ארכיון יומי: 5 בספטמבר 2018


הרב קלמנוביץ קובע את גבולות החינוך הדתי במרוקו-יעקב לופו

הרב קלמנוביץ קובע את גבולות החינוך הדתי במרוקו

הרב קלמנוביץ הגיע למרוקו ונפגש עם הנהלת הקהילה שהיתה שותפה בהנהלת תלמוד תורה. הרב הציג תוכנית כוללת אשר היתה אמורה להנחות את תוכנית הלימודים בכל מוסדות החינוך היהודי במרוקו. עתה נוצר קרע בין התומכים בהצעתו לבין המתנגדים לה. הרב קרא לכל אחד מהנציגים לפגישה נפרדת בארבע עיניים והפעיל עליהם את סמכותו כדי להשיג את הסכמתם לעמדותיו. לבסוף נוסח מעין סיכום המציג את עמדות ״אוצר התורה״ במרוקו בנושא לימוד התורה והחינוך הדתי. המסמך נקרא ״הממורנדום של ה־31 במאי״ והוא מכיל שש נקודות, שהחשובות בהן: שלימודי החול לא יתחילו לפני גיל שמונה, ובניין תלמוד תורה יועמד לרשות ״אוצר התורה״ לפעילות שתתקיים לאחר שעות הלימודים.

במהלך כל הדיונים הללו אנשי ״אליאנס״ לא הוזמנו ולא נכחו, ומחוגי הממשלה נמסר על אי שביעות רצון מ״ביקור הרב האמריקאי״ שמתערב בפוליטיקה המקומית. למרות חילוקי הדעות השיג הרב קלמנוביץ הסכם לשיתוף פעולה עם ״אליאנס״ תוך ויתורים בנקודות מסוימות שאפשרו את המשך ה״קוהביטציה״ (השכנות והשותפות) ביניהם. על פי עדותו של סטנלי אברמוביץ, ויתר הרב קלמנוביץ בנקודות רבות שנציגיו התעקשו עליהן לפני הגעתו.116

ברור היה לכולם שהרב קלמנוביץ הוא הסמכות הדתית העליונה והוא הקובע את גבולות הוויתורים. וכך, הרב האשכנזי מאמריקה הוא זה שקבע את גבולות ה״יידישקייט״ במאבק של ״אוצר התורה״ מול ״אליאנס״ במרוקו.

בהמשך סיורו ביקר הרב קלמנוביץ בקהילות מארקש, מוגדור, מקנאס, פאז, וצפרו. בכל מקום נוכח שאין לתלמידים שום אפשרות ללמוד לימודי המשך מסורתיים. על פי תמונה זו חשש כי במוקדם או במאוחר תלמידי ״אוצר התורה״ ״יפלו ברשתה״ של ״אליאנס״ ויאבדו את ה״יידישקייט״ שרכשו בתלמודי תורה. לכן פעל בכל הערים ליצירת מוסדות לימוד דומים לתלמוד תורה של קזבלנקה, דהיינו, רק לאחר גיל שמונה הנער עובר ללמוד במסגרת של חצי יום לימודי קודש וחצי יום לימודי חול. הרב קלמנוביץ הגדיר את הרציונל שמאחורי קביעה זו: ״לאליאנס יש 28 אלף ילדים, הם יכולים לאפשר לנו להציל אחדים בכל עיר״.

