ארכיון יומי: 8 ביוני 2018

עמוד 1 מתוך 11

Le Mossad – Michel knafo-Un doigt accusateur

Un doigt accusateur

Qui sont les olim arrivés du Maroc en Israël? Comme nous l'avons dit, 8% étaient des habitants des villages. Le reste était d'une manière ou d'une autre, lié à la culture occidentale. Ce fait contredit totalement le préjugé que la majorité des  olim n'avait pas été en contact avec la culture occidentale jusqu'à leur arrivée en Israël. Plus encore, si nous retenons le critère de la formation professionnelle, il n'est pas différent de celui des olim venus en leur temps d'Europe Orientale: -49% des olim étaient des artisans; tailleurs, cordonniers, mécaniciens, etc… dans 41 branches différentes. 21.4% étaient liés aux professions commerciales: commerçants, boutiquiers, vendeurs, bouchers – dans dix branches du commerce; 21% des ouvriers ou travailleurs de la terre. Mais 17.6% étaient liés à des métiers considérés comme modernes: comptabilité, enseignement, employés, rabbins, dentistes, économistes; et ce pourcentage n'est pas inférieur à celui des olim "ashkénazes" de la même époque.

De plus, même si on accepte cette fausse croyance du manque de culture des olim du Maroc, cela ne ferait que renforcer le doigt accusateur envers les habitants d'Israël pour avoir aggravé la situation. Il y a en effet un fait irréfutable: 48.4% – près de la moitié – des olim du Maroc étaient, à leur arrivée, des adolescents de moins de 16 ans. Pourquoi ne les a-t-on pas éduqués et "civilisés" comme il le fallait, alors qu'il n'y a rien de plus facile que d'éduquer des enfants? Si aujourd'hui, vingt ans après leur Alyah, on invoque leur manque de culture, la faute en incombe avant tout au système éducatif israélien. Au rapport des éducateurs envers les enfants des olim; à l'incapacité de répondre à l'attente d'enfants assoiffés d'apprendre. Depuis la Alyah des "Bilou", aucune autre vague d'immigration n'a amené un tel pourcentage d'enfants, et c'était là le plus beau cadeau offert par le judaïsme marocain à Israël.

Il est faux d'avancer que les juifs riches et éduqués du Maroc ont émigré en France. Les départs vers la France et les autres pays n'a englobé qu'entre 5 à 8% de tous ceux qui ont quitté le Maroc, ne dépassant pendant des années le taux de croissance démographique naturel de la population juive.

Certes nous ne disposons pas de données statistiques précises sur la formation professionnelle de ceux qui ont choisi la France, mais il est possible de supposer qu'elle n'était pas différente de ceux qui sont venus en Israël. Mais en France, contrairement à Israël, la communauté juive, le Consistoire, s'est occupée de ces immigrants. Elle ne les a pas envoyés dans des maabarot (ou dans des bidonvilles), agglomérations reculées, leur disant: "débrouillez-vous!" mais a tout fait pour qu'ils s'intégrent à la vie de la communauté et à ses institutions.

Les juifs d'Algérie, de Tunisie et du Maroc qui se sont installés en France, ont doublé, sinon triplé la population juive de ce pays, et la communauté n'en a pas été effrayée. Au contraire, elle en a été heureuse et leur a permis de prendre des postes de premier plan, conformément à leurs talents. Alors qu'ici la majorité des olim ont été dirigés vers des agglomérations éloignées et on leur a dit "continuez à vivre comme dans votre pays d'origine!" sans même vérifier si cela était possible, sans tenir compte ni de leurs talents, ni de leurs métiers. Et eux ces juifs candides qui avaient vu leur rêve se réaliser, ont obéi et sont allés là où on les a envoyés, alors que les anciens – ashkénazes comme sépharades – ne se sentaient pas concernés par la vision de la réunion des dispersés, ne se préoccupant pas de cette grande tribu éloignée qui venait d'arriver. Seuls quelques visionnaires isolés comme Louba Eliav et Rivka Gover avaient senti la grandeur du miracle.

Une minorité mégligeable

Et voilà que les graines semées – presque à la volée – dans le désert du Néguev, en Galilée, dans les petites agglomérations à travers le pays, ont commencé à pousser. Les villes de développement se sont agrandies et renforcées; et de ces immigrants venus du Maroc font leur apparition des dirigeants qui ont su prendre en mains les destinées de leur communauté. Soudain le Yichouv (anciens du pays) se comporte avec respect envers les villes d'immigrants: Dimona, Yavné, Kiriat-Gat, Ofakim, Sdérot et Beit-Shean.

