ארכיון יומי: 18 ביולי 2018


האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי

כלומר, העצמת מעמדה של האשה באה בעקבות עליית חשיבות תפקידיה המגדריים, אולם היא היתה גם תוצאה של העדרה, היחסי לפחות, של מנהיגות גברית שהנשים באו למלא את חסרונה. גם הדגש על למדנות נחלש בהכרח. המשהדים, שנחשבו ידועים בלמדנותם לפני ההמרה הכפויה, איבדו את כתרם במהירות, ובמצב זה אבד לגברים אחד היתרונות הברורים להנהגה דתית. אדרבה, האשה, במסגרת תפקידה הביתי להנחלת הדת והמסורת, עשויה היתה להגיע לעמדת עדיפות בתחומים מסוימים לפחות. כמה מתפקידי הנשים הצריכו ידע הלכתי של ממש, כמו אפיית המצות או ניקור הבשר, גם אם זהו ידע בעל אופי ״טכני״. ההזדמנות שנקרתה בדרכן של הנשים האנוסות במשהד היתה נדירה: לזכות בשוויון לגברים בעיצוב דמותה של המסורת וביתרון בתחום הנחלתה.

הנשים דאגו לכך בהעמידן דמויות מופת, בהוראה ישירה ובעצבן מערכת ביתית. במלאן את תפקידן המסורתי של חינוך הילדים בגיל הרך הן עיצבו את עולם הילדים בצלם דמותה של הקהילה החשאית, עוד בטרם נתגלה לילדים סוד זהותם המכוסה מעין זרים. הן גידלו את הדור הבא של האנוסים מעריסתו, עיצבו את טעמו וקבעו לו מאכלות מותרים ואסורים, לימדוהו נימוסי שולחן וברכות, קבעו לו את סדר יומו ולימדוהו את יסודות התפילה, והנחילו לו את השבת ואת החגים והמועדים. גם אם לא את הכל שימרו הנשים כדת וכדין, והיו צריכות לשנות מפני הסכנה זמני מועדים ולהחליף מצות בסתם אורז, את יסודות הזהות היהודית המחתרתית כמו גם את הרגלי ההסתתרות וההישמרות ינקו הילדים יחד עם חלב אמם. לא את הכל יכלו להסביר מבלי שהילדים הרכים יסגירו את הסוד – רק מגיל תשע ומעלה סיפקו הנשים את ההסבר למה שוודאי נראה לילדים כהתנהגות משונה לעומת התנהגות חבריהם האחרים. את הבנות לימדו טהרת המשפחה, הדלקת נרות שבת ואת כל הקשור בהכשרת המזון. אמנם השגת הבשר הכשר היתה בתחום אחריותו של הגבר – הוא היה השוחט והוא היה זה שהביא את הבשר – אולם כל יתר דיני הכשר הבשר, ואפילו הניקור, שבדרך כלל אינו תפקיד נשי, היו במסגרת תפקידן של הנשים בהכנת מאכלי הבית. משהוקלו תנאי המחתרת והתאפשרה אפיית מצות, גם זו היתה בתחום אחריותן.

השפעתה של האם בעיצוב דמותו הדתית של בנה עולה למשל מתיאורו של פראג׳וללה נאסרולייוף ליוויאן(1951-1874) בתארו את עצמו כילד בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנלחם את מלחמת הכשרות עם מבוגרים ממנו, כאשר הלימוד הרשמי המועט שקיבל עד אז – שישה חודשים אצל הרב (מולא) – ודאי אינו יכול להסביר זאת. השפעת אמו של פראג׳וללה נאסרולייוף ליוויאן ניבטת אלינו מבעד לשמחה שהביעה כאשר הודיע לה על רצונו להעמיק את ידיעותיו ביהדות. למרות שאבדן תמיכתו הכלכלית היתה משמעותית במצבה הכלכלי הקשה של האם, ולא עוד אלא שהיא היתה צריכה להוסיף לו מה שיחסר לו להשלמת שכר הלימוד, ״חיבקה אותי ונשקה לי ואמרה: ׳לך, בני, למד עברית, ובכל חודש שיחסר לך, אשלים אני שכר הלימוד׳״.

