ארכיון יומי: 13 ביולי 2018

עמוד 1 מתוך 11

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

באחד הימים, כשאליהו סיסו ואני חזרנו מהשדות, פגשנו בחיים בכניסה למללאח. ״איפה אתה?״, שנינו צעקנו עליו. הוא ענה בניחותא כדרכו. חיים היה תמיד שקט ורגוע וכל מילה שלו – בסלע. כמו שנאמר ״מלה בסלע משתוקא בתרין״. הווה אומר, שאם הדיבור שווה סלע – הרי השתיקה שווה שני סלעים. בחיים התגלם המשפט האמור. הזמן אצלו זורם לאטו. לרוב שותק ורק מקשיב בארשת רצינית. לפעמים אנחנו ממהרים, אבל הוא, עד שיוציא הדיבור מפיו המשיח יבוא. תמיד מחייך, אפילו שצועקים עליו, וממשיך כאילו לא אמרנו כלום. מעולם לא ראינו אותו כועס. תמיד עונה בשקט ובחיוך תמים. הוא לא הלך אתנו לשדות, כי בשביל זה צריך להיות זריז כחץ מקשת, ער ועומד על המשמר כדי להזהיר אותנו בדיבור או בצעקה. מחיים אין לצפות לכך, כי עד שיוציא הדיבור מפיו, השומר יספיק להנחית עלינו מהלומות. לכן הוא לא בא אתנו לשדות. הוא חיכה לנו במקום בטוח, או על ענף עץ מוסכם והיינו באים עם השלל לאכול הכל יחד. מה, הוא קיבל חלק מהשלל אפילו שלא השתתף? נכון! אנחנו למדנו שגם אלה שנשארו במחנה קיבלו חלק מהשלל.