Il ne pouvait croire que certains "Marocains", certains des isolés qui avaient quitté la respectable tradition de leur communauté, éblouis par les grandes villes – n'étaient pas eux les véritables représentants authentiques de cette grande communauté. Le Ychouv a voulu généraliser à partir de ces cas isolés sur toute la communauté. Certes, il est vrai que parmi les dizaines de milliers de olim venus du Maroc, il y avait certains dont le mode de vie n'était pas tout à fait adapté au vingtième siècle, et qu'il y avait des villages où la technologie moderne n'était pas encore arrivée, mais ce n'était qu'une minorité négligeable. Il faut donc chercher d'autres causes au sentiment de discrimination des juifs du Maroc.

Ceci dit, il me semble qu'il y a une grande exagération dans le phénomène de pitié de soi de cette communauté. Au lieu d'être fière de ce qu'elle a, elle cherche à se défendre et à s'excuser, tendant à interpréter de manière irrationnelle des faits simples. Comme ce brillant professeur qui avait expliqué aux journalistes combien il avait été humilié d'être pulvérisé au DTT en arrivant à Haïfa à l'âge de 10 ans. Pourquoi ressentir cela comme une humiliation? Moi-même j'ai subi à plusieurs reprises le même traitement. Moi aussi, en descendant d'un avion avec des olim que l'on craignait être atteints de poux, j'ai été aspergé en même temps qu'eux – et je ne m'en suis pas senti humilié le moins du monde, pas plus que les membres de équipage. Deux heures plus tard, ne nous étions-nous pas retrouvés à déguster une bière dans un bar?

Le judaïsme marocain est porteur d'un grand patrimoine juif. Une tribu qui n'a pas connu les mariages mixtes, qui toute entière – religieux comme les moins religieux – a le plus grand respect pour la tradition d'Israël. Entre parenthèses, même les musulmans montraient le même respect, s'abstenant dans les villages d'occuper les maisons de prières juives abandonnées, par respect pour leur sainteté les juifs du Maroc n'ont pas laissé derrière eux les déshérités, les vieux, malgré les protestations de l'Israël "civilisé". Le judaïsme marocain portait en son sein une culture juive brillante et c'était là son dénominateur commun.

Un jour deux jeunes sont arrivés au village d'Igli, dans le sud du pays. Après qu'ils aient raconté le but de leur visite, toute la communauté s'est levée prête à partir. Un des vieux a alors dit aux jeunes: "attendez un moment, nous voulons aller au cimetière pour demander pardon à ceux que nous allons laisser derrière nous, et demander pardon au saint rabbin dont nous ne pouvons emporter la sépulture. Ce même rabbin nous avait prédit que le jour était proche ou nous nous mettrons en marche." Ils se sont rendus au cimetière et commencé à prier. A ce moment, le rabbin s'est arrêté et a dit aux fidèles: "Nous pouvons prendre la route, l'âme de notre saint est déjà là-bas, en Eretz-Israël".

יעל לזמי פתגם בהתייחסות מגדרית-ברית 34 בעריכת מר אשר כנפו

יעל לזמי

פתגם בהתייחסות מגדרית

פתגמים, כמו טקסטים עתיקים אחרים מדרשים, אגדות, חידות ובדיחות, משקפים את כלל סדרי החברה. במיוחד אם חברה זו ספוגה בערכים היררכיים פטריארכאליים. ההנחה שמלווה היא שמערכת הביטוי הפולקלורי נוצרת בנסיבות אוראליות, היא תהליך חי ומשתנה. היא יוצרת מערכת אמביוולנטית בינה לבין הסביבה החברתית תרבותית בה היא קיימת. פתגמים גם פותחים צוהר להבנת עולמם החברתי והערכי של אנשים ותרבויות. בהתייחסות המגדרית פתגם הוא חלק ממערכת קוגניטיבית המורכבת ממסורות, ערכים, תרבות וחברה. בפתגמים שלפניכם מצאתי כי פתגמים על נשים אימצו סטריאוטיפים צפויים של נשים בעלי תמאטיקה קונוונציונלית.

פתגמים נוספים מתייחסים לבת המשקפת את דמות האם.