תפקידן של נשות האנוסים במשהד דומה להפליא לתפקיד שייחסו משפחות המתבוללים לנשים היהודיות באירופה בראשית העת החדשה – ואין להתפלא על כך: בשני המקרים על הגברים נכפתה (או נבחרה) התבוללות מהירה יותר ועמוקה יותר מעצם המגע המתמיד יותר עם רשות הרבים. בשני המקרים המיגדר הטיל על האשה למלוך בביתה, ואפשר לה לחמוק מהשפעות החוץ – המחלנוֹת במקרה האירופי, והמאסלמות במקרה המשהדי. יש לשים לב, כי כמו אחיותיהן האירופיות הוטל על הנשים האנוסות במשהד ההיכרות הדתי של הנוער, תפקיד בעל משמעות רבה עוד יותר בקהילה מחתרתית. אלא שלא כמו אחיותיהן הן לא ספגו כל ביקורת על דרך מילוי תפקידן, אלא להפך, יוחסה להן בתוקף תפקיד זה נטילת ההנהגה הביתית מבעליהן, לפחות בתחום הרוחני. במסגרת קהילה שכל ההיגיון בהמשך קיומה הוא השונות הדתית מקהילת הרוב אף במחיר של סכנת נפשות, ניתן לומר כי לנטילת היוזמה בתחום ההנהגה הרוחנית היתה משמעות רבה בקביעת מעמדן הביתי של הנשים. הדברים הגיעו לידי כך שאפילו בבית הרב היתה אשתו קובעת מה מותר ומה אסור בתחום ״הביתי״; היא היתה עשויה להחמיר מעבר לנדרש, לדעתו, מבחינה הלכתית, ומסוגלת להביאו לקריאה שיש בה ספק מן התסכול, ספק מן השעשוע: ״מי כאן הרב, את או אני?״.

מכל מקום, יש לחזור ולהצביע על השניות במעמדן של הנשים: תפקידן היה תפקיד נשי, אלא שבתוקף הנסיבות הוא תפס מקום מרכזי יותר מאשר בחברות מסורתיות רגילות, ועל כן גם חשוב ומרכזי יותר מכפי שהיה בעבר שלפני ההמרה הכפויה. ייתכן שזה היה גם הרקע להנחה שהניחו נוסעים וכותבי הזכרונות בעדה, שהנשים שמרו מצוות יותר מאשר הגברים. שהרי מי שמרה, מה שמרה וכמה שמרו – אלו שאלות שקשה לענות עליהן, בכל תקופת האונס ובמיוחד בעשורים הראשונים שאחרי הכפייה להמרת הדת, לגבי הגברים, קל וחומר לגבי נשים. מעט ההתייחסויות בנות הזמן לנשים ולתפקידן מציינות אותן כנאמנות למסורת במיוחד, אבל פרט למקור אחד שמציין רק נשים וילדים הצמים ביום הכיפורים, הן לא היו שונות באופן מובהק מן הגברים. לגבי כלל הקהילה יש סברות שונות לגבי אחוזי שומרי המסורת בקהילה. ההערכות נעות מנאמנות מלאה, דרך ההערכה שה״נטמעים״ היו סיעה של ממש בתוך הקהילה, ועד להערכה שמשך כשלושה עשורים השתלטה שיבחה של ממש על העדה. עם זאת, יש לציין כי נישואי התערובת היו מועטים ביותר, ורק חמישה או שישה מקרים זכורים, והקהילה התגאתה לציין כי ״לא ידח ממנו נידח״. המבקרים הלא־יהודים שהצליחו לרכוש את אמון הקהילה סברו שבניה לא הפחיתו בקיום מצוות היהדות. למעשה, אחד המבקרים, יהודי מומר ומיסיונר נוצרי, שביקר במשהד לפני ההמרה וגם זמן מה אחריה, ומתח ביקורת על רמת השמירה של היהדות בביקורו הראשון, ציין בנימת פליאה:

״בסתר הם שומרים את הדת היהודית ומלמדים את ילדיהם לא לשכוח את מקרה האונס… עתה הם קנאים ליהדותם בסתר יותר מאי־פעם, אבל מכנים את עצמם, כמו היהודים בספרד, אנוסים [המילה העברית במקור] ׳מי שנאנסו״,! אכן, אם הקהילה נותרה בשלמותה, והנישואין הפנימיים יוכיחו, עלינו להניח שאפילו בתקופה הקשה ביותר נשמרו מצוות מסוימות על ידי רוב מניינה ובניינה של הקהילה. מבחינת הנשים אפשר להעריך, כי ככל שרמת הזכירה הצטמצמה לתחום השמירה המעשית של מינימום הכרחי, כך גדל חלקן בין השומרים וכך גדלה גם חשיבותן.

