ארכיון יומי: 30 במאי 2018


סיפורי הנביאים – מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

שב [הגביר] יחד עמו, ובהיכנסו אל הארמון מיהרה זֻלַיְחַ׳א {164} אליו, והיא בוכה ואומרת: ״מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד?״(שם, 25). אמר יוסף: ׳״היא שידלה אותי בדברים׳(שם, 26), ואני נמצא במאבק עמה מאז כניסתי לבית זה״. עמד פוטיפר להכות את יוסף בחרב שהייתה ברשותו, אך אלוהים הציל אותו, בכך ש״עד מאנשי ביתה העיד״(שם). ואכן, היה בארמון תינוק ישן, בן אחותה של זלֻיח׳א, והוא בן שישה חודשים, אשר דיבר ברשות אלוהים לאמור: ״הוי פוטיפר, אל תיחפז; אני שמעתי את קריעת הבגד; ׳אם כותנתו קרועה מלפנים, כי אז אמת בפיה, והוא במשקרים; ואולם אם קרועה כותנתו מאחור, כי אז היא המשקרת ובפיו האמת׳״(שם, 27-26). ו״כאשר ראה [בעלה] כי כותנתו קרועה מאחור״ (שם, 28), שכך כעסו על יוסף, ניגש אליה ו״אמר: ׳זוהי תחבולתכן. אכן תחבולותיכן נפתלות הן׳״ (שם). אחר כך ניגש אל יוסף ואמר: ״הוי ׳יוסף, הנח לכל זה׳(שם, 29), [כלומר] לסיפור זה, למען לא ישמעוהו הבריות, פן יגנוני על כך״. ולזליח׳א אמר: ״בקשי מחילה על חטאך, כי בחוטאים הנך״(שם).

פשטה השמועה ״בעיר: אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים״ (שם, 30). נזפו בה הנשים, גינו אותה על כך ואמרו: ״אנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה״ (שם). ״כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה״ (שם, 31), כלומר: הכינה להן מאכלים ויצועים, קישטה להן את המושבים, והזמינה את נשותיהם של הסופר, של השר, של הממונה על מסי הקרקעות, של הממונה על המזכירות, וכיוצא באלה נשות חבריו של הגביר.

وَقَالَ نِسْوَةٌ فِي الْمَدِينَةِ امْرَأَةُ الْعَزِيزِ تُرَاوِدُ فَتَاهَا عَن نَّفْسِهِ قَدْ شَغَفَهَا حُبًّا إِنَّا لَنَرَاهَا فِي ضَلاَلٍ مُّبِينٍ 30

30אמרו נשים בעיר, אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים. הוא הצית בה את אש האהבה, ואנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה.

فَلَمَّا سَمِعَتْ بِمَكْرِهِنَّ أَرْسَلَتْ إِلَيْهِنَّ وَأَعْتَدَتْ لَهُنَّ مُتَّكَأً وَآتَتْ كُلَّ وَاحِدَةٍ مِّنْهُنَّ سِكِّينًا وَقَالَتِ اخْرُجْ عَلَيْهِنَّ فَلَمَّا رَأَيْنَهُ أَكْبَرْنَهُ وَقَطَّعْنَ أَيْدِيَهُنَّ وَقُلْنَ حَاشَ لِلّهِ مَا هَـذَا بَشَرًا إِنْ هَـذَا إِلاَّ مَلَكٌ كَرِيمٌ 31

31 כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה, צא אליהן! בראותן אותו נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן, ואמרו, ישמרנו אלוהים! אין זה בשר ודם. אין זה אלא מלאך נפלא!

הערת המחבר : סכין: ר׳ ספר האגדה, מ (מתוך מדרש תנחומא). שם מסופר כי אשת פוטיפר כיבדה את אורחותיה באתרוגים ונתנה להן סכינים לקלפם, וכאשר הופיע יוסף הן חתכו את ידיהן כי לא יכלו לגרוע את מבטן ממנו.

כאשר הגיעו יישבו במקומותיהן, הגישה להן מגשי אתרוגים ודבש, כי זה היה מנהגן לפני האוכל, ״ונתנה סכין ביד כל אחת״(שם, 31). אחר כך קישטה את יוסף בהידור רב ו״אמרה: ׳צא אליהן׳(שם) צוחק ושמח, ובראש מורם, למען תראינה את חנך ואת יפי מראך״. אז שבה ונכנסה אליהן, והגישה לכל אחת מהן סכין וכלי, ובו אתרוג. וכאשר החלו  הנשים לאכול את האתרוגים, שלחה זליחיא לקרוא ליוסף לאמור: ״צא אליהן!״(שם). יצא אליהן, כפי שציוותה עליו, וכאשר חייך התגלו שיניו כמו היו פנינים סדורות, ופניו – כירח במילואו. ״כראותן אותו נפעמו מיפי מראהו״(שם) ומיד היה להן כאורח הנשים מתוך תשוקה אליו, ״עד כי חתכו את ידיהן״ (שם), בעודן חותכות באתרוגים, ואמרו: ״הוי זליח׳א, מעולם לא ראה איש עלם כגון זה שהרי הוא פיתוי לכל רואהו!״. אמרה להן: ״הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים, והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדבריי, יושלך אל בית האסורים ויהיה במושפלים׳ (שם, 32). אז אמר יוסף: ״ריבוני, טוב לי בית האסורים מלעשות את אשר תבקשנה״(שם, 33). ביקשה זליח׳א את רשותו של הגביר לאסור את יוסף, והוא התיר לה זאת. הכניסה אותו לכלא צר, מופרש מ­הכריות, ושהה שם ככל אשר רצה אלוהים.