אנחנו היינו יחד בכול. ״כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו״.״ויאמר אליהם לאמור בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחושת ובברזל ובשלמות הרבה מאד חלקו שלל אויביכם עם אחיכם״. אליהו הרוס היה אתנו כל הזמן. הוא היה ממולח וזריז כקוף ואפשר היה לסמוך עליו. אליהו סיסו – עד שלא תיקנתי לו את החליל – לא הועיל לנו כשומר. לאבא של חיים הייתה חנות ליד שער המללאח וגם מחסן לאורך רחוב זה על חוף ״וואד שוק״. כאשר פגשנו את חיים, היה בידו מפתח והוא היה בדרכו למחסן בשליחות אביו להביא סל אגוזים מהמחסן. זו הייתה הפעם הראשונה שהתלווינו אליו בשליחות כזו והיינו סקרנים לראות מה יש במחסן הזה. הרחוב היה קצת חשוך. בין הקירות למעלה, מגג אל גג, היו פרוסות ומתוחות מחצלות כעין תקרה שהגנה על הרחוב מהחום הקשה של הקיץ שארך אצלנו זמן רב. חיים פתח את המחסן ועמדנו מתפעלים אל מול אשר ראו עינינו. היה שם מכל טוב. תמרים, אגוזים, שקדים, בוטנים ועוד. בזמן שחיים מילא את סל האגוזים בשביל אבא שלו, מילאנו אנחנו את בטננו מכל הבא ליד. בעיקר שקדים ודבלים, בוטנים ותמרים. אכלנו בשפע ויצאנו עם חיים שבעים וטובי לב. מה אמר חיים? שום דבר! הרי אנחנו ידידים טובים, לא ? פיללנו לכך שייפול בחלקנו מפגש כזה לעתים קרובות! האמת היא שזללנים לא היינו ואכלנו במידה – כיאה לילדים מחונכים. אין צורך להגזים, נכון? מצד שמאל של ״באב-למקאם״ היה גן הדור ביופיו, ובו צמחי נוי מלבלבים בפרחים שונים שגדלו שם. גננים צרפתים טיפחו את הגן הזה. היינו עוברים בתוך מנהרת ירק טבעית בנויה מקשתות שהיו מכוסות בשיחי שושנים, ושיחי יסמין היו מטפסים על הקשתות לאורך מאות מטרים. בושם הוורדים והיסמין מילא את האוויר, וכך הלכנו ונשמנו בהנאה את האוויר המבושם הזה. אחרי שהלכנו בגן כברת דרך פנינו שמאלה, ואחרי ירידה קלה, קצת תלולה, ראינו לפתע בריכת שחייה ציבורית גדולה שניזונה ממי הנהר הממלאים אותה מצפונה ואשר יורדים בדרומה במפל מים הנשפך להמשך הנהר. כל אחד היה מוצא לו פינה לשבת בה בפרטיות, מוקף שיחים ועצי ערבה גדולים. רשרוש המים הזורמים וצפצוף הציפורים מילאו את החלל במנגינה טבעית ערבה לאוזן. באווירה זו הרגשנו כחלק מהסביבה, ואת הסביבה כחלק מאתנו. התמזגנו בה והיינו מאושרים בחיקה. כדי שלא תהיינה התכתשויות ואי נעימויות סודר כך שהבריכה תהיה פתוחה בשבת רק ליהודים, ביום שישי למוסלמים וביום ראשון לנוצרים. בשאר ימות השבוע תהיה פתוחה לכולם. ככה נשמר השלום. לא כמו במגרש כדורגל – כשהתקיימו משחקים בין קבוצה יהודית ובין קבוצה של ערבים או נוצרים, לרוב הסתיימו אלה בתגרות ידיים, בפרט כשהקבוצה היהודית ניצחה. כאשר חשנו תגרה ממשמשת ובאה, יצאנו מיד יחד. בראש הלך עמור אסולין, שקראנו לו שמשון הגיבור. הגויים פחדו ממנו ולא הציקו לנו. הקצה השני של הגן הוביל לעיר החדשה שגרו בה בעיקר נוצרים וגם משפחות יהודיות רבות. בית הספר היהודי ״אליאנס״ של חברת ״כל ישראל חברים״ מצרפת, נמצא גם הוא בעיר החדשה. היה זה בניין מפואר, מוקף גינה גדולה עם עצי פרי שגם עליהם לא פסחנו. ל״אליאנס״ הלכנו מאוחר יותר כשסיימנו כמה כיתות בבית הספר העברי ״אם־הבנים״.

כעת אתם כבר יודעים משהו על העיר הקטנה ספרו. פנינת חמד, מוקפת פרדסים ובוסתנים מכל עבר, נחלים, נהרות ומפלי מים ושפע של יערות וירק מכל הצדדים. אוויר נקי ושמים כחולים לרוב, עם שמש זורחת בכל הדרה – ראינו כל עונות השנה, מפאת מיקומה של ספרו לרגלי הרי האטלס הקטנים. מזג האוויר הנעים שלה הוא אשר נתן טעם מיוחד לפירותיה ולכל מה שגדל בה, כולל יהודיה שנתברכו בכישרון וביראת שמים. בחורף ראינו שלג וכפור. צבעים מרהיבי עין בסתיו, בזמן השלכת. הקיץ חם, יבש ונעים, ובאביב כל הטבע אומר שירה בשלל צבעים המפליאים ביופיים. עצי פרי הדר היו גדלים לאורך הכבישים ועצי תות למיניהם, אדומים, שחורים ולבנים, עסיסיים ומתוקים כדבש. רק קטוף ואכול. ״תגזאז״ – היו מין כדורים שחורים שצמחו על העצים. גם הם היו טעימים וגדלים בשפע בכל מקום. כשלא היו פירות, אכלנו חרובים שעציהם היו בכל מקום. פרי זה הזכיר לנו את רשב״י (רבי שמעון בר יוחאי) ואלעזר בנו אשר ניזונו ממנו כשהסתתרו במערה מפני הרומאים, לכן היה חביב עלינו.

בסביבה הזאת בילינו את זמננו החופשי. למללאח הלכנו בעיקר כדי לישון. אם היה לנו מקום אחר לישון, לא היינו חוזרים למללאח.

