ארכיון יומי: 8 בנובמבר 2018


אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

מבוא למנהגי תאפילאלת / סג׳למאסא

על חשיבות המנהגים נכתב רבות, ואין לך ספר מספרי המנהגים שאינו מקדיש עמודים או פרקים שלמים לחשיבות המנהג לדורותיו. כולם נשענים על הפסוק ׳אל תטש תורת אמך׳. בכלל כל אלה גם מנהגי מרוקו.

ידוע ניסיונו של מרן הרב עובדיה יוסף זלה׳׳ה לאחד את מנהגי ישראל בדורנו, ובייחוד את מנהגי הקהילות הספרדיות, תחת פסקי ההלכות של השלחן ערוך, בסימן של ׳החזרת העטרה לישנה׳ ועל פי הכלל ׳לכו אל יוסף ואשר יאמר לכם תעשו. הכוונה היא לציות לסמכות של מרא דאתרא בארץ ישראל, הוא מרן ר׳ יוסף קארו. ניסיון זה נתקל בהתנגדות, ולפעמים גם בחשדנות, בטענה של ביטול מנהגי הקהילות וזלזול בהם.

אף על פי שניסיון זה לא השיג את יעדו המלא, בינתיים הביא ברכה לעולם המחקר בצורת חיבור ספרי מנהגים למיניהם, בבחינת ׳קנאת סופרים תרבה חכמה׳. אלה נתווספו על ספרי מנהגים קודמים או קדומים המתארים מנהגים קדומים בארץ ישראל ומנהגים חדשים בארצות המערב: מנהגי מרוקו, ג׳רבא, תוניס, לוב, מצרים, תוגרמא, אשכנז ותימן.

אנו עדים לחיבור ספרות מנהגים ענפה בעשורים האחרונים בצורת ספרים וקונטרסים המתארים את מנהגי מרוקו, מעין קיצורי שלחן ערוך של המנהגים הקשורים למעגל החיים, למעגל השנה ולמעגל המשפחה ומבססים את דבריהם על ספרי מנהגים קדומים, כמו ׳נוהג בחכמה׳ על מנהגי פאס לר׳ יוסף בן נאיים; ׳נהגו העם׳ על מנהגי צפרו לר׳ דוד עובדיה; ספריהם של חכמי משאש, ר׳ יוסף ור׳ שלום, על מכנאס, וקיצורי חיבוריהם דוגמת ׳ילקוט שמ״ש׳ ו׳הוד יוסף חי׳ וקיצור שלחן ערוך לר׳ ברוך טולידנו. על אלה יש להוסיף חיבורי מנהגים לקהילות אחרות מצפון אפריקה: ׳ברית כהונה׳ לר׳ משה הכהן על מנהגי ג׳רבא, ׳עלי הדס׳ לר׳ דוד סטבון על מנהגי תוניס ו׳נחלת אבות׳ על מנהגי לוב.

לעומת החיבורים המוקדשים לקהילות ייחודיות כמו פאס, צפרו, מכנאס וכר נתחברו גם חיבורים כלליים על כלל קהילות מרוקו: א. החלוץ ההולך לפני המחנה הוא ׳נתיבות המערב׳ לר׳ אליהו ביטון מתשנ״ח, ומהדורה חדשה ומורחבת מתשס״ו. ב. ההולך בעקבותיו, ספר ׳עטרת אבות׳ לר׳ משה חיים סויסה ולמסייעיו. ג. האחרון המאסף לכל המחנות הוא ׳משולחן אבותינו׳ לר׳ מאיר עטיה, משנת תשע׳׳ה. שלושתם חיבורים מקיפים המנסחים את מנהגי מרוקו למעגלותם: מעגל השנה ובית הכנסת, מעגל החיים והמשפחה ועוד, ושלושתם מלווים במקורות.

להלן כמה ממאפייניהם: זכות ראשונים לחיבור מקיף לכלל מנהגי מרוקו שמורה ל׳נתיבות המערב', המלווה בשתי עמודות של הערות בחלקו השני של העמוד: ׳נותן טעם׳ – כשמו כן הוא, מסביר את טעמי המנהגים, ו׳אל המקורות׳ המסמיך את המנהגים ומשעינם על מקורות רחוקים וקרובים. אלא שהחיבור מנסה להקיף בפירוט רב את מנהגי מרוקו בלי להבחין בין הקהילות השונות: בין פאס לבין מכנאס ובין שתיהן לבין מראכש ועוד, כאילו לכולן מנהגים אחידים. זאת ועוד, המחבר אינו נחרץ בסיכום המנהג, וברבים מן המנהגים לאחר שניסח את מנהג היסוד כביכול מוסיף: ׳ויש נוהגים׳, ולפעמים אף ממליץ כיצד לנהוג, דבר המערער את המנהג הקובע.

