ארכיון יומי: 5 בספטמבר 2018

עמוד 1 מתוך 11

הרב קלמנוביץ קובע את גבולות החינוך הדתי במרוקו-יעקב לופו

הרב קלמנוביץ קובע את גבולות החינוך הדתי במרוקו

הרב קלמנוביץ הגיע למרוקו ונפגש עם הנהלת הקהילה שהיתה שותפה בהנהלת תלמוד תורה. הרב הציג תוכנית כוללת אשר היתה אמורה להנחות את תוכנית הלימודים בכל מוסדות החינוך היהודי במרוקו. עתה נוצר קרע בין התומכים בהצעתו לבין המתנגדים לה. הרב קרא לכל אחד מהנציגים לפגישה נפרדת בארבע עיניים והפעיל עליהם את סמכותו כדי להשיג את הסכמתם לעמדותיו. לבסוף נוסח מעין סיכום המציג את עמדות ״אוצר התורה״ במרוקו בנושא לימוד התורה והחינוך הדתי. המסמך נקרא ״הממורנדום של ה־31 במאי״ והוא מכיל שש נקודות, שהחשובות בהן: שלימודי החול לא יתחילו לפני גיל שמונה, ובניין תלמוד תורה יועמד לרשות ״אוצר התורה״ לפעילות שתתקיים לאחר שעות הלימודים.

במהלך כל הדיונים הללו אנשי ״אליאנס״ לא הוזמנו ולא נכחו, ומחוגי הממשלה נמסר על אי שביעות רצון מ״ביקור הרב האמריקאי״ שמתערב בפוליטיקה המקומית. למרות חילוקי הדעות השיג הרב קלמנוביץ הסכם לשיתוף פעולה עם ״אליאנס״ תוך ויתורים בנקודות מסוימות שאפשרו את המשך ה״קוהביטציה״ (השכנות והשותפות) ביניהם. על פי עדותו של סטנלי אברמוביץ, ויתר הרב קלמנוביץ בנקודות רבות שנציגיו התעקשו עליהן לפני הגעתו.116

ברור היה לכולם שהרב קלמנוביץ הוא הסמכות הדתית העליונה והוא הקובע את גבולות הוויתורים. וכך, הרב האשכנזי מאמריקה הוא זה שקבע את גבולות ה״יידישקייט״ במאבק של ״אוצר התורה״ מול ״אליאנס״ במרוקו.

בהמשך סיורו ביקר הרב קלמנוביץ בקהילות מארקש, מוגדור, מקנאס, פאז, וצפרו. בכל מקום נוכח שאין לתלמידים שום אפשרות ללמוד לימודי המשך מסורתיים. על פי תמונה זו חשש כי במוקדם או במאוחר תלמידי ״אוצר התורה״ ״יפלו ברשתה״ של ״אליאנס״ ויאבדו את ה״יידישקייט״ שרכשו בתלמודי תורה. לכן פעל בכל הערים ליצירת מוסדות לימוד דומים לתלמוד תורה של קזבלנקה, דהיינו, רק לאחר גיל שמונה הנער עובר ללמוד במסגרת של חצי יום לימודי קודש וחצי יום לימודי חול. הרב קלמנוביץ הגדיר את הרציונל שמאחורי קביעה זו: ״לאליאנס יש 28 אלף ילדים, הם יכולים לאפשר לנו להציל אחדים בכל עיר״.

