ארכיון יומי: 16 ביולי 2018


קהילות תאפילאל/סג'למאסא-מאיר נזרי- הפטרה של תשעה באב

 

הפטרה של תשעה באב…

יג אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם.  יד עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.  טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה.  טז מִדָּן נִשְׁמַע, נַחְרַת סוּסָיו–מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ; וַיָּבוֹאוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ–עִיר, וְיֹשְׁבֵי בָהּ.  פ}
יז כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם, נְחָשִׁים צִפְעֹנִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם, לָחַשׁ; וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם, נְאֻם-יְהוָה.  {ס}  יח מַבְלִיגִיתִי, עֲלֵי יָגוֹן; עָלַי, לִבִּי דַוָּי.  יט הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי, מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן, אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ; מַדּוּעַ, הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם–בְּהַבְלֵי נֵכָר.  כ עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ; וַאֲנַחְנוּ, לוֹא נוֹשָׁעְנוּ.  כא עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי, הָשְׁבָּרְתִּי; קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי.  כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם:  כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.  {ס}  כג מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי. ס

 ההפטרה של תשעה באב

מבוא

לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳(ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרה בערבית יהודית כמו השרה הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות׳. במרוקו ידוע השרה המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב-1888 ו-1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.

השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים' משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.

גם בקהילות תאפילאלת אמרו את ההפטרה בליווי שרח, אבל לא מתוך ׳ארבעה גביעים׳ אלא מקונטרסים בכתב יד של מעתיקים מקומיים. השרח להפטרה על שני נוסחיו, המרכזי שב׳ארבעה גביעים׳ והנוסח הפילאלי, איננו תרגום מילולי כמו ההגדה של פסח ופרקי אבות, אלא פירוש מדרשי רחב ומפורט הנשען על אגדות החורבן המופיעות בתלמוד הבבלי והירושלמי ובמדרשי האגדה ומהוות חומר משותף המפרנס את שני הנוסחים. למרות המשותף בשני הנוסחים יש כמה מאפיינים ייחודיים בשרח הפילאלי שבהם הוא שונה מן הנוסח ב׳ארבעה גביעים׳, הן בתכנים והן בלשון.

מקור כתב היד

מקור השרח הערבי של ההפטרה המוהדר כאן הוא כתב יד של ר׳ מסעוד מלול מטבריה שצילומו מצוי ברשותי. כל קטע פותח בפסוק הכתוב בכתב יד מרובע ואחריו נוסח השרח הכתוב בכתב יד רש״י, ובסך הכול כולל 18 עמודים. כתב יד אחר מתאפילאלת הוא של ר׳ אברהם הרוש מבודניב המצוי בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. כתבי יד אחרים מצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. כאן נציין שאין כתבי היד זהים ממש בלשונם מילה במילה. ההסבר נעוץ בכך שהשרח נאמר בראשונה בעל פה, וכל כותב או מסרן שימר נוסח משלו. ההשוואה בין הנוסחים מלמדת על הבדלים קטנים של משפט יתר או חסר וכיו׳׳ב, אבל התוכן והפרטים נשמרים.

מקורות של תוכן השרח

מקורות מקראיים: פרשת התוכחה של בחֻקֹתי (ויקרא כו) וכי תביא(דברים כח); מלכים א יח, מה; מלכים ב ו, כד-לא; ירמיה ח, יב-כג – ט, א-כג; ישעיה ג, טז; לג, ז; דבהי״ב כד, כד-כו, ועוד.

מקורות תלמודיים: בבלי ברכות מח ע״ב; לח ע״ב; שבת קיט ע״ב; יומא ט ע״ב; מו״ק כח ע״ב; גטין נה-נז; ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה.

מקורות מדרשיים: מדרש רבה, בעיקר איכה רבה ובמיוחד הפתיחתות; ילקוט שמעוני, רמזים שונים; פסיקתא רבתי כח, לא; מדרש זוטא איכה א; אליהו זוטא כד.