מודרך על ידי תפיסת עולם זו ניסה הרב לחתום על הסכמים בכל עיר ועיירת שדה להקמת מסגרות לימוד במתכונת האמורה. ואמנם שש קהילות חתמו עמו על הסכמים. לדעת הג׳ויינט, הסכמים אלו היו חסרי משמעות כיוון שלא היה להם כיסוי תקציבי, והוא לא היה מוכן לממן מערכות לימוד נפרדות – חילונית ודתית – כשניתן היה לקבל את השירות הזה חינם מ״אליאנס״. בכל ערי השדה הבטיח הרב קלמנוביץ העלאות שכר לרבנים ולמלמדים ב״אוצר התורה״, כדי לקדם את מעמדם ולהפיח בהם רוח לחימה. הוא התנגד לתוכנית הג׳ויינט לסגור את ה״חדרים״ בערי השדה, כמו בקזבלנקה, כיוון שלטענתו מרוקו היתה ״מלאה בתורה״ ועתה עם סגירת ה״חדרים״ היא מתרוקנת מתורה, ומשום כך מכריחים ילדים יהודים ללמוד ב״אליאנס״. כדי להקל על פעילותו הציבורית הוא הקים בפאריז ועדה שתפקח על הנעשה במרוקו והודיע על כך לג׳ויינט. הרב קיווה שוועדה המורכבת מיהודים צרפתים תמנע את הבעיות שהוא נתקל בהן כאזרח אמריקאי המתערב בענייניה הפנימיים של מרוקו.

הערת המחבר: הרב קלמנוביץ היה מקפיד עד לפרטי פרטים גם בהדרכה של הסגל החינוכי. במכתב שנשלח לגננת בתלמוד תורה בקזבלנקה הוא מכתיב לה את ״ברכת מודה אני לפניך״ באותיות ופונטיקה צרפתית, ומחייב אותה לשנן זאת יחד עם התלמידים בכל בוקר. ארכיב ״אליאנס״, מרוקו, תיק 62. מכתב קלמנוביץ לגב׳ קונקי 14.5.53.

הרב קלמנוביץ מינה מטעמו שני נציגים, מר רייכמן והרב לוי והטיל עליהם להמשיך את פועלו ולהשגיח על מילוי ההסכמים שהשיג במרוקו. הנציגים שבחר הועדפו על פני אנשים בעלי רקע חינוכי ופדגוגי פורמלי, כיוון שהרב היה בטוח באדיקותם הדתית. הג׳ויינט התנגד לתפיסתו החינוכית ולנציגים שבחר, מפני שלא רצה להפקיד מיליוני פרנקים בידי נציגים שאינם אנשי חינוך אלא נאמניו הדתיים של הרב קלמנוביץ. סטנלי אברמוביץ כתב על כך: ״יהיו לנו בקזבלנקה את מר לסרי, מר מונסנגו, מר רייכמן, והרב לוי אחראים על תקציב חינוך בסך 36 מיליון פר״צ ואף אחד מהאדונים האלו לא מתיימר להיות איש חינוך״.

מייד עם תום הסיור במרוקו שם הרב קלמנוביץ את פעמיו לפאריז והציג את דרישותיו בפני מנהיגי ״אליאנס״. בפגישה שנערכה בפאריז ב־2 ביולי 1953, פרש הרב בפני מנהיגי ״אליאנס״ את השקפת עולמו הקשורה להרס הכמעט מוחלט של קהילות פולין וליטא. הוא הוסיף שחובתם של שרידי היהודים להשתקם ולבנות בכל מקום שניתן מרכזי לימוד אותנטיים, כי רק הם יכולים להבטיח שיקום והמשכיות לעם היהודי. לדבריו, מרוקו היא אחת הארצות היחידות בעולם שיהודיה נשארו קשורים למסורת היהודית ותפקידה לשמש כמשתלה למסגרתה של היהדות בעתיד:

…למעשה הפוטנציאל הזה נשאר טרף לארגונים פוליטיים או דתיים כמו השליחים המיסיונרים של ארגונים שונים הנתונים תחת השפעה ציונית ולא תמיד למטרות הנדרשות לפי תורתנו הקדושה. הקשיים הנובעים מהמצב החדש הזה הכריחו אותנו לשוב למרוקו… אנו משוכנעים שהנושאים של קודש הם הדאגה העיקרית ולימודי חול הם רק אמצעי. אנו חושבים א״כ שחינוך צריך להישאר בידים של המורים שלנו, שיהא ברור ומוסכם ללא פקפוק בשטח זה.

