ארכיון יומי: 1 באפריל 2018

עמוד 1 מתוך 11

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה-מיכאל אביטבול

לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים כצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״., או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.- וולפסון אל יו״ר חבת ציון.

לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורות על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו״ר ״אהבת ציון׳ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:

ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע׳׳י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני – – – . 

לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון־אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון־אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי׳׳ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון־אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם

La Voix Juive ב־ 1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי הספר של האליאנס בתוניס:"

כי״ח, את חייבת למות. (    ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון־אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

 

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

(מדור גירוש ספרד ואילך)

בתורה שבכתב ושבע״פ מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. התורה שואפת למנוע מעשי עוול, ותובעת לעשות חסד עם הסובל והאביון. בספרות ההלכה לא מצאנו מגמה לשנות את סדרי החברה והכלכלה ברוח סוציאליסטית. אין בה שלילת זכותו של האדם לשלוט על רכושו ועל הישגיו הכלכליים. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים-המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״(דברים טו: יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית-רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסויימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק.

הבה נבדוק באיזו מידה נאבקו חכמים הלכה למעשה, להגשמת מטרות אלה. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים. החכמים, כגורם מוסרי ונייטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, וכמיצגי דבר ה׳, ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, איפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות.

עמדותיהם של חכמים אינן תמיד אחידות. היו שגילו עמדה תקיפה כלפי מעשי עוול ועיוותים חברתיים, ואחרים גילו עמדת ביניים פשרנית, ואף פרו קפיטליסטית. נדון בנושא זה כפי שהתבטא בקהילות של מגורשי ספרד בארצות הים התיכון, במזרח התיכון ובמגרב מאז גירוש ספרד.

התחומים בהם היה על החכמים לקבוע עמדה היו מגוונים: חלוקה צודקת יותר של נטל הכנסות ולא לפי נפשות¡ בעיות מס מירבים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים¡ נגד הפקעת מחירים¡ בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון¡ נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות¡ עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת¡ ולבסוף, מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. מבחינה משפטית ניתן לחלק את המקרים לשניים:

א)   כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.

ב)    כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין או בכינויים נרדפים: ״במידת חסידות״, ״למען ילכו בדרך טובים״, ״ויעשו הטוב והישר״, ״כדי לצאת ידי חובת שמים״ ואף ״על צד האנושות״. כל זה בניגוד לדין תורה.

עימות על רקע חלוקת נטל המיסים

המיסים שהוטלו על ידי השלטונות העות׳מאניים והסולטאנים במארוקו – מס הגולגולת ושאר המיסים הבלתי חוקיים – הוטלו בדרך כלל באופן גלובלי על הקהל, והיה איפוא, על יחידי הקהל לחלק את המכסה המוטלת על כל אחד. נוסף לזה נגבו מיסים להחזקת השירותים הקהילתים. על רקע זה התעוררו מדי פעם ויכוחים סביב הנקודות דלקמן:

  1. האם תשלום המיסים הוא לפי ממון או לפי נפשות.
  2. מהי המכסה המירבית של הכנסות, אותה מעריכים לשם תשלום מיסים.
  3. בעד או נגד מס עקיף על מצרכים.

ברור, כי בכל אחד מהתחומים הנ״ל לחצו העשירים לצד אחד, ואילו הבינוניים והעניים לכיוון מנוגד.

ועתה נבדוק כמה קווים שאפיינו את עמדתם של החכמים שנזקקו לשאלות דלעיל במציאות.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 114 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930