ארכיון יומי: 1 בנובמבר 2018


מ. ד. גאון "יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני"

יצחק ב״ר יששכר אבולעפיה

אחרי מות אביו ישב על כסא הרבנות בםופיא. בעת ההיא עמדה להפסק שלשלת הרבנים למשפחת אבולעפיה בטבריה, ומנהיגי העיר הזמינוהו לבא ולהיות שם לר״מ. ואולם הוא סרב משום מה. בינתים פנו לקושטא והכריחוהו לחזור לעיר אבותיו ובעת ובעונה אחת שלחו לו רבני טבריה כתב מנוי רשמי, וידרשו ממנו בכל תקף לקבל עליו את המשרה המוצעה. עוד הבטיחו לו תשלום הוצאות הדרך עד מאה אלף גרוש מקופת הכוללות ולבסוף נעתר להם. בימיו היה עבדאלה פחה שהתפרסם בתעלוליו, והרב יצחק נמלט מחמתו לירושלים ונפטר בה.

צ י ו נ ו : מ״ק, החכם השלם המתחסד עם קונו כמהר״ר יצחק אבולעפיה זלה״ה נלב״ע ביום ט״ו אלול שנת התקע״ט. ח״מ שורה י״ב סי׳ ס׳״א.

יצחק אבולעפיה

יליד טבריה. נכד הרב חיים בן יעקב אבולעפיה, ואבי החסיד הנודע לשם הרב חיים נסים אבולעפיה, המכונה חנ״א. היה פקיד וממונה ק״ק צפת וטבריה על קהלות הספרדים והאשכנזים. חתום ראשון על שטר פטורין להשד״ר רחמים חיים מודעי מצפת. בשנת תקפ״א יחד עם הרב יוסף שושנה. שטר זה אושר בזמנו ע״י ר' ישראל משקלאוו בע״ס פאת השלחן ובית דינו. בסוף תקפ״א עלה לירושלים ויתישב בה. בשלהי תקפ״ד נאסרו בפקודת שר אחד מדמשק יהודים וישמעאלים רבים בגלל מס כבד אשר שם עליהם ולא שלמותו בזמן, ועל כן ענה אותם בענויים שונים וחפצו לאסור גם אותו. מרוב פחד רץ בבהלה וירוצץ את גולגלתו בכפת אבן ויחלה מזה את חליו אשר גרם למותו. נלב״ע ביום כ״ז אייר תקפ״ה.

צ י ו נ ו : פה נטמן פאר הזמן רועה נאמן בישראל גדול שמו כמוה׳ יצחק אבולעפיה תנצב"ה והיתה מנוחתו כבוד יום ז״ך לחדש אייר תקפ״ה תח״י ח״ג עמ. 208  תעודות היסטוריות א.

יששכר חיים אבולעפיה

בנו של הרב היים בן יעקב אבולעפיה השני. נולד באזמיר בשנת תפ״ו. בילדותו בא עם אביו לטבריה, וראה בהתחדש הישוב העברי על ידו. אחר מות אביו והשתנות מצב היהודים שם לרעה, נסע בשליחות הכולל לערי ארופה. בדרך נדודיו נתקבל לרב בבלגראד וישב שם כשנתים ימים. בסוף תקל״ג נקרא לעמוד בראש ישיבה בםופיא. כט' אייר תקמ״א אחזהו השבץ וימת שם מיתה חטופה. כתבי היד שלו שהניח אחריו נשרפו בארכיון העדה בסופיא בשנת תרנ״ג. אילו מחידושיו הובאו בספרי רבני דורו.

יששכר אבולעפיה

בנו של הרב יוסף דוד אבולעפיה הראשון. היה מרבני טבריה ואח״כ ישב על כסא הרבנות בצידון בשנת תר״ל. סמוך לעת ההיא נפטר בצידון ובה מנוחתו כבוד.

מאיר ב״ר טודרוס הלוי אבולעפיה

מכונה הרמ״ה. יליד עיר בורגוש בספרד בשנת .1160  מקובל מפורסם וחברו של הרמב׳ן. מגדולי חכמי קשטיליה הראשונים. רוב ימיו הקדיש לתורה. היתה לו ישיבה בביתו בטולידו והעמיד תלמידים הרבה. לאות הוקרה על פעולותיו החשובות והמועילות מאד לטובת הצבור הכתירוהו בני עירו בתאר ״נשיא׳. ר׳ יהודה אלחריזי כתב עליו: אין בחכמה מי יעדכנו אבל הוא גאה וגאותו תשפילנו. נפטר שם בשנת ה״א ד. (תחכמוני לר״י אלחריזי שער מו) בין מרבית חיבוריו יצוינו: א. פ רטי פרטין חרושים על כל הש״ם ומסכת הוריות ואבות. כ״י. אוצה"ס אות פ. 1099  ב. מסורת סיג לתורה לקוטי מסורות וקראו גם בשם מסורת הברית. פירנצי, ת״ק. ג. יד רמה חדושים ע ל מ כתות ב״׳ב וסנהדרין, שאלוניקי תקנ״ח. ד. אור צדיקים, דרשות על התורה ושו"ת. שלוניקי תקנ׳׳ט. ה גנת ביתן, פירוש ע ל םס׳ בראשית בדרך קבלה ו. לפני ולפנים, קבלה עמוקה אמשטרדם תכ״ב. ז. שושן סודות, סודות בפירוש התפלה וכו', קוריץ תקמ״ד, אוצה"ס אות ש. סי׳ 358 . ח. שו״ת בעניני הלכה, נדפסו במקומות שונים.