ניתן להבין, לפחות באופן חלקי, את העצמת תפקידן הדתי של הנשים בקהילת האנוסים על רקע מעשי. נשים התקשו לצאת מעירן – היציאה ממשהד היתה כרוכה בסכנת נפשות, שכן היא היתה אסורה. לעומת זאת, הגברים יכלו להיאחז במשלח ידם כסוחרים ולצאת את העיר לזמנים ארוכים ולייסד מושבות, לעתים של גברים בלבד, מחוץ לעיר. העובדה שהיה קשה יותר להתחקות על מעשיהן של הנשים בביתן, ומפגשיהן עם חברת הרוב הקנאית היו מועטים יותר, הגנה עליהן גם מפני הצורך בהעמדת פנים וחייהן היו חצויים פחות. החלוקה הידועה, המיגדרית, שהושיבה את האשה בבית, המקום היחיד לשמירת האמונה, ושמירת תפקידה המיגדרי בגידול הילדים, נושאי האמונה בדור הבא, עשתה את הנשים לשומרות הגחלת בפועל.

עם זאת, אי־אפשר להתעלם מכך שמרכזיותן של הנשים נבעה גם מחלוקת כוחות מחודשת בקהילה כתוצאה מן ההמרה הכפויה. הריק שנוצר בעזיבת חלק מן הקהילה המקורית, ואיתה לפחות חלק מן המנהיגות הדתית, לערים אחרות ולארצות אחרות, והפיחות בגורם הלמדנות בקביעת מעמדו של אדם בקהילה, ומנגד העלאת חשיבותה של הנאמנות הדתית, לפחות באופן חלקי, עמדה ומעמד, אפשרה לנשים להשתמש בתפקידיהן המגדריים המצמצמים ומגבילים כמנוף להעצמת מעמדן.

פעמים 24 הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

פעמים 24

הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

ב . סיוע כספל לקהילות ארץ-ישראל

 קשריה של יהדות צפון-אפריקה עם ארץ -ישראל באו לידי ביטוי גם במישור הסיוע החומרי שהושיטה לקהילות ירושלים , צפת וחברון. עד סוף המאה ה- 16 איננו יודעים על שום תמיכה מאסיבית מאורגנת מצד הקהילות במגרב למען הקהילות שבארץ – ישראל. מן הידיעות שהגיעו אלינו עולה , שפעילות זו אורגנה בשתי קהילות מרכזיות במגרב ; פאס שבמארוקו וואהראן    (Oran )שבאלג'יריה. בשנת שסייג )1603 ) הגיעו שני שלוחים מירושלים , ה"ר שלמה ן' חגי והישיש ה"ר מאיר מאימראן , אל קהילת פאס . באותה הזדמנות חידשו ראשי הקהילה נוהל , שהיה קיים ככל הbראה קודם לכן , להסדרת הגבייה של תרומות מכל בני הקהילה למען קהילת ירושלים באופן שוטף ומתמיד. ועל כך נאמר :

"בראותינו אנו החתומים שכל הקהלות הקדושות אשר ממזרח ומערב יצ"ו ]ישמרהו צורו וגואלו] הסכימו הסכמה טובה ונעימה לקיים כדת המעוז ולהקריב את קרבניהם בתת מממונם כופר נפש לאנשי קדש היושבים לפני ה' תמיד חכמי ירושלם וחסידיה. שכל אחד ואחד יזכור את ירושלם ביום חתונתו וביום שמחת לבו , בתת לו השי"ת [השם יתברך] בן זכר, וגם כן באחד באדר משמיעין על השקלים , לכן גם אנחנו מסכימים שיעלה זכרוננו לטובה שכל א' וא' [אחד ואחד] מבני קהלתינו קהלות פאס יע"א [יכוננה עליון אמן] ביום חתונתו יזכור את ירושלם בנדבה כפי מסת ידו, ואחד המרבה וא' הממעיט וכו' . וגם ביום שמחת לבו כשיזכה לבן זכר. וג"כ [וגם כן] באחד באדר יעמדו ה' מטובי בה"כ [בית-הכנסת] הי"ג בכל בה"כ לגבות טאסא א' לשקלים , וביום פורים ג"כ. ותנתן דת בכל בני קהלתינו יע"א להיות גזבר א' מיוחד לנדבת ירושלם בכל א' מבתי כנסיות הי"ג. ומה שיגבו בכל שנה ושנה הגזברים הנז'[הנזכרים] יגיע ליד החכם השלם ה"ר שמואל ן' דנאן יצ"ו וה"ר שלמה הכהן אלחדאד יצ"ו ור' פנחס הכהן בר נחמיה נ"ע [נוחו עדן] עדי יגיע ויראה כפי מה שיראה להם באופן בטוח להגיעו למול תלפיות ירושלם הבנויה . . . באם החתומים בפרשת ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך וכו' , בשנת והכהן המשי"ח תחתיו מבניו בעישור אחרון לשבט פה העירה פאס . . .

