ארכיון יומי: 25 ביוני 2018

עמוד 1 מתוך 11

ילדי המלאח – ר.פוירשטיין ומ.רישל

ילדי המלאח

ר.פוירשטיין ומ.רישל

בהדרכתו ובהשתתפותו של פרופסור

אנדרה ריי

אוניברסיטת ג'נבה

ירושלים תשכ"ג

המשפחה

כפי שפורט לעיל, ילדי המלאח הם לרוב ממשפחות מרובות ילדים. הסיבה העיקרית לתופעה זו, הגורמת לגידול האוכלוסיה בקצב מדהים, היא אי־ידיעה של אמצעי מניעה! סיבה נוספת היא האיסור הדתי, המיוסד על ההשקפה כי הפיקוח על הילודה הוא עבירה על מצוות ״פרו ורבו״ והוא מהווה כפיית הטבע. דומה כי באוכלוסיה זו קיים עדיין מעין אינסטינקט חזק של פרייה ורבייה. נוסף לכך אין ההורים מסוגלים לתאר לעצמם מראש את האחריות הכלכלית והחינוכית שיטיל עליהם ילד נוסף. מאידך גיסא, ילד אחד יותר או פחות לא ישנה במאומה את העוני הרווח. בסביבה בה הדרישות הכלכליות הן כה דלות, רואים אפילו העוורים והקבצנים זכות להעמיד ילדים. מכל מקום אין מבנהו החברתי של המלאח מניח לאדם לגווע ממש מרעב. העניים המרובים מקבלים נדבות המספיקות לקיים אותם. גורם אחרון לריבוי ילדים נעוץ ללא ספק בחולשתה של האשה שאינה מגלה כל התנגדות לתביעותיו של הגבר. ברי, כי ההורים שנישאו נישואי־בוסר אינם תופסים את מלוא האחריות החלה עליהם. אמהות רבות של ילדים העולים ארצה נישאו בגיל 13, 14 או 15 שנה. מן השנה הראשונה לנישואיהם מעמידים ההורים וולדות וכך הם ממשיכים עד גיל גבוה. ההריונות התכופים של האם, העוני הכללי, הבהלת והתזונה הבלתי־מספקת, מזקינים את האנשים קודם זמנם. בעיקר נעשה האב במהרה לאדם זקן ונהנה מן הרעיון שהגיעה שעתו לפרוש מעבודה ולחיות על חשבון ילדיו.

לעתים תכופות גדול ההפרש בגיל ההורים, דבר המבליט את נחיתות האשה ואת זקנת האב. תופעה שכיחה. היא שגבר מתחתן פעם שניה ואף שלישית ורביעית ותמיד עם אשה צעירה, וכך זוכים בני הזקונים של האשה האחרונה לאב ישיש.

