ארכיון יומי: 16 במאי 2018


ארזי הלבנון-תולדות חייהם משנתם ויצירותיהם של חכמי הספרדים-שמעון ואנונו

רבי אברהם בר שבתי הכהן מצאגטי

מחכמי איטליה. רב, סופר, משורר ורופא. נולד בשנת ת״ל [1670]. נפטר בשנת תפ״ט [1729]. היה אהוב על בני דורו ורבני איטליה, כיבדוהו בשירים ומליצות והפליגו בשבחו. מספריו: א]. ״כבוד חכמים״ – דרשות על התורה [נדפס בוונציה בשנת ת״ס – 1700]: ב]. ״כהונת אברהם״ – כל מזמורי תהילים, בדרך שיר וחרוזים וכן ביאורים על דרך הפשט והדרש בצירוף פרקי שירה המכונים ״בני קטורה״.

אטלס עץ חיים         

רבי אברהם ב״ר שלום בלעיש

מחכמי צפון אפריקה, ארץ ישראל ואיטליה. חכם מופלג, מחבר ופוסק. נולד בשנת ה׳תקל״ג [1773]. נפטר בשנת ה׳תרי״ג [1853]. שימש כרבה של טוניס ובה בעת היה שר אוצר של ה״ביי״ [מושל] של טוניס. נאלץ לעזוב את המדינה בשל הסתבכות כספית, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. משם עבר לשמש כרב באלג׳יר, ואחר-כך שב לנדוד באירופה, והתמנה על ידי מלך סרדיניה לרבה של ניצה. בשנת ה׳ת״ר [1840] התיישב בלונדון, ולאחר זמן נתמנה שם לדיין.

אלו הם חיבוריו:

א]. ״יד אבשלום״ – על ״שולחן ערוך״ ״אורח חיים״; ב]. ״פרח שושן בית לוי״ – דרשות עם תרגום אנגלי; ג]. ״פתח הבית״ – פירוש ומפתח ל״שולחן ערוך״; ד]. ״עפרות תבל״ – שו״ת; תרגום לאנגלית ופירוש לספר קהלת.

אנציקלופדיה לבית ישראל

רבי אברהם ב״ר שלום הלוי אלשיך

מחכמי תימן. גדול בתורה, מקובל ומדקדק. נולד בשנת ה׳תק״ט [1749] בערך. נפטר בשנת ה׳תקפ״ט [1829]. נכדו של הדיין רבי יחיא בר אברהם הלוי. היה נגיד יהודי תימן וממונה על הטבעת מטבעות המלן. עמד בראש בית הכנסת וישיבת ״בית אלשיך״ שבצנעא. תיקן בקהילתו כמה תקנות בנוסחאות ומנהגי התפילה. מתלמידיו: רבי יחיא חמדי [בעל ״ליקוטי מהו״י״] ורבי שלום מנצורה [בעל ״נו מצוה״]. כתב הערות על ספר ״חלק הדקדוק״ של מהרי״ץ [רבי יחיא צאלח], מתשובותיו נדפסו בשו״ת ״רביד הזהב״, לרבי יחיא משדרי. רבי אברהם היה אבי משפחת אלשיך המפורסמת, אשר העמידה מבניה רבנים ודיינים, עסקנים ואיש, ציבור בעלי שיעור קומה. אחד מצאצאיו היגר לאזור רדאע, שם העמיד שושלת מפורסמת של רבנים אשר נתכנו בשם משפחת ״צנעאני״ על שם עיר מוצאם. המפורסם מבין רבני משפחה זו הוא רבי אברהם צנעאני בעל ״קדש הלולים״.

אנציקלופדיה לבית ישראל

רבי אברהם ב״ר שלום טובייאנה

הגאון החכם השלם הדיין המצויין רבי אברהם ב״ר שלום טוביאנה היה בקי עצום בתורת הנגלה והנסתר, מקובל ועמד בראש חבורה של מקובלים באלג׳יר. הוא ביקש להנהיג את מנהגי האר״י בבתי הכנסת באלג׳יר, ועורר מחלוקת חריפה בעיר. הוא כתב חיבורים בקבלה א]. ״חסד אברהם״ – ביאורי כוונות בתפילה [איזמיר תקכ״ו], ב]. ״אשל אברהם״ – בטעמי המצוות [ליווהו תקמ״ס. נפטר בשנת תקנ״ג [1793]. ג]. ״בטרם בוקר״ נאזמיר תקנ״ו]. ד]. ״עץ הדעת״ – חידושים על מצוות לא תעשה, בכתב יד. כמו כן הדפיס את חיבורם של גאוני אלג׳יר, ״מגן אבות״ להרשב״ץ. שו״ת ״יכין ובועז״ וספר ״זרע רב״.

גדולי האחרונים, עמוד 240

רבי אברהם ב״ר שלום משה גאגין

נולד בירושלים בט״ו באלול התרמ״ה. היה חבר בית הדין בירושלים בבית דינו של הראב״ד רבי שמואל נסים בשנת תר״ע [1910]. נלב״ע בירושלים בי׳ בכסלו התרע״ח [1917]. הוא ואחיו רבי יצחק פתחו בירושלים בית דפוס בשנת התרל״ו [1876] עד שנת תרמ״ה [1885].