תרגום פתגם
כמו האם [כך] כמו הבת פְחָ'אל אוֹם פְחָ'אל בֶּינְת
קשטי [ה]לפת תהפוך לבת זווֶ'ק אֶל-פִיתָא תְרְזַע אֶל-בְּנִיתָא
הבנות זרעי עירן אֶל-בְּנֵת זְרַע אֶל-בְּלָאדְהָן
הבת אבן [כמו סלע] חוזרת [גם] אחרי ארבעים שנה. אֶל-בֶּנְת סְלְעָא – תָא תְרְזֵ'ע מְנוֹרָא רְבִּעִין עָם
אם אתה רוצה ליראות את בעלת הבית – הסתכל בכניסה לבית/ בסף הבית אִילֹא חֶבְּיִתִּי תְרָא מוֹלָאת אֶל- דָאר – שוף בָּאבּ אֶל-דָאר
הסבר: פעם כדי להינשא היו מסתכלים באם וכיצד מתנהל הבית. אם הבית מטופח מהכניסה רואים זאת. האם היא "סף הבית". בפתגם מקביל פתגמה המפתגמת:

בפתגם מקביל פתגמה המפתגמת:

תרגום פתגם
אם ברצונך לראות את בעלת הבית דרוך על גת הבית/ המחצלת בכניסה לבית אִילָא חֶבְּתִי תְרָא מוֹלָאת אֶל דָאר – תֵעְפֵס עְלָא גַת אֶל דָאר

ר' שלמה חיון תלמיד ר' יעקב אביחצירא וספריית הקבלה בתפילאלת-חוברת הברית מספר 31 בעריכת מר אשר כנפו

חוברת הברית מספר 31 בעריכת מר אשר כנפו

נוסף על כך נזכרים כמה פירושים לזוהר: אור יקר לר' משה קורדובירו (רמ״ק), זהרי חמה לר' אברהם אזולאי(המובסס על ירח יקר לר' אברהם גלאנטי תלמיד הרמ״ק), עמק המלך לר' נפתלי בכרך וכן זוהר הרקיע לר' יעקב צמח. מבין ספריו של רמ״ק נקבו בשמות גם שיעור קומה ופרדס רימונים, ועימם עסיס רימונים, פירוש לפרדס מאת ר' שמואל גאליקו תלמיד הרמ״ק. נזכר גם ספר מגיד מישרים של קארו. יש לתמוה על

היעדרו של ס' מקדש מלך לר' שלום בוזגלו, מן הפירושים החביבים על ר' יעקב, ואולי נתכוון אליו חיון בצירוף יראה כל אשר במקדשי אלי.

ואלה הם החיבורים מקבלת האר״י: ר' חיים ויטאל – עץ חיים, שער הכוונות, שער הייחודים, שער ההקדמות (בעריכת ר' שמואל ויטאל), שער הגלגולים, ספר הדרושים (בעריכת ן' טבול תלמיד האר״י), אוצרות חיים, מאורות נתך. באר מים חיים (לר' שמואל ויטאל); מכתביו של ר' יעקב צמח יש לציין את: מבוא שערים, אדם ישר וקול גרמה (על האדרא רבא). כדאי להעיר כי מבין אלה נזכרים בפירוש בחיבוריו רק שלושה: ספר הכוונות, עץ חיים ואוצרות חיים. הבדיקה מעלה כי גם רושמם של יתר החיבורים שנזכרו שם ניכר בכתביו, על \אף שאין הוא מציין את שמותיהם במפורש; הוא הדין בפרט בשער ההקדמות ושער הגלגולים. לצד אלה הוא מונה עוד כמה חיבורים שמקומם נפקד מן ההקדמה המדוברת: פרי עץ חיים, שער המצוות, שער הפסוקים וספר הליקוטים. עוד מזכיר הוא כמה פעמים את 'ליקוטי האר״י', והבדיקה מעלה שבכינוי זה הוא מתכוון כמעט תמיד לספר לקוטי תורה דווקא ולא לחיבורים אחרים.

עוד נזכרים: מעין גנים לרמ״ע מפאנו; שלושה מחיבורי ר׳ נתן הירושלמי בן ראובן דוד שפירא: טוב הארץ, מצת שמורים ויץ המשומר; זאת חוקת התורה לר' אברהם חזקוני; מגלה עמוקות (עה״ת) לר' נתן שפירא מקרקוב שנודעה לו תפוצה רבה; ספרו של ר' יוסף שלמה (היש״ר) דלמדיגו – מצרף לחכמה וכן הקובץ תעלומות חכמה (ובו נדפסו בבסיליה שפייט, לצד מצרף לחכמה, גם נובלות חכמה ובחינת הדת לר' אליהו דלמדיגו); יודעי בינה לר' משה זכות (ואולי גם ספר השרשים מאת מחבר זה, שעניינו צירופי אותיות).

