ארכיון יומי: 10 במאי 2018

עמוד 1 מתוך 11

הספרייה הפרטית של אלי פילו-השואה בעיני מחמוד עבאס-דוקטור אדי כהן ופייר לביא

השואה בעיני מחמוד עבאס

לקט מתורגם וערוך מספרו

דוקטור אדי כהן ופייר לביא

בשנת 1983 שהה מחמוד עבאם במוסקבה וחיבר את עבודת הדוקטורט שלו. עבודה זו נכללה בספרו, ״הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות", שיצא לאור במהדורה ראשונה ברבת עמון בשנת 1984. בספר זה מכחיש מחמוד עבאס את השואה כפי שהייתה ומנסה להוכיח לכאורה את הקשר בין ראשי הציונות לבין הנאצים.

החיבור הזה בין מחמוד עבאס לבין הק.ג.ב., והעובדה שספרו שימש ועדיין משמש כשופר תעמולה נגד מדינת ישראל והציונות, מעלה שאלה חשובה ־ האם הק.ג.ב. עצמו הזין את מחמוד עבאס בחומרים לספרו ודאג לממן במשך שנים את התעמולה הפלסטינית נגד מדינת ישראל?

לאור העובדה כי שקרים אלה, כחלק ממסע הסתה בינלאומי, מקעקע את זכות קיומה של מדינת ישראל וקיומו של העם היהודי בכלל, לקחו על עצמם דוקטור אדי כהן ופייר לביא להוציא לאור את מכלול דבריו של מחמוד עבאס כפי שמופיעים בספרו.

ד״ר אדי כהן הנו מזרחן וחוקר, יליד לבנון, בעל תואר דוקטור בלימודי מזרח התיכון מאוניברסיטת בר-אילן וידיר פורום קדם למזרחנות והסברה, עמותה רשומה העוסקת בהסברה בשפה הערבית, ונלחמת באנטישמיות ובהכחשת שואה בעולם הערבי.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

לפי ממון או לפי נפשות

אף כי בעיקרון התקבלה ההנחה כי מיסים יש לשלם לפי ממון, כלומר לפי גובה ההכנסה, בהתאם לתפישה פרוגרסיבית, הרי פרצו מידי פעם ויכוחים על כך, וביחוד כשהוטלו היטלים ותשלומים אחרים החורגים מהמיסים הרגילים. בעיית הגבייה לפי ממון או לפי נפשות, נידונה כבר בתלמוד (ב״ב, ז ע״ב¡ ב״ק קטז ע״ב) ועל פי זה נפסק בספרי הפוסקים, כי במקום שקיימת סכנת נפשות, כלומר, חיי אנוש, משלמים לפי מספר הגולגולות במשפחה, ללא התחשבות בהכנסות¡ ואילו אם התשלום מיועד לשמירת רכוש או להצלתו, יש לשלם לפי ההכנסה. הדבר מבוסס על הדוגמה המובאת בתלמוד על גייס התוקף שיירה, וכדי להשתחרר ממנו יש לפצותו.

התשלום יבוצע לפי ממון, דהיינו הסוחר שיש לו סחורה רבה יותר, ישלם יותר, כי ההנחה היא שהם באים לשדוד רכוש. היו הוצאות שלגביהן נפסק כי תיעשה פשרה, כגון שכירת חזן על ידי הקהל, חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות.

יחד עם זאת, היו מצבים שבהם לא היה ברור כיצד לשלם, ואף אם היה סביר שהתשלום יבוצע לפי ממון, תבעו בעלי היכולת שיבוצע לפי מספר הנפשות במשפחה. במקרים כאלה קבעו החכמים שישלמו לפי ממון.

אף כי לא היה ספק מבחינת הדין כי הערכת המיסים לשלטונות צריכה להתבסס על גובה ההכנסה, היו מקומות שהרוב הצליח, לפי האינטרס שלו, להנהיג נוהג שהוא מנוגד לזה.

על מקרה כזה מספר ר׳ יהושע בנבנשתי (דיין קושטא החל משנת שע״ב – 1612, עד פטירתו אחרי תכ״ב – 1662). הוא נשאל על מעשה בקהל בן חמישים יחידים (בעלי בתים), שעשרים מהם התקוממו נגד מרות הרוב, סירבו לקבל החלטה על בחירת שלושה ממונים, בטענה כי בקהלם עשיר ואביון משלמים אותם מיסים, ללא התחשבות במצבם הכלכלי.

השאלה היא, האם גם במצב זה תופס העיקרון של כפיית הרוב את המיעוט. התשובה שלילית, כי במעשי עוול אין הכלל של רוב ומיעוט תופס.