החיבור השני, ׳עטרת אבות׳, חוזר על ניסוח מנהגים שנסקרו כבר על ידי קודמו, ׳נתיבות המערב׳, אבל יתרונו הגדול הוא בצמידות למקורות הרבים המלווים כל מנהג, אישושו ואימותו עד גמירא, ועליו אפשר לומר: ׳אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת׳. בתצוגה העשירה של המקורות הרבים שהוא מביא לכל מנהג הוא מסייע הן לקורא המשכיל והן לחוקר, כפי שגם אנו נעזרים בו בחיבורנו החדש.

החיבור האחרון, ׳משולחן אבותינו׳, אף על פי שהוא חוזר על שני קודמיו, הרי אין בית מדרש ללא חידוש. המהדורה מפוארת ועשויה בצורת שאלה ותשובה העשויה למשוך את לב הקורא, ויש בה פרטים משלימים.

הצד השווה לשלושתם הוא החזרה על אותם מנהגים, ולפעמים באותו סדר, כאשר שלושתם אינם מתמקדים בקהילה זו או אחרת ואינם מנסים לראות את ההבדלים בין הקהילות, אלא תופסים את כל קהילות מרוקו כאילו היו חטיבה אחת המתנהלת על פי מנהגים שווים ומשותפים. כך גם החיבור ׳יהדות מרוקו – הוויי ומסורת׳ מאת רפאל בן שמחון – אף על פי שהמחבר הוא יליד מכנאס וההוויי שהוא מתאר נטוע כולו בחברה המכנאסית, לא כבש את עטו ונתן לספרו שם מקיף, ׳יהדות מרוקו', במקום ׳יהדות מכנאס׳, אף על פי שלכל קהילה הוויי משלה. כולם כאחד אינם מנסים גם להבחין בין מנהגי המגורשים למנהגי התושבים. על כל אלה ייאמר: ׳תפסת מרובה לא תפסת', וכל המכליל גורע.

חיבור חדש נוסף הוא ׳מנהגי עלמ׳׳א׳ המתמקד במנהגים ייחודיים במרוקו שיצא עליהם קטרוג, והוא מנסה להצדיקם ולהוכיח ממקורות רבים את טעמם ותוקפם.

כל החיבורים הנ״ל מתארים מנהגים השווים לכל נפש ולכל קהילה, בבחינת ׳והיו לאחדים בידיך', במובן אחידים, ומנסים תמיד למצוא צידוק למנהג גם כאשר הבסיס אינו חזק ביותר.

ספרות המנהגים תצא נשכרת, היא וקהילותיה, אם כל חוקר יתמקד בחקר של קהילה אחת. באופן זה כל קהילה תזכה לסקירה ייחודית במנהגיה, ועל ידי זה נוכל לדעת מה הייחודי לכל קהילה ומה המשותף לכל הקהילות. רק לאחר המחקר הפרטני אפשר לחבר ספר מנהגים מקיף שבו יפורטו שוב המנהגים לפי קהילות: בצפרו נהגו כך, בפאם נהגו כך, במכנאם נהגו כך ובתאפילאלת נהגו כך. כל עוד לא נעשה מחקר פרטני לכל קהילה, יש להתייחם לחיבורי המנהגים המקיפים בעירבון מוגבל, אף על פי שרב המשותף על המפריד. כאן המקום לציין את הערתו של הרשל״צ הרב שלמה עמאר בהסכמתו ל׳נתיבות המערב׳ מכ״ח סיוון תשנ״ח:

וזאת למודעי שארץ מרוקו היא גדולה ורחבת־ידים, ויש בה קהלות קהלות, קטנות וגדולות, ויש בה ישוב יהודי מימות המלך שלמה ע״ה… ואחר מופלג עוד באו רבים מגלות ספרד, והתיישבו שם ובנו קהלות נפרדות, עד שהיו מנהגים חלוקים זה מזה אפילו בעיר אחת, וכמו בעי״ת פאם שבה היו בתיכ״ג של המקומיים ליד בתיכ׳׳נ של המגורשים, והיו ביניהם שינויים גדולים בהרבה תחומים בעניני תפילה ושחיטה ובדיקה… וגם מרחק גדול מעיר לעיר, וגם השינויים גדולים, ולא הרי מראכש כהרי פאס, ולא הרי פאס כהרי מקנס וצפרו, ולא זה וזה כהרי רבאט וסאלי, ועוד כהנה רבות, מלבד הערים הפזורים ורובי כפרים לאין קצבה…