שערי סֶפרוּ- בני חסות – שלום פוני-כלפון

שערי סֶפרוּ- בני חסות

שמעון נתפס בהרהוריו אלה והתהלך קודר וזועף. הוא אפילו הפסיק לבקר הבוסתן עד שעורר דאגה בלב מוחמד הזקן שהתרגל לביקוריו ולשיחתו. בבית לא הפריעו איש מהרהוריו שארכו ימים ושבועות עד שגמלה בו החלטה. באחד מימות הקיץ, התכנסה בביתו חבורת גברים צעירים בני גילו ולאחר שהגישה אמו כיבוד, פתח שמעון ואמר:

אחי, בזמנו כשנסעתי עם אבי, נשמתו עדן, וראיתי איך עבד משפילנו בגבותו מס מכל בהמה ומכל אדם, כלומר בעיניו לא היינו טובים יותר מהבהמות, כאילו האדמה אדמתו ושליט הוא כרצונו, נתלקחה בי חמתי והשפלתי עיני, שכך נקלינו בעינינו עד שעבד שולט בנו ומטיל עלינו אימתו.

לא אחת אמרתי לצאת ולחסלו. אלא שברבות הימים, העמקתי חשוב ונוכחתי שטעיתי. לא מלחמת יחיד היא לנו אלא מלחמת משפחות ושבטים. האם לא נעמוד על נפשנו ונקריב עצמנו כאותם תלמידי חכמים שהקריבו את עצמם למען קרב קץ הגלות? הלעולם תשכל חרב? הפחות של מולאי חסיד עושים כטוב בעיניהם ואך לעתים בא נקלה על עונשו. הנה גם לאחר שהוצא הפירמן (הצו) של סיד מוחמר בן מולאי עבד־ארחמן מזה דורות, לנהוג בנו בחסד וברחמים, מתעלמים הפחות שלנו ממנו עד היום וממשיכים לאלץ אותנו ללכת יחפים מחוץ למללאח. כפות רגלינו הפקר למלקות העונש שאנו מקבלים על לא עוול בכפינו, הפקר לקוצים ולאבנים חדות וכל זה כדי לעורר צחוק בפי שכנינו. יצחק הרצען הולקה באכזריות עד שנפח נשמתו מפני שעבודתו לא נשאה חן בעיני בן לחאז הערבי. בנותינו נחטפות לאור היום ונאלצות להתאסלם או למות על קידוש השם ואין בידינו לעזור. עם ערב בשובנו מהעבודה הם גוזלים את שכרנו לפני שניכנס למללאח, אסור לנו אפילו להגן על עצמנו אם אפילו ארחי־פרחי מכה בנו. לכל משוגע מותר להתעלל בנו ואם יאשים אותנו שקיללנו אותו בדתו, אחת דתנו למות או להתרושש מתשלום שוחד ושלמונים למכביר כדי להציל את עצמנו, וכבר נאמר עני חשוב כמת. בחוזה מסחר שאנו חותמים עם שכנינו הם מוסיפים ליד שמנו נעלת אללה עליה (קללת אלוהים עליו). גם אסרו עלינו להכניס פרחים לבתינו משום שאיננו ראויים לכך כיהודים וכדי בזיון וקצף, ״היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו״ כמאמר הכתוב. הלעולם תקצר ידינו להגן על כבודנו? מה לנו לסמוך על זולתנו שנחסה בצלם? נשיג נשק ונקים חיל משמר שיילוה לשיירות במקום המלווים בשכר וננקום בכל משפחה שתעז להפיל שערה משערות ראשינו. האם תמיד בני חסות נכנעים נהיה ? איכה נילחם בגויים בעת בוא הגאולה ואנו רועדים כעלים מכל צל ונחבאים מכל רוח?…