قَالَتْ فَذَلِكُنَّ الَّذِي لُمْتُنَّنِي فِيهِ وَلَقَدْ رَاوَدتُّهُ عَن نَّفْسِهِ فَاسَتَعْصَمَ وَلَئِن لَّمْ يَفْعَلْ مَا آمُرُهُ لَيُسْجَنَنَّ وَلَيَكُونًا مِّنَ الصَّاغِرِينَ 32

32 אמרה, הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדברי, יושלך אל בית האסורים ויהיה כמושפלים.

 قَالَ رَبِّ السِّجْنُ أَحَبُّ إِلَيَّ مِمَّا يَدْعُونَنِي إِلَيْهِ وَإِلاَّ تَصْرِفْ عَنِّي كَيْدَهُنَّ أَصْبُ إِلَيْهِنَّ وَأَكُن مِّنَ الْجَاهِلِينَ 33

ובו אתרוג:«! על האפשרות שמוטיב זה התגלגל מן היהדות הקדומה בחצי האי ערב אל האסלאם, וממנו אל מדרשים מאוחרים שלנו, כמדרש הגדול, ראו לצרוס־יפה, תרבות, עמי 275-274.

״שני עבדים נכנסו עמו אל בית האסורים״(שם, 36). היו [אלה עבדים] של המלך, שם האחד: אַבְּרוּהַא, שר המשקים, ושם האחר גַאלִבּ, שר האופים. יום אחד באו שניהם אל יוסף, ושר המשקים אמר לו: ״ראיתי בחלומי כאילו המלך הוציא אותי מבית האסורים; ובעודי בארמון ראיתי לפתע ענף; נטעתיו והוא הניב אשכולות ענבים; נטלתי אותו, סחטתיו אל תוך כוסי והגשתיו למלך״ (השוו שם). אמר לו יוסף: ״מה טוב הדבר אשר ראית, כי מחר תצא מבית האסורים ותשוב אל משרתך, ואז ׳הזכר את שמי בפני אדוניך׳״(שם, 42). והאחר אמר: ״ואני ראיתי כאילו המלך הוציא אותי מבית האסורים ומסר לידי טס ועליו לחם. כאשר נשאתיו על ראשי, ראיתי עופות מנקרים בראשי ואוכלים מהטס ההוא״ (השוו שם, 36). אמר יוסף: ״המלך יוציאך ויצלוב אותך על מקום רם ונישא, והעוף ינקר את ראשך״(השוו שם, 41). למחרת הוציא המלך לחופשי את שני העבדים; את שר המשקים השיב למקומו, ואת שר האופים צלב, והעופות אכלו מראשו.

שהה יוסף בבית האסורים זמן רב. לאחריו ירד אליו גבריאל ואמר {166} לו: ״הוי יוסף, מיהו זה אשר עיצב אותך בצורתך הנאה?״. אמר: ״אלוהים יתעלה״. אמר: ״מדוע, אם כן, שכחת את חסדו של אלוהים עמך, וכיצד זה אמרת לשר המשקים הזה ׳הזכר את שמי בפני אדוניך׳ (שם, 42), והרי הוא כופר?״. אז צעק יוסף צעקה גדולה באמרו: ״אבוי לי, רחם עליי, הוי הרחמן!״, ונפל אפיים ארצה משתחווה. הוא נשאר בבית האסורים שבע שנים.