עד כה לא עלה בידי למצוא עקבותיה של תקנה-הסכמה זו במקורות מאוחרים יותר. יתכן שבמרוצת השנים לא נתקבלה תקנה זו להרמת תרומה למען ירושלים , בסכום קבוע בשני מועדים בשנה ובאירועים של שמחה, ובמקומה התקינו חכמי פאס תקנות אחרות, כגון אלו מן השנים תל"ח (1678)  ותפייח ( 1728) הדנות בגבייה מרוכזת מכל בני הקהילה הנדרשים לפרוע סכומי כסף נתונים , בהתאם לצרכים – בבוא שלוחי ארץ-ישראל לקהילה .

הערת המחבר: אנקאוה, מס' קלז, דף כה . ע"א : 'לכן נועדנו ונועצנו . . . ולהסכים הסכמה גמורה שממנה לא נזוז שכל שליח שיבא מירושלם עה"ק [עיר הקדש] הסכמנו שיטול ארבע מאות אוקיות קדומים ממטב'[ע] של עכשיו עליהם אין להוסיף , ולשליח חברון תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו[….סך שלש מאות אוקיות קדומים מהמט' הנז']כר[ ולשליח צפת שבגליל העליון ת"ו ]תבנה ותכונן[ מאתים אוקיות קדומים מהמט' הנז' ]מהמטבע הנזכך . . . שנת אתה שלום וביתך שלום לפ"ק ]תל"ח[ בפאס . . .' – שם , מס' קנה , דף כח , ע"ב-כט, ע"א : 'נתוועדנו והסכמנו הסכמה גמורה במעמד הקהל להתנהג בה מהיום הזה והלאה . . . שכל שליח מצוה אשר יצא פה פאס יע"א ]ישמרה עליון אמן[ לקבץ נדרים ונדבות הן לעיר הקדש ירושלם תוב"ב הן לחברון הן לצפת ת"ו תכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה נשנס מתנינו ב"ר ]בית-דין[ ושאר ת"ח ]תלמידי חכמים[ וכל מנהגי עם קדש, והגזברים והשמשים לצאת כל לילה ולילה בהאלמלאח לגבות לו נדבה לשם ולזכות שולחיו מן הבתים ומן החצרות מכל איש ואשה מכל בית ובית, ומכל שכונה ושכונה איש לא נעדר, ולהכריח ולעשות לכל א']חד[ וא' לפרוע, כפי מה שיראה לקהל שיצטרך לפרוע כל א' וא' , כי כך היה הסדר והמנהג משנים קדמוניות עם כל השלוחים . . . באייר שנת התפ"ח ליצירה פה פאס……