רבי אברהם ב״ר שלמה אבן טאזארטי

מחכמי ספרד בדור העשירי. מתלמידיו של הרשב״א. חיבר את ספר ״חוקת הדיינים״. פסקי הלכות בדיני ממונות ואישות.

תור הזהב והשמד, עמוד 277

רבי אברהם ב״ר שלמה אדרוטיל

חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ״ו. בשנת רצ״ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד בספרד בשנת רמ״ב [1482], והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ״ג. אביו רבי שלמה נמנה עם תלמידי רבי יצחק קאנפנטון גאון קאסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א׳ של פסח שנת רנ״ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי״.

רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגאל. ידועים לנו שנים מחיבוריו של רבי אברהם: ״תשלום ספר הקבלה״ ו״אבני זכרון״. על כוונתו בתשלום ״ספר הקבלה״ לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו:

לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז״ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ״ל שנת ד׳ אלפים וט׳ מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב… עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים…

את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון – השלמות ל״ספר הקבלה״ של הראב״ד, כלומר, רשימת החכמים שהיו לפני הראב״ד ולא הזכירם. בשער השני – רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב״ד ועד לפטירת רבי יצחק קאנפנטון. השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגאל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במארוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה. לעומת זאת, הנאמר בשערים א׳ וב׳ ובחלק הראשון של שער ג׳ ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר״ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע״ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה: ״ואזכיר שם מה שכתב הר׳ אברהם זכות ז״ל מה שהיה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ״ה לפ״ק. רבי אברהם זכות נזכר בברכת המתים ׳ז״ל; כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו; והוא נפטר בטבת רע״ד. אם לא שנאמר כי המלה ׳ז״ל׳ תוספת מאוחרת. כמו-כן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי ר״א זכות, וכן אמור היה לכתוב ״קצת זכרון מלכי פאס עד מלוך מלכי צדק מולאי מחמד…״ וזה לא נעשה. או ייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו חסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.

״אבני זכרון״, כתב-יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו:

ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה עלה בדעתי להקריב התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת… להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…

לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו רבי יצחק קאנפנטון ותלמידיו, כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים. שכן העירפול וחוסר הבהירות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשר נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הדברים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלה ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה בכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים, כדבריו:

עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד ח״ו. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול רבי יצחק קנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמדי תלמידיהם, לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה וראשי הישיבות יצ״ו כולם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…

מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו-כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס; על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו ב״פולמוס הנפיחה״; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה. רבי אברהם נמנה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגאל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגאל החליט להשתקע שם ואף נשא שם אשה נוצריה. נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקורבי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה. לכך השיבו חכמי פאס על-סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האשה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ״ו [1566]. לפי זה זכה רבי אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה.

במבוא ל"עץ חיים" לגר"ח גאגין, מאת רהי משה עמאר שליט"א.

Brit Revue des Juifs du Maroc-Presente et annote par Asher Knafo-La vie juive a Mogador

Brit

Revue des Juifs du Maroc

Numero special

Salomon Hai Knafo

La vie juive a Mogador

Presente et annote par

Asher Knafo

Ot Brit Kodesh

Hiver 2008

Les quartiers de la ville

La ville se divisait ainsi en quelques grands quartiers :

*Le quartier du port, la maison de l'Achour (Dar l'Assor), "douanes", la Scala, caserne fortifiée au bord de la mer et faisant suite à la fortification du port.

*Le nouveau quartier jumelé avec le Méchouar, espèce de place publique, contenant une mosquée immense pour le sacrifice du mouton. La partie commerciale de la ville : ce sont des rues plus ou moins spacieuses, contenant de chaque côté des rangées de magasins ou boutiques dont quelques-uns abrités par des arcades, soutenus par des colonnes en pierres de taille. Hdada (forge), avec les commerçants en gros : Souk Jedid, marchands de tissus : Souk Smata, babouches et Chkara- sacs en cuir, que portaient les indigènes sur le côté opposé au poignard traditionnel. Souk Oika : épiceries. Quelques rues latérales comprenant des habitations indigènes, plus ou moins luxueuses, tout au moins à l'intérieur. Le marché abritait les marchands de toutes sortes, ainsi que les boucheries juives et indigènes, les vendeurs de poissons, les ferblantiers, les potiers, les savetiers, les tailleurs indigènes Juifs et Arabes, les bijoutiers, les marchands de tapis à la criée, les écuries pour les voyageurs, et plusieurs mosquées.

En principe, dans tous les marchés, il y a une nouvelle corporation, composée presque exclusivement d'Arabes, et reconnue de notoriété publique. Le Déllal (vendeur à la criée) passe dans la rue avec l'objet à vendre en criant le prix offert par un acheteur. Cet objet est adjugé à l'avant-dernier offrant, mais au prix du dernier. Si la dernière offre est de cinquante et un francs, ce sera le prix à payer. Cette différence servait à régler le Déllal et les droits de marché.

