ארכיון יומי: 17 ביולי 2018


קהילות תאפילאלת /סג'למאסא-מאיר נזרי- ההפטרה של תשעה באב ביהודית מוגרבית

ג

הנושאים

  1. הריגתו של יהואש מלך יהודה בידי בני ישראל, לאחר שנעשו בו שפטים (דבהי״ב כד, כד-כו; בבלי מו״ק כח ע״ב).
  2. נשים האוכלות את בשר ילדיהן(מל״ב ו, כד-לא).
  3. מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו בזהב כל שנה ומביאה את פדיונו לבית המקדש, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו, ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (בבלי יומא לח ע״ב).

טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה.  

פלחין קאלו באנו ישראל. תפההמו ושמעו אס סבב דנובאתנא. די תסרזינא [לאיין סרזינא] לכיר ולעאפיא. וזאנא לזוע ולפנא. עלא סבת קתיל [די קתלנא] סידנא יאשיהו בן אמון ־צלטאן יא׳ודה. [מן] כתרת סכּאכּן ונסאסב די כּנּא נצ׳רבו פיה], די תקבנא פבטנו תקיב לגרבאל. פסבּת די כּאן יועטנא ויקולנא. יא באנו ישראל. רזעו מן האד לעמייא די פאס ראכּום [אנתום] מאסיין. ורמינא כּלאמו מנורא דהורנא. פסבּת האד סי זא עלינא לפנא ולזוע ולמות. לאומּאת כּאמלין כּאלו ולאדהום לעזאז [עליהום], וכּאנת ואחד למרא פירושלים תכּסב מאל עצ׳ים. מאיילו לא קייאץ ולא עבאר ולא עדאד. ומא ענדהא גיר ואחד לוולד פרדי. וכּאן ענדהא עזיז יאסר. ומן כתרת למעזא די כּאן ענדהא עזיז יאסר. כּאנת תוזנו בדהב תלת מרראת פלעאם. ודאךּ למאל די באס כּאנת תוזנו. כאנת תעטיה צדקה לפדיון נפשו. מן כּתרת למעזא די כּאן ענדהא. ומנאיין נחצרת ירושלים נקטע טעאם לכּול. ולא מן יוזד חתּא [=קאר] סי. והאדאךּ לוולד פרג בזוע. ואומו מהתוקא בלזוע כּתר מנּו. ומנאיין כּאנת בזוע. דיךּ למחבּא די כּאנת ענדהא נקלבת לקלפייא. וקבטתו ותכפתו וזאבת אסּכּין בּאס דּבחו. פלחין חל עיניהּ פלבכּא ונוואח ותדריע. וקאלהא [יא ימא] ערף ועלם יא מא. לאיין מאסייא דבחני. פאיין מחבּתך פייא. די כנת תוזני בּדהב תלת מרּאת פלעאם. ותעטיהּ צדקה לפדיון נפשי. כלּיני תפרח פייא יא ימּא. ועתק בדּי עתקךּ אלאה. (עלאס) רביתני חתּא להאד נּהאר למזגוב. ומאסייא תסלם פייא ודּבחני. פוזהּ אלּאהּ עתקני יא מא. ולא תקתלני סי סגיר. לאיין מאזלת מא רית סי פרחא פייאמי. ולא תגצבני סי סגיר. לאיין סבאב[י] מאזל סגיר. ובעדמּא בקא ליסּיר כּא יבכּי. וירגב ויחזר וידמּס קדּאמהא. מן כּתרת זוע די פאן פיהא. מא קבלת מנו לא רגבא ולא טליבא. ודבחתו וכּאלתו. והאכּדאךּ לולאד לעזאז כּאלוהום אומאתהום. ותסרזינא לכיר פירושלים. שאעא זאתנא צ׳יקא ולחערא באמר אלאה.