מודרך על ידי תפיסת עולם זו ניסה הרב לחתום על הסכמים בכל עיר ועיירת שדה להקמת מסגרות לימוד במתכונת האמורה. ואמנם שש קהילות חתמו עמו על הסכמים. לדעת הג׳ויינט, הסכמים אלו היו חסרי משמעות כיוון שלא היה להם כיסוי תקציבי, והוא לא היה מוכן לממן מערכות לימוד נפרדות – חילונית ודתית – כשניתן היה לקבל את השירות הזה חינם מ״אליאנס״. בכל ערי השדה הבטיח הרב קלמנוביץ העלאות שכר לרבנים ולמלמדים ב״אוצר התורה״, כדי לקדם את מעמדם ולהפיח בהם רוח לחימה. הוא התנגד לתוכנית הג׳ויינט לסגור את ה״חדרים״ בערי השדה, כמו בקזבלנקה, כיוון שלטענתו מרוקו היתה ״מלאה בתורה״ ועתה עם סגירת ה״חדרים״ היא מתרוקנת מתורה, ומשום כך מכריחים ילדים יהודים ללמוד ב״אליאנס״. כדי להקל על פעילותו הציבורית הוא הקים בפאריז ועדה שתפקח על הנעשה במרוקו והודיע על כך לג׳ויינט. הרב קיווה שוועדה המורכבת מיהודים צרפתים תמנע את הבעיות שהוא נתקל בהן כאזרח אמריקאי המתערב בענייניה הפנימיים של מרוקו.

הערת המחבר: הרב קלמנוביץ היה מקפיד עד לפרטי פרטים גם בהדרכה של הסגל החינוכי. במכתב שנשלח לגננת בתלמוד תורה בקזבלנקה הוא מכתיב לה את ״ברכת מודה אני לפניך״ באותיות ופונטיקה צרפתית, ומחייב אותה לשנן זאת יחד עם התלמידים בכל בוקר. ארכיב ״אליאנס״, מרוקו, תיק 62. מכתב קלמנוביץ לגב׳ קונקי 14.5.53.

הרב קלמנוביץ מינה מטעמו שני נציגים, מר רייכמן והרב לוי והטיל עליהם להמשיך את פועלו ולהשגיח על מילוי ההסכמים שהשיג במרוקו. הנציגים שבחר הועדפו על פני אנשים בעלי רקע חינוכי ופדגוגי פורמלי, כיוון שהרב היה בטוח באדיקותם הדתית. הג׳ויינט התנגד לתפיסתו החינוכית ולנציגים שבחר, מפני שלא רצה להפקיד מיליוני פרנקים בידי נציגים שאינם אנשי חינוך אלא נאמניו הדתיים של הרב קלמנוביץ. סטנלי אברמוביץ כתב על כך: ״יהיו לנו בקזבלנקה את מר לסרי, מר מונסנגו, מר רייכמן, והרב לוי אחראים על תקציב חינוך בסך 36 מיליון פר״צ ואף אחד מהאדונים האלו לא מתיימר להיות איש חינוך״.

מייד עם תום הסיור במרוקו שם הרב קלמנוביץ את פעמיו לפאריז והציג את דרישותיו בפני מנהיגי ״אליאנס״. בפגישה שנערכה בפאריז ב־2 ביולי 1953, פרש הרב בפני מנהיגי ״אליאנס״ את השקפת עולמו הקשורה להרס הכמעט מוחלט של קהילות פולין וליטא. הוא הוסיף שחובתם של שרידי היהודים להשתקם ולבנות בכל מקום שניתן מרכזי לימוד אותנטיים, כי רק הם יכולים להבטיח שיקום והמשכיות לעם היהודי. לדבריו, מרוקו היא אחת הארצות היחידות בעולם שיהודיה נשארו קשורים למסורת היהודית ותפקידה לשמש כמשתלה למסגרתה של היהדות בעתיד:

…למעשה הפוטנציאל הזה נשאר טרף לארגונים פוליטיים או דתיים כמו השליחים המיסיונרים של ארגונים שונים הנתונים תחת השפעה ציונית ולא תמיד למטרות הנדרשות לפי תורתנו הקדושה. הקשיים הנובעים מהמצב החדש הזה הכריחו אותנו לשוב למרוקו… אנו משוכנעים שהנושאים של קודש הם הדאגה העיקרית ולימודי חול הם רק אמצעי. אנו חושבים א״כ שחינוך צריך להישאר בידים של המורים שלנו, שיהא ברור ומוסכם ללא פקפוק בשטח זה.

