ארכיון יומי: 18 ביולי 2018

עמוד 1 מתוך 11

האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי

כלומר, העצמת מעמדה של האשה באה בעקבות עליית חשיבות תפקידיה המגדריים, אולם היא היתה גם תוצאה של העדרה, היחסי לפחות, של מנהיגות גברית שהנשים באו למלא את חסרונה. גם הדגש על למדנות נחלש בהכרח. המשהדים, שנחשבו ידועים בלמדנותם לפני ההמרה הכפויה, איבדו את כתרם במהירות, ובמצב זה אבד לגברים אחד היתרונות הברורים להנהגה דתית. אדרבה, האשה, במסגרת תפקידה הביתי להנחלת הדת והמסורת, עשויה היתה להגיע לעמדת עדיפות בתחומים מסוימים לפחות. כמה מתפקידי הנשים הצריכו ידע הלכתי של ממש, כמו אפיית המצות או ניקור הבשר, גם אם זהו ידע בעל אופי ״טכני״. ההזדמנות שנקרתה בדרכן של הנשים האנוסות במשהד היתה נדירה: לזכות בשוויון לגברים בעיצוב דמותה של המסורת וביתרון בתחום הנחלתה.

הנשים דאגו לכך בהעמידן דמויות מופת, בהוראה ישירה ובעצבן מערכת ביתית. במלאן את תפקידן המסורתי של חינוך הילדים בגיל הרך הן עיצבו את עולם הילדים בצלם דמותה של הקהילה החשאית, עוד בטרם נתגלה לילדים סוד זהותם המכוסה מעין זרים. הן גידלו את הדור הבא של האנוסים מעריסתו, עיצבו את טעמו וקבעו לו מאכלות מותרים ואסורים, לימדוהו נימוסי שולחן וברכות, קבעו לו את סדר יומו ולימדוהו את יסודות התפילה, והנחילו לו את השבת ואת החגים והמועדים. גם אם לא את הכל שימרו הנשים כדת וכדין, והיו צריכות לשנות מפני הסכנה זמני מועדים ולהחליף מצות בסתם אורז, את יסודות הזהות היהודית המחתרתית כמו גם את הרגלי ההסתתרות וההישמרות ינקו הילדים יחד עם חלב אמם. לא את הכל יכלו להסביר מבלי שהילדים הרכים יסגירו את הסוד – רק מגיל תשע ומעלה סיפקו הנשים את ההסבר למה שוודאי נראה לילדים כהתנהגות משונה לעומת התנהגות חבריהם האחרים. את הבנות לימדו טהרת המשפחה, הדלקת נרות שבת ואת כל הקשור בהכשרת המזון. אמנם השגת הבשר הכשר היתה בתחום אחריותו של הגבר – הוא היה השוחט והוא היה זה שהביא את הבשר – אולם כל יתר דיני הכשר הבשר, ואפילו הניקור, שבדרך כלל אינו תפקיד נשי, היו במסגרת תפקידן של הנשים בהכנת מאכלי הבית. משהוקלו תנאי המחתרת והתאפשרה אפיית מצות, גם זו היתה בתחום אחריותן.

השפעתה של האם בעיצוב דמותו הדתית של בנה עולה למשל מתיאורו של פראג׳וללה נאסרולייוף ליוויאן(1951-1874) בתארו את עצמו כילד בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנלחם את מלחמת הכשרות עם מבוגרים ממנו, כאשר הלימוד הרשמי המועט שקיבל עד אז – שישה חודשים אצל הרב (מולא) – ודאי אינו יכול להסביר זאת. השפעת אמו של פראג׳וללה נאסרולייוף ליוויאן ניבטת אלינו מבעד לשמחה שהביעה כאשר הודיע לה על רצונו להעמיק את ידיעותיו ביהדות. למרות שאבדן תמיכתו הכלכלית היתה משמעותית במצבה הכלכלי הקשה של האם, ולא עוד אלא שהיא היתה צריכה להוסיף לו מה שיחסר לו להשלמת שכר הלימוד, ״חיבקה אותי ונשקה לי ואמרה: ׳לך, בני, למד עברית, ובכל חודש שיחסר לך, אשלים אני שכר הלימוד׳״.