המספר הרב של הילדים לא היה מהווה בעייה כה חמורה אילו היו ההורים מסוגלים לחנך את ילדיהם לקראת הסתגלותם לתביעות החברה החדשה, לדאבוננו אין לצפות הרבה מהורים שרמת תרבותם הכללית היא כה נמוכה. הם חסרים ידיעות מינימאליות על צורכי הילד בשטח התזונה, ההיגיינה, השינה; לעתים הם אינם מבינים כיצד משפיעה התנהגותם על הילד. צניעות מסוימת המרסנת הורים החיים בסביבה מתקדמת יותר, אינה קיימת לגבי חלק מהאוכלוסיה בצפון־אפריקה. כאן מתווכחים לפני הילד, ולעתים קרובות אף על נושאים אינטימיים שהצניעות יפה להם. אין ההורים עוצרים בעד תגובותיהם הרגשיות מטעמים חינוכיים; החיבה והתוקפנות פורצות חליפות וללא כל מעצורים, ואין הם נמנעים מגילויים של העדפת ילד אחד על משנהו. גם רגשות הפחד והכעס מובעים באופן חופשי ואפשר לשער כי פחדים מסוימים אצל הילדים אינם אלא תוצאות של פחדים גלויים אצל ההורים. בקיצור, אין ההורים משתדלים לשלוט בהתנהגותם מתוך התחשבות בהשפעתה החינוכית. חינוכו המוסרי של הילד מתרכז בעקרונות דתיים ומוסריים מסוימים שההורים כופים אותם באופן הטרונומי (ההיפך מאוטונומי), כלומר ללא מאמץ לרדת לעומקם ולהבין את פירושם. זוהי מערכת בלתי־אחידה של חוקים המנחים את האדם בתחומי התנהגותו השונים; כך למשל יכול האב להחמיר מאוד לגבי העישון בשבת, ומאידך גיסא, להשאר אדיש לגבי שאלות חשובות לא פחות לילד מבחינה תרבותית־מוסרית, כגון ראית סרט בלתי־מוסרי. אין כל אחידות בגישה החינוכית שתוכל לספק לילד, בהגיעו לגיל ההתבגרות, מערכת ערכים. ולכן, לאחר שמגעו עם סביבה ישראלית השונה לחלוטין מערערת את מערכת החוקים הבלתייעקביים שנכפו עליו ע״י ההורים, לא נשאר לילד דבר אשר יכוון את צעדיו.

ההורים נוטים לבסס את סמכותם על איומים, ואין אלה האיומים הידועים לנו של שלילת ממתקים וכיוצא בזה, כי אם איומים כגון: ״אני אהרוג אותך״, ״אני אעזוב אותך" או גם הטענה העלולה להשריש בלב הילד רגש אשמה: ״אתה רוצה להמית את אמך״. וכשאין האיומים פועלים דיים, נוקטים ההורים במעשים, מכים את הילד מכות נמרצות, עד כי לפתע מתעוררים בהם רחמים, חיי הילד היהודי בצפון אפריקה ואז מעניקים לו אהבה במידה גדושה כנגד המכות שהיכוהו. ההשפעה שהיתה אולי נודעת, על אף הכל, לעונש הגופני, מתבטלת כליל בגלל חוסר העקביות.

לאב ולאם תפקידים שונים בחיי המשפחה הצפון־אפריקאית. האב היא-בעל השררה, ואין איש חולק על סמכותו או מעיז למתוח בקורת על מעשיו. ויחד עם זאת הוא חלש, ולפרקים מגלה את חיבתו בצורה מוגזמת, שכן הוא רוחש לילדיו את רגשות ראש המשפחה הפטריארך אל יוצאי־חלציו, ממשיכי קיומו. אולם האב אינו מסוגל לחדור לדרך מחשבתו ולרגשותיו של הילך ולנהוג בו חוקים אחרים מאלו המתאימים למבוגר. אדם כזה, מלא סתירות, לא יכול להשאר זמן רב הדמות האידיאלית, הסמכות העליונה שתשלוט בחיי המוסר של הילד. כעבור זמן קצר עומד הילד על חולשותיו של אביו׳ משווה אותו עם אנשים משכילים יותר, ואת החוקים הדתיים והמסורתיים שנמסרו לו מפיו עם אורח חייהם של חבריו — ואז מתמוטטת לחלוטין דמות האב כדמות המופת. בדרך כלל הילד אינו מוצא דמות שתתפוס את מקומו של האב, ובסופו של דבר מסגל לעצמו כמה מגישותיו של אביו, למשל ביחסו לאשה.

היחסים בין הילד לבין אמו שונים לגמרי, ואם כי אינם אידיאליים, מצטיינים הם לפחות ביציבות. החינוך בשנים הראשונות והגמילה המאוחרת יוצרים קשר אורגאני עם האם. מעמדה הנחות בפני הבעל, חוסר יכולתה להתנגד לו או לבקר אותו, ודלות קשרי החיבה שבינה לבין הבעל, כל אלה מביאים לידי כך שהאם מתמסרת רובה ככולה לילד ומרכזת בו את כל אהבתה. אך בעת ובעונה אחת משמש הילד קורבן להתפרצויות של תוקפנות עצורה שהן לעתים קרובות פרי היחסים המשפילים בינה לבין בעלה. האם והילדים יוצרים חזית אחת מול האב שמוראו על כולם. תלותה הכלכלית של האם בילד, תופעה שכיחה במקרה אלמנות או במקרה פירוד במשפחה, גורמת אף היא לשלילת הפרסטיז׳ה החינוכית של האם, בתקופה שהיא נחוצה יותר מכל.

