ארכיון יומי: 10 ביולי 2018

עמוד 1 מתוך 11

ספר במדבר – פרשות "מטות ומסעי". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר במדבר – פרשות "מטות ומסעי".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"וידבר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר:

זה הדבר אשר ציוה ה':

איש כי ידור נדר לה'…

       לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה" (מטות ל, ב-ג).

"מילה זו מילה".

בכוחה של שמירת ברית הלשון,

 להטות {"מטות"} מידותיו של הקב"ה מדין לרחמים.

משמעות שם הפרשה – "מטות".

"מטות" – שמה של פרשתנו, מהווה שם נרדף לשבטי ישראל. מה ההבדל בניהם? "שבט" – הוא ענף שנקטף מהעץ, ועדיין יש בו לחלוחית, וניתן לכופף אותו, ולעצב אותו.

"מטה" – לעומת זאת, הוא גם ענף שנקטף מהעץ, אבל הוא כבר יבש לגמרי וחסר לחלוחית.

בעל "התכלת מרדכי" אומר: השבט והמטה – מסמלים את סוגי הקשר בין הקב"ה לעם ישראל.

ה"שבט", מסמל את הקשר היותר גלוי כפי שהיה בנדודים במדבר, כאשר הכל התנהל ע"פ נסים גלויים.

ה"מטה" לעומת זאת, מסמל את הקשר הסמוי לקראת הכניסה לארץ, כאשר המן כבר לא יורד מן השמים, וענני כבוד פרחו להם השמימה, אבל הקב"ה ועם ישראל, ממשיכים להיות בקשר, לאור הברית שנכרתה בהר סיני.

מצד שני, ה"מטה" מסמל את החוזק והעוצמה אותם עם ישראל אמור להקרין כלפי הגויים מסביב, כפי שקרה במלחמת מדין בה הרגו את הזכרים ואת מלכי מדין, כאשר את עריהם שרפו באש.

אותה עוצמה, הופעלה במלחמת כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון, וכן ברוב מלחמות ישראל לדורותיהן.

פרשות "מטות מסעי", מתארות נושאים רבים המהווים הכנה לגאולה, כמו מצות כיבוש ארץ ישראל  – "והורשתם את הארץ ויישבתם בה –  כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (מסעי לג נג),  מינוי נשיאים לשבטים שינחילו את הארץ, חלוקת עבר הירדן המזרחי לשבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה, הכנת ערי מקלט – כדי לרמוז לנו שלמרות ימי האבלות על חורבן בית ראשון ושני בהם אנו שרויים, עוד נזכה לגאולה, כשהבית השלישי יעמוד על תילו במלוא הדרו ותפארתו.

גם ענין מצות "צרור את המדיינים", בגלל שהחטיאו את בני ישראל בבנותיהם כעצת בלעם, בא לרמוז לנו ש"אלוקיהם של אלה – שונא זימה", ובפרט בארץ הקודש אליה אמורים ישראל להיכנס כמצות ה'.

איש כי ידור נדר לה'…

       לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה" (מטות ל, ב-ג).

רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל "קדושת לוי" אומר:

 אדם המקפיד לקיים את נדרו בבחינת "לא יחל/יחלל את דברו",

 זוכה שהקב"ה "יעשה ככל היוצא מפיו", ויקיים את מה שהוא מבקש

פרשת "מטות" פותחת בדיני נדרים ושבועות אותם מצווה משה רבנו את ראשי המטות ובני ישראל. משה רבנו מדגיש כאן שהציווי הוא בשם ה' ככתוב: "זה הדבר אשר ציוה ה'", ביטוי שאינו נפוץ בשאר המצוות.

"כי ידור נדר":  הנדר יכול להיות חיובי או שלילי.

בנדר חיובי, האדם מבטיח לתת דבר מה בתור נדבה, כגון נדרו של יעקב אבינו עליו נאמר: "וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך… ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כ).