תפקידן של נשות האנוסים במשהד דומה להפליא לתפקיד שייחסו משפחות המתבוללים לנשים היהודיות באירופה בראשית העת החדשה – ואין להתפלא על כך: בשני המקרים על הגברים נכפתה (או נבחרה) התבוללות מהירה יותר ועמוקה יותר מעצם המגע המתמיד יותר עם רשות הרבים. בשני המקרים המיגדר הטיל על האשה למלוך בביתה, ואפשר לה לחמוק מהשפעות החוץ – המחלנוֹת במקרה האירופי, והמאסלמות במקרה המשהדי. יש לשים לב, כי כמו אחיותיהן האירופיות הוטל על הנשים האנוסות במשהד ההיכרות הדתי של הנוער, תפקיד בעל משמעות רבה עוד יותר בקהילה מחתרתית. אלא שלא כמו אחיותיהן הן לא ספגו כל ביקורת על דרך מילוי תפקידן, אלא להפך, יוחסה להן בתוקף תפקיד זה נטילת ההנהגה הביתית מבעליהן, לפחות בתחום הרוחני. במסגרת קהילה שכל ההיגיון בהמשך קיומה הוא השונות הדתית מקהילת הרוב אף במחיר של סכנת נפשות, ניתן לומר כי לנטילת היוזמה בתחום ההנהגה הרוחנית היתה משמעות רבה בקביעת מעמדן הביתי של הנשים. הדברים הגיעו לידי כך שאפילו בבית הרב היתה אשתו קובעת מה מותר ומה אסור בתחום ״הביתי״; היא היתה עשויה להחמיר מעבר לנדרש, לדעתו, מבחינה הלכתית, ומסוגלת להביאו לקריאה שיש בה ספק מן התסכול, ספק מן השעשוע: ״מי כאן הרב, את או אני?״.

מכל מקום, יש לחזור ולהצביע על השניות במעמדן של הנשים: תפקידן היה תפקיד נשי, אלא שבתוקף הנסיבות הוא תפס מקום מרכזי יותר מאשר בחברות מסורתיות רגילות, ועל כן גם חשוב ומרכזי יותר מכפי שהיה בעבר שלפני ההמרה הכפויה. ייתכן שזה היה גם הרקע להנחה שהניחו נוסעים וכותבי הזכרונות בעדה, שהנשים שמרו מצוות יותר מאשר הגברים. שהרי מי שמרה, מה שמרה וכמה שמרו – אלו שאלות שקשה לענות עליהן, בכל תקופת האונס ובמיוחד בעשורים הראשונים שאחרי הכפייה להמרת הדת, לגבי הגברים, קל וחומר לגבי נשים. מעט ההתייחסויות בנות הזמן לנשים ולתפקידן מציינות אותן כנאמנות למסורת במיוחד, אבל פרט למקור אחד שמציין רק נשים וילדים הצמים ביום הכיפורים, הן לא היו שונות באופן מובהק מן הגברים. לגבי כלל הקהילה יש סברות שונות לגבי אחוזי שומרי המסורת בקהילה. ההערכות נעות מנאמנות מלאה, דרך ההערכה שה״נטמעים״ היו סיעה של ממש בתוך הקהילה, ועד להערכה שמשך כשלושה עשורים השתלטה שיבחה של ממש על העדה. עם זאת, יש לציין כי נישואי התערובת היו מועטים ביותר, ורק חמישה או שישה מקרים זכורים, והקהילה התגאתה לציין כי ״לא ידח ממנו נידח״. המבקרים הלא־יהודים שהצליחו לרכוש את אמון הקהילה סברו שבניה לא הפחיתו בקיום מצוות היהדות. למעשה, אחד המבקרים, יהודי מומר ומיסיונר נוצרי, שביקר במשהד לפני ההמרה וגם זמן מה אחריה, ומתח ביקורת על רמת השמירה של היהדות בביקורו הראשון, ציין בנימת פליאה:

״בסתר הם שומרים את הדת היהודית ומלמדים את ילדיהם לא לשכוח את מקרה האונס… עתה הם קנאים ליהדותם בסתר יותר מאי־פעם, אבל מכנים את עצמם, כמו היהודים בספרד, אנוסים [המילה העברית במקור] ׳מי שנאנסו״,! אכן, אם הקהילה נותרה בשלמותה, והנישואין הפנימיים יוכיחו, עלינו להניח שאפילו בתקופה הקשה ביותר נשמרו מצוות מסוימות על ידי רוב מניינה ובניינה של הקהילה. מבחינת הנשים אפשר להעריך, כי ככל שרמת הזכירה הצטמצמה לתחום השמירה המעשית של מינימום הכרחי, כך גדל חלקן בין השומרים וכך גדלה גם חשיבותן.