היו מקומות בהם שילמו כמה קהילות במשותף את מיסיהן לשלטונות. בשאלה שהגיעה מאנקונה והוצגה בשנת ת״ף (1720) לר׳ משה בן שלמה אמאריליו משאלוניקי (תנ״ו – תקי״ט, 1759-1696) מדובר בארבע קהילות באיטליה שנהגו כך, על פי פקודת השלטונות. אירע פעם שקהל א׳ המכונה ״טבריה״ לא פרע חלקו, ואנשי קהל ב׳ המכונה ״ציפורי״ נדרשו על ידי השלטונות לפרוע במקומם את המס. אלה תובעים מבני הקהילות ג׳ וד׳ שישתתפו בתשלום במקום קהל א', ואלה מסרבים ואומרים שישלמו רק אחרי שיופעל לחץ על קהל א׳, ורק אם יתברר שאינם משלמים, אזי ישלמו במקומם, אבל אז ״הפרעון יהיה לפי ממון ולא לפי מניין בתי הכנסת, כי אינו מן הדין שבית כנסת שהיו בה עשירי עם ואחרת שיהיו יושביה עניים ומרורים יפרעו אלו כמו אלו״.

כלומר, דורשים שהחלוקה תהיה לפי רמת ההכנסות. העניין הובא לדין בפני רבני ירושלים. לאחר מכן נמצא כתב מרבני ירושלים האומר, כי עול המיסים צריך להתחלק לפי העיקרון של ״לעשיר לפי עושרו ולעני כפי עוניו״, כלומר, לפי היכולת הכספית. בהתמודדות בין העשירים לזולתם, נאלצו השכבות הבינוניות והעניות להסכים לעיתים, לפשרה בלחצם של העשירים. כך קרה ביאנינה שביוון, בה היה נוהג שהמיסים שולמו לפי ממון והמחצית השנייה לפי נפשות. ר׳ יוסף בן דוד פילוסוף, שכיהן בתור דיין בשאלוניקי, בשליש הראשון של המאה הי״ח יצא נגד מנהג זה וכתב ״שאינו ראוי כלל, אלא הכל יהיה לפי הממון״, כולל תשלומים לשוחד, זולת מס הגולגולת שיהיה לפי הראשים, כמו שגזר המלך.

נוסף למס גולגולת היו תשלומים אחרים, שעל יחידי הקהל היה לשלם, כמו מיסים הזדמנותיים שרירותיים, עלילות, קנסות, מכסים והיטלים מיוחדים על סוחרים ובעלי מלאכה, וכן מיסי קהל להחזקת שירותיו.

ניגודי אינטרסים קבעו בשיקולים לחלוקת הנטל. העשירים היו מעוניינים שיוטלו לפי נפשות. האחרים, ולצידם החכמים, דרשו בדרך כלל שישולמו לפי ממון, כלומר, לפי היכולת הכספית.

להלן מקורות אחדים מתשובותיהם של חכמי מארוקו בנושא זה: ר׳ יעקב אבן צור קובע כי מיסים המוטלים על בעלי חנויות ושולחנים, יש לשלם לפי הממון, כלומר, לפי עושרו של כל בעל חנות.

כיוצא בזה המכס המוטל על סחורות. כך כותב ר׳ יצחק בן שמואל אבן דנאן, מחכמי פאס (תקצ״ו-תר״ס, 1900-1836).

מעשה בחברת הצורפים בפאס במאה ה-18, שהוטל עליה קנס כעונש על כי נמצאו סיגים בכסף. עלתה שאלת החלוקה של הקנס. ר׳ משה טולידאנו ענה כי המפתח לגובה התשלום ייקבע על פי ההערכה שמעריכים כל אחד לתשלום מס גולגולת, דהיינו לפי רמת הכנסותיו.

גם שוחד הניתן על ידי קבוצת אנשים, יש לשלם לפי רמת ההכנסות. דוגמה לכך מהבלקן, מהמחצית השניה של המאה הי״ח, על פי תשובתו של ר׳ שמואל קונפורטי מחכמי שאלוניקי. קבוצת מעבדי עורות ששילמה שוחד לשר העיר במקום לשלם את המס המוטל עליה, היתה חלוקה בדעותיה בדבר צורת התשלום. העשירים אמרו שישלמו לפי החנויות או לפי גולגולת, והעניים דרשו שישלמו לפי ממון. לפי זה סוחר מצליח ישלם יותר. תשובת החכם מצדדת בעמדת האחרונים.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-סדר ההבדלה בבית

סדר ההבדלה בבית

בחזרה מבית־הכנסת, נוהג בעל־הבית לברך את בני־ביתו בברכה המסורתית ובקול־רם: ״שבוע־טוב ומזל־טוב, בשמחה ובלב־טוב, אליהו הנביא זכור לטוב. בני־הבית עונים לו בצוותא ובקול־רם גם הם, בברכה שחציה עברית וחציה ערבית־יהודית: ״שבוע־טוב ותרבח והסעד – (שבוע טוב ותרויח ותצליח).