מאיר ב״ר יוסף הלוי אבולעפיה

חי במחצית הראשונה של המאה הי״ד. מת במגפה השחורה בעיר טוליטולא בחדש סיון ה״א ק׳׳ט. על מצבתו חרות בין השאר: נר המערכה וצניף המלוכה פאר הנגידים וגדול ליהודים מגדל עוז וחומה בצורה, ומחסה וסתרה.

מאיר יששכר אבולעפיה

בנו של הרב יחזקאל אליעזר אבולעפיה. אבי הרב רבנו חיים יששכר אבולעפיה שהיה חכם באשי בטבריה משנת תרע׳׳א ועד לסוף מלחמת העולם. נפטר בטבריה.

משה אבולעפיה

בנו בכורו של ר׳ יעקב בן חיים אבולעפיה. ישב על כסא הרבנות בגאליפולי ואח״כ בהתישב אביו בצפת עלה גם הוא עמו. ר״ש רוזאנים מביא בשם ס׳ שבחי ירושלים, כי נפטר שם ונקבר ע״י אביו סמוך לקברו של ר׳ יוסף קארו  ז"ל.

משה אבולעפיה

מחכמי ורבני דמשק במאה הששית למספרנו. נמנה בין המעונים אשר נתפש וסבל נוראות בימי עלילת דמשק הידועה בשנת ת״ר. וכתב עליו הרה״ח צבי גרץ כי קבל דת מוחמד בכדי להנצל ממכאוביו. ר׳ יעקב ענתבי באגרתו היפה להשר הגביר הרחמן משה מונטיפיורי הכוללת את פרטי המאורע של עלילת דמשק ושנדפםה בספרו אביר יעקב בסוף ספר ״באור החיים״ להרב חיים כפוסי מזכירו בלי שם במלים אלו: והנה שם איש אחד שהמיר דתו מרוב חיסורים והוא בן גדולים ומיוחס וישב על גבי קרקע לפניהם, והוא במצנפת לבנה והושיבוהו  לפני הצר…וכו'

רבנו חיים יששכר אבולעפיה

בנו של הרה״ג יוסף דוד אבולעפיה השני. היה מ״מ חכם באשי בעיה״ק טבריה בין השנים תרע״א תרע״ח. חברי בית דינו היו הרבנים יעקב הכהן סקילי, יעקב חי זריהן ושמואל קיקי. אח״כ הסתלק ממשרתו. הרב הנ״ל הוא חתנו של הרה״ג אברהם עזריאל חטר מגזע, ממשפחת בע״ס כפי אהרן וכו' בירושלים.

שלמה רחמים אבולעפיה

בנו של הרב חנ״א ומתושבי טבריה. באגרות השליחות מטבריה חתום ראשון בחותמת בולטת: הצעיר שלמה רחמים אבולעפיה בן אדמו״ר ועט״ר רב חנ״א ז״ל. שני לו בן זמנו קרובו יוסף דוד אבולעפיה הנ״ל. נראה הדבר שהיה בנו הצעיר של הרב חנ״א ראש רבני ירושלים בסוף ימיו. וראיתי חתימתו בתעודות שונות על עניני כוללות טבריה משנת תרס״ה יחד עם הרב אהרן אלחאדיף. כן חתום בתור ראש הועד דק״ק טבריה בס' יצב גבולות להרב חיים אלחאדיף בשנת תרס״ד. בחשון תרס״א נתמנה למשרת חכם באשי בטבריה. מנויו זה נתאשר ע״י הראש״ל יעקב שאול אלישר ז״ל, לאחד שהוכרז בתור שכזה בהורמנא דמלכותא. בעת ובעונה אתת הוכתר הרב אהרן אלחאדיף ע״י בני סיעתו לראש רבני טבריה והמחלוקת בין שניהם היתה גדולה וחריפה. בעתון ה״חבצלת״ משנת תרל״א גליון י״ז פרסם הרב אהרן אלחאדיף הודעה לקהל בה בקש כי שום שליח כולל מעיה״ק טבריה אשר יצא לשליחותו שלא בחתימתו הוא, לבל יקבלוהו ולא ימסרו בידו שום פרוטה קטנה לא קופה ולא נדבה כלל השייכים לכולל. שם באו המון חתימות מתומכיו שיצאו להגן עליו. לבסוף לאחר מלחמת דעות מרה וממושכת, הסתלק הרב שלמה רחמים אבולעפיה ממשרתו, הואיל וסיעת יריבו גברה עליו.

