ארכיון חודשי: אוגוסט 2018


Les hésitations de l'administration- Epreuves et liberation. Jo. Tol

Les hésitations de l'administration

A l'enthousiasme spontané des Juifs, l'administration française répondait par la force d'inertie, s'abstenant de toute réponse — au-delà de remerciements du bout des lèvres et du conseil de modérer leur enthousiasme — comme le rapportait à Paris le délégué de l'Alliance dans une lettre du 13 septembre 1939 :

« Je suis allé voir à ce sujet M. Gayet, directeur du Cabinet Civil. Il m'a dit que le Général Noguès avait éprouvé une grande satisfaction devant l'esprit de sacrifice de nos coreligionnaires marocains : des milliers d'entre eux ont demandé à servir pendant la durée de la guerre, d'autres ont fait de larges dons pour la Défense nationale. M. Bonan et quelques amis ont réuni en deux jours 600.000 francs ; ils espèrent obtenir encore 400.000 francs. " La France, a ajouté M. Gayet, sait qu'elle peut compter sur ses protégés Israélites ; ce qu'il faudrait, pour le moment, c'est tempérer leurs manifestations bruyantes de loyalisme, afin de ménager certaines susceptibilités. Nous avons pour le moment assez d'hommes et d'argent, nous en demanderons plus tard… Beaucoup s'étonnent que nous n'ayons pas encore répondu aux demandes d'engagement, la question est ardue. Elle est étudiée avec le plus grand soin, dans l'intérêt même de ceux qui viennent à nous. Nous comptons créer des régiments spéciaux où les Israélites seraient enrôlés, suivant leurs aptitudes et leur résistance physique, régiments pour des opérations militaires et régiments pour des travaux publics, les uns et les autres se rapprochant plus des régiments français que des régiments indigènes. Vos coreligionnaires qui connaissent les langues pourront s'y rendre fort utiles. On les appellera des Régiments Etrangers, mais ils n'auront rien de commun avec ce qu'on appelle la Légion…

De fait, surprises et plutôt embarrassées par cet afflux inattendu de candidats, les autorités du protectorat étaient, pour la première fois, sérieusement confrontées à la nécessité d’envisager l’utilisation des Israélites marocains pour un service de guerre. Sérieusement, car la question s’était déjà posée la dernière année de la Première Guerre, en 1918. Paris avait alors suggéré à Lyautey – qui en avait immédiatement rejeté l’idée sans consulter la communauté juive ni même l’en informer, – la formation sur place et son envoi en Palestine d’une Légion de volontaires juifs. Pour la diplomatie française, il s’agissait, dans la perspective de la fondation du Foyer National Juif, de ne pas laisser à l’Angleterre l’exclusivité du soutien au mouvement sioniste. Une proposition hautement malvenue selon le Résident Général qui tempérait ainsi l’ardeur du ministre des Affaires Etrangères de l’époque, Stephen Pichon :

« Le recrutement de volontaires dans les mellahs y soulèverait un inutile émoi. Un tel appel serait mal compris et surtout mal interprété. Les Juifs ne manqueraient pas de dire que la France, épuisée, réduite à implorer leur concours était aux abois… Enfin, cet appel aux Israélites provoquerait un effet déplorable sur les Musulmans du Maroc qui méprisent le Juif et n’admettent pas qu’il puisse porter des armes… »

Chargé d’étudier cette question, le sociologue de Rabat, Robert Montagne, rendit un mois et demi après le déclenchement des hostilités, le 17 octobre 1939, un verdict favorable, amplement motivé. Il estimait que cette mobilisation bien menée, pourrait englober de 6000 à 8000 volontaires " de bonne qualité physique, intellectuelle et morale… qu’il semble de l’intérêt de la France d’accepter " .

Dans son rapport de 14 pages, intitulé : Etude sur l’utilisation à la guerre des Israélites marocains, il commençait par analyser les motivations des volontaires :

« Avant même que ne soit déclarée la guerre et dès qu’elle est apparue comme inévitable, des centaines et des milliers d’Israélites marocains ont offert de contribuer de leurs personnes à combattre l’Allemagne. Ils ont souscrit des engagements volontaires. Les engagés appartenaient non seulement au petit peuple, mais aussi à la bourgeoisie, aux classes instruites et fortunées. Leur geste enthousiaste avait un mérite particulier. C’est qu ’ils donnaient leur signature sans savoir ni où ni comment ils pouvaient être appelés à servir, et sans s’arrêter à la crainte, bien naturelle pour eux, de ce que leur fêle soit jugé sans bienveillance, et de ce que leur concours ne soit pas utilisé rationnellement.

Les jeunes générations israélites au Maroc, en comparant leur sort à celui de beaucoup de coreligionnaires dans d’autres pays, ressentent une certaine reconnaissance vis- à-vis de la France et du Maroc. Or, cette guerre détermine la France et le Maroc à mettre en ligne toutes leurs ressources dans le but de défendre leur existence. Les Israélites marocains ressentent le besoin de ne pas rester simples spectateurs.. .Par loyalisme à la France et au Maroc, et de honte d’être les seuls à ne pas combattre, ils s’engagent…Cette guerre est faite contre Hitler, responsable de la vague d’antijudaïsme qui déferle sur le monde. Hitler, pour les Juifs est l’incarnation des puissances infernales. Depuis dix ans, la haine qu’il a fait naître s’accumule dans les âmes juives. Aussi, dans le monde entier, les Juifs sentent le devoir de coopérer de toutes leurs forces, dans la lutte contre Hitler et l’hitlérisme… Cette dernière raison est ressentie confusément par tout le judaïsme marocain, mais seuls les Israélites les plus avisés en ont explicitement conscience… Seule une démonstration que les Israélites prennent leur large part dans les sacrifices imposés par la guerre pourra arrêter le développement de l’antijudaïsme… »

Autre motivation légitime, mais à ses yeux dangereuse dans le contexte marocain : la recherche de l’amélioration du statut social et politique. Déjà, dans son rapport au Quai d’Orsay du 11 octobre 1938, le Résident Noguès avait signalé « le désir d’Israélites de prendre volontairement du service, en cas de conflit, mais sans dissimuler l’espoir de se voir ensuite attribuer la nationalité française ».

A cela, Robert Montagne proposait une solution ?

« La plupart, sinon tous les Israélites marocains, ont l’espoir en démontrant leur loyalisme, d’obtenir une amélioration de leur statut politique. Certains espèrent même la nationalité française, comme cela s’est passé en 1871 pour les Juifs algériens, sans que ceux-ci aient fait le geste de patriotisme qu’eux-mêmes viennent de faire… Pour éviter cela, il faut que la France évite toute promesse explicite, et même tacite, de reconnaître plus tard le concours des Israélites par des améliorations de leur statut qui leur donneraient des avantages sur leurs compatriotes musulmans… »

Toutefois, il ne pouvait être question, en raison de l’ambiguïté de leur statut, d’une incorporation pure et simple des Juifs marocains dans l’armée française. N’étant pas Français, ils ne pouvaient être incorporés dans les unités métropolitaines. La survivance de leur condition canonique de dhimmis auxquels est interdit le port d’armes, ne préparait pas leurs compatriotes musulmans à accepter de servir à leurs côtés et encore moins sous leur commandement – car en moyenne plus instruits, les conscrits juifs accéderaient plus facilement aux grades d’officiers

« Sujets du sultan, les juifs peuvent difficilement être incorporés dans les unités métropolitaines, alors que même les Marocains musulmans n’y sont pas admis. Mais il n ’est pas possible pour autant, de les verser dans le corps des troupes indigènes, non point pour des raisons confessionnelles, mais parce que les différences de mentalité et de niveau d’instruction auraient immanquablement porté atteinte à la cohésion des unités ainsi constituées… »

Par contre, leur engagement (dans des unités spéciales) pourrait utilement contrebalancer les succès certains de la propagande allemande auprès des Musulmans, propagande qui risquait à la longue de réduire leur disponibilité à s’engager dans l’armée française.

« Si les Israélites servent et si leurs exploits sont connus, il se créera une véritable émulation… » Restait la solution paresseuse de les diriger vers la Légion Etrangère, mais sa mauvaise réputation, ne serait-ce qu’en raison du grand nombre d’Allemands dans ses rangs, en faisait " un épouvantail pour les Israélites marocains, jusqu’ici gens plus que paisibles… "

Pour Robert Montagne, il fallait donc sortir des sentiers battus et faire preuve d’audace et d’imagination :

« Les Israélites marocains sont dans une proportion très élevée, intelligents, adroits, observateurs, tenaces et instruits. Il est rare qu’ils ne parlent pas plusieurs langues. Ils ont de l’initiative et le goût du risque. La mise en œuvre de toutes leurs qualités, en même temps que leur instruction dans l’emploi des armes, en fera des combattants de premier ordre, plus utiles dans les formations légères et de petit effectif que dans les unités nombreuses et lourdes. Dans les unités légères, de petit effectif, spécialement préparées pour des coups de main et pour des missions qu’il est impossible de confier à des unités importantes, ils feront, croyons-nous, merveille… »

הדי פרעות קונסטנטין- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי- יוסף טולידאנו

הדי פרעות קונסטנטין

שקט זמני ושברירי חזר למרוקו. אמנם מרוקו לא ידעה התפרצויות טרגיות דוגמת פרעות קונסטנטין שפקדו את יהדות אלג׳יריה באוגוסט 1934, שבהן נהרגו ונפצעו עשרות יהודים על ידי המון מוסלמי, מבלי שהשלטונות יתערבו במהירות הדרושה, אך השלכותיהן הפסיכולוגיות של אירועים אלה לא היו זניחות כלל, והן עוררו מחדש את המתח והחששות אצל רבים מיהודי מרוקו.

אולם על אף הדמיון במצב בין שתי המדינות, דחה לעת עתה ׳לאבניר אילוסטרה״ את האפשרות שהמאורעות יתפשטו למרוקו.

״איך יוכלו יהודי מרוקו להימנע מהשוואות בין אירועים אלה ובין זרמי התסיסה היונקים מאותו ממקור, אשר זעזעו לפני זמן לא רב את בני דתנו ברבאט, סלא וקזבלנקה ? כיצד לא יהיו אסירי תודה לשלטונות מרוקו אשר השכילו לנקוט צעדי ביטחון מהירים ולמנוע שפיכות דמים ?… גם אם קיימים במרוקו מספר תסמינים המחייבים מחשבה, אין לנו כרגע כל סיבה לחשוש מפעילות פוליטית אשר אנו נהיה קורבנותיה העקיפים, אך הוודאיים. במשחק הפלגים המעצב את החברה המרוקאית, והצפוי להתקיים עוד זמן מה, האנטישמיות אינה תופסת עדיין את המקום המרכזי שיש לה באלג׳יריה. מוטל עלינו היהודים לדחות עד אין קץ את האפשרות שזה יקרה. בידיעה שביחסינו עם המוסלמים תמיד ייתכנו רק אי-הבנות מלאכותיות המופצות על ידי גורמים זדוניים, חובתנו הברורה היא להדק עוד יותר את בריתנו אתם. לא מאורעות חיצוניים ולא פעולה זדונית שלא במקומה יצליחו לשבור את ההרמוניה השוררת במרוקו בין מוסלמים ויהודים, אם רק נישאר נאמנים לנטייתנו הטבעית המובילה אך לאחווה ולשלום״.

למרות זאת, מטעמי זהירות נקטו שלטונות הפרוטקטורט בצעדי מנע. דוחות המודיעין מדגישים את דאגת היהודים בכמה ערים במרוקו הצרפתית, בעקבות הידיעה על בריחתן הבהולה של 24 משפחות אמידות מקונסטנטין לטנג׳יר:

״תגובת האוכלוסייה היהודית: דאגה רבה שנמוגה במהירות… לעת עתה לא היו למאורעות קונסטנטין השלכות רציניות באימפריה השריפית. יהודים מרוקאים הוקיעו מעשי פרעות כאלה, אשר זעזעו אותם עוד יותר בשל קשרי המשפחה והידידות הקושרים אותם לבני דתם באלג׳יריה… גם אם הבורגנות המוסלמית מצרה עליהם, היא מדגישה שהיהודים קיללו את האסלאם, ולמעשה הם אלה שפתחו ראשונים במעשי העוינות״.

באווירה זו של קנאות דתית, ליבו את האש שיעורי התיאולוגיה של המנהיג הלאומני עלעל אל פאסי, באוניברסיטת אל־קאראוויין בפאס, והשלטונות נאלצו להפסיק את שיעוריו. עלעל הזהיר את הסטודנטים מפני בוגדנות היהודים ותאוות הבצע שלהם, והזכיר את חשדנותו התמידית של הנביא מוחמר כלפיהם בימיו הראשונים של האסלאם.

'לאבניר אילוסטרה״, שבכל הזדמנות קשר כתרים לסולידריות היהודית, הביע צער על להיטותם המועטה של יהודי מרוקו לסייע כספית לאחיהם האלג׳יריים, או לפחות להשתתף בצערם: ״עובדה היא שמשפחות אחינו שנרצחו בקונסטנטין לא קיבלו מקהילותינו אהדה ונחמה ביגונם ולא זכו לביטויי הזדהות מינימליים, מה גם שסיוע חומרי לא היה מיותר״.

ליאון סולטן, עורך דין יהודי ממוצא אלג׳ירי, המזכ״ל הראשון של המפלגה הקומוניסטית המרוקאית לעתיד לבוא, החליט לפתוח מגבית בקרב יוצאי אלג׳יריה הרבים והאמידים בקזבלנקה, לטובת קורבנות הפוגרום. הנציב העליון הניא את יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה ומפקח המוסדות היהודיים, מלארגן מגבית לטובת הקורבנות. הוא טען כי ״מפגן סולידריות מעין זה לא יהיה בעתו בנסיבות שנוצרו, כי הוא יהיה עלול לגרום לתגובות חמורות בחוגים מוסלמים. כדאי לקהילות יהודיות, שעד לאחרונה חששו בעצמן מתגרות חמורות, להימנע מכל פעילות למען בני דתם האלג׳יריים״.

טבח ליל ברתולומיאום הקדוש המרוקאי ?

בעקבות הפוגורם בקונסטנטין רווחו שמועות מבהילות על קשר לארגן טבח המוני ביהודי קזבלנקה, לרגל יום הכיפורים ב-19 לספטמבר 1934 בנוסח התקדים הצרפתי הנורא מכל – ליל ברתולומיאוס הקדוש. התכנון היה לגייס לכך את ההמון המוסלמי, המוסת על ידי התועמלנים האנטישמיים הצרפתים.

הערת המחבר: ציון הטבח ההמוני של פרוטסטנטים על ידי מלך צרפת בשנת 1572.

הקריאה יצאה לראשונה מעל דפי עיתון הימין הקיצוני ״לה סוחיי דו  מרוק״ (Le Soleil du Maroc). לנוכח המחאה הכללית שעוררה הקריאה לטבח, והאיום לסגור את העיתון ולהעמידו למשפט, התנער עורכו הראשי מהאחריות. במאמר מערכת הוא הסביר כי לא קרא לטבח, אלא רק מילא תפקידו כעיתונאי בפרסום השמועה הנפוצה. עם זאת הוא לא היה רחוק מלהצדיק מאורע כזה לו היה מתרחש:

״לא קראתי חלילה לבצע טבח חדש של ליל ברתולומיאוס הקדוש… כמשרת האמת וכנאמן לעובדות רק הצבעתי על סכנת ההשתלטות ההדרגתית של היהודים על המקצועות החופשיים, הפיננסים, הממון, המסחר, ועל כלל התחומים שמהם הם שואפים להוציא אותנו… אמרתי שכאן במרוקו פעלה צרפת כמעט אך ורק לטובת היהודים המרוקאים, וביקשתי ששליטינו יעשו דבר מה מועיל גם לטובת המוסלמים, בני בריתנו הכנים והנאמנים. הצבעתי על דחיפות הצעדים שיש לנקוט כדי להגביל את כניסת התלמידים היהודים לבתי הספר התיכוניים ולבתי ספר הגבוהים, וגם למקצועות חופשיים מסוימים, ועל הצורך לכוון את ההמון למקצועות שעד כה התרחקו מהם, מרצון או שלא מרצון״.

מאמר מערכת זה נכתב לכאורה כדי לנסות להחזיר את השקט, אך הוא היה עדות נוספת לעומק החדירה של התעמולה האנטישמית שמקורה בצרפת, ואשר כבר תפסה לה אחיזה בחלק מהמתיישבים האירופים, שפעלו במרץ לגרור אחריהם גם את האוכלוסייה המוסלמית. אפשר ללמוד על ממדי הדאגה החרישית בקהילה היהודית, דרך העסקה המוזרה שגילו בקזבלנקה שירותי הביטחון:

״דווח על דאגה שמגלים יהודים בכמה ערים, בעקבות השמועה שהמוסלמים עומדים לפרוע ביהודים ב-19 בספטמבר, יום הכיפורים, שאותו הכתירו אנטישמים קיצוניים כתאריך חדש ל׳ליל ברתולומיאום הקדוש׳. משה אזולאי, יהודי אלג׳ירי בקזבלנקה, ניסה לנצל לטובתו את החשש, ומכר לבני דתו אקדחים אוטומטיים. קניית האקדחים מוכיחה כי היהודים התכוונו להגן על עצמם. צוין בעניין זה כי עוזרות הבית המוסלמיות המועסקות אצל אירופיים אמרו כי היהודים יתקפו את בני המקום כדי לנקום את טבח קונסטנטין״.

השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים – משה עמאר

רק לאחר שהם מסיימים את הדיון מהפן החוקי, הם מתפנים לדון בצד ההלכתי ״פש גבן לראות מה שנוגע בנדון זה לדין תורה״. דומה שבית הדין לא שש לדון בפרשה זו ולהתמודד עם החוקים ועם פרשנותם, כפי שהוא מציין: ״אך להיות שחכמי ורבני פאס הנהיגו הדין בזה בתור משפט, ואנשי החברה שאלו חיקור דין כנימוס, הוצרכנו גם אנחנו לחקור אם הכל נעשה על פי חקי הנימוס, כנ״ל ועל פי דין תורה״. כלומר בית הדין העליון נגרר לדון בנושא רק משום שבית הדין בפאם טיפל בזה ולא שם לב לחוסר סמכותו, והיות שהוא דן בזה כבמשפט רגיל, והנתבעים הגישו ערעור על הפסק של בית דין קמא, הם נאלצו לדון בנושא זה, העמום מבחינת הסמכות החוקית.

הרושם הוא שעד לזמן הנדון בית הדין הרבני בפאס לא הפנים משמעות החוק ומגבלותיו הנוגעות לסמכויות בתי הדין הרבניים.

ההידיינות בבית הדין הרבני בפאס

בחודש כסלו תרצ׳׳א (1931) תבע אליהו אצראף בבית הדין הרבני בפאס את החברה לדין. הוא דרש להתמנות במקום אביו לנשיאות מכוח השררה. לפי תאריכי הדיון ניתן לקבוע את שמות החכמים בפאס שדנו במשפט זה, ואלה הם: רבי מתתיה סירירו – אב בית הדין: וחברי בית הדין היו: רבי משה אבן דנאן, ורבי אהרן בוטבול.

הערת המחבר: רבי מתתיה סירירו כיהן כאב בית דין בפאס, הוא נפטר בשנת תרצ״ט (1939). רבי משה אבן דנאן נולד בתרל״ט ונתמנה לדיין בשנת תרפ״ח. כשנפטר רבי מתתיה סירירו התמנה אבן דנאן לאב בית דין. הוא נפטר בט״ו מיון ת״ש (1940-1879). רבי אהרן בוטבול נולד בשנת תרכ״ז, נתמנה לדיין בשנת תרע״ט, כיהן כאב בית דין לאחר פטירת רבי משה אבן תאן ונפטר בו׳ תשרי תש״ז(1947-1867).

מספר החברים הנתבעים שזומנו לדיון עלה לעשרים וארבעה, וכנראה היו אלה החברים הפעילים בחברה. ביום הדיון הופיעו תשעה מהחברים, שלושה נוספים הודיעו לבית הדין בכתב את הסיבות שמנעו מהם להופיע, ושנימ־עשר מהנעדרים לא טרחו אפילו לנמק את היעדרותם. בית הדין שמע את הצדדים ופסק לטובת רבי אליהו אצראף.

נראה כי ביזמת בית הדין זומנו שנית הנתבעים שלא התייצבו לדיון כדי לשמוע מה בפיהם ולדון מחדש בתביעה, אך הם לא נענו להזמנה. לבית הדין נודע כי סיבת היעדרותם הייתה שהם סוברים שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינם, מאחר שהנדון אינו ענייני אישות דרושות, ופרשה זו היא מסמכותו של בית המשפט האזרחי, קרי בית המשפט הצרפתי. בית הדין לא שת לבו לטענה זו, ונתן תוקף לפסק הדין הראשון.

חמישה־עשר מהנתבעים הגישו ערעור בכתב לבית הדין על החלטתו ודרשו ממנו לבטל את החלטתו הקודמת. הם נימקו זאת בכך שיש בין הנתבעים אנשים שיש להם קרבת משפחה לאחד הדיינים, ולכן לטענתם בית הדין היה פסול לדון דין זה. הם הוסיפו לטעון, שברגע שתתבטל החלטתו הראשונה מכוח טענת הקרבה, הרי שאר הדיינים בהרכב יהיו פסולים לדון שוב בפרשה, מאחר שכבר גילו את דעתם בפסק הראשון. אולם בית הדין דחה את טענתם כי סבר שדרגת הקרבה אינה פוסלת הדיינים מלדון. הוא הטיל על החברים קנסות, כנראה בשל ביזוי בית הדין בכך שלא נענו להזמנה לדיון.

הנתבעים הגישו ערעור נוסף בכתב לבית הדין ובו מחו על פסק הדין שניתן שלא בפניהם וטענו כי הנושא אינו בסמכותו של בית הדין הרבני, מאחר שביניהם יש כאלה שהם בעלי נתינות זרה. אולם בית הדין התעלם ממחאתם, והפסק הראשון נותר על כנו.

כתב הערעור

הנתבעים הגישו חיקור דין(=ערעור) לבית הדין הגדול לערעורים, שמושבו בעיר הבירה רבאט. פסקי בית הדין שכתבו דייני העיר פאס אינם לפניי, ולכן לא יכולתי לעמוד על נימוקיהם. תמציתם נזכרת בפסק דין שנכתב על ידי בית הדין הגדול בעקבות הערעור. מתוך פסק זה יכולתי לעמוד גם על טיעוני הצדדים ועל הפלוגתות שביניהם.

הפלוגתות שבין הצדדים

את טענות החברים אפשר לחלק לשני סוגים: טענות המבקשות לפסול את הדיינים וטענות הנוגעות למנהג השררה ותוקפו.

פיסול הדיינים לדון דין זה מהנימוקים דלהלן:

חוסר סמכות על פי החוק, כי כל דבר שאינו שייך לדיני אישות וירושות, אין בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בו.

גם לו הייתה לבתי הדין הרבניים סמכות מכוח החוק לדון בפרשה זו, במקרה דנן סמכותם פוקעת, כי על פי החוק, כאשר אחד הצדדים לדיון אינו אזרח מרוקני, סמכות הדיון עוברת לבתי המשפט האזרחיים. במקרה דנן, מספר חברים בחברה הם בעלי נתינות זרה.

גם אם נתעלם מכל האמור לעיל, בית הדין בפאס פסול לדון בפרשה מאחר שקיימת אצל חלק מהצדדים קרבת משפחה לאחד הדיינים. לכן אותו דיין היה פסול לדון בטענה זו, ומאחר שדן בניגוד לחוק – הדיון נפסל, והפסק בטל.

ערעור על הורשת השררה ב״חברה קדישא״:

המנהג בפאס הוא שנשיא החברה נבחר על ידי החברים, ותפקיד זה אינו עובר בירושה. ההוכחה לכך היא שהחברים הדיחו מהנשיאות אפילו את יעקב אצראף, אביו של התובע, וחזרו וקיבלו אותו עליהם מרצונם.

גם אם נניח שקיים מנהג להורשת השררה בנשיאות החברה, הרי במקרה שלפנינו יש לדחות מנהג זה, כי רוב החברים אינם רוצים באליהו אצראף נשיא, וכוחו של הרוב תקף יותר ממנהג הורשת השררה. מה גם שאליהו אינו נוהג כשורה עם החברים.

קיימת פסיקה תקדימית של רבי חיים ברלין, הקובעת כי במקרה של מחלוקת בציבור, דין הורשת השררה בטל.

תגובת ר׳ אליהו אצראף לטענות חברי החברה

ר׳ אליהו אצראף מתנגד לטענה שאין סמכות לבית הדין הרבני על פי חוק. לדעת אצראף יש לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושא החברה, והגבלות המחוקק נועדו בעיקר כדי לשלול את סמכות בתי הדין הרבניים בנושאים כלכליים וחילוניים, ולא בנושאים דתיים. נושא החברה הוא נושא יהודי־דתי, וברור שהסמכות הבלעדית לדון בו היא לאנשי הלכה, כלומר לבתי דין רבניים.

את הטענה שהמנהג בפאס הוא שלא להוריש את השררה בחברה אצראף מכחיש וטוען שמנהג הורשת השררה בפאס נוהג בחברה אפילו לגבי ראשי הקבוצות. אשר לטענת הרוב, המתנגדים למינויו, לדעת אצראף מספר החברים הוא הרבה מעבר לארבע מאות איש, ורוב החברים רוצים בנשיאותו. את הטענה בדבר התנהגותו הלא ראויה כלפי החברים אצראף מכחיש וטוען שהם לא ניסו אותו, ולכן איך יוכלו לדעת כיצד הוא יתנהג. אשר לתקדים הפסיקה של רבי חיים ברלין, אצראף טוען שפסק זה אינו מבוסס על מקורות ההלכה, לכן אי אפשר להשתמש בו כתקדים.

פסק הדין

בפסק הדין קיבל בית הדין באופן חלקי את הטענות שהעלו המערערים. הוא קבע, שאמנם ענייני ״חברה קדישא״ אינם נתונים לפיקוחו ולסמכותו של בית הדין הרבני באופן ישיר. יחד עם זאת נושאים אלה גם אינם מעניינו של בית המשפט האזרחי, מאחר שהנושאים שהחברה מטפלת בהם הם עניינים דתיים ופנימיים של הקהילה היהודית. לכן הסמכות לפיקוח עליה על פי החוק נתונה לוועד הקהילה. מכאן שלכתחילה לא היה על בית הדין בפאס לדון בתביעה זו, אלא היה עליו להפנות את הצדדים לוועד הקהילה. אז יכול היה בית הדין להנחות ולהדריך את ועד הקהילה כיצד לפעול, כפי שהוא מדריך אותו בכל שאלה הלכתית העולה על הפרק. העובדה שה״חברה קדישא״ אינה רשומה במשרדי הממשלה כפי שהחוק מחייב לגבי החברות, וגם אין בידה רישיון תפעול ממשלתי, מוכיחה שהיא שונה מיתר החברות, מאחר שהיא מטפלת בנושא דתי פנימי של היהודים.

בית הדין קיבל את טענת המערערים שבית הדין בפאם בהרכבו צריך היה להימנע מלדון בטענת הנתבעים שיש קרבה משפחתית של אחד הדיינים לחלק מהצדדים. בית הדין הגדול אף ציין את צורת הדיון הראויה בטענת הקרבה. מאחר שלא נהגו כך, הרי הפסק שניתן בתביעה זו בטל, והוטלו גם קנסות.

בית הדין דחה את טענת המערערים לחוסר סמכות מכוח חברי החברה שהם בעלי נתינות זרה בנימוק שהדיון בענייני החברה אינו נוגע לאיש מהם באופן אישי.

בית הדין דחה את טענת המערערים, שבמקום שיש מחלוקת אין חלים בו דיני הורשת השררה. הוא אף דחה את פסק הדין של רבי חיים ברלין וציין שאף רבי חיים ברלין עצמו חש בדוחק שבדבריו.

בית הדין קבע שדיני השררה חלים גם על ה״חברה קדישא״, כפי שפסק בית הדין בפאס. הוא דחה את הטענה שטענו המערערים, שבפאס לא נהגה השררה ב״חברה קדישא״, וכי הנשיא נבחר על ידי החברים.

בית הדין קבע כי על החברה למנות את רבי אליהו אצראף לנשיא במקום אביו, אולם מאחר שקיימת התנגדות חלק מהחברים למינוי, הציע בית הדין לוועד הקהילה לבחור אדם נוסף שישמש בתפקיד נשיאות החברה יחד עם אליהו אצראף, ושניהם יטפלו בה. אם לא יוכלו לעבוד בצוותא, ימלאו את התפקיד לסירוגין, כל אחד בתורו כפי הזמן שייקבע על ידי הוועד. בית הדין ביסס את הצעתו על תקדים שנדון לפני רבי לוי בן חביב, מחכמי ירושלים במאה השש־עשרה. התקדים דן בקהל שהחליט לבחור בשליח ציבור שקולו ערב, במקום שליח הציבור שהיה להם, ופסק שאין יכולים להדיח את שליח הציבור הראשון, ולכן יכהנו שני שלוחי הציבור, ושניהם יחד ינהלו את התפילה, כשכל אחד מהם יחזן בחלק אחר של התפילה. אחד יקרא את ״פסוקי דזמרה״, והשני מ״יוצר״ ואילך, ובשבוע אחר יתחלפו בתפקידים. תקדים דומה היה לפני רבי אברהם די בוטון, ולפני רבי יעקב אבן צור.

פיוט "מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו- יוסף תדגי

הפיוט מיוסד על מדרשי חנוכה ועל מגילת אנטיוכום. ברם שלא כמו כמה משוררים שהסתפקו להזכיר בפיוטיהם לחנוכה את גזרות היוונים (האיסור לקיים מצוות שבת, ראש חודש ומילה), את גילוי פך השמן, את קביעת החג לדורות ואת הרצאת ההלכות הקשורות בו, הלך ר׳ ידידיה מונסונייגו בעקבות הריה״ל שערך בשירו לשבת זכור מין פרפרזה של מגילת אסתר, והציג אף הוא בשירו מעין עיבוד של מדרשי החג הזה. ואכן אין כל ספק ששני המקורות הספרותיים הללו היו לנגד עיניו. יש לשאול אפוא אם נהגו בזמנו של המשורר לקרוא את מגילת אנטיוכוס בציבור בשבת חנוכה לאחר ההפטרה, כמוזכר בראשונים, וכפי שנהגו בכמה קהילות ישראל, במיוחד בספרד ובתימן.

נוסח המגילה נדפס בסידורים רבים, בהם הסידור של הרב יהודה שמואל אשכנזי – ״בית עובד״, שהילך גם במרוקו. אמנם פרט לקהילת גרדאיה (בדרום־אלג׳יריה על גבול הסהרה) שהמשיכה לא רק לקרוא את מגילת אנטיוכוס בשבת חנוכה אלא גם לתרגם אותה לערבית יהודית, לא ידוע לנו על שום קהילה אחרת מצפון אפריקה שהחזיקה במנהג זה בדורות האחרונים.

הערת המחבר: יש להניח שהתקיים בכמה קהילות של צפון־אפריקה המנהג לקרוא את מגילת אנטיוכוס בציבור בשבת חנוכה, אך עם הזמן הוא בטל. ומעניינת עדותו של הרב יוסף משאש בעניין: בספרו נר מצוה (א ע״ב) הרב מתפלא שהמתפללים אוחזים בידיהם את הסידור ״בית עובד״, מבלי שהם מודעים שמגילת אנטיוכום כלולה בתוכו. לפיכך נהג לחזור על סיפור החשמונאים בכל שנה בדרשותיו. והנה דבריו בלשונו המליצית: ״ואך נחת החשמונאים, המה חלכאים, לא מגילה ולא מסכתא […] זולת מגלה אחת קטנה […] מגילת אנטיוכוס נקראת, ויש לה קוראים, מגילת החשמונאים, וגם היא לכל אינה ידועה […] כי היא לא נדפסה […] רק כבוד הנגלה, בספר בית עובר לתפלה, נמצא רק ביד אנשי סגולה 1…] וגם בהם מצאתי בני אדם, אשר זה הספר לא זז מידם, בו הוגים התפלות, בימים ובלילות, ונעלם מעיני קדשם, כי זאת המגילה חונה שם […] כי לא דפדפו את כלו, לדעת את אשר באהלו, ובכן רבים מהמון העם, שואלים בכל פעם, להגיד לכם תוכן המעשה, אשר מהם מכוסה״.

מבחינה ספרותית קבע הפייטן מסגרת לשיר: לאחר פתיחה במחרוזת הראשונה, שבה הוא משבח את הבורא על חוזקו וגבורתו – ״אלהים צבאות גדול כח ועצמה״  (טור 3), הפייטן משתמש בגוף ראשון, מביע התפעלות על קטנותו: ״איך יקדמך צורי ובמה / חדל אישים חסר שפמה / עפר מן האדמה״(טורים 6-4), ומתנצל כביכול על שהעז לאחוז בקסתו ולספר חסדי ה׳ כשאיננו ראוי לכך בגין חטאיו: ״איך איש בחטא מלא על כל גדותיו / יספר חסדי אל ונפלאותיו״(טורים 9-8). התשובה לכך באה במחרוזת השלישית: ״יראי שמך השיבוני דבר / מה לתבן עם הבר / קום קרא לאלהיך בלב נשבר״(טורים 14-11), דהיינו היזמה אינה אישית אלא דרישה של הקהל. לאחר מכן, במחרוזת הרביעית, המשורר מסכים לספר בשבח המקום: ״אז אמרתי הנה באתי״(טור 15). במחרוזת החמישית המשורר מביע תודה לה׳ על הישועה: ״נפלאות עשית סתרי ומגיני / [.״] בקום עלי גוי יוני״(טורים 21-19), והדברים מודגשים במחרוזת השישית: ״אדון עוזנו / […] לא נתן למוט רגלינו / ויפרקנו מצרינו״(טורים 26-23), כלומר הניצחון של החשמונאים לא היה אפשרי בלי עזרתו של הקב״ה ונסיו. רק לאחר נטילת הרשות מובא תוכן הפיוט, והמשורר מפתח את סיפור החנוכה ב־21 מחרוזות.