מכנה ההפטרה והשרה המלווה אותה

ההפטרה כוללת 34 פסוקים מספר ירמיהו פרק ח, יב-כג ופרק ט, א-כג. תחילה מופיע הפסוק ואחריו קטע השרח הפרשני. במקורות ההפטרה ב׳ארבעה גביעים׳ ו׳קול תחינה׳ הכול בא על פי הסדר, ללא ציון מקורות כלשהם.

חידושי המהדורה של השרח הפילאלי

א. ההפטרה כאן נחלקת ל־34 קטעים המופיעים לפי סדר א-לד ומקבילים למספר פסוקי ההפטרה. אחרי מספר הקטע מופיעים נושאים ותכנים של השרח, כל נושא בשורה, ובסוגריים – מקורותיהם התלמודיים והמדרשיים. אחריהם מופיע הפסוק בניקוד ובטעמי המקרא ומקורו, ואחר כך נוסח השרח הנחלק לשתי עמודות: בעמודה הימנית נוסח השרח הערבי ובעמודה השמאלית תרגומו העברי על ידי המהדיר.

נושאים ותכנים של השרה על נוסחיו

רוב התיאורים קשורים לחורבן בית ראשון, ורק מעטים מהם לבית השני. הנושאים הראשיים של השרח הם: הסיבות לחורבן; ממראות החורבן; חורבן ביתר; סיפורים מחרידים מן החורבן; מעורבות הנביא ירמיהו, הקב״ה והאבות; נתונים מספריים על ממדי החורבן; הגות ומחשבה. אחרי כל נושא בא מספר הקטע שבו הוא מופיע. להלן הנושאים הראשיים והמשניים של השרח בליווי מספר הקטעים שבהם הם מופיעים.

הסיבות לחורבן: עזיבת ישראל את התורה(א, כג); עבודה זרה והליכה אחר הבעלים(ד, יב, כד); גילוי עריות, שפיכות דמים וגזל; בנות ציון הסוררות (ד); הוצאת דיבת הארץ (ה); סירוב לקבל את תוכחות הנביאים והריגתם (י); סירוב לחזור בתשובה על חטאים (יב); הריגת אישים כמו המלך יהואש(ג) והנביא זכריה(יג); זלזול בשעת תפילה: דיבור ושיחה בטלה, זלזול בשבתות ובימים טובים, הימנעות מהוכחה של החוטאים (טז); היחסים המעורערים בין אדם לחברו: חשד, צרות עין, התכחשות ושנאת חינם (יד); לעג, שקר ומרמה, שמחה לאיד ועדות שקר כלפי חבר(טו).

ממראות החורבן: נשים האוכלות את בשר ילדיהן(ג); תפיסתם של שמונים אלף לוויים על ידי האויב וקשירת ידיהם מאחורי גבם(ז); הלוויים חותכים את אצבעותיהם כדי לא לנגן לאויב שירי ציון על אדמת נכר(ז); רעב, מצוק ומצור, קשירת אנשים בשרשראות של ברזל (ח, יא); אנשים רעבים, יחפים וערומים מתים ומושלכים ברחובות ללא קבורה (ח, לא-לב); תינוקות הרוגים בחרב על שדי אמותיהם, זקנים המתים ברעב, ילדים הנמכרים לעבדים ובנות שנמסרו בידי אויב(ט); נפילת תפארת ישראל, שריפת בית המקדש, הרג של 180 אלף כוהנים ושריפתם עם 270 אלף ספרי תורה, התעללות בנשים הרות תוך הוצאת ולדיהן מבטנן והנחתם על שדי אמם, ביתור החכמים לשניים ללא קבורה, מותן של נערות ללא שמחת חופתן(יא); חורבן ארץ הקודש, הרג הזקנים, החכמים והשרים, חורבן ירושלים, עינוי בחורי ישראל(כ); ירמיהו מלקט את האצבעות הנושרות של בחורי ישראל וקוברן(כ); מראות קשים מחורבנה של שומרון: שחיטתם של אלפי גברים, נשים וילדים ביום אחד, שריפת אלפי ספרי תורה וחורבן של אלפי בתי מדרש והרם בתים וארמונות(יח); חורבן העיר ירושלים רבת האוכלוסין על שכונותיה, שווקיה, רחובותיה ובתיה(כא).