תלמסן – תולדות משפחת אלנקאוא-אוצר המכתבים חלק ב

אמנם הערביים עם העתון הצרפתי הנז', מספרים הדבר באופן זה, כי המלך שאל את הרב שכרו,והרב בידעו שהמלך לא ימלא חפצו בשאלתו לתת מקום ליהודים באמצע העיר, וגם אם יבטיח המלך דבר, לא ישוב ממנו, לכן עשה הרב בחכמה, ושאל מהמלך מדת קרקע בתוך העיר כשיעור עור עגל, והמלך תמה על שאלתו במדה זו, ובידעו כי שיעור זה לא יצלח לשום דבר, מלא חפצו ויכתוב ויחתום המלך בטבעתו, ויצו הרב ויביאו לפניו עור עגל, ויקח מספרים ויחתוך את כל העור לרצועה גדולה דקה כחוט, ויאמר למלך תשלח עמי אחד מעבדיך למדוד לי מקום בתוך העיר כאורך הרצועה הזאת, כי זוהי שאלתי, וימלא המלך פיו שחוק ויעש רצונו, ויתן לו המקום הנז׳ שהיה נקרא בשם ״אלמרגא״ אגס בעברית, ויתיישבו בו היהודים ויבנו בתים ובתי תפילה, וישבו בטח. והרב נשאר בעיר רופא המלך והשרים, וישבע כבוד ויקר מהמלך ושריו ועבדיו ומכל הערביים, ויוטב מצב היהודים שבכל מלכות אלג׳יר על ידו, זיע״א.

מתורתו וחכמתו לא נגלה לעינינו, רק עניינים קצרים, הראשון הוא הספר, שער כבוד ה׳, אשר כתב בראשו המעתיק, וז״ל, תשובה שהשיב החכם השלם מרנא ורמנא הרב אפרים נר"ו, (תיבת נר״ו נוטריקון נטריה רחמנא ושזביניה שכותבין רק על החיים, משמע פשוט, שהועתק בחיי הרב זיע"א), בן הקדוש הר׳ ישראל זלה״ה, בן אלנקאוה, אשר ממדינת טוליטולא, לבנו בכורו, ישמרהו צורו, כרועה עדרו. ואח״ך מתחיל הספר בזה״ל, שאלת ממני בני בכורי ישראל אשר בך אתפאר להודיעך דעתי במ״ש הרב האלהי במורה, על ענין אנכי ארד עמך מצרימה וכו׳ וכו', וקראתי שם התשובה הזאת ״שער כבוד ה״׳ וכו', ואח״ך מושך בשיר, עשוי מיתד ושתי תנועות, ויתד וש״ת ויתד ותנועה, יש בו נ״א בתים, כולם משקל אחד, כי״ם, נבוכים, מהלכים, תמוכים, וכו', עד סופו, וכל הספר עד תומו מלא פלוסופייא אלהית, והשגות על הרמב״ן ז״ל בדבריו נגד המורה, וגם נמצאו בו ענייני קבלה, וסיועים מחכמת הרפואה, וכלו לשון צח וקצר, ומדבריו למדנו כי היתה ידו בכל, בפלוסופייא, ובקבלה, וברפואה, ובחכמת הלשון והשיר. ונר׳ דלא חש לדברי הריב״ש ז״ל בתשובתו אליו בענייני הפלוסופייא, והביא לו ראיה מדברי הרמב״ן ז״ל שהשיג על המורה, והוא ז״ל בספרו שכ״י הנז׳ עשה בהפך שקיים דברי המורה והשיג על הרמב״ן ז״ל, ואפשר שמזה לא כבדו הריב״ש ז״ל בתואר יפה בתשר סי׳ ס״ב לר׳ עמרם בן מרואם, ז״ל, שכתב וז״ל, ואשר שאלת על למוד החכמות חצוניות, כבר שאלנו על זה אשתקד הנבון הנעים ר׳ אפרים י״א, (ישמרהו אל,) הרי שלא תארו בתואר נכבד כבראשונה, ומדוע י אם לא דבר זה גרם.

הספר הזה, הזכירו הגאון חיד״א זיע״א, בספרו ועד לחכמים ח״ב אות א׳ סעי' א׳, וז״ל, מהר״ר אפרים אלנקווא, מצאתי בכ״י רבינו מהרח״ו ז״ל, שכתב, מצאתי בתשובה להרב הגדול רבינו אפרים בן הר״ר ישראל בן אלנקווא, וקראה שער כבוד ה' עכ״ד.