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי -2018- עמ' 12-10

קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאומיות-ירון צור-המרוקנים הלאומיים והיהודים

אגודת האחוות המרוקניות לא היתה אגודה לאומית מרוקנית. מתמערבים מוסלמים ויהודים מילאו בה תפקיד מסוים, אך מרכז הכובד שלה היה בשכבת המתיישבים הצרפתים הליברלים והקתולים. מבחינה זו התאימה האגודה לשכבה האמידה של המתערבים היהודים, שראתה את עצמה קשורה עמוקות לצרפת אך גם למרוקו. יהודים אלה לא היו עיוורים לסימני החולשה של המעצמה הקולוניאלית ולהתגברות הכוחות הלאומיים. האגודה החדשה יכלה להיות לדידם, כמו לליברלים הצרפתים, מעין ניסיון לפשר בין שתי אהבות גדולות שהיחסים ביניהן עומדים על סף קריסה והידרדרות. לרוע המזל האמצעים שהציעה אגודת האחוות המרוקניות לתיקון היחסים במרוקו היו בשלב זה דלים ומעורפלים. נוער פירט אותם באחד מגיליונותיו: הם כללו רשימה גדולה של פעולות משותפות בתחום התעמולה והפילנתרופיה. אך הציבור הרחב והאליטות העיקריות של תושבי מרוקו לסוגיהם לא האמינו עוד באמת ובתמים בשיתוף בין עמים וגזעים. ריח המדורה שהצית המאבק הלאומי עמד באוויר. המסר התרבותי והחברתי של האחוות המרוקניות לא נקלט, והאגודה מילאה בעיקר תפקיד פוליטי בקידום רעיון העצמאות.

חולשת המסר של האחוות המרוקניות ניכרה גם בדפי נוער. אמנם בחודשים הראשונים לקיומה של האגודה שימש העיתון אחד מביטאוניה המרכזיים, אך לקראת סוף הופעתו, במחצית השנייה של 1952, נעלמו אט אט סממני תעמולתה של האגודה מגיליונותיו. נוער חזר לשאת את האופי המקורי שלו, אופי יהודי נאו־בדלני ופרו־ציוני בלבד. ייתכן מאוד שמאחורי הקלעים של העיתון התנהל מאבק בין טולדאנו לבין הנכבדים הפרו־ציונים שיזמו את הוצאת העיתון והיו אחראים למימונו. טולדאנו היה ידוע בנטיותיו השמאלניות כאשר מונה לעורך נוער, ומן הסתם קיננו בלבו רגשות פרו־לאומיים מרוקניים כבר באותה עת. עם זאת, מאחר שנודע בהמשך דרכו הציבורית כאדם עקיב ובעל יושר פנימי, אין ספק שהוא היה בה בעת גם פרו־ציוני – אחרת מן הסתם לא היה יכול לערוך את העיתון כפי שערך. הוא ייצג בדיוק אותה זהות יהודית שכיחה בארצות המערב: יהודי שהוא בה־בעת פרו־ציוני ופטריוט מקומי – אותה תרכובת שלא הלאומיים בארצות ערב ולא הציונים המושבעים היו מוכנים לקבלה, בוודאי לא משנות הארבעים ואילך, בשל השפעת הסכסוך הישראלי־הערבי. מבחינת טולדאנו הזדהות עם האחוות המרוקניות ומתן פורקן במסגרת זו לנטיותיו הפטריוטיות לא היו כרוכים בתמורה עמוקה. לעומת זאת, דיוקנם של האישים הקובעים האחרים בהנהלת נוער הלם הרבה יותר את הדגם השכיח בתקופה זו, דגם של נאמנות לצד לאומי אחד בלבד בסכסוך הישראלי הערבי. גם רגשותיהם הפרו־צרפתיים של אותם אישים היו כנראה חזקים יותר, הם גם לא היו שותפים לנטיות החברתיות הרדיקליות של טולדאנו. לתקופה מסוימת הם נשבו בקסם רעיון האחוות המרוקניות, ואולם עם גבור המתח הלאומי לקראת סוף 1952, ואולי עם גבור הלחץ של השלטונות על נוער, הם החזירו את העיתון למסלולו הקודם. ממילא שמו השלטונות עין על נוער בשל הפן הציוני שלו; תמיכה בלאומיות המרוקנית בוודאי לא הועילה לשמו הטוב בנציבות, ומי יודע אם הרפתקת האחוות המרוקניות לא תרמה גם היא לכך שהעיתון פסק מלהופיע בשלהי 1952, פחות או יותר במקביל לסגירת ביטאוני המפלגות הלאומיות הערביות.