גם בעיר ואהראן שבאלג'יריה התנהלה פעילות פילאנטרופית למען ארץ-ישראל על-ידי בני משפחת קנשינו האמידים – אבי המשפחה יצחק ובניו : חיים, יעקב, אברהם , שלמה ושמואל , בסוף המאה ה- 16 וברבע הראשון של המאה ה- 17 . כך עולה מכתב-יד, המכיל בין השאר תכתובת עשירה עם בני משפחה זו ונכללות בו כשני תריסרי אגרות40 בדבר פניות חוזרות ונשנות בפרקי זמן שונים , אליהם ואל בני משפחת שאשפורטש קרוביהם , בדבר סיוע כספי לקהילות ירושלים, צפת וחברון . מתוכנן של האגרות מצטיירת תמונה עגומה של אותן קהילות, שאמנם אין בכך משום חידוש. מכל מקום עולים שמותיהם של שליחים בלתי ידועים , שפעלו בשליחות הקהילות הנ"ל בערים ובמרכזים שונים בצפון-אפריקה. באגרות אחדות שפורסמו מכ"י זה , בעניינה של צפת, נזכרים השליחים : יחיאל אשכנזי ושלמה ן' צור, שנשלחו לעיר אוראן בשנת שס"ד )1604) ומאיר מימראן , שהגיע לשם בשנת שס"ת (1608)  זה האחרון הגיע בשנת שסייג  (1603) לעיר פאס בשליחות קהילת ירושלים , כפי שראינו לעיל. מאגרות אחרות בכ"י זה, שטרם פורסמו, בעניינן של קהילות ירושלים וחברון , עולה עוצמת התמיכה והדאגה לשתי קהילות אלו .

 ממקורות אלה אנו למדים אפוא , כי קהילת אוראן עמדה באותו פרק-זמן במרכז פעילות הסיוע במגרב לקהילות הנזכרות בארץ-ישראל , וחלק הארי בכך נטלו בני משפחת קנשינו. כמה עשרות שנים מאוחר יותר השתתפה קהילת אלג'יר בפעילות פילאנטרופית רבת-היקף למען יהודי ארץ -ישראל.

דברי סיכום מן המקורות המועטים שבידינו על הסוגיה הנדונה אנו למדים, כי הזיקה של יהדות המגרב לארץ-ישראל באה לידי ביטוי בשלושה מישורים : מודעות לחשיבות האידיאולוגית של העלייה לארץ , עלייה של יחידים אליה וסיוע כספי של קהילות המגרב ליושבים בה . נראה שרק מעטים מאלה שרצו לעלות לארץ הצליחו להגשים את רצונם, בשל קשיי העלייה או בשל התנאים הקשים ששררו בה. הידיעות שבידינו על מערבים שהשתקעו בארץ הן בעיקרן על ירושלים , ומאוחר יותר גם על צפת, ונראה כי בהן נתגבש קהל מערבי נפרד , בעל צביון וייחוד משלו. נראה שמאמצע המאה ה-16 הלך וגדל מספר המערבים בצפת, וכמה מיוצאי מארוקו שבתוכם זכו למעמד חשוב בקרב חוגי המקובלים , ומהם אף נמנו עם תלמידיו המובהקים של האר"י. יהודי המגרב נטלו חלק נכבד בסיוע הכספי לקהילות ירושלים , צפת וחברון , ולפחות מסוף המאה ה-16 היה ליהדות אלג'יריה חלק ניכר בכך.

סוף המאמר פעמים 24

הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר נזרי-הפטרה ט' באב ביהודית מרוקאית עם תרגום לעברית

מִדָּן נִשְׁמַע, נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו, רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ; וַיָּבוֹאוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר, וְיֹשְׁבֵי בָהּ.  ( שם ח,טז)

הנושאים

  1. עוד סיבות לחורבן: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וגזל (בבלי יומא ט ע״ב).
  2. בנות ציון הסוררות נטויות הגרון ומשקרות העיניים המכשילות את בחורי ישראל (ישעיה ג, טז; בבלי יומא ט ע״ב).
  3. בנות ציון שסמכו על יופיין ונישאו לאויבים לקו בצרעת והושלכו לרחובות(ויקרא רבה [וילנא] טז ד״ה א זאת תהיה).
  1. תיאור תפארתה של ביתר שהיו בה 400 ישיבות, ובכל ישיבה 400 חכמים, ולכל חכם 400 תלמידים(בבלי גטין נח ע״א).
  2. הרקע לחורבן ביתר: השר שלחש דבר מה לר׳ אלעזר המודעי כשישב בבית המדרש, וכך הכניס פירוד בינו לבין הקהל, גרם למלשינות וכך אפשר לאויב להתגבר על המצור(ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה).
  3. ניצחון האויב על בר כוכבא וחייליו בחורבן בית שני, הריגת 200 אלף מחיילי בר כוכבא, עד שדמם הרב הפך לערוץ שהניע את גלגלי הריחיים, ונמשכה זרימתו יום שלם עד לים (איכה רבה ןוילנא] ב, ד; ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה; בבלי גטין נז-נח).
  4. גופות חיילי בר כוכבא שלא הסריחו(בבלי ברכות מח ע״ב; איכה רבה שם). 

