ארכיון יומי: 13 ביולי 2018


את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

באחד הימים, כשאליהו סיסו ואני חזרנו מהשדות, פגשנו בחיים בכניסה למללאח. ״איפה אתה?״, שנינו צעקנו עליו. הוא ענה בניחותא כדרכו. חיים היה תמיד שקט ורגוע וכל מילה שלו – בסלע. כמו שנאמר ״מלה בסלע משתוקא בתרין״. הווה אומר, שאם הדיבור שווה סלע – הרי השתיקה שווה שני סלעים. בחיים התגלם המשפט האמור. הזמן אצלו זורם לאטו. לרוב שותק ורק מקשיב בארשת רצינית. לפעמים אנחנו ממהרים, אבל הוא, עד שיוציא הדיבור מפיו המשיח יבוא. תמיד מחייך, אפילו שצועקים עליו, וממשיך כאילו לא אמרנו כלום. מעולם לא ראינו אותו כועס. תמיד עונה בשקט ובחיוך תמים. הוא לא הלך אתנו לשדות, כי בשביל זה צריך להיות זריז כחץ מקשת, ער ועומד על המשמר כדי להזהיר אותנו בדיבור או בצעקה. מחיים אין לצפות לכך, כי עד שיוציא הדיבור מפיו, השומר יספיק להנחית עלינו מהלומות. לכן הוא לא בא אתנו לשדות. הוא חיכה לנו במקום בטוח, או על ענף עץ מוסכם והיינו באים עם השלל לאכול הכל יחד. מה, הוא קיבל חלק מהשלל אפילו שלא השתתף? נכון! אנחנו למדנו שגם אלה שנשארו במחנה קיבלו חלק מהשלל.