בפגישה ״היסטורית״ זאת פירט הרב את עמדותיו והציג את ההסכמים שחתם ברחבי מרוקו ברוח התזכיר (ממורנדום) של ה־31 במאי. הוא דרש ש״אליאנס״ תאשר את ההסכמים שנחתמו עם ״תלמוד תורה״ בקזבלנקה ובשאר ערי השדה, עליהם חתומים ראשי הקהילות והציבור המסכימים עם מדיניותו. ״אליאנס״ דחתה את רוב דרישותיו של הרב קלמנוביץ. אנשיה לא הסכימו להסדר הקובע שהם יקבלו לבתי ספרם תלמידים מגיל שמונה בלבד, לאחר שעד גיל זה הם ילמדו רק לימודי קודש. כמו כן דחו את דרישותיו לגבי חלוקת הזמן בין לימודי קודש לחול, ומתחו ביקורת קשה על הניהול של ״אוצר התורה״ ועל הבטחות השווא הכספיות שהרב פיזר במרוקו. ״אליאנס״ ביקשה להרגיע את הפעילות ה״רותחת״, ולאחר שהרב עזב את מרוקו הגיעה להבנות יותר רציונליות, מעשיות ומאוזנות עם הרב יצחק לוי נציגו של הרב קלמנוביץ במרוקו.

לסיכום, ניתן לומר, שהרב קלמנוביץ התגלה כמנהיג דומיננטי המייצג את האינטרסים ועמדות החינוך הדתי במרוקו. את הפגישה שהתקיימה בתוך ״לוע הארי״ עם הנהגת ״אליאנס״ יש לראות כנקודת מפגש היסטורית. בקונטקסט האירועים והכוחות שפעלו בקרב הקהילה היהודית במרוקו בשנת 1953, ייצגה פגישה זו את פסגת הדיונים בין שתי השקפות עולם הנאבקות על ההשפעה ועל עיצוב חייהם של היהודים במרוקו.

את יהדות מרוקו הדתית ב״פסגה״ זו ייצג רב אשכנזי ליטאי.

כתיבת פרק זה בהיסטוריה של החרדים, כפי שנרשמה בעיתון יתד נאמן מלווה בתיאור הרואי של הרב, שלמרות מצבו הבריאותי הרופף הלך ל״גוב האריות״ של ״אליאנס״ בפאריז, עמד בגבורה והציג את אמונתו בגאווה מרשימה.

Joseph Toledano Epreuves et liberation Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Joseph Toledano

Epreuves et liberation

Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Un refus humiliant

Les Juifs marocains n’eurent pas l’occasion de prouver leurs capacités, l’audace et l’imagination n’étant pas le fort des autorités du Protectorat qui gardaient le silence. Face ce mutisme démobilisateur, le délégué de l’Alliance Israélite Universelle au Maroc depuis 1913, Yomtob Sémah, tenta une dernière démarche, début novembre 1939, en pressant la centrale parisienne d’intervenir auprès du gouvernement français :

«]’ai rencontré à plusieurs reprises les sieurs Bonan (avocat et militant communautaire) et Zagury (Président de la communauté de Casablanca) et nous avons eu l’occasion de discuter avec les hauts fonctionnaires du Protectorat des engagements volontaires, de l’accueil des réfugiés allemands et de l’antisémitisme.

Nombre de jeunes gens, sains et sportifs, issus des meilleures familles, se sont engagés volontairement, dans un moment d’enthousiasme et par amour sincère de la France et à ce jour, ils n’ont encore reçu aucune réponse positive. Ils n’osent plus, de honte, se montrer en public…

Ne vous serait-il pas possible d’intervenir à Paris pour que soit mis fin à cette situation d’exception ? Jusqu’à quand les Juifs du Maroc devront-ils être victimes de l’erreur faite, dès le début du Protectorat, de les considérer comme indigènes ? Il leur est impossible de s’assimiler aux Européens dont ils se rapprochent davantage, chaque jour, par leur instruction et leur mode de vie, et ils ne peuvent être considérés comme marocains parce qu’ils ne sont pas musulmans… »

