ארכיון יומי: 14 ביוני 2018

עמוד 1 מתוך 11

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

פרק חמישה עשר

ימי בין המְצרים

א. אי הכרזה על הצומות

  • בקהילות המזרח בשבת שלפני תענית אחר קריאת ההפטרה שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו צום פלוני יהיה ביום פלוני יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה… חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכ״ף עליו פיהו׳(משלי טז,כו): אכ׳׳ף = אב, כיפורים, פורים.
  • -מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין מכריזים על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
  • -בשבת שלפני תשעה באב אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳,שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
  • פזמון זה נאמר בתמרור הקינה המקורית, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה תיקן בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד לאמרו בנועם של שיר, מטעם איסור סממני אבלות בשבת, ועוד בפרהסיה.

5- נוסח הפזמון:

מחדש חדשים / יקבץ קדושים / אנשים ונשים / לעיר הבנויה

וְיָהּ זה החדש / לטובה יחדש / ורצון יצו אל / רב העליליה

הערת המחבר:

מנהג זה הוא מנהג תוניס, ג׳רבא ומצרים ותואם לדעת הרמ״א, ׳שלא להכריז שום אחד מהם׳ (שם).

על פי שו״ע או״ח, סימן תקנ, סעיף ד, וכן המנהג בקהילות מרוקו להכריז(נהגו העם, עט׳ קט סעיף ב; נתיבות המערב, עט׳ צא סעיף קמח).

מפי אדוני אבי. השווה נתיבי עם, עמ׳ רמה, הכותב שמנהג ירושלים לא להכריז משני טעמים: א. צומות אלה מכיוון שכתובים בתורה אינם טעונים הכרזה. ב. כדי לא לעורר דיכאון נפש ועצבון רוח בשבת(עלי הדס, עט׳ 364 סעיף מג). מכאן אפוא ששתי השיטות להכריז על תענית ושלא להכריז מקבילות לשתי הדעות שבשו״ע, זו של מרן שיש להכריז וזו של הרמ׳׳א שאין להכריז.

ב. מנהגי התענית

1 . מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.

  • אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין במנחה של כל תענית, אלא במנחה של תשעה באב.
  • נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.

הערת המחבר: שלא כמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כד) וקהילות אחרות במרוקו(עטרת אבות, פרק כו, סעיף ג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 100). ההבדל במנהגים נעוץ במחלוקת ראשונים ואחרונים המיוצגים בדעת מרן והרמ״א בשו״ע או״ח, סימן תקסה, סעיף ג. המנהג לאמרו תואם את דעת מרן בשו״ע, והמנהג הפילאלי שלא לאמרו קרוב לדעת הרמ״א בשו״ע שם; וכן דעת החיד״א, ברכי יוסף סימן תקסו סוף ס״ק א, וכף החיים, סימן תקסה ס״ק טו״ב. הטעם לאי אמירת ׳עננו׳ בערבית שלפני התענית חופף כנראה לטעם השו״ע לאי אמירתו על ידי יחיד המתענה, שאין אומר ׳עננו׳ אפילו בשחרית של התענית אלא במנחה, דשמא יאכל מטעמי חולשת הגוף או הדעת ונמצא בדאי בתפילתו(שו״ע שם). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.

מפי ר' יצחק ב״ר מכלוף שטרית, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עמ׳ רכה סעיף ט; עטרת אבות, שם, סעיף ז). המתעטפים בטלית ומניחין תפילין במנחה נשענים על בית יוסף סימן מו המציע להשלים מאה ברכות ביום תענית על ידי התעטפות בטלית והנחת תפילין בברכה. מחבר עטרת אבות מביא תימוכין למנהג ממקורות שונים ומקהילות שונות הנוהגות כך:

מנהג ירושלים בתענית של שובבי״ם, מנהג מצרים, תוניס, לוב, ארם צובא, תימן ומרוקו(שם, סעיף ז, מקור אבות). כאן המקום להביא את דעת הרב משאש בשו׳׳ת שמש ומגן חלק ד, סימן כב אות א: ׳הנחת תפילין בתענית ציבור אינו חובה מן הדין כלל, ודווקא ביום תשעה באב שאין לובשים בבוקר חובה להניחם במנחה. אבל מידת חסידות ללבשם, וגם אני כל ימי חרפי לבשתי אותם, אבל לעת זקנתי עם העייפות הגדולה בטלתי את זה׳.

שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שאין נושאים כפיהם (נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כט; נתיבות המערב, עט׳ רכו סעיף יא; עטרת אבות, שם, סעיף יב). מקור העניין הוא בבבלי תענית כו ע״ב, שם נאמר שאין הכוהנים נושאים כפיהם במנחה בכל יום מחשש לשכרות מחמת סעודה, וכוהן שתוי יין אסור בנשיאת כפיים. בסוגיה שם נחלקו מה הדין במנחה של יום כיפור, שאין בה חשש זה, האם לגזור משום שאר ימים, ונפסקה הלכה כר׳ יוסי שאין נושאים, אבל כעת שמנחה של תענית סמוכה לשקיעת החמה הריהי כנעילה, ונושאים כפיים, וכך פסקו הרמב״ם בהלכות תפילה, פרק יד, הלכה ב, והטור ושו״ע או״ח, סימן קכט, סעיף א. חכמי מרוקו נטו לחלק בין קהילה שנוהגים בה להתפלל מבעוד יום, ואז אין נושאים כפיהם, לבין הנוהגים להתפלל סמוך לשקיעת החמה שנושאים כפיהם (ראה פירוט מקורות במקור אבות, שם). נעיר כאן שהמנהג הפילאלי הוא רק להלכה אבל לא למעשה, כי ברוב הקהילות לא היו כוהנים כלל.

המנהג בכל קהילות תאפילאלת בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ שאין הקהל אומר עם החזן י׳׳ג מידות או חוזר עליהן."

קוראים בפרשת'ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.

אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בתשעה באב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.

בתענית ציבור בהחזרת ספר התורה להיכל אומרים את המזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳.

בתענית אסתר אין אומרים ׳יענך׳ אלא את המזמור ׳לולא ה׳ שהיה לנו׳.

הערות המחבר: גם מפי ר׳ אברהם ב״ר מסעוד מלול, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטז סעיף כה; נתיבות המערב, עט׳ רכה סעיף ה; עטרת אבות, שם, סעיף ט; דברי שלום ואמת א, עט׳ 99 סעיף א).

כדעת בית יוסף סוף סימן תקן, הרמ״א שם סעיף ג וכף החיים ס״ק יט, שלא כמנהג כמה קהילות במרוקו(נהגו העם, עט׳ קט סעיף א; עטרת אבות, שם, סעיף י), שאינם קוראים ׳ויחל׳ מטעם הקשור בטורח הציבור העסוקים בצורכי שבת(כדעת מחבר שבלי הלקט, סימן רסג, בהגהות), בדומה לתענית יום המעמדות שלא היו נכנסים מפני כבוד השבת(בבלי תענית כו ע״א).

כדעת רמב״ם בהלכות תפילה, פרק ג, הלכה יח, שאין מפטירים בשום תענית אלא בשחרית של תשעה באב, וכדעת החיד׳׳א, שו׳׳ת חיים שאל, חלק ב, סימן לח אות צא. שלא כדעת הרמ׳׳א בשו״ע או״ח, סימן תקסו, סעיף א, ושלא כמנהג כמה קהילות במרוקו ומנהג ערי אלג׳יריה וכמה מקהילות המערב המפטירים (דברי שלום ואמת א, עט׳ 99).

וכמנהג ירושלים (שער המפקד, הלכות קס״ת, סעיף יח), שלא כמנהג צפרו שנהגו להפטיר ׳דרשו׳ בצום גדליה(נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כז).

במדבר – פרשת "קרח"-הרב משה אסולין שמיר.להאיר באור החיים לערב שבת קודש.

ספר במדבר – פרשת "קרח".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים לערב שבת קודש.

 "וידבר יהוה אל משה לאמר… זיכרון לבני ישראל…

ולא יהיה כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה ביד משה לו" (במדבר, יז, א-ה).

"אמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו: "ולא יהיה כקרח…" (סנהדרין קי ע"א).   

השלום הוא כלי המחזיק ברכה, ככתוב בחתימת ברכת כהנים – "וישם  לך שלום".

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

  ליצנות קרחני"ת – מול ליצנות סאטירית בימינו.

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש בכל מקום ובכל עת, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח?.

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

קרח –

הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא לשבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שמן הראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה וניתנה ללוי.

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

להלן המדרש:

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה – דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

מכרה את השדה מרוב יאושה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן. באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד). נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה" (במ' רבה פרק יח י).

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקחים את הליצנות, והופכים אותה ל"שור נגח" כלפי מנהיגים, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך, ודורש מאתנו לא להתקרב אליהם. ברגע שהולכים בעצת רשעים, אנחנו עוד נעמוד לידם, ולבסוף גם נתיישב ביניהם.