אנחנו היינו יחד בכול. ״כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו״.״ויאמר אליהם לאמור בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחושת ובברזל ובשלמות הרבה מאד חלקו שלל אויביכם עם אחיכם״. אליהו הרוס היה אתנו כל הזמן. הוא היה ממולח וזריז כקוף ואפשר היה לסמוך עליו. אליהו סיסו – עד שלא תיקנתי לו את החליל – לא הועיל לנו כשומר. לאבא של חיים הייתה חנות ליד שער המללאח וגם מחסן לאורך רחוב זה על חוף ״וואד שוק״. כאשר פגשנו את חיים, היה בידו מפתח והוא היה בדרכו למחסן בשליחות אביו להביא סל אגוזים מהמחסן. זו הייתה הפעם הראשונה שהתלווינו אליו בשליחות כזו והיינו סקרנים לראות מה יש במחסן הזה. הרחוב היה קצת חשוך. בין הקירות למעלה, מגג אל גג, היו פרוסות ומתוחות מחצלות כעין תקרה שהגנה על הרחוב מהחום הקשה של הקיץ שארך אצלנו זמן רב. חיים פתח את המחסן ועמדנו מתפעלים אל מול אשר ראו עינינו. היה שם מכל טוב. תמרים, אגוזים, שקדים, בוטנים ועוד. בזמן שחיים מילא את סל האגוזים בשביל אבא שלו, מילאנו אנחנו את בטננו מכל הבא ליד. בעיקר שקדים ודבלים, בוטנים ותמרים. אכלנו בשפע ויצאנו עם חיים שבעים וטובי לב. מה אמר חיים? שום דבר! הרי אנחנו ידידים טובים, לא ? פיללנו לכך שייפול בחלקנו מפגש כזה לעתים קרובות! האמת היא שזללנים לא היינו ואכלנו במידה – כיאה לילדים מחונכים. אין צורך להגזים, נכון? מצד שמאל של ״באב-למקאם״ היה גן הדור ביופיו, ובו צמחי נוי מלבלבים בפרחים שונים שגדלו שם. גננים צרפתים טיפחו את הגן הזה. היינו עוברים בתוך מנהרת ירק טבעית בנויה מקשתות שהיו מכוסות בשיחי שושנים, ושיחי יסמין היו מטפסים על הקשתות לאורך מאות מטרים. בושם הוורדים והיסמין מילא את האוויר, וכך הלכנו ונשמנו בהנאה את האוויר המבושם הזה. אחרי שהלכנו בגן כברת דרך פנינו שמאלה, ואחרי ירידה קלה, קצת תלולה, ראינו לפתע בריכת שחייה ציבורית גדולה שניזונה ממי הנהר הממלאים אותה מצפונה ואשר יורדים בדרומה במפל מים הנשפך להמשך הנהר. כל אחד היה מוצא לו פינה לשבת בה בפרטיות, מוקף שיחים ועצי ערבה גדולים. רשרוש המים הזורמים וצפצוף הציפורים מילאו את החלל במנגינה טבעית ערבה לאוזן. באווירה זו הרגשנו כחלק מהסביבה, ואת הסביבה כחלק מאתנו. התמזגנו בה והיינו מאושרים בחיקה. כדי שלא תהיינה התכתשויות ואי נעימויות סודר כך שהבריכה תהיה פתוחה בשבת רק ליהודים, ביום שישי למוסלמים וביום ראשון לנוצרים. בשאר ימות השבוע תהיה פתוחה לכולם. ככה נשמר השלום. לא כמו במגרש כדורגל – כשהתקיימו משחקים בין קבוצה יהודית ובין קבוצה של ערבים או נוצרים, לרוב הסתיימו אלה בתגרות ידיים, בפרט כשהקבוצה היהודית ניצחה. כאשר חשנו תגרה ממשמשת ובאה, יצאנו מיד יחד. בראש הלך עמור אסולין, שקראנו לו שמשון הגיבור. הגויים פחדו ממנו ולא הציקו לנו. הקצה השני של הגן הוביל לעיר החדשה שגרו בה בעיקר נוצרים וגם משפחות יהודיות רבות. בית הספר היהודי ״אליאנס״ של חברת ״כל ישראל חברים״ מצרפת, נמצא גם הוא בעיר החדשה. היה זה בניין מפואר, מוקף גינה גדולה עם עצי פרי שגם עליהם לא פסחנו. ל״אליאנס״ הלכנו מאוחר יותר כשסיימנו כמה כיתות בבית הספר העברי ״אם־הבנים״.

כעת אתם כבר יודעים משהו על העיר הקטנה ספרו. פנינת חמד, מוקפת פרדסים ובוסתנים מכל עבר, נחלים, נהרות ומפלי מים ושפע של יערות וירק מכל הצדדים. אוויר נקי ושמים כחולים לרוב, עם שמש זורחת בכל הדרה – ראינו כל עונות השנה, מפאת מיקומה של ספרו לרגלי הרי האטלס הקטנים. מזג האוויר הנעים שלה הוא אשר נתן טעם מיוחד לפירותיה ולכל מה שגדל בה, כולל יהודיה שנתברכו בכישרון וביראת שמים. בחורף ראינו שלג וכפור. צבעים מרהיבי עין בסתיו, בזמן השלכת. הקיץ חם, יבש ונעים, ובאביב כל הטבע אומר שירה בשלל צבעים המפליאים ביופיים. עצי פרי הדר היו גדלים לאורך הכבישים ועצי תות למיניהם, אדומים, שחורים ולבנים, עסיסיים ומתוקים כדבש. רק קטוף ואכול. ״תגזאז״ – היו מין כדורים שחורים שצמחו על העצים. גם הם היו טעימים וגדלים בשפע בכל מקום. כשלא היו פירות, אכלנו חרובים שעציהם היו בכל מקום. פרי זה הזכיר לנו את רשב״י (רבי שמעון בר יוחאי) ואלעזר בנו אשר ניזונו ממנו כשהסתתרו במערה מפני הרומאים, לכן היה חביב עלינו.

בסביבה הזאת בילינו את זמננו החופשי. למללאח הלכנו בעיקר כדי לישון. אם היה לנו מקום אחר לישון, לא היינו חוזרים למללאח.