אז אמרו בני ישראל. התבוננו ושמעו מה גרמו עוונותינו. הנה קיווינו לטוב ולשלום ופקדונו הרעב והמוות, יען הרגנו את אדוננו יאשיה בן אמון מלך יהודה [מרוב הסכינים והחצים ששלחנו לעברו], שניקבנו בבטנו נקבי הנפה משום שהיה מוכיחנו ואומר לנו. הוי בני ישראל, שובו מהעיוורון שבו אתה הולכים. אבל אנו השלכנו דבריו אחרי גוונו. על זאת פקדונו הכיליון, הרעב והמוות, והאמהות כולן אכלו את ילדיהן היקרים.60 ומעשה באישה אחת בירושלים, שצברה ממון רב, שאין לו ערוך במספר, במידה ובמניין, ולא היה לה אלא בן יחיד, שהיה עבורה יקר מאוד. ומרוב חיבתה אליו הייתה שוקלתו בזהב שלוש פעמים בשנה. ואותו כסף שבו הייתה שוקלתו, הייתה תורמת צדקה לפדיון נפשו. כשבאה ירושלים במצור אזל המזון כליל, ואותו הילד נתקף ברעב, ואמו מעולפת ברעב יותר ממנו. ואותה אהבה שהייתה לה כלפיו נהפכה לרועץ. אחזתו, עקדתו והביאה סכין לשחטו. מיד פתח עיניו בבכי ובצווחה ובתחנונים ואמר לה: שימי לב אמי והביני, למה את הולכת לשחוט אותי. איה אהבתך אליי, שהיית שוקלת אותי בזהב שלוש פעמים בשנה ונותנת תמורתו לצדקה לפדיון נפשיי! הניחיני ושמחי בי, אמי, ואכלי ממה שיזמן לך ה׳. למה גידלתיני עד היום האומלל, ועתה את הולכת לוותר עליי לזבחני. למען השם, האכליני, אמי, ואל תהרגיני בנעוריי, כי טרם ראיתי שמחה כלשהי בימיי, ואל תקפחי את חיי בנעוריי! ואף כי הילד בוכה, מבקש ומתחנן על נפשו לפניה, לא נענתה לבקשתו ולתחנוניו, מעצמת הרעב שתקף אותה, ושחטתו ואכלתו. ככה הילדים היקרים־אמותיהם אכלום. ואף כי קיווינו לטוב בירושלים, הנה פקדונו מצוקה ומצור על פי ה׳.

יאשיהו בן אמון היה מלך יהודה השישה-עשר. בנם של אמון  בן מנשה וידידה בת עדיה מבצקת. החל למלוך בגיל 8 לאחר שהעם הרג את המורדים באביו, ומלך 31 שנים. הנביאים בימיו היו ירמיהו בן חלקיהוצפניה בן כושי וחולדה הנביאה והכהן היה חלקיה. יאשיהו עשה הישר בעיני ה' כדוד אביו, עד שנאמר עליו: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב כג כה).

הוא טיהר את ירושלים מהבמות, האשרות, הפסלים, והמזבחות שעשו בה אבותיו, טחנם, ואת העפר השליך על קברי עובדיהם. הוא שרף את עצמות כהני הבעל על מזבחותם. הוא אף עשה מסע טיהור בחרבות ממלכת ישראל (דברי הימים ב לד ג).

יאשיהו חיזק את בדק הבית כאשר הוא נזנח, וכן תיקן תקנות שונות לחיזוק הדת. בעצת ירמיהו הוא גנז את ארון העדותלוחות הברית, צנצנת המן, מקלו של אהרןשמן המשחה, כדי שלא יפלו בידי האויבים כשיהודה תצא לגלות.