* L'ancien Mellah contenant des rangées infinies de boutiques avec toutes sortes de marchandises, sans que l'une fasse concurrence à l'autre. Toutes étaient plus ou moins bien achalandées. Dans les rues latérales, se trouvaient plusieurs habitations et mosquées plus ou moins bien faites.

* Le Mellah proprement dit : quartier juif, tel qu'il est dans les grandes villes marocaines, avec portes blindées fermant la nuit, avec un Caïd et un gardien de nuit dormant dans les alcôves emménagées sous l'arcade surmontée elle-même d'une tour gardant l'unique entrée du Mellah.

Ces habitations juives du Mellah de Mogador sont en en général assez bien agencées et proprement conçues pour être aérées naturellement. De chaque côté de la rue, les maisons sont accotées les unes aux autres, de façon à ce qu'elles communiquent toutes par les terrasses. Ces maisons sont composées de plusieurs étages, parfois plus de trois : une entrée unique à chaque maison, un escalier avec palier à chaque étage, (je n'ai connu qu'un escalier en colimaçon). Chaque étage carré ou rectangulaire était à ciel ouvert. Une galerie tout autour avec garde fou, une ou plusieurs pièces de chaque côté de la galerie. La terrasse renferme une ou plusieurs buanderies plus une pièce pour Soucca et parfois des W-C.

Fait curieux, la plupart des maisons, quoique des plus luxueuses, n'ont pas de W-C. Pour gagner de la place on a aménagé sur un des paliers, une marche plus haute au bout de laquelle on a percé le mur et installé une espèce de guérite et c'est dans cette guérite carrée, que l'on a installé le W-C. Au dehors, on voit ce balcon fermé et flanqué d'un mur supplémentaire déformant la façade de la maison. C'était original, mais cela enlaidissait les bâtiments. Les chambres étaient très spacieuses et hautes, percées de grandes fenêtres. Les femmes ne sortaient pas beaucoup, pour ne pas dire jamais, sauf dans des cas très importants ; mariages, décès ou pour aller à la synagogue.

Les murs étaient faits de pierre et de mortier, les ouvertures encadrées par des pierres de tailles. Le plancher était en terre battue et blanchi à la chaux. Les gens aisés couvraient le plancher avec des nattes en Halfa (crin), plus ou moins bien dessinées et peintes ou avec des carpettes ou des tapis. Les matelas étaient posés à même la terre.

Le lit était composé de deux matelas, l'un rembourré de paille et l'autre, celui du dessus, rembourré de laine, le tout couvert de draps blancs et de couvertures grandes et chaudes en laine blanche de fabrication locale. Les dessins, l'épaisseur et la qualité de ces couvertures, changeaient suivant l'état des finances du chef de la famille ou de la richesse du trousseau de la femme.

Souvent, comme il ventait presque toute l'année à Mogador, on fixait des rideaux en toile blanche qui descendaient du plafond jusqu'au garde-fou. Ils étaient enroulés sur des tiges en bois avec un système simple pour rouler ou dérouler le rideau, cela formait une boite carrée blanche au milieu de la galerie.

La plupart des maisons abritaient plusieurs familles, non par pauvreté, mais surtout par manque de maisons.

En effet, la ville étant petite, le nombre de maisons était limité par le peu de terrains disponibles. Les pères de famille mariant leurs enfants, faisaient habiter les jeunes mariés avec eux dans la même maison. De sorte que même les plus aisés se contentaient d'un étage pour toute la famille. Heureux encore si l'étage comprenait cinq ou six pièces. Par contre, il y avait des familles qui se contentaient d'une seule pièce pour toute la famille. Au rez-de-chaussée de chaque maison, le côté formant façade était percé d'ouvertures qui donnaient sur des magasins ou boutiques pour le petit commerce : alimentation générale, farine, semoule, sucre, thé, café, huile, lait en conserve, biscuits, sucreries, etc. Il y avait des espèces de kiosques dans lesquels se vendaient des boissons fortes, des vins en bouteilles ou au verre. Quelques-uns avaient quelques places assises.

Tout près, il y avait des marchands qui vendaient le matin, la soupe, le thé, le café, les beignets dont la consommation était très répandue et le soir ils vendaient des grillades de viande, des poissons frits, (Le poisson salé n'était pas connu chez nous), des piments piquants, des fruits en saumure, tels que les olives vertes et noires, les câpres, les figues séchées, les oignons, les aubergines etc.

Le Mellah où habitait la majorité des Juifs comptait chez nous jusqu'à vingt synagogues. Un autre fait existait au Mellah et même dans certains des quartiers que j'ai cités plus haut : les maisons étaient hautes, c'étaient les gratte-ciel de l'époque, (dans les autres grandes villes, à Marrakech notamment, les maisons ne comportaient qu'un rez-de-chaussée ou au plus un étage au dessus ce rez-de-chaussée.)

Le nombre de familles augmentant on a trouvé alors une solution. Dans certains passages où les murs avaient l'air de se pencher l'un vers l'autre, on a construit des arcades qui devaient les soutenir. On eut donc l'idée de poser sur ces arcades des plafonds en apposant des pierres supplémentaires. Certains passages ressemblaient maintenant à des tunnels. C'est pour cela que les rues étaient devenues obscures et humides.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031