוקמו ברחבי שטחי הכיבוש המוסלמי היתה שושלת האדריסיים שבמרוקו (974—778). האדריסיים, מוצאם מזרע עלי החליף השלישי. שריף אדריס הראשון עמד בראש מרידה נגד החליפים העבאסיים בשנת 786. משניגף במכה, פנה מערבה מבגדד דרך מצרים והגיע למרוקו. בארץ החדשה נתקבל בכבוד רב שכן דאג לפרסום מוצאו. ראשית השתכן בעיר טאנג׳י ואחרי כן עקר למקום בשם וולילי, הקרובה למקנאס. גם שם עמדה לו שושלתו המכובדת. גם כשרונו למשוך לו מסייעים מבין הברברים, עזר לו מקץ שנה (788) לעלות על כס המלוכה בוולילי. היהודים יושבי מרוקו לא סייעו בידי אדריס שנזקק להם ועדיין העדיפו לקשור גורלם עם העבאסים. האדריסים בראותם כי שלטונם הולך ומתערער עקב האחוד העבאסי—יהודי, נקטו בשיטה ערמומית. אדריס הירבה במשא ומתן עם היהודים והראה להם פנים נעימות. באותה עת דאג להגניב לאזני ראשי העבאסים דבר בגידת היהודים בהם, כביכול. תחבולה זו הצליחה. אבולעפיה, שהיה המושל העבאסי במרוקו, הוטעה להאמין כי אכן הצטרפו היהודים למחנה האוייב. כיאות לאיש מעשים לא היסס ומיהר להתקיף בלא לערוך חקירה ובדיקה. כך סיכל את מעט סיכוייו להפיל את מתנגדו. היהודים, בראותם כי הידידים הפכו לאויבים. הסיקו מסקנה נכונה. האויבים עתידים להפוך לידידים. אין ספק, כי ברירה אחרת לא נשארה להם ולכן מיהרו להתאחד עם צבאות אדריס. אולם כפי שהסתבר בסופו של דבר, עצם ההצטרפות למחנה האחר לא הביאה תועלת אלא נזק בלבד.

חיילי אבולעפיה פגעו קשות בכמה מרכזים יהודיים. ביחוד סבלו תושבי הערים סלא (Sale) שליד ראבאט, מאגידא (Mazagam) ומידשנאן (Mechidia) אשר בשפלה, לחופו של האוקיאנוס האטלנטי. בעקבות פרעות אלו התאחדו היהודים והעמידו בראשם איש צבא מוכשר ומכובד בשם בנימין בן אביעזר. אדם זה שהיה ראש קהילת לולאיב, צרף את מחנהו אל זה של אדריס והחייל המאוחד נחל נצחונות בכל מערכותיו. אחד הקרבות הקשים התנהל בעמק, בצפון מרוקו בקרבת העיר Auazan. המלחמה ניטשה ימים אחדים ונסתיימה בנצחון האדריסיים. נראה כי ליהודים היתה יד וחלק ניכר במערכה זו. אבולעפיה הבין עתה כי צעדו היה פזיז מדי ולא שקול. הוא ניסה להסב את הצבא היהודי אליו בהזכירו את סלא ומאגידא. הדבר אך העלה את חמת הלוחמים, שנצחונותיהם והיחס האדרסי אליהם דחו את מעט הפיקפוקים. החלטה זו היתה נכונה לטווח קצר בלבד. שר הצבא העבאסי לא מימש את איומיו, אך ברית היהודים והאדרסים גם היא לא החזיקה מעמד. כאשר הושם מצור על העיר מאדיונה (Madiona) השכילו העבאסים הנצורים והעמידו על החומה את היהודים תושבי המקום. צבא הצרים המעורב נסוג בראשונה, שכן היה ברור שרוב הנופלים יהיו יהודים.

לא כן נהג אדריס. הוא ידע כי מקרה זה יהווה דוגמא לשאר אויביו. לנגד עיניו עמדה שאלת היוקרה. שוב פנה אל הערמה ופילג את הצבא הצר לשני ראשים, אחד שרובו יהודים נשלח אל עבר אויב מדומה והשני עלה על העיר וכבשה לאחר הרג רב ביהודיה. דבר התרמית נתגלה עד מהרה. השמועה אודות סיבת ההרג הראשון, זה שבא מיד אבולעפיה, מצאה לה עתה מהלכים. בגלל אוירת השנאה ההדדית התפזר הצבא היהודי—אדרסי. מחאת היהודים לא באה בעיתה. השריף החדש שלט כבר על פני רוב מרוקו. חיבתו אל בני הדת העתיקה לא היתה רבה מעולם, ואפשר גם שראה עתה אפשרות לדכא נמרצות את העם הזה, שנצטייר בעיניו כהפכפך.