 

העיר ביתר וחורבנה: תיאור תפארתה של ביתר ונתונים מספריים על חכמיה, תלמידיה וישיבותיה (ד); הרקע לחורבן ביתר: השר שלחש דבר מה לד אלעזר המודעי כשישב בבית המדרש וכך הכניס פירוד בינו לבין הקהל, גרם למלשינות ואפשר לאויב להתגבר על המצור(ד); תוצאות מפלת ביתר: הריגת 200 אלף מחיילי בר כוכבא, עד שדמם הרב הפך לנחל שהניע את גלגלי הריחיים, וזרימתו לים במשך יום שלם(ד).

סיפורים מחרידים מן החורבן: מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו כל שנה בזהב ומביאה את פדיונו לביהמ״ק, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (ג); סיפור מחריד על שלושת האחים הלוחמים שהשליכו עצמם מן החומה, לאחר שנוכחו לדעת כי אמם האכילתם מבשר אחיהם הקטן, כשאצבעות ידיו ניכרו בתבשיל שהגישה להם (יט); בנות ציון שסמכו על יופיין ונישאו לאויבים לקו בשחין והושלכו ברחובות(ד); הרג הנביא זכריה על ידי ישראל ותוצאותיו הקשות(יג).

מעורבות הנביא ירמיהו, הקב״ה והאבות

ירמיהו: חששו של הנביא ירמיה להוכיח את ישראל שמא יהרגוהו(יז); קינותיו של ירמיה על החורבן(ט, יא, כ); קריאת ירמיהו למקוננות המקצועיות לקונן על חורבן בית המקדש (כח) ולנשים ללמד את בנותיהן לקונן על החורבן בעקבות בכי האמהות והתיאור של רחל המבכה על בניה (ל); נושאי הקינה: שריפת המקדש, כשבמקום שחיטת קרבנות נשחטים בו חכמים, על זקנים שגוועו ברעב במערות, על ילדים שנמכרו לעבדים ועל הנשים היפות שנלקחו על ידי האויב(כח).

הקב״ה: חילופי תפקידים של המלאכים על ידי ה׳ כדי לבטל שבועת ישראל למלאכי האש והמים לא לפגוע בהם (ו); פניית הקב״ה למלאכים ולנביאים לדעת על מה אבדה הארץ(כב).

האבות: מעורבות האבות והדו־שיח בינם לבין הקב״ה. פניותיהם של האבות אברהם, יצחק, יעקב ורחל לקב״ה לרחם על ישראל. כל אחד מהם שוטח טענותיו למען ישראל; טענת משה כלפי השמש מדוע לא שרפה את אויבי ישראל(כט).

 המלאכים: בכי המלאכים על החורבן(יב).

נתונים מספריים של הרג וחורבן: בשרח מופיעים מפעם לפעם נתונים ומספרים מדהימים על מספר הקרבנות, הלוויים, הכוהנים וספרי התורה, כמו גם נתונים מספריים על מפת העיר ירושלים בבית הראשון והעיר ביתר מן הבית השני. הנה כמה מהם: הרג של 180 אלף כוהנים ושריפתם עם 270 אלף ספרי תורה בבית הראשון(יא); נתונים מספריים על מפת העיר ירושלים לפני החורבן בבית הראשון: היו בה 24 שכונות, בכל אחת 40 מבואות, בכל מבוי 24 שווקים, בכל שוק 24 רחובות, בכל רחוב 100 חצרות, בכל חצר 100 אלף בתים, ובכל בית גרים כפליים כיוצאי מצרים: 120 ריבוא(כא); תיאור תפארתה של ביתר מן הבית השני שהיו בה 400 ישיבות, ובכל ישיבה 400 חכמים, ולכל חכם 400 תלמידים(ד).