שולית ככל שהיתה פרשת האחוות המרוקניות במהלך הכולל של תולדות יהודי מרוקו היא המחישה, לצד תופעות אחרות, את הפוטנציאל הדינמי של התפתחות זהותם הלאומית. בלב ההנהגה הפרו־ציונית במרוקו חלה תזוזה, ולו זמנית, ליתר הבנה והזדהות עם התנועה הלאומית המרוקנית. ברור שדינמיות כזו לא היתה אפשרית בכל מגזרי החברה אלא רק או בעיקר במגזר המתמערב. תהליכי חילון ועומק מסוים של תרבות אירופית היו חיוניים לצורך זה, ואלה היו חסרים במגזר הילידי. אשר לאנשי המגזר האירופי, הזדהותם הלאומית נקבעה מזמן ונדיר היה למצוא בתוכם מי שהיו מוכנים או יכולים להמירה. מכאן ששכבת המתמערבים, רק היא יכולה היתה למלא את תפקיד המפתח בעידוד ההתקרבות ללאומיות המרוקנית בקרב יהודי מרוקו. אופייני הדבר שכל היהודים בין יוזמי האחוות המרוקנית באו למעשה ממגזר זה.

היה מן הסתם קשר בין התמורה שהשתקפה בנוער לבין ירידת קרנה ש­ישראל בתפוצה המרוקנית ושפל בעלייה שהסתמן בשנים 1950־1954. התנועה הלאומית המרוקנית נאבקה בחזון הכלכלי, התרבותי והפוליטי שהציעו הן הקולוניאליזם האירופי והן המדינה היהודית. בשנים אלו נחלש כוח הפיתוי ש­ישראל, ואילו עתידם של הצרפתים במרוקו החל להצטייר כפחות בטוח. נדרשה אפוא הערכה מחודשת של יחסי היהודים המקומיים עם הכוחות הלאומיים ההתקרבות אליהם היתה יחסית בלבד ולא יציבה, אך אין להמעיט בחשיבותה. אפילו יעקב רפאל בן־אצראף, מעמודי התווך של הפעילות הפרו־ציונית במרוקו מאז שנות העשרים של המאה, נמנה עם מייסדי האחוות המרוקניות. באותה תקופה היו גם הארגונים היהודיים הזרים, כולל הג׳וינט, מוכנים לשקול סטייה מן המדיניות המקורית שלהם – להכין רבבות יהודים לעלייה בלבד – ולשים דגש על הכשרת הנוער גם לחיים במרוקו. במילים אחרות, נוצרה הזדמנות למפנה — נקיטת יחס חיובי לאוריינטציה המרוקנית. שליחים ישראלים הי­ו ערים לכך: אחרי הדחת הסולטאן באוגוסט 1953 הם הופתעו מכך שההידרדרות במצב הביטחוני איננה מובילה להתגברות הלחצים לעלייה. והם אף התמרמרו על כך שהבורגנות היהודית המקומית רואה את עתידה במרוקו.