עוד נמצא פזמון יקר, בלשון תרגום, לקדיש לכפור, מתחיל אלה מהימן, די ברא זמן, וכו', נדפס במחזור תלמסאן לכפור, דף קצ״ט, דפוס ליוורנו, ע״ש. עוד אחר, אומרים אותו אחר ההפטרה ביוה״כ, מתחיל אדון עולם אשר נעלית, נדפס שם בדף רכ״ד, ע״ש.

עוד נמצא לו שיר ושבח ששלח לאלג׳יר להרשב״ץ ז״ל, ע״ש בס׳ יבין         שמועה דף כ״ב ע״ב, מתחיל שם את זה שלח החכם ר׳ אפרים ב״ר ישראל אלנקאוה נ״ע מן תלמסאן לשבח הלכות אלו, וזה דברו, וכרו', ע״ש. זהו מה שנשאר לפליטה לעינינו מספריו אשר חיבר.

זמן עלותו אל האלהים, נמ״ך בס׳ עומר השכחה לכמהר״א גבישון זצ״ל, שכתב שם בדף קל״ג, וז״ל, הרב הגדול, הפטיש החזק, כמהר״ר אפרים נקאווה זלה״ה, היה בעיר תלמסאן יע״א, והיו קורין אותו  רב סתם (ועד עתה קורין אותו רב סתם,) ונפטר שנת ונפל ממנו ר״ב לפ״ק, ואביו של זה הרב, שמו הרב ישראל נקאווה הקדוש, ונקרא קדוש שקידש שם שמיים בפרהסייא, שנשרף בטוליטולא הוא והרב ר״י בן אשר ז״ל, וס״ת עמהם, עכ״ל, וכ״כ שם דף פ״ג ע״פ ישמח אביך ואמך, וכר, ע״ש.

על מצבת קבורתו לא היה כתוב שום דבר, ואך בש׳ התר״ט ליצירה, נתנדבו איזה יחידי ק״ק תלמסאן יע״א, וקבעו אבן שיש על מחצית קבורתו, וכתבו עליה הדברים האלה, האבן הזאת מצבת קבורת גאון עוזינו, ועטרת ראשינו, נר ישראל, עמוד הימני, אדמו״ר המקובל האלהי, המפורסם בכל תפוצות ישראל בעל הנסים מרה דהאי אתרא כבוד מרנא ורבנא הרה״ג, מעוז ומגדול, רבינו אפרים אלנקאוה זיע״א, אשר קבלה בידינו מפי זקנינו, נתבש״מ ש׳ ר״ב לפרט האלף הששי, תנצב״ה, וע״י חלום נתגלה, שיום א׳ לח׳ כסלו היתה מנוחתו כבוד, והיום הזה יום ג׳ בשב״ק, יום שנכפל בו כי טוב, ששה ימים לח׳ תשרי ש׳ א״ך טו״ב לישרא״ל לפ״ק. עוד בש׳ תרס״ב לפ״ק, קבעו אבן שיש על מחצית קבורתו השני, וכתבו עליה הדברים האלה, נתנדבו אנשים חשובים והגונים לה׳, וחדשו זאת המצבה לכבוד הרב זיע״א, זכותו וזכות הרבנים יגינו עלינו ועל כל ישראל אחינו, וה׳ יאמר די לצרותינו, ויביא לנו משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו בע״ה, אכי״ר, נתחדשה ההעתקה יום ל״ג לעומר ש׳ בסת״ר לפ״ק. ותחתיהם חקקו צורת אריה עם רסן אפעה בפה, לזכר הנס כנ״ל.