מספר המשפחות ההרוסות במלאח הוא גדול מאוד. לפי סטאטיסטיקה שנערכה בתוניסיה (במארוקו חמור המצב עוד יותר) יש בה 12.000 נשואים ד1,900 אלמנים וגדושים. אם נניח אפילו שכל ה־1,900 הם גרושים, נראה כי הילדים של 950 משפחות סובלים ממצב זה, ומשפחה אחת מכל שבע היא משפחה הרוסה ״באופן רשמי״. אנו מדגישים ״באופן רשמי״ כיוון שישנם עוד זוגות רבים שנפרדו ללא גירושין. אלמנות, גירושין ופירוד המשפחה גורמים לנישואים מחדש או לקיחת פילגש, ולגבי הילד פירושו — ניתוק מלא מאחד ההורים. אי־הבנות בין בני הזוג המסתיימות בפירוד הן תמיד חוויה קשה לילד מבחינת שיווי המשקל הפסיכולוגי. תכופות אין הילד מסוגל להבין ולהשלים עם הארעיות שביחסי בני־הזוג ואת העקרון של הרע במיעוטו שמניע את הוריו לגירושין. לגבי הילד אין כאן אלא מפח וסבל. הורים מתקדמים ישתדלו בדרך כלל לחסוך מהילד את פרטי התלבטויותיהם. הסתייגויות כאלה אינן קיימות תמיד אצל ההורים הצפון אפריקאיים, המבטאים את איבתם זה לזה לעיני הילד על מנת למושכו לצידם. נוסף למפח הרגשי הקשור בעצם הגירושין, סובל הילד מערעור היחסים בין האב ובין האם גם בשלבים הקודמים לפירוד. הילד היתום והילד שהוריו נתגרשו מהווים קרקע פורה לאי־הסתגלות פסיכו־חברתית מסוגים שונים. הם עלולים להגיע לעבריינות ולבית משפט לנוער; לאבד לחלוטין ערכים מוסריים; לפתח קווי אופי שנחשבים לסימני ״עזיבות״, כלומר מצב חולני הנובע מחוסר אהבת הורים תקינה.

ציירנו כאן תמונה עגומה למדי של חיי המשפחה בצפון־אפריקה, המתייחסת לשכבות מסוימות של האוכלוסיה. אין עניננו כאן בבקורת; מרבית החסרונות בהם מצטיינת הסביבה המשפחתית הם תוצאה ישירה של הדלות החומרית בה שרויות המשפחות הללו. הילד העולה יצטרך לקשור יחסים חדשים עם המבוגרים ובדרך כלל ימשיך להגיב בתקופה הראשונה בהתאם לדפוסי היחסים הישנים במשפחתו. גישתו למשפחתו תעורר בעייה חשובה. נשתדל להבהיר במקצת שאלות אלו בניתוח האפקטיביות הניתן באחד הפרקים הבאים.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי

ד. מנהגי ראש חודש אב

1 . שוחטים בָקר בערב ראש חודש אב, ולמחרת בראש חודש מחלקים.

  1. 2. אוכלים בשר בראש חודש אב.