Or c’était justement la hantise des autorités coloniales de ne pas refaire la même erreur qu’en Algérie, en détachant les Juifs des indigènes musulmans, qui devait peser sur la décision de ne pas relever le défi de solution non- conventionnelle. Robert Montagne lui-même n’avait-il pas mis en garde contre une telle tentation et préconisé un remède ? Quitte à recruter sur place des volontaires quand le besoin s’en ferait sentir, l’administration coloniale préférait avoir recours à la masse berbère infiniment plus disponible, comme l’avait déjà prouvé la Grande Guerre Opposant la force d’inertie à l’enthousiasme des jeunes, l’administration, sans déclaration fracassante, finit par enterrer la question de l’engagement des Juifs et imposa même à la presse locale la censure la plus stricte, comme en témoignait le journaliste Jacob Ohayon, dans son journal personnel : «Qu’a-t-on fait des engagements ? Sans doute furent-ils jetés au panier. Comme secrétaire à la rédaction de La Vigie Marocaine, collaborant avec la censure, j’avais pour consigne de ne rien laisser passer au sujet des engagements des Juifs pour la durée de la guerre. Bien plus, leur participation à la Fraternité de Guerre devait autant que possible demeurer dans l’ombre. Voilà les consignes de la Résidence à l’époque de Daladier… »

Immense fut la déception des jeunes volontaires, invités poliment mais fermement, à attendre patiemment chez eux un appel qui ne viendrait jamais. Ainsi, l’hebdomadaire de Casablanca L’Avenir Illustré déplorait avec amertume :

« Evidemment il est permis de regretter que notre concours  n’ait pas été accepté avec la spontanéité que nous avons mise à l’offrir. Mais il ne faut pas pour autant que notre fidélité soit affectée par cette réserve. Il faut au contraire que nous descendions plus que jamais au fond de notre cœur et que nous y cherchions les causes de cette réserve qui nous affecte si cruellement… »

Les seuls volontaires juifs effectivement mobilisés furent quelque 300 campagnards des communautés moins évoluées du sud du Maroc, recrutés à titre de " travailleurs coloniaux " et envoyés pour travailler aux usines d’armement de la métropole, dans la région de Lyon.

Par contre, les Juifs furent, sans distinction, intégrés à la défense civile comme les autres composantes de la population. Les mellahs furent appelés à respecter notamment les consignes de couvre-feu et d’obscurcissement des rues et des maisons pour prévenir les attaques aériennes : obligation de badigeonner en bleu les ampoules électriques et de recouvrir les vitres des fenêtres de papier de la même couleur. Des tranchées furent creusées, dans les cours des écoles, pour s’y réfugier en cas de bombardement. Souvenir traumatique de la Grande Guerre, les mesures de sécurité se focalisaient sur l’éventualité d’attaques au gaz. C’est ainsi par exemple que la F.A.P.A.C. le groupement de défense civile formé au mellah de Meknès, détaillait dans une brochure en judéo-arabe, écrite en lettres hébraïques, les instructions pour la fabrication à domicile de masques à gaz. Dans son introduction, la brochure se voulait rassurante, ne doutant pas de la bienveillance traditionnelle de la nation protectrice :

« Il ne s’agit là que de mesures de précaution, car quoi qu’il arrive, il n’y a pas de danger immédiat ? la France est une grande puissance et ses ennemis tremblent devant elle, mais il est préférable de se tenir prêt à toute éventualité et de savoir comment réagir, en cas de nécessité, plutôt que de compter sur les miracles… Conservez donc cette brochure comme quelque chose qui vous est cher. Ne la négligez pas, relisez là de temps à autre jusqu’à l’apprendre par cœur. Fasse l’Éternel que vous n’en avez jamais besoin et qu’il nous envoie bientôt notre Messie — qu’il en soit ainsi, amen ! »

Recent Posts

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות

  • עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

    ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״ מדברי עקיבא ״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד

  • סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס

    הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם: ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים. צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח

  • עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

    Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme. Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30