מקום קבורתו הוא בשדה קברות העתיקה, אשר היא ארץ רחבת ידים, ובזמן הקודם היתה רחבה מאד כפליים ויותר מאשר היא היום, ואך בבוא הצרפתים עשו בתוכה דרך רחבה מאד לצפונה ומערבה, שמשם נוסעים לכפרים הסמוכים, ולא הסיעו הקברים ממקומם, רק הוסיפו עליהם אבנים ועפר, וכסו אותם עד שאין רשומן ניכר, ונשארו הרבה קברות לצפונה ולמערבה מצד האחר, ומקום קבורת הרב נמצא לצד מערבה בקציה, והיהודים בנו בקצה הדרך המערבי חומה ארוכה באורך כל צד מערבה עם צורת הפתח ודלתיים ובריח, וגם בית דירה, לשמש המשגיח ומנהל כל הבא להשתטח, ועוד אולם גדול להתאסף בו העם בימי ההילולא, ומזמן קדום נטעו אילני סרק ואילני מאכל בכל המקום, עד שכל הקברות הנמצאים שם עם קבורת הרב מוקפים אילנות גבוהים נחמדים למראה, וכל ערבי ימות הקיץ ינהרו לשם אנשים ונשים ואף משפחות משפחות, ובידם סלים מלאים אוכל יין ושכר, ויושבים שם תחת האילנות לשאוף רוח צח, ואוכלים ושותים ושמחים עד קרוב לחצי הלילה, ויש שם מעין מים קרים וצלולים ומתוקים, עם כפה של בנין עתיק עליו, מסורת ביד ההמון, ששם היה טובל הרב בעת היה מתבודד שם ללמוד. זה זמן חפרו סמוך לקבורת הרב, לקבוע שם עמוד של עץ לאחוז בו חוטי החשמל, ונפחתה הארץ עומק של יותר משני מטרים, ונמצאו בעומק, עצמות עם מצבות אבן של קברים עתיקים, וספרו הזקנים, שקבלה בידם מאבותיהם, שיש באותו בית קברות שבעה מדורים זה תח׳ זה, כי בימים הקדמונים לא היו יושבי הארץ מניחים את היהודים להרחיב גבול שדה קברותיהם, ולכן היו ממלאים עפר בין הקברים וקוברים שם, וכן עשו עד שבעה פעמים, עד שנת כת״ר לפ״ק שקנו ברשיון הצרפתים מקום קבורה חדש שבו קוברים עתה, רחוק מעט מקבר הרב, והקיפו אותו חומה גבוהה דלתיים ובריח, עם בית דירה לשומר, ואולם גדול, והד מדורים הם ג״כ אות גדול על עתיקות העיר.

אוצר המכתבים חלק ב' – עמוד קה.סימן תתף-רבי יוסף משאש

מנהג ״שירת הבקשות״ מגיע למרוקו-מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

 

מנהג ״שירת הבקשות״ מגיע למרוקו

המנהג של יהודי צפת להשכים בחצות הלילה ולשיר לפני הקב״ה הפך לדבר שבשגרה בצפת במחצית השניה של המאה ה־16. מנהג זה לא היה נחלתה של צפת בלבד. לאחר עשרות שנים התפשט המנהג הזה, אם כי בשנויים מסויימים, גם במרוקו הרחוקה. המנהג מתגלגל מאות קילומטרים ומגיע לקהילות יהודיות אחרות שמחוץ לארץ ישראל. בין השאר הוא מגיע גם למג׳רב ־ למרוקו,שם הוא הפך להיות מנהג בולט אצל יהודי מרוקו.

הערת המחבר:  מנהג ״שירת הבקשות״ קיים גם בחלב שבסוריה. המנהג מגיע לעיר חלב שבצפון סוריה שנקראה בפי היהודים ״ארם צובא״. בתחילת המאה ה־16 הגיעו אליה מגורשי ספרד דבר שהפך את חלב לעיר של תורה ומסחר כאחד. במשך השנים, בהשפעת בקוריהם של השדר״ים מא״י, נוצרו בחלב חבורות של קוראי תהילים ששרו את פיוטי הבקשות, על כך מספר הנוסע בנימין השני שביקר בחלב ב־1859 ״בליל השבת מזמרים כל בני העדה שירים נעימים…רוב השירים והתפילות חוברו על ידי המשורר הגדול ר׳ ישראל נג׳ארה:..״. בהמשך הוא מתאר את התפעלותו משירה מסולסלת ומלאת ערגה לארץ ישראל.

הלחנים של הפיוטים היו מתורכיה, ממצרים ומארצות ים תיכוניות. בקהל המאזינים השתתפו נשים וילדים. יהודי חלב נעזרו בספר הפיוטים של ר׳ ישראל נג׳ארה ״זמירות ישראל״ ו״מקרא קודש״ של המקובל החלבי בן המאה ה־19 ר׳ מרדכי עבאדי.

בהקדמה לספרו כותב הלה ״כל מי שהוא משורר ומזמר לשם עליון ומודה פשעיו ועוזב, ניצול מדינה של גיהנום״. המנהג של ״שירת הבקשות״ היה קיים גם ביוגוסלביה, בעדות כתובה נאמר כך ״בסרייבו, בימי החורף הזועמים והמקפיאים, היו באים כל משכימי קום לבית הכנסת וביחוד בני המנין הקבוע הנקראים ״בקשה גיס״, כדי להנעים בזמירותיו של המשורר המקובל ר׳ ישראל נג׳ארה״.

המנהג מגיע גם לאיטליה במאה ה־17 ולקהילת הפורטוגזים שבאמסטרדם בסוף המאה ה־18. ראה בנדון מאמרו של יוסף יהלום. ע"כ

מהן הסיבות להתפשטות מנהג זה ?