הערת המחבר: על פי החיד״א שכתב במורה באצבע: ׳נהגו לאכול בשר בראש חודש אב׳, וכך היה מורה גם ר׳ ישראל אביחצירא (ישראל סבא, עט׳ 357), וכן מנהג קהילות מרוקו(נהגו העם, עמ׳ קי סעיף ו; עטרת אבות, שם, סעיף ח), וכן מנהג ירושלים(שער המפקד, הלכות ט״ב, סעיף א). השווה הרמ״א שו״ע או״ח סימן תקנא סעיף ט׳: ׳ומצניעים מר״ח אב ואילך הסכין של השחיטה׳. המנהג בתוניס לא לאכול בשר רגיל מב׳ באב, אבל המון העם אכלו בשר מיובש או מעין נקניק(עלי הדם, עט' 618 סעיף ג).

בראש חודש אב מתפללים תפילת שחרית מוקדם ואוכלים סעודה בשרית, להיפרד מן הבשר.

מנהגים מראש חודש אב ועד תשעה בו

1 . אין אוכלים בשר מב׳ באב עד ליל מוצאי תשעה באב, ועד בכלל.

הערת המחבר: השווה שו״ע או״ח, סימן תקנא, סעיף ט: ׳יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו(=בשבוע זה), ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי״ז בתמוז׳. בתקופת השלטון הצרפתי בארפוד, כשהצבא הצרפתי היה בארפוד והזמין בשר עבור חייליו, כ־80-50 קילו בשר, לא יכלו להימנע משחיטת בקר גם בימי א׳-ח׳ באב, לכן היו שוחטים עבורם בקר בשחיטה כשרה כדי להפקיעו מתורת נבלה, אבל לא בדקו אחר כך את הריאות, כדי לא לטעות ולמכרו ליהודים(מפי אדוני אבי).

מרא דאתרא יש״א ברכה היה מורה היתר לאחרים באכילת עופות ביום ה' באב, יום הילולתו של האריז״ל.

אין מכבסים בגדים בתשעת הימים.

גם בשבת חזון אין מחליפים בגדים עליונים.

הערת המחבר: בשנה אחת שהה בקצר א־סוק מרא דאתרא יש״א ברכה, הלוא הוא בבא צאלי, וכשראה קהל מתפללים בבית הכנסת בשבת כשהם לבושים בבגדיהם המיוזעים נזף בהם על מנהגם, שאין אבלות בשבת בפרהסיא(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

מאכלים בתשעת הימים

בתשעת הימים אין אוכלים בשר, אבל במשך הזמן אופיינו ימים אלה במאכלים מיוחדים

שזכרם וריחם המתיקו את האווירה הקודרת של ימים אלה. הנה כמה מטעמים לתשעת

הימים:

חצילים צלויים על האש (=זעלוק): נוהגים לצלות חצילים שלמים על גחלים או

בתנור השכונתי, לקלפם, להוסיף קצת שמן ותבלינים ולמעכם בכלי. לפעמים הוסיפו

עגבניות לחצילים לגיוון.

פשטידת עגבניות: עגבניות קלופות כתושות מעורבות בביצים טרופות מושמות

בסיר ונאפות בתנור, בתוספת שמן ותבלינים. מאכל זה נחשב למעדן מבוקש.

תפוחי אדמה מטוגנים בסיר.

מאכלי חלב.

שבוע שחל בו תשעה באב

שבוע שחל בו תשעה באב לא נהג בכל קהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, חופה ואירוסין, ברכת ׳שהחיינו׳ והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.

בשאר קהילות מרוקו היו שהחמירו בכמה דברים, כגון בכביסה ובאכילת בשר רגיל, רק בשבוע שחל בו תשעה באב(נתיבות המערב, עט׳ ריא סעיף טו ועט׳ ריב סעיפים יח-יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף י).

שבת שלפני תשעה באב – שבת חזון

בשבת שלפני תשעה באב נוהגים לאכול בשר, אבל משתדלים לא להותיר ממנו לאחר שבת, ואם נותר – אין אוכלים אותו.

כמעט ככל שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ ריא סעיף טו ועט׳ ריב סעיפים יח-יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף יד), אך היו קהילות אחרות שאכלו רק דגים וכיו״ב (דברי שלום ואמת ב, עט׳ 102), וראה ישראל סבא, עט׳ 357.