אחר הדברים האלה ראה המלך רַיְּאַן בן אלוָליִד בליל יום השישי חלום מופלא, דהיינו: הוא ראה ״שבע פרות בריאות בשר, והנה שבע פרות דקות בשר אוכלות אותן, ושבע שיבולים ירוקות, ואחרות שרופות״(שם, 43). הקיץ בבהלה, קרא לפותרי החלומות וסיפר להם את החלום. אמרו: ״זהו בליל חלומות, ואין לאל ידינו לפרש חלומות״(שם, 44). וכאשר שמע העלם, שר המשקים, את זאת, אמר: ״הוי מלכי, בבית האסורים יושב עלם, יוסף שמו, היודע לפתור חלומות. האם תרשה לי ללכת אליו?״. אמר: ״כן״. בא שר המשקים אל יוסף בבית האסורים ומצא כי שונה מראהו. וכאשר סיפר לו על חלום המלך, אמר יוסף: ״שוב אל המלך ואמור לו: ׳שבע שנים תזרעו כהרגלכם, ואת כל אשר תקצרו השאירו בשיבוליו, פרט לכמות קטנה אשר ממנה תאכלו. אחר יבואו שבע שנות רעב אשר יאכלו את אשר אגרתם לקראתן, פרט לכמות קטנה אשר אותה תשמרו. אחר תבוא שנה אשר בה יבורכו האנשים במטר, ובה יסחטו [את פריים]״׳(שם, 49-47). בא העלם אל המלך עם פירוש החלום. אמר המלך: ״מי פירש לך אותו?״. אמר: ״העלם היושב בבית האסורים, ושמו יוסף העברי. הוא פירש לי חלום עוד לפני כן, והתברר כי אמת הוא״. אמר המלך: ״הביאוהו אליי״ (שם, 50). בא העלם ובישר ליוסף לאמור: ״הנה המלך ציווה כי תצא״. אמר: ״חזור אל אדונך ובקשהו לברר את עניין הנשים אשר חתכו את ידיהן בסכינים ביום שבו הביטו בי״ (השוו שם). חזר שר המשקים אל המלך וסיפר לו זאת. אמר המלך: ״אמת דיבר; הביאו אפוא את הנשים אליי״. הובאו רק אחדות מהן, כי חלקן כבר מתו. וכאשר עמדו{167} לפניו, וביניהן זליח׳א, אמר המלך: ״מה היה לכן כי שידלתן את יוסף בדברים?״(שם, 51). שתקו מחמת הבושה מפני המלך, ואז שאל אותן בשנית. אמרו: ״חלילה לנו מאלוהים! לא מצאנו בו כל רע״ (שם), וזליח׳א אמרה: ״הוי מלכי, ׳עתה תצא האמת לאור: אני שידלתי אותו בדברים, והוא דיבר אמת׳״ שם). אמר המלך: ״הביאוהו אליי ושכנו אותו בכבוד״(השוו שם, 54). אחר כך קרא לאחד משריו, מסר לידיו את כתרו, את חרבו ואת סוסו שלא נהג לרכוב עליו אלא ביום של אירועים חגיגיים. יצא השר אל יוסף, הרכיבו על סוסו של המלך והביאו אל המלך. חיבק אותו המלך, הושיבו על היצוע באמצע מבנה הכיפה ואמר: ״הוי יוסף,מהיום תשב איתן על מכונך לפנינו ותהיה אמון על עניינינו׳״(שם). אמר יוסף: ״הפקד אותי על אוצרות הארץ, כי שומר אמונים אני ואיש דעת״(שם, 55).

קרא המלך לתושבי ממלכתו ואמר: ״הנה מיניתי את יוסף למשול עליכם ולהיות ממלא מקומי״, והם השיבו לו ב״נעשה ונשמע״. אחר כך ציוום יוסף לזרוע, והם לא הניחו מקום בלא שזרעו בו, ואף במעמקי הוואדיות ובראשי ההרים זרעו. וכאשר קצרו את היבולים ציוום לאחסן אותם בשיבוליהם, והם עשו כן במשך שבע השנים הטובות. לאחריהן עצר אלוהים את המטר, והארץ לא הצמיחה לא גרגר ולא עלה ירוק. אז נאספו הבריות אל יוסף ואמרו: ״אדון אדיר, כבר אזלו המזונות מבתינו; מכור נא לנו מן המזון הנמצא אצלך״. נעתר להם יוסף ומכר להם בשנה הראשונה תמורת דינרים, בשנה השנייה – תמורת תכשיטים ואבני חן, בשנה השלישית – תמורת מקנה וסוסים, בשנה הרביעית – תמורת משכנות ובתים, בשנה החמישית – תמורת גנים ושדות, ובשנה השישית – תמורת עצמם ובשרם, עד כי היו לו לעבדים. ובהגיע השנה השביעית האכיל הוא אותם, כי היו עבדיו.

הסבל והרעב אשר פגעו בעם פגעו גם בזליח׳א. היא מכרה אפוא את כל נכסיה בתמורה למזון, והייתה לשפחה ליוסף. יום אחד ניגשה אל יוסף ואמרה: ״הוי יוסף, השבח למי שהפך {1és} עבדים למלכים ורומם אותם בעבור צייתנותם לאלוהים, ואילו את האדונים השפיל משום מרידתם בו. אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, ואין לו שותף״. אמר יוסף: ״מי את, אישה?״, אמרה: ״אני זליח׳א, אשת האדון [פוטיפר], והזכירה כי היא זקוקה למזון. אז בכה יוסף ואמר לה: ״הנני שולח לך את כל הדרוש לך ומשיב לך את כל נכסייך ועבדייך, ותשובי להיות גברת כפי שהיית״. אחר כך נשא אותה לאישה בסיוע עדותו של המלך רַיְּאַן בן אלוַלִיד ובנוכחות מלכי מצרים. ואלוהים השיב לה את יופייה, את חנה ואת נעוריה, וכאשר בעל אותה מצא שהיא בתולה. אז אמרה לו: ״בשם אלוהים, שום גבר לא נגע בי, ובעלי פוטיפר לא יכול לעשות כן כי היה חסר כוח גברא״. אחר כך ילדה ליוסף שני ילדים, האחד נקרא אפרים, והשני מנשה.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה-״!אתם הדבקיים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום:"

״!אתם הדבקיים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום:"