ניתן להבין, לפחות באופן חלקי, את העצמת תפקידן הדתי של הנשים בקהילת האנוסים על רקע מעשי. נשים התקשו לצאת מעירן – היציאה ממשהד היתה כרוכה בסכנת נפשות, שכן היא היתה אסורה. לעומת זאת, הגברים יכלו להיאחז במשלח ידם כסוחרים ולצאת את העיר לזמנים ארוכים ולייסד מושבות, לעתים של גברים בלבד, מחוץ לעיר. העובדה שהיה קשה יותר להתחקות על מעשיהן של הנשים בביתן, ומפגשיהן עם חברת הרוב הקנאית היו מועטים יותר, הגנה עליהן גם מפני הצורך בהעמדת פנים וחייהן היו חצויים פחות. החלוקה הידועה, המיגדרית, שהושיבה את האשה בבית, המקום היחיד לשמירת האמונה, ושמירת תפקידה המיגדרי בגידול הילדים, נושאי האמונה בדור הבא, עשתה את הנשים לשומרות הגחלת בפועל.

עם זאת, אי־אפשר להתעלם מכך שמרכזיותן של הנשים נבעה גם מחלוקת כוחות מחודשת בקהילה כתוצאה מן ההמרה הכפויה. הריק שנוצר בעזיבת חלק מן הקהילה המקורית, ואיתה לפחות חלק מן המנהיגות הדתית, לערים אחרות ולארצות אחרות, והפיחות בגורם הלמדנות בקביעת מעמדו של אדם בקהילה, ומנגד העלאת חשיבותה של הנאמנות הדתית, לפחות באופן חלקי, עמדה ומעמד, אפשרה לנשים להשתמש בתפקידיהן המגדריים המצמצמים ומגבילים כמנוף להעצמת מעמדן.

פעמים 24 הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

פעמים 24

הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

ב . סיוע כספל לקהילות ארץ-ישראל

 קשריה של יהדות צפון-אפריקה עם ארץ -ישראל באו לידי ביטוי גם במישור הסיוע החומרי שהושיטה לקהילות ירושלים , צפת וחברון. עד סוף המאה ה- 16 איננו יודעים על שום תמיכה מאסיבית מאורגנת מצד הקהילות במגרב למען הקהילות שבארץ – ישראל. מן הידיעות שהגיעו אלינו עולה , שפעילות זו אורגנה בשתי קהילות מרכזיות במגרב ; פאס שבמארוקו וואהראן    (Oran )שבאלג'יריה. בשנת שסייג )1603 ) הגיעו שני שלוחים מירושלים , ה"ר שלמה ן' חגי והישיש ה"ר מאיר מאימראן , אל קהילת פאס . באותה הזדמנות חידשו ראשי הקהילה נוהל , שהיה קיים ככל הbראה קודם לכן , להסדרת הגבייה של תרומות מכל בני הקהילה למען קהילת ירושלים באופן שוטף ומתמיד. ועל כך נאמר :

"בראותינו אנו החתומים שכל הקהלות הקדושות אשר ממזרח ומערב יצ"ו ]ישמרהו צורו וגואלו] הסכימו הסכמה טובה ונעימה לקיים כדת המעוז ולהקריב את קרבניהם בתת מממונם כופר נפש לאנשי קדש היושבים לפני ה' תמיד חכמי ירושלם וחסידיה. שכל אחד ואחד יזכור את ירושלם ביום חתונתו וביום שמחת לבו , בתת לו השי"ת [השם יתברך] בן זכר, וגם כן באחד באדר משמיעין על השקלים , לכן גם אנחנו מסכימים שיעלה זכרוננו לטובה שכל א' וא' [אחד ואחד] מבני קהלתינו קהלות פאס יע"א [יכוננה עליון אמן] ביום חתונתו יזכור את ירושלם בנדבה כפי מסת ידו, ואחד המרבה וא' הממעיט וכו' . וגם ביום שמחת לבו כשיזכה לבן זכר. וג"כ [וגם כן] באחד באדר יעמדו ה' מטובי בה"כ [בית-הכנסת] הי"ג בכל בה"כ לגבות טאסא א' לשקלים , וביום פורים ג"כ. ותנתן דת בכל בני קהלתינו יע"א להיות גזבר א' מיוחד לנדבת ירושלם בכל א' מבתי כנסיות הי"ג. ומה שיגבו בכל שנה ושנה הגזברים הנז'[הנזכרים] יגיע ליד החכם השלם ה"ר שמואל ן' דנאן יצ"ו וה"ר שלמה הכהן אלחדאד יצ"ו ור' פנחס הכהן בר נחמיה נ"ע [נוחו עדן] עדי יגיע ויראה כפי מה שיראה להם באופן בטוח להגיעו למול תלפיות ירושלם הבנויה . . . באם החתומים בפרשת ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך וכו' , בשנת והכהן המשי"ח תחתיו מבניו בעישור אחרון לשבט פה העירה פאס . . .