Bahloul-Bahtit

BAHLOUL

Nom patronymique arabo-berbère porté aussi bien chez les Juifs que chez les Musulmans. Le sens littéral en arabe est, niais, candide, un peu fou. Ce surnom aurait été donné par dérision à une tribu berbère judaïsée de la grande confrérie des Zenatta qui, contrairement aux autres, aurait persévéré dans son judaïsme jusqu'au VlIIème siècle, et la grande campagne menée contre les derniers infidèles vivant encore librement au Maroc par le fondateur du premier empire musulman au Maroc, Moulay Idriss Ier. Comme l'écrit le grand historien arabe Iben Khaldoun: "une partie des Berbères professait le judaïsme… Parmi les Berbères juifs, on distingue les Djeraoua, tribu qui habitait le massif des Aurès et à laquelle appartenait la Kahéna, femme qui fut tuée par les Arabes à l'époque des premières invasions. Les autres tribus juives étaient les Nefouça, Berbères de lifrikia, les Fendelaoua, les Médiouna, les Bahloula, les Ghiata et les Faza, Berbères du Maghreb El- Aqsa..". Sur la route Fès-Sefrou, existe jusqu'à nos jours un village fortifié juché sur un nid d'aigle et qui porte le nom de Bahloul. Selon la tradition locale, ses habitants juifs (ou chrétiens) se seraient réfugiés sur ce rocher imprenable pour fuir l'islamisation et auraient résisté à tous les assauts jusqu'au XlVème siècle. Une autre tradition rapporte que la tribu berbère des Bahloula aurait fait partie du corps expéditionnaire arabe qui conquit l'Espa­gne, sous la conduite d'un autre chef juif berbère converti à l'islam, le général Tariq, qui a donné son nom au Djebel Tariq, Gibraltar. On peut y trouver un début de confirmation dans l'existence d'une famille Bahloul en Espagne dès le XIIIème siècle. La famille Bah­loul de Meknès est certainement d'ascendance espagnole et s'est réfugiée au Maroc en 1492. On a confirmation de l'origine espagnole de la famille dans le fait que ce patronyme était également porté à Salonique par des descendants de Mégourachim, encore au XVIIIème siècle. Soulignons par ailleurs que c'est chez les Musulmans un prénom mas­culin ayant un sens totalement différent: le rieur, l'homme qui réunit toutes les qualités. Autre orthographe: Balloul. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Meknès, Casablanca) et par émigration, en Egypte et à Tibériade, et en Algérie (Oran, Alger, Mascara).

