ארכיון יומי: 2 במאי 2018

עמוד 1 מתוך 11

ספר ויקרא – פרשת "בהר", רבי שמעון בר יוחאי זיע"א. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר ויקרא – פרשת "בהר", רבי שמעון בר יוחאי זיע"א.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים –בערב שבת קודש.

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

            ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויק' כה, כה).

צדיקי הדור ואדוני הארץ,

חייבים לפעול ביתר שאת – למען גאולת השכינה ובנין המקדש.

"פרשה זו תרמוז ענין גדולועל זה עתידים ליתן את הדין

 כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב" (רבנו אוה"ח הק' בהר כה, כה).

רבנו אוה"ח הק': גאולת עמ"י ובנין המקדש,

תלויים  בגדולי הדור, שמתפקידם לעורר את העם לבקש על הגאולה.

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם, ישימו כל כוונותם בעסקי העולם… וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה', שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

רבנו "אור החיים" הק' אומר על הפסוק הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב, כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

רבנו אוה"ח הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל" כדברי קודשו, שמתפקידם לבקש על גאולת השכינה, ולעורר את לב העם לשוב אל ה' = "ויעירם החשק הרוחני"… ובזה יגאל את ממכרו" כדברי קודשו. אחרת, "עתידין לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

הסבר הפסוק ע"י רבנו אוה"ח הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע כדבריו מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

רבנו אוה"ח הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, כפי שהדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו. המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

 מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

 וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו – כשלושים נפשות, שכללו אברכים מובחרים לירושלים, בה פתח את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", ובכך פתח למעשה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא בהר כה לח).

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלוקים".

ת"ר: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' (ויקרא כה לח): "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלוקים". וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר, לך עבוד אלוקים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות דף קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד. עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם בו הוא נמצא.

רבנו אוה"ח הק' לומד מהפסוק הנ"ל "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים".

את דבריהם הקדושים המדגישים את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ ישראל, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים".

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל: כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה אכן יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…".

  • מהי 'ברכת ה' לדעת רבנו "אור החיים" הק'?

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה (ויקרא כה יט). וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

רבנו אוה"ח הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ (תהלים קי, יג) "כרחם אב על בנים, ריחם ה' על יראיו", ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כלומר, הקב"ה דן אותנו ברחמים לפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

"וכי תאמרו מה נאכל". את הביטוי הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצוות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה' "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו  .

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

רבנו אוה"ח הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

רבנו מזכיר בהקשר ברכת ה' את הברכה לאבות "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו "וכי יש לי כל" (בראשית לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'. וברכה זו זכו בה כל האבות. אברהם בכל, יצחק מכל, יעקב כל". כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלוקים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

המסר החשוב מדברי רבנו אוה"ח הק': "והנחסר – נשלם מעצמו".

האבות ראו בכל מה שיש להם: 'בכל, מכל כל' – כל מה שהם צריכים,

היות וזה, כל מה שהקב"ה ראה לנכון לזכות אותם.

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה, וכל מה שיש לנו, זה מה שאנו צריכים,

ולא משנה כמה יש לנו בכיס, מעט או הרבה,

  כאשר ברכת ה' שורה עלינו, הכל מתברך ומסתדר על הצד הטוב ביותר.

"ברכת ה' היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

  • "ברכת ה'" – בפרנסה.

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים בכך שמבלים שעות רבות בעבודה. 
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך".

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב, אך יש מציאות שחוזרים למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.  העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.

ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ולכן יוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלוקים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה "נעימות ה', מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד: מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יהיה מבוסס בנועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשינו יעמוד על כנו ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (וירא ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן סלה.

  • "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך, אומר שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.  לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה, הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה,
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "ברכת ה' היא תעשיר" – ובאשר נפנה, נשכיל ונצליח.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

רבי שמעון בר יוחאי.

  הילולת  הרשב"י – ח"י אייר – ל"ג לעומר.

רבי שמעון אומר: "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח, א).

יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי – חל ביום י"ח אייר שהוא גם ל"ג בעומר – ספירת "ההוד שבהוד", בה אנחנו צריכים להודות לה' הודאה פנימית על כך שהקב"ה זיכה אותנו להודות לו = הודאה בתוך הודאה, בבחינת "מודים דרבנן" שם נאמר: "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות".