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 רבי חנינא בן תרדיון אומר: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר: 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב).

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה…" (מסילת ישרים פרק ה').

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

 פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים, ע"פ חיבורו "שמירת הלשון").

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

רש"י הק' אומר: "ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת". זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פסוק אחד, דרכו משדר לנו רש"י הק' שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' הייתה פגומה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במדבר טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

רבנו אוה"ח הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

  • "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.
  • "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?
  • "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?
  • "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה?"  כדברי קדשו.

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי.

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם…בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

רבנו אוה"ח הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים?"

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה. הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו. כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שרש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשרש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. כנ"ל מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו. מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 לגבי יעקב שהתפלל על עצמו, אומר רבנו: "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב). לעומתו אומר רבי עקיבא: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במדבר טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו אוה"ח הק', עם תוספות מהספר "צוהר לתיבה" מאת הרב חנן חסן שליט"א

 "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה'" לרבנו, ברכות ז:)

השיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי רבנו אוה"ח הק' והזוהר (פ. נח). נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזוהר בפרשת נח ככתוב "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלוקים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

 ספר חייו של האדם רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

קרח רק "שכח" שהמינוי היה ע"פ הוראה אלוקית שהכיר את נבכי נשמתו הגאוותניים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במדבר ג, ל).

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. (כידוע, בקבוקים מלאים עד הסוף, מתפוצצים בהקפאה),

 קרח  מלשון קרח = בשיער – "יצא קרח מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא.

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו מתורת השכל הישר, והחליט לחקור במופלא ממנו למרות שנאמר "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עם ישראל להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור, מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי ככתוב: ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' – ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם מוטלים באדמה כשהם שכובים ושווים.

עם ישראל הוא אמנם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ככתוב במעמד הר סיני, ולכן קרח טען לחוסר שוויוניות.

קרח שכח את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק שם אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים", וכן בין א"י לשאר הארצות, בין ירושלים לשאר שטחי א"י, בין הר הבית למקדש, בין רב להדיוט וכו'.

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במדבר רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה ויחסים הוגנים, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב בישעיה:"איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק".

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

השל"ה הק' אומר שלאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

 מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא של התנהגותו כאוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות, האנשים התקרבו מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת: פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. לצערנו, קורה לעיתים שמריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה: יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

"רב לכם בני לוי" (רש"י במ' טז, ז).

 רש"י : "וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו – עינו הטעתו

ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו: שמואל ששקול כנגד משה ואהרן.

אמר, בשבילו אני נמלט".

"עין טובה" מול "עין רעה".

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב "והיה איש אשר יבחר ה' הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ מדרש תנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת , יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעין השניה, ראה כמה שהוא גדול, דבר שהיה בעוכריו.

הגמרא (סוטה ט, ע"ב) אומרת: "קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו". קרח פגע בביזיון התורה כפי שמובא (המדרש הגדול במדבר טז כח) שמשה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. אבל בכך שקרח מנסה להחליף אותו ואהרן שנבחרו ע"י ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על האוצרות בבית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א). יוצא שמשה איש החסד היה מהנותנים, וקרח מהמקבלים והשנוררים.

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט שכזה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהיא הגתה את המרד במשה.

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כמו כן,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה"}, שכל כך קינא בעם ישראל, וחיפש כל דרך כדי לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח ידוע – האדמה בלעה אותו.

רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס, היות ובעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר עניני". מניסיוני ושל רבים, ישועת ה' כהרף עין לא איחרה לבוא בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). דיון רחב בנושא, מופיע במאמר נפרד ליום ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות מידת הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו אוה"ח הק').

רבנו "אוה"ח הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. אדם נשבר, בגלל מידת הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לקלל ולגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני פר' שמות. סי' קסב).

רבנו אוה"ח הק' מוסיף על המדרש: "…גם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במדבר כו, ט).

רבנו אוה"ח הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה, זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור, ובכלל זה היחס לנציגי האופוזיציה.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי, כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים אינינו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם נאמר: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך". (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הכל כך נחלקים בגמרא, בונים את השלום. כמו כן, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר, חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו "אור החיים" הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד, ללא מחלוקת.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה". (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה. מה הטעם? "וידבר ה' אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה. ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנהדרין ירושלמי פ"ד, ה"ב).