במחרוזת השביעית מתחיל סיפור מלחמת החשמונאים. המשורר מזכיר את גזרות היוונים: ביטול מצוות השבת, ראש חודש וברית מילה; משכב ההגמון עם הנשים והכפייה שהוטלה על יוחנן הכוהן הגדול להקריב חזיר. הוא מעלה על נס את קידוש ה׳ של בני ישראל, שהעדיפו לסכן את חייהם ולהמשיך בקיום המצוות, ומשבח את קידוש ה׳ של האישה מבני הלוויים שלא צייתה ליוונים ומלה את בנה בתופים ובמחולות לפני שעלתה על חומת ירושלים והשליכה עצמה עם בנה מן החומה. לאחר מכן מתוארת מלחמת החשמונאים נגד חיילי ברגיס, ומובא מעשה יהודית. המשורר מזכיר את סיפור נס פך השמן ואת קביעת חג החנוכה לדורות, ומרצה את ההלכות ואת הדינים התלויים בו. לקראת סיום הפיוט, במחרוזת העשרים ושתיים, הוא נושא תפילה לה׳, תובע את הענשת אויבי ישראל ומשלב את החובה לזכור את הנס. כמו רוב השירים שחוברו בצפון־אפריקה לאחר גירוש ספרד גם פיוט זה נחתם בכיסופים לגאולה ולקיבוץ הגלויות: ״קבץ נא שארית עדתך הנהלאה / והוסיף עוד ידך הנפלאה״(טורים 112-111).

הערת המחבר: נראה לי שהתירוץ של דרישת הקהל שמזכיר המשורר אינו רק ממד סגנוני. הרי לפי עדותו של ר׳ יוסף בךנאיים(לעיל פרק א 2), היו הרבנים רגילים לפנות לפייטננו בנסיבות מסוימות ולבקש ממנו לחבר שירים לקראת אירועים מסוימים. הרב ידידיה מונסונייגו היה אפוא מפורסם בקהילתו בהיותו תלמיד חכם בעל מליצה יפה.

לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן- משה בר-אשר

ויש לציין, כי כמו במילים אחרות לעתים הקמץ במילה הזאת נכתב באל״ף – דארוש – בטקסטים שנכתבו בערבית במגרב. כמו שנכתבות המילים דרום וצפון – דארום, צאפון – כדרך שנכתבת התנועה [a] במילים בערבית היהודית. וגם זאת, כל הדוברים שתיעדתי אצלם את צורת הרבים הגו אותה דרושים בקיום הקמץ. כך שמעתי בדרשה בערבית של רבי יהושע ממן יוצא העיר צפרו: ליום מא בקאוס נאם יזיו ישמעו דרושים פצלא / l-yum ma b?aw-s n-nas iziw isim3u d-darusim fe-s-sla (=היום אין האנשים באים לשמוע דרושים בבית הכנסת).

הערת המחבר: הפועל בקא עניינו ׳נשאר׳, אבל הוא שימש גם פועל עזר; בקאו יזיו מיתרגם ׳באים׳ או ׳ממשיכים לבוא׳ ולא ׳נשארו באים׳.

כידוע, ההגייה דָּרוּשׁ כבר תועדה בערבית של יהודי מרוקו ובערבית של יהודי תוניסיה. וכבר הראו חוקרים שהיא שימשה גם בערבית היהודית במזרח ובארמית יהודית חדשה. היא תועדה בלשונות אלו בידי יצחק אבישור ובידי יונה צבר. אבישור רשם את היחיד דרוש ואת הרבים דרושות, אבל ציין רק את התעתיק של צורת היחיד liddarus (=לַדָּרוּשׁ). אף באיטליה נמצאה הצורה דָּרוּשׁ – כך מנוקד בספר ״צמח דוד״ לרבי דוד פומיס שהופיע בדפוס בשנת שמ״ז(1587).

בספרדית יהודית המציאות אחרת, כפי שאנו למדים ממילונו של דוד בוניס. הוא מביא שם את התעתיקים darus ,darus' וברבים darusim. אבל הוא תיעד גם את הצורות.derusim ,demsim ,derus ,dirus בשיחה שקיימתי עם דוד בוניס בי״א באדר תשע״ב, ובמכתב בדוא״ל שהוא כתב לי בו ביום, הוא אישר את ההנחה שלי שלא נתפרשה במילונו, והיא שהצורות darusim ,darus' ,darus – שנכתבו בעברית דארוס, דארוסים באל״ף, וכולן מתועדות במאות התשע־עשרה והעשרים – משקפות את המסורת הספרדית שלפני הגירוש. והצורות derusim ,derusim ,dirus ,derus באות משאלוניקי, והן ככל הנראה תולדת השפעה אשכנזית.

סביר מאוד שצורת הרבים דרושים, המתועדת גם בלהגי הערבית היהודית וגם בספרדית היהודית, צמחה בתוך לשונות היהודים עצמן ולא בעברית. ברוב היקרויותיו של השם הזה ובפי הרבה מהדוברים של הערבית היהודית שמעתי בעיקר את צורת היחיד דרוש. ואכן רוב המופעים שיש בידי הן של צורת היחיד. דוברי הלשון הזאת, וכנראה גם דוברי הספרדית היהודית, לא היו ערים לחוקי החיטוף של הקמץ. על כן כשנתבקשה להם צורת הרבים, ספחו לצורת היחיד את חתימת הרבים, ואמרו דָרושים/דארוסים.

לסיכום, כלל הממצאים שנתפרטו מלמד שההגייה דָּרוּש היא קדומה. קיומה בפיהם של יהודי המזרח והמגרב מלמד שמדובר בצורה החוזרת לימי הביניים, למקום שממנו נתפזרו היהודים המכונים בני עדות המזרח בארצות המזרח ובמגרב. גם העדות עליה באיטליה במאה השש־עשרה והעדויות עליה מן המאות התשע־עשרה והעשרים במסורות ספרדיות שיונקות מספרד שלפני הגירוש ולא הושפעו מאשכנזים מלמדת שזו הגייה מורשת מדורות קדומים. כאמור, ההגייה דְּרוּשׁ בספרדית היהודית של שאלוניקי חשודה כצורה אשכנזית שחדרה ללשונם, שכן קהל שאלוניקי נחשף להשפעות אשכנזיות.

עשרת הדיברות או עשר הדיברות

עיון חשוב כתב ניסן ברגגרין על צורת היחיד של השם דיברות ועל מינו הדקדוקי של השם. הוא מוכר לנו כצורת נסמך בקטע ״אתה נגלית בענן כבודך״ שבברכת שופרות במוסף של ראש השנה: ״ותשמיעם את הוד קולך וְדִבְּרוֹת קדשך מלהבות אש״, והוא מצוי לרוב בצירוף עשרת הדיברות שהמיר את הצירוף שנזכר בתורה עשרת הדברים (שמות לד 28; דברים ד 13; י 4). ברגגרין שלל בצדק את צורות היחיד דִּבְּרָה או דִּבְרָה, ואף שלל את הצירוף עשר הדיברות. ברור, כי הוא קשט באשר לקביעה שצורת היחיד היא דִּבֵּר. ברם קביעתו שיש לדחות את הצירוף עשר הדיברות מפני עשרת הדיברות נוגדת את הממצאים בעד קדום של ספרות חז״ל. בספרי במדבר מצאנו בטוב שבכתבי היד של החיבור: ״בעשר דברות […] בעשר דיברות״(כ״י וטיקן 32, קיא).

ומה שנמצא בספרֵי במדבר הוא שהילך במקומות מסוימים במגרב, במיוחד באזורי הפריפריה. למשל בקהילות אזור תאפילאלת שבמרוקו ובגרדאיה שבאלג׳יריה עשרת הדיברות נקראו בסתם לְעִשׂר/l3sir, היינו עִשׂר בתוספת צורן היידוע בערבית (אל>) ל.?isr היא הגלגול המקומי של השם עשר, כמו הצורות לגִפן/ l-gifin, לפִרק/ l-pirq –(l-( (l-pirk), שהן הגלגולים המקומיים של גֶּפֶן, פֶּרֶק. וגם זאת, ״שבת פרשת יתרו״ שבה נקראו בתורה עשרת הדיברות הייתה נקראת בתאפילאלת סבת לעשר /  sebt l-'isr. ותינתן הדעת להערה נכונה של יעקב בהט, שחקר את המרכיב העברי בערבית היהודית הכתובה במרוקו לרבות זו שבטקסטים מודרניים: הוא מצא הופעה אחת של הצירוף עשרת הדיברות בעיתון מודרני במרוקו, והעיר עליו אל נכון: ״יתכן שהצירוף הוא בהשפעת העברית החדשה״.

מעניינת ביותר הקביעה של הנשקה בדברה על הערבית היהודית בתוניסיה. היא מצאה שם גם את עשר הדיברות וגם את עשרת הדיברות, והוסיפה ואמרה: ״בלשון העם נשתמר דווקא הצירוף המקורי ׳עשר הדיברות׳״. לסיכום, מה שמצאנו בכתבי יד קדומים של ספרות חז״ל הוא מה שהתגלגל לדיבור הערבי בצפון־אפריקה. ויושם נא לב שהמילה הזאת תועדה באזורי פריפריה, ואלה כידוע הם שמרניים ביותר.

ליקוטים לפרשת עקב מאת יצחק פריאנטה

ליקוטים לפרשת עקב מאת יצחק פריאנטה

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה" אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך[ז\יב] אומר אור החמה  במסכת ברכות\לא] אמר רבי יוחנן בשם רשב"י אסור לאדם שימלא  פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה ,אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל השם לעשות עם אלה ,וזהו שאמר הפסוק : והיה -לשון שמחה, מתי תהיה שמחה זו ? עקב לעתיד לבא, ומוסיף הפסוק שהשמחה תהיה רק אם תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם -כלומר לאותם הצדיקים מקימי התורה ,שיזכו לשמחה . ומה שאמר למעלה שהצדיקים בוכים היינו מתוך שמחה עצומה שזכו להתגבר על יצרם הרע ,ופשוט ה" יזכנו לעשות רצונו ולקיים חוקיו ותורותיו מתוך שמחה ונחת מרובה ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימנו אכי"ר.

והיה עקב תשמעון את וכו….אומר ילקוט מעם לועז כי חמור עונשו של זה המזלזל במצות והולך ועובר עליהם כל יום .ועל כך אומר הכתוב : עוון עקבי יסובני [תהילים מט] אמר דוד המלך, אינני חושש מפני העבירות  שהן חמורות בעיני ,שבהם אני נזהר. אלא חושש אני מפני העבירות שאדם דש בעקביו .וזהו שאומר הכתוב והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה . והיה עקב ,המצות שאתה דש בעקב ,יהיו בענייך חמורות ותשמור אתם כאשר תשמעון המשפטים האלה ,היינו המצוות החמורות ,אז ישמור השם אלוהיך לך את הברית ואת החסד. ועוד בא הכתוב להזהיר על המצות התלויות בעקב ,היינו בהליכה .כגון ההליכה לבית מדרש לשמוע תורה, וביקור חולים והלווית  המת וניחום אבלים .אם תקיימו המצות האלו התלויות בעקב, ושמר השם אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ועוד רמז יש כאן שהשכר שאדם אוכל בעולם הזה בשכר מצותיו, שכר מועט הוא ונמוך, כמו עקבו של האדם שהוא הנמוך ביותר בגוף האדם .כי כאן אדם אוכל רק הפירות ואילו הקרן קיימת לו לעולם הבא . ויש אומרים זה שאנו אוכלים בעולם הזה הרי זה תמורת הייסורים  והפורענות שאנו סובלים בעולם הזה ,ואילו שכר המצות הן קרן קיימת לעולם הבא.

והיה עקב תשמעון אומר שמנה לחמו זה עשרת הדיברות שיש בהם [עק"ב תיבות] תשמעון [תש-מעון] שהתורה מתשת כוח מעון ,שהתורה היא התבלין ליצר הרע שלא יביא אותו לידי עוון . [תשמעון] נגד המחשבה ,[ושמרתם] נגד הדבור [ ועשיתם] נגד המעשה.   ושמרתם בג" [זו ללמוד כל התורה ולקיים] ושמרתם [שמר תום ] שתשמור לילך בדרכי השם בתמימות ." ושמר ה" אלוהיך לך את הברית ואת החסד ראשי תיבות [הוא אליהו] שישמור לך הקב"ה הבטחתו וישלח לך את אליהו הנביא ,לקיים על ידו את כל היעודים הטובים ולהחיות על ידו את המתים , ולקיים את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ,וכל זה יעשה כאשר ישלח לך את אליהו הנביא זכור לטוב .

ושמר השם אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך [ז\יב] אומר אהבת חיים כמו שכתוב במדרש אמר הקב"ה ואני דורך גתה של אדום אימתי ? והיה עקב תשמעון זה לא מתנה קטנה לדרוך גתה של אדום כי אדום הוא עמלק, ושותפו הוא ישמעאל רחמנא ליצלן ,ואנחנו רואים איך השוטף הרשע הזה מהפך את כל העולם שישנאו את ישראל בלשון הרע שלו ואיך הקב"ה הוא משגיח עלינו בתוך האומות האלו במשך גלותינו ומצילנו ויצילנו מידם, אמן.

ונתנם השם אלוהיך לפניך והומם מהומה גדולה עד הישמדם [ז\כג] אומר שמנה לחמו ולא אמר [עד השמידם] ,אלא השמידם ,שהבטיחם בשני הבטחות טובות ,א] שייתנם לפניהם לאבדון ,ועוד  באופן שלא יצטרכו להרוג אותם, כי אם יביא עליהם מהומה גדולה  ויהרגו זה את זה וישמידו את עצמם ,כדמצינו במלחמת יהושפט עם בני מואב ובני עמון על יושבי הר שעיר נאמר ובעת החלו ברנה ותהילה .ויינגפו ויעמדו בני עמון ומואב על יושבי הר שעיר להחרים ולהשמיד ולכלותם ביושבי שעיר עזרו איש את רעהו למשחית ,שהיה יהושפט ועמו אומרים הלל ותהילות לקבר"ה ואויביהם  הרגו זה את זה עד השמדם .וזה שאמר ונתנם ה" אלוהיך לפניך ,באופן שלא תצטרך לעמול בהם להורגם, כי אם והומם מהומה גדולה עד השמדם ,את עצמם זה את זה. [מוסיף המחבר שאנו רואים היום את דברי חכמינו אמת ותורתו אמת  אנו נתפלל ונומר הלל תהילות ותשבחות לבוראנו מה שאנו רואים היום המתרחש בסוריה /עירק/ לבנון / הורגים זה את זה כפי שאומר הפסוק ונתנם השם אלוהיך לפניך והומם מהומה גדולה עד הישמדם אנו רואים חזון אחרית הימים מתקרבים ואנו צריכים להתחזק ולצפות לביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן .

והסיר השם ממך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת לא יישמם בך ונתנם בכל שונאיך [ז\טו] אומר אור החמה אמרו בגמרא[בבא מציעה קז] והסיר השם אמר רב זו העין [עין הרע] לפי שרב הלך לבית הקברות ודיבר עם הנפטרים בקבר לסיבת מותם והתברר לו מהם שתשעים ותשעה נפטרים מחמת עין הרע ואחד כדרך כל האדם ,.ונראה לרמוז שתיבות [כל חולי] עם הכולל עולה 99 ,ותיבת [ממך] עולה 100 וזה שאומר והסיר ה" ממך כל חולי -זו עין הרע שהורגת 99 אנשים מתוך 100 .ועוד אומר כל חולי -רמז למחלת המרה שכל המחלות תלוית במרה .וכמו שאמרו חז"ל בגמרא[בבא מציעא קז] יש 83 מני מחלות במרה ,וכולן פת שחרית מבטלתן ויש לרמוז בפסוק:  כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך [שמות טו/כו] תיבת[מחלה] גמ" 83 רמז למחלת המרה שיש בה 83 סוגים וכל המחלות תלוית בה ,לא ישים עלינו אלוהינו ברוך הוא כי לעולם חסדו.דברי המחבר מצאתי בספר מעם לועז עצה שאמרו חז"ל  [ בברכות בפרק הרואה] נגד עיין הרע שיקח האגודל הימני ביד שמאלית ואגודל השמאלית ביד ימנית ויאמר " אדם זה בא מיוסף שאין עין הרע שולטת בזרעו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ". ועוד הצעה לזה כתבו חכמנו ז"ל לכתוב על טבלת כסף או משאר מתכת אותיות [ה] ויתלנה על צואר הילד להצילו מעיו הרע דברי אלהים חיים.

כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיו ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה" לאבותיך [ח\א] אומר שמנה לחמו לשון יחיד, למען תחיון ורבתם לשון רבים ,ונראה על פי מה שאמרו חז"ל [קדושיו מ/ב] לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כולו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, ואם יעשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חוב ,ואם יעשה מצווה אחת יכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ,נמצא שבמצווה אחת שהיחיד עושה יכול להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לזכות ,וכל העולם בזכות בזו המצווה אשר עשה ,לכן נאמר כל המצווה אשר אנכי מצווך אתה היחיד ,תשמרון כל אחד ואחד לעשות ,כי על ידי עשותך מצווה אחת תזכה אותך ואת כל העולם כולו ,ובזכות זה תגרום להם למען תחיון כולם ,ורביתם  כולם ,שכל העולם יקבלו ויאכלו הזכות שלך מן המצווה שקיימת ,וכולם יהנו מן זכותך.

המסות הגדולות אשר ראו עינך והאותות והמופתים והיד החזקה והזרע הנטויה אשר הוצאך ה" אלהיך כן יעשה ה" אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם [ז/יט] אומר אור החמה יש לפרש בדרך רמז [אשר] בג" דצ"ך/עד"ש/באח"ב [אלו 10 המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים ] [אשר ראו עינך] קדמוננו היו נוהגים לתרגם את הסימנים דצ"ך/עד"ש/באח"ב בערבית [טביך עדש פלברמה]  פירושו תבשיל עדשים בקדירה וכדאי להבין על מה סמכו אבותינו לבאר אותם ביאור כזה ,ומה הוא קשור בכלל לעשר המכות שקבלו מצרים ?ואפשר לומר שזה רומז שעל ידי שמכר עשו בכורתו ליעקב בנזיד עדשים נעשה יעקב בכור ,וזה גרם טעות למצרים לשעבד ישראל עוד 200 שנה בטענה שצריכים לפרוע חלקו של עשו ולכך לא רצו לשחררם ובזה הוצרכו להיענש בעשר מכות  דצ"ך/עד"ש/באח"ב ולזה נהגו אבותינו הקדמונים לתרגם אותם בלשון זו : [תבשיל עדשים בקדרה] לרמוז על הטעם שטעו המצרים ונענשו.

כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה" לאבותיכם [ח\א] אומר  רבינו האר"י בספרו הליקוטים על הפסוק " ושמרתם ועשיתם: ושמרתם זו משנה, ועשיתם זה מעשה המצוות, כמשמעו. וכן כאן, תשמרון, שלא ישכח מכם מה שלמדתם, כדי שתקיימו, וזה שכתוב לעשות. וזה יובן עם מה ששמעתי על משנה משה קבל תורה מסיני. שדקדק למה במשה נקט קבלה, וביהושע מסירה, והיה לו לומר בשניהם לשון קבלה או מסירה. ועוד, אמר ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ולא הזכיר לא לשון מסירה ולא לשון קבלה, ואחר כך אמר ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, חזר להזכיר לשון מסירה, והיה די שיאמר ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, כמו שכתוב וזקנים לנביאים, ואחר כך מה זה שפעם נקט לשון קבלה ופעם לשון מסירה, ופעם לא זה ולא זה, ואחר כך חזר לשון מסירה. ותירצו, כי לשון מסירה הוא לשון הכרח בעל כורחו שנמסרה לו. וראיה לזה[ במדבר ל"א] וימסרו מאלפי ישראל הנאמר במלחמת מדין, שנמסרו בעל כרחם, שלא היו רוצים ללכת לאותה מלחמה, לפי שתלה בה הכתוב פטירת משה, שנאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף, ולכן נמסרו בעל כורחה. ועל כן להיות תורתנו הקדושה ארוכה  מארץ מדה, הוצרך משה למוסרה ליהושע בעל כורחו, שהוא לא היה יכול לקבל, ומשה בלבד כי רב כוחו, קבל על נקלה, אבל יהושע,  לא קבלה בכוחו של משה. ויהושע לזקנים, להיות המסירה לרבים לא הוצרך כוח, כי בין אנשים מרובים, זה זוכר מקצת לימודו וזה זוכר מקצתו, ואין בזה טורח כמו שהוא יחיד, שצריך לזכור כל התורה כולה. וכן מזקנים לנביאים, שהם רבים לרבים, אבל בהמשך הדורות נתמעטו הלבבות. ואף על פי ממרובים למרובים הוצרך מסירה בכוח, ולכך אמר ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. באופן שלא נמצא בעולם יחיד שידע כל התורה כולה, אלא משה ויהושע, ולכן אמר משה כל המצווה, דהיינו כל התורה אשר אנכי מצווך לכל יחיד ויחיד.

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה  ארץ אשר אבניה ברזל ומהררה תחצוב נחושת [ח\ט] אומר אור החמה אפשר לפרש על פי מה שידוע  מדברי רבותינו שחמישים שערי קדושה לא יושגו כי אם בארץ ישראל וזה רמז במילת [כל]  שעולה לחשבון50 דהיינו חמשים שערי קדושה [בה] דווקא דהיינו ארץ ישראל מלבד מה שאינה חסרה כלום עוד בה תוספת וסגולה על שאר הארצות לזכות בה ב50 שערי קדושה מובן עכשיו מה שאמרו רבותינו על משה שזכה למ"ט שערי בינה וחסרה לו עוד מדרגה אחת והיה טעמו לפי שלא נכנס לארץ.

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם [ח\ט] אומר הזוהר הנגלה אומר רבי אלעזר: נאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה .[בה, בה] שתי פעמים למה? אלא כבר אמרו שהקבר"ה חילק את כל האומות והארצות לממונים שליחים, וארץ ישראל אין שולט בה מלאך ולא ממונה אחר ,הוא לבדו .לפיכך הכניס עם שאין שולט בהם אחר, לארץ שאין שולט בה אחר. בוא וראה הקב"ה  נותן מזון תחילה לארץ ישראל ואחר כך לכל העולם. כל שאר אומות העולם [במסכנות] ,וארץ ישראל אינה כן ,היא ניזונה ראשונה ואחר כך כל העולם .ולפיכך ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, אלא בעושר בסיפוק הכול .[ועל כן נאמר בה שתי פעמים א] תאכל בה ולא במקום אחר. ב] בהבקדושת הארץ [שהשכינה שורה בה]. בה -שורה האמונה העליונה ,בה שורה ברכה שלמעלה, ולא במקום אחר.

אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת אומר שמנה לחמו ראשי תיבות [נבואת]  שנבואותיהם יהיה חזק וקיים כברזל וכנחושת .אבניה ברזל ומהרריה תחצוב ראשי תיבות [אבות] ,ששם קבורים האבות והאימהות. ברזל נוטריקון בלהה/רחל/זלפה/לאה/ הן האימהות של כל שבטי ישראל ,וזכותם מגן עלינו וחזק כנחושת ,וזהו ומהרריה  תחצוב נחושת ,שהרים אלו האבות ,מהם תחצוב ותשאב זכותם.

השמר לך פן תשכח את ה" אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחוקתיו אשר אנכי מצוך היום [ח\יא] אומר שמנה לחמו השמר לך פן תשכח ראשי תיבות [תפלה]   פירוש הישמר לך שלא תשכח להתפלל כל תפלה ותפלה בזמנו ,שעל ידי התפלה שאתה תתפלל לקב"ה  תזכור בזה תמיד לעבוד אותו בכל לבבך, ובזה תאמין כי חייך וכל מחסורך הוא רק בידי יתברך ,ורק הוא לבדו בידו הכוח והיכולת למלא כל משאלותיך, ואם תעזוב את עבודה זו [תפלה] ,תשכח על ידי זה גם את השם אלוהיך לבלתי שמור מצוותיו  ומשפטיו וחוקותיו אשר צווך .ואם תאמר האיך אפשר לשכוח את השם אשר נצטווינו   לייחדו ערב בוקר וצהרים ולשום זכרונו לאות על ידינו ובין ענינו אמן.

ויענך וירעבך ויאכלך את-המן אשר לא-ידעתה ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי-ה" יחיה האדם [ח\ג] אומר הרב מימון בן-עטר בספרו טעמי המקרא יש לי לדקדק על מה שאמר הכתוב כי לא יוכל האדם לחיות על הלחם לבדו והרי אנחנו רואים שיכול האדם לחיות גם על  הלחם לבדו , ועוד שכתב בסוף הפסוק: כי על כל מוצא פי ה" יחיה האדם " כלומר על כל דבר הנאכל לחיות האדם. אמנם לתת טעם לזה ולומר כי ענין פסוק זה בא לרמוז לנו על מה שאמרו חז"ל כי כאשר ברא הקב"ה את העולם הפקיד על כל דבר ודבר מלאך ממונה אחד ובכלל זה גם על הצומח מן האדמה ומן העץ, והמלאך אומר לצמח שיגדל ורק על החיטה לא מינה מלאך והניחה הקב"ה ברשותו שיהא הוא רומז לה לגדול כי החיטה דומה למעלת ישראל, וכמו שישראל אין להם ממונה, אלא הקב"ה הוא הממונה עליהם בכבודו ובעצמו כמו שאמר הכתוב: " קודש ישראל לה" ראשית תבואתו" כן הוא הקב"ה הממונה על חיטה לגדול. עוד ידוע כי כל דבר שאוכל ממנו האדם פעם ושתים ושלוש תמצא שהוא קץ ומואס בו לא כן באכילת הלחם. שהוא מן החיטה גם אם אוכל ממנו הרבה פעמים ביום אחד אינו קץ ממנו כלל. והטעם לכך לפי שהשכינה שורה על הלחם והקב"ה ממונה עליו. ובכן בהקדמות אלו יבוא הרמז להסבר פסוק זה. כי בא הרמז בו לומר שאל תתמה ברנש על מה שאתה רואה שהאדם קץ מאוכל הנאכל פעמים רבות ומלחם אינו כץ לפי שלא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא כי על כל מוצא פי ה". שאומר לחיטה לגדול לפי שהוא הממונה עליה, לזה יש בה ברכה ואין האדם קץ ממנה.

ולמען תאריכו ימים על-האדמה אשר נשבע ה" לאבותיכם לתת להם ולזרעם ארץ זב/ת חל/ב ודב/ש  [יא\ט] אומר שמנה לחמו סופי תיבות[שבת] כמו ששבת הוא שביעי וכולל כל קדושת ששת ימי המעשה ,כמו כן ארץ ישראל היא ארץ השביעית ,כי שבעה ארצות הם ,וארץ ישראל כולל כל קדושת ששת שאר הארצות ,לכן נצטווינו לשמור שם שמיטות ויובלות שהם כוללות קדושות השביעיות .

ואכלת ושבעת וברכתה את ה" אלוהיך  על-הארץ הטובה אשר נתן-לך [ח\י] אומר רבינו בחיי כאשר אנו מברכים הקב"ה יש בזה תוספת רוח הקודש, וברכתנו היא סיבה שיתברכו כל בריותיו ממנו ,ואמרו עוד שהשם מתאווה לתפלתן של צדיקים, [כמו שראינו באימהות שהיו עקרות והשם התאווה לתפלתן] ואילו לא הייתה הברך והתפלה כי אם הודאה לבד למה יתאווה לתפלתם של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים והלא  ברוב עם הדרת מלך ,אבל לשון וברכת ענין תוספת וריבוי ,והוא מלשון ברכה הנובעת מהמקור ,ולכך אנו מזכירים בתפלתנו תתברך תתרומם, וכן בלשון הקדיש ,יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ,ועוד מלשון בריכה וכריעה מי שכל ברך כורע לו .

ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספתה דגנך ותירושך ויצהרך [יא\יד] ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת [יא\טו]אומר רבי מימון בן-עטר בספרו טעמי המקרא " ארצכם" כתיב יתיר וגם " בשדך" כתיב יתיר, היה לו לומר ונתתי מטר בעתו? ונתתי עשב לבהמתך ? אמנם יתבאר על פי מה שאמרו בתלמוד הירושלמי [ מסכת תענית פרק ג] רבי ברכיה ורבי חלבו פפא בשם רבי אליעזר: פעמים שהגשמים יורדים הם בזכות אדם אחד, בזכות עשב אחד ובזכות שדה אחד ושלושתם מפסוק אחד נאמרו כמו שכתוב הפסוק: " ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה" [ זכריה י\א] בהקדמה זו יתבאר טעם " ארצכם" " ושדך" שאף אם אין העולם זכאי למטר השמים, אם ישראל יהיו זכאים מוריד להם רק בארצם ואף עבור אדם אחד מישראל אם הוא זכאי מוריד לו מטר בשדהו שנאמר: בשדך.

בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה" אלהיך ככובי השמים לרוב[יא\כב] אומר רבינו בחיי ומה שהזכיר כאן בשבעים וכן במקום שמנאם [בראשית מו] כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה 70 ולא מצאנו אלא 70 חסר אחד כבר דרשו זו יוכבד שנולדה בין החומות ויש אומרים זו סרח בת אשר שהשלימה מניינם  שנאמר[שמואל ב/ב] אנוכי שלומי אמוני ישראל  אנוכי השלמתי מניינם של ישראל אבל ראיתי בפסיקתא זה השם שהשלים מניינם שנאמר [בראשית מו] אנוכי ארד עמך מצרימה השם נכנס עמהם בכבודו מאי טעמא דכתיב הוא תהילתך והוא אלוהיך וסמיך ליה בשבעים נפש ללמדך שהשם נכנס במניין ה70 ולפי שדרשו בפסוק [שמות יב] כשש מאות אלף רגלי שהיו חסר אחד שהשם נכנס עמהם והשלים לשישים ריבוא ואם כן הרי שמצאנו שהשם השלים מניינם בין בעליה בין בירידה  ל 70 בעליה ל 60 ריבוא  וזהו שנאמר ליעקב אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה.

ועצר את השמים ולא יהיה מטר[ יא\יז] אומר רבינו בחיי זהו שהזכיר למעלה למטר השמים תשתה מים, כי לכך לא נתן לך ארץ משקה כארץ מצרים כדי שלא תהיה ההשקאה בידך, ויהיו תמיד ענייך נשואות אליו למפתח גשמים שבידו  .[תוספת המחבר שאנו רואים את זה היום שכל עם ישראל ענייהם נשואות לטבריה, ששם כל מי השתייה של ישראל. וכל התקשורת בזמן ירידת הגשמים מה שמעניין אותם אם עברנו קו האדום או לא ,הכול סביב הקו הזה שעולה ויורד וגם מדברים שאולי לייבא מים מארץ זרה?  ואנו שוכחים שההשקאה לא בידנו כפי שאומר רבינו בחיי אנו צריכים לעשות רק דבר אחד קטן שעיננו יהיו תמיד נשואות לאבינו שבשמים והוא הוא שיש בידיו מפתיחות הגשם של ארץ ישראל רק שנבקש ונתפלל לאבינו שבשמים]

פ  ר  י  א  נ  ט  ה         י  צ  ח  ק

הגלייתם של בני נד'יר- בעריכת חוה לצרוס-יפה

הגלייתם של בני נד'יר

אחרי מלחמת אוּחוּד חלה החרפה נוספת ביחסים בין מוחמד ויהודי אלמדינה. כפי הנראה לא הסתירו את שמחתם לאידו, שכן אנו קוראים בסורה 186,3 :

״אתם שומעים מאלה שקיבלו את הספר לפניכם ומן המשתפים עלבון הרבה״. כשביקש מוחמד הלוואה, ״בשביל אללה״, כלומר בשביל מלחמותיו, השיבו לו: ״כלום אנו עשירים והאלהים הוא עני ? הלוא הוא עשירו של עולם״(ראה שם, פסוק 180).

המאורעות הקשורים בהגליית בני נד'יר מתוארים בפרוטרוט רב בסורה 59, הנקראת בערבית ״ א ל חַ שִׁ ר ״ — ריכוז צבא. מוחמר שלח אליהם את אחד מאנשי בריתם, מבני אַוס, בפקודה פשוטה: לעזוב את המקום תוך עשרה ימים. הם לא ייפגעו ברכושם, כי מותר יהיה להם לבוא כל שנה ולגדור את התמרים (פה יש סימן־היכר של מסורת היסטורית ממשית ואמיתית. שכן, היה זה עניין אופייני לארץ ערב, ובפנים ארץ ערב עדיין קיימים יחסים אלה. למשל, בספר ״מסעות חבשוש״, אנו קוראים שעד היום המנהג בארץ נַג׳רַאן הוא כזה: התמרים שייכים לאנשים מבחוץ והם באים כל שנה לגדוד את התמרים). היהודים קיבלו את דברו של מוחמר והתכוננו ליציאה. אז שלח להם אִבּן אבַּיי, ראש ה״סַעַפים״, הזמנה שלא להיענות למוחמד. הוא יעץ להם להתבצר במצודותיהם והבטיח לעזור להם. ההזמנה הביאה פירוד בשורות נדיר.

אולם, כרגיל במקרים אלה, גברו הקנאים, שבראשם עמד איש בשם חֻיַי בן אַח׳טַבּ. מוחמר קיבל את סירובם של היהודים בשמחה רבה, כי בתוצאה לא יכול היה להיות ספק. הסעפים בגדו ולא קיימו את שהבטיחו, כפי שנאמר בקוראן — ״לאחיהם הכופרים מבעלי הספר״, והם נטשו אותם.