כך היה מדבר והולך ופניו להבים. כמה תמימות הייתה בדבריו אז. עלם צעיר מלא ברעיונות ורחוק מהמציאות. גם חבריו נדו לו בראשם והם ידעו שהוא רק נותן ביטוי לאכזבות המצטברות בלבו. הוא ידע בתוך תוכו, כמו חבריו, שהם בני חסות פה בדאר אל איסלם, כעם־הספר, ואם כי ערביי העיר שונאים את הברברים ואלה את אלה, כולם מאוחדים בשנאת ישראל כפי שנאמר, ״לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד… אהלי אדום וישמעאלים חברו יחדיו.״ כל ניסיון להגנה עצמית כמו שנעשה בעבר, קומם נגדם את כל תושבי החבל הברברים שקמו עליהם להשמידם. כולם ידעו שעבור גיבורים בודדים שאחזו בנשק כדי להגן על עצמם ולהציל את נפשם בשעת סכנה לחייהם. שילמה כל הקהילה בממון ובנפש. הברברים כיתרו את המללאח ודרשו ממון רב לפדיון נפשם ואלה שנדדו בין הכפריים לפרנסתם, נתפסו ונהרגו באכזריות רבה. על גבורה עלאית זו נידונו האוחזים בנשק לחובה על ידי בני הקהילה כי ראו בהם סכנה להמשך קיום הקהילה. על כן העדיפו לסבול ולשאת בחרפה את קלונם מאשר להתקומם ולהתגונן, לכן עוררו נטיותיו אלה של שמעון, שלא היו בגדר סוד, את מנהיגי הקהילה נגדו. הם ראו בפעילות זו סכנה לחייהם עם שכניהם, עם כל התלאות הכרוכות בחיים אלה. אלא משום הכבוד הרב של ייחוסו כבן למשפחת אלבאז, דיברו אליו באורך רוח. רב העיר דיבר על לבו בנחת רוח ובדברי תורה להוכיחו שדרכו זו אינה לתפארת לו וכל מעשיו נעשים בחיפזון ובסערת נפש, דבר שאינו נאה לתלמיד חכם כמותו שצריך לכלכל את דבריו בנחת. שמעון, אף שלא היה מקוטלי קנים באגמא, הקשיב ביראת כבוד כראוי לתלמיד בפני רבו ונד בראשו. הרב ייעץ לאמו למצוא לו בת זוג כי לא טוב היותו לבדו ואולי הרתמו לעול משפחה ירגיע את רוחו הסוערת. יום אחד בישרה לו אמו שנדברה עם משפחת אוולאי, משפחה מכובדת מאוד, לתת לו את בתם פריחה לאשה. למרות התנגדותו של שמעון לכל הרעיון הזה לא יכול היה להמרות את פי אמו ולזלזל בכבוד רבו שגם הוא היה מעורב בשידוך זה. החופה נערכה ובני הזוג, פריחה בת האחת־עשרה ושמעון בן השבע־עשרה, חיו כשנתיים עם אמו חנה  אחר עברו לגור במקום משלהם, כפי שהוסכם בין ההורים לפני החתונה. הוא לא ידע את אשתו עד שבאו לגור במקומם. אמו המשיכה להדריך את הכלה הצעירה בכלכלת ענייני המשפחה זמן רב לאחר שעזבו את דירתה. פריחה, כשמה כן היא, הייתה מלאה שמחה ורוך והביאה בשמעון חדוות חיים חדשה שמילאה אותו אושר כל זמן ששהה במחיצתה. אבל עול פרנסת משפחתו הצעירה והעזרה לקיום אמו, דחפוהו ללכת בעקבות אביו ולסחור עם הכפריים. הסוסה שנתן לו שיך לחאז שימשה אותו בנאמנות ומילאה אותו ביטחון פנימי, ומעל לכל היה בטחונו המלא רק בה׳ יתברך ובישועתו. הסוסה ייחדה לו לא פעם בשעת צרה והצילתו לא אחת ועל זה נתן תשבחות לה׳ יתברך יתעלה שמו לעד אמן…..­

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031