אוהחה״ק מביא דברי הרמב״ם על שבעה שמות שאינם נמחקים והמוחק לוקה. כן מובא הכלל שהאותיות הנטפלות לשמות הקודש מלפניהן, מותר למוחקן ואילו האותיות נטפלות לשמות ה׳ אחריהם אינן נמחקות: ״והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים ב-ה' פירוש ולפי ששם זה המיוחד, שם הויה, אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו כגון ל – ה׳, ב – ה/ כ – ה׳ ואותיות אלו אין בהם קדושה ומותר למוחקם ואם כן תהיה דבקות ישראל ב – ה׳ בדרך זה שאין ה׳ מקדם, לזה גמר אומר ״אלקיכם״, פרוש דבקות זה שאתם דבקים ב – ה' אינה כדבקות האותיות שמלפניו, אלא כאותיות שמלאחריו שהם (אותיות) כ״ם של ״אלקיכם״ שהם קדושים כשאר אותיות של השם״

עם ישראל בדבקותו בקב״ה, הינו במדריגה של האותיות הסמוכות לשמות הקודש שאינם נמחקים מלאחריהם וכמו שאותיות אלו מקבלות קדושה ואינן נמחקות, כך עם ישראל אי אפשר להכחידו והם בבחינת ״אחרי ה׳ תלכו״.

רעיון דומה מצאנו בדברי רבי יעקב אבוחצירא ב״מחשוף הלבן״: ישראל הוי בגימטריה ראשי התיבות של עשר ספירות שהן עשר מידות, עשרה אורות והנהגות בהם מנהיג הקב״ה את עולמו. ישראל = כח״ב גג״ת נהי״מ. (ר״ת כתר חכמה, בינה, גדולה (חסד), גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). להורותינו גדולתו של עם ישראל האחוז בשם יתברך ומי שמבקש לפגוע בעם ישראל, כמבקש לפגוע בכבודו של הקב״ה, אבינו שבשמים. כך אומר רשב״י בהקדמת תיקוני הזוהר ב״פתח אליהו״: ״ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלץ עשר, אתחשיב ליה כאילו אפריש בך״.

אתה הקב״ה, מקשר את עשר הספירות ומייחד אותן ומאחר ואורך משפיע בתוכן, כל מי שמפריד אחת מחברתה מאלו עשר הספירות, נחשב לו כאילו עושה פירוד באלוקות חלילה, שהרי אנו מצווים ליחד שמו יתברך וזהו שבחו של עם ישראל המייחד שמו יתברך בכל יום, ״ה׳ אחד״ והקב״ה גומלנו כל טוב ואומר עלינו ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ כמאמר רבותינו בגמרא בברכות.

עוטר אור

שיר לכבוד רבינו

״אור החיים זרח מעל ראשינו״

לחן: ״אברהם אבינו פאדרי קרידוס״ (האבא היקר).

המחבר: אורי חנניה אלנקוה.

  • "אור החיים זרח מעל ראשינו"

כְּעַמוד האש האיר נתיבותינו

דברי תורתו הִנָּם נֵר לרגלינו

הוד קדֻשָּׁתוֹ מופת לבני עמנו

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רִבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר…

 

השיב אֹתָנו מֵעֲווֹנֵינו

אור החיים הקדוש ברית נָטַר

עִטֵּר בתכשיטי זהב לתורתנו

  • עם תלמידיו בַּתִקּוּן וּבַזִיאַרָה
  • אל רשב״י עלה בדחילו הָהָרָה

אמר איך אֶעֱלֶה למקום השכינה

גנח וְנִזְדַּחֵל ביראה וּבִרְנָנָה

  • רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רִבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר…

 

  • נודע לחסידים מהבעל שם טוב

על ידי גיסו רבי גֵּרְשׁוֹן מִקִּיטוֹב

בבית המדרש כְּנֶסֶת ישראל

ובישיבה של מעלה ליודעי הָאֵל

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רִבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר…

 

  • בסתרי תורה כל רז לָא אֲנִיס לֵיהּ

ביד החזקה מקושיה פַּרִיק לֵיהּ

רוח הקֹדֶשׁ בו נִשְׁקָפָה

אֲמָרָיו נאים מְישְׁרִים הַהַשְׁקָפָה

  • רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רִבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר…
  • הן זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אור לישרים
  • כִּדְרָמַז רבינו לרב העדרים

רִבִּי ראובן פתח בתשובה

 ישיבת אור החיים מַרְבָּה אַהֲבָה

רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רִבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר…

ספר במדבר – פרשת "בהעלותך". מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

 ספר במדבר – פרשת "בהעלותך".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –

יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

"שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

"הרי כל יום כעושה מחדש – שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה…

ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים. דלא קביעי נרות" (רבנו "אור החיים" הק' לפס' הנ"ל).

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

               סמל לקיום מצוות מתוך התחדשות והתלהבות (זוהר הק', ורבנו אוה"ח הק').

פרשת המנורה נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת. על כך אומר רש"י ע"פ המדרש:

"חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

המדרש אומר: הנשיאים הקריבו את אותו קרבן, ובכל זאת, כל נשיא הביא לידי ביטוי את דעתו, אישיותו וכוונתו, לכן התורה האריכה וחזרה על כל קרבן וקרבן, למרות שהיה ניתן לכתוב: "כל הנשיאים הביאו את הקרבן קערת כסף אחת… ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער וכו'. ללמדנו חשיבות הכוונה.

את זה היה חסר לאהרן, היות ובהקרבת הקרבנות הרגילים, הוא מוגבל בחופש הכוונה, לכן חלשה דעתו.

רבנו "אור החיים" הק' שואל, מדוע במצוות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'?