על כך ניתן לומר את הביטוי "שמע": ש = שמעון. מ = מאיר.  ע = עקיבא. אכן התקיים בהם "והחוט המשולש – במהרה לא ינתק". רבי מאיר ורבי שמעון ירדו לסוף דעת רבם, ויישמו את היהלום שבכתר דבריו: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ועל כך כתב האר"י הק' שמצווה לאהוב כל יהודי, ובפרט תלמידי חכמים (שער הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

רבנו "אור החיים" הק' כותב על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך": "באמצעות יחוד הלבבות, מתייחד שמו יתברך, להיות כל ישראל  ענפי שם הוי-ה ברוך הוא". אותם  24,000 תלמידי רבי עקיבא הראשונים, "לא נהגו כבוד זה לזה", בגלל שדבקו בתורת רבם, וכל אחד מהם היה מוכן להילחם על כך שרק הוא הבין את עומק תורת רבו, ורק הוא כיוון לאמיתות תורתו, דבר שגרם "למלחמתה של תורה" ללא פשרות, ולחוסר כבוד הדדי. לכן נאמר: "מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום {סמל החכמה}, ושנאה להם:

 רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בו שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב ע"ב).

גדולתו של רבי עקיבא, באה לידי ביטוי בכך שלא התייאש לאחר מות 24 אלף תלמידיו כשהוא היה בגיל 100, והצליח להעמיד את התורה עם 5 תלמידים מובחרים בלבד.

מהותה של האבלות על מות 24 אלף תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה היא: אובדן תורתם שבוודאי הייתה עצומה, בהשוואה לתורת 5 תלמידיו האחרונים. ניתן להשוות את התלמידים הראשונים – ללוחות הברית הראשונות שנשברו בגלל חטא העגל, ותורת חמשת התלמידים האחרונים – ללוחות השניות.

ישנה אמרה חשובה בגמרא (עירובין יג ע"ב): "אלו ואלו, דברי אלוקים חיים" המסבירה מדוע נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא כבית שמאי. הרי דברי שניהם "אלוקים חיים". הגמרא עונה: "מפני שנוחין ועלובין {צנועים} היו…".

 המסר החשוב של האימרה הנ"ל הוא:  שרק כאשר אלו נמצאים ליד אלו, הם מהווים דברי אלוקים חיים, ואילו כאשר "החכם עיניו בראשו" וחושב שרק הוא צודק, סימנא מילתא שדבריו אינם דברי אלוקים חיים. האדם לומד ע"פ שורש נשמתו, לכן קיימות דעות שונות.

רבי מאיר ורבי שמעון לקחו את אימרת רבם "ואהבת לרעך כמוך" והלבישו עליה את דברי רבי אלעזר בן ערך שקבע "לב טוב", והרי לך כל התורה כולה. "לב טוב" כידוע, בגימטריא = 49 {ימי הספירה}, דבר הרומז למידה המהותית:

תיקון מידת הכבוד. "לב = כבוד = 32. לכן, התלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו מתו, ואילו מל"ג בעומר ואילך, נכנסים אנו למידתו של רבי שמעון בר יוחאי – "טוב", מתוך הביטוי: "לב טוב", ואז הפסיקו למות, היות ותוקנה מידת חיפוש הכבוד "לב", על יד מידת "טוב". ידוע שמספר הימים בין ל"ג בעומר עד שבועות שווה "טוב"= 17 ימים.

סיכום: "לב טוב" = תיקון ה"לב" {הגאווה}, ע"י "טוב".

 מידותיו של הרשב"י: "וכתר שם טוב – עולה על גביהן". וכן "אנן, בחביבותא תליא".

רבי שמעון – שר הזוהר  – ורבי מאיר ורבי יהודה – שרי ההלכה.

רבי שמעון בר יוחאי יצא במתקפה נגד שלטון הרשע הרומאי, דבר שאילץ אותו ואת בנו רבי אלעזר להסתתר במערה. לאחר 12 שנה, אליהו הנביא הודיע להם על ביטול הגזרה. ביציאתם מהמערה כשהם מזוככים כמלאכים מרוב לימוד תורה בצער, ראו את העולם נוהג כמנהגו – חורשים וזורעים. "אמר רשב"י: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנתנו בו עיניהם – מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם. חיזרו למערתכם. חזרו וישבו שנים עשר ירחים – שנה. אמרו: משפט רשעים בגיהנום – שנה.

כאשר יצאו שוב, רבי אלעזר מקפיד ומעניש, ואילו אביו הרשב"י – מרפא" (שבת לג ע"ב).

מסוף הסיפור הנ"ל, רואים שרשב"י עבר "ריכוך" בגישתו למציאות, ואף נזקק לשם כך להתערבות ההשגחה העליונה שהחזירה אותם למערה לעוד שנה, כדי "לא לשרוף את העולם".

בהמשך הגמרא מסופר, שהם ראו יהודי זקן שרץ בערב שבת ובידו שתי אגודות של הדסים. אמרו לו, אלו לשם מה? אמר לכבוד שבת. אמרו לו, ולמה לא תסתפק באחד. ענה להם: כנגד "זכור" וכנגד "שמור". אמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר: "חזי כמה חביבים מצוות על ישראל, ונתיישבה דעתם".