דוגמא נוספת הוא נדרה של חנה: "אם ראה תראה בעוני אמתך… ונתתיו לה'" (שמואל-א, א, יא).

אכן, שניהם קיימו את נדרם לאור הכתוב בפרשתנו, "ככל היוצא מפיו יעשה". יעקב אבינו הפך את "האבן" {אבן השתיה בקודש הקודשים} ל"בית אלהים", הלא הוא בית מקדשנו, ואילו חנה הקדישה את בנה שמואל, לבית ה' במשכן שילה.

גם בפרשתנו, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, הבטיחו למשה רבנו לצאת חלוצים עם אחיהם, במלחמת כיבוש ארץ ישראל: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה – כאשר אדוני דובר" (במדבר לב, כז).

משה רבנו דרש מהם לעמוד בהבטחתם, ככתוב: "והיוצא מפיכם – תעשו" (במדבר לב, כד).

אכן, בני גד ובני ראובן עמדו בהבטחתם כפי שמעיד עליהם יהושע בן נון: "אתם שמרתם את כל אשר ציווה משה עבד ה', ותשמעו בקולי לכל אשר ציוויתי אתכם" (יהושע כב, ב).

בנדר שלילי, כאשר הנודר מתחייב להינזר מהנאה מסוימת כמו הנזיר המתנזר מיין, ככתוב: "כי יפליא לנדור נדר נזיר… יין וחומץ שכר לא ישתה" (במדבר ו, ב). נדר זה נקרא "איסר" = אוסר על עצמו, או כאשר נשבע לאסור על עצמו דבר המותר לו, ככתוב: "או השבע שבועה, לאסור איסר על נפשו".

על כל הנדרים הנ"ל, התורה מצווה: "לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה".

רש"י: "לא יחל דברו" – שלא יעשה דבריו חולין". תרגום אונקלוס – "לא יבטל פתגמיה".

 שני הפירושים הנ"ל משלימים אחד את השני. בכך שכאשר אינו מבטל את דברו, הוא מקדש את הבטחתו.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל "קדושת לוי" אומר: אדם המקפיד לקיים את נדרו בבחינת "לא יחל/יחלל את דברו",

 זוכה שהקב"ה "יעשה ככל היוצא מפיו", ויקיים את מה שהוא מבקש. לכן, הפרשה נקראת 'מטות':, שיוכל להטות מידותיו של הקב"ה מדין לרחמים, בזכות שמירת ברית הלשון.

"והורשתם את כל יושבי הארץ…

כי לכם נתתי את הארץ.

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,

והיה אשר תותירו מהם –

לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם,

וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(מסעי לג, נב– נו).

תורת ארץ ישראל לעם ישראל,

במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

 

"אלה מסעי בני ישראל" – הפס' הפותח את פרשתנו, רומז למסעות כל הגלויות. -לה מ-סעי ב-ני י-שראל" = א-דום. מ-סעי = מדי {פרס}. ב-ני = בבל. י-שראל = יון.

רש"י הק' שההילולה שלו ה- 913 [תשע"ח] תחול ביום כ"ט בתמוז, מסביר במילה אחת את הביטוי "והורשתם = וגירשתם". (מסעי לג, נב). כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש.

כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל לעשות עם כניסתם לארץ הוא, לגרש ומיד את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…"  (מסעי לג, נ- נו).

הרמב"ן אומר על כך: "על דעתי, זו מצות עשה… שישבו בארץ ויירשו אותה".

 רש"י  הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם", את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה, {ו}תוכלו להתקיים בה. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו.

רבנו "אור החיים" הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה". בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו  להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".

לקראת הילולת רש"י הק' ה- 913 [תשע"ח] שתחול בימים הללו – כט' בתמוז, נציין את דברי הרמב"ן ורבנו "אוה"ח הק' על גדולתו כי רבה:

הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה: פירושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו – במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה".