עברו שבועיים ומוחמד אמנם לא התקיף את היהודים במישרין, אלא השתמש באמצעי הרבה יותר קיצוני. הוא התחיל לכרות את עצי הדקלים. התמרים הם המקור לחיי בני־האדם במדבר. כריתת עצי התמרים כמוה ככריתת חיים (השווה ספר דברים כ׳, יט). אמנם, היהודים קיבלו בראשונה את התנאי לזוז מן העיר, אולם, כאמור, הובטח להם שישארו הבעלים ושיוכלו לבוא ולגדור את התמרים. נראה, שגם אנשי אלמדינה נזדעזעו מאוד מן הדבר הזה, ועל כן ניתנה מפי אללה פקודה מיוחדת (סורה 59, פסוק 5) שמותר לכרות את העצים. היהודים נאותו לקבל את התנאים החדשים, כלומר, למסור את הקרקע ואת הנשק. הם עצמם נתצו את בתיהם ועמסו את המפתנים של הבתים על גמליהם (היה זה עניין של ניחוש. אם ילכו למקום אחר, עדיין הבתים יהיו בתיהם). אך קודם לכתם ניתנה להם רשות לגבות את ההלוואות אשר נתנו לאנשי אלמדינה. כדי להראות שאינם מנוצחים, יצאו בתופים ובכינורות. שפחותיהם ניגנו מאחוריהם והנשים לבשו פאר.

יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. 

הנהגה וחברה – שלום בר-אשר סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש

הנהגה וחברה

שלום בר-אשר

סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית

במרוקו בזמן החדש

הוצאת אורות יהדות המגרב

הקדמה

בספר שלפניכם יידונו סוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה ועד הדורות האחרונים, תוך התמקדות בענייני ההנהגה.

עניין ההנהגה היהודית במרוקו זכה למחקר בשנים האחרונות, ורובו התמקד בהנהגת סוחרי המלך בקהילות צפון־מערב מרוקו. במחקרים נוספים נידונו גם הארגון הקהילתי ודמותם ותורתם של חכמים אחדים, ונפתח צוהר לתחומים אחרים, בעיקר בתולדות החינוך היהודי, הציונות והקהילה במלחמת העולם השנייה.

בספר זה הושם דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל – כמעט הכול בזיקה לארגון הציבור וסדריו; וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.

לכתיבת ספר זה השתמשתי במקורות שמחוץ לקהילות ובמקורות פנים כאחד. כמעט בכל פרק העמדתי סוגיה מרכזית, והיא נידונה ולובנה מזוויות ראייה מגוונות.

היקף המקורות ונושא הספר הכתיבו את החלוקה לתקופות. מראשית התקופה הנידונה, המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, נותרו בעיקר ״ספר התקנות״ של חכמי המגורשים כמקור עיקרי לתולדות ארגונן של הקהילות במרוקו וכן כמה ספרי דרוש הנוגעים בדמותה של החברה בעיני החכמים. התפתחותן החברתית של הקהילות במאה השמונה־עשרה הניבה יבול גדול של ספרי שאלות ותשובות במידה שלא נודעה עד תקופה זו. במאה התשע־עשרה מוצאים חומרים חשובים מספרות זו, אך התעוררו בעיות חדשות בקהילות. הפרק שיוחד לתקופה הזאת בספר הוא מעין אפילוג לחברה המסורתית שהתקיימה לפנים במרוקו. תיאור התקופה הזאת נעשה גם באמצעות שימוש במקורות נוספים בתולדותיה: ספרי מסעות, דוחות קונסולאריים וספרות עממית של רבנים משכילים מהסוג החדש שצמח בזמן זה. במבוא לספר מובא תיאור מפורט של המקורות, אופיים וטיבם.

הבסיס לעיון המוצע כאן אינו רק ספרות המקורות אלא גם מחקרים של חוקרים שונים. אלה כאלה מהווים תשתית, המאפשרת לשרטט את המסגרת המדינית והחברתית שבה נולדו ופעלו ההנהגה היהודית וארגון הציבור היהודי בתקופות המתוארות.

ספר זה הוא פרי מחקר שנעשה במשך שנים הרבה. תודתי נתונה לכל מי שסייע בידי בשלבים השונים של כתיבתו, לרבות הפניה למקורות השונים מראשית העבודה עליו ועד לגמר עריכתו.

אזכיר לטובה את מורי הפרופסור שמואל אטינגר ז״ל שעודדני לחקור את הנושא, שלא היה ידוע לקהל הרחב. גם מורי הפרופסור מנחם שטרן הי״ד עודד אותי במחקרי. אני מציין בצער שפטירת שניהם לפני עשרות בשנים לא הקלה את דרכי בחיים ובמחקר.

תודה מיוחדת לעורכת הנפלאה ואשת המעלה ד״ר סמדר כהן, שמלאכתה הייתה הרבה מעבר לעריכה. היא ניהלה משא ומתן אתי בכל סוגיה שנידונה ולא הסתפקה בצדדים הפורמליים של ענייני הלשון; אישיותה המשובחת ולמדנותה, סבלנותה ומסירותה היו לי לעזר רב. היא לא הניחה מידה דבר קטן או גדול עד שיצא דבר מתוקן. תודה לאחי משה, שעודדני ועזר רבות בהבאתו של ספר זה לגמר. ותודה גם לאחייני, ד״ר אבישי בר־אשר, שעזר בשלבים המוקדמים של עריכת הספר. ואחרון חביב, בני היקר, איל שהיה לאחיעזר ואחיסמך בהשלמה של פרטים רבים ובעריכה הסופית. ועל כך אני שולח לו את ברכתי.

ברכת תודה לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. תודות מרובות ומאליפות לד״ר שמעון אוחיון, יו״ר ״ברית יוצאי מרוקו״, שסייע במימון הדפסת הספר, ולחכם הגדול פרופ׳ הרב משה עמאר היקר, שניאות לפרסם את הספר בהוצאת הספרים ״אורות יהדות המגרב״ שהוא מופקד עליה. ישלם ה׳ פועל שניהם.

בירושלים ערב ראש השנה תשע״ח שב״א

מבוא

בואם של מגורשי קסטיליה בשנת רנ״ב(1492) חולל מפנה עצום בדמותה ובאופייה של החברה היהודית במרוקו, ובכלל זה באופן ארגונה הקהילתי. בגלל קרבתה הפיזית של ארץ זו לנמלי המוצא בדרום־ספרד הגיעו רבים מהמגורשים, שמספרם היה קרוב למאתיים אלף, תחילה לארזילה – שם שכן הנמל הצפון־אטלנטי של הממלכה המוסלמית. מרוקו פתחה את שעריה לפניהם, וכשתיים עד שלוש רבבות מהם התיישבו בעריה. רובם הגדול הגיע לפאס, בירתה של השושלת המוסלמית בעת שלטון הענף המדיני של בני וטס. אחרי חבלי קליטה ראשונים השתלבו המוכשרים שבהם בפעילות המדינית והכלכלית של מלכי מרוקו: הם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידיהם חלק נכבד מהיבוא ומהיצוא של הממלכה וניהלו את עיקר המגעים בין הממלכה המוסלמית ובין ספרד ופורטוגל בראשית המאה השש־עשרה. הם השתלבו בתיווך בין מרוקו ושתי המדינות הללו שהיו שרויות במצב מלחמה עוד מראשית המאה החמש־עשרה. זרם מתיישבים נוסף בא עם ההמרה לנצרות שכפתה פורטוגל על יהודיה בשנת 1497. ביובל השנים שאחרי שנה זו נפתח זרם מתמיד של פליטים ואנוסים ששאפו לשוב ליהדותם.

בני וטס: השושלת המרינית והשושלת הווטסית שבאה אחריה הן שתי השושלות הבֶרְבֶריות האחרונות ששלטו במרוקו. לאחר מכן, באמצע המאה השש־עשרה, עלתה לשלטון השושלת הסעדית, שהייתה שושלת שריפית (המיוחסת למוחמד).

לשוב ליהדותם: בואם של יהודים מספרד למרוקו לא היה חדש. כבר עם זרם הפליטים הראשון, בעקבות הפרעות ביהודים בשנת 1391, הגיעו אלפי יהודים, בעיקר לאלג׳יריה. אולם לפי מקורות מסוימים שטרם נחקרו, היו גם מעטים מהם שהגיעו למראכּש, העיר הגדולה בדרום־מערב מרוקו. לפי אחת הגרסאות, אותם פליטים הגיעו לכפר דִבְּדוּ, קרוב לצפון חוף הים התיכון במזרח־מרוקו. ראה להלן הדברים על כפר זה.

יוצאי ספרד ופורטוגל היו הראשונים להשתלב בחברה היהודית החדשה שנוצרה בקהילת פאס, אך כאן התפצלה התפתחותם. השאפתנים שבהם ומי שלא חששו מיזמות כלכליות חדשות, רובם ממוצא פורטוגלי, יצאו לתור אחרי אפשרויות נרחבות לפעילותם המסחרית. הם הביאו עמם רכוש רב והיו בעלי כישרונות לעסוק במסחר בין־לאומי. כבר בראשית המאה השש־עשרה הם יצאו לפעילות כלכלית במצודות חצי־צבאיות שבנתה הממלכה הלוזיטאנית בחוף האטלנטי, וצעד אחר צעד הם חיפשו מרחב מחיה כלכלי חדש בערי מישור החוף האטלנטי – מהעיר סאלי ועד אגדיר, ושם הזרימו דם חדש ורוח רעננה וצעירה בקהילות הוותיקות.

אך דרכם לא הייתה קלה. הסוחרים היהודים נקלעו למציאות קשה בין שני כוחות שאיימו על קליטתם והישרדותם: מצד אחד, היה עליהם להתגונן מפני איבת המוסלמים כלפיהם ששררה במרוקו מאז ומעולם, ומצד אחר הם חששו גם מפני רדיפות מוסד האינקוויזיציה, ששליחיו הגיעו עד ארצות המגרב בחיפושיהם אחר אנוסים שנמלטו מפורטוגל בניסיון להשיבם בכל מחיר אל הדת שממנה נמלטו. ככל שחדירת הסוחרים היהודים לאזורים שהיו בשליטת פורטוגל הצליחה, כך גברה גם עוינות האינקוויזיציה כלפי יהודים־סוחרים וגם כלפי סתם הדיוטות שברחו מגזר דינה, והיא התאמצה ללכוד אותם ולשוב לנצר אותם בעל כורחם.

האינקוויזיציה לא הייתה לבדה במאבקה זה: שתי ערי מרוקו הגדולות – פאס ומראכש, ששימשו ערי בירה בראשית המאה השש־עשרה – וערי החוף המרוקני היו בזמן זה מלאות סוחרים נוצרים מאירופה, ובפרט מספרד ומפורטוגל הקרובות. עקב התחרות הכלכלית עם הסוחרים היהודים ניסו הסוחרים הנוצרים לא רק להצר את צעדיהם של הסוחרים היהודים, אלא היו מהם שאף הלשינו על היהודים.

אולם על אף הכוחות המגבילים הללו השכילה ההנהגה של הפזורה היהודית החדשה לחיות בשלום עם השליטים הווטסים שבפאס ועם מלכי הסעדים שבמראכש. הם תפסו עמדות כלכליות שהעניקו להם עמדות מפתח בממלכה והשתמשו בהן כדי להגן על קהילותיהם ולהשיג באמצעותן אוטונומיה חברתית נרחבת. הם נהגו בכובד ראש בניהול מוסדותיהם ויצרו חברת מופת המנוהלת בידי נגידים, פרנסים וחכמים. הם הפכו את הרבעים היהודיים שבפאס ובמראכש לערים יהודיות קטנות ולאבן שואבת ליהודים מאזורי הפריפריה, קהילות רחוקות בקרובות. עוד הם דאגו לחייהם הפנימיים, שבמרכזם המשפחה היהודית, וגרמו לתסיסה חברתית, כלכלית ורוחנית בקרב הקהילות שאליהן הגיעו.

האם המפגש החברתי ההרמוני שהיה בין המגורשים למקומיים בקהילותיהם במרוקו מעיד על ייחודם של יהודי מרוקו לעומת קיבוצי יהודים אחרים? האם נמנעו זעזועים שיכלו להעיב על אחדותה של הקהילה? האם סייע לכך מספרם הגדול של המהגרים לקהילות במלכות פאס לעומת מספרם הקטן של היהודים הוותיקים שנותרו בערי מרוקו בכללה אחרי הגזרות שהיו נחלתם בתקופות קודמות? או אולי תרמה לכך הנטייה החברתית־רוחנית של יהודיה של ארץ זו לקיים קשרים עם ספרד עוד בדורות קודמים לאלה?

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן- מרד בוחמארא

עליה במספר התושבים בקזבלנקה

בין השנים 1900-1850 עלה מספר התושבים בקזבלנקה פי חמש, והפכה מכפר לעיר בה חיים 11 אלף תושבים. קזבלנקה כמו מרכזים מסחריים אחרים ־ אלג׳יר, קהיר, בירות ובצרה משכה אליה יהודים מהכפרים ומהעיירות של מרוקו, והפכה למרכז מסחרי חשוב, החל במאה ה־19 ואילך.

ד״ר פרדריק שכיהן כרופא לוזיר הראשי מ-1897 ואילך וגם העתון הפריזאי Le Temp, כתב כי מספר התושבים בקזבלנקה 20 אלף נפש, חמישית ממספר זה הם יהודים. רוב התושבים הם בדואים מוסלמים, שהפכו לעירונים. מהם שנמלטו מניצול של מושלים כפריים, ונמשכו למרכז מסחרי, שיש בו פיתויים לרווחים. האריסטוקרטיה הם הסוחרים הגדולים שמוצאם מרבאט ומפאם. הוא מתאר את התוהו ובוהו בשנת.1900

מרד בוחמארא

היה זה בימי מלכותו של הנער עבד אלעזיז הרביעי(מלך בין השנים 1894 -1908) ובימיו היה המרד בוחמארא במלך שמרד בצרפת, מאלול תרס״ב, והוא היה השליט למעשה. הרב שאול אבן תאן (1972-1885), שכיהן כרבה הראשי של מרוקו חיבר ׳פרקי היסטוריה׳ תחת הכותרת: ׳מרד בוחמארא במלך עבד לעזיז, מאלול תרס״ב ואילך. לדבריו, ׳בחודש כסלו תרס״ג באישון לילה ואפלה התנפלו המונים המונים משבט ג׳יאתא על המחנה, ויעשו בם שמות ויניסום ויפיצום לכל עבר. הנצחון הזה אשר נצחו המתקוממים את חיל המלך, הוסיף יתר שאת ויתר עז להמורד בוחמארא, והמליכוהו על חמשה שבטים. בשנים אלה לחמו הצרפתים כדי לדכא את השבטים המורדים ולהשתלט על מרוקו.

מרד בוחמארא גרם לזעזועים במרוקו, פגע בחלקי מרוקו הפנימיים, ובכלל זה בקזבלנקה. החכם הנ״ל כתב את הקורות בהמשך, תחת הכותרת: ׳י״ב נוצרים הובלו לטבח – צ׳אר לבידא נתנה בידי הצרפתים׳. תחת הכותרת ׳הצרפתים עם מארוקו׳, מתאר החכם את האירועים בשנים הבאות: ׳בראשית שנת תרס״ה (1905) הואילו הצרפתים לדרוש מאת השלטן [הסולטאן] לשום משטרים טובים וישרים בארץ ההיא הפרועה ללא סדרים, להצלחת יושביה ואירופאים המתגוררים בה לרגלי מסחרם׳.

המרד נמשך עד 1909 שנתפש [בוחמארא] כשבוי, נורה בכלאו והוצג בפני האוכלוסיה, גופתו הושלכה לגוב אריות.

זעזועים בשלטון ומשבר כלכלי

במאי 1903 שלח הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שליח מיוחד, לפגוש את הנשיא של הרפובליקה של צרפת המבקר באלג׳יר. בנובמבר אותה שנה התחיל הסולטאן לחפש גורמים בצרפת שיתנו לו הלוואה.

ב-1904 הלוותה צרפת למרוקו 48 מיליון פראנקים. כדי להבטיח החזרת ההלואה, שועבדו 60 אחוז מהכנסות המכס של מרוקו לצרפת. הלואות נוספות ניתנו למרוקו בשנים 1905 ו־1906.

הבנק הלאומי של מרוקו נוסד, כדי להבטיח את הכספים של התושבים, וארגון המשטרה והמכס, לפי כללים בינלאומיים. העיתונות בצרפת בשנים אלה כתבה על חוסר היציבות והאנרכיה במרוקו.

בתשובות הרב יוסף משאש (1974-1892) נכתבו הדברים הבאים: ׳עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג [אפריל 1905] יצא דבר המלך עבד אלעזיז ופסל כל מטבעות הנחושת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי. ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים. ושוב נתעוררו מלחמות גדולות בין המלך ובין אחיו מולאי חאפיד יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכש.

להלן הכתבה המלאה מתוך "אוצר המכתבים" כמצויין לעיל:

רב

ס׳ ויצא. להנז׳.

עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג, יצא דבר המלך עבד אלעזיז, ופסל כל מטבעות הנחשת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי, ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים, ושוב נתעוררו מלחמות גדולות, בין המלך ובין אחיו, מולא״י חאפי״ד, יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכ״ש, וסו״ד שמענו, כי חיל עבד אלעזיז מרדו במלכם, ורצו להסגירו ביד אחיו, ונודע לו הדבר, וברח בהחבא לעיר ארבא״ט, ומשם נסע באניה לעיר טאנכי״ר, ויהי שם עד היום הזה, וכל חילו הרב והעצום השלים עם מולא״י חפ״ד, ויהי הולך ונסוע מעיר מראכ״ש לבא בגבולינו, והיינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאשה את בתו של הצר הצורר ״מוחמ״ד אוחמ״ו״ שהוא כמלך במקומו בעיר כניפר״א וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים, והוא ועמו, ״אמהאוו״ש״ ימ״ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי, והשר שלהם הנז', הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ״ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה, וכל יהודי שהיה עובר לפניהם, היו מכים אותו בחזק יד, ומסירים לו כובעו מעל ראשו, ומגוללים אותו בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו, ומלבישים אותו על ראשו בעל כרחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים, בכל מין קללה וחרוף, והוא חרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגרים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגדופים, והמאסרים והענויים, וביום ששי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס״ו לפ״ג, באה פקודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י״ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותה הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול פחדים, ובבקר השכם התפללנו בפחד וברעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פניו, ומהבקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול, ובחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעברו לפני הקהל כרעו כלם וישתחוו לו אפים ארצה, ויברכו אותו בקול רם, והוא הראה להם פגים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבקר העלו לו ראשי הקהל מנחה, ולב מלך ביד ה׳ הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקבל מנחתם בכבוד, ובטל כל הגזרות, ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו, שמהיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה, יענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ, ואחר ימים אחדים נסע לפא״ס, וישב על כסא המלוכה, ותכף עשה מלחמה אחד גדולה, עם המורד ״בוחמאר״א״ ותפשו חי ונתן אותו בכלוב ברזל על מגדל גבוה לחרפה לכל עובר, ושוב השליכו לגוב אריות, ויאכלו את בשרו, וידיקו את גרמיו, ועוד היה שרי״ף אחד מזרע קדושיהם, שחשב עצמו לנביא, והרעיש את ערי המערב בהבליו, והיה מוכר לברברים הפראים מקומות בגן עדן בכסף תועפות, והיה נותן להם כתב ידו עם חותמו לקבור עמהם בעת שימותו, עד שאסף ממון עצום, והמלך תפשו בערמה והרגו, ושלל את רכושו, והיהודים היו משחקים בערביים לאמר, כי מכר כל הגן עדן, ולא הניח אף מקום אחד לעצמו, ולכך נענש, כי אהב את הכסף יותר מגן עדן, ועוד נתעוררו היהודים הנשללים במכנא״ס כמש״ל, והלכו וקבלו לפני המלך על השר הצורר לחאז ן׳ עיסא, כי הוא ששללם, והמלך תפש אותו ויאסרהו בנחשתיים וישלחהו למאסר שבעיר מראכ״ש, ויקח את כל רכושו מחוט ועד שרוך נעל, כן יאבדו כל אויביך ה׳, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ותשקוט הארץ. זהו מה שיכולתי להודיע. לכבודו מכל מה שאירע בעיר מאז ועד הנה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

שירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה-יעקב לסרי

 

שירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה

חלק זה של הספר נוגע לחיי יום יום של היהודי במרוקו. השירים האחרים הושרו באופן מיוחד בזמנים קבועים, ואילו שירים אלה ממלאים כל חלל ריק וזמן פנוי. קשיי הגלות הממושכת העיקו מועקה כבדה על לבם. היהודים מצאו פתרון בהתבצרותם בין חומות הבתים בכפר המרוחק. בנבכי נפשם גברו הציפיות שתימצאנה דרכים טבעיות או משיחיות שיובילו אל הגאולה.

בכל מקומות מושבם נכפתה עליהם הדילמה, אשר התקשו לא פעם למצוא ממנה מוצא, האם לחדול מלהיות ציבור הממשיך לחיות באמונה, או להמשיך ולחיות בצל שאיפות וכיסופים לישועה קרובה בבחינת : : ואפילו אם יתמהמה אחכה לו " .

אך בתור יהודים סבלניים, בחרו בדרך השנייה, וכאשר בחרו בה, שקדו עליה ואף מילאוה בתכנים, אשר מצאוביטויָם בשירה העממית.

ראשית כל, הרבו לשבח את האל הרחמן על רוב חסדיו, התפעלו משפעת טובותיו הגלויות והנסתרות יום יום שעה שעה, והגדילו לעשות בהודיה על הנסים והנפלאות הנעשים להם . שהרי הם בגלות ארורה ומפוזרים בין צוררים ההולכים אחר שרירות לבם, פעם בטוב, ופעמים רבות ברע, וגלת ישמעאל אינה שונה בזה הרבה מגלות אחרת.

אין פיוט ואין שירה בערבית, אשר נימה זו אינה שוזרת את רקמתו ותוכנו שתי וערב, בחוטי תחינות ובקשות לדיון נפש ולישועה מהירה ושלמה, כפי שהקורא יפגוש בין מילות בתי השיר החרוזים. כל השירים הללו הם שירי קודש וגדושי מליצה ונושאים אופי ליטורגי של עבודת אלוהים טהורה, תמימה וקדושה.

רובם ככולם נכתבו מזה זמן רב, על ידי חכמים ופייטנים, ופורסמו בליקוטים שונים, או נמצאו מפוזרים בספרי פיוטים רבים. כמה מהם הוצאו עוד במרוקו בדפוס ואף בכתבי יד עתיקים, בהוצאות שונות ותחת שמות שונים.

במלים הפשוטות הרווית הרגשות גנוזה תמצית חייהם הדתיים ושאיפותיהם של יהודי ארץ זו. ככל שנדרים נמצא תופעה זו חדורה עמקות ואמונה עזות ביותר, וסביר להניח שכך הוא בגלל המרחק הרב, המוחלט כמעט מכל סביבה תומכת.

ידיעות מועטות הגיעו לעתים רחוקות, והיו מקוטעות ובלתי מהימנות לגמרי. במקום לאבד פרטים, נוספו להם פרטים, וכל ידיעה כיוון שהגיעה, הגיעה מוגזמת ומעוותת, כי כל מבקר או שליח רצה ליצור רושם של בעל בשורות.

זכור לי היטב כי פעמים רבות באו אנשים שונים, אשר כינסו את בני הקהילה בבית הכנסת, ובפיהם תאריכים מדוייקים על בוא המשיח. נוכל על נקלה לדמות את ההרגשה בשמוע הציבור שמועות אלו, ויוקל עלינו להבין מעתה את תוכן הפיוטים בחלק זה.

אין בשירה זו כל התעמקות מיוחדת וניסוחה קליל ושווה לכל נפש, וכאשר קצרה לשון היוצר מלבטא, צפנו מלות שירתו מין ערבוביה של כמיהות ותמיהות, ובין שורותיהם בולטות הערגות הגדולות שנתייסדו על דברי הנביאים.

זאת ועוד, היהודי שמר מכל משמר על שלמות משפחתו, ועל כן הרבה הלטיף לה מוסר למען המשך קיומה, טהרתה ואחדותה. כל המסורות והמורשות הודגשו היטב, פן חלילה ייטמאו וייטמעו בהשפעות האמונות והמנהגים של בני השבטים המוסלמיים.

וראה איזה פלא, הדת היהודית עמוקת השורשים הכריעה את הכף דווקא מתוקף יציאתה מסגירותה וויתורה על חומרתה. סגולתה המופלאה, המקורית והמתמדת של כל קהילה ביהדות מרוקו נבעה מרמת המוסר ועבותות האהבה בתוך המשפחה פנימה, ובין משפחה למשפחה.

המוסר היה חוק למו, ונר לרגליו שלאורו התהלכו כל בית ישראל בניבת גלותם, והוא המוסר המתמצה בפסוק : " הגיד לך אדם, מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלהיך " ( מיכה, ו, ח )

ואילו ביחסים בין אדם לחברו, וליתא ביטחון גם בין היהודי לבין שכנו המוסלמי, בעליה של הארץ ומושלה, נהגו רוב היהודים בהקפדה יתרה ובמידת ההגינות עד כמה שהיצר מאפשר. למען האמת, ההגינות ההכרחית הזאת אף נמנעה מהמוסלמי, שכן ידוע כי היהודי חרג לא פעם מהמקובל, ולא אחת סבב בעורמה זמשא ומתן שלו, מתוקף היותו מומחה בסחר, סמקל וממכר, וידענותו העולה על זו של המוסלמי המצוי, נוצלה לרעה ולרוע המזל בשותפות שניהם.

אולם היהודי ידע בכל מקרה לשים סייג על פי הכתוב : " בארבעה דברים העולם מתיישב, מתוך צדקה, ומתוך הדין, ומתוך האמת, ומתוך השלום " ( תנא דבי אליהו רבה טו )

נוכח עיקרון זה של שמירת יסודותיו, לבל יתגלה בהם סדק ויקועקעו חלילה, נצרה גלות מרוקו את עצמה מכל השפעהדתית זרה, , והדברים הובעו בשירי השבח והתודה ובשירת האמונה להופעת המשיח.

" המלך המשיח " היא הדמות המרכזית הנערצה, ויהדות מרוקו הגתה בו יום ולילה, ציפתה למושיע שיבוא ויגאל מסבלותם את כלל ישראל באשר הם שם. הייתה זו שאיפה איתנה ומובעת תמיד, והיא לא נשכחה ולא הוזנחה אפילו לרגע קטן במשך מאות בשנים.

הנביאים הם הם שקדמו לצייר את נפלאות היום ההוא בו יופיע משיח צדקנו, ועמו יקום לעם ישראל ולאנושות כולה עולם חדש ושונה, ויבובא יום אחרית הימים, יום שלום עולמים, יום ה', ולעם ישראל יביא קיבוץ גלויות מכל כנפות הארץ ושלום אין קץ, וישב על כסא דוד ויכון שלטון ממלכתו בחסד במשפט בצדק וברחמים.

המלך המשיח יגאל את שארית הפליטה, ובהיותו מצטיין בכל המעלות הטובות והטהורות הזכות והתרומיות, יביא על כולנו אך שלום ואושר. הוא יחלץ את עמו מכל צרה ועקתה, ובטל שעבוד מלכויות, ישמיד את ממלכות השיטנה והרשע, ובימיו תוושע חהודה וישראל ישכון לבטח.

וכדי לקרב יום זב, עשתה היהודת הדתית והמסורתית, ואף דלת העם, כל מאמץ כדי לשמור על הגחלת, בתפילה בזמרה וברוממות הנפש. היא הקפידה על רמת המוסר, נקיון כפיים ושמירת המצוות, במלחמתה נגד כל הידרדרות מוסרית

ומדי קרות לה פורענות, שוב נשאה יהדות מרוקו את עיניה לימים טובים יותר כי יבואו, אחרי מערבולות השעה ואחרי זמני השפל, ורק מכוח התקווה שבלב יכלה יהדות זו לשאת עוד ועוד באהבה את העוני וסבלות הצרות הרעות.

יהודת מרוקו הייתה בבחינת אותה כבשה קטנה העמדת בין שבעם זאבים, וניצלה משיניהם בשל חוסנה הדתי ואמונתה האיתנה בבוא יום הגאולה. מבַשרו של המשיח יהיה כמובן אליהו הנביא הזכור לטוב ככתוב : " מא נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלהיך " ( ישעיה נב, ז )

על כן היה ונשאר אליהו הנביא, הדמות החביבה ביותר, דמות נעלה וקדושה, מחולל פלאים ומיטב עם הנדכאים. האם היהודיה במרוקו הייתה מזכירה ועדיין מעלה את שמו על שפתיה בכבוד ובהערצה, ברוב בכרות, בהתעטף תינוקה הרך או בתתו חיוך שובה לב, כל שכן בהיותה או בהיות אחד מבני משפחתה רתוק למיטת חוליו.

או אז הייתה נושאת כפות ידיה השמימה, מתפללת ומתחננת, מבקשת מהמלאך רפאל ומפצירה באליהו הנביא כי יתגלה במהרה וימציא רפואה שלמה לכל דווי במהרה בימינו.

החל בלידה בן זכר ועד לאחר טכס ברית המילה, מעור כסאו המיוחד של אליהו הנביא יראת כבוד בבית היולדת, כבו שלמעלה מכוח המילים להסבירו, ואולי גם למעלה מן ההשגה הוא.

 הכיסא נשאר עטוף במקומו בשטיחים ובמרבדים יקרי ערך, עד אשר נולד בן זכר לאשה אחרת, או אז כסא אליהו הנביא מועבר ליולדת החדשה לביתה

למדנים מופלגים מסתגפים בעיניים קשים, ונוהגים מעשי חסידות על מנת לזכות בהתגלותו אליהן סמוי מכל רואה, כשי שילמדם ויתרץ כל הקושיות, ויגלה עיניהם לראות ולהבין רזים גדולים ונוראים.

בליל הסדר פסח מופנות עיני המבוגרים ובעיקר הילדים, לעבר כוסו המיוחדת של אליהו הנביא, אין קץ לשאלות ולתיאורים מסביב לדמותו.

במוצאי זבת קודש, בעת ההבדלה, מצפים ומקווים לביקורו, כדי ליטול חבל בברכות ההבדלה והפיוטים והזמירות של מוצאי שבת, ומזמרים פזמונים לכבודו, ניכרת ההתרגשות בשירים אלה ובנעימותיהם.

בחלק זה של ספרנו נפגוש פיוטים וזמירות רבים לכבודו, ורבים אחרים שמוזכר בהם שמו כמבשר וכמושיע. כל יהודי איש דת ומסורת, אמר ואומר בגיל ובשמחה את דברי הזמר המופיע בסדר מוצאי שבת, ואשר מחברו אינו ידוע, ובין היתר שזור בו שמו של אליהו הנביא לאמור : " מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל, בואו נא עם הגואל, קומו בחצי הלילה. יבורך הבית הזה, מפי נביא וגם חוזה, כי כן יצווה אלוהינו זה, לשמרו יומם ולילה "

זמר נפלא וארוך זה מבטא משאלת לב היהודי במרוקו לשבוע טוב חדש עם הרבה ברכה והצלחה, ובתיו באו לבקש מעורבותו של אליהו הנביא. הם הוקירוהו ומוקירים אותו לאין גבול ושיעור, האמינו המאמינים באמונה שלמה כי הוא מבשר הגאולה.

בחלק זה עוד שירי שבח לאל, על פלאי בריאתו וכחו הרב והבלעדי להעשיר ולרושש, להשפילו ולרומם, לבנות ולהרוס, ועניינם תורת הפרט לאל הגדול שוכן שחקים, אשר ברוב תבונתו ובמאמרו מקיים נפש כל חי, ואין גבול לשפעו ולממשלו בכל העולמות שברא.

בזירים אלה מודגש בטחונו של איש המגרב היהודי, באל הנורא הטוב והמיטיב ובעוצמתו עד אין חקר. יש ביניהם שירים המרבים בשבח הצדיקים, אשר בני מרוקו ביקשו שישתדלו למענם בתוקף טוהרם ובזכות מעשיהם, לצען יבקשו רחמים בכוח תפילתם להעביר גזירות רעות, והביא עלינו טובות ונחמות רבות.

החריזה מוסיפה גם כאן תוקף וריגוש יצר להבעת הכיסופים העזים להצלה, ולבוא אליהו המבשר אותה כדבר הנביא : " ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם " ( ישעיה לה , י )

מקנס ירושלים דמרוקו- יצחק טולידאנו

מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל בכהר״ר יוסף ז״ל מחכמי מקנאס ונתבש״ם ליל ששי בשבת ט׳ בתמוז שנת תעק״ט ובספר ״קול יעקב״ למוהר״י בירדוגו יש שם קינה לפטירתו.

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל הראשון חי במאה הרביעי והיה רומ״ץ במקנאס והוא בנו של מו״ה דניאל זצ״ל ממגורשי קאסטיליא.