המפנה שהיה אולי אפשרי ביחסים בין התנועה הלאומית ליהודים לא התרחש, בין היתר בשל מחדלי המנהיגים הלאומיים. אלה לא היו רגישים דיים לפוטנציאל התנודות ביחס היהודים לאוריינטציה המרוקנית ולא פיתחו מדיניות חיובית, ברורה ונחרצת כלפי המיעוט היהודי בשנות האכזבה מישראל והשפל בעלייה. קשה לדעת אם מדיניות כזאת היתה נושאת פירות, אך השתיקה והערפול ודאי שלא הועילו. יתר על כן, היחס החשדני והאמביוולנטי כלפי היהודים, עירוב המגמות השילוביות והמסתייגות והרמוניזציה של הציונות, שאפיינו את המפלגות הלאומיות, עודדו את היהודים להמשיך לראות בהן כוח מאיים. מלבד זאת גם לא ניכר מאמץ מצד התנועה הלאומית להקל על ההמונים המוסלמים את המעבר המושגי, הרוחני, אל עולם האחדות הלאומית, שבו היהודים הם אחים, לא ״אחרים״. במרוקו נהנה המחנה הלאומי המוסלמי משיתוף פעולה פורה בין מתמערבים למשכילים ולאנשי דת, והתמזל מזלם של הלאומיים שגם סמלה של מרוקו הישנה, הסולטאן, הצטרף אליהם והפך למנהיגם מושך ההמונים. ואולם מן הסתם בשל היחס החשדני והאמביוולנטי של הלאומיים כלפי היהודים לא נעשה ניסיון של ממש לרתום את המערכת הדתית שהיתה תחת השפעתם לפעול לשיפור יחסם של ההמונים ליהודים. רק הסולטאן נקט לכאורה צעדים בכיוון זה, אך באופן מתון ולעתים בצורה שהשתמעה לשני פנים, כמו בשנת 1948.

 

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo

La nature de la mission et des délégués d’Israël

Lorsque cette tâche a été confiée au Mossad, il a fallu choisir les hommes capables de l'accomplir. Il a fallu faire un choix rigoureux des personnes, leur donner les connaissances nécessaires, leur enseigner les principes de la vie clandestine, et surtout, il fallait qu'ils s'identifient complètement à leur mission.

Le Mossad a choisi ses Agents essentiellement au sein de deux groupes: les coopératives agricoles et l'armée. Mais il ne faut pas oublier que certains excellents délégués vinrent d'autres milieux.

Dans les coopératives agricoles, et surtout dans les mouvements kibboutziques, il y avait des francophones originaires d'Afrique du Nord, et de plus on y trouvait une tradition de service des institutions nationales. Quant à l'armée, elle avait des officiers qui apprirent le métier déjà durant leur service, et doués du sens du commandement, deux qualités indispensables à toute opération aussi compliquée.

Ces agents étaient donc munis des données de base nécessaires. Le Mossad leur enseigna les sujets qu'ils allaient devoir affronter, puis la vie – très dure – allait leur faire acquérir l'expérience.

Les négociations pour arracher ces gens de leur travail et de leur cercle social n'étaient pas faciles. Il fallait beaucoup de patience, de conviction et de persévérance. Avec le temps, s'est formé un groupe de personnes dévouées à la cause, quelquefois même passionnément. Comme dans toute bataille difficile et dangereuse, là aussi il y a eu une sélection naturelle. Parmi ceux qui ont été envoyés, certains n'ont pas tenu le coup, et ceux qui n'étaient pas assez forts sont repartis ou ont été rappelés. Quant à ceux qui sont restés, ils se sont mesurés aux difficultés et aux déceptions qui ne manquaient pas, et en sont sortis renforcés.

Les exigences de la Mission et les règles de la clandestinité

Les Agents d'Israël n'étaient pas seuls à préparer la population à l'autodéfense et à l'Alyah. Avec eux, et sous leur direction, travaillait l'élite de la jeunesse juive au Maroc, mais les agents d'Israël étaient "le levain de la pâte", et il leur appartenait de faire bouger l'ensemble de la population. Une petite partie de ces agents étaient, on l'a vu, d'origine nord-africaine, mais la plupart d'entre eux se trouvaient dans un pays qu'ils connaissaient très peu, au sein d'une population qui leur était inconnue. Même leurs frères juifs pour lesquels ils étaient venus, avaient une mentalité très différente de la leur. Ces agents devaient adopter une nouvelle identité, se transformer en non-juifs, citoyens de différents pays du monde, changer leur manière de vivre, et renoncer à toute vie sociale. Il leur était interdit d'être vus en compagnie de personnes appartenant au groupe qu'ils étaient venus préparer à l'auto défense et à l'Alyah.