רבנו אוה"ח הק' כותב בהקדמה לפירושו לתורה על רש"י: "אדון המפרשים ואורם – רבנו שלמה ע"ה". במקום אחר (בראשית לא, לט) אומר רבנו אוה"ח הק' על דברי רש"י: "וכפי זה נזרקה רוח הקודש בדברי רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו: "טריפה לא הבאתי אליך ע"י ארי או זאב" – ויכוון לדברינו ונכון".

תורתו הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' בנושא,

יחסינו לפלסטינאים ולעובדים הזרים.

רבנו אוה"ח הק' טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב: "והיה אשר תותירו מהם – לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו ויכאיבו לנו, כמו סיכות ויתדות המנקרים בעיניים, וקוצים דוקרניים הסוגרים עלינו, כדברי רש"י.

 גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר [לנו] – קומו צאו ממנו".

הדברים אמנם נאמרו לפני למעלה מ- 275 שנה – [תשע"ח] ע"י רבנו "אור החיים" הק', אבל הם מאוד אקטואליים. העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. גם הרשויות מתקשות לגרשם – בגלל כוחות אפלים העוזרים להם, במטרה להפוך את הארץ ממדינה יהודית, למדינת כלל אזרחיה.

ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית ובגדה המערבית, מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – תורת אלוקים חיים.

עליית רבנו חיים בן עטר ותלמידיו לארץ ישראל.

"והאיר ה' עיני שכלי – אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום…

השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם" = ירושלים.

(מתוך ההקדמה לפירושו לתורה).

במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים,

 כמו רבנו "אור החיים" הק' שפתח את שערי העלייה והגאולה  לארץ ישראל,

 בכך שעלה בראש תלמידיו לירושלים בה הקים "מדרש כנסת ישראל".

במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק', הבעל שם טוב והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל,  כחלק מתפיסה משיחית לקירוב הגאולה.

רבנו "אור החיים" הק' זכה להיות הנחשון הראשון שפרץ את החומות הרוחניות, ועלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ואף זכה להקים ברובע היהודי אל מול פני המקדש בירושלים, את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" לתורת הנגלה והנסתר.

רבנו קבע שבטלו שלושת השבועות בהן השביע הקב"ה את ישראל ואומות העולם לגבי הגלות והעליה לא"י: "כדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו [בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו']

א. שלא לעלות בחומה [איסור העליה לארץ כאילו יש חומה].

ב. שלא לדחוק את הקץ, היות ולקב"ה יש זמן משלו לביאת המשיח, לכן, אין להרבות בתפילה חריגה לקירוב הגאולה.

 ג. "שלא למרוד באומות" (כתובות קיא, ע"א).

בעקבות מסעו של רבנו "אור החיים" הק' לארץ ישראל, פעלו ה"בעל שם טוב" והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית גאולתית לקירוב הגאולה.

הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ואף הגיע עד טורקיה במטרה לפגוש את רבנו "אור החיים" הק' בו ראה רוח של משיח, אבל לא עלתה בידו, ונאלץ לשוב כלעומת שבא. הוא שלח את גיסו – רבי גרשון מקיטוב לירושלים, כדי לעמוד על טיבו וגדולתו של רבנו אוה"ח הק'. רבי גרשון סיפר לו בכתב על גדולתו הפלא ופלא: "אהובי גיסי, אדברנא מילתא. כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי [לגאולת עמ"י]. ואחרי זה אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלא פלאות, ושמו היה רבי חיים ן' עטר והיה חכם גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחו…". כך לשון האיגרת.

רבנו אוה"ח הק' אכן זכה להיות הנחשון הראשון שעלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ובכך פתח את שער העליה והגאולה.

אחרי עליית רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, עלו תלמידי הגאון מווילנה ותלמידי הבעש"ט לארץ ישראל.

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"  (ויקרא כה, כה).