בס"ד ליקוטים לפרשת משפטים מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת משפטים מאת יצחק פריאנטה

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם[כא/א] אומר אהבת חיים פרשה זו פרשת משפטים כאמור היא סוף וסיום פרשיות לתקון שובבים, כי כבר ישראל זכו ויצאו ממצרים וכבר פסקה הזוהמה במעמד הר סיני, והנה תורת המשפטים בא ללמדנו  תורת החיים ותורת הקיום של איש הישראלי בעולם השקר הזה. הסיום מסתיים ב- משפטים לומר כוח על הכול יש דין ויש דין, ואין מידו מציל, וכי תמיד משפט ה" אמת צדקו יחדו . מילת " משפטים" צופנת בחובה אזהרה ועצה גדולה, " משפטים" פרושה מוצא שפתי פיכם טהור יהיה. והמם הוא עומד מן הצד משקיף על הריבוי והתוצאות, כי עקר תלוי ועומד על בסיס מאמר החכם מכול האדם, שאמר " כל עמל אדם לפיהו", שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. עוד משפטים רומז מבוא שפתי פיכם טהור יהיה, וה מם כאמור הוא המם הריבויים, עיגול המכיל בקרבו את כל תוצאות המשפט. לכן תורתנו הקדושה את עניני אכלה ועניני מוצא שפתים הינו המוצא והמבוא של הפה קשרה והסמיכה זה בזה, ותלתה את כל קדושת איש הישראלי בפסוקים אלו, כמו שנאמר " ואנשי קודש תהיו לי אזי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו, ובסמוך לא תשא שמע שווא, כי הא בהא תליה, כמו דברי הרמב"ם שאמר עקר כל תחלואי הגוף מוצאם ומקורם על ידי ריבוי המאכלים הבלתי נאותים התלויים בפה, על אחת כמה וכמה משחיתי הנשמה הם הדברים התלויים בפה כי הפה הוא הראי של מחשבה והנשמה.

ואלה המשפטים אומר ילקוט שמעון יש במילים ראשי תיבות ואלה : וחייב אדם לחקור הדין, המשפטים: הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט, תמיד יש עדיפות לדיינים להציע פשרה בין שני בעלי דין. ואם אין ראיות והוכחות על הדבר, אזי ה" ישפוט ואין בית דין יכול לפסוק על ידי פשרה. והנסתרות לשם. מעשה: באדם אחד בזמנו של רבי יצחק מברדיטשוב, אדם זה הלך ליריד וקנה 400 חביות של שמן זית, והוא תכנן למכור אותם  בחוץ לארץ, רק מה היה צריך לארגן ספינה בשביל מסחר זה ייקח לו קצת זמן, היה לו חבר שביקש ממנו טובה ואמר לו ידידי היקר, לך יש שטח גדול בבית, תשמור לי את החביות השמן, ובעוד ארבעה ימים אבוא לקחת אותם ממך. עברו 3 ימים והנה, קרא אסון שנפטר לבית עולמו בעל השטח שהופקד אצלו השמן. המפקיד בא לקחת ביום הרביעי את השמן, והנה הבנים של הנפטר, מעכבים ולא מוסרים את החביות השמן, כי אין עם מי לדבר, וכך הורע מזלו של בעל השמן, מה יעשה? הלך לבית הדין והגיש בפני הדיינים את הבעיה שהם ישפטו את הדין לכך. אמרו לו בית הדין, אין לך עדים ואין לך שטר, הכול יישאר בבית היתומים וידך על התחתונה. הלך המפקיד לרבי יצחק מברדיטשוב והתחיל לבכות לפניו על רוע מזלו, לא הייתה תשובה לרבי יצחק, מה עשה? הלך לבית הכנסת והתחיל לבכות, ומה יעשה בנידון שלפניו. ובלילה בא אליו זקן בחלום הלילה, והודיעו כי בגלגול שעבר, המפקיד לקח לו 400 חביות שמן, ועכשיו גלגלו מהשמיים, שלא יהיה לו, לא עדים ולא שטר, וכך הדיון הסתיים על ידי גילוי משמים. והנ"ל קבל עליו את הדין.