שלא כמנהג קהילות אחרות במרוקו, כמו צפרו, שבהן היו אוכלים לאחר שבת מה שנותר משבת (נהגו העם, עט׳ קי סעיף ז; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 104).

ערב תשעה באב

1 . אוכלים סעודה מפסקת בישיבה על הקרקע.

תפריט הסעודה: אין אוכלים שני תבשילים, אלא לחם ותבשיל של עדשים.

הולכים לבית הכנסת יחפים.

על פי טור ושו״ע או״ח, סימן תקנב, סעיף ז, וראה בבלי תענית ל ע״א על ר׳ יהודה בר אלעאי שהיה אוכל פת חרבה ויושב בין תנור לכיריים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, שם, סעיף טו).

על פי בבלי תענית כו ע״ב וטור ושו״ע סימן תקנב, סעיף א: ׳ערב תשעה באב לא יאכל בסעודה המפסקת… בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילים׳.

כשאר קהילות מרוקו(עטרת אבות, פרק כה, סעיף טז), והשווה שו״ע שם, סעיף ה: ׳נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם שהם מנהג אבלים׳. בתוניס לא קבעו סעודה על פת, אבל אכלו קוסקוס עם ירקות ובסיום הסעודה אכלו ביצה טבולה באפר (עלי הדס, עט׳ 625 סעיפים י-יא), ובג׳רבא היו מלפתים את הפת בשמן זית ובדג מלוח צלוי(ברית כהונה, מערכת ת', סעיף ט, ערך תשעה באב).

לפי שאסור בנעילת הסנדל(שו״ע שם, סימן תקנד, סעיף א), וכן נוהגים בשאר קהילות מרוקו (נתיבות המערב, עט׳ ריד סעיף ז).

השושלת לבית פניטו-אהוד מיכאלסון

מצרה נחלץ

מרדכי כהן עסק במסחר. היה נוסע בין הערים, רוכש סחורה במקום פלוני ומוכר אותה במקום אלמוני. את עסקיו התחיל בגיל צעיר, בטרם מלאו לו 20. בין היתר הגיע לעיתים למוגאדור. ירא שמיים היה האיש, ונדיב לב. היה לו שותף, שבו בטח ועליו סמך.

באחת הפעמים שהגיע למוגאדור, והוא בן ח״י שנים, שמע קול קורא לו. הסתובב, וראה נער כבן 16, שאפילו חתימת זקן לא היתה לו. ״מי אתה ומה אתה רוצה?״ – שאל אותו כהן.

״אינך מכיר אותי, אבל אני חיים פינטו, נכדו של הרב חיים פינטו זצ״ל״, ענה הנער. מרדכי כהן התרגש לשמוע כי הדובר אליו הוא נכדו של הצדיק הקבור בעיר, נישקו על ידו ונתן לו מתנה נאה. רבי חיים התרגש מנדיבותו של כהן, שמח ובירך אותו. אחר כך נפרדו לשלום, ואיש איש פנה לדרכו.

כעבור חצי שעה החל רבי חיים להסתובב ברחובות, ולחפש את כהן. שאל עוברים ושבים ונכנס לחנויות, ובסופו של דבר מצא אותו מעמיס את סחורתו על עגלה, כדי לצאת ממוגאדור.

״דע לך״, אמר לו רבי חיים הצעיר, ״כי שותפך מכר את כל הסחורה שהיתה בידיכם, ולא ירצה לשלם לך את חלקך. אבל אתה, הבא עדים שיוכיחו את צדקתך, כי אכן טרם קיבלת פרוטה ממנו, וצעק לעזרה לרבי חיים פינטו. בזכותו תינצל ממזימות שותפך״.