נחזור לצפת של סוף המאה ה־16. כאמור, הפריחה הרוחנית בצפת קיימת זה מכבר. פריחה זו הצריכה מימון מיוחד לאחזקתם של המוסדות הדתיים ושל תלמידי הכוללים והישיבות. תמיכה כספית למוסדות אלה באה מצדם של נדיבים מחוץ לארץ שהחזיקו על חשבונם את הישיבות בצפת. הצורך לשלוח שליחים מרובים לחו״ל נולד בעיקר בעשרים השנים האחרונות של סוף המאה ה־16 עם ירידתה הכלכלית של צפת. הבצורת הגדולה שפקדה את צפת ב־1583 הביאה לידי עזיבה גדולה מהעיר לשאר ערי הקודש: לירושלים, לטבריה, לחברון ואף לחוץ לארץ. רבים ממוסדות התורה נסגרו, והמצב הכלכלי הקשה הצריך גיוס תרומות.

שליחים דרבנן (השדדי״ם) ופעילותם בהפצת תורת הקבלה במרוקו

בסוף המאה ה־16 התחילה יציאתם של שליחים דרבנן (להלן: שדרי״ם) מצפת לקהילות יהודיות שונות ברחבי התפוצות. השדרי״ם הגיעו אף למרוקו כדי לאסוף תרומות, והם הביאו איתם מנהגים קבליים וגם את חיבוריהם הקבליים של האר״י הקדוש ושל תלמידיו. שליחים אלה שהגיעו מערי הקודש שבא״י למרוקו הביאו איתם מינהגים קבליים וגם את חיבוריהם הקבליים של האר״י הקדוש ושל תלמידיו. התפשטות תורת האר״י בגולה התחילה בעיקר בעשור האחרון של המאה ה־16 ובראשית המאה ה-17.

חלק מהשדרי״ם הביאו איתם את הספרים שהם עצמו כתבו, דבר שהגביר את התפשטותה של תורת הקבלה גם בקרב הציבור הרחב. במהלך השהייה בקרב הקהילות השונות הם גייסו סכומי כסף, ואגב כך, הפיצו את ״הזוהר״, שכבר היה ידוע ליהודי מרוקו, ואת תורת הקבלה של האר״י:

הערות המחבר:       ראה בספרו של יששכר בן עמי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״, בפרק ״הקשר בין הקדושים לארץ ישראל״ עמי 45־39 ובפרק הסיכום בע״מ 230־214.

[1]    בסוף המאה ה־16 ובראשית המאה ה־17 עולים יהודים ממרוקו ומגיעים לארץ ישראל. בין תלמידי תלמידיו של האר״י היו יהודים שעלו ממרוקו ־ מסעוד אזולאי מפאס וסולימאן אוחנה. ר׳ מסעוד אזולאי שעלה מפאס לצפת בראשית המאה ה־17 נתמנה לראש ישיבה. ב־1612 עולה ר׳ אברהם בן ר׳ מרדכי אזולאי לא״י. במהלך נסיעותיו הלוך ושוב לא״י ולמרוקו הוא מביא עימו את כתבי האר״י למרוקו ושם קיבלו את תפוצתם. ע"כ

שליח מירושלים למרוקו היה ר׳ מאיר מאימראן. הוא עשה במרוקו, בשנת 1603, מגבית למען מוסדות תורה בירושלים.

בשנת 1630 נשלחו מירושלים למרוקו ־ לפאס ־ השלוחים ר׳ אברהם ביטון ור׳ שמואל רימון.

פעילות בולטת של השדרי״ם היתה בעיקר באוראן שבאלג׳יר ובפאס שבמרוקו. ב־ 1678 וב־1728 נקבעו בערים אלה תקנות לכל יהודי הקהילה בדבר תרומה קבועה לשלוחי א״י.

ר׳ אלישע אשכנזי, שד״ר שבא למרוקו. בשליחותו השניה בשנת 1670 הביא עימו את פירוש ה״זוהר״.

דוגמאות אלה ממחישות את הזיקה הרבה הקיימת בין יהודי מרוקו לארץ ישראל. הזיקה של יהודי מרוקו לא״י התבטאה בשלושה מישורים: אהבה עזה לא״י, עליה של יחידים אליה וסיוע כספי לקהילות.

זרם השלוחים הלך וגבר בכל תפוצות הגולה, וכמובן, גם במרוקו. זרם זה חיזק את הקשרים ההדוקים הקיימים במילא בין חכמי א״י ובין יהדות מרוקו בפרט ויהדות צפון אפריקה בכלל.

יהדות מרוקו הרגישה קשר עמוק וזיקה גדולה לכל עניין הקשור בא״י. בכל התקופות ביקרו חכמי א״י במרוקו. מרוקו קיבלה בשמחה רבה את חכמי א״י, שבאו אליה כדי לגייס תרומות למען הישיבות ולמען בניה העניים של הקהילה ממנה הם נשלחו. שלוחי א״י, שהיו חכמים ואנשי מעשה, היוו את הגשר בין יהודי א״י ליישוב היהודי בגולה. הם הפיחו בהם את תקוות הגאולה והביאו אליהם את בשורת הארץ. מפיהם למדו בני הגולה על החיים בארץ.