כידוע, במוצאי־שבת, עם צאת הנשמה היתרה, שפינקה את היהודי במאכלים טעימים ובריחות נעימים במשך כל השבת, נחלש עתה הגוף ויש צורך להריח בשמים טובים ולקלוט ריחות נעימים כדי להתחזק ולעמוד כנגד הימים הבאים של השבוע הנכנס, על־כן נהגו בקהילות ישראל להכין בשמים להבדלה וגם יש שהכינו כלים מיוחדים בבית לטכס ההבדלה. גם השולחן של ליל מוצאי־שבת סודר כמו שסודר בליל־שבת, על־פי הכתוב: ״לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, אף על־פי שאינו צריך אלא לכזית. (שבת, קיט, עב). לטכס ההבדלה הוקצב תמיד זמן רב. עוד לפני בוא בעל־הבית מבית־הכנסת, הרעיה הכינה כבר השולחן להבדלה, עליו הניחה- אל מזמאר – מין כירה קטנטנה מחרס, בה שמה גחלים זעירים ועליהם פיזרה ״עוד א־נואר״ תבלין המפיץ ריח טוב ונעים בחדר. על־יד הכירה הניחה גם קנקן מניקל הנקרא – אל מבכ'רא ־ ואצל אחדים הוא עשוי מכסף טהור, ובו מי ורדים או שושנים.

עוד א-נוואר – ציפורן, תבלין המופק מעץ ירוק־עד ממשפחת ההדסים. הציפורן נזכרת בתלמוד בין צמחי הבושם שהיו שוחקים במקדש לקטורת. (כריתות ו).

את סדר ההבדלה נהג בעל־הבית לפתוח בפסוקים: זכור לטוב בסימן טוב, אליהו הנביא, אליהו הנביא וכל בני־הבית עונים לו בצוותא ובקול־רם: במהרה יבוא אלינו עם מלך משיח בן דוד! ובעל־הבית ממשיך: ״איש אשר קינא לשם האל״.. אחר־כך, כל המשפחה שרה בצוותא את הפיוט המוכר ליהודי מרוקו:

ישיב הדרת גאונו, כמאז אל־בית מקדש, ובן לוי על־דוכנו,

ישיר לו בשיר חדש, וישראל על כנו, יהלל לשם נקדש,

כוס ישועות אשא וברחמיו לנו יפן.

יערב לך שיר ומהלל, יערב לך אל יוצרי…

וכדי שהנשים תשתתפנה גם־הן בשיר, עובר בעל־הבית לחלקו השני של השיר ושר אותו בערבית־יהודית. יהודי לוב מכנים את מוצאי שבת ״ליל אליהו הנביא״.

איימת איזי אליהו, דיי להלאל, משיח הווא סלטאני

מתי יבוא אליהו, המהולל, משיח הוא מלכי צדקי/

 

יפ׳ק אולאדו די הומא דלאל, מן יד לגוי ונסראני/

יפדה בניו, הבזויים, מידי הישמעאלי והאדומי/

 

ליום יזי אליהו, כיף לערוס, יפ׳ררז עלא ג׳רבאני/

היום יבוא אליהו, כחתן, יביא מזור לאומלאלי/

 

יזמע אולאדו מן זבאל סוס, ושרק ולג׳רב וסודאני/

יקבץ בניו, מהרי סוס, ממזרח וממערב וסודאני/

 

ג׳פ׳לא יזמע זמאעת ישראל, וויבני למקדאס ולעזרה/

מיד יקבץ נדחי ישראל, ויבנה המקדש והעזרה/

 

ובני מוסא תרכב עלא סרוז, וסרוז דדהב וליאקות/ולייאמאני/

ובני משה ״תרכב״על אוכפים, והאוכפים מזהב יהלומים ופנינים/

 

ובני מוסא תרכב סראזא, ולכ׳יל תדהר ותנאדי

ובני משה ״תרכב״ על סוסים, והם ישעטו וידהרו/

 

 בזכות מוסא ולאבות בתלאתא, תפ׳כנא מן האד לגלות.

בזכות משה והאבות, בשלושה, תגאלנו מן זו הגלות.

 

הפיוט במקורו, בערבית ותורגם לעברית ע״י המחבר.

מיד לאחר הפיוט הזה, בעל־הבית מוזג את כוס הקידוש ופותח בפיוט: ״אברך את שם האל״ שסימנו: יוסף.

אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנוֹרָא.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְּצוּרִים.
שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים.
שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים.
כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

וַאֲבָרֵךְ הַמָּצוּי הַמַּמְצִיא כָּל הַנִמְצָאִים.
אֶחָד הוּא וְלֹא מָנוּי כַּאֲחָדִים הַמְּנוּיִם.
אֵין לוֹ גּוּף וְלֹא דִּמְיוֹן כִּשְׁאָר כָּל הַנִּבְרָאִים.
וְאַחְדּוּתוֹ גָּבְרָה. עַל כָּל נוֹצַר וְנִבְרָא.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

סֵדֶר כָּל הָעֲבוֹדָה תֵּאוֹת לָאֵל הַנֶּעֱבַד.
כִּי הוּא יָדַע יְחִידָה עִם הָרוּחַ הַנִּכְבָּד.
וּנְבוּאָה הַצְּמוּדָה לְאִישׁ נָבִיא הַנֶחְמָד.
לְמֹשֶׁה הִיא מְאִירָה. נְבוּאָה הַמְּפוֹאָרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

פָּרַשׂ עָנָן עַל עַמּוֹ וְנָתַן תּוֹרַת אֱמֶת.
גּוֹמֵל חֶסֶד לִלְאוּמוֹ וְלָרְשָׁעִים יַצְמִית.
מֵבִיא גּוֹאֵל לְעַמּוֹ שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִית.
וּמְחַיֵּה יְשֵׁינֵי מְעָרָה. שֶׁנִּשְׁמָתָם צְרוּרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

בגמר השירים והפיוטים, בעל־הבית מסלסל בקולו לאחר שמזג את כוס הקידוש ופותח במלים: ונח מצא חן בעיני ה׳: כוס ישועות אשא. . . כשהוא מסתייע בבנים. (יש שנהגו לברך את הבנים ובני הבית באמצע הקידוש) יש לזכור שמהקידוש של ההבדלה לא נותנים לנשים לטעום, רק בעל־הבית והילדים בלבד, אחר־כך בעל הבית טובל אצבעותיו ביין ומעביר על־עיניו, עורפו משפשף את שתי ידיו ומבקש רחמים מבוראו: בריאות, פרנסה טובה, הצלחה לילדים ובקשת רחמים ורפואה שלמה לחולים שבתוך המשפחה ובתוכם חולי עמו ישראל. בדרך־כלל, בקשת הרחמים היא בליל של עברית וערבית־יהודית, והיא בערך כך:

הו בעל־הרחמים! שבוע זה, הבא עלינו לטובה, יביא לי אושר, ברכה והצלחה, בריאות ופרנסה טובה, לי ולבני ביתי, ושלח רפואה שלמה לכל חולי עמך ישראל בכל מקום שהם, ובתוכם, פב״פ.

(הבקשות אינן בנוסח אחיד, כל אחד וסגנונו הוא ולפי אוצר המלים שלו).

יש משפחות שאחר הקידוש, הילדים קוראים בפני האב את הברכה ויתן לן האלהים, מטל השמים ומטמני הארץ ורוב דגן ותירוש… וכל זמן שהילדים קוראים את הברכה של ״ויתן לך״, האב נושא את עיניו, ופותח את שתי ידיו כמבקש רחמים, כאשר האם מצידה מרעיפה ברכות ואיחולי הצלחה בחיים לבנים. ההבדלה מסתיימת בפיוטים: המבדיל בין קודש לחול ובמוצאי יום־מנוחה.

[1] בעל הבית טובל ראשי אצבעותיו ביין, מעביר על כפות עיניו ועל עורפו. אומרים שאבר אחד יש באדם ונסכוי או לוז שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי־שבת, ואבר זה, הוא עיקרו ושורשו, וממנו נתהווה האדם . לפי המסורת נעכל באדמה כל גופו של האדם ורק העצם הזאת ״לוז״ משתמרת ומזומנת לעתיד לבוא, לקרום עליה עור ועצמות, בשר וגידים, ולקום בתחיית המתים. עצם זו נהנית ומתפרנסת בחייו של האדם מסעודת ״מלווה מלכה״. ראה: ספר השבת, עט׳ 266 בשם מטה משה: י. לוינסקי, עמ׳ 33. אצל יהודי תוניסיה, כאשר בעל הבית משפשף באצבעו על ה״לוז׳׳ הוא אומר ״הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים״ וכאשר מעביר על שתי עיניו אומר: ״מצוות ה׳ ברה מאירת עיניים״. יש גם המכניסים את היד בכיס כסגולה לפרנסה ואומרים: ״ברכת ה׳ היא תעשיר (ילקוט מנהגים 506)

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031