הגות ומחשבה: 1. עבודה זרה עדיפה על שנאת חינם(שם); 2. נבוזרדן חוזר בתשובה, וישראל כופרים בטובת ה׳(יג); 3. הגמול לתשובת נבוזרדן – יוצא מחלציו ר׳ מאיר בעל הנם (יג); 4. גופות חיילי בר כוכבא שלא הסריחו(ד); 5. הסתלקות השכינה בעקבות החורבן(יב). 6. תפילת החכם כצורי ותרופה למי שמתפללים עליו(י). 7. ׳היקר רגלך מבית רעך׳ – זה מקדש ה׳: עדיף לא לחטוא מאשר להרבות בקרבנות במקדש ה׳(י).

מסקנה מן החורבן: בעת החורבן אין תועלת בחכמה, לא בגבורה ולא בעושר (לג); סיום במשאלת ה׳ כי יחזרו ישראל בתשובה וישובו למקומם(לד).

הפטרת תשעה באב-עם פירוש ותרגום מיהודית מוגרבית…מאיר נזרי

יג אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם.  יד עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.  טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה.  טז מִדָּן נִשְׁמַע, נַחְרַת סוּסָיו–מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ; וַיָּבוֹאוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ–עִיר, וְיֹשְׁבֵי בָהּ.  {פ}
יז כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם, נְחָשִׁים צִפְעֹנִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם, לָחַשׁ; וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם, נְאֻם-יְהוָה.  {ס}  יח מַבְלִיגִיתִי, עֲלֵי יָגוֹן; עָלַי, לִבִּי דַוָּי.  יט הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי, מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן, אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ; מַדּוּעַ, הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם–בְּהַבְלֵי נֵכָר.  כ עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ; וַאֲנַחְנוּ, לוֹא נוֹשָׁעְנוּ.  כא עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי, הָשְׁבָּרְתִּי; קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי.  כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם:  כִּי, מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה, אֲרֻכַת, בַּת-עַמִּי.  {ס}  כג מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי.  {ס}

מהדורת התפטרה: נופח השרה ותרגומו העבדי

א

הנושא: העונש על עזיבת ישראל את התורה – כליה בשלבים, כבצירת ענבים ואריית תאנים.

 אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם

(ירמיהו ח, יג)

קאל נביא ירמיה עליה אסלאם. פנא נפניהום יקול אלאה. ונזיבלהום לעדו נבוכדנצר יכליהום זיזליהום לבבל. ויקטעהום מתל מא ינקטע לעינב מן דאלייא סואי סואי. ומתל מא ינקטע לכרמוס מן לכרמא. עלא כטאוותהום די כטאוו בלמעאציא. ולא מן חן ולא מן רחם עליהום. עלא סבת די דּאווזו עלא סראייעי. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ולא מן קבלו ולא מן שמעו לכּלאם לחכמים. די כּאנו ידרשו עליהום. ולא לאנביא די כּאנו יתנבאיו עליהום.

תרגום: נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כלה אכלם נאום ה׳ והבאתי עליהם את האויב נבוכדנצר, אשר יחריבם ויגלם לבבל, ויבצרם כשם שבוצרים ענבים מן הגפן מעט מעט, וכשם שאורים תאנים מן הכרם, על חטאותיהם שחטאו במרי, באין מרחם וחונן עליהם. על שעברו על חוקי התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולא שמעו לדברי חכמים שהיו מוכיחים אותם, ולא לנביאים שהיו מתנבאים עליהם.

ב

הנושא: התבצרות ישראל בערי מבצר כמגננה מפני האויב.

עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה

(שם ח, יד).

קאל נביא ירמיה, עליהּ אסּלאם. מנאיין קאלו בנו ישראל, חין שמעו יזי לעדו עליהום. נזמעו [וקאלו] בעצ׳הום לבעץ׳ וקאלו. עלאס חנא קאעדין דאהסין. אזי נזמעו פלבלאד לחצינא לקוויא ונהרבו פיהא מן לעדו. וכיר [וחסן] לינא נמותו תמא מן די נמותו בייד לעדו עלא חד סּיף. ולא מן ינסבאיו אולאדנא ונסאנא ויסתפא פינא לעדו. לאיין אלּאהּ רבּנא נאדא עלינא בכלא בלאדנא. ובסּרנא בלזוע ולפנא וסקאנא קאס אסּם די הווא קווא מן לחנטל. עלא סבּת די כאלפנא עלא כּלאמו וכטינא אילו.

נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כאשר שמעו בני ישראל, כי האויב יבוא עליהם, נתאספו ביחד ואמרו זה לזה. למה אנו יושבים ותוהים ביחד. הבה נתקבץ בעיר הגדולה המבוצרת ונימלט בה מן האויב, כי טוב מותנו שם ממותנו בידי צר לפי חרב. בנינו ונשינו לא יפלו בשבי, והאויב לא ישמח לאידנו. הלוא ה׳ בוראנו גזר עלינו להחריב את ארצנו ופקדָנו ברעב ובכיליון והשקָנו מי ראש החזקים מרעל על שעברנו על דבריו וחטאנו לו.

שאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל הגנה עצמית, עלייה, העפלה ועליית הנוער-יוסף שרביט

פרק ה'

שאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל

הגנה עצמית, עלייה, העפלה ועליית הנוער

העלייה ממרוקו בפרספקטיבה כוללת של כלל ארצות האסלאם. 

שני תהליכים מרכזיים מאפיינים את העולם הערבי בעשור האחרון להקמת מדינת ישראל : האחד הוא תהליך הדקולוניזציה, תהליך הפינוי של מדינות אירופה ששלטו בארצות האסלאם. שלטון ישיר או שלטון חסות – פרוטקטוראט. צרפת התנגדה להעניק עצמאות לעמי צפון אפריקה. חלק מהמאבקים הלאומיים בצפון אפריקה הסתיימו מתוך הבנה – תוניסיה ומרוקו ב – 1956 – וחלקם מתוך מלחמה עקובה מדם – אלג'יריה 1962. התהליך השני הוא התגברות המגמות הפאן ערביות והפאן אסלאמיות, שחידשו מסורות של אחדות כלל ערבית מתקופת הח'ליפים והכיבושים הגדולים של האסלאם בימי הביניים. המשמעות הפוליטית המיידית הייתה איחוד הכוחות הערביים למאבק נגד הישות הציונית באופן ישיר ונגד המרב באופן עקיף.

תהליכים אלו השפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם, בזיקה להקמת מדינת ישראל, ארץ, ארץ וקלסתר פניה : לא הרי המדינות שלחמו בישראל – מצרים, לבנון, סוריה ועיראק – שבהן היה מצב היהודים קשה במיוחד ותנאי היציאה מהן היו בדרכים חשאיות, כהרי המדינות שלא לחמו בישראל – לוב, איראן, תימן, עדן ותורכיה – שבהן מצב היהודים היה נוח יחסית ומהן יצאו ללא קשיים מיוחדים ובאופן חוקי. לא הרי הרפובליקות המוסלמיות בברית המועצות ומדינות רחוקות – קזחסטאן, אוזבקיסטאן, אזרביג'אן – שלא הושפעו מהסכסוך הערבי ישראלי ויהודיהן נותקו מתהליכים שפקדו את יהדו ארצות האסלאם בשל "מסך הברזל", כהרי מדינות צפון אפריקה הצרפתית – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – שנאבקו בתקופה זו על עצמאותן, ופגיעה ביהודים עלולה הייתה לפגוע בסיכוייהן להצליח במאבק. מדינות אלה היוו גורם מרסן ומרכך בחומת העוינות למדינת ישראל. מצב היהודים בהן היה טוב יחסית, ועד שזכו לעצמאותן לא היה כל קושי להוציא מהן יהודים. לאחר שהיו למדינות עצמאיות השתנו התנאים, ומצב היהודים בהן, ובמרוקו במיוחד, הוחמר. הקמת מדינת ישראל התקבלה בהתלהבות בקרב היהודים בארצות האסלאם, אם כי לא תמיד ניתן לבטא שמחה זו בפומבי. ככלל, יהודים רבים בארצות האסלאם ראו בהקמתה של מדינת ישראל מעשה של ההשגחה העליונה ואות לביאת המשיח. חלום בן אלפיים התגשם.