על כך עונה רבנו: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת, לבין חכמים: האם בתי הנרות בקני המנורה ניתנים לפירוק מהמנורה, או לא ניתנים לפירוק, ורק ניתנים להטיה כך שיוכל להטיבם ולנקותם לפני ההדלקה.

רבנו אוה"ח הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במדבר ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. רש"י מפרש: "להוציא מליבן של מפרשים, נרות היו עושים מגופה של מנורה ואדוקים בהשהרי כתיב 'ואת המנורה ונרותיהם' מה שהזכיר את הנרות בפני עצמם, ולא שאר מעשה המנורה בפני עצמם גביעים, כפתורים ופרחים, מכלל שלא היו הנרות אדוקים. והואיל ואין אדוקים בה, נראה כמעשה אחר, וצריך להזכיר נרותיהם, אבל שאר המלאכות שהיו אדוקים בה, אינו מזכירם שנקראים על שם המנורה…". ראיה עצומה מדברי רש"י, כדעת רבנו אוה"ח הק'.

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר" וכן "ואמרת". לצורך מצות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה…

רבנו אוה"ח הק' מסביר את חשיבות מצוות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים, שכאמור, הוא מוגבל בכוונה.

 רבנו אוה"ח הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, ודבר הבא לידי ביטוי בקיום המצוה מתוך התלהבות. כלומר, את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה. לכן, סביר להניח שמצוות ההדלקה היומית של המנורה, היית מתוך חונכות, התלהבות והתעלות בבחינת "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.   

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזין אותה ממקומה".

רבנו מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצווה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו אוה"ח הק' במדבר ח א-ב).

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגומר, ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר, אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן"

הזוהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצווה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במדבר ח, ג).

.רבנו אוה"ח הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

רבנו אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן – כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלוקי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי…', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאוה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "… מבשרי אחזה אלוקה" (איוב יט, כו).

ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף את מהותו. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א' = אלופו של עולם. דם' = החלק הגשמי באדם.

.לאור דברי רבנו "אור החיים" הק', ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'. אלא, החידוש: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה מידי יום, מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות, כאילו הייתה לו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

מוסר השכל: לאור דבריהם הק' של הזוהר הק' ורבנו "אור החיים" הק', ניתן לומר:

כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים,

עלינו להתכונן בבחינת "תיכון תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

 כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה,

 ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה.

התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון.

"אל מול פני המנורה"יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

 אל מול פני הנר המערבי – הפונה לקודש הקודשים

(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ג, ח, יב. רבנו אוה"ח הק' לפס').

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה – מתוך התלהבות.

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), המנורה כסמל לטהרה. המנורה גם זכתה כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה, בבחינת: "נר ה' – נשמת אדם" (משלי כ, כז).

הדימוי הכי מפורסם לו זכה אור המנורה, הוא הדימוי לתורה, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" כדברי רבנו בחיי (משלי ו, כג). כלומר, הארת הנשמה תהיה, רק ע"י לימוד תורה.

קיום מצווה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. כידוע, אדם העושה עבירה, מקזזים לו במצווה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת בקיום מצוות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

מספרים על עשיר אחד שעסק בגמילות חסדים אבל נמנע מלימוד תורה. בהגיעו לבית דין של מעלה, ניתן לו מפתח לאחת המחלקות בגן עדן, עקב מצות גמילות חסדים אותה קיים. לתדהמתו, כאשר פתח את המחלקה, הוא נדהם לגלות שהמקום אפל וחשוך, אבל מריח טוב.

האיש שלנו חזר לבית הדין ואמר: כנראה ששכחתם להדליק לי את האור. תשובת בית הדין לא איחר לבוא: נאמר "כי נר מצוה – ותורה אור". אתה עסקת רק בגמילות חסדים בבחינת 'נר מצוה', ובגן עדן מתעסקים בעיקר באור. אם הייתה לומד תורה, היית זוכה לאור.

"אל מול פני המנורה":  

רש"י אומר: "אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף המנורה". הפתילות של שלושת הנרות מכל צד, מוטות ומכוונות אל מול הנר האמצעי.

רשב"ם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות – להאיר את השלחן", ע"פ הפס': "וישם את המנורה באהל מועד – נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות מ, כד).

הרמב"ם: "ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולן פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקודשים, והוא הנקרא נר מערבי" (הלכות בית הבחירה ג, ח, יב).

העולה מדברי קדשו: הביטוי "פני המנורה", רומז לנר האמצעי המהווה מרכז פני המנורה, וכן לפנימיות קודש הקודשים שם מוצב ארון הברית – סמל התורה.

הגמרא אומרת: "אל מול פני המנורה יאירו – זה נר מערבי, שממנו היה מדליק ובו היה מסיים" (שבת כב ע"ב). התוספות (שם) מוסיפים: שהיה מדליק תחילה מנר מערבי את שאר הנרות, אח"כ היה מדליק את הנר המערבי משאר הנרות {לאחר שכובה קודם לכן).

כמו כן, כדי לראות את הנס של הנר המערבי שדלק כל העת, למרות ששמו בו אותה כמות שמן כבשאר הנרות.