רבנו אוה"ח הק' מפרש את הפס' הנ"ל כך: "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקות ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות… ובעוונותינו נמכר הבית בידי האומות… והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' [הגאולה תהיה ע"י פעולת הצדיק]… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ [לארץ] = גולים מעל שלחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים על שלחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב".

פירוש: צדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה, ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל, בה יזכו לקיים תורה ומצוות כדבעי, ובכך להחיש את הגאולה.

מרן הרה"ג יעקב אבן צור ששימש בפס שבמרוקו כראש בית הדין בתקופת רבנו אוה"ח הק', פרסם שו"ת בהלכה בשם "משפט וצדקה ביעקב", וכן  למעלה מ- 350 פיוטים שזכו בחלקם לעריכה מדעית ע"י פרופ' בנימין בר תקוה, ואף זכיתי להציג וללמד חלק משיריו בהשתלמויות רמי"ם במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך.

המוטיב המרכזי בשיריו הוא: הכיסופים לגאולה ועליה לארץ ישראל, תוך נקמה באויבים שהציקו להם. כדוגמא נציין חלק מבית של השיר:

"יקבץ אל – עדר צאנו".

יקבץ אל, עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.

 וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי.

חרוזים בודדים המקפלים בתוכם תורה קבלית שלימה הדוגלת בכך שהגאולה תזרח רק כאשר עם ישראל ישוב לארצו "ארץ הצבי", ורק אז נזכה לכך שהקב"ה = "דודי, ישוב לגנו = לכנסת ישראל היושבת בארץ ישראל, והפעם לנצח נצחים = "ולא יברח עוד כצבי" מארץ הדומה לעורו של צבי הנמתח בעת הצורך, כך ירושלים עתידה להתרחב עד דמשק כדברי חכמינו זצ"ל וכו'.

הרה"ג ד"ר יהודה ביבאס {1789-1852} שאמו הייתה קרובתו של רבנו "אוה"ח" הק', היה רב ומקובל ממבשרי הגאולה בדרך הטבע, שהושפע רבות מתורתו של רבנו אוה"ח הק'. הוא עזב את תפקידו כרב העיר קורפו, ועבר בערי אירופה, כדי לעורר את עם ישראל לעלות לארץ ישראל, כשלב בתהליך הגאולה.

תלמידו המפורסם של הרב ביבאס, היה הרב יהודה אלקלעי גדול מבשרי הגאולה בדרך הטבע. הם דגלו בעליה וישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה בדרך הטבע, כאשר השכינה מרחפת ממעל, כפי שהיה בהקמת בית שני.

הרב יהודה אלקלעי כותב במאמרו "דרכי נועם", על הרושם העז שהשאיר עליו הרב יהודה ביבאס:

"ואין אני יכול להתאמץ ולהסתיר דברי מוסר השכל אשר שמעתי מפי איש אלוקים קדוש – הרב המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל האלוקי כבוד הר"ר יהודה ביבאס הי"ל  [ה' ישמרהו לנצח]. אשר אמר שחס ושלום, ישראל פשענו ביוצרנו, פנינו לו עורף ולא פנים, וכבר אמרו חז"ל: הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה, חס ושלום, ומה אנו עושים ישראל בכל ארצות תבל, נדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה… ".

הרב ביבאס והרב אלקלעי עלו לארץ – "נא דורשים, ונאה מקיימים"

על יחוסו לרבנו אוה"ח הק', כותב הרב יהודה ביבאס באחת האיגרות: "הרב המפורסם עיר וקדיש מן שמייא, כמהר"ח בן עטר, בעל אור החיים על התורה… ואני הקטן חוטר מגזעו ונצר משורשיהם".

 בספר "סאלי וחכמיה" [עמ' קסג] נאמר בשם זקני ירושלים: לרבנו אוה"ח הק' לא היו בנים, אבל כן היו לו בנות מאשתו השניה הרבנית אסתר ע"ה, ביתו של הרב מאיר ביבאס ע"ה, כך שהרב יהודה ביבאס, הוא אכן צאצא שלו. 