בפגישה ״היסטורית״ זאת פירט הרב את עמדותיו והציג את ההסכמים שחתם ברחבי מרוקו ברוח התזכיר (ממורנדום) של ה־31 במאי. הוא דרש ש״אליאנס״ תאשר את ההסכמים שנחתמו עם ״תלמוד תורה״ בקזבלנקה ובשאר ערי השדה, עליהם חתומים ראשי הקהילות והציבור המסכימים עם מדיניותו. ״אליאנס״ דחתה את רוב דרישותיו של הרב קלמנוביץ. אנשיה לא הסכימו להסדר הקובע שהם יקבלו לבתי ספרם תלמידים מגיל שמונה בלבד, לאחר שעד גיל זה הם ילמדו רק לימודי קודש. כמו כן דחו את דרישותיו לגבי חלוקת הזמן בין לימודי קודש לחול, ומתחו ביקורת קשה על הניהול של ״אוצר התורה״ ועל הבטחות השווא הכספיות שהרב פיזר במרוקו. ״אליאנס״ ביקשה להרגיע את הפעילות ה״רותחת״, ולאחר שהרב עזב את מרוקו הגיעה להבנות יותר רציונליות, מעשיות ומאוזנות עם הרב יצחק לוי נציגו של הרב קלמנוביץ במרוקו.

לסיכום, ניתן לומר, שהרב קלמנוביץ התגלה כמנהיג דומיננטי המייצג את האינטרסים ועמדות החינוך הדתי במרוקו. את הפגישה שהתקיימה בתוך ״לוע הארי״ עם הנהגת ״אליאנס״ יש לראות כנקודת מפגש היסטורית. בקונטקסט האירועים והכוחות שפעלו בקרב הקהילה היהודית במרוקו בשנת 1953, ייצגה פגישה זו את פסגת הדיונים בין שתי השקפות עולם הנאבקות על ההשפעה ועל עיצוב חייהם של היהודים במרוקו.

את יהדות מרוקו הדתית ב״פסגה״ זו ייצג רב אשכנזי ליטאי.

כתיבת פרק זה בהיסטוריה של החרדים, כפי שנרשמה בעיתון יתד נאמן מלווה בתיאור הרואי של הרב, שלמרות מצבו הבריאותי הרופף הלך ל״גוב האריות״ של ״אליאנס״ בפאריז, עמד בגבורה והציג את אמונתו בגאווה מרשימה.

Joseph Toledano Epreuves et liberation Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Joseph Toledano

Epreuves et liberation

Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Un refus humiliant

Les Juifs marocains n’eurent pas l’occasion de prouver leurs capacités, l’audace et l’imagination n’étant pas le fort des autorités du Protectorat qui gardaient le silence. Face ce mutisme démobilisateur, le délégué de l’Alliance Israélite Universelle au Maroc depuis 1913, Yomtob Sémah, tenta une dernière démarche, début novembre 1939, en pressant la centrale parisienne d’intervenir auprès du gouvernement français :

«]’ai rencontré à plusieurs reprises les sieurs Bonan (avocat et militant communautaire) et Zagury (Président de la communauté de Casablanca) et nous avons eu l’occasion de discuter avec les hauts fonctionnaires du Protectorat des engagements volontaires, de l’accueil des réfugiés allemands et de l’antisémitisme.

Nombre de jeunes gens, sains et sportifs, issus des meilleures familles, se sont engagés volontairement, dans un moment d’enthousiasme et par amour sincère de la France et à ce jour, ils n’ont encore reçu aucune réponse positive. Ils n’osent plus, de honte, se montrer en public…

Ne vous serait-il pas possible d’intervenir à Paris pour que soit mis fin à cette situation d’exception ? Jusqu’à quand les Juifs du Maroc devront-ils être victimes de l’erreur faite, dès le début du Protectorat, de les considérer comme indigènes ? Il leur est impossible de s’assimiler aux Européens dont ils se rapprochent davantage, chaque jour, par leur instruction et leur mode de vie, et ils ne peuvent être considérés comme marocains parce qu’ils ne sont pas musulmans… »