בתקופה שבין הקמת מדינת ישראל לחתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה – יולי 1949 – הורע מצבם של היהודים בארצות האסלאם. עשרות יהודים נהרגו ומאות נפצעו בשלוש התפרצויות אלימות וקשות במרוקו, בלוב ובמצרים. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות : המעפילים שעלו לפני הקמת המדינה, פעילות הליגה הערבית, התחזקות הפעילות הציונית בארצות האסלאם, עליית הגח"ל – גיוס חוץ לארץ – והמח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, במיוחד מצפון אפריקה, השתתפותן של כמה ממדינות ערב ושל מתנדבים ממדינות אחרות בפלישה לארץ ישראל, והזיהוי של היהודים ושל הציונות עם הקולוניאליזם והמערב.

כשבעים אחוז מיהודי ארצות האסלאם הגיעו למדינת ישראל ; השאר היגרו לצרפת, לקנדה, לבריטניה ולאיטליה. העלייה נוהלה רובה ככולה, על ידי מוסדות מדינת ישראל והסוכנות היהודית, בשיתוף ארגונים יהודיים בין לאומיים וממשלות ידידותיות. מדינת ישראל פעלה באמצעות המוסד, והסוכנות באמצעות מחלקת העלייה.

אפשר להבחין בשלושה דפוסי פעולה מרכזיים בטיפול בעלייה : גלויות מתחסלות – עיראק, לוב ותימן ' עלייה מבוקרת – תוניסיה, מרוקו, איראן – ; ועלייה חשאית – סוריה, לבנון, מצרים ומרוקו.

העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.

ממדי העלייה הגדולה למדינת שיראל שלחייבו היערכות של המוסדות הקולטים מחד גיסא, וההנחה כי אין סכנה ביטחונית מיידית ליהודים מארצות מסוימות מאידך גיסא, היו הבסיס להחלטה על העלייה המבוקרת והסלקטיבית. ההנחה הייתה כי מערכות הקליטה יקרסו אם תימשך העלייה בממדים המוניים, והמסקנה הייתה כי ישי לנהוג צמצום ובקרה בעניין העלייה. אולם הביצוע היה בעייתי מבחינה מוסרית, ולהלכה אף סתר את מדיניות השערים הפתוחים לעלייה חופשית של כל יהודי למדינת ישראל.

העלייה ממרוקו בין השנים 1947 – 1949 הייתה בלתי לגאלית. היא אורגנה וקיבלה השראה משליחי המוסד לעלייה ב' ומפעילים צעירים מקומיים – בין היתר בוגרי "שרל נטר" -.בשנים הללו, כאמור, הגיעו לישראל לפחות 25 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו.

בשנים 1948 – 1956 לא נשקפה ליהודים במרוקו סכנת קיום, ולכן התבצע תהליך העלייה משם בהדרגה : בשלב הראשון נבחרו המועמדים לעלייה מבין אלה שעמדו במספר תנאים כמו גיל, מספר נפשות במשפחה וכשירות בריאותית. השלב השני היה "חיסול כפרים , – בהתאם לתפיסה כי יש להתכונן למצב שבו חיי יהודים יעמדו בסכנה, הוחל בתהליך של ריכוז יהודי הכפרים בערים ; השלב השלישי כלל טיפול בריאותי ביהודי המקום וריפויָם לקראת עלייתם. במרוקו רוכזו היהודים במחנה "קדימה", שבו החלימו ממחלות קשות ומדבקות. לאחר הטיפול הרפואי הועברו היהודים למחנות מעבר במרסיי שבדרום צרפת, ומשם לישראל .

בשש שנות קיומו 1949 – 1956 של ארגון "קדימה" – שמו של מחנה המעבר אשר הוקם ביולי 1949 מחוץ לקזבלנקה, בדרך למזאגאן, עלו באמצעותו לפחות 90 אלף יהודים מכל רחבי המדינה : מהמרכזים העירוניים, מהרי האטלס ומכפרי גרום הארץ וצפונה. מ – 250 אלף יהודים בתחילת שנות החמישים, נותרו במרוקו באמצע שנות החמישים 160 אלף יהודים.