  1. SEMAH: Fils de rabbi Yossef. Chef de la Yéchiba de Kairouan, en Tunisie, au Xème siècle, alors que cette première ville, fondée par l’islam au Maghreb, était le centre de Torah par excellence de toute la région, en contact permanent avec les grandes Yéchibot de Babylone. SALOMON. Grand banquier dans plusieurs villes d'Espagne entre 1180 et 1230.
  2. DANIEL: Fils de Yéhouda, rabbin, notaire et kabbaliste à Meknès au XVlIème siècle. 11 fut l'un des plus fervents et des plus conséquents partisans du faux messie Shabtaï Zvi et 1' idéologue du renouveau messianique en 1674 avec l'apparition du nouveau prophète Yossef Abensour (voir Abensour). Dans son ouvrage, "Pirush Flakabala leYossef Abensour", il explique, à l'aide de calculs extrêmement complexes de gématria, que la date de la délivrance devait survenir 1607 ans après la destruc­tion du Temple, soit effectivement en 1675 (1607+68) et non en 1666, comme l'avait prophétisé Shabtaï Zvi. Il justifiait égale­ment la conversion de Shabtaï' Zvi en expliquant que, de même que le Juif naît impur, et ce n'est qu’au huitième jour qu'on le circoncit, de même le Messie devait rester dans son impureté avant de revenir purifié au terme de sa huitième année de conversion. Et pourquoi avait-t-il choisi l'Islam plutôt que le Christianisme ? Parce que toutes les étincelles de pureté qui sont enfouies dans le Christianisme le sont également dans l'Islam et que Shabtaï Zvi devait les regrouper et les reconcentrer avant sa réapparition. De plus, pour qu'arrive l'heure de la Rédemption, il faut que fusionnent le ״hessed״, la bonté et la ״émet״, la vérité. Or, si l'Islam est la religion de la bonté, le judaïsme est celui de la vérité. Leur rencontre marquera l'heure de la délivrance, comme il est écrit: ״elle ouvre sa bouche avec sa sagesse et des leçons empreintes de bonté sont sur ses lèvres״ (Les Proverbes 31,26). Le plus étonnant est que, malgré cet engagement ouvert et total dans le camp du messia­nisme, rabbi Daniel devait conserver (comme le fait justement remarquer Elie Moyal dans son livre sur la crise messianique de Shabtaï Zvi au Maroc) tout son prestige dans la communauté, même après le lamentable échec du mouvement messianique et la conversion du messie à l'Islam. Ce prestige, il l'a même transmis à ses trois fils: Shémouel, Eliezer et Yossef, qui furent également d'éminents rabbins à Meknès. La raison est que, tout en croyant avec ferveur à la mission messianique de Shabtaï Zvi, il n'avait jamais dérogé à l'application stricte de la Halakha et avait catégoriquement rejeté les invitations à porter atteinte à l'orthodoxie en expliquant que, ce qui était permis au Messie (comme par exemple, sa conversion à l’Islam et son refus de jeûner le jour de Ticha Béab), ne l'était pas au commun du peuple.
  3. ELIEZER: Le plus connu des trois fils de rabbi Daniel. Il fut rabbin à Meknès et à Fès. Auteur d'un recueil des sermons et de commentaires des grands rabbins de son époque et des émissaires d'Eretz Israël qu'il avait eu le privilège de rencontrer: ״Maré ,enayim", écrit en 1712, et qui était bien connu sans jamais pourtant avoir été imprimé, de même que son autre ouvrage, un traité sur les plantes médicinales et leurs vertus, recopié à la main de génération en génération. Il épousa une des filles du plus grand rabbin de l'époque, Yavetz, rabbi Yaacob Abensour ,de Fès.
  4. SHEMOUEL: Rabbin à Meknès, première moitié du XIXème siècle. On lui doit, entre autres, la relation du miracle survenu à sa communauté en 1840 et qui donna lieu à l’institution d'un petit Pourim – vite oublié ״ ־Pourim del Ma'gaz״. Les tribus berbères en révolte contre le sultan Moulay Abdelrahman, avaient en effet planifié l'attaque surprise du quartier juif et le lieu de réunion des combattants avait été fixé à deux heures de marche de la ville. Mais à l'heure du grand rassemblement, un orage d'une violence exceptionnelle s'abat­tit sur la région, dispersant aux quatre coins les cavaliers rebelles, ce qui pennit aux troupes royales de les tailler en pièces, et d'assiéger leurs complices qui s'étaient infiltrés dans la tour de garde de la ville, qui s'écroula sur eux. La communauté, qui ne se doutait de rien, n'apprit que le lendemain le miracle qui l'avait sauvée, et en souvenir duquel elle institua un petit Pourim.
  5. MOCHE: Rabbin, né à Meknès en 1809, il ouvrit en 1854 une nouvelle page dans l'histoire de la famille en montant à Tibériade avec toute sa famille. Il fut envoyé comme émissaire de la ville sainte de Galilée en Egypte en 1875.
  6. ELIEZER: Fils de rabbi Moché, né à Meknès en 1849, il monta enfant avec ses parents à Tibériade. Après de brillantes études à la Yéchiva sépharade de la ville, il fut envoyé comme émissaire en 1877 en Syrie, Irak, Kurdistan et Perse. Le succès de cette première mission lui en valut une seconde en 1903, cette fois au Maroc. Mort à Tibériade en 1918.