שערי סֶפרוּ- בני חסות – שלום פוני-כלפון

שערי סֶפרוּ- בני חסות

שמעון נתפס בהרהוריו אלה והתהלך קודר וזועף. הוא אפילו הפסיק לבקר הבוסתן עד שעורר דאגה בלב מוחמד הזקן שהתרגל לביקוריו ולשיחתו. בבית לא הפריעו איש מהרהוריו שארכו ימים ושבועות עד שגמלה בו החלטה. באחד מימות הקיץ, התכנסה בביתו חבורת גברים צעירים בני גילו ולאחר שהגישה אמו כיבוד, פתח שמעון ואמר:

אחי, בזמנו כשנסעתי עם אבי, נשמתו עדן, וראיתי איך עבד משפילנו בגבותו מס מכל בהמה ומכל אדם, כלומר בעיניו לא היינו טובים יותר מהבהמות, כאילו האדמה אדמתו ושליט הוא כרצונו, נתלקחה בי חמתי והשפלתי עיני, שכך נקלינו בעינינו עד שעבד שולט בנו ומטיל עלינו אימתו.

לא אחת אמרתי לצאת ולחסלו. אלא שברבות הימים, העמקתי חשוב ונוכחתי שטעיתי. לא מלחמת יחיד היא לנו אלא מלחמת משפחות ושבטים. האם לא נעמוד על נפשנו ונקריב עצמנו כאותם תלמידי חכמים שהקריבו את עצמם למען קרב קץ הגלות? הלעולם תשכל חרב? הפחות של מולאי חסיד עושים כטוב בעיניהם ואך לעתים בא נקלה על עונשו. הנה גם לאחר שהוצא הפירמן (הצו) של סיד מוחמר בן מולאי עבד־ארחמן מזה דורות, לנהוג בנו בחסד וברחמים, מתעלמים הפחות שלנו ממנו עד היום וממשיכים לאלץ אותנו ללכת יחפים מחוץ למללאח. כפות רגלינו הפקר למלקות העונש שאנו מקבלים על לא עוול בכפינו, הפקר לקוצים ולאבנים חדות וכל זה כדי לעורר צחוק בפי שכנינו. יצחק הרצען הולקה באכזריות עד שנפח נשמתו מפני שעבודתו לא נשאה חן בעיני בן לחאז הערבי. בנותינו נחטפות לאור היום ונאלצות להתאסלם או למות על קידוש השם ואין בידינו לעזור. עם ערב בשובנו מהעבודה הם גוזלים את שכרנו לפני שניכנס למללאח, אסור לנו אפילו להגן על עצמנו אם אפילו ארחי־פרחי מכה בנו. לכל משוגע מותר להתעלל בנו ואם יאשים אותנו שקיללנו אותו בדתו, אחת דתנו למות או להתרושש מתשלום שוחד ושלמונים למכביר כדי להציל את עצמנו, וכבר נאמר עני חשוב כמת. בחוזה מסחר שאנו חותמים עם שכנינו הם מוסיפים ליד שמנו נעלת אללה עליה (קללת אלוהים עליו). גם אסרו עלינו להכניס פרחים לבתינו משום שאיננו ראויים לכך כיהודים וכדי בזיון וקצף, ״היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו״ כמאמר הכתוב. הלעולם תקצר ידינו להגן על כבודנו? מה לנו לסמוך על זולתנו שנחסה בצלם? נשיג נשק ונקים חיל משמר שיילוה לשיירות במקום המלווים בשכר וננקום בכל משפחה שתעז להפיל שערה משערות ראשינו. האם תמיד בני חסות נכנעים נהיה ? איכה נילחם בגויים בעת בוא הגאולה ואנו רועדים כעלים מכל צל ונחבאים מכל רוח?…