על גודל ההערצה לחכמי א״י ניתן ללמוד מהקטע הבא:

"אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאוד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא"י ולקופת רמבה"נ ורשב"י.והשדר הבא מא"י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניא נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכולתם. פעמים רבות קרה כי באו שד"רים בזה אחר זה בעת שיהודי מרוקו נתונים באיזו צרה בכ"ז גם אז לא חדלו מלשים לב אל השד"רים ולהעניק להם די מחסורם"

ובקטע נוסף כתוב כך:

"שלוחי ארץ ישראל נדדו אלפי קילומטרים בים וביבשה, לאסוף נדבות בשביל אחת מארבע הערים הקדושות-ירושלים, חברון, צפת, טבריה. שליחות גדולה ונעלה היו עושים השלוחים אלה בלבותם את החיבה לארץ ישראל ובחזקם את הקשרים עם "ירושלים", בשביל יהודי מרוקו שמה של ירושלים חל על כל ארץ ישראל, בא חכם מ"ירושלים", מנשקים את ידיו, מושיבים אותו בקתידרא, חולקים לו כבוד ושומעים את אשר יספר, ומששבעו לשמוע שואלים: מאיזה מקום ב"ירושלים" הוא, מחברון או מ"צפד" (צפת)

חלק ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו בסוף המאה ה־15 היו מקובלים, שהמשיכו בהפצתה של הקבלה, שהיתה ידועה מזה כבר במרוקו. אגב, יש לציין כי הקבלה היתה נפוצה במרוקו עוד לפני ימי האר״י בצפת. מקובלי מרוקו המשיכו לפרש ענפי יצירה שונים של הקבלה כמו שהדבר נעשה בעבר: פירוש ל״זוהר״, פרשנות לכתבי האר״י ועוד. על רקע זה נקל היה בידי השדרי״ם להפיץ מניחוחה של א״י בפסקי הלכה וכתבי יד, בספרי דת ומוסר בקהילות אליהן הם הגיעו. הם הפיצו את הזוהר, את הקבלה הלוריאנית ומנהגים שונים, כמו ליל הושענא רבא, תיקון חצות, תיקון ליל שבועות ובכללם את מנהגי ״שירת הבקשות״.

ה״זוהר״ זכה ליהפך במרוקו לספר השלישי בחשיבותו לאחר התנ״ך והתלמוד. אגודות וחבורות רבות קמו ברחבי מרוקו, קראו ועסקו בקריאה ובלימוד הזוהר בלילות. חלק מחבורות אלה שילבו את לימוד ה״זוהר״ באמירת בקשות בחצות הלילה.

המנהג של ״שירת הבקשות״ נקלט מיד במרוקו ולא צמח בן לילה. הוא החל את דרכו לאט־לאט, אבל הזמן עשה את שלו והוא החל להתעצם לקראת סוף המאה ה־17. מנהג תרבותי זה חצה גבולות מא״י למרוקו ונישא ע״י השדרי״ם.

פרטים על מקובלים מבין מגורשי ספרד ראה במאמרו של משה חלמיש ״על סוגי היצירה הקבלית במארוקו׳׳, פעמים 15, עמי 46־20. הבולטות בין המשפחות שעסקו בקבלה מוזכרת משפחת בן צור ור׳ יוסף אלשקאר.

מאמר זה מפרט גם את סוגי היצירה הקבלית בה עסקו מקובלי מרוקו: פירושים לספירות ול״זוהר״, פירושים לתורה, פרשנות לכתבי האר״י, תקונים, תפילות ושירה. פרטים רבים על תולדות שליחותם של השדרי״ם ־ תפקידם, היחס אליהם וכדו׳ אפשר למצוא בספרו עב הכרס של יערי אברהם, ׳׳שלוחי ארץ ישראל״ (903 עמוד). ראה גם ״התנועה השבתאית במרוקו״ בעמ׳ 45־43. המחבר מביא סקירה על העיסוק הרב של מקובלים ממרוקו ב״זוהר״ תוך ציון כתביהם של מקובלים כמו ר׳ נסים בן מלכה מפאס שכתב את ״צניף מלוכה״ (1360), זאת הרבה לפני הופעת האר״י בצפת. בספר הנ״ל, עט׳ 61־62, מציג המחבר שמות של מקובלים רבים מבין יהודי מרוקו שפעלו במאות ה־ 18־17, אציין את הבולטים בינהם: ר׳ חיים אבן עטר הזקן(1721־1621),ר׳ יעקב אבן צור(1753־1673), ר׳ חיים אבן עטר(1742־1696), ר׳ אליעזר דה־אבילה(1761־ 1714).