רבנו יצחק אברבנאל אומר: שבעת הנרות שבמנורה, רומזים אל שבע החוכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי, והוא היה פונה אל קודש הקודשים – לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון" (שמות כה).

 "בעל הסולם" לזהר הק' אומר: שבעת הקנים כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר הנר האמצעי כנגד הנצח – אותו מסמל משה רבנו, עמוד התורה. ידוע שנשמת האדם כלולה משני הפכים: יצר הטוב הכולל שבע ספירות של קדושה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות המאירות כל אחת בנפרד, כאשר במרכז פני המנורה – הנר האמצעי המסמל את הנצח שזה משה רבנו המהווה "פני המנורה". כנגד היצר הטוב, קיים  היצר הרע המסמל ז' מידות של טומאה, כאשר המשותף להן – אהבה עצמית.

בקודש ישנם שלושה כלים: א. שלחן לחם הפנים. ב. המנורה. ג. מזבח הקטורת.

הזוכה לשמור את התורה אותה מסמלת המנורה, הוא זוכה לפרנסה טובה אותה מסמל לחם הפנים, וגם זוכה להישארות הנפש בעולם הבא, אותה מסמל מזבח הקטורת.

ביום כיפור, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר את הקטורת. הוא מניח את הקטורת ליד ארון הברית ואומר: "שובי נפשי למנוחייכי, כמו עשן הקטורת העולה מעלה. הזהב – מסמל את הטוהר והנצחיות של הנשמה.

רבנו האלשיך הק' אומר: המנורה מסמלת את המידות הטובות בהן עלינו לנהוג.

"מקשה זהב" – יחידה אחת בלי פירוד ומחלוקת, כמו אהרן הכהן המסמל את אהבת השלום, ועליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

"ירכה" – קדושת הברית, ע"פ הכתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה).

"גביעיה" – שלא להשתכר. "כפתוריה" – להתקדש במאכל ובלבוש. "צדיק אוכל לשובע נפשו", ומתלבש בצניעות.

"ממנה יהיו" – הכל יהיה טהור כמו זהב המנורה. על האדם לנהוג בקדושה ובטהרה, בבחינת "קדש את עצמך במותר לך" – כדברי הרמב"ן לפס' הראשון בפרשת "קדושים" – קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (יט, א).

רבנו חיים ויטאל אומר: "היסוד של קיום המצוות, הוא ע"י המידות הטובות". התורה לא ציוותה על המידות, משום שהן טבעיות באדם, ולא צריך לצוות עליהן.

רבנו אוה"ח הק' אומר: שבעת הנרות, רומזים לשבעים אומות בעולם, כאשר כל נר רומז לעשר אומות.

כל הנרות מכוונים לנר המערבי המסמל את עם ישראל. כמו כן, ששת הנרות נכבים בלילה, כך אומות העולם. הנר המערבי המסמל את ישראל לעומת זאת, אינו כבה.

רבנו מוסיף: הארת הנרות בלילה, מסמלת הארת הגלות. בבוא משיח צדקנו בבחינת "אתא בוקר" (ישעיה כא, יב), יכבה נר האומות, ונר ישראל יאיר – "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).

מהפס' הנ"ל לומדים חז"ל, שהגאולה מגיעה בשלבים, דוגמת המדרש על רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, ככתוב במיכה (ז, ח): 'כי אשב בחושך – ה' אור לי" (ירושלמי ברכות).

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצווה – ותורה אור".

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשתנו "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט, עד שנתעלה כשלהבת.

רבנו אוה"ח הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה. וכדברי קודשו:

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו" (רבנו אוה"ח שמ' טו' כו').

מוסר השכל: את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אורה ושמחה, אהבה והתלהבות רבה, לשם שמיא, והסקת ההלכה.

 בחלק מהשיעורים בבתי כנסת, ישנם בודדים המחכים  עם סטופר ביד, לאות הסיום של רבי חנניא בן עקשיא …

המסמל את סיום השיעור.  זו לא הדרך – היות וכל מילה נוספת בתורה, תהיה ברוכה וחשובה , כמנורה הטהורה.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם…

 כי ה' דיבר טוב – על ישראל" (במדבר י, כט).

כדי להכניסם מיד לארץ ישראל, כבר במסע הראשון.

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא), במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר המראות של מעמד קבלת התורה בהר סיני, המשיכו להשפיע על העם.

יעודו של המסע הראשון, היה ארץ ישראל, כדברי רש"י לפס': "ויאמר משה לחובב… נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במ' י, כט): "מיד עד שלושה ימים – אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון – נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים".

הרב הירש מסביר את הביטוי "מתאוננים" – מלשון אונן – אבלות. כלומר, הם התאבלו על עצמם כאילו הם כבר מתים. למרות שהענן היה מעליהם, ארון הברית הלך לפניהם, והמן בפתחיהם, הם הרגישו כנראה מחנק וניתוק מהעולם, ובפרט שעד תמול שלשום היו עבדים.

הריב"ש אומר שהם התלוננו לא רק על טורח הדרך, אלא על עצם הכניסה לארץ, מחוסר אמונה בה' ובכוחם לכבוש את הארץ מידי הכנעני.

עונשם היה: "ותבער בם אש ה' – ותאכל  בקצה המחנה" (במ' יא, א). רבי שמעון בן מנסיא אומר: "בקצינים שבהם ובגדולים". חכמים אומרים: במוקצים שבהם לשפלות, אלו ערב רב.