D'un côté, ils étaient en quelque sorte les agents d'un pays étranger, travaillant en coulisse et cherchant à passer inaperçus, et de l'autre, leur tâche consistait à œuvrer au sein de leur peuple, afin que leur activité soit concrète et que leur personnalité israélienne puisse rayonner sur ceux qui étaient en contact avec eux. Bien sûr, quelques personnes seulement entrèrent en contact avec le commandant de la Misguéret au Maroc. Le cloisonnement exige qu'un individu ne connaisse que peu de personnes de la même organisation, par crainte d'un "éboulement" au cas où l'un des membres du groupe serait arrêté. Les agents du Mossad devaient donc agir en secret. En examinant ce grand mouvement de l'Alyah du Maroc vers Israël de 1956 à 1963, on ne peut ignorer le fait que des milliers d'activistes qui ont œuvré dans la clandestinité ont traversé ces épreuves de manière professionnelle, et que leur dévouement à la cause de l'Alyah et la confiance qu'ils ont faite à des inconnus qui leur ouvraient la voie vers Israël ont été remarquables.

Les délégués d'Israël agissaient dans les quartiers juifs par l'intermédiaire d'activistes qui y vivaient et leur servaient  d"yeux et d'oreilles.

Neuf ans de ce travail clandestin ont prouvé de manière évidente qu'une synthèse et une interaction satisfaisantes avaient été trouvées. Ce qu'il y avait de particulier à cette clandestinité avait permis à ce travail d'acquérir la tension mentale qui poussait ces jeunes gens à l'Alyah, et à ceux qui exécutaient cette Alyah le sentiment de mission accomplie. On retrouvait dans ce travail en commun les conditions qui n'étaient pas sans rappeler l'épopée de la Hagana à la veille de la création de l'Etat d'Israël.

Nous avons décrit l'arrière-plan du travail des délégués d'Israël et des militants. Le lecteur connaît maintenant les conditions dans lesquelles ils allaient travailler, mais il nous faut aussi parler des organismes qui étaient à la tête de ces travaux, l'Agence juive et le Mossad.

Il existe un document montrant comment le département d'immigration de l'Agence juive (que nous appellerons dorénavant le département d'immigration) et le Mossad se sont unis pour une action commune. Ce document contient plusieurs articles décrivant comment un organisme civil et un organisme des services de renseignement quasi-militaire doivent fonctionner pour accomplir ensemble cette mission historique de grande envergure. Il est évident que la rédaction finale de cet accord a fait suite à des négociations sur le rôle et sur les responsabilités de chacune des parties, mais l'accord lui-même et le style des relations qui l'ont suivi pendant toutes ces années témoignent de la conscience qu'avaient aussi bien le département d'immigration que le Mossad de la nécessité de faire le maximum à la réussite d'une coopération sincère.

On peut affirmer aujourd'hui que non seulement l'opération elle-même en a tiré le plus grand profit et qu'avec le temps des relations harmonieuses de confiance mutuelle se sont développées entre ces deux organismes. Ces bonnes relations ont sans aucun doute joué un rôle important dans le dévouement des protagonistes, élément essentiel à la confiance que les Juifs de la diaspora accordent aux délégués d'Israël.

L'Etat d'Israël a un charme qui attire le cœur de tous les Juifs, il jouit auprès d'eux d'un énorme crédit – mais celui-ci n'est pas inépuisable. Pour le conserver, les délégués d'Israël doivent investir toutes leurs forces afin d'obtenir leur confiance et justifier ce crédit. Il leur faut sans cesse semer afin de pouvoir récolter. C'est ce qu'ont fait les membres de la Misguéret au Maroc, et c'est la raison pour laquelle l'ensemble des Juifs de ce pays ont accordé une confiance illimitée aux "sionistes"

et les ont suivis les yeux fermés. C'est seulement parce qu’ils ressentaient cette confiance que les émigrants ont pu suivre des chemins difficiles, et accepter la promiscuité et l'atmosphère suffocante, la peur des services de police surveillant les routes, les nuits dans des abris précaires. C'est cela seulement qui leur a permis d'accepter le passage de la frontière clandestinement, la mer agitée et les nuits sombres et silencieuses. Tout cela n'a pas été accompli par des héros entourés de gloire, mais par des hommes, des femmes et des enfants comme vous et nous.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo Juillet 2007-page 73-76