והגישו אדוניו אל האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם [כא/ו] אומר רבינו בחיי וחזר ופרש והגישו אל הדלת או אל המזוזה , כנגד מה שהתנכר אות הדם שעל הפתחים, על המקוף ועל שתי המזוזות, שבו יצאו ישראל מעבדות לחרות. לכך ורצע אדוניו את אוזנו. ויוצא דם ממנו, והכול מדה כנגד מדה. ואף על פי שאון הוצאת הדם מן האוזן מעכב, שהרי אם נקב את אוזנו בסם יצאה, מכול מקום רוב הנרצעים אינם בסם ודם יוצא מהם. ונקרא שם הכלי מרצ"ע והוא בגי" [ת], כי הוא כנגד מה שרצה להוסיף על עבדות 400 שנה של מצרים. ואמרו במדרש והגישו אל הדלת. אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חופשי והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד, לפיכך ילקה בפתח  ויש להבין עוד כי יש במלה דלת סוד ועל כן נזכרת המלה בלשון ידיעה והגישו אל הדלת, וכן מצאנו במשנה תורה[דברים טו] ונתת באוזנו ובדלת, והוא כי הדלת מקום כניסה לבית שאי אפשר להיכנס בבית כי אם בדלת, ולשון דלת מלשון אות [דל"ת] של  פסוק שמע שהיא כנסת ישראל , והוא השער לה" אשר צדיקים יבואו בו. ומה שאמר אל המזוזה בג" [אדני] הוא מספר הכינוי וזה מבואר , והעבד העברי הזה לא ידע ולא יבין את זאת והחליף אדנות קודש באדנות חול, לעל כן באה המצווה שיעבוד אדוניו עד הזמן אשר בו כל המושלים והאדונים בעליונים ובשפלים יכרעו לפני אדוני האדונים, ויכירו הכול כי לה" הארץ ומלואה.

ורפא ירפא [כא/יט] אומר רבינו בחיי  ואמר רק שבטו ייתן ורפא ירפא, ולא אמר שבתו ורפואתו ייתן. להגיד שייתן השכר לרופאים וירפאו אותו ולא יוכל לתבוע שייתן לו השכר  והוא יעשה בו דברים אחרים, רק ירפא אותו, על כל פנים, כן כתב הרמב"ן ורפא ירפא. כל רפואה בבשר ודם לא מצאנו בכל הכתובים כי אם בדגש וכן [ירמה  נא] רפאנו את בבל ולא נרפתה, אבל הקב"ה מצאנו ברפא והוא שכתוב רפאני ה" וארפא וכתיב [תהילים קמז[ הרופא לשבורי לב [הושע יד]ארפא משובתם. [בראשית כ] וירפא אלוהים את אבימלך, [שמות טו] כי אני ה" רופאך. והטעם בזב כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח והוא  שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה" היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ומה שאמרו חז"ל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה, אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי.

אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא [כא/יט] אומר שמנה לחמו אם יקום הפסוק מתחיל ומסים [באל"ף], לומר לך שכול המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא, ועוד שאף על פי שהקב"ה לבדו הוא רופא כל בשר והוא ימחץ והוא ירפא, מכול מקום נתן הקב"ה רשות גם לרופא לרפא, והוא יתברך שולח את רפואתו על ידי הרופא, אך אל ישי האדם בטחונו ברופא, כי אם בהקב"ה לבדו שהוא ימחץ והוא ירפא, ואם הרופא משתדל לרפא אותו ולקיימו, הרי הוא כאילו קיים עולם מלא, שכול המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ורפא אותיות [רופא] ירפא, שניתן רשות לרופא לרפא.

עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל [כא/כד] אומר שמנה לחמו עין שן יד רגל ראשי תיבות [עשיר] , כי מי שיש לו אברים הללו בשלימות הרי זה נקרא עשיר, וזה שאמרו[אבות פד/מא] איזהו עשיר השמח בחלקו, וחלקו הוא הבריאות בפנימיות גופו במזגו, והם חום/לח/קר/ויבש ראשי תיבות [חלקו] , אם הוא בריא באבריו   החיצונים והם ענים- שנים- ידיים- רגלים וגם כן בריא בפנימיות גופו שכול חלקי היסודות שבמזג גופו הם כולם במזג שווה, אז הוא [עשיר] נקרא ויוכל לשמוח [בחלקו]. וזה שאמר אחר כך כוויה –פצע-חבורה , כוויה היא חום, פצע היא לח שמוציאה ליחה, חבורה היא לפעמים על ידי קור ולפעמים על ידי יבש. ואם גורם היזק לחברו או חולי  באחת מאבריו החיצונים, או באחת מיסודותיו הפנימים, אזי חייב לשלם לו כפי פסק הדיינים, לכן היו צריכים הדיינים להיות בקיאים בחוכמת הטבע להבין עד כמה גרם החולי מן המכה,            

.וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור [כא/לג]אומר ילקוט שמעון על פסוק זה מפרש : רבי יעקב אבוחצירא זי"ע בספרו מחשוף הלבן שפסוק זה מרמז על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו למצרים, ועל העונש שנענשו עליו גלגול נשמות עשרה הרוגי מלכות. 800 שנה הנחש הקדמוני עומד ומקטרג לפני הקב"ה על עוון מכירת יוסף עד ימי עשרה הרוגי מלכות. הקב"ה שלח קיסר רומי, והוציא נשמות עשרת השבטים מגן עדן, ונתנם בגופי עשרה הרוגי מלכות לקבל צער הריגה, על שמכרו את יוסף. זה שכתוב: בא לרמוז לנו שהשבטים החשיבו אותם לאיש אחד, שנאמר " וכי יפתח איש בור" בור– זה מצרים שמכרוהו למצרים. ולא יכסנו שהיו צריכים לבטל ולהתחרט על מה שמכרוהו, ויכלו אחרי שבוע ימים לפדותו. " ונפל שמה שור או חמור" שור זה- יוסף [בכור שורו] חמור – זה חכם [יששכר חמור גרם] כלומר שהיה מלא חכמה כמו יששכר " בעל הבור ישלם"- האחים שהם מכרו אותו למצרים לעליהם לשלם את החוב, " כסף ישיב לבעליו" כסף זה- יוסף, "ישיב לבעליו" כלומר חייבים להחזירו שלם לקב"ה, " והמת יהיה לו" לבעל הבור שהם השבטים, הם יקבלו צער בהריגת עשרה הרוגי מלכות.

אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא אומר אור החמה יש לפרש בדרך רמז על האדם שאינו מתעורר לחזור בתשובה רק בשני ימים של ראש השנה ויום כפור, להיותו מפחד שמא יגזור עליו עניות או מחלות או כיוב..ובעבור הימים הללו יחזור לסורו. לזה אומר הפסוק: אך- לשון מיעוט אם יום- זה יום הכפורים או יומיים- של ראש השנה יעמוד האדם להתפלל ולשוב בתשובה ואחר כך יחזור לסורו, לא יוקם- אין תשובתו קיימת ומקובלת. היות ואינו חוזר בתשובה ממעקי לבו, אלא מפחד ורעדה על כספו שמא ייכתב בספר עניות ודלות ויחסר לחמו. לכן תשובה כזאת אין לה שום ערך, היות ועיקר התשובה היא החרטה כידוע ואפשר לפרש על פי שאמרו חז"ל שלא נגזר על ישראל להיות בגלות כ"א באלף החמישי שהוא בספירת הוד שהיא כידוע הספירה החמישית, ותיבת [הוד] נהפך [דו"ה], ומה שניתוסף גלות גם באלף השישי הוא כדי לצרפם ולזככם ולטהרם כמו שכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף. וזהו שאמר : אך אם יום- שהוא אלף החמישי או יומיים- שנמשכו בגלות גם באלף השישי, יעמוד- כלומר, יעמדו באמונתם ולא יתייאשו, כי זה ודאי לא כדי להתנקם בהם אלא לצרפם – כי כספו הוא, וכתיב וצרפתים כצרוף את הכסף..

כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה [כב/ה] אומר שמנה לחמוי תצא אש "סופי תיבות [איש] "ומצאה קוצים ונאכל גדיש" סופי תיבות [שלמה] גדיש או הקמה אותיות [הוא גי המקדש] ובגי" וזהו המקדש " ישלם המבעיר את הבערה" ראשי תיבות [אהיה] רומז למה שאמרו חז"ל ששני בתי המקדש אשר נבנו על ידי בני אדם, בית המקדש הראשון על ידי שלמה, והשני נרמז במילת [או השדה], הוא מרמז על הבית השני שנחרש כמו שדה, ושניהם נשרפו באש, אבל הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו יבנה על ידי הקב"ה ולא יחרב עוד לעולם, כמו שכתוב [זכריה ב/ט] ואני אהיה לה נאום ה" חומות אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. לכן נרמז פה שם אהיה, כמו שדרשו חז"ל אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון שנאמר [איכה ד/יא] ויצת  אש בציון ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה, וזה יהיה על ידי משיח. שלם בגי" [זה משיח] ישלם אותיות [ימשל] , שאז ימשל משיח בן דוד, לכן שלם ישלם בגי" זה משיח, על ידי שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד].