ההיסטוריון יצחק רפאל מולכו טוען בספרו, שרבי שמואל ביבאס אביו של הרב יהודה, נשא לאישה את אחת מבנותיו של רבנו אוה"ח הק'. יוצא שהרב יהודה ביבאס, הוא נכד רבנו אוה"ח הק'.

בדעה הנ"ל, שהיו בנות לרבנו אוה"ח הק', אוחזים גם האדמו"ר הרייץ מחב"ד ["התמים", כסלו תרצ"ו], כנ"ל הרב יהודה גז ע"ה –  רב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית אל, והנשיא יצחק נבון שכתבו שהם צאצאי רבנו אוה"ח הק'.

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם,

בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח).

 אהרן הכהן הוא האדם היחידי המוזכר מועד פטירתו בתורה.

  הסיבה המרכזית לכך היא:

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

"אעשה נפלאות"

לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש ע"ה,

  הרב הראשי למרוקו וירושלים תובב"א.

מרן הרה"ג שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי של ירושלים במשך 25 שנה, כתב בספרו ("וחם השמש חלק ב תקז): בפרשת המרגלים כתב רבנו: כלב ויהושע ניצלו מעצת המרגלים כאשר הקב"ה משבח יותר את כלב: "ועבדי כלב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ…" להלן דברי קדשו:

 "הביאור… כי מפליא הדבר שלבסוף נתגלה שבחו של כלב, גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו, כי כלב היה לאומי מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה… בחברון השתטח על קברי האבות… וזה גרם לו לכוח ההתעוררות הלאומית. אבל יהושע – משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, לא ימוש מתוך האוהל, הלא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית.  משה שידע את מצב נפשו של יהושע חשש מאוד שיכשל, ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של הקב"ה, רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהם כל ימיו, יעמדו לו ולא ילך בעצת המרגלים, התפלל עליו והוסיף לו יו"ד לשמו…".

בהמשך כותב רבנו שלום משאש ע"ה  מסר חשוב לדורנו:

"מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, אף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו…

 כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה – היא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו".

גם אצל פשוטי העם במרוקו הייתה כמיהה לעלות לארץ אבותינו. אחד הביטויים השכיחים בכל מפגש היה: "לשנה הבאה בירושלים".

הורי ע"ה, עזבו שני בתים ושלוש חנויות היות והערבים החליטו לא לקנות מהיהודים, ביודעם שבכל רגע הם יעזבו, הם עברו לעיר מראקש בה פעלו שליחי העלייה, וחיו על מזוודות במשך שנה עד עלייתם ארצה בשמחה.

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר במדבר.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

"אעשה נפלאות"

לרבנו "אור החיים" הק' ע"ה – שהתגלה בחלום לרבי נסים טרבלסי ע"ה,

 ובכך הציל רבים מתושבי המושב, ממטוס שהתרסק בגבולות המושב.

"במראה אליו אתוודע – בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).

במושב "תלמים" שבדרום הארץ, שימש כרב הישוב הרב נסים טרבלסי ע"ה. כמידי שבת, ישב הרב והגה בתורת אלוקים חיים, ובכלל זה בפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר ע"ה.

לאחר הלימוד,  החליט רבנו נסים לענג את השבת גם במעט שינה, בבחינת "שינה בשבת תענוג".

בחלומו, נגלתה לעיניו דמותו של רב אחד מכובד הלבוש בלבוש מלכות, שכל כולו לבן, ועטוף במעיל {הנקרא ג'לאביה במרוקאית}, בו התעטפו חכמי מרוקו. הרב ישב בישיבה ועסק בתורה מתוך ספר שהיה בידו. הרב הרים את עיניו ואמר לרב נסים כהאי לישנא: "אם לא תעשו תיקון בצרכנייה של המושב, תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים". הרב חזר לתלמודו, והרב נסים התעורר, כשהחלום נראה לו כאילו זה היה בהקיץ.