עד כה לא עלה בידי למצוא עקבותיה של תקנה-הסכמה זו במקורות מאוחרים יותר. יתכן שבמרוצת השנים לא נתקבלה תקנה זו להרמת תרומה למען ירושלים , בסכום קבוע בשני מועדים בשנה ובאירועים של שמחה, ובמקומה התקינו חכמי פאס תקנות אחרות, כגון אלו מן השנים תל"ח (1678)  ותפייח ( 1728) הדנות בגבייה מרוכזת מכל בני הקהילה הנדרשים לפרוע סכומי כסף נתונים , בהתאם לצרכים – בבוא שלוחי ארץ-ישראל לקהילה .

הערת המחבר: אנקאוה, מס' קלז, דף כה . ע"א : 'לכן נועדנו ונועצנו . . . ולהסכים הסכמה גמורה שממנה לא נזוז שכל שליח שיבא מירושלם עה"ק [עיר הקדש] הסכמנו שיטול ארבע מאות אוקיות קדומים ממטב'[ע] של עכשיו עליהם אין להוסיף , ולשליח חברון תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו[….סך שלש מאות אוקיות קדומים מהמט' הנז']כר[ ולשליח צפת שבגליל העליון ת"ו ]תבנה ותכונן[ מאתים אוקיות קדומים מהמט' הנז' ]מהמטבע הנזכך . . . שנת אתה שלום וביתך שלום לפ"ק ]תל"ח[ בפאס . . .' – שם , מס' קנה , דף כח , ע"ב-כט, ע"א : 'נתוועדנו והסכמנו הסכמה גמורה במעמד הקהל להתנהג בה מהיום הזה והלאה . . . שכל שליח מצוה אשר יצא פה פאס יע"א ]ישמרה עליון אמן[ לקבץ נדרים ונדבות הן לעיר הקדש ירושלם תוב"ב הן לחברון הן לצפת ת"ו תכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה נשנס מתנינו ב"ר ]בית-דין[ ושאר ת"ח ]תלמידי חכמים[ וכל מנהגי עם קדש, והגזברים והשמשים לצאת כל לילה ולילה בהאלמלאח לגבות לו נדבה לשם ולזכות שולחיו מן הבתים ומן החצרות מכל איש ואשה מכל בית ובית, ומכל שכונה ושכונה איש לא נעדר, ולהכריח ולעשות לכל א']חד[ וא' לפרוע, כפי מה שיראה לקהל שיצטרך לפרוע כל א' וא' , כי כך היה הסדר והמנהג משנים קדמוניות עם כל השלוחים . . . באייר שנת התפ"ח ליצירה פה פאס……