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה [כב/כד]אומר מדרש תנחומא אם כסף תלווה זה שאמר הכתוב: טוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט כי לעולם לא ימוט [תהילים קיב/ה/ו] כל בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה, היום לווה מן הלילה ולילה לווה מהיום ואינם דנים זה עם זה כמו הבריות, שנאמר: יום ולילה יביע אומר, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם ,הלבנה לווה מן הכוכבים והכוכבים לווים מן הלבנה. וכשהקב"ה רוצה, אינו מוציאם, שנאמר: האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום [איוב ט/ז] האור לווה מן השמש והשמש לווה מן האור שנאמר: שמש ירח עמד זיבולה[חבקוק ג/יא] החוכמה לווה מן הבינה ובינה לווה מו החוכמה, שנאמר: אמור לחוכמה אחותי את [משל יז/ד] החסד לווה מן הצדקה והצדקה לווה מן החסד שנאמר : רודף צדקה וחסד, השמים לווים מן הארץ והארץ לווה מן השמים, שנאמר יפתח ה" לך את אוצרו הטוב את השמים[דברים כח/יב] התורה לווה מן המצוות והמצוות לווים מהתורה שנאמר: משלי ד/ד] שמור מצוותי וחיה בריותיו לווים זה מזה ומשלמים זה לזה, ובשר ודם לווה מחברו ומבקש לבלעו בריבית ובגזל.

אם כסף תלווה את עמי אומר שמנה לחמו אם כסף בגי" [בצדקה] תלווה בגי" [אמת], שתעשה צדקה באמת העני בגי" [חמול נא], עני בגי" [חוסה נא] פירוש אם תראה עני תחמול ותחוס עליו, לכן אחר אותיות " ע נ י" אותיות " כ ס ף" למפרע, להורות שמיד שתראה את העני תחמול ותחוס עליו ותסמוך אותו מיד בכסף, כמו שאותיות [כסף] סמוך [לעני] , ולא תמתין כשיצטרך, רק תעזור אותו למפרע מקודם שיצטרך, לכן אותיות [כסף] אחר [עני ] למפרע.

אם כסף תלווה את עמי אומר רבינו בחיי ומן הידוע כי דרכי נותני הצדקה נחלקים לשמונה חלקים [עין ברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י כל שמונה חלקים] והם שמונה מדרגות זו למעלה מזו: החלק הראשון  :יש נותן צדקה לעני ונותנה בעיצבון. החלק השני : שייתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות החלק שלישי : שייתן לעני בידו קודם שישאל. החלק הרביעי : שייתן לעני וידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן למי נתן למי נתן  החלק החמישי שייתן וידע למי נתן אבל העני לא ידע ממי נטל. החלק השישי : שייתן צדקה לעני ולא ידע הנותן למי נותן ולא ידע העני ממי נטל. החלק השביעי : שייתן לו כראוי ליתן לו, אחר שישאל החלק השמיני : והיא צדקה גדולה מכולם המלווה מעות לעני, לפי שההלוואה גדולה מן המתנה שהוא מחזיק בידו ואינו מתבייש בזה, ולפיכך נצטווינו  במצוות עשה שבתורה על חיוב הלוואה לעני וזהו שכתוב " אם כסף תלווה את עמי".                                            

ואמר בכור בניך תיתן לי אומר ברב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם " בכור בניך תיתן לי ראשי תיבות [תל"ב ] אותיות [תבל] לרמוז כי על ידי הנשואים וקיום מצווה פריה ורבייה, מתקיים העולם הנקרא בשם [תבל]. כי האדם הוא תפארת הבריאה ופאר היצירה והוד העשייה. המביא הוד וחן ותפארת לעולם. הוא הבונה והוא היוצר, הוא הנוטע והוא הזורע, הוא המגדל והוא המפריח שממות בגן נטוע ושדה מוריק , יער מלבלב וכרם פורח, דשא ואילן צומח. וכולם משבחים שמו ומהללים לו ומספרים כבודו. כמאמר הכתוב [תהילים צו] ירננו עצי היער לפני ה". ואלמלא האדם, אין עולם יכול לעמוד, כי הוא העמיד תולדות להממך היצירה האנושית והבריאה האלוהית והעשייה  ורצונו שהעולם יהיה מיושב ופורח, כמאמר הכתוב [תהילים קד] יהי כבוד ה" לעולם ישמח ה" במעשיו.