  רבי שמעון אכן עבר חוש ביקורת מפוקח כפי שרואים בדרשתו לפסוק: "שמעתי שמעך יראתי ה'".  "התם יאות הווה למהוי דחיל, = {שם נאה ונכון היה להיות ירא}, אנן בחביבותא תליא מילתא".  כלומר עשרת הרוגי מלכות ורבי עקיבא בראשם, נהרגו בבחינת "שמעתי שמעך יראתי". ואילו אנן ב"חביבותא תליא" (זהר ח"ג, קכח, א). הדברים תלויים בחביבות = בכבוד הדדי לכל יהודי.

רבי שמעון אומר: "שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות; וכתר שם טוב – עולה על גביהן" (אבות, ד, י"ג).  לכאורה, היינו מצפים שרשב"י יבחר ב"כתר תורה" כמובחר ביותר כ"עולה על גביהן". אלא שוב, הרשב"י בוחר ב"שם טוב" על משקל "לב טוב", מידתו של רבי אלעזר בן ערך, ויישום מידת רבו רבי עקיבא שקבע: "ואהבת לרעך – זה כלל גדול בתורה",  רבי עקיבא הלך בעקבות הלל שאמר: "דעלך סני, לחברך לא תעביד", וכן בעקבות יונתן בן עוזיאל שפירש: "דמן אנת סני, לא תעביד ליה".

 תיקון ספירת "ההוד שבהוד" השייכת לל"ג בעומר, שבתמציתה כוח ההודאה לקב"ה, מעין "מודים דרבנן" בו  "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות". ברגע שהאדם מסוגל להשתחרר מהגאווה העצמית ולהודות לה', בבחינת הכתוב: "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך" (דהי"א כט, יד). זהו "יסוד ושרש העבודה" כדברי הרמח"ל בפתיחת "מסילת ישרים". שנזכה אמן סלה ועד.

כאשר יצא מהמערה בפעם השניה, רבי שמעון ביקש לעשות למען כלל ישראל. כאשר סיפרו לו על הקברים המפוזרים, הוא טיהר את טבריה מטומאת מת, כדי שהכהנים לא יצטרכו ללכת בדרכים ארוכות בגלל טומאת מת.

רבי שמעון גם קבע שכל ישראל בני מלכים הם, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

רבי שמעון בר יוחאי – פתח את צינור הזוהר ביום ל"ג בעומר. ביום הזה לפני הסתלקותו לגנזי מרומים,

הרשב"י הגיע לשלמות רוחנית. אמנם, פנימיות התורה נלמדה גם קודם לכן ע"י יחידי סגולה, אבל

 בל"ג בעומר, הרשב"י העביר את חידושיו וסודותיו לתלמידיו, כפי שמתואר בשתי האידרות.

בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך" מאת המקובל רבי שמעון לביא נאמר בבית הרביעי:

"נעשה אדם בעבורך" – הקב"ה ברא את האדם ואת העולם – בשביל הרשב"י.

לכן, הרשב"י אמר על עצמו שיכול לפטור את העולם מן הדין.

רבנו "אור החיים" הקדוש השתטח עם תלמידיו, על ציונו הק' של הרשב"י.

כאשר הגיע למירון, הוא ירד מעל החמור, והשתטח על הארץ על ידיו ורגליו וזעק:

איך אני האדם השפל עולה למקום קודש הקודשים – קיברו של רבי שמעון בר יוחאי".

רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו למדו בזוהר על הציון הק' במשך ימים ולילות כולל שבת קודש. במכתב של אחד מתלמידיו מתואר הביקור כך: "למדנו בחשק גדול… בסוף שש שעות נתמלא הבית ריח טוב – אשר כמוהו לא נהיה".

רבנו הבן איש חי – זכה לחבר את הפיוט "ואמתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", בציון הרשב"י.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: גם רבי שמעון בר יוחאי,

בנוסף להיותו גדול בתורת הנגלה ותורת הנסתר – הוא היה מחובר לנשמת כלל ישראל,

 והגן על כבוד ישראל, כמו התנגדותו לרומאים שרמסו את זכויות עם ישראל.

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של גדולי הרבנים הספרדים של דורנו –

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כראש ישיבת "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום הכהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה וחכם יצחק כדורי ע"ה וכו'.

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

בגיל 16 הוא עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל. הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון.

הנח לו לשוב ללימודו בישיבתנו פורת יוסף".

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה יוסף אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו למרן הרב עובדיה ע"ה.

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי. חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף, וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. רחל בת פרסיאדה ע"ה. מרים בת סעדה ע"ה

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, עינבל, לירז חנה וב"ב.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031