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל במו״ה חביב זצ״ל חי במאה החמישית ונתבש״מ לפני שנת תמ״ב כדמוכח בשו״ת משפט וצב״י סי׳ שנ״ד, ומצאתי בב״י עתיק יומין מספר דרושים כת״י להרה״ג מו״ה חיים הנז׳ כתוב בזה״ל נמ״ק בכת״י הרה״ג כמוהר״ר, חביב טולידאנו בנו של הרה״ג הנז׳ שהרב כמוהר״ר דניאל טולידאנו זצ״ל והרב כמוהר״ר חיים ז״ל אחי כמוהר״ר משה טולידאנו בנו של כמוהרח״ט הי״ו מגירושי קאסטילייא ונתיישבו כאן במקנאס בשנת תכ״ה לפ״ק ובהקדמת מלאכת הקודש ד״ח כותב בזה״ל ועד הנה לא פסקה תורה מאבותינו של החיים והמתים ואם אמרתי אספרה ובו׳ ואבינו הזקן אב בחכמה ובשנים ה״ה הדי״ם כמוהר״ר חיים טולידאני זצוקלה״ה לא היה כמוהו בכל הארץ למן היום הוסרה ועד עתה ויגדל שלשה בנים וכו' הרב הנז' חיבר פסקי דינים, ועיין בשו״ת זכות אבות דף נ״ב, ויש בידי ששים דרושים נחמדים ואיזה פסקי דינים ובסוף הספר כתוב בכת״י עתיק בזה״ל, זה הספר כת״י הרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו זצוקלה״ה בכהר״ר חביב זלה״ה עוד שם בהז״ל כת״י מר קשישא מו״ז הרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו הראשון, אד״ם בכהר״ר חביב, אבל לא ידעתי אם מחבר הספר הוא מו״ה חיים הנז' או כ״א מועתק מכת״י ומחברו חכם אחר ובדרוש פרשת אלה הדברים מצאתי כתוב זה הענין שמעתי ממוהר״ר יונה בן אספלט נר״ו לא ידעתי החכם הנז' אם הוא מן המערב או מאיזה עיר אחרת: דרך אגב יש להעיר על החוקר מו״ה יעקב משה טולידאנו נ״י רבה של תל־אביב שכתב בספרו ״נר המערב״ שהרב הנז' חיבר ספר שערי חכמה, הנז' נמצא אתי באוצר ספרי בכת״י עתיק והוא בת״י מוהרח״ט הנז' וחסר השער ויש בו הקדמת המחבר ואת שם המחבר לא נזכר שם בשום מקום ותוכן הספר הוא דרושים והנהגות ומוסר ויש בו ח״י שערים, שער החקירה. שער האהבה, שער הענוה, שער היראה, שער התורה, שער גמילות חסדים, שער הדין, שער האמת, שער השלום, שער העליון שער הדולק, שער הבכורות, שער המים, שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר, שער העבודה, ובגמר הספר כתב בזה״ל כתבתיו והעתקתיו.

"אני הצעיר למשפחתי ולבית אבי, הצעיר ע״ה ב״ה חביב בן לאדוני אבי כהר״ר חיים טולידאנו פה העיר מקנאסא, וסיימתיו היום יום ו׳ כ״ח בסיון שנת ותג׳׳ל נפשך לפ״ק, יזכיני אל העליון גדול ונורא, שמו לעסוק בתורתו ויראתו ויקויים בי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו' אכי״ר, ובסוף הספר איזה חידושים ודרושים נפרדים קרוב שהם ממהר״ח הנז׳ ובתחילת דרוש כתוב בזה״ל דרוש לשה״ג משגת ותג״ל הארץ, וקרוב אצלי שהחיבור הנז׳ הוא לחכם אשכנזי שבתחילת שער הקרבן כתב והנה בעברי דרך ק״ק ברייסק דלייטא אמ״ל הרה״ג מו״ה משה וכו' שגם אבי אמו המאור הגדול מוהר״ר העשיל ז״ל אמר כן ונהנתי מאד שהייתי בר מזליה בדבר זה, עוד בשער הנז' כ׳ ושמעתי טעם נכון מהרה״ג המופלא מו״ה יצחק הר״ו אב״ד ור״מ דק״ק פוזנא יצ״ו וכו' ואם מחבר הספר הוא מהרח״ט הנז' מי הוליכו לערי רוסיא, זה דבר שלא יעלה על הדעת שמעולם לא הלך שום מערבי לערי רוסיא ואשכנז כי אנחנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב ובפרט בימים הקודמים שכל הדרכים בחזקת סכנה, ונתלויתי עם החוקר מו״ה הרב יעקב משה טולידאנו נ״י ושאלתי את פיו מנין לו שמחבר ספר שערי חכמה הוא מהרח״ט והראיתי לו הספר והשיב לי שטעות בידו וסדר הדברים כי בהיותו עוסק לחבר ספר ״נר המערב״ שלח מכתב להחו״ן כה״ר מכלוף שלוש נ״י שהיה בזמן הגד כתבתיו והעתקתיו חשב שהוא חיברו וכתב לו זה והוא לא ראה בעיניו כ״א מפי הכתב, ובדף רל״ט ע״ב כתב מהר״ח הנז' חידוש אחד וכתב שמעתיו מפי החכם בה״ר משה טארדיולא שליח ירושלים.

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל השלישי הוא אחד מארבעה שהוליד הרב מו״ה משה טולידאנו זצ״ל, הוא נולד בחצי המאה החמישית ונתבש״מ במגפה שנת תק״ט אחר חודש סיון כי ראיתי פס״ד משנת תק״ט בשלהי חודש סיון וחתום בו החכם הנז', ובהקדמת ספר מלאכת הקודש, ד׳ ה׳ ע״א כתב וז״ל מו״ר הדו״מ כמוהר״ר חיים טולידאנו קרוב לנו האיש, ויעש לו ארבע טורי אבן, על ש״ע ועץ החיים ועץ הדעת על הש״ס (אני הכותב יש אתי העתקה מכ״י מו״ה חיים ב״ר יוסף על מסכתות אלו״ ברכות, שבועות, שבת מכות, סוטה, מגילה, מ״ק, זבחים, וקונטריס אחרון לכתובות ר״ה, עירובין, סוכה, ועוד יש ממנו מסכתות אחרים שאינם איתי). אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבינו את התורה בוז יבוזו לו שש שנים וכו', ואח״כ הוחל הנגף לתפ״ץ ונשב אהלי קדר ארבעה חודשים ובתוך כך נתבש״מ רב וכו' ואחזק בבגדי ואקרעם על עם ד׳ ועל מו״ז שהיה שקול כנגד כולם ע"כ, עוד חיבר שו״ת הנקראים פסקי מהרח״ט, אני ראיתים במקנאס והמה כרך גדול ויש בו מפתחות מסודרים סדר נכון וקרא אותם בשם מבוא העיר, מזה נראה שהרב קרא את שם ספרו באיזה שם שנזכר בו מלת עיר, עוד לו קונטריס לשון לימודים ופירוש על רש״י עה״ת ונזכר באפיריון להחוקר ר׳ יעקב משה סולידאנו נר״ו, ואני הכותב יש אתי ספר כ״י וקרא את שמו ספר ״פני מלך חיים״ והוא ספר קטן נמוקים על טור יו״ד ואה״ע וקצת מטור חושן משפט, מה שנמצא כתוב בקצת עלים בגליון אספם מו״ה חיים ב״ר יוסף ועשאם בספר לבדו, הרב הנז' נזכר בשו״ת משפט וצב״י רמ״ג רמ״ד קט״ו, ונזכר בזכות אבות סי׳ ל״ח, ובשו״ת מוצב״י ח״ב סי׳ קס״א כתב שם הרב מוהר״מ בירדוגו זצ״ל פס״ד מהאחים מו״ה חיים הנז׳ ומו״ה יעקב אחיו ז״ל וכתב בזה״ל והעתקתיו יען בעוונותי נשלל ממני ספר תש״ו הרב הנז׳ ביום ההפיכה במקנאסא בחודש אב התפ״ח. ודרך אגב ארשום בכאן מ״ש בהקדמת ספר ״פני מלך חיים״ הנז', ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק חרה אף ה׳ בנו והתנתקנו מן העיר וטילטלנו הזמן טלטלה גבר, ובאנו עד משב״ר, והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עוונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע״י הצר הצורר שנכנסה בולשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתינו, וקצת מספרי הרב ז״ל קנו אותם ב״ב מידי השוללים הרשעים. והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם ונתנו כתף סוררת וע״י ריבוי הפצרות נתנום לי בתורת שאלה לזמן כדי להעתיקם, והם קונטריס זה וכו'.

חביב אבגי- אבני זכרון לקהילת מראקש-תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.

תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.

פתח דבר

פועלם ועמלם של רבים מחכמי מראכש יישאר תעלומה, הרבה עמל ויגע נדרש להגיע למעט מהמעט שניתן עדיין להציל, ועדיין יהיה רב הנסתר על הגלוי. חכמי מראכש כמו חכמי ישראל במדינות מוסלמיות וביתר ארצות הפזורה היהודית, היו החלוץ ההולך לפני המחנה, אשר שימש כתריס בפני הפורענות לאורך הגולה. עולמם לא הצטמצם לארבע אמות של הלכה בלבד, הם היו מעורים בכל ענייני הקהילה כקטון כגדול. צאן מרעיתם השליך עליהם את יהבם, ואחריהם הם הלכו באש ובמים פשוטו כמשמעו. רבים מהם עלו על למוקד, נטבחו והוטבעו המצולות. הגיעו לידינו מעט מהווי חייהם ומאבקם המתמיד בגולה, לחיות ולמות כיהודים.

"על פי התורה אשר יורוך" – דברים, יז פסוק יא.

משפחות החכמים המיוחסות במרוקו הצטיינו בהעברת הרבנות מאב לבן בשררה ובירושה, שררת משרתי הקודש התקבלה במובנה הרחב ביותר, היא כללה מורה הוראה, חזנים, מוהלים, שוחטים, ראשי ישיבות. תופעה זו מצויה גם בהנהגה החילונית כמו נגידים ופרנסי קהילה.

בתוך הפסיפס הגדול הזה של העולם היהודי בכלל ובמרוקו בפרט, לא נפקד מקומה של העיר מראקש, ושמה נישא בגאון כעיר תורה ויראה, תלמוד והלכה דרוש והגות, שירה וחכמת הקבלה. גם למראקש הגיעו מגורשי ספרד, צאצאיהם של אנשי שם מתקופת תור הזהב. בהם שמות משפחה מהמפורסמות כמו : בנבנישתי, דלויה, קורקוס, נחמיאס, אבן חיים, שושנה, פינטו, אבן עטר, אבן דנאן, ועוד….אשר באו וחברו לחבריהם התושבים ישבו במקום מקדמת דינא, כמו : בן יששכר, בן תאבו, בן עילי, בר ישמעאל, בן ג'יאן, בן גליל ועוד, זכר כולם לברכה.

היה בי הרבה מן ההעזה להעלות על הנייר מעט מקורות ופועלם, טרם יהיה מאוחר. מראש, חשבתי לכתוב כמה חוויות נעורי לילדי שנולדו בארץ, בבחינה דע מאין באת. אולם מעשה שהיה, הסית אותי לכיוונים רחבים יותר, וכמאמר חז"ל "לא לאדם דרכו".

במפגש אקראי בניו יורק, שהיה לי עם אחד מיוצאי העיר מראקש החי שם, הוא ביקש ממני לטפל בהעלאת עצמות סבו רבי משה הרוש ז"ל. מפגש זה היה ביום שמחת תורה, עם איש שלא הכרתי קודם, הותיר בי רושם עז והחזיר אותי לזיכרונות הילדות בעיר מראקש. כי את רבי משה הרוש הכרתי, היה מוכר בעיר כתלמיד חכם ואיש רב פעלים. זכרתי אותו עומד בפתח בית הכנסת, בוקר וערב ממול לבית שלנו, ומדרבן צעירים לבוא להתפלל. ובסיום התפילה שם ידו הטהור על ראשי הצעירים, לברכם באהבה. האיש אותו פגשתי לא הפסיק להאיץ בי לקיים את בקשתו, וכל מה שיכולתי לומר לו, אשתדל ואנסה לעשות זאת בשמחה. זכותו של רבי משה עמדה לי להוציא הדבר לפועל, וכעבור שנה, זכו עצמותיו להיטמן ברגבי אדמת הקודש בהר המנוחות בירושלים. מעשה זה הוביל אותי בחזרה לעיר בה נולדתי, אחר היעדרות שלמעלה מארבעים שנה !.

הביקור שלי בבית העלמים במראקש, היה מזעזע ומכאיב מהעזובה השוררת במקום, חורים עמוקים נפערו בקברים עתיקים, "אבני זיכרון" שהיו מעל למצבות מתגלגלים בין הקברים. המצלמה והטייפ שהיו אתי נכנסו לפעולה, והתמסרתי לעבודת ההנצחה בין הקברים. לא חשתי רעב ולא צמא רק רצון להספיק עוד ועוד. את היבול טענתי בחזרה לארץ, והתחלתי לשחזר את הדברים ולהעלותם על הכתב. כמובן תוך כדי השחזור ולימוד החומר התעוררו שאלות, אשר לשם בירורן נסחפתי למאמץ האדיר של שלושת המסעות שערכתי, לחזור ולבדוק הדברים שוב ושוב במשך שלוש שנים. כל שנה חזרתי לבלות את חופשת הקיץ במראקש הלוהטת, לשוב ולהתעדכן כמה שיותר. למרות הכל עדיין רב הנסתר, המלאכה רק החלה, ומי יתן ויבואו עוד אחרים שישלימו אותה.

חילול הקברים ומחיקתם, ושינויים קוסמטיים בשביל התיירים.

מה שקורה היום בבית העלמין במראקש, ניתן להגדיר כקטסטרופה הנובעת מהזנחה של שנים. מבקרים מבני העיר מתקשים למצוא קברי יקיריהם, בגלל הרס הקברים מצד דיירי המללאח המוסלמים, ועקירת אמצעי זיהוי סיטוני מעל המצבות.בשנים האחרונות עקב חידוש היתרי כניסה ליהודי מרוקו שעלו לארץ רבה הביקורת מצד המבקרים כלפי וועד הקהילה במראקש, על ההזנחה בבית הקברות בגובלת בפשע מצד ראשי הקהילה, בין הזועקים מרה לפני מר הנרי קדוש ז"ל ראש הקהילה בשנת תשמ"ז היה רבי משה עמאר נר"ו, בביקור שערך בראש משלחת מטעם משרד הדתות ואורות המערב, ולא נח ולא שקט עד שקיבל הבטחה מפורשת שבית העלצין יטופל. דחף זה גרם להתעוררות של עשייה מבוהלת, בשיקום בית העלמין ובשיפוצו. אך ועד הקהילה מסר העבודה לאנשים שהבורות שלהם בעניין, גובלת בשערורייה. בעבודתם הם גרמו לחיסול קברים עתיקים ומחיקתם מעל פני הקרקע, ובערמות אשפת השיפוץ, זרוקים חתיכות שיש ששימשו ציון לקברים שנמחקו, או מתגלגלים בין הקברים. והם לפי שעה מהוות גלעד לאנשים וחכמים, שחיו ופעלו בעיר במרוצת הדורות "כאן נח נפשיה …החכם השלם והכולל, האיש היקר, הגמו"ן, העלוב שנהרג על קידוש ה', ועוד! ערמה ענקית של לבני חימר שנלקחה מקברים שהיו ואינם עוד, אספו אותה לחלק נידח בבית העלמין, והיא משמשת מאגר בלתי נדלה של חומר בניה, לבדק בית לדיירים החדשים – המוסלמים – של המללאח. בשעות אחר הצהרים מגיעות עגלות רתומות לחמורים, ואלו מעמיסים באין מפריע את הנחוץ להם. מי יודע כמה לוחות ציון כאלה שציינתי לעיל מצאו דרכם למטרות שאיני מסוגל להעלות על הנייר !.

זהו תיאור מתומצת ביותר ממה שראו עיני, הלב דואב וכואב למראה של מציאות נוראה זו. חיפשתי את האחראים לשערורייה ולצערי לא מצאתי. יהודי בן העיר מראקש הגר כיום בקנדה, השאיר עשרת אלפים דולר תרומה לקופת הקהילה למטרה זו. אולם הם הוציאו את הכסף לשיפוץ בית הכנסת היחידי שנמצא כיום במללאח, שאפילו בשבת לא מצליחים לקיים שם מניין. הנזק שבעשייה שלהם רב מהתועלת, אפוה שהם נגעו, גרמו השחתה בלי כוונת זדון. די לראות בצילומים ישנים של אתרי קבורה עתיקים של צדיקים ואנשי מעשה, שהיו קיימים לפני ששיפצו אותם, ולראות מה עוללו לקברים.  על קברו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות, הייתה שם מצבה מרשימה בצביונה המיוחד, היא עמדה במקומה עשרות ואולי מאות בשנים, על גבה היה לוח שיש מרשים המתאר את גדולתו של הצדיק. המשפצים עקרו הכל !במקומה, שמו שיש לבן חלק של מטבח, ותלו שלט פח על הקיר המציין שמו של הצדיק.

קברו של רבי חנניה הכהן זצ"ל, בעבר היה בתוך חדר גדול שעשרות רבות של בני אדם היו מצטופפים בתוכו. בעבר שימש מקום סגולה ותקווה לאלפי חולים שהרופאים התייאשו מהם, הם באו והתיישבו שם בתפילה ובבכייה בזכות הצדיק, ורבים נושעו.

זה היה כותל הדמעות הראשון של הרב המלומד בנסים, לבאים לבקש מזור למחלתם, הכניסה לחדר הייתה ללא מדרגה. כיום עולים עם חמש מדרגות..איך עשו ולמה ? כל המצבות שמשפצים כיום, השיפוץ נעשה על ידי עובדים מקומיים בהפסקות זמן, וללא הקפדה על אופי המצבה והציון שהיה עליה.

בהרבה מקרים כיסו את לוח הציון בטיח, כי לא היה מי שיפקח ! בעיקר שהמראה החיצוני יעשה רושם. להציב יד ושם לאותם קדושים הטמונים בבית העולמים, אמרתי להנציח את שמותם בכתובים.

שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו  משה גבאי-הצייר והעורך

שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו

 משה גבאי-הצייר והעורך

ישראל 1988

מבוא

" והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום (ירמיה י"ז-ח)"

אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.

גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.

אורח החיים הדתי המתואר בציוריו של גבאי הוא בן שני פנים: ההלכה וההווי העממי. ההלכה על כל מרכיביה השונים — חגים ומועדים, ברית מילה ופדיון הבן, בר מצווה וקידושין – שייכת כולה למורשה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל. ההלכה היא חותמה של היהדות הטבוע על דיוקנה של כל קהילה יהודית באשר היא. לפיכך אין בפן ההלכתי הזה דבר שעשוי לייחד את יהדות מרוקו יותר מכל הפזורה היהודית בעולם. הפן המאפיין את צביונה של יהדות מרוקו הוא ההווי העממי הבולט היטב בציוריו של גבאי. בכל תמונה מבצבצים יסודות פולקלוריסטיים שונים המייחדים קהילה יהודית זו. הסבר מפורט על כל יסוד פולקלוריסטי ניתן על ידי הצייר עצמו.

ההווי העממי של יהודי מרוקו אשר נתגבש במשך דורות רבים, מעוגן ברובו במסורת ישראל ובחלקו הוא יונק ממנה. אם נתבונן למשל בתמונה של ליל הסדר נבחין באחד המסובין כשהוא עומד ומגביה את קערת ליל הסדר מעל ראשו של אחר מן המסובין. ובדרך זו הוא יקיף את ראשיהם של כל המסובין. בין הקפה להקפה שרים את הפיסקה ״בבהילו יצאנו ממצרים״ בסלסול רב. מנהג זה אופייני להווי של יהודי מרוקו, ושרשו באחד הסעיפים מהלכות ליל הסדר האומר, שיש להגביה את הקערה לפני פתיחת ההגדה. אך למנהג זה יש גם הסבר מיסטי. לפי הקבלה, עולם האצילות שרוי בליל הסדר במצב תקין והרמוני, הסיבה לכך היא משום שעל ידי עריכת הסדר אנו ״מורידים״ את ״המוחין״ מן הספירות העליונות לספירות התחתונות. וכידוע המוח מקומו בראש. ועל ידי הקפת הראש בקערת ליל הסדר אנו מתכוונים להורדת ״המוחין״. זהו איפוא מנהג בעל כוונה מיסטית.

המימונה מוחזקת בעיני רבים כחג חילוני לכל דבר. ויש אף כאלה שמנסים למצוא את מקורו בתרבות הנכר. או במנהג חולין כל שהוא. אולם ר' דוד סבאג [1950-1870] מביא בספרו מסורת קדומה שלפיה, המימונה הוא חג האמונה. נביא כאן את המסורת כלשונה:

״מודעת זאת בכל ערי המערב־(המג׳רב) אשר תקנו לנו אבות מקדם עליהם השלום. והנה במוצאי חג הפסח אשריכם ישראל עם הקודש. הכל שמחים שקיימו את רצון השם יתברך ומאחר שהמשיח לא בא הרי האמונה קיימת עדיין וכן במוצאי פסח קרא לילה יום אמונה ויאמן העם בכל בתי כנסיות ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים״. (״שאר ירקות״ קזבלנקה תש״ג דף מא׳ ע״ב). ואמנם האוכלוסייה הכפרית באיזור סוס(Sous) הנוטה לשמר מסורות עתיקות חוגגת את המימונה כיום של אמונה בגאולה. (וראה מה שכתבתי בחוברת המימונה שיצאה בשנת תשמ״ח על ידי אגף החינוך מטעם עיריית באר שבע).

חג השבועות נחוג כידוע כחג מתן תורה. יש להניח אם כן שמשחק המים הנהוג אצל יהודי מרוקו בחג זה, יונק מן הדימוי של התורה למים השכיח במקורות הקדומים והמאוחרים כאחד. נביא נוסח אחד של דימוי זה מספרות ־ חז״ל:

״דברי תורה נמשלו כמים. שנאמר: הוי כל צמא לכו למים(ישע׳ נ״ה אי) מרה המים מסוף העולם ועד סופו כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה המים חיים לעולם כך התורה חיים לעולם… מה המים מן השמים כך תורה מן השמים. מה המים בקולי קולות כך התורה בקולי קולות וגו״׳(שיר השירים רבה, פרק א׳).

טקס פדיון הבן נערך באוירה קלילה כמעט פורימית, שבה מערימים הזקנים החכמים על הזוג הצעיר חסר הנסיון. הכהן נוטל את התינוק ומניחו בחיקו תוך העמדת פנים, שכוונתו להתמקח ללא פשרות. האם הצעירה והמבוהלת מניחה על השולחן תיבה מצופה כסף או זהב, ובה כל תכשיטיה היקרים. ובכך היא רומזת על כוונתה לוותר על כל חמודותיה תמורת התינוק. הכהן מפגין הבעה של מורת רוח כרומז, שאין הוא מסתפק בכך. הוא תובע מחיר גבוה יותר. מתרומם מעל מושבו וצועד לעבר הפתח, כמתכוון ליטול עמו את התינוק. הסב עומד בדרכו של הכהן, ומעמיד פנים כאילו מפציר בו לשוב אל מקומו תוך הצהרה, שהוא ישלם את מלוא המחיר. הכהן מתרצה ושב אל מקומו. המוזמנים המכירים את כללי המשחק מוסיפים נופך משלהם לשם הגברת ההנאה. ועם תום הטקס המתנהל באוירה של משתה מתגלה לאם התינוק התמימה, שהכל היה משחק גרידא. והכהן אינו נוטל אפילו את הסכום שנקבע בהלכה. אוירה עליזה זו מראה על נטייה אנושית להפיח חיים בטקס הלכתי יבש. ואין כאן שום חריגה מרוח היהדות. אין כאן אלא יישום הכתוב: ״וחי בהם״. גם המיקוח המתנהל באורח היתולי ניתן למצוא לו סמוכין בהלכה [ראה דבריו של הט״ז, יורה דעה וילנא תרל״ו הלכות פדיון הבן, באר היטב, הערה ו׳).

אכן, אין כמעט יסוד בהווי העממי של יהדות מרוקו שאינו בר זיקה ישירה או עקיפה למסורת ישראל. אלא שבמסגרת מצומצמת זו אין באפשרותנו להרחיב את הדבור על כך, ומה שהחסרנו כאן יכול הקורא להשלים מתוך הסברו של גבאי המלווה כל תמונה.

לאמיתו של דבר, התופעה האופיינית לאורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו היא הענקת מונופול לדת על כל תחומי החיים, לעתים עד כדי טשטוש התחום בין האספקט הדתי לבין מה שעשוי להראות לפי תפיסתנו כיום כפן חילוני של החיים. כשפייטן מחבר שיר חשק אירוטי המביע רגשות אנושיים כנים, הרי הדמות החשוקה בשיר עשוייה להיות התורה או ציון. והשיר מושר בבית הכנסת כפיוט דתי לכל דבר. ההשתטחות על קברי הצדיקים מתרחשת באוירה של פיקניק המוני שבה מתערבבים קודש וחול, אך מתוך אמונה שהכל מקיימים כאן מצווה. אפילו הערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו הפכה לחלק בלתי נפרד מיהדותם, ולא רק משום שהיא נכתבת באותיות עבריות, ומתובלת במילים עבריות, אלא משום שנכתבו בה גם ספרי קודש שונים. ולהגה שונה לגמרי מהלהג השגור בפי ערביי מרוקו.

אולם התופעה האופיינית יותר מכל למורשה התרבותית של יהודי מרוקו היא היצירה הפיוטית ולחניה. מסיבות מובנות אין הצייר יכול לתת לתופעה זו ביטוי מלא. וכלי הזמר הבולטים בציוריו של גבאי אינם אלא ביטוי חלקי ליצירה הפיוטית, שאפשר להגדירה, ללא גוזמה, כנשמת המורשה התרבותית של יהודי מרוקו. ואכן אין לך תחום בתרבות יהודי מרוקו שבו שוררת הרמונייה בין קודש לחול כתחום הפיוט והמוסיקה. כל שיר חשס, ויהיה זה אירוטי ככל שיהיה, מקבל גושפנקא דתית, אם הוא מבטא אהבה לתורה או אהבה לציון.

גם הלחנים שמקורם במסורת האנדלוסית יוהדו כולם כמעט במיוחד הלחנים הקדומים, לכל חג נקבעו לחנים משלו. וכך גם לגבי שבתות מיוחדות כשבת זכור, שבת שקלים, שבת הגדול וכד׳. די למשל, בזמזום הלחן של הפיוט: ״לאל אדום וצח״ [לר׳ דוד חסין] ובושמו של חג הפסח נודף מקרוב. (אנטולוגייה מלאה של כל פיוטי החגים, לרבות הבקשות, כלולה בקובץ הידוע ״שיר ידידות״).

ודאי, כל ההווי הזה עשוי להתפרש כהווי, שמאחריו עומדת האידיאולוגייה של קידוש החולין, כפי שבאה לידי ביטוייה המלא בתורת החסידות. אך אין להניח שיש כאן זיקה כל שהיא לתורת החסידות. וזאת מסיבה פשוטה. כל הנאמר כאן על אורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו מתייחס גם לתקופה שקדמה להופעת החסידות. יש הרואים ביהדות מרוקו ״תמימות וטבעיות״. אך זהו כמובן הסבר המשקף הרהורי לב יותר מאשר אמת היסטורית. ובשים לב למובן המונח תמימות בדיאלקט של ימינו עלול להתקבל הרושם שמדובר כאן בצבור נאיבי המערבב תחומין שלא מדעת. מעין שבט אלילי קדום שהתייהד. אמנם יהודים תמימים היו די שכיחים בקרב יהודי מרוקו, כשם שהיו שכיחים בקרב קהילות אחרות, אך מורשה תרבותית זו כפי שתוארה כאן לא היתה נחלת התמימים בלבד אלא גם נחלת המעמד האנטלקטואלי, כגון חוג הפייטנים שהיו משכילים לכל דבר, כפי שמתאשר ממחקרו של פרופי זעפרני, חוג המחברים שעסקו מי בספרות המחשבה ומי בספרות ההלכה וכן חוג תלמידי ישיבה שהיו רובה ומניינה של השכבה הבינונית, לפחות עד ראשית המאה העשרים. האם אפשר לייחס תמימות לכל המעמד האנטלקטואלי הזה?

אכן, המקור שבו יש לחפש את ההשפעה על אורח חייה של יהדות מרוקו הוא התרבות הספרדית. ידוע שיהודי מרוקו רובם ככולם הם צאצאי המגורשים. ולפיכך נכון לראות ביהדות מרוקו את יורשתה הטבעית של יהדות ספרד בתחום הרוחני והתרבותי. אין פלא איפוא, שגם יהודי מרוקו כאבותיהם הספרדים נטו להשכין שלום בין יהדותם לאנושיותם. היהדות לגביהם היא דת החיים שבה יש משקל רב לחווייה, והנטיה לסובלנות ולהרמוניזציה של יסודות שונים היא מסימני ההיכר שלה. משום כך לא צמחה מעולם כתתיות דתית בקרב יהדות מרוקו.

גבאי מעלה בציוריו גם דיוקנים אחדים של אנשי רוח: הדיין, המקובל ותלמיד חכם. על מעמדו היוקרתי של הדיין בקרב יהודי מרוקו, ועל הקריטריונים שעל פיהם נתמנו הדיינים לא נוכל להתייחס במסגרת מצומצמת זו. נציין רק שדיינים אחדים מתקופות שונות בלטו בגדולתם בתורה ובשיעור קומתם כדוגמת ר׳ יהודה בן עטר [מוהריב״ע], ר׳ יעקב אבן צור [יעב״ץ]. ור׳ משה בירדוגו [המשבי״ר], אישים אלה שמשו מופת לכל הדורות והטביעו את חותמם על חיי הקהילה. כתביו של היעב״ץ ושל המשבי״ר משמשים אסמכתא מהימנה לחקר המשפט העברי במרוקו.

ובאשר לקבלה, הרי רבים מן החוקרים נוטים לראות את מרוקו כאחד המרכזים הגדולים של הקבלה. נזכיר רק שהפירוש הראשון לספר הזוהר נכתב ע״י ר׳ שמעון לביא יליד מרוקו [שם החיבור ״כתם פז״] והוא גם מחבר הפיוט ״בר יאחי״. ואחד מגורי האר״י שבחבורו נשתמרה קבלת האר״י בטהרתה היה ר׳ יוסף טובול. חבל דרעא היה מעין קן של מקובלים בעלי חכמת הצירוף. במאה השבע עשרה צומח חוג רחב של מקובלים שבראשו עמדו ר׳ יעקב מרג׳י ור׳ אברהם בן מוסא. מבני החוג הזה ראוי להזכיר מקובל אחד בעל שיעור קומה, הלא הוא ר׳ אברהם אזולאי, אחד מאבותיו של החיד״א הידוע. למעמד מיוחד זכה ספר הזהר בקרב הקהילה היהודית במרוקו. הגו בו לא רק מקובלים היודעים את תורת הנסתר על בורייה, אלא גם אנשי הפשט שלא הבינו בו דבר, קראו בו מתוך חובה דתית. המנהג היה לקרא את כל ספר הזהר לפחות אחת לשנה. ולאחר תום הקריאה עורכים מסיבת סיום, שחלה תמיד ביום ל״ג לעומר.

גבאי מעניק משמעות מיסטית לציוריו באמצעות הסימבוליקה של הגימטריא. וגם תופעה זו ידועה בפולקלור העממי של יהדות מרוקו. השימוש בגימטריא היה מקובל בתחומים שונים. יהודי עולה לקרוא בתורה ומנדב סכום שמספרו כמספר שם הויה, או כמספר אך — (אך טוב לישראל). או כמספר אחר בעל משמעות מיסטית. וכן נוהג בכל תחום.

ולסיום דברינו כאן ראוי לערוך סקירה קצרה בת שורות אחדות על גורלה של מורשה רוחנית ותרבותית זו בזמן האחרון. ידוע שעם חדירת התרבות הצרפתית באמצעות האליאנס החלו להסתמן בקיעים ראשונים בחומתה של יהדות מרוקו. והימים — ראשית המאה הזאת. הלבוש המסרתי הומר בלבוש אירופי, בד בבד החלה גם פריקת עול המצוות, שראשיתה בגילוח הזקן והפיאות, וסופה בביטול לימוד תורה. במרוצת הזמן מופיעות שלוש שכבות בקרב הקהילה. בני האמידים והמיוחסים שהגיעו להישגים בתחום ההשכלה, בני ההמונים שלא זכו לשום הצלחה, פרט לחיקוי זול. ובין אלה שכבה אחרת שבניה ביקשו אף הם לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם האליאנס. אך הללו עמדו בפני כל הפיתויים של הרוח החדשה תוך שמירה קפדנית על יהדותם ותרבותם המיוחדת.

בניגוד למצופה לא חל שום קרע בין השכבות הללו, איש מבין פורקי העול לא הרחיק לכת עד כדי ניתוק מן הקהילה, איש מהם לא העז להתנכר לצביונה הייחודי של הקהילה, או להטיח דברי כפירה בכל מה שנכלל במורשתה הרוחנית והתרבותית. וכך הוסיפה הקהילה לנהל את אורח חייה מתוך הרמונייה מלאה חרף הפרצות שבקעו בחומתה. יתרה מזו, המורשה הזאת הוסיפה לחיות ולהתקיים גם בארצות שמעבר לים, כגון צרפת וקנדה שאליהם הגרו יהודים ממרוקו.

המקום היחיד שבו כבה אורה של הקהילה המרוקנית לתקופה מסוימת הוא כאן בארץ. כל מה שנכלל במורשה הרוחנית והתרבותית של יהודי מרוקו חדל להתקיים בפועל. הצעירים, בעיקר אלה שנקלטו בקבוצים ובמוסדות אחרים התפרקו ממנו כליל. האחרים, אלה שלא יכלו להשלים עם חדלונה של מורשתם נשאו אותה בנפשם חיה ותוססת. בעשור האחרון חלה התעוררות כללית של שיבה למקורות בקרב כל העדות, לרבות יוצאי מרוקו. והללו בסיוע של משרד החינוך והתרבות ומוסדות אחרים החלו לדלות את מה שהיה חבוי בנבכי הנפש ולהציגו כמורשה רוחנית ותרבותית הראוייה להשתלב ברוח ובתרבות של עם ישראל. פעילות זו היא עדיין בראשית דרכה ומתבצעת בדרכים שונות, מהן נאותות ומועילות ומהן חסרות תועלת. ציוריו של גבאי הם מן הדרכים הנאותות והמועילות להחיאת מורשה רוחנית ותרבותית זו. משום שהוא מציג אותה במיהמנות רבה על אורותיה וצלליה, ועל כך הוא ראוי לברכת יישר כוח.

ד״ר דן מנור החוג למורשת יהדות המזרח אוניברסיטת בן־גוריון בנגב

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031