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במ' י לג).

"ויסעו מהר ה' –  סרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"ב)

'ויסעו מהר ה'…":  מהביטוי הנ"ל,  בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חייא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו.  וזו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו', עליהן נלמד בהמשך הספר.

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

  הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

 הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

גם מהפס' הבא ניתן ללמוד, שהקב"ה רצה להכניס את בנ"י לארץ, כבר במסע הראשן: "ה' אלוקינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דברים א, ו)..

ה"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך. ובנחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו אוה"ח הק'. י, לה).

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במדבר יא, א).

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

"ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל בג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

רבנו אוה"ח הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם).

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

"קומה ה' ויפוצו אויבך – הן הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י,  מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו.

 כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

א. אי אהבת התורה {רמב"ן}.

ב. "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

           "ותדבר מרים ואהרן במשה…" (במ' יב, א-) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו "אוה"ח הק'.

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו, ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה. רואים שאין לאיש ביטוח על לשון הרע. על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים". מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו מחויבים לזכור בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אחרי תפילת שחרית.

רבנו אוה"ח הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב "וישמע ה' והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – "והנה ידו מצורעת, לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במ' יב, ו – ח).

 רבנו אוה"ח הק' מסביר בהרחבה ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. פירוש, אם יתנבא בכל עת שירצה… ג. "השגת בחינת הדיבור…" כדברי קודשו.

בהמשך מרחיב רבנו על השוני בין משה רבנו לשאר הנביאים.

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי".

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתיחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

"… ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במ' יב, ח). רבנו "אוה"ח הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו…" כדברי קודשו. כמו כן, למרות שלדעת רבנו, משה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

"ויצעק משה אל ה' לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה, כפי שנאמר ע"י אהרון: "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

מנורת הנביא זכריה,

 וסמליה גם לדורנו.

 (זכריה ב, יד – ד, ז מתוך ההפטרה).

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב … ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר ה'".

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה. (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה וכו'". לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר ה' אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

המלאך אומר לנביא : "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור,  והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול". יהפוך "למישור" ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

 גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב" עונה המלאך: "אלה שני בני היצהרהעומדים על אדון כל הארץ".

"אלה שני בני היצהר

העומדים על אדון הארץ".

זהו המסר המרכזי של החזון הנבואי:

שיתוף פעולה בין הכהן הגדול למלך המשיח,

כסמל לשיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית,

בין הרבנות לראשי השלטון  (זכריה ה, יד).

הפסוקים הנ"ל, מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כדברי מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו". לכן, הנביא פונה לשני המנהיגים:

המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר לבית דוד, והקב"ה הבטיחו, שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב, כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" (מצודת דוד לזכריה ד' ו').

המנהיג הרוחני – הכהן הגדול, לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. שניהם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי רש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע.

מוסר השכל: עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים, והמושבים תעשה את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם, כדי להוביל לשיתוף פעולה ואחדות המחנה, בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו", כמו שני בני היצהר.

"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור,

                        והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" (זכריה ד, ז).

הנביא זכריה אומר, שגם מלך גוג באחרית הימים המסומל כ'הר הגדול',

לא יוכל לעכב את בוא מלך המשיח שיכין את התשתית לבניין בית המקדש.

וכדברי קודשו: "על מלך גוג יאמר 'מי אתה'. ר"ל, מה כוח יש בך התחשוב שאתה הר גדול

 לעמוד בפני המשיח, לבל יוכל לעבור. לא כן, כי למולו תהיה כארץ מישור, ובקל יעבור.

ר"ל, לא יהיה בך כוח לעכב מה ע"י.

'והוציא' – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד.

'תשואות' – אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו:

 הנה לאבן הזה יש לה חן רב, כי היא טובה וחשובה עד מאוד".

יבנה המקדש במהרה בימינו אמן סלה ועד.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענווה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד בפס שבמרוקו.

ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד של פס.

סבא דמשפטים הרב הראשי למרוקו וירושלים הרה"ג שלום משאש ע"ה, מספר בספר "נחלת אבות" את המעשה הבא: יום אחד, חוזר רבי יהודה אבן עטר מבית המדרש שבפס, כדי לסעוד את נפשו בביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות.

 רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".

רבי יעקב אבן צור עובר גם כן ליד חנות הפחמי, ולהפתעתו הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות הזאת זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…". "מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהדה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לי היות והוא עשיר. שאלות בעניני הלכה, בוודאי שיענה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים מפאת ענוותנותו. רבי יהודה הוסף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו".

היעב"ץ התפעל מדברי גדול הדור דאז מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה. 

רבנו יעקב אבן צור זיע"א – הראב"ד של פס שבמרוקו המכונה היעב"ץ, נתן הסכמה לרבנו "אור החיים" הקדוש לספרו הראשון "חפץ ה'" על מספר מסכתות בגמרא: ברכות, שבת, הוריות, חולין וכו' וכך כתב: "ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

 רבנו יהודה בן עטר זצ"ל ראש בית הדין בפס שבמרוקו, המכונה "רבי יהודה לכביר = הגדול", כתב בהסכמתו לרבנו: "ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פסוקים "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקבה"ו, חדי בפלפולא דאורייתא".