JOELLE: Professeur d’ethnologie à 1'Université de Bloomington aux Etats- Unis, née à Alger en 1951. Auteur de nombreuses études sur le judaïsme algérien. Elle a publié un traité sur les habitudes et traditions culinaires, leur signification, leur symbolisme et leur importance sociologique chez les Juifs algériens: "Le culte de la Table dressée – rites et traditions de la table juive algérienne" (Paris, 1983) et "La maison de la mémoire. Ethnologie d'une demeure judéo-arabe en Algérie" (1937-1961), sur la maison de ses grands-parents maternels, la famille Séroussi, de Sétif .

BAHTIT

Nom d'origine berbère, porté par la tribu Baha de la confrérie des Berghouta, les premiers habitants de la riche plaine de la Chaouïa au Maroc, qui fut largement judaïsée avant l'islamisation du pays. Encore au VIIIIème siècle, avant l'arrivée de Moulay Idriss Ier d'Arabie, le chef de la tribu portait un nom juif typique: Tarif  Bensimhon, Ben Yaacob, Ben Itshak. Après sa conversion, un de ses fils, Abou Salah, devait même se proclamer prophète et dépositaire d'un nouveau Coran révélé, syncrétisme entre l'Islam et le Judaïsme. Le royaume juif des Bahtit aurait survécu jusqu'à son écrasement définitif en 1029 par l'émir Temon, l'Ifrénide. Une partie de la tribu semble avoir suivi Tariq dans la conquête de l'Espagne, où le nom est attesté dès le XHIème siècle. Le nom est attesté au Maroc dès le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays de l'époque. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porté uniquement au Maroc, à Meknès, et par émigration à Tibériade.

  1. YOSSEF: Fils de Yeshaya, descendant d'une famille d'expulsés d’Espagne, mort à Meknès en 1711. Un des plus grands rabbins de sa génération, dont la réputation dépassait largement le cadre de sa commu­nauté. Il fut un des plus parfaits ensei­gnants de son temps et, parmi ses disciples, le premier grand rabbin connu de la famille Berdugo, rabbi Moche, dit Harav Hamashbir, qui avait pour lui la plus grande admiration et le plus grand respect, comme le montre l'anecdote rapportée dans la préface à son livre "Rosh Mashbir". Lorque rabbi Moché maria son fils, il invita en premier lieu son maître vénéré, qui revêtit ses plus beaux atours pour honorer son disciple préféré. Mais en route pour la noce, il fut attaqué par un Musulman qui, depuis des mois, semait la terreur au mellah – impunément, son appartenance à la famille des chérifs, descendants du prophète Mahommed, le rendant intouchable et le mettant à l'abri de toute plainte et de toute poursuite. En entendant cela, rabbi Moché, n'écoutant que son courage, abandonna la noce pour courir venger l'honneur de son maître. Il retrouva l'agresseur, le rossa de coups, le désarma de son épée et lui fit rendre le livre de prières volé au saint homme, il n'accepta de le laisser quitter le mellah que sur la promesse de ne plus remettre les pieds au quartier juif. Malgré les sollici­tations, rabbi Yossef refusa toujours d'abandonner l'enseignement pour se joindre au tribunal rabbinique, et resta près de 70 ans à la tête de sa Yéchiba, dans la synagogue qui portait son nom et qui lui avait été construite par son père, rabbi Yéshaya. A sa mort, il fut enterré, comme les plus grands rabbins, près de la muraille du cimetière, comme pour protéger le mellah. Son tombeau est devenu un lieu de pèlerinage vénéré jusqu'à ce jour. Un figuier ayant poussé sur sa tombe, il n'était plus connu et invoqué – surtout par les femmes – que comme "Moul Elkrma"- ",homme au figuier" – alors que le souvenir de son nom de famille s'était estompé dans la mémoire populaire. Son fils, rabbi Yaacob, poursuivit la tradition d'enseignement. Ses petits-enfants vendirent la synagogue familiale en 1840 avant de monter à Tibériade où la famille s'illustra par une dynastie de rabbins.

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031