 הרב נסים נרדם שוב, והנה שוב אותו חלום מתגלה אליו שנית, כאשר הפעם יאמר עליו "ותיפעם רוחו".

צרכניית המושב הייתה קטנה וצרה, כך שהנשים והגברים שבאו לקנות, נאלצו לעמוד בצפיפות ומתוך ערבוביה, ללא גדרי צניעות.

הרב נסים סיפר, שנאמר לו בחלום שהרב שנתגלה אליו היה לא אחר מאשר רבנו "אור החיים" הק'.

הרב נסים סיפר את החלום לרבנית שמאוד התרגשה, על כך שבעלה זכה שרבנו "אור החיים" הק' יתגלה אליו בחלום, ועוד יותר, שהתגלגלה על ידו הזכות להציל את תושבי צאן מרעיתו במושב, מאסון חלילה.

הרבנית נוות הבית, הציעה לבעלה שיספר את החלום לקהל הבא מידי שבת בשבתו לשמוע את דרשתו, ולהציע להם לתקן תקנות בנושא הצניעות בצרכנייה, כך שיהיו שעות קניה נפרדות לנשים ולגברים, ובכך ישמרו גדרי הצניעות ע"י הקונים, ויקוימו דברי רבנו "אור החיים" הק'.

דברי הרב אכן השפיעו על הקהל, שאכן הסכים לתקנות הנ"ל אותן הציע הרב נסים. כבר ביום ראשון, פורסמו התקנות החדשות הקובעות שעות נפרדות לקניות בצרכנייה לנשים ולגברים

"ויהי ביום השלישי בשבת" כפי שהבטיח רבנו "אור החיים" הק' בחלום – באוויר נראה מטוס החג מעל בתי המושב. תושבים רבים נדהמו לראות איך המטוס צולל אל עבר גבולות המושב, ומתנפץ לרסיסים. חלקים מהמטוס עפו אל עבר הבתים וגרמו לפגיעה ברכוש, אבל השבח לא-ל, לא בנפש.  

נסים גלויים נראו באותו היום: זקן אחד מזקני המושב, בא לבקר את ביתו. בתום שיחתם שהתנהלה בצריף, הבת הזמינה את אביה לארוחה. כאשר היו בדרכם הביתה, התגלה לעיניהם המשתאות, גלגל של מטוס שעף בעוצמה רבה אל תוך הצריף, והתייצב לו במקום בו עמדו לפני רגע קט. נס גדול היה להם, בכך שהם היו מחוץ לצריף.

אדם אחר שתיקן ברז השקיה, ניצל בזכות אשתו שעמדה על כך שיבוא לאכול, למרות שעדיין לא סיים את מלאכתו. כשסעד את ליבו, חלק מהמטוס נפל היישר על הברז, דבר שגרם לפיצוץ הברז והצפת השטח במים. טוב שזה היה מים, ולא דם האיש שניצל בזכות אשתו.

נסים עצומים היו במושב, בזכות הגילוי המוקדם של רבנו "אור החיים" הק' לרב המושב הרב נסים.

השם נסים של רב המושב, רומז לנסים להם זכו תושבי המושב.

כמו כן, בזכות השם חיים של רבנו חיים בן עטר – תושבים רבים זכו לחיים חדשים.

מסר חשוב: בזכות גדרי צניעות – זוכים לנסים ונפלאות. 

זכותם תגן עליכם ועלינו, אמן סלה ועד.


 

 

 

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי

יג. צאת הצום של תשעה באב ולמחרתו

במוצאי תשעה באב בבית מברכים על מזונות, ביצה קשה, שותים קצת מאחיא ותה, ואחר כך מרק חרירה העשוי מחומוס ופולים.

למחרת תשעה באב בארוחת צהריים נוהגים לאכול בשר, עלי סלק ירוקים (לכטרא) ולחם, בדומה ליום שבו קמים משבעת ימי האבל.