פרק העלייה החשאית, שבמסגרתה הועברו והוברחו יהודי מרוקו בים באוויר וביבשה, החל עם עצמאות מרוקו.

משנת 1956 עד "מבצע יכין" – 1961 – עלו לארץ בדרכים חשאיות 25 אלף יהודים, וב "מבצע יכין" עלו עד שנת 1963, גם כן בדרכים חשאיות, 75 אלף יהודים ממרוקו.

חברי הפדרציה הציונית במרוקו לא היו תמימי דעים בשאלת העלייה הסלקטיבית ובדבר הצורך בהכשרה חינוכית חלוצית של הנוער לפני העלייה. הפדרציה הציונית המרוקאית הייתה כאמור ארגון גג של כל האגודות הציוניות שפעלו במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. בתוך הפדרציה היה ייצוג לקשת מגוונת של נציגי תנועות ומפלגות ציוניות ישראליות – "פועלי ציון" / מפאי, מפ"ם, ציונים כלליים, "חרות", " מזרחי" / הפועל המזרחי – שניהלו ביניהן מאבקים סמויים. כל תנועה ארגנה ועידות, ריכזה פעולות תרבות וקשרה קשרים עם השליחים המפלגתיים מישראל ועם עמיתיהם בצרפת. השלטון הצרפתי, שעד מלחמת העולם השנייה התנגד לפעילות הציונית, הסכים להעלים עין מפעילות זו. פול קלאמארו, יושב ראש הפדרציה הציונית, הסכים להעלים עין מפעילות זו. פול קלאמארו, יושב ראש הפדרציה הציונית, שיקף את דעתם של כמה מהציונים המרוקאים הבכירים, כשאר קרא בשנת 1979 לעליית איכות. הוא סבר שחלק מהעולים שעלו בתקופת ההעפלה – 1947 – 1949, לא היו מוכנים מבחינות נפשית וחברתית לקליטתם בארץ, ואף שחיוני לגלות הבנה לשאיפתו של כל יהודי המבקש לעזוב את מרוקו, הבריחה ממרוקו לישראל ללא הכנה מוקדמת עלולה להוביל לתסכול ולאכזבה. הוא טען שיש לפקח על העלייה, שיש צורך בהכשרה יעילה, במבדקי בריאות, בידיעת העברית ובהכרת התרבות הישראלית.

ההחמרה במצב היהודים מבחינות פוליטית וכלכלית ערב קבלת העצמאות במרוקו חיזקה את תביעות הפדרציה לזרז את יציאת היהודים ממרוקו. דוגמה אופיינית למגמה זו אפשר למצוא בדברי הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים. הוא טען כי הגיעה העת לפנות יהודים קבין ממרוקו. הוא טען שיש במרוקו יהודים אופטימיים המאמינים שיוכלו להשתלב בחברה המרוקאית אם רק יתכחשו לקשר שלהם עם ישראל ; לעומתם יהודים פסימיים סבורים שעדיין נותר להם זמן, חודשים או שנים, וכי עדיין לא הגיעה שעת ההכרעה ; אולם רבים רוצים לעזוב את מרוקו מיד, בטרם יינעלו השערים.

לדברי אלפונסו צבע, "יהודי מרוקו תולים עיניהם בישראל ומצפים לישועה. אין הם תובעים" מרבד קסמים ", אלא מכסה חודשית – של חמשת אלפים נפש, הקלה בתקנון הסלקציה והגבלתן". אלפונסו צבע הביע את חששו כי אם העלייה ממרוקו תתפרס על פני כמה שנים קיימת סכנה להספקתה. ישראל אומנם הגדילה באותה עת את מכסות העלייה מצפון אפריקה, לרבות ממרוקו, אול עליית הצלה בדומה לעליית יהודי עיראק ותימן לא התקיימה. ההתכחשות לישראל, שאלפונסו צבע רמז אליה, או חכמיהה להשתלבות במרוקו שעמדה על סף קבלת עצמאותה – הייתה בעיקרה נחלתם של יהודים משכילים, אנשי המקצועות החופשיים.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031