כך היה מדבר והולך ופניו להבים. כמה תמימות הייתה בדבריו אז. עלם צעיר מלא ברעיונות ורחוק מהמציאות. גם חבריו נדו לו בראשם והם ידעו שהוא רק נותן ביטוי לאכזבות המצטברות בלבו. הוא ידע בתוך תוכו, כמו חבריו, שהם בני חסות פה בדאר אל איסלם, כעם־הספר, ואם כי ערביי העיר שונאים את הברברים ואלה את אלה, כולם מאוחדים בשנאת ישראל כפי שנאמר, ״לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד… אהלי אדום וישמעאלים חברו יחדיו.״ כל ניסיון להגנה עצמית כמו שנעשה בעבר, קומם נגדם את כל תושבי החבל הברברים שקמו עליהם להשמידם. כולם ידעו שעבור גיבורים בודדים שאחזו בנשק כדי להגן על עצמם ולהציל את נפשם בשעת סכנה לחייהם. שילמה כל הקהילה בממון ובנפש. הברברים כיתרו את המללאח ודרשו ממון רב לפדיון נפשם ואלה שנדדו בין הכפריים לפרנסתם, נתפסו ונהרגו באכזריות רבה. על גבורה עלאית זו נידונו האוחזים בנשק לחובה על ידי בני הקהילה כי ראו בהם סכנה להמשך קיום הקהילה. על כן העדיפו לסבול ולשאת בחרפה את קלונם מאשר להתקומם ולהתגונן, לכן עוררו נטיותיו אלה של שמעון, שלא היו בגדר סוד, את מנהיגי הקהילה נגדו. הם ראו בפעילות זו סכנה לחייהם עם שכניהם, עם כל התלאות הכרוכות בחיים אלה. אלא משום הכבוד הרב של ייחוסו כבן למשפחת אלבאז, דיברו אליו באורך רוח. רב העיר דיבר על לבו בנחת רוח ובדברי תורה להוכיחו שדרכו זו אינה לתפארת לו וכל מעשיו נעשים בחיפזון ובסערת נפש, דבר שאינו נאה לתלמיד חכם כמותו שצריך לכלכל את דבריו בנחת. שמעון, אף שלא היה מקוטלי קנים באגמא, הקשיב ביראת כבוד כראוי לתלמיד בפני רבו ונד בראשו. הרב ייעץ לאמו למצוא לו בת זוג כי לא טוב היותו לבדו ואולי הרתמו לעול משפחה ירגיע את רוחו הסוערת. יום אחד בישרה לו אמו שנדברה עם משפחת אוולאי, משפחה מכובדת מאוד, לתת לו את בתם פריחה לאשה. למרות התנגדותו של שמעון לכל הרעיון הזה לא יכול היה להמרות את פי אמו ולזלזל בכבוד רבו שגם הוא היה מעורב בשידוך זה. החופה נערכה ובני הזוג, פריחה בת האחת־עשרה ושמעון בן השבע־עשרה, חיו כשנתיים עם אמו חנה  אחר עברו לגור במקום משלהם, כפי שהוסכם בין ההורים לפני החתונה. הוא לא ידע את אשתו עד שבאו לגור במקומם. אמו המשיכה להדריך את הכלה הצעירה בכלכלת ענייני המשפחה זמן רב לאחר שעזבו את דירתה. פריחה, כשמה כן היא, הייתה מלאה שמחה ורוך והביאה בשמעון חדוות חיים חדשה שמילאה אותו אושר כל זמן ששהה במחיצתה. אבל עול פרנסת משפחתו הצעירה והעזרה לקיום אמו, דחפוהו ללכת בעקבות אביו ולסחור עם הכפריים. הסוסה שנתן לו שיך לחאז שימשה אותו בנאמנות ומילאה אותו ביטחון פנימי, ומעל לכל היה בטחונו המלא רק בה׳ יתברך ובישועתו. הסוסה ייחדה לו לא פעם בשעת צרה והצילתו לא אחת ועל זה נתן תשבחות לה׳ יתברך יתעלה שמו לעד אמן…..­

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031