גם בעיר ואהראן שבאלג'יריה התנהלה פעילות פילאנטרופית למען ארץ-ישראל על-ידי בני משפחת קנשינו האמידים – אבי המשפחה יצחק ובניו : חיים, יעקב, אברהם , שלמה ושמואל , בסוף המאה ה- 16 וברבע הראשון של המאה ה- 17 . כך עולה מכתב-יד, המכיל בין השאר תכתובת עשירה עם בני משפחה זו ונכללות בו כשני תריסרי אגרות40 בדבר פניות חוזרות ונשנות בפרקי זמן שונים , אליהם ואל בני משפחת שאשפורטש קרוביהם , בדבר סיוע כספי לקהילות ירושלים, צפת וחברון . מתוכנן של האגרות מצטיירת תמונה עגומה של אותן קהילות, שאמנם אין בכך משום חידוש. מכל מקום עולים שמותיהם של שליחים בלתי ידועים , שפעלו בשליחות הקהילות הנ"ל בערים ובמרכזים שונים בצפון-אפריקה. באגרות אחדות שפורסמו מכ"י זה , בעניינה של צפת, נזכרים השליחים : יחיאל אשכנזי ושלמה ן' צור, שנשלחו לעיר אוראן בשנת שס"ד )1604) ומאיר מימראן , שהגיע לשם בשנת שס"ת (1608)  זה האחרון הגיע בשנת שסייג  (1603) לעיר פאס בשליחות קהילת ירושלים , כפי שראינו לעיל. מאגרות אחרות בכ"י זה, שטרם פורסמו, בעניינן של קהילות ירושלים וחברון , עולה עוצמת התמיכה והדאגה לשתי קהילות אלו .

 ממקורות אלה אנו למדים אפוא , כי קהילת אוראן עמדה באותו פרק-זמן במרכז פעילות הסיוע במגרב לקהילות הנזכרות בארץ-ישראל , וחלק הארי בכך נטלו בני משפחת קנשינו. כמה עשרות שנים מאוחר יותר השתתפה קהילת אלג'יר בפעילות פילאנטרופית רבת-היקף למען יהודי ארץ -ישראל.

דברי סיכום מן המקורות המועטים שבידינו על הסוגיה הנדונה אנו למדים, כי הזיקה של יהדות המגרב לארץ-ישראל באה לידי ביטוי בשלושה מישורים : מודעות לחשיבות האידיאולוגית של העלייה לארץ , עלייה של יחידים אליה וסיוע כספי של קהילות המגרב ליושבים בה . נראה שרק מעטים מאלה שרצו לעלות לארץ הצליחו להגשים את רצונם, בשל קשיי העלייה או בשל התנאים הקשים ששררו בה. הידיעות שבידינו על מערבים שהשתקעו בארץ הן בעיקרן על ירושלים , ומאוחר יותר גם על צפת, ונראה כי בהן נתגבש קהל מערבי נפרד , בעל צביון וייחוד משלו. נראה שמאמצע המאה ה-16 הלך וגדל מספר המערבים בצפת, וכמה מיוצאי מארוקו שבתוכם זכו למעמד חשוב בקרב חוגי המקובלים , ומהם אף נמנו עם תלמידיו המובהקים של האר"י. יהודי המגרב נטלו חלק נכבד בסיוע הכספי לקהילות ירושלים , צפת וחברון , ולפחות מסוף המאה ה-16 היה ליהדות אלג'יריה חלק ניכר בכך.

סוף המאמר פעמים 24

הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר נזרי-הפטרה ט' באב ביהודית מרוקאית עם תרגום לעברית

מִדָּן נִשְׁמַע, נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ; וַיָּבוֹאוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר, וְיֹשְׁבֵי בָהּ.  ( שם ח,טז)

הנושאים

  1. עוד סיבות לחורבן: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וגזל (בבלי יומא ט ע״ב).
  2. בנות ציון הסוררות נטויות הגרון ומשקרות העיניים המכשילות את בחורי ישראל (ישעיה ג, טז; בבלי יומא ט ע״ב).
  3. בנות ציון שסמכו על יופיין ונישאו לאויבים לקו בצרעת והושלכו לרחובות(ויקרא רבה [וילנא] טז ד״ה א זאת תהיה).
  1. תיאור תפארתה של ביתר שהיו בה 400 ישיבות, ובכל ישיבה 400 חכמים, ולכל חכם 400 תלמידים(בבלי גטין נח ע״א).
  2. הרקע לחורבן ביתר: השר שלחש דבר מה לר׳ אלעזר המודעי כשישב בבית המדרש, וכך הכניס פירוד בינו לבין הקהל, גרם למלשינות וכך אפשר לאויב להתגבר על המצור(ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה).
  3. ניצחון האויב על בר כוכבא וחייליו בחורבן בית שני, הריגת 200 אלף מחיילי בר כוכבא, עד שדמם הרב הפך לערוץ שהניע את גלגלי הריחיים, ונמשכה זרימתו יום שלם עד לים (איכה רבה ןוילנא] ב, ד; ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה; בבלי גטין נז-נח).
  4. גופות חיילי בר כוכבא שלא הסריחו(בבלי ברכות מח ע״ב; איכה רבה שם). 