קאלו בנו ישראל לרב לעאלמין. יא סידי יא רב לעאלמין. עלאש האכּדא מא תקבל צלאתנא ועייאטנא וגוואתנא די נצלּיו ונעייטו (קודאמךּ). פלחין זאווב [=וואזבהום] אלּאהּ יתאעלא וקאל. עלא סבּת די עבדתו לעזל. די צנע ירבעם בן נבט ביידו. וקלתו האדא הווא אילאהכּום [־ילאוזכום] דּי כרזכּום מן (ארץ') מאצר. ומן סבּת קתיל רוח וזנא וסּרקא דּי כּאנו ישראל כּא יעמלו.

אמרו בני ישראל לריבון העולמים: למה אינך שועה לתפילתנו, לצעקתנו ולצווחתנו, שאנו מתפללים וצועקים לפניך? מיד השיבם ה׳ יתעלה ואמר: בגלל שעבדתם את העגל, אשר עשה ירבעם בן נבט במו ידיו ואמרתם, זהו אלוהיכם אשר הוציאכם מארץ מצרים, ומפני שפיכות דמים וגילוי עריות והגזל של בני ישראל.

 

 ובנאת ציון דּי כאנו יכרזו מכּחחלאת לעיון. וחוואייז אדהב ולפצּ׳א ולזוהאר ולמקאייץ ולכלאכל דדהב. מאסייאת מאיילאת לענוק פלסוואק ופלרחאב. (ושערהום משקּול ומדהון בלמסק) ולענבר מטלוק עלא אוזזהום.

ובנות ציון שהיו יוצאות משקרות עיניים, כשהן לבושות בגדי זהב וכסף ואבנים יקרות ועדויות בתכשיטי זהב ואצעדות ומהלכות נטויות גרון בשווקים וברחובות. שערן סרוק ומשוח במושק, ובושם ה׳ענבר' מרוח על פניהן.

 

ויזיו צבייאן די ישראל ולבחורים. וידוזו קדּאמהום. ויגטלק לפוואח קדאמהום. ודוךּ לבחורים וצבייאן כּא ירמיו פיחום לעין. והומא כּא יזידו פהאד סּי. וכּאן נביא ירמיה עא״ס כּא ידכל מן דאר לדאר ויקולהום ויועצ׳הום. יא בנאת ציון. יא באנו ישראל. יכּפאכּום מן האד לעמייא די פאס ראכּום מאסיין. לאיין בהאד טּריק די פאס ראכּום מאסיין יכלאיו דיארכּום.

ככה צעירי בני ישראל והבחורים חולפים על פניהן, וריח הבושם נודף לפניהם, ואותם צעירים ובחורים שמים עליהם עין, ובנות ציון ממשיכות בדרכן זו. הנביא ירמיה, עליו השלום, היה הולך ובא מבית לבית ומוכיחם: הוי בנות ציון, הוי בני ישראל, די לכם מהעיוורון הזה שבו אתם הולכים. כי בדרך הזו אשר אתם הולכים, בתיכם ייחרבו.

 והומא כּאנו מתכּכּלין עלא זינהום. ויקולו בעד מא יזי לעדו מא נכאפוסי מנּו. חנא נזווזו לקייאד וצלאטן ולחארא לכּברא דיאלהום. פסבּת האד סּי דרב אלּאהּ בנאת ציון בלמרד לקביח. וחין דכל לעדו ושבאיו נטא למזיאנאת ומכחחלאת לעיון. ולאבשאת למקאייץ ולכלאכל ולקראדן דהב וכראץ לודנין ולבזאיים. ורזליהום כּא יתרקרקבו. זא

אבל בנות ציון בוטחות היו על יופיין ואומרות: לא נירא מאויב כי יבוא אלינו, אנו נינשא למפקדים ולמלכים ולשרים הבכירים שלהם. על זאת היכה ה׳ את בנות ציון במחלה הרעה (= בצרעת), וכאשר נכנס האויב – כל אחד מאנשיו לקח בשבי אישה אחת מהנשים היפות ומשקרות העיניים, והן לבושות תכשיטי זהב לסוגיהם: עגילים, אצעדות, תליוני זהב ואבזמים, ורגליהן משמיעות קול.  

Recent Posts

  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031