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

  1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
  2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

ב. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן" אומר: על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 פועל יוצא מדבריו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', היוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמיתי. (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (גמרא ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו". (מתוך "ויכוח מים חיים", בהקדמה).

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

יוצא שגם מדברים מנוגדים ניתן ליצור דבר טוב.

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, ה' אלוקינו – ה' א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית ומעמדית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתלבים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד,  בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

נדגים עוד, בקטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו" וכו'.

"אדוני! תתאזר בסבלנות…"

 סבלנות מול סובלנות.

המונח סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש: ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

 פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו של היריב.

ההבדל בין יריב למונח אויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית

הסובלות כוללת 3 יסודות: 1. התנגדות לדבר מסוים. 2. יכולת להתנגד 3. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

הכעס גורם למחלוקת:  כאעס = קנא = מקוה = 151.

רבנו אוה"ח הק' אומר: יש להיטהר במקווה אחרי הכעס היות וחלילא, פוגמים בה' המכונה בתורה "א-ל  ק-נ-א שמו". ק-נ-א = 151.

 חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתתף בשמחה. 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים דואגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעם ישראל במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

"לשם שמים" – מקורו של הביטוי.

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלוקי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב).

"עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר {בפסוק} "אלוקי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר". כלומר, הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = אנשים חיים כמוך.

להתבשם באור החיים – לםוצש"ק.

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

להרוגי מלכות: רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה". (פרקי אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פרקי אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במדבר פיסקא מב).

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעם ישראל כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ומתוך שמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעם ישראל ערב חורבן בית שני.

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו כי רבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה בסוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה.  אכן זהו האיש הגדול בענקים בהתגלמותו.

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת "בחוקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו "אור החיים" הק'. "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו אוהי"ח הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במלה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עם ישראל. כמו כן, את אהבתו למשנתו של רבנו חיים בן עטר זיע"א בעל ה"אור החיים" הק' אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכונית. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו "אור החיים" הק'. האם לנסות לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב". חלפו ימים ושנים, ודברי הרב הולכים ומתגשמים קמעא קמעא.  ב"ה, הקב"ה זיכה אותנו לברך על המוגמר.

בדברי זיכרון לרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה. שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב. אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים". (ברכות לט ע"ב).

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

לע"נ הצדיק אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא החכם השלם כמוה"ר רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה. רבי יחייא חיים אסולין ע"ה. רבי לוי אסולין ע"ה. רבי חיים מלכא בר רחל, רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. הצדקת חנה בת מרים ע"ה. הצדקת עליה בת מרים ע"ה.

חניני בת עליה ע"ה, ישראל בר חנה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה. יששכר בו נזי ע"ה.

לרפואת הרב שלמה אסרף שליט"א בן עליזה ע"ה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המלחמות עם קריש ועם היהודים-פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה

המלחמות עם קריש ועם היהודים

עם סיפורי המלחמה נעשות המסורות המוסלמיות על מוחמד נרחבות ובמידה מרובה מהימנות. מדוע ? את המקצוע הזה לספר על המלחמה, ידעו הערבים מקדמת דנא. על כן מקורותינו על תקופה זו עשירים ביותר וברורים.

המלחמות לפני מערבת בדר

לפי המסורות, יצאו המהגרים תחילה לפשיטות על אנשי מכה, שהלכו בשיירות אל ארץ־ישראל וחזרה. אולם כל הפשיטות הללו היו חסרות הצלחה, כי השיירות היו מוגנות היטב. כאשר כל הנסיונות האלה לא הצליחו, עשה מוחמד בערמה. הוא שלח את אנשיו בזמן חודש רַגַ׳בּ, זה החודש השביעי (המקביל לחודש ניסן שלנו, לעומת מחַרַם, החודש הראשון, המקביל לתשרי). להלחם בחודש זה היה חטא חמור ביותר בעיני הערבים, ועל כן היססו המוסלמים, אד מוחמד נתן פקודה חשאית לפעולה לראש הגדוד הזה. כדי להטעות את אנשי מכה, גילח אחד המוסלמים את שערו, כפי שעושים בחודש הקדוש. על כן היו אנשי מכה שקטים, אך אנשי מוחמד התנפלו עליהם, במקום בשם נַח׳לה, הרגו איש והביאו את השלל לאלמדינה. כשנודע הדבר נשתררה התמרמרות רבה באלמדינה, ביחוד בין המוסלמים. היתכן שהמוסלמים יעשו פשע? בראשונה הכחיש מוחמד את דבר מתן הצו, לאחר מכן הפך זאת ופנה לאמצעי, שהשתמש בו עשרות פעמים כשהיתה עליו תרעומת: הוא הוציא דיבר אלוהי, וכך אנו קוראים בסורה 2, 217:

ישאלוך על חודש הקודש, על המלחמה בו.