Or c’était justement la hantise des autorités coloniales de ne pas refaire la même erreur qu’en Algérie, en détachant les Juifs des indigènes musulmans, qui devait peser sur la décision de ne pas relever le défi de solution non- conventionnelle. Robert Montagne lui-même n’avait-il pas mis en garde contre une telle tentation et préconisé un remède ? Quitte à recruter sur place des volontaires quand le besoin s’en ferait sentir, l’administration coloniale préférait avoir recours à la masse berbère infiniment plus disponible, comme l’avait déjà prouvé la Grande Guerre Opposant la force d’inertie à l’enthousiasme des jeunes, l’administration, sans déclaration fracassante, finit par enterrer la question de l’engagement des Juifs et imposa même à la presse locale la censure la plus stricte, comme en témoignait le journaliste Jacob Ohayon, dans son journal personnel : «Qu’a-t-on fait des engagements ? Sans doute furent-ils jetés au panier. Comme secrétaire à la rédaction de La Vigie Marocaine, collaborant avec la censure, j’avais pour consigne de ne rien laisser passer au sujet des engagements des Juifs pour la durée de la guerre. Bien plus, leur participation à la Fraternité de Guerre devait autant que possible demeurer dans l’ombre. Voilà les consignes de la Résidence à l’époque de Daladier… »

Immense fut la déception des jeunes volontaires, invités poliment mais fermement, à attendre patiemment chez eux un appel qui ne viendrait jamais. Ainsi, l’hebdomadaire de Casablanca L’Avenir Illustré déplorait avec amertume :

« Evidemment il est permis de regretter que notre concours  n’ait pas été accepté avec la spontanéité que nous avons mise à l’offrir. Mais il ne faut pas pour autant que notre fidélité soit affectée par cette réserve. Il faut au contraire que nous descendions plus que jamais au fond de notre cœur et que nous y cherchions les causes de cette réserve qui nous affecte si cruellement… »

Les seuls volontaires juifs effectivement mobilisés furent quelque 300 campagnards des communautés moins évoluées du sud du Maroc, recrutés à titre de " travailleurs coloniaux " et envoyés pour travailler aux usines d’armement de la métropole, dans la région de Lyon.

Par contre, les Juifs furent, sans distinction, intégrés à la défense civile comme les autres composantes de la population. Les mellahs furent appelés à respecter notamment les consignes de couvre-feu et d’obscurcissement des rues et des maisons pour prévenir les attaques aériennes : obligation de badigeonner en bleu les ampoules électriques et de recouvrir les vitres des fenêtres de papier de la même couleur. Des tranchées furent creusées, dans les cours des écoles, pour s’y réfugier en cas de bombardement. Souvenir traumatique de la Grande Guerre, les mesures de sécurité se focalisaient sur l’éventualité d’attaques au gaz. C’est ainsi par exemple que la F.A.P.A.C. le groupement de défense civile formé au mellah de Meknès, détaillait dans une brochure en judéo-arabe, écrite en lettres hébraïques, les instructions pour la fabrication à domicile de masques à gaz. Dans son introduction, la brochure se voulait rassurante, ne doutant pas de la bienveillance traditionnelle de la nation protectrice :

« Il ne s’agit là que de mesures de précaution, car quoi qu’il arrive, il n’y a pas de danger immédiat ? la France est une grande puissance et ses ennemis tremblent devant elle, mais il est préférable de se tenir prêt à toute éventualité et de savoir comment réagir, en cas de nécessité, plutôt que de compter sur les miracles… Conservez donc cette brochure comme quelque chose qui vous est cher. Ne la négligez pas, relisez là de temps à autre jusqu’à l’apprendre par cœur. Fasse l’Éternel que vous n’en avez jamais besoin et qu’il nous envoie bientôt notre Messie — qu’il en soit ainsi, amen ! »

עמוד 1 מתוך 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30