מרדכי כהן פיקפק בדברי הרב, שכן נתן אמון מלא בשותפו. כשהגיע לעירו שאל את שותפו איך העסקים, וזה ענה בשאלה: ״איזה עסקים? הרי איננו שותפים יותר! על מה אתה מדבר?״

מרדכי כהן נזכר בדברי הרב פינטו, ועשה כדבריו. תחילה הביא עדים, שהעידו כי השותפות לא פורקה וכי טרם קיבל את המגיע לו, והחל לצעוק ״רבי חיים פינטזו, רבי חיים פינטו!״. לשמע השם שהזכיר כהן אחז פחד את השותף הנוכל, וזה הודה מייד בשקריו ושילם למרדכי כהן את חלקו, עד הפרוטה האחרונה.

וכיבס את בגדיו

הרב חיים פינטו הקטן היה נוהג להסתובב ברחובה של עיר ובשווקיה ומתרים יהודים לטובת עניי העיר, כדי לספק להם את מחסורם, לחם לאכול ובגד ללבוש. את הכסף היה צורר במטפחת, המיוחדת לצדקה.

בתום כל יום היה יושב ועוסק בתורה, אך לא עשה זאת בטרם כיבס את המטפחת. כששאלה אותו אשתו הרבנית לפשר הדבר הסביר לה, כי הוא מכבס את המטפחת מליכלוך העולם הזה – הכסף, ״כדי להיות נקי ולהיטהר לפני הלימוד בתורה הקדושה״.

אבן מאסו

בכל שנה ושנה היה רבי פנחס הכהן יוצא להשתטח על קבר סבו, רבי דוד בן ברוך זיע״א. היציאה היתה ממוגאדור, שם התאספה חבורה לצאת בצוותא חדא אל בית החיים.

נכנסה החבורה למכונית, והנה, מעשה שטן, זו מסרבת לזוז. תקועה במקומה כפרד עיקש, ומנועה דומם כבר מינן. יצאו בני החבורה מהמכונית, והחלו להתפלל כי יצליח ה׳ את דרכם ויגיעו בזמן להילולה של הצדיק.

עוד הם שקועים בתפילה ורבי חיים פינטו הקטן יוצא לקראתם בדרכו להשתטח על קבר זקנו, הר״ח הגדול זצוק״ל. פנה אליו רבי פנחס, וסיפר לו כי הם בצרה: המכונית מסרבת לזוז, ומועד ההילולה של רבי דוד בן ברוך הולך ומתקרב.

שמע הר״ח, וביקש מרבי פנחס כי יצטרף אליו לקבר זקנו. הלכו שניהם, השתטחו וקמו, וחזרו למכונית. שם לקח הר״ח אבן מאבני המקום, זרק אותה על המכונית ואמר: ״יגער ה׳ בך השטן״.

נכנס הנהג למושבו, וראה זה פלא: המנוע חזר לחיים. בטרם יצאו כולם במכונית שאל רבי פנחס את רבי חיים כיצד הצליח במלאכתו ועמדה לו זכות אבותיו, בו בזמן שלו, ביום ההילולה של סבו- היא לא עמדה.

השיב לו רבי חיים בבדיחות הדעת: ״כאן, במוגאדור, נמצאת הטריטוריה שלי, וכאן עומדת לי זכות אבותי. זכות אבותיך שלך חזקה יותר באיזור שלך, במראקש…״

שלום בית

רבי חיים פינטו הקטן היה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום. פעם אחת הגיע לקנדה, ושם סופר לו על בני זוג, שהשלום לא היה מנת חלקם. האשה היתה מציקה ומטרידה את בעלה, וזה הצדיק לא התאונן ולא התלונן על מר גורלו.

״צדיק שכזה מובטח לו שהוא בן עולם הבא״, אמר הר״ח, כששמע על המקרה.

אולם, כדי שבעולם הזה לא יהיו חייו גיהנום הלך הרב וביקר עם שמשו בבית הזוג. שם שוחח עם האשה על יחסה הקשה לבעלה, ודיבר על ליבה כי תשפר את יחסה אליו. כך עשה פעמים רבות, ובסופו של דבר נכנסו הדברים אל ליבה ומאז חיה בשלום עם בעלה.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930