אמור: המלחמה בו הוא פשע גדול,

אד גדול מזה אצל אללה היא הסטיה מדרך אללה

וכפירה בו ובמסגד הקדוש והוצאת בעליו מתוכו.

מתוך ספרו של פרופסור רובין:

يَسْأَلُونَكَ عَنِ الشَّهْرِ الْحَرَامِ قِتَالٍ فِيهِ قُلْ قِتَالٌ فِيهِ كَبِيرٌ وَصَدٌّ عَن سَبِيلِ اللّهِ وَكُفْرٌ بِهِ وَالْمَسْجِدِ الْحَرَامِ وَإِخْرَاجُ أَهْلِهِ مِنْهُ أَكْبَرُ عِندَ اللّهِ وَالْفِتْنَةُ أَكْبَرُ مِنَ الْقَتْلِ وَلاَ يَزَالُونَ يُقَاتِلُونَكُمْ حَتَّىَ يَرُدُّوكُمْ عَن دِينِكُمْ إِنِ اسْتَطَاعُواْ وَمَن يَرْتَدِدْ مِنكُمْ عَن دِينِهِ فَيَمُتْ وَهُوَ كَافِرٌ فَأُوْلَـئِكَ حَبِطَتْ أَعْمَالُهُمْ فِي الدُّنْيَا وَالآخِرَةِ وَأُوْلَـئِكَ أَصْحَابُ النَّارِ هُمْ فِيهَا خَالِدُونَ 217

ישאולך על אודות החודש הקדוש, על המלחמה בו, אמור, מלחמה בו היא מעשה חמוּר, ואולם להרחיק אנשים מעל נתיב אלוהים ולכפור בו – ומעל המסגד הקדוש – ולגרש את יושביו מתוכו, כל אלה חמורים יותר אצל אלוהים, כי התאנותם לכם חמורה מהריגתכם אותם. הם לא יחדלו להילחם בכם עד אשר יחזירוכם מדתכם, אם יעלה בידם. אלה בכם אשר יחזרו בהם מדתם וימותו ככופרים, מפעלותכם לא יניבו פרי לא בעולם הזה ובעולם הבא. אלה יורשי האש, ולנֶצח יהיו בה.

ישאלוך על אודות החודש הקדוש : נהוג לפרש כי מדובר בהפרת איסור שפיכות הדמים בתקופת החודשים הקדושים, שהמוסלמים נכשלו בה בשוגג כאשר נלחמו בכופרים באחד מהם. הפסוק קובע כי עברות הכופרים כנגד המוסלמים הן חמורות פי כמה.

אנשים מעל נתיב אלוהים : למנוע בעדם מלהתאסלם. ויש הגורסים כי הכוונה לכך שבני קורייש הכופרים מנעו בעד המוסלמים במֶדינה מלעלות לרגל למֶכָּה

המסגד הקדוש : המבנה המקיף את הכעבה במכה. גירוש תושביו הוא רמז להגירת מוחמד ומאמיניו למֶדינה. המונח " המסגד הקדו מופיע גם באותה סורה מספר שתיים בפסוק 144.

כלומר, מוחמד אמנם מחזיק באידיאה של קדושת ארבעת החדשים, אולם על־ידי ההכרזה שבמלחמת־מצווה הכל מותר — אפשר היה לעקוף את האיסור. כפי שעוד נראה השתמש מוחמד בהכרזה זו בהזדמנויות שונות. התוצאה היתה — שהחרב לא פסקה באסלאם עד ימינו. כך, למשל, הכריזו הווהאבים — המוסלמים היותר אדוקים בתקופה החדשה — מלחמת־מצווה לא רק במוסלמים אחרים, שנחשבו בעיניהם ככופרים, אלא גם ניהלו מלחמות רבות בינם לבין עצמם, שנמשכו במשך רוב המאה הקודמת ואשר נסתיימו ב־1921. כל צד הכריז תמיד על מלחמת־קודש. אם כן, זהו נשק מסוכן מאוד ו״חרב פיפיות״ בידי נושאיה.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930