ועבדתם את ה" אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך [כג/כה] אומר שמנה לחמו מכאן שכל המחלות באים מהמזון ומן הקיבה, ואם מזונו של אדם הוא במידה ומשתהו במשורה, אז הוא נשמר מן המחלה בהשגחת הקב"ה עליו לברך את מזונו ולהסיר מקרבו כל מחלה. [מחלה] אותיות [הלחם], ואם תרצה להיות איש בריא ומזונך יהיה עבורך, ותהיה נשמר ממחלה, תעשה זאת, ועבדתם את ה" אלוהיכם. בתורה ובתפילה ובמעשים טובים, " וברך את לחמך ואת מימיך", וברך כמו וברך לשון צווי, רוצה לומר שתברך את הקב"ה על מזונך, ועל כל מה שתהנה תברך לשם יתברך בתחילה ובסוף, שתברך לקב"ה על מה שתאכל ותשתה ואם תעשה כן, אז מבטיח לך הקב"ה גם כן, והסירותי מחלה מקרבך, " וברך את לחמך " אותיות [ואך תברך לחם], זו ברכת המוציא לחם מן הארץ. ועם הג" תיבות בגי" [ברכת המזון] רוצה לומר את תברך ברכת המוציא בתחילה  וברכת המזון בסוף, אז גם אני אברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך.

ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך [כג/לא] אומר שמנה לחמו מכאן עתידה ארץ ישראל להתרחב ולהתגדל , שחשב כאן את גבולה מארבע קצותיה ופינותיה, כמו שעתידה להיות לעתיד לבוא גדולה הרבה מכמו שחשב גבולי הארץ בפרשת מסעי, כי הים סוף הוא רחוק מארץ ישראל במקצוע דרומית מערבית לארץ ישראל ולכול אורך הדרום, וים פלישתים הוא לכול אורך צד המערב עד מקצוע מערבית צפונית לארץ, והמדבר הוא לכל אורך הדרום עד פאת דרומית מזרחית לארץ, ונהר פרת הוא לפאת מזרחית צפונית וכל אורך הצפון לארץ רחוק מאוד מהארץ, ובין כל גבולי פאות הנ"ל מפסיק הרבה שטחי ארצות, מכאן שכל הבטחה הזאת היא לעתיד לבוא, שעתידה הארץ להיות רחבה ונסבה למעלה , "כי אתן בידכם " בגי" [כי זו לעתיד], ובגי" [ כי זה בימי מלך המשיח] .

ומראה כבוד ה" כאש  אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל [כד/יז] אומר רבינו בחיי בלשון התורה נקרא " כבוד ה" ובלשון חכמים שכינה, וזהו וישכון כבוד ה" על הר סיני, וכתיב [תהילים פה] לשכון כבוד בארצנו, והוא מדת הדין הנקרא יד שבה נברא העולם כולו, שנאמר [ישעיה סו] ואת כל אלה ידי עשתה, הזכיר כל הנמצאים כולם בשם אלה שכולם נתהוו מכוח מדת הדין, הוא שאמר הכתוב ויהיו כל אלה. וכן במעשה בראשית [בראשית ב] אלה תולדות השמים והארץ, כלל כל הנמצאים כולם העליונים והשפלים במילת אלה , וזה בכלל הנמצאים. גם בפרטי הנמצאים בדברים שהם קיום העולם מצאנו בהם הכתוב לשון אלה, ואלו הם: האור/ והחושך/ והתורה/ והמשפט/ וקיבוץ גליות/ וישראל/ והתבואה/ והמטרהאור והחושך , הוא שכתוב [ישעיה מה] יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה" עושה כל אלה. התורה שנאמר [שמות כ] וידבר אלוהים את הדברים האלה. המשפט, שנאמר [שמות כא] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ישראל, הוא שנאמר בשבטי ישראל [בראשית מט] כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. ובקיבוץ גלויות, נאמר [ישעיה מט] הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, וכתיב ואמרתה בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לדי אלה איפו הם. התבואה, הוא שכתוב [זכריה ח] כי זרע השלום הגפן תיתן פריה והארץ תיתן יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה. המטר הוא שאמר הנביא [ירמיה יד] היש בהבלי הגויים מגשמים ואם השמים יתנו רבבים הלא אתה הוא ה" אלוהינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה.

ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה [כד\יח] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי שמעון: הלא הקב"ה היה בהר סיני, ונאמר: ומראה כבוד ה" כאש אוכלת בראש ההר, איך יכל משה לעלות אליו? אלא, במשה נאמר "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר", שנכנס תוך הענן כמי שמתלבש בלבוש, כך גם משה, הוא התלבש בענן ונכנס בתוכו, ובענן התקרב אל האש ויכל להתקרב.כך גם אליהו, שנאמר בו "ויעל אליהו בסערה השמימה", וכיצד היה יכל אליהו לעלות השמימה? והלא כל השמים אינם יכולים לסבול אפלו גרעין חרדל מגופי העולם הזה, ואתה אמרתה "ויעל אליהו בסערה השמימה"? אלא שנכנס בסערה ההיא, והתלבש בה באותה הסערה, ועלה למעלה. ומצאתי סוד בספר אדם הראשון שאמר בדבר התולדות העתידות לבוא לעולם: תצא רוח אחת שתרד לעולם בארץ, ותתלבש בגוף, ואליהו שמה ובאותו גוף יתעלה, ויטפשת מגופו וישאר בסערה, וגוף אחר של אור יזדמן בין המלאכים. וכאשר ירד לעולם הזה, יתלבש באותו גוף שנאמר בעולם הזה. ובגוף זה יתגלה למטה, ובגוף האחר יתגלה למעלה. וזהו סוד "מי עלה שמים וירד" לא היה אדם שרוחו עלתה לשמים, וירדה אחר כך למטה, חוץ מאליהו, שהוא עלה למעלה וירד למטה.

      י  צ  ח  ק       פ  ר  י  א  נ  ט  ה

Il etait une fois le Maroc-David- Bensoussan-La protection consulaire ou Hamia

LA PROTECTION CONSULAIRE OU HAMIA

La protection consulaire était très recherchée par les autochtones

La protection consulaire ou hamia valait son pesant d'or. La protection consulaire signifiait non seulement une protection contre l'autorité despotique des autorités locales mais aussi une exemption d'impôts locaux. Quant aux consuls, ils avaient droit à des égards particuliers et devaient se présenter en audience avec de magnifiques cadeaux. Lors de sa première descente à terre, un consul était accueilli par 21 coups de canon. On raconte qu'au milieu du XIXe siècle, un officier indigène força le passage dans la demeure du consul le sabre à la main et il en résulta que la sentinelle en eut le doigt coupé. Le gouverneur emprisonna le délinquant qui eut droit à 64 coups de bâton octroyés en public avant de rejoindre sa cellule.

Parmi les protégés consulaires, citons Abraham Corcos qui fut très proche du sultan et était vice-consul des États-Unis; le rabbin Joseph Elmaleh était négociant, chef des anciens de la communauté juive – le ma'amad – et représentait la dynastie des Habsbourg; son fils Réuben Elmaleh lui succéda dans sa fonction consulaire. En 1864, il y avait 165 sujets britanniques à Mogador, dont la moitié avait des noms juifs marocains; 35 étaient nés dans la ville et 65 à Gibraltar. Indépendamment de leur statut de protégé consulaire, une trentaine de familles juives de Mogador obtinrent la nationalité française au XIXe siècle.

Comment la protection consulaire était-elle perçue par les souverains marocains?

Les souverains marocains bénéficiaient grandement des frais de douane engendrés par le commerce extérieur géré par de nombreux marchands juifs bénéficiant de la protection consulaire. D'un autre côté, ils tenaient à leur communauté juive. Au XIXe siècle, tout Juif qui quittait le Maroc devait payer 4 dollars. Ce montant passait à 166 dollars dans le cas d'une juive. Ces mesures visaient à retenir et à ne pas perdre des membres de la communauté juive considérés comme extrêmement utiles au royaume. Pour les puissances étrangères, la protection consulaire permettait de pénétrer des marchés traditionnellement fermés, de consolider leur influence, voire même d'intervenir militairement au besoin.