Recent Posts

  • היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן – אורות המגרב תשע"ח

    הסכם ורסאי ב-1919 ביטל את הסכם אלג׳יג׳ירםס  העורך של השבועון המלוכני שיצא לאור בקזבלנקה בשם La Voix Français פרסם בגליונו ב-11 באפריל 1931 מאמר בו נטען, כי הסכם ורסאיי בשנת 1919 ביטל את ההסכם של.Algeciras פיתוחה של קזבלנקה והנמל בנייתו של נמל קזבלנקה היה פרויקט שבוצע על ידי המושל הצרפתי הראשון של מרוקו המרשל ליוטי, החל בשנת 1912. תחילה במימון פרטי, ביולי 1914 היו למושל העיר מעל 70 מיליון פראנקים כמלוה ראשון, והתאפשרה עבודה בקצב מהיר. הנמל היה בגודל של נמל אוראן, ו-70 אחוז מהמסחר של מרוקו התנהל בעיר זו. פוספאטים: שהתגלו במרוקו ב-1919 זכו ליצוא בכמויות גדולות. היצוא הראשון

  • יהודי המזרח בירושליםחלק ב' מ.ד.גאון-דוד בן מאיר אבישר

    משה בן יצחק די אבילה מתושבי ונכבדי מכנאס. מטיף ועסקן מפורסם. בעבר ר״ח בן עטר ובני ביתו בשנת תס״ה דרך עירו, עכבהו אצלו וספק לו כל צרכיו במשך שנתים וחצי. אחדים מפסקי הדין שלו נדפסו בס׳ משפטים ישרים, קרקוי תרנ״א, ומדדושיו הובאו בס׳ אזן שמואל. נלב״ע לפני ש' ה״א תפ״ה. אברהם אבינון מגדולי רבני שאראי בושנא. גדל בבית הרב מוהר״מ פירירה שהיה ר״מ ואב״ד בטראב׳ניק ואח״כ בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בחברון. מלא את מקום רבו כ״ו שנה, ובעברו לעיר הבירה שאראי לכהן פאר ברבנות השאיר את אבא מארי תחתיו. בשנת תרנ״ט עלה לבקור ממושך באה״ק. חשב להשתקע בירושלים אולם

  • הספרייה הפרטית של אלי פילו- גזזת -אלק סרור- Ringrow – سعفة الراس

    הגזזת שפרצה בשנות החמישים לא משה מסדר היום. המדינה טרם סיימה לשלם פיצויים לקורבנות וזן חדש של המחלה, קטלני יותר, מתגלה בראשים, בזקנים, בקירות… ותחת עטו של המחבר. "גזזת" הוא סיפור הומוריסטי על אחת המחלות שהשתרשו בהווי הישראלי. קרן מתנאל Ɩ הוצאות מא"י פרוזה Ringrow – سعفة الراس 2016 © כל הזכויות שמורות למחבר ול: מכון האירו ים־תיבוני לדיאלוג בין ציוויליזציות The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog

  • שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי במרוקו-התנור הציבורי-The public bakery oven-Le four public

    שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו  משה גבאי-הצייר והעורך ישראל 1988 " והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם (ירמיה י"ז-ח)" אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה. גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה

  • Conile des rabbins du Maroc des 15 et 16 Fevrier 1955

    CONCILE DES RABBINS DU MAROC DES 15   ET 16  FEVRIER 1955 DISCIPLINE 1") Les « morchim » sont tenus à beaucoup d’égards envers les juges toutes les fois qu’ils sont reçus par eux dans leur bureau parti­culier, à plus forte raison lorsqu’ils siègent en audience. 2") Ils doivent s’incliner devant les règles de la procédure en usage. 3") En présence des juges, les « morchim » doivent parler avec pondération. 4”) Leurs conclusions doivent refléter exactement les prétentions de leurs clients. 5")Leurs aveux ou dénégations engagent leur responsabilité per­sonnelle. 6") Les « morchim » professionnels doivent présenter leurs conclu­sions par

  • נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר

    נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א ע״ע ״מקוה טהרה״ רבותי! בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל. אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳

  • השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית

    פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933 לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם

  • להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח".מאת: הרב משה אסולין שמיר.

    להתהלך באור החיים – פרשת "וישלח". דברי התורה מוקדשים למו"ר אבי הרה"צ יוסף אסולין בר עליה ע"ה, לכבוד יום ההילולה שלו, החל השבוע – י"ב כסלו. ת.נ.צ.ב.ה מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש. "וישלח יעקב מלאכים לפניו,   אל עשו אחיו" (בר' לב' ד'). סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,  בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב). "בשם ה' אלוקי ישראל: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,                    ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל" (זהר במ', איש על דגלו(.

  • יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון

    אברהם אביחצירא מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם' דוד אביחצירא נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו

  • הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

    תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942 תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930