חיון רושם גם את חיבורו של ר' משה בן מימון אלבז היכל הקודש על כוונות התפילה, ואת גנת ביתן של תלמידו ר׳ יצחק הכהן על ענייני הספירות ועניינים שונים, שהיה לפניו בכתב יד. חיבור אחר שלא ראה אור בדפום הוא גן המלך, ובו ביאורים למאמרים מספר הזוהר שנלקטו מן הספר עמק המלך, הנזכר לעיל.

מעניין כי חיון עצמו משמר הפרדה סוגית בין ספרים המקנים דרך-חסידות ובין חיבורי הקבלה שהוא מונה, אך גם בהם אפשר למצוא כמה 'ספרי ההנהגה ותיקונים,. בין אלה ראוי להזכיר את שמו של החיבור המאוחר ספר משנת חסידים לר' עמנואל חי ריקי (וקיצורו יושר לבג מאת המחבר עצמו), שנתחבר בראשית המאה הי״ח באיטליה. ספר זה השפיע רבות על תורת ההנהגות והתיקונים הקבליים של רי״א, ובייחוד דברים אמורים אשר לדרכים שבהן הציג את קבלת האר״י כמסכת הנהגות סדורה. רי״א מזכיר את שמו של החיבור בכמה מקומות, ולצד זאת מצאתי שימוש ברעיונות מן הספר בלא ציון מפורש של שמו. מכל מקום, ההנהגות והתיקונים בחיבוריו מיוסדים יותר דווקא על הספרים הקלאסיים בקבלת האר״י.

למותר לציין כי רשימה זו – חלקית היא, וכל כמה שנשתדל ר׳ שלמה לשזור בה כותרי ספרים רבים, לא עלתה בידו להכניס את כולם. בין החיבורים החסרים בולטים, למשל, פירושי החיד״א (כגון נחל קדומים או חומת אנך) או פירושים על התורה (אור החיים, 'האלשיך' הוא תורת משה לר' משה אלשיך), ספרי הליקוטים המיוחסים לר׳ חיים ויטאל (ספר הליקוטים, ליקוטי תורה) ועוד. עם זאת, אין בחסרון זה כדי להמעיט מערכה של הרשימה לידיעותינו על ספרית הקבלה בתפילאלת במאה הי״ט.

לסיום, מבחינה ספרותית, ימצא הקורא ערך וחן בלשונו הנמלצת, המלאה שעשועי לשון מקוריים. למשל, בעקבות דברי המשנה בזבחים (פרק ה) הוא כותב: 'שבחי שלמי ציבור מדותיו / ואסמות אסם מועילות מעלותיו / כי זהו מקומן של שבחים / גדשי גדשים שחידתו בצפון'. בעקבות פירושו הידוע של רש״י לויקרא יב ד הוא מעיר: 'ופותח שערי דמעות ולא חש במעיה / ולתת תמיד משתאה /וכל דמי טהרה במפיק קאי'; נדיבותו מתוארת כך במליצה 'גומל ידו הדה בכיס כיס קרי ומייתי עניי אחיו', על יסוד הפתגם התלמודי הידוע; ועוד רבים רבים וטובים. במסגרת החריזה התכופה ימצא הקורא חרוזים שאפשר ליישבם רק לפי ההגייה הנהוגה בפי הדוברים באזור מגוריו של המחבר, למשל: וקשורה בנפשי / ובבוא הנשיא; וזווגם עולה יפה / בלשון חכמים מרפא; ויבא אל בית יוסף / ובכל חדריו ובדקו חכמה הוסיף; חסידא קדישא / משפט וצדקה עשה; וסדר התמיד / לשרת לפני ה' עומד… / רק בתורה לומד; וכיוצא באלה.

דבריו רצופים שאילות ספרותיות מן המקרא, התלמוד והמדרשים ומהם הולך הוא ומשבח את רבו הנערץ, וכולם הודגשו להלן במהדורה המוערת. בראש הבתים קבע את נוטריקון שמו אנא שלמה בר כמוה״ר מכלוף היין, ואת כולם חתם בפסוקים מקראיים הנגמרים בשם 'יעקב'.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930