כדעת הרמ״א, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שבהן אוכלים בשר רק בערב של היום העשירי (נתיבות המערב, עמ׳ רכג סעיף נד; עטרת אבות, שם, סעיף נג). ההבדל בין שני המנהגים מיוצג על ידי הדעות השונות של מרן בשו״ע והרמ״א סימן תקנח סעיף א; ׳בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי. הגה; ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר׳.

רשימת הקינות של יום תשעה באב

שני קבצים של קינות לתשעה באב מארפוד ידועים לנו: כתב יד מסעוד בן ישי וכתב יד משה נזרי.

קובץ הקינות של מסעוד בן ישי מכיל 56 קינות בכתב יד + אזכורי 43 קינות המופנות ל׳חמש תעניות׳. בסה״ב רפרטואר פוטנציאלי של כ־100 קינות.

קובץ הקינות של משה נזרי מארפוד מכיל 40 קינות בכתב יד + אזכורי 21 קינות המופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳. בסה״כ רפרטואר פוטנציאלי של 61 קינות.

רוב הקינות בכתב יד משה נזרי מופיעות בקובץ של בן ישי, ורוב הקינות הנזכרות בקובץ נזרי והמופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳ נזכרות בכתב יד בן ישי ומופיעות ב׳חמש תעניות׳.

יש קינות המופיעות בכתב יד בשני הקבצים או באחד מהם, וגם בדפוסי הקינות לתשעה באב.

בסה״ב מדובר בכ־30 קינות בשני הקבצים שאינם נזכרים באוצר השירה לדוידסון.

רשימת הקינות לפי סדרן בקובץ הקינות כתב יד מסעוד בן ישי מארפוד

הקינות הנזכרות בשמן והמופנות ל׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים:

ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום

קול יללה, (אך זה היום, איך ידידות, וארץ שפל), יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי

בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית,

על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, אלי עדתי, שכורת ולא מיין, יום אכפי,

קול אהלה, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל), ביום זה יבכיון, איכה

קדרתי ונכפלו יגוני, (בורא עד אנה, זכור ה׳, דוק וחוג רעשו, שכינה [צועקת], אקוה לנוד, זאבי ערב, למי אבכה, דממו [שרפים], לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, אחות רעיה, ציון כלילת יופי, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, איך נפלת משמים ציון, ארים על שפיים, אל גלותנו הולכים, יה שור אום נטושה, אעורר בכי ואזיל, על הר המוריה, היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל, על זה היה), מספד מר וקינה, שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, נפלה עטרת כתר ראשנו, על עדה הנבחרה קוננו, (הלנופלים תקומה, הרגת ביום, יתומים היינו, בהיכלך, שומרון קול, אמרה ציון, קול יללה, אלה אזכרה), יונה הומיה, (אוי כי ירד אש, עיני עיני יורדה מים), אביר ישראל, למה לנצח, (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, מתי נשמה דלה ענוגה, אפתח בחידה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, הילילי בבכיה, אוי לנו חטאנו, לבבי מלא יגון, פנה בעוד יום שמשי, למתי אל נערץ, נחר בקראי גרוני, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, ספר אמרי שפר, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, קול ברמה נשמע, היום יזל מים, קינות ארבה, איכה ישבה אקרא.

רשימת הקינות לפי סדרן בקופץ הקינות כתב יד משה נזרי מארפוד

הקינות הנזכרות בשמן והמופנות ל׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים:

ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום קול יללה, יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית, על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, שכורת ולא מיין, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל, בורא עד אנה, לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, (ארים על שפיים), אל גלותנו הולכים, (על הר המוריה), היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל), שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, (הלנופלים תקומה, שומרון קול, אמרה ציון, אלה אזכרה), (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, (הילילי בבכיה), אוי לנו חטאנו, למתי אל נערץ, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, היום יזל מים.

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031