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 33-29

Recent Posts

  • היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן – אורות המגרב תשע"ח

    הסכם ורסאי ב-1919 ביטל את הסכם אלג׳יג׳ירםס  העורך של השבועון המלוכני שיצא לאור בקזבלנקה בשם La Voix Français פרסם בגליונו ב-11 באפריל 1931 מאמר בו נטען, כי הסכם ורסאיי בשנת 1919 ביטל את ההסכם של.Algeciras פיתוחה של קזבלנקה והנמל בנייתו של נמל קזבלנקה היה פרויקט שבוצע על ידי המושל הצרפתי הראשון של מרוקו המרשל ליוטי, החל בשנת 1912. תחילה במימון פרטי, ביולי 1914 היו למושל העיר מעל 70 מיליון פראנקים כמלוה ראשון, והתאפשרה עבודה בקצב מהיר. הנמל היה בגודל של נמל אוראן, ו-70 אחוז מהמסחר של מרוקו התנהל בעיר זו. פוספאטים: שהתגלו במרוקו ב-1919 זכו ליצוא בכמויות גדולות. היצוא הראשון

  • יהודי המזרח בירושליםחלק ב' מ.ד.גאון-דוד בן מאיר אבישר

    משה בן יצחק די אבילה מתושבי ונכבדי מכנאס. מטיף ועסקן מפורסם. בעבר ר״ח בן עטר ובני ביתו בשנת תס״ה דרך עירו, עכבהו אצלו וספק לו כל צרכיו במשך שנתים וחצי. אחדים מפסקי הדין שלו נדפסו בס׳ משפטים ישרים, קרקוי תרנ״א, ומדדושיו הובאו בס׳ אזן שמואל. נלב״ע לפני ש' ה״א תפ״ה. אברהם אבינון מגדולי רבני שאראי בושנא. גדל בבית הרב מוהר״מ פירירה שהיה ר״מ ואב״ד בטראב׳ניק ואח״כ בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בחברון. מלא את מקום רבו כ״ו שנה, ובעברו לעיר הבירה שאראי לכהן פאר ברבנות השאיר את אבא מארי תחתיו. בשנת תרנ״ט עלה לבקור ממושך באה״ק. חשב להשתקע בירושלים אולם

  • הספרייה הפרטית של אלי פילו- גזזת -אלק סרור- Ringrow – سعفة الراس

    הגזזת שפרצה בשנות החמישים לא משה מסדר היום. המדינה טרם סיימה לשלם פיצויים לקורבנות וזן חדש של המחלה, קטלני יותר, מתגלה בראשים, בזקנים, בקירות… ותחת עטו של המחבר. "גזזת" הוא סיפור הומוריסטי על אחת המחלות שהשתרשו בהווי הישראלי. קרן מתנאל Ɩ הוצאות מא"י פרוזה Ringrow – سعفة الراس 2016 © כל הזכויות שמורות למחבר ול: מכון האירו ים־תיבוני לדיאלוג בין ציוויליזציות The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog

  • שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי במרוקו-התנור הציבורי-The public bakery oven-Le four public

    שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו  משה גבאי-הצייר והעורך ישראל 1988 " והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם (ירמיה י"ז-ח)" אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה. גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה

  • Conile des rabbins du Maroc des 15 et 16 Fevrier 1955

    CONCILE DES RABBINS DU MAROC DES 15   ET 16  FEVRIER 1955 DISCIPLINE 1") Les « morchim » sont tenus à beaucoup d’égards envers les juges toutes les fois qu’ils sont reçus par eux dans leur bureau parti­culier, à plus forte raison lorsqu’ils siègent en audience. 2") Ils doivent s’incliner devant les règles de la procédure en usage. 3") En présence des juges, les « morchim » doivent parler avec pondération. 4”) Leurs conclusions doivent refléter exactement les prétentions de leurs clients. 5")Leurs aveux ou dénégations engagent leur responsabilité per­sonnelle. 6") Les « morchim » professionnels doivent présenter leurs conclu­sions par

  • נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר

    נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א ע״ע ״מקוה טהרה״ רבותי! בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל. אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳

  • השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

    פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933 לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם

  • להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח".מאת: הרב משה אסולין שמיר.

    להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח". דברי התורה מוקדשים למו"ר אבי הרה"צ יוסף אסולין בר עליה ע"ה, לכבוד יום ההילולה שלו, החל השבוע – י"ב כסלו. ת.נ.צ.ב.ה מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "וישלח יעקב מלאכים לפניו,   אל עשו אחיו" (בר' לב' ד'). סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,  בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב). "בשם ה' אלוקי ישראל: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,                    ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל" (זהר במ', איש על דגלו(.

  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930