קאלו בנו ישראל לרב לעאלמין. יא סידי יא רב לעאלמין. עלאש האכּדא מא תקבל צלאתנא ועייאטנא וגוואתנא די נצלּיו ונעייטו (קודאמךּ). פלחין זאווב [=וואזבהום] אלּאהּ יתאעלא וקאל. עלא סבּת די עבדתו לעזל. די צנע ירבעם בן נבט ביידו. וקלתו האדא הווא אילאהכּום [־ילאוזכום] דּי כרזכּום מן (ארץ') מאצר. ומן סבּת קתיל רוח וזנא וסּרקא דּי כּאנו ישראל כּא יעמלו.

אמרו בני ישראל לריבון העולמים: למה אינך שועה לתפילתנו, לצעקתנו ולצווחתנו, שאנו מתפללים וצועקים לפניך? מיד השיבם ה׳ יתעלה ואמר: בגלל שעבדתם את העגל, אשר עשה ירבעם בן נבט במו ידיו ואמרתם, זהו אלוהיכם אשר הוציאכם מארץ מצרים, ומפני שפיכות דמים וגילוי עריות והגזל של בני ישראל.

 

 ובנאת ציון דּי כאנו יכרזו מכּחחלאת לעיון. וחוואייז אדהב ולפצּ׳א ולזוהאר ולמקאייץ ולכלאכל דדהב. מאסייאת מאיילאת לענוק פלסוואק ופלרחאב. (ושערהום משקּול ומדהון בלמסק) ולענבר מטלוק עלא אוזזהום.

ובנות ציון שהיו יוצאות משקרות עיניים, כשהן לבושות בגדי זהב וכסף ואבנים יקרות ועדויות בתכשיטי זהב ואצעדות ומהלכות נטויות גרון בשווקים וברחובות. שערן סרוק ומשוח במושק, ובושם ה׳ענבר' מרוח על פניהן.

 

ויזיו צבייאן די ישראל ולבחורים. וידוזו קדּאמהום. ויגטלק לפוואח קדאמהום. ודוךּ לבחורים וצבייאן כּא ירמיו פיחום לעין. והומא כּא יזידו פהאד סּי. וכּאן נביא ירמיה עא״ס כּא ידכל מן דאר לדאר ויקולהום ויועצ׳הום. יא בנאת ציון. יא באנו ישראל. יכּפאכּום מן האד לעמייא די פאס ראכּום מאסיין. לאיין בהאד טּריק די פאס ראכּום מאסיין יכלאיו דיארכּום.

ככה צעירי בני ישראל והבחורים חולפים על פניהן, וריח הבושם נודף לפניהם, ואותם צעירים ובחורים שמים עליהם עין, ובנות ציון ממשיכות בדרכן זו. הנביא ירמיה, עליו השלום, היה הולך ובא מבית לבית ומוכיחם: הוי בנות ציון, הוי בני ישראל, די לכם מהעיוורון הזה שבו אתם הולכים. כי בדרך הזו אשר אתם הולכים, בתיכם ייחרבו.

 והומא כּאנו מתכּכּלין עלא זינהום. ויקולו בעד מא יזי לעדו מא נכאפוסי מנּו. חנא נזווזו לקייאד וצלאטן ולחארא לכּברא דיאלהום. פסבּת האד סּי דרב אלּאהּ בנאת ציון בלמרד לקביח. וחין דכל לעדו ושבאיו נטא למזיאנאת ומכחחלאת לעיון. ולאבשאת למקאייץ ולכלאכל ולקראדן דהב וכראץ לודנין ולבזאיים. ורזליהום כּא יתרקרקבו. זא

אבל בנות ציון בוטחות היו על יופיין ואומרות: לא נירא מאויב כי יבוא אלינו, אנו נינשא למפקדים ולמלכים ולשרים הבכירים שלהם. על זאת היכה ה׳ את בנות ציון במחלה הרעה (= בצרעת), וכאשר נכנס האויב – כל אחד מאנשיו לקח בשבי אישה אחת מהנשים היפות ומשקרות העיניים, והן לבושות תכשיטי זהב לסוגיהם: עגילים, אצעדות, תליוני זהב ואבזמים, ורגליהן משמיעות קול.  

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031