Quant aux nationaux étrangers, les traités de 1767 entre la France et le Maroc ou celui de 1836 entre les États-Unis et le Maroc leur offraient une certaine protection juridique dans le cas d'un différent les opposant à des Maures. En 1856, l'Angleterre obtint l'exonération d'impôts aux consuls et la création d'un tribunal international des consuls étrangers pour juger des litiges entre Anglais et autres ressortissants étrangers. Ces privilèges furent étendus à l'ensemble des puissances signataires du traité de Madrid en 1880.

Comment la protection consulaire pouvait-elle cohabiter avec le statut de dhimmis des Juifs et des Chrétiens?

La législation islamique prévoyait des limitations spéciales aux juifs et aux chrétiens ainsi que des interdits religieux contre les musulmans. Les consuls ne bénéficiaient pas toujours d'immunité. La législation islamique fut appliquée tant que le Maroc fut puissant et redouté et devint plus lâche lorsque les puissances européennes s'affirmèrent au cours du XIXe siècle. Certains incidents méritent d'être rapportés pour brosser un tableau du statut des consuls au Maroc.

En 1767, le consul de France Louis Chénier força le passage de la porte de la ville de Salé l'épée à la main lorsque les gardes s'opposèrent à ce qu'il entre dans la ville monté à cheval, cette monture du prophète étant l'apanage des seuls musulmans.

Le juif anglais Phillips qui fut commandant du port de Mogador insistait pour avoir le droit de monter à cheval et de ne pas avoir à se présenter déchaussé devant le sultan.

Le Gouverneur de Mogador pensait avoir tous les droits en regard d'un attaché consulaire de nationalité française d'origine algéro- musulmane ne respectait pas ces interdits. Bien que la France suggéra de démettre et l'attaché et le Gouverneur, l'attaché fut rappelé mais le Gouverneur fut maintenu en fonction.

Originaire de Tunisie, le juif français Hayim Victor Darmon représenta à Mogador des maisons de commerce juives de Marseille. Il était agent consulaire d'Espagne à Mazagan. Il fut arrêté et condamné à mort en 1843, pour s'être battu contre un musulman qui l'accusait d'avoir eu des relations sexuelles avec une musulmane car, à ce titre, il était passible de la peine de mort. Il s'enfuit, fut repris et exécuté. Son corps fut exposé en public et l'Espagne menaça de déclarer la guerre. L'on prétendit par la suite qu'il fut tué après avoir tenté de s'échapper des mains de ceux qui étaient venus l'arrêter. Le Gouvernement français exigea et obtint une compensation pour la famille et le limogeage du Gouverneur de Mazagan. Dans ce cas particulier, il faut préciser que le sultan cherchait une excuse pour démettre ce Gouverneur du nom de Haj Mousa qui avait commis bien des impairs et dont la conduite abusive semblait reposer sur le fait qu'il avait sauvé le sultan dans sa jeunesse… Il n'en demeure pas moins que cette humiliation de l'Espagne aura été un des facteurs à l'origine de la guerre hispano-marocaine de 1859.

En 1899, le notable israélite Lumbroso, sujet italien, voulut passer la journée dans l'île du port de Mogador. Le caïd de la ville s'y opposa en soutenant que « les autres Européens ne sont pas des Juifs, et que M. Lumbroso est juif. » Une plainte fut déposée par un ministre italien au sultan qui ordonna au caïd de présenter des excuses.

Le Gouverneur de Mogador tenta d'interdire aux Européens de fumer durant le Ramadan car les Musulmans risquaient de sentir le tabac. Aussi, bien qu'officiellement les étrangers étaient soumis à la législation religieuse du pays, dans les faits, il fallait avant tout s'accommoder d'un certain laisser-faire et ne pas faire de vagues… mais surtout éviter d'avoir à confronter les officiels sur des sujets délicats.

Soulignons que dans le cas particulier de Mogador, le consul de France à Mogador M. Lebey assistait à toutes les réunions du comité de la communauté et y prenait une part active.

Il est intéressant de noter que les souverains marocains défendirent leurs sujets juifs à l'étranger. Ainsi, un certain Sofate prit part à une rébellion au Portugal en 1828. Il fut condamné à mort. Suite à l'intervention du sultan, sa peine fut commuée aux travaux forcés, mais le sultan ne fut pas satisfait. Sofate fut libéré après deux ans et demi de prison.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728