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו "אוה"ח הק'. גם הם, נתנו לו הסכמה, וכך כתבו: "…אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו חיים בן עטר זיע"א בהיותו בן 35, הם צפו עתיד מזהיר, כמו בושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה "רבא אחוי לשמי טללא}. אביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.

רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.

 אכן, הרבנים הגאונים, עמדו על טיבו של רבנו ה"אור החיים" הק' כבר בספרו הראשון, וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו, שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הרבים, ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

Shamir240298@gmail.com    –   0523-240-298

לע"נ הצדיק אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא החכם השלם כמוה"ר רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה. רבי יחייא חיים אסולין ע"ה. רבי לוי אסולין ע"ה. רבי חיים מלכא בר רחל, רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. הצדקת חנה בת מרים ע"ה. הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה, ישראל בר חנה ע"ה..

בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה. יששכר בו נזי ע"ה.

 

 

 

 

 

 

סיפורי סימו ופרחה…מאת סימו וולד רבי מכלוף-אתר קוסקוס

לסימו וולד רבי מכלוף שלומות.

סיפוריך המופלאים שמורים עמי ומעיין בהם לעתיםאני מבקש את רשותך להעתיקם כמות שהם ובשמך כמובן, לאתרים אחרים בהם אני פעיל.מיותר לציין שאלו אתרים של תרבות מרוקו.

שבת שלום וולד רבי מכלוף.

אלי פילו

אלי פילו יקירי

לכבוד הוא לי …אתה יכול להעתיק את הספורים ולשבצם באתרים אחרים והכל כמובן יעלה לך בצלחת מרק "טייפור דלחרירה"….חחח

שיהיה כל טוב והאמת שיש עוד כמה ספורים בדרך ורק צריך קצת זמן כדי לכתוב אותם כאן מקווה שנמצא את הזמן

סימו וולד רבי מכלוף

רק ספר לי בבקשה לאן אתה מעתיק  אני רוצה גם להכנס לשם

 

חברים וחברות מה שלומכם חביביי חזרתי אחרי תקופה ארוכה של מעצר ממושך והכל בגלל …

פרחה כמובן המזרובה שכנעתי אותה לפני פורים לנקות את התריסים כי פסח כבר בדרך….

ואנחנו גרים כידוע בקומה 8 , לפני שהתחילה לנקות דברנו על הילדים ועל כך שאנחנו כבר מבוגרים אמרתי לה אני כל מה שיש לי אני נותן לילדים מהאשה הראשונה רק שמעה את זה התחילה לצעוק ולקלל ואני רק רציתי לתת לה  כוס מים שתתרגע…

איך שאני מגיש לה את המים החלקתי ובלי כוונה דחפתי אותה מהחלון  וועלייה פרחה נפלה מהקומה ה-8 אני איך שאני בוכה על התריס שנשבררר נכנס לפוליסססס אדוני אתה עצור שאלתי על מה עוצרים אותי?

אמר שאני זרקתי זבל לרחוב מקומה 8 אני סימו בן יעיש זרקתי זבל מקומה 8 איך שאנחנו יורדים במדרגות מי עולה? פרחה למזרובה והיא צועקת זוזו אני יהרוג אותו זוזו ואני מזה תחלאת.. חיבקתי את השוטר רק שלא תרביץ לי.

בנת לחרימייה לא קרה לה כלום וועלייה השוטר שאל רוצה מעצר עניתי מותק מוכן גם לכלא רק קח אותי מפרחהפרחה שנולדה ב1918 בעיירה טרודנט במרוקו הגיע לגיל מבוגר והיא בת 119 לא רשמי, למה לפי הסיפורים שלה היא בת 170… נולדה לפני כולם והכי כואב שגם  כל החברות שלה והנכדים מתו ורק היא נשארררה קלטסחחה

בקיצור קראו לה לשחרר אותי בערבות  אמרה להם לא חותמת הננק יבקא… לא רצתה שאני ילכלך לה את הבית… שנה שעברה אכלה 2.5 קילו של חרוסת כל החרוסת של הבית כנסת ששמרתי בבית. ואין לה לא סכרת ולא לחץ דם ולא כלום חייה רעה אמרתי לה השבוע ראית מזל השכנה,וחווה הרומניה נפטרו חבל כל הטובות הולכות ורק את נשארת….

מה אני יגיד לכם עכשיו אני מחפש מקום לעשות בו את החג אולי נמשי ענד חח'ת ממה דישכנה פבאר שבע… אם אתם מכירים אולי… קוראים לה ימנה בנת תמו נולדה בשנת 1911 יש לה כתם שחור לבן על הגב…. תעזרו לי בחייכם תעזרוווו אני בזזזזז"וווווו

ובהזדמנות זו : למסירה לבית חם ואוהב חתול גדול העונה לשם פרחה

                מתאים לבית שיש בו זקנים בני 120 לפחות,נוחה,

                והכי חשוב יודעת לנקות חלונות בלי למות…..

תמשיכו לעקוב אחרי מעללי פרחה מבטיח להמשיך